אדוני הפרופיסור רב העליליה, דניאל חוואלסאן¹!    🔗

לא אלמן הוא דורנו מחכמים מצוינים המגלים עמוקות מני חשך ומפיצים אורה על תעלומות, כל אחד ואחד במקצוע אשר בחר לו, אבל רק במקצוע אשר בחר לו, יען כי כאשר תרב הדעת והחכמה תתרומם משנה לשנה הנה אי אפשר לבן תמותה להיות אשכול שכלו בו, ועל כן לא חזון יקר הוא לראות כי חכם אחד אשר גדול כבודו במקצוע שלו קטן הוא במקצעות אחרים, וביחוד נרגש כדבר הזה בין החכמים חוקרי קדמוניות. החכמים האלה בהיותם שקועים בראשם ורבם בחיי העם העבר, בהיותם עומדים צופים ומביטים על הנעשה לפני מאות רבות בשנים, חוקרים ודורשים אחרי תהלוכות, השקפות ומבטי עם ישן, יש אשר לעתים לא רחוקות ישכחו כי עומדים הם בהמאה הי"ט ואומרים בלבבם כי אמנם חיים הם במאות הראשונות, ועל כן אין כל פלא כי לא ישיתו לבם למהלך החיים החדשים השוטפים בחזקה, ועל כן הנם גם בעיני רבים כחנוטים חיים.

ובאמת דרוש לזה כח כביר ועז, בינה עמוקה ורחבה לאחד את העבר עם העתיד וההוה, אשר לאו כל אחד זוכה לכל אלה השלחנות, ורק אחדים משרידי סגולה זכו לשלחן גבוה ולכתרים רבים – ולהאחדים האלה יחד גם כבוד שמך אדוני הפרופיסור, חתן היובל! בהיותך מסור בכל נפשך ורוחך לחקירת שפות שם וספרתן לא הסחת דעתך גם מהחכמות היפות, כי חננת בלב רגש ואזן שומעת את השירה והזמרה, דבר אשר כמהו לא נראה לעתים קרובות. בך זקנה ובחרות נפגשו, ובעת ראשך יענד עטרת תפארת חכמה ושיבה הנה לבך פתוח כאולם לכל שאלה משאלות החיים, ובהיותך איש אוהב אמת ודורש צדק מאין כמוך, היפלא איפוא כי פעמים רבות יצאת בספריך הנכבדים ללמד סנגוריא על אחינו בני ישראל הנרדפים ולשים לאל את עלילות שונאינו ומנדינו אשר קמו עלינו בכל דור ודור?

ודבריך אמנם לא שבו ריקם כי אם עשו משלחתם באמונה, יען כל קוראיהם יודעים כי אתה מליצנו אינך רק איש בעל מזג טוב ורך הלבב, כי אם איש אשר בכל ספרת ישראל נאמן הוא, ועל כן מקרוב ומרחוק יכבדו אחינו את שמך ומקרב לב עמוק יגישו לפניך את ברכתם ליום מלאת לך שבע ושבעים שנה לשני ימי חייך וחמשים שנה מעת החלות להעשיר את החכמה ואוצר המדע ברובי תורתך.

גם אני הצעיר בתלמידיך אביא לך כיום ברכתי כי תאריך ימים וכחך יהיה חדש עמך כאז כן עתה, ולזכר יום שמחת לבך הנני מקריב לפניך את המחברת ״ראשית מעשה הדפוס בישראל״ מעשה ידיך להתפאר בתרגום עברי, שפה אשר באהבתה תשגה כל הימים.

ד״ר משה אלעזר אייזענשטאדט.

ס״ט פטרבורג. 21 נאוועמבר 1896.

 

ספרי ישראל הראשונים אשר יצאו לאור    🔗

משנת רל״ה עד ר״ס (1475־1500)²

איש אחד אמר כי משקל הבורית אשר ידרש לעם אחד במשך שנה אחת עד נאמן הוא להעיד לנו על מצב השכלת העם הזה והתפתחותו. ואם העדות הזאת נאמנה היא במדה ידועה, על אחת כמה וכמה נאמנה תהיה העדות על השכלת העם וחכמתו אם נשפוט למראה כמות הספרים ואיכותם היוצאים לאור אצל עם אחד.

מטעם זה נכבד לנו מאד לדעת יחס בני ישראל אל מעשה הדפוס בראשית הגלות ההמצאה הזאת בקהל, איך השתמשו בה לצרכם ולהנאתם, ומה הם הספרים אשר ראו אז אור הדפוס, ואיזה מהם זכו למהדורות רבות ותכופות, והמעשים האלה יהיו לנו לעינים בבואנו לשפוט על מצב השכלת ישראל בעת ההיא, יען המדפיס בגשתו להוציא ספר לאור, כונתו וחפצו להדפיס ספר הנחוץ והנצרך להקוראים.

מעשה הדפוס, ההמצאה להדפיס ספרים בעזרת אותיות נעות ונדות, נגלה עוד קודם שנת 1440 והספר הראשון והגדול הנודע בשם תנ״ך בעל ארבעים ושתים שורות יצא לאור במגנצא בשנת 1450.

כנודע היו האשכנזים הראשונים אשר הפיצו את המצאת מעשה הדפוס בכל ארצות אירופא, ועל כן תקרא ההמצאה בפי רבים בשם המצאה אשכנזית. מטעם זה לא יפלא גם בעינינו לראות כי בתי הדפוס לספרים עברים הוקמו בראשונה על ידי יהודי אשכנז, אשר ביניהם לא מעטים גם אנשים חכמים ומשכילים.

עד העת ההיא נמצאו במקומות רבים כהנים נזירים בין הנוצרים אשר התעסקו בהעתקת (Abschreiben) כתבי יד ותהי זאת מלאכתם, לכן כאשר נגלה מעשה הדפוס החלו להרעיש שמים וארץ כי מעשה שטן הוא. צעקות כאלה שמענו מעברים שונים, ורק אצל היהודים לא שמענו כזאת, ותהי להפך, כי בכל מקום מושב ישראל דבר הדפוס מגיע שמחה ויקר להם, ובשקידה עצומה החלו להשתמש ״במלאכת״ או ״בעבודת הקודש״, יען ע״י הדפוס קוו המדפיסים ״להרביץ תורה וחכמה בישראל״, ולכן לא רק כי לא קראו אחריו מלא צא טמא, כי אם לזה התפללו בסוף כל ספר נדפס כנוסחא השגורה ״ד׳ ברחמיו יזכנו להרבות תורה ולחדש ספרים בישראל אכי״ר״. אמנם יוכל היות כי גם בין בני ישראל נמצאו אז מתנגדים אחדים למעשה הדפוס, כאשר נוכח מדברי מדפיס אחד בנאפולי משנת ר״נ (1490) ״ואשר ידברו תועה על המלאכה הזאת ישאו עונם״ אבל בכל אופן היו המתנגדים רק מתי מספר ובודדים במועדם וקולם לא נשמע בחזקה בין החיים מקול המון השירות והתשבחות ששרו בני ישראל לכבוד הדפוס.

ועד כמה הפליגו היהודים אז בשבח מעשה הדפוס יגיד לנו השיר הקטן הנמצא בסוף הטורים³), ואלה דבריו:

אני חכמה לכל חכמה עטרת

אני נסתר לכל סוד מסגרת⁴

בלי קולמוס ורישומו ניכרת

באין סופר חוברתי במחברת

בבת אחת דיו עלי עוברת

בלי שירטוט כתיבה מיושרת

תמיה על דבורה הגברת

בשבט סופרים היא משוררת

לו אותי ראתה במחתרת

עלי ראשה הושמתי לכותרת

למספר ב״י חמשת אלפים רל״ה למזכרת.

עוד מדפיס שני בבואו על החתום יספר לכל כי הוא ״הכותב, בכמה קולמסים בלא מעשה נסים אשר יגע ומצא להרביץ תורה בישראל והשיג זאת המלאכה לכתוב⁵) כהלכה מערכה ערוכה לקראת מערכה״.

יחד עם רגשי שמחתו יביע ויספר לנו המדפיס הזה את הפלא, כי ארבעה עמודים גדולים נדפסים בפעם אחת מצד אחד ואחר כן מצד שני, באופן אשר בכל יום יודפסו אלפים עמודים, היינו: מאתים וחמשים באגין.

בכלל התפתח מעשה הדפוס בערים שונות בסדר כזה: בשטראססבורג החלו להדפיס ספרים, חוץ מספרי עברים, בשנת 1460; בבאמבערג בשנת 1461; קאֶלן – 1466; באזעל – 1471; רומי – 1465; בויניציאה ובערי צרפת – 1469; בארץ השפלה – 1470; וואלענץ אשר בספרד – 1474; פילזען (באֶהמען) – 1475; פראג – 1478; קראקא – 1491 ועוד ועוד.

ובעת ההיא בשנות 1487, 1489, 1492, עת אשר היהודים תושבי פרטוגאל יסדו בתי דפוס שונים, ישבו עוד שכניהם בחבוק ידים ורק בשנת 1495 יסדו להם בית דפוס, כאשר יעיד על זה הספר שיצא בשנה ההיא לאור.

כבר העירותי למעלה כי הדפוס הראשון בארץ איטליא נוסד ברומי בשנת 1465, היינו בתחלה בבית מקלט נזירים הסמוך לרומי ואחר כן נעתק לתוך העיר, והארץ הזאת היתה הראשונה אשר בה החלו היהודים במקומות שונים להדפיס ספרים עברים.

בתי הדפוס הראשונים נמצאו בעת ההיא בריגו המדינה דעל ים מותבא בסוף קלבריאה ובפייביא דישקו הקרובה לפדואה.

מתי נוסדו הבתים האלה? על השאלה הזאת לא נמצא כל תשובה ברורה ובערפל חתולתה, ורק זאת נדע ברור כי בריגו נגמרה הדפסת פירוש רש״י עה״ת בחדש אדר רל״ה (פעברואר לשנת 1475) ובפייביא יצאו הטורים מבית הדפוס בחדש תמוז שנה ההיא.

ובאשר כי פירוש רש״י על התורה אשר ממנו נשאר לנו רק עקזעמפלאר אחד נדפס בפארמאט – folio – ומחזיק הוא מאה וששה עשר דפים, היינו, שמונה וחמשים באגין, יש להאמין כי הדפסת הפירוש החלה עוד בראשית שנת 1474. ובנוגע להטורים המחזיקים ארבע מאות וששים דפים בפארמאט גדול, ר״ל מאתים ושלשים באגין בדפוס, אפשר להאמין כי זמן הדפסתם נמשך לכל הפחות כשנתים ימים, יען גם הדפסת מחזור רומי המחזיק בערך מאה וששים באגין ונדפס בדפוס שונצינו המתוקן והמהולל ארכה כמעט שנה שלמה (רמ״ו – 1486), ועל יסוד המשפט הזה אפשר לשער כי בית דפוס העברי הראשון באיטליא החל לעבוד עבודתו בלי אחור מראשית שנת 1473, היינו שבע או שמונה שנים אחרי אשר נפתח בכלל בית דפוס בארץ ההיא.

ואך החלו היהודים להתעסק במלאכת הדפוס שוב לא הרפו ממנה ובמשך עשרים שנה נוסדו בערים שונות באיטליא, ספרד ופרטוגאל ששה עשר בתי דפוס. על פי הנודע נדפסו במשך העת ההיא בערך מאה ספרים מספרים שונים, וביניהם לא מעטים הם הנדפסים בפארמאט גדול והמחזיקים משלש מאות עד ארבע מאות ושמונים עלים.

ואלה הן הערים על פי סדר השנים אשר בהן נדפסו ספרים עברים: בריגו ופייביא די שאקי בשנת רל״ה (1475); בערך השנה ההיא גם במנטובה; פירארה רל״ז (1477); בולוניא רמ׳׳ב (1482); ואדיאלחגארה בספרד רמ״ב (1482); שונצינו רמ״ג (1488); קזאל מיורי רמ״ד (1484); אישאר רמ״ה (1485); נאפולי רמ״ו (1486); פארא בפרטוגאל וסאמורה בספרד רמ״ז (1487); אישבונה רמ״ט (1489); ברישה ולעיריא בפרטוגאל רנ״ב (1492) ובברקא הסמוכה לברישה רנ״ו (1496).

מכל הספרים אשר נדפסו בבתי הדפוס האלה במשך השנים הנ״ל ראיתי בעיני בערך חמשה ושבעים, אשר מהם שבעה ועשרים, רובם בפארמאט גדול, נמצאים תחת ידי באוצר ספרי. ומחזה מרהיב לב הוא לראות כי הספרים האלה נדפסו בתכלית היופי על ניר טוב ובאותיות יפות ובגוילים גדולים.

ביחוד מצטינים הם במראם החצוני הספרים הנדפסים באותיות מרובעות — עד כי כל רואם יודה ויאמר כי יפים הם להלל.

על הטורים הנדפסים בשנת רל״ה (1475) יעידו המדפיסים בזמננו ויגידו בפה מלא כי גם עתה, עת מעשה הדפוס השתלם במאד מאד, גם עתה אי אפשר להדפיס ספר בדפוס יותר משובח מהדפוס אשר שם נדפסו הטורים, והם אף הם מודים ואומרים כי הטורים ביפים החצוני יוכלו להיות גם עתה לאות ולמופת למדפיסים ומו׳׳לים. הספרים הנדפסים במנטובה עד שנת ר״מ (1480) ובאישבונה עד רנ״ב (1492) באותיות רש׳׳י אשר מהם ימצאו תחת ידי שני ספרים – יראו לעין הרואה בכתיבות יד; ואלה הנדפסים במנטובה קשים הם לקריאה. ואמנם עוד נפגוש ספרים הנדפסים עד שנת ר״מ (1480) באותיות מרובעות ולתארן אין כל הוד והדר ואינן מהוקצעות כראוי ויש להן פנים עקומים — אבל מספרם קטן ודל הוא. לעמתם ימצאו חן בעיני כל רואיהם הספרים האלה הנדפסים באותיות מרובעות קטנות; אף המקלעות ופטורי הציצים אשר נמצא בראש הספרים בעת ההיא והמראים ומציינים לנו מקום הדפוס והשנה – יפים ונחמדים הם.

בימים ההם לא נתפשט עוד המנהג להציג בראש הספר שער ורק משנת רמ״ט (1489) והלאה נמצא לפעמים שער קצר בעל שורה אחת או שתי שורות.

לרוב החלו המדפיסים להדפיס את הספר מהדף הראשון או השני, ורק בסוף הספר הגידו לפעמים באיזה מקום ושנה נדפס ומה שם המדפיס, המגיה ועוזריו. לפעמים יודיעו גם את הבית אשר שם נדפס הספר ויציגו שם המו״ל; אכן כאמור ישנם גם ספרים כאלה אשר אין שם לא בראשיתם ולא באחריתם מקום הדפוס והשנה, ועל כן אם נבוא לשפוט על ספרים ממין כזה נשפוט על מקום הדפוס רק על פי מראה האותיות או ע״פ האותות המימיים הנעשים על הניר, ואם רק נודע לנו

מקום הדפוס אז הנקל לדעת באיזו שנה נדפס הספר הזה, יען לרוב נודע לנו מתי נוסד בית דפוס בהעיר ההיא וכמה שנים עמד על תלו.בכל הספרים האלה לא נסמנו הדפים בשום סימן ומספר וגם המנהג להציג בקצה העמוד המלה הבאה בראש העמוד השני לא נודע אז, ורק משנת רמ״ג (1483) נמצא כי לפעמים נרשמו הקונטרסים מלמטה כמו שהם נרשמים עד היום הזה ונסמנו בסימנים א״א, א״ב א״ג א״ד אבל הדפים לא נרשמו בראשם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

להוציא במספר שמות כל המדפיסים אחשוב למותר, באשר רובם לא הצטינו במאומה, ורק על אחדים מהם אעיר, ובראשם הדוקטור הרופא אברהם כונת אשר יחד עם אשתו אשטלינה למד מלאכת מסדר (זעטצער) ובשנת רל״ה (1475) יסד בית דפוס במנטובה.עד כמה כבד והוקיר המדפיס הזה את מלאכתו נוכל להוכח מהתהלות והתשבחות אשר יפזר לה מלא חפנים בחתימת הספרים הנדפסים על ידו וירוממה על לשונו.

האיש כונת הוא גם המדפיס החותם בהדברים: ״הכותב בכמה קולמסים בלי מעשה נסים״, בשנת רל״ו (1476) בחמשי בי״ד לחדש סיון שנת חמשת אלפים ורל״ו ליצירה גמר הדפסת טור או״ח ויקרב אל הוצאת היו״ד לאור, אבל מטעמים בלתי ידועים לנו לא עלתה בידו לבצע את מחשבתו ורק בשנת רל״ז (1477) יצאו בפירארה כל הטורים לאור.

בשנה ההיא, בערך, הוציא האיש כונת בהשתתפות יהודי אשכנזי אברהם ידידיה מקאֶלן את פירוש הרלב״ג על תורת משה. הפירוש הזה אשר יצא בהוצאה מהודרה ונפלאה והנמצאת גם תחת ידי, מחזיק ארבע מאות ושמונה עלים.

יש לשער כי בעת ההיא הוציא הנ״ל גם את היוסיפון. אכן הכתב־יד אשר ממנו נדפס היוסיפון הזה שונה הוא מהיוסיפון הנמצא כיום לפנינו וחסרים בו המקומות הרבים המעוררים חשד בלבות הקוראים. חבל כי כל המבקרים וגם צונץ ביניהם לא השתמשו בההוצאה הזאת, אשר אמנם יקרה היא במציאות, למען חקור בברור ע״ד זמן חבור הספר הזה.

בסוף הספר הוצאה ההיא נמצאה חתימה ארוכה הערוכה מהמו״ל והמדפיס אברהם כונת ובה יבאר תכן הספר.

ביחוד ראוי לשים לב אל ההוצאה הזאת, יען כי בהיוסיפון הזה נמצא דברים רבים נכבדי הערך אשר לשיא נחפש אחריהם בההוצאות האחרות כי לא נמצאם, יען כלן נדפסו רק על פי היוסיפון שנדפס בקושט' בשנת ר׳׳ע (1510).

אנכי ראיתי את היוסיפון הוצאת אברהם כונת בהמוזיאום הבריטי בלונדון ופה בפטרבורג באוצר הספרים של הרוזן דוד גינצבורג, הנדפס כמעט בפארמאט folio וכל צד נחלק לשני עמודים אשר גוילים גדולים סביבם ומחזיק הוא מאה ושלשים וששה עלים. תמונות האותיות הן כאותיות מפירוש הרלב״ג על התורה⁶.

עוד נדפסו בבית דפוסו של אברהם כונת ספרים קטנים אחדים וביניהם ״בחינת עולם״, ״נופת צופים״ על חכמת ההלצה מהרב דמנטובה יהודה מסיר ליאון, לוחות עם חשבון אורך הימים לכל עתות השנה ו״אלדד הדני״.

כשני לאברהם הרופא והמדפיס כאחד נציג את המדפיס מליסאבאן אליעזר טולידאנו אשר כנוהו בשם חסיד, ירא אלהים, חכם, רב פעולות או צורבא, ועליו נאמר בסוף ספר אבודרהם: ״אשר עוזר למי יושב בצרה ובמדות בשם הטוב גלולות ותאותו להרבות בספרים אשר אין קץ למספרם בגילות ללמדם לכל חפץ לקראם להודות אל… ובזכותו אזי נזכה גאולה וכו’״.

ר' יעקב בן שלמה אבן חביב בעל ה״עין יעקב״ כאשר התודע אליו בליסאבאן יכנהו: המאושר בעניניו, החכם המעולה ועניו.

משנת רמ״ט (1489) עד רנ״ב (1494) נדפסו אצלו ספרים גדולים ונכבדים וביניהם פ' עה״ת להרמב״ן ואבודרהם – שניהם נמצאו תחת ידי – ונדפסו בדפוס מהודר כמעט בפארמאט folio עם שני עמודים על כל צד וסביבם גוילים רחבי ידים.

אמנם על כלם יעלה ביפיו ״החומש״ אשר נדפס אצלו יחד עם תרגום אונקלוס בהגהה מתוקנה עם נקודות וטעמים ועם פ' רש״י.

גם הספרים משלי עם פ' קב ונקי, ישעיה וירמיה עם רד״ק נדפסו על ידו.

בנוגע לספר הליכות עולם הנדפס יחד עם ספר היראה מר' יונה גירונדי, קשה להגיד בברור אם נדפס בליסאבאן, אך זה ברור כי נדפס בחצי האי פירענאי.

כאשר גרשו בני ישראל ממדינת פרטוגאל הביא דון יהודה גדליה, מנהל בית הדפוס של אליעזר טולידאנו, את האותיות לארץ תוגרמא וזה הוא הטעם להמראה הנפלא אשר נראה ספרים נדפסים משנת רע״ה (1515) עד רפ״ב (1522) בשאלוניקי באותיות דפוס ליסאבאן.

אולם אם לשני המדפיסים הראשונים יאתה תהלה הנה עולה היא עליהם חריצת משפחה שלמה בישראל, משפחת שונצינו או בני שונצינו אשר ממנה נפצו בערים שונות באיטליא וכמו כן בקושט' ושאלוניקי ויקימו בתי דפוס ויוציאו לאור ספרים רבים ושונים, ואת בני המשפחה הזאת אנו מוצאים עובדים עבודת מדפיסים במשך שלשה דורות משנת רמ״ג (1483) עד ש״ז (1547).

הנכבד מכלם והמצוין בחכמתו ומפעליו היה גרשם – דזירונימא – שונצינו, ובשער הספר מכלול לר' דוד קמחי⁷ הנדפס על ידו בקושט' בשנות רצ״ב — רצ״ד (34—1532) יודיע מעט מתולדות משפחתו וממפעליו במעשה הדפוס.

ראש המשפחה ההיא הוא ר' משה משפירא המובא בתוספות טוך וחי על פי החשבון בהמחצה השניה להמאה השלש עשרה. על אדות משה מפירט הסמוכה למינכען, דור חמישי למשה משפירא הנזכר יספר גרשם כי ״הוא נלחם בעיר פירט נגד הרשע פר״ה (frater—fra) יואן די קאפישטראנו וגרש אותו עם כל חילו משם״.

כנראה נלחם האיש משה בחרב וחנית את הכהן הקנאי יואן מקפישטראנו אשר באמצע המאה החמש עשרה עבר ארצות שונות באירופא ויסת את ההמון נגד היהודים ויבא בזה תלאות רבות על היהודים וביותר הרע ליהודי ארץ אשכנז. בלי ספק עלתה בידי משה, אשר לעזרתו יצאו גם הנוצרים הישרים בלבותם, לגרש את הקנאי ואת האספסוף אשר אתו מהסתפח בנחלת העיר.

שמואל בנו עקר דירתו משם ויבוא לגור באיטליא, והוא לא היה האחד אשר לבש כלי גולה ויעזוב את ארץ מולדתו, יען בימים ההם הורע מאד מצב היהודים האשכנזים ולכן מהרו רבים לנוע אל ארצות איטליא ותוגרמא.

ישראל נתן בן שמואל הנודע בעשרו העתיק מושבו לשונצינו; הוא הצטין לא רק בחכמת הרפואה כי אם גם היה איש ירא וחרד לאמונתו, ולבו יצא לראות כי אחיו לא יוכלו להגות בספרי תורתנו וחכמתנו בהיות מספר הספרים הכתובים מעטים מאד ויקרים במציאות.

החסרון הזה העיר את רוחו לחזק את ידי בנו יהושע שלמה, להקמת בית דפוס בשונצינו בשנת רמ״ג (1483), ומהשנה הזאת עד שנת ר״נ (1490) עלתה בידו להדפיס – מלבד שבע מסכתות – גם את הספרים הגדולים: נביאים ראשונים ואחרונים עם פירוש רד״ק, עקרים, סמ״ג, יד החזקה, ארבעה טורים, תנ״ך עם נקודות וטעמים בפעם הראשונה רמ״ח (1488) דבר הקשה מאד לפי מצב מעשה הדפוס בעת ההיא⁸.

בשנת רמ״ו (1486) יסד יהושע שלמה יחד את אחיו משה עוד בית דפוס שני בקזאל מיורי ושם נדפס במשך מחזור רומי בשני חלקים המחזיקים שלש מאות עלים פארמאט in folio⁹) ומשנת רמ״ח (1488) נתנו גם בני משה, שלמה וגרשם הנזכר לעיל, את ידם להמלאכה הזאת, והודות להידיעות הרבות אשר אסף גרשם בשפה יון, רומי ואיטלקי והודות לחכמתו הרבה בכלל הוציא בשנות עבודתו המון ספרים עברים וגם יותר מששים ספרים ובהם גם גדולים, בשפות יון רומי ואיטלקי. הוא לא חס גם על עמלו ויעבור ערים שונות ויענה בדרך כחו לאסוף כתבי־יד עברים שונים, וביותר עמל ויגע לאסוף בצרפת את כתבי בעלי תוספות¹⁰ .

בשנת ר״נ (1490), בערך, יסדו בני המשפחה הזאת עוד בית דפוס אחד בנאפולי ושם הוציא יהושע שונצינו בשנת רנ״ב (1492) את המשניות עם פירוש הרמב״ם בהוצאה יפה ומהודרה בפארמאטfolio המחזיק שלש מאות וחמשים ושמונה עלים.

משנת רנ״א עד רנ״ה (1491־95) הדפיס גרשם בבית הדפוס אשר יסד בברישה יחד את הספרים השונים גם את הספרים האלה: מחברת עמנואל רנ״א (1491); חמשה חומשי תורה בשתי הוצאות ותנ״ך שלם עם נקודות וטעמים רנ״ד (1494).

בשנת רנ״ו (1496) נוסד ע״י גרשם בית דפוס גם בברקא ושם הדפיס סליחות ומסכת סנהדרין. ולמען הראות חריצת האיש ומעלליו הכבירים נגיד בקצרה את המעשים האלה המדברים בעדם ואינם דורשים כל באור: משנת רס״ג עד רס״ו (6—1503) בית דפוס לו בפאנו; משנת רס״ז עד רפ״ו (1526—1507) הדפיס ספרים רבים וגדולים בבית דפוסו אשר בפיזרו; בשנת רע״ד (1514) נפגוש בית דפוסו באנקונא (במקום הזה אמנם לא הדפיס ספרים עברים); בשנות רע״ח–ט (9–1518) יסד בית דפוס באורטונה אַ מאַרע אשר בסיציליא; משנת רפ״א עד רפ״ו (6 —1521) ברימינו, בשנת רפ״ז (1527) בצעזענא (גם במקום הזה לא נדפסו ספרים עברים); משנת ר״צ עד רצ״ג (3—1530) בקושט' ומשנת רפ״ט עד רצ״ג (1533 — 1529) בשאלוניקו.

ומה רבים הם הספרים אשר יצאו על ידו לאור יעידו דבריו אשר הדפיס בראש הגליון הנזכר: ״והדפסתי ספרים אין קץ בתורתנו הקדושה, זולתי עשרים ושלש מסכתות הנהוגות בישיבות עם פ' רש״י והתוספות״.

יחד עם הדברים האלה יספר לנו גם את הצרות והרדיפות אשר הכבידו עליו אכפם להיות נע ונד בארץ נכריה¹¹) למען יוכל בלי מפריע לעבוד עבודתו היקרה לו ויסיים דבריו בתפלה: ״ י״י יתעלה יהיה עוזר לי ויכלכל את שבתי ויזכור לי לטובה מה שכלכלתי לאנוסי ספרד ובפרט פרטוגאל, ובכל מאדי העירותי עד למות נפשי למען הצילם מיד שוסיהם ולהדריכם לחסות בצל שדי ותחת אברתו להתלונן ביום הזה״.

מהדברים הנוספים מבנו משה נראה כי יחד עם אביו נאסר בסהר על פי עלילת איש יהודי שהתנצר, ואחרי אשר יצאו לחפש היו מוכרחים לעזוב את ארצם בערום וחוסר כל.

גרשם מת בקושט' בשנת רצ״ד (1534) בשנת החמשים לשנות עבודתו הפוריה והברוכה. במותו לא השליכו בניו את עבודת הקדש לאביהם אחר גום. בשנות רפ״א, רפ״ו (1526, 1521) נדפס ע״י משה שונצינו הילקוט שמעוני בשאלוניקי השונה בדברים רבים מהילקוט שלפנינו, ואליעזר בנו השני של גרשם הדפיס גם הוא ספרים רבים וגדולים בקושט׳ ותהיינה ידיו אמונות לעבודתו עד שנת ש״ז (1547).

הבן השלישי יהושע היה רב בקושטא' והוא חבר ספר שו״ת ״נחלה ליהושע״, הנדפס ע״י אחד מנכדיו יהושע בן מנחם שונצינו בעיר ההיא בשנת תצ״א (1731).

הרב יהוֹשע בן גרשם מת בשנת שכ״ט (1569) ובמותו ספד עליו הספד גדול ר' משה אלמושנינו בשאלוניקי. אחד מנכדי גרשם היה גם אברהם שונצינו החי באזמיר בשנת ת״צ (1730) בערך, ו״שר גדול ליהודים צבי השרידים״ – קראו לו.

=====================

אם המדפיס יקח חלק בראש במעשה הדפוס, הנה מקום נכבד מאד לקחו אז גם המגיהים אשר עליהם היה מוטל לא רק להגיה את אשר יעותו מסדרי האותיות כי אם גם לבקר את תכן ה״כתב־יד״ אשר לפניהם והם היו הערבים בעדו.

כמובן דרוש היה כי המגיהים יהיו אנשים חכמים, ואמנם כאלה נמצא במספר ידוע בין המגיהים הראשונים ושמותיהם ידועים לנו על ידי ההוספות הקטנות אשר שתו בדרך מליצה ושיר או בדרך פראזי בגליון האחרון, בחתימת הספר.

לרוב שומעים אנחנו כי התאוננו המגיהים על אדות המנוסקריפטים כי מעטים הם וקשה להשיגם, וכידוע נחוץ היה לנסוע לפעמים למרחקים למען מצא איזה כתב יד, ויש אשר לפעמים לא שוה היה הכ״י בנזק העת וטלטול הדרך.

מכל המנוסקריפטים מהספרים השונים הנה רבו המנוסקריפטים מהתנ״ך, אשר אותם נמצא עתה במספר רב בביבליותקים שונים. ובכלל על פי מספר הכ״י הנמצאים עתה בידינו מספר התנ״ך נוכל לשפוט על התפשטותו בין הקוראים בעת ההיא. אך תנ״ך שלם נדפס אז פעמים מעטות, כאשר נראה להלן, והמדפיסים הוציאו אז לאור לרוב רק ספרים בודדים מכתבי הקודש עם איזה פרושים.

לא כאלה חלק הספרים האחרים אשר מהם היה לפעמים רק כתב־יד אחד וגם הוא נלקה לפעמים בחסר והמדפיסים מוכרחים היו להציג מקום פנוי באמצע הספר ולפעמים גם עד שלש, להראות להקורא כי חסר מגוף המנוסקריפט. לפעמים קרה כי עד אשר כלה המדפיס להדפיס את הספר עד תמו מצא כתב־יד אחר שלם ואז הדפיס את החסר על פי הכ״י השני בסוף הספר או במקום אחר או גם על גליון מיוחד, למען אפשר יהיה להדביק את הגליון בהמקום הפנוי החסר בספר. אכן לא מעטים הם גם הספרים אשר נדפסו על פי שלשה או ארבעה כתבי־יד; ובאשר המגיהים בעת ההיא לא נהגו להציג לבדנה את הנוסחאות השונות הנמצאות בהמנוסקריפטים השונים, וזה הוא דבר שאי אפשר כי שלשה או ארבעה כתבי יד יתאימו יחד מלה במלה, כי על כן יש לשער, וההשערה לא תכזב, כי המגיה בחר בנוסחא אשר מצאה חן בעיניו, ואחדים מהם יודו בפה מלא ויגידו: ״תקנתי והוספתי מדעתי״, ובזה מתהללים ומתפארים המגיהים כי הגדילו עשות בטהרם את הנוסחאות ״ממוקשי הטעיות והשיבושים״ ויבשרו בקהל ״כלו קוצים מן הכרם ונתנו לנו הגרסות הישרות במשניות ובגמרא״ והם לא שמו לב לאזהרות ר״ת, רמב״ן ורשב״א המדברות רתת את אלה המתקנים את הנוסחאות ״על פי הסברא״.

המגיהים המתקנים אמנם יצדיקו מעשיהם בהשענם על מאמר חז״ל ״אל תשכן באהלך עולה זה ספר שאינו מוגה״, אבל מי זה איננו יודע כי כונו את המאמר על התורה, וגם אז לא היתה כונתם להגיה על פי הסברא כי אם על פי ספרים מוגהים.

ולדאבון לבבנו לא נוכל לדעת עתה עד כמה הצליחו המגיהים במעשיהם ועד כמה כונו אל האמת בתקוניהם, יען מספרים רבים יחסרו לנו עתה המנוסקריפטים אשר על פיהם נדפסו הספרים. אולם מהבקרת אשר שתי על ספר אחד הנדפס בהוצאות ומהדורות שונות ושויתי האחת מול השניה נוכחתי לדעת כי המגיהים עותו על ידי הגהתם במקומות רבים קשי ההבנה. והדבר הזה יחשב לעון להמגיהים. יען לוּ נשארו המקומות קשי ההבנה כאשר היו במקורם, כי אז אולי אפשר היה לפעמים לרדת לסוף הדעת הצפונה בם, אך עתה אחרי אשר קלקלו המגיהים בתקנותיהם המקולקלות אי אפשר עוד להעמיד את האמת על תלה.

בנוגע להמכשלה הזאת נכבדים לנו דברי ר' יעקב ב״ר חיים בן אדוניהו, אשר עבד בתור מגיה בבית הדפוס של דניאל באמבערג, הנאמרים בסוף משניות סדר טהרות הנדפס עם פירוש ר' שמשון משאנץ בויניציאה (ווענעדיג) בשנת 1523, ואלה הם:

״אמר יעקב ב״ר חיים בן אדוניהו אחר השלימי הגהת סדר טהרות אמרתי להתנצל בהיות כי הנושא בלתי מורגל וספרי העתקה מוטעים ובלתי נמצאים כי אם בטורח גדול יודע לכל אוריין כי השם יודע כמה טורח ומשא נשאתי עד הגיעי לתשלום ההגהה מספר הזה בהיות כי לא היה לי כי אם טופס א' מכלים עד נגעים והיה מוטעה בתכלית אף על פי שנמסר בידי בחזקת בדוק ונמצא בו ט' צבורים של חמץ וי״ח של שאור ובתוספתא בכל מקום ומקום לא היה בית אשר אין שם מת ואפילו במקום הבדוק היה מוטעה… ואנן לפום עניות דעתן שקלינן וטרינן ביה טובא בכל דוכתא עד דאתבריר לן דנהיר וצהיר ובקצת דוכתי דנר' לי דהוה חסיר הוספתי מדעתי ומה שלא יכלתי במו בתוספתא בכלים… הנחתי פנוי… גם במקצת מקומות עשיתי איזה הגהה לעצמה זה שנראה לי…״

ולא רק המגיהים העברים עשו כאדון בתוך שלו בהכתבים אשר לפניהם, כי גם הנוצרים המלומדים עשו כזאת בהמאה החמש עשרה ובראשית המאה השש עשרה. האחרונים בהדפיסם ספרי אנשי המופת (קלאססיקים) בשפות יון ורומי תקנו והגיהו על פי דעתם ולא הציגו לפנינו את הנוסחאות שמצאו לפניהם. הרעיון להוציא את הספרים אחרי בקורת נאמנה – הרעיון הזה מוזר היה אז להמולי״ם בכלל, אולם גם בעת אשר המולי״ם הנוצרים החלו מעט מעט לשית לב לבקרת והוצאה מתוקנה, הנה המולי״ם העברים מלבד אחדים מתי מספר לא יעשו עוד מאומה לטובת הוצאות מתוקנות על פי הבקרת הנאמנה, ולא זזו עוד אף פסיעה אחת קדימה מן המקום אשר עמדו עליו אחיהם המדפיסים לפני ארבע מאות שנה.

ואם אמנם כי על פי מצב המקום והזמן מוכרחים היו פעמים רבות המולי״ם העברים לתקן נוסחאות שונות, אבל חטא לא יוכל כפרה הוא להמגיהים המאוחרים בראותנו את מעשיהם בהדפסת מאמרי התלמוד המובאים בהוצאות הישנות בהערוך, מנורת המאור, פוסקים ישנים, עין יעקב, אלפס ועוד ספרים רבים כאלה.

המגיהים תקנו את המאמרים שנמצאו בספרים הנ״ל בצביונם ובסגנונם הישן, אשר הוא לעתים לא רחוקות האמתי, על פי הנוסחאות הנמצאות בהתלמוד הנדפס, ועל ידי זה סתמו לנו את המקורות הנאמנים אשר על ידם יכלנו לבקר את הנוסחאות הנמצאות בהשסי״ם, באשר ההוצאות הישנות מהספרים הנקובים בשמותם טרם עוד נגעה בהם יד המגיה — יקרי המציאות הן.

והנוסחאות בתלמוד שנו בההוצאות הרבות תכלית שנוי ורבו בו החרולים והקמשונים, ורק ביד איש חרוץ וחכם נפלא כהמנוח ראבינאוויץ עלתה במשך חמש ועשרים שנה לבער אחרי הקוצים, וגם זה רק אחרי עבודה גדולה וקשה מאד.

חבל כי גם דרך הבקרת שלו איננו ערוך בכל כיאות, ובלי ספק הצליח עוד חפצו בידו לוּ השתמש בס' דקדוקי סופרים גם בהמאמרים השונים מהתלמוד המובאים בהפוסקים הישנים, במנורת המאור הנדפס בקונשטנטינא (קונסטנטינופול) בשנת רע״ד. כמו כן לא הקביל החכם הזה לעמתם את המאמרים האלה הנמצאים בירושלמי ובמדרשים אשר אליהם לא שם לב כראוי.

למען דעת עד כמה דשו המגיהים הראשונים בחטאים כאלה, להתנהג בקלות ראש בשנוי ותקון הנוסחאות, נוכל להוכח מהמעשה הזה: בפרק האחרון מהלכות מלכים ברמב״ם, אשר שם ידבר כי בבוא מלך המשיח לא ישתנו עלינו סדרי בראשית, יעיר כי זהו שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם נדי ירבץ משל וחידה.

המגיה לא חשב הרבה וידלג על שבע המלים האחרונות, ותחת זה יצא במלחמת שפתים נגד דעת הרמב״ם אשר תמשך שלש ועשרים שורות. ועוד הגדיל הקנאי הזה לחטוא, כי לא הציג מראש את הדברים ״אמר המגיה״ ובסוף ״ע״כ״ כנהוג, כי אם הדפיס את דבריו יחד עם דברי הרמב״ם בלי כל הפסק ובלי כל שנוי בהאותיות, והאיש הקורא יבוא במבוכה בראותו את הדברים אשר לפי הנראה שניהם דברי הרמב״ם הם.

גם את הדברים האחרונים מהרמב״ם במקום הזה קלקל הקנאי הנלהב הזה, הנקרא אליעזר בן שמואל, כפי הנראה יהודי אשכנזי. הרמב״ם אומר: ובימי המשיח יודע לאי זה דבר היו משל, ויבוא המגיה ויגיה: ובימי המשיח יודע כי הפסוקים כפשוטן משל¹²).

וכמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח הקורא המבין בחפצו להבין את הדברים הסותרים זה את זה הנמצאים על דף אחד — לולא היו לנו הוצאות אחרות אשר משם נראה את האמת, ומי יודע כמה מקומות מספרי ישראל הישנים נתקלקלו ונתעותו בכונה ובמזיד וכמה נוסחאות בתלמוד ומדרש נלקו בשגיאות רבות ונאמנות באשמת המגיהים?

אחרי אשר דברנו על דבר בתי הדפוס, המדפיסים והמגיהים, נדבר כעת על הספרים בעצמם ונשאל: מה הם הספרים אשר יצאו לאור משנת 1475 עד שנת 1497?

כאמור למעלה ידועים לנו עד עתה כמאה ספרים שונים אשר ראו אור הדפוס בעת ההיא, וביניהם גם ספרים גדולים, אבל באשר כי גם מהספרים האלה יש אשר נשארו אצלנו רק עקזעמפלאר אחד או שנים, ומהם טמונים היו מעין הביבליוגראפים הראשונים ופזורים במקומות שונים, ורק בזמן האחרון נגלו בקהל, כי על כן קשה להגיד בברור ובדיוק מספר הספרים אשר נדפסו אז.

להספרים הטמונים והגנוזים זמן רב יחשבו: א) ספר ״הליכות עולם״ הנדפס יחד עם ״ספר היראה״ לרבנו יונה גירונדי בערך שנת 1490 כפי הנראה בליסאבון; ב) בחיי עה״ת בשנת 1490 בנאפולי.

כמו כן חשבו רבים מקדם, כי חמשה חומשי תורה עם תרגום אונקלוס ופי' רש״י, שנדפסו בשנת 1482 בבולוניא, היה הספר העברי הראשון הנדפס שם, אך בהיותי בפעם האחרונה בחו״ל עלתה בידי להשיג ספר תהלים הנדפס בפעם הראשונה עם פי' רד״ק המתיחס לשנה 1477, ולא נאמר מקום הדפוס. אולם באשר האותיות אשר בהן נדפס פי' הרד״ק דומות הן בכל להאותיות מפי' רש״י הנדפס בבולוניא יחד עם התורה, הוצאתי משפט כי הספר תהלים נדפס גם כן במקום הזה בשנת 1477, כאשר שער כזה גם הח' שטיינשניידער.

ובאשר כי בבולוניא השתמשו בשנת 1482 באותיות הדפוס אשר בהם הדפיסו ספרים בשנת 1477, יש לשער כי גם במשך העת משנת 1477 עד שנת 1482 נדפסו שם ספרים אשר שמם נעלם עוד ממנו עד היום הזה.

איך שיהיה לא נחטא אל האמת אם נאמר, כי מספר הספרים הנדפסים אז היה גדול ממספר מאה, יען עדינו הגיעו פרקים וחלקים מספרים נדפסים כפי הנראה בעת ההיא. הנה כי כן ידבר חכם יהודי אחד מהמאה השבע עשרה מגמרא דפוס ליסאבון, ואין אתנו כיום יודע גמרא דפוס העיר ההיא.

גם אנכי ראיתי בעיני בלונדון אצל איש פרטי מס' יבמות עם פי' רש״י בלי תוספות. שם המקום לא הוגד שם, ורק על פי תמונת האותיות ועל פי הטורים המוצגים בלי משטר וסדר אוכל להעיר כמעט אל נכון, כי המסכת נדפסה בואדואלחגארה, היינו בשנת 1482.

מהמעשּים האלה וגם על פי הסברא נוכל לשער, כי ספרים רבים אשר ראו בעת ההיא אור הדפוס הלכו לטמיון, ואנחנו הלא יודעים כי גם מהספרים הנדפסים במאה השש עשרה יש אשר לא נמצא כיום אצלנו מהם אף עקזעמפ' אחד.

זאת ועוד אחרת. בל נשכח כי גורל ספרות ישראל כגורל עם ישראל הוא: פעמים רבות נרדפה בלי חשך, העלילו עליה עלילות שוא וכזב, וכמעט אמרו לבער אותה כלה, אבל גם פה נתקיימה נבואת הנביא: ואתך לא אעשה כלה.

ובדברי פה לא אדבר על אדות הכתבים העברים הרבים העולים לאלפים אשר נשרפו בימי החשך, בימי הבינים. לרגלי הרדיפות מספרד ופארטוגאל ולרַגלי יתר התלאות אשר מצאו את בני ישראל, ואשר אותן נפגוש על כל דף ודף מספר דברי הימים העקוב מדם ומדמעות העשוקים, אבדו בלי ספק ספרים רבים לאין מספר, יען בהיות כל ראש לחלי וכל לבב דוי אי אפשר היה לשום עין צופיה על התורה והספרה שבהיכל.

וכמה הם הספרים אשר הועלו על מזבח האש בשם הדת והאמונה?

כאשר גרשו בני ישראל מפארטוגאל גזלו מהם בראשונה את כל ספריהם העברים, והאיש אשר נמצא אצלו אחרי כן ספר עברי או תפלין אחת דתו למות.

הספרים האלה נשרפו קבל־עם, ומשורר יהודי אחד אשר בעינו ראה את השרפה, יעיר אֵבל כתנים על השערוריה הזאת.

גם בשנת 1553 — שי״ד — נשרפו בוויניציאה יותר מאלף עקזעמפ' מהתלמוד, חמש מאות עקזעמפ' מהאלפס ו״שאר ספרים אין קץ״, ולא לחנם זכר השנה ההיא להיהודים לחגא ושדי המר לי שמה וזכרה.

התלמוד אשר הוציא לאור יושטיניאן בשנת 1551 אבד כמעט כלו; כמו כן האבידו ע״י שרפה את כל הוצאת פי' יהודה לירמא עלו פרקי אבות, ומאלף וחמש מאות עקזעמפ' נשאר רק אחד, אשר אותו גנב נוצרי אחד מתוך השלהבת וימכרהו במחיר גדול להמחבר.

בעוד שנים אחדות נשרפו יותר מעשרת אלפים ספרים שונים באחת מערי איטליא, ונוסף לזה הועלה על המוקד כל הוצאת הספר ״ציוני״ שנדפסו ממני אלף עקזעמפ', אף כי זה הספר האחרון יצא לאור ברשיון¹³ המבקר (צענזור) בקרימונה בשנת 1159¹⁴.

נקל להבין כי במצב כזה אי אפשר לדבר בדיוק מהוצאות הספרים בעת ההיא. אכן גם מהספרים הנשארים והמוצלים נוכל להוציא משפט על רוח הקהל, בדעתנו מה הם הספרים אשר נפוצו אז בין הקוראים במספר גדול ואיזה מהם היו חביבים להקהל ביותר.

על פי השערה שטחית אפשר היה לשער ולהגיד, כי לרוב ירבו הקופצים על ספרי התנ״ך, אבל באמת לא היה כזה. בכל העת ההיא נדפס¹⁵ כל התנ״ך רק שלש פעמים: בשונצינו בשנה 1488, בנאפול 93—1491 ובברישה בשנת 1494, וכל ההוצאות האלה נעשו עם נקודות וטעמים, ושני טעמים לזה: הטעם הראשון, כי מן התנ״ך נמצאא העתקות רבות מאד בכתבי־יד אשר עין האינקויזיציא לא שזפתם ונצלם מכליון, ועל כן לא נרגש חסרונם, והשני היא סבה פשוטה ומעשית כי הוצאת התנ״ך עם נקודות וטעמים לפי מצב בתי הדפוס בימים ההם היתה קשה מאד מאד.

אמנם ספרים ידועים מהתנ״ך, אשר אליהם נלוו גם פירושים באורים, יצאו לעתים קרובות, אך בכל זאת לפי הנודע לנו הנה בכלל מספר הספרים מכתבי הקדש, אשר יצאו לאור משנת 1475 עד 1482, קטן ומצער הוא.

ראשון לכל הספרים נדפס בשנת 1477 ספר תהלים עם פי' רד״ק. כמקום ההדפסה נוכל להראות בבטחה על בולוניא. הנקודות הוצגו שם רק בארבעה באגין הראשונים ולא יותר, ומזה נוכל להוכיח כי להדפיס ספר עם נקודות היה אז דבר קשה מאד, מספר כל העקזעמפ' מההוצאה הזאת עלה רק לשלש מאות.

שני להספר הזה הוא פי' הרלב״ג לס' איוב, שנדפס בשנה ההיא (1477) כפי הנראה בפירארה. אחרי כן נדפס הס' תהלים בשתי הוצאות בפארמאט °12 ובלי נקודות, ודניאל עם רלב״ג. שלשה האחרונים יצאו עד שנת 1480.

בשנת 1882 נדפסו בבולוניא חמשה חומשי תורה עם נקודות וטעמים, תרגום אונקלוס בלי נקודות ועם פי' רש״י.

כפי הנראה נדפסו גם בעת ההיא החמש מגילות עם פ' רש“י לכל המגילות ועם פי' ראב”ע למגילת אסתר ונביאים אחרונים עם פי' רד״ק בואדואלחגארה.

מראשית שנת 1485 והלאה נדפסו ספרים ידועים מהתנ״ך על פי הסדר הזה: נביאים ראשונים — 1485, נביאים אחרונים — 1486, וכהראשונים כן האחרונים נדפסו בשונצינו בלי נקודות ועם פי' רד״ק. בשנה ההיא נדפס בנאפולי ספר משלי עם פי' בעל המחברת עמנואל הרומי, איוב עם פי' הרלב״ג, שה״ש, רות, קהלת, אסתר, דניאל, עזרא, נחמיה, ס' דברי הימים (האחרון עם פי' המיוחס לרש״י) ואיכה עם פי' מיוסף קרא.

בשנת 1487 נדפס בנאפולי ספר תהלים עם פי' הרד״ק ובשנה ההיא נדפסו בפאריו, פורטוגאל, חמשה חומשי תורה עם נקודות אבל בלי טעמים, וגם בלי דגושים וגם הנקודות הוצגו לא כראוי.

בהמוזיאום הבריטי נמצא זה לא כבר עקזעמפ' האחד מההוצאה הזאת כפי הידוע לנו, וממנו נראה, כי נדפס על קלף ומחזיק מאה ועשרה דפים.

בשנת 1490 הוציא המדפיס יהושע שונצינו בנאפולי את הספרים תהלים, משלי ואיוב בלי כל באור ובשנה ההיא נדפסו באישאר חמשה חומשי תורה עם תרגום ורש״י.

מכל ההוצאות הללו מצטינת ביפיה הוצאת חמשה חומשי תורה בשנת 1491 בליסאבון, עם תרגום אונקלוס ופי' רש״י וגם להתרגום יש טעמים — אשר כזה נמצא גם בהוצאות רבות אחרות.

בשנה ההיא נדפסו גם בנאפולי חמשה חומשי תורה עם הפטרות וחמש מגילות, והוצאה כזו נעשתה גם בברישה בשנות 1492– 1493,

בשנת 1492 נדפסו בליסאבון: הס' ישעיה וירמיה עם פי' רד״ק, משלי עם פי' קב ונקי לדון אבן יחייא החי גם הוא בליסאבון, ובשנה ההיא ראה עוד אור הדפוס בלעיריא הספר משלי עם תרגום ופרושי הרלב״ג והמאירי — ובעוד שנתים — 1494 — נ״ר עם תרגום ופרושי הרד״ק והרלב״ג. גם בברישה יצא בשנת 1493 הס' תהלים לאור.

מכל האמור בזה הנקל לראות, כי משנת 1475 עד 1483 נדפס התנ״ך וכמו כן ספרים יחידים מכתבי הקודש רק במספר הוצאות מעטות, ורק משנת 1483 התרבו הוצאות ספרים ידועים מהתנ״ך וכמובן מאליו רבו על כולן הוצאות חמשה חומשי תורה.

הפרושים מרש״י, רד״ק ורלב״ג היו האהובים והנעימים לקהל הקוראים בעת ההיא ועל כן יצאו לאור בלוית כתבי הקודש פעמים לא מעטות. לעמת זה נדפס פי' עמנואל הרומי לספר משלי רק פעם אחת והמעשה הזה יעיד לנו על תכונת נפשות הקוראים אז.

כל הפרושים הנ״ל נדפסו עם התנ״ך בחוברת ורק פי' רש״י נדפס פעמים אחדות כספר בפני עצמו: בשנת 1475, (בפעם הראשונה) קודם שנת 1480, ובאחרונה בשנה 1487 בשונצינו.

להספרים אשר ראו בראשונה אור הדפוס יחשב פי' רלב״ג עה״ת הנדפס במנטובה בשנת 1477 בערך, ובשנת 1547 שבו והדפיסו את הפי' הזה בהוצאה מיוחדת בלי חמשה חומשי תורה בויניציאה ואחר כן נדפס עוד הפי' הזה פעמים רבות במקראות גדולות.

גם פי' הרמב״ן עה״ת משך אז אליו לבות רבים וכן שלמים וראה אור הדפוס בפעם הראשונה בשנת 1477 (כפי הנראה ברומי), בפעם השנית נדפס בשנת 1489 בליסאבון ובשנת 1490 בנאפולי.

כספר בפני עצמו בלי התורה נדפס הפי' הזה בפיזרו בשנת 1517; בשנת 1520 שבו והדפיסו אותו יחד עם התורה בשאלוניקו, ובשנת 1522 בקונשט', ובשנים הבאות ראה עוד פעמים רבות אור הדפוס במקומות שונים.

פי' ראב״ע כספר בפני עצמו נדפס בפעם הראשונה בשנת 1488 בנאפולי ובשניה בקונשט' בשנת 1514. יחד עם התורה בחוברת יצא לאור בשנת 1522 ומאז ועד עתה נדפס מחדש פעמים רבות במקראות גדולות.

בשנת 1492 נדפס בנאפולי הפי' הגדול בחיי, המחזיק שש מאות עמודים in folio, וחזר ונדפס שלש פעמים בשנות 1507, 1514 ובשנת 1517 בפיזרו, ובשנת 1524 ראה הפי' הזה אור הדפוס ברימיני.

וכל ההוצאות האלה נעשו על ידי המדפיס גרשם שונצינו מיודענו.

וההוצאות הרבות הבאות תכופות זו אחר זו תעידנה, כי הפ' הזה מצא לו קונים רבים על פי השערתי לא רק בארץ איטליא, כי אם גם מחוצה לה, כי גם בשנים הבאות חזרו והדפיסו את הפי' הזה פעמים לא מעטות, היינו: בשנות 1544, 1546, 1559, 1566, 1592 ובשנת 1610, ובכן זכה הפי' הזה לתשע הוצאות במאה אחת בשנים, ובעוד מאה ושש עשרה שנה יצא עוד במהדורא חרשה באמשטרדם.

גם ס' המשניות אשר ערכו גדול להיהודים, יצא בראשונה בשנת 1492 בנאפולי יחד עם פי' הרמב״ם. ההוצאה הזאת כלולה היא ביפיה ותרהיב עין הרואה. בפעם השנית יצאו כל סדרי המשניות בשלשה ספרים גדולים בשנת 1546 בויניציאה עם פי' רמב״ם ועם פי' מהר״ש משאנץ על סדרים אחדים. אבל עוד קודם לזה, היינו בשנת 1485 בערך, נדפסה בשונצינו מסכת אבות עם פי' הרמב״ם עם השמונה פרקים.

בנוגע להתלמוד הנה נדפסו משנת 1484 עד 1497 בשונצינו רק י״א מסכתות¹⁶, ומשנת 1509 עד 1519 יצאו מבית הדפוס בפיזרו עוד י״ב מסכתות אשר ביניהן נמצאות אחדות מהמסכתות הקטנות.

כל ההוצאות האלה נעשו ע״י המדפיסים יהושע וגרשם שונצינו ובקרבם¹⁷ למלאכתם בחרו בהדפסת אלה המסכתות ״הנהוגות בישיבות״.

קשה מאד להגיד בדיוק אם נדפסו בעת ההיא עוד באיזה מקומות מסכתות מהתלמוד, ועל כן בשותנו נגד עינינו את ההוצאות הרבות מהספרים השונים אשר יצאו אז לאור וביניהם גם גדולים, אז נתפלא על המראה המוזר הזה המטיל דופי בהמולי״ם ובקהל הקונים כי לא שמו לב אל התלמוד במדה הנאותה לו.

אמנם אפשר היה ללמד סנגוריא על המולי״ם והקהל כי פחד האב ברומי אשר רדף את מחזיקי התלמוד — נפל עליהם ועל כן התרשלו בהדפסתו, אך הלא גם בתוגרמא, מקום אשר שם לא הגיעה יד האב הקדוש החלו להדפיס מסכתות מיוחדות מהתלמוד רק בזמן מאוחר לפי ערך הספרים האחרים אשר ראו שם אור הדפוס.

עוד בשנת 1503 החלו להדפיס בקונשטנטינא ספרים וביניהם גם ספרים גדולים כהרמב״ם, אלפס עם פרושים, ארבעה טורים, ילקוט שמעוני ומדרש רבה, והתלמוד יצא שם לאור רק בשנת 1584 בערך.

כמראה הזה נראה גם בשאלוניקו אשר שם נוסד בית דפוס בשנות 1512— 1515, ורק בשנת 1522 נדפסה במקום הזה מסכת עירובין עם רש״י ובלי תוספות וכנודע נדפסו שם עד השנה ההיא ספרים רבים, וש״ס שלם נדפס בהעיר הזאת רק בשנת 1565 בערך¹⁸)

הסבה הראשית אשר בעבורה לא התפשט הש״ס בין היהודים בעת ההיא תלויה במצב הזמן והמקום. היהודים בקשו אז ספרים המחזיקים את המרובה, הלכות פסוקות המראים לכל מעיין את הדין כמו שהוא, וזה הוא הטעם מדוע נדפסו בראשונה ס' פוסקים ויצאו במהדורות תכופות. ולכן אין כל פלא אם המולי״ם והמדפיסים פנו מקום בראש לה״משנה תורה״ הנדפס בפארמאטin folio בעל שני עמודים בדפוס יפה ומהודר, והשונה במקומות רבים מהמשנה תורה אשר לפנינו.

הס' הזה יצא כפי הנראה ברומי בשנת 1477 בערך, ואיך שיהיה לא אחרה הוצאתו משנת 1480. בשנת 1490 יצא הס' הזה לאור עוד הפעם עם שנוים רבים בעיר שונצינו. שתי ההוצאות האלה נמצאות באוצרי ספרי ובשתיהן נדפס רק המשנה תורה בלי כל פירוש. בשנת 1509 יצא החבור הזה בקונשטנ' עם כסף משנה, הגהות מיימונית (משונות משלנו), מגדול עוז והשגות הראב״ד. בשנת 1524 נדפס עוד הפעם בויניציאה עם עוד הוספות. בשנות 51 — 1550 יצאו לאור שתי מהדורות מהחבור הענקי הזה, ובכן נראה כי במשך שבעים שנה נדפס בחמש הוצאות.

הסמ״ג ראה אור הדפוס בפעם הראשונה עוד קודם שנת 1480 ובשניה בשנת 1488 בשונצינו. בויניציאה נדפס הח' הזה פעמים: בשנת 1522 ובשנת 1547, בקונשטנ' ראה אור הדפוס בשנת 1526 ומאז לא נדפס עוד עד שנת 1807.

אבודרהם נדפס בראשונה בליסאבון בשנת 1489 (בשנוים רבים מהאבודרהם שלפנינו וגדול ממנו) ובפעם השנית בשנת 1513 בקונשטנ' ואחרי כן פעמים בשנות 1546, 1566 בויניציאה. משלש ההוצאות הראשונות נמצאו אצלי עקזעמפ.. בשנת 1723 חזרו והדפיסוהו.

מהאמור בזה ראינו כי העם שט לקחת בחבה יתרה ספרי הפוסקים אשר שם בלי כל יגיעה ועמל בשר ימצאו הדינים הנחוצים מוכנים ומזומנים, ועל כן לא יפלא אם הספר העברי אשר זכה בראשונה לראות אור הדפוס היו הארבעה טורים. ביחוד רבו ההוצאות אחרי כן לטור א״ח, אבל נם ליתר הטורים משכו המולי״ם חסד.

הארבעה טורים יצאו בפעם הראשונה בפייביא דישקו בשנת 1475. בשנת 1477 נדפסו הטורים במנטובה־פירארה; בשנת 1490 בערך נגלו בקהל הטורים הוצאת שונצינו; בשנת 1503 נדפסו בקונשטנ‘, בשנת 1516 בפאנו; בשנת 1522 בווענעדיג (ויניציאה); בשנת 1540 בקונשטנ’ ואגושבורג; בשנת 1558 בקרימונא, ובשנות 5601– 1 בריוא דטרינטו. בכל ההוצאות האלה נדפסו הטורים בלי כל פירוש. הטורים עם פי' נדפסו בפעם הראשונה בויניציאה סביוניטה כשנות 59—1550; אז נדפסו הטורים עם פי' בית יוסף.

חלקים בודדים מהטורים נדפסו על פי הסדר הזה: טור א״ח בשנת 1485 באישאר, ובשנת 1491 בליסאבון. בערך שנת 1505 נדפס עוד הפעם טור א״ח אבל לא נדע מקום הדפוס, ובשנות 1538, 1540 חזרו והדפיסו בקראקא.

טור יו״ד נדפס בשנת 1487 באישאר, ובשנת 1539 בקראקא.

טור אבן העזר נדפס בשנת 1482 בואדאלחגארה.

ומזה נראה כי עד אשר נגלה בקהל השלחן ערוך בשנת 1563 היו הטורים היותר רגילים ושכיחים מכל הפוסקים ובאמת נאה להם הבכורה הזאת.

גם הכלבו זכה למהדורות. בנאפולי בשנת 1490 בערך; בקונשטנט, בשנת 1519; ברימיני בשנת 1525; בויניציאה בשנות: 1547, 1567ומאז חזרו והדפיסוהו רק לאחר שנים רבות בשנת 1782.

הספר אגור הנודע מר' יעקב לנדא החי בנאפולי נדפס בשנת 1490 בערך בעיר הזאת אשר בה היה בנו משגיח על בית דפוס.

אחרי כן חזרו והדפיסו את החבור הזה ברימיני בשנת 1526; בויניציאה בשנת 1545 בערך, ואז חדלו להדפיס את הח' הזה עד שנת 1715. כאשר נגלה בקהל השלחן ערוך חדלו רבים לשקוד על הפוסקים הראשונים וישימו כל מעינם רק בו, ומיתר הפוסקים הסיחו את דעתם.

ובכן נוכחנו לדעת כי הקוראים העברים בעת ההיא לא נהו אחר התלמוד כי אם אחרי הלכות פסוקות, ובזה נבין את הסבה מדוע נתנו המדפיסים את הבכורה להרמב״ם וביותר עוד להטורים. גם האלפס לא היה כה חביב להקהל. האלפס נדפס בראשונה עם פירושים ועם המרדכי בקונשטנט' בשנת 1509 ואחר כן בויניציאה בשנת 1522, ובשנת 1554 בסביוניטה.

ובראותנו כי הוצאות הרמב״ם והטורים רבו על הסמ״ג, נוכל לשפוט כי העם בקש אחרי פוסקים כאלה אשר אספו את כל הדינים ויערכום במערכות ויחלקום לחלקים להקל על המעיין בהם.

ועד כמה לא אהב הקהל את הפלפולים הארוכים נראה מזה כי קודם שנת 1480 נדפס כבר קצור תשובות ר' שלמה אדרת — רשב״א — המחזיק ארבע מאות ועשרים תשובות אשר מהן קצרו ברוב ומהן חסרו כל הסברות והראיות אשר הביא המחבר לחזוק דבריו.

בתשובות האלה (הנמצאות גם אצלי) יבוא על פי רוב רק הפסק דין עם באור קצר ומראה מקום וסמך על בר סמכא אחד או שני ודי.

בין הספרים אשר יצאו לאור עד שנת 1480 נמצאו גם ספרים כאלה אשר אמנם לא הוגד באיזה מקום וזמן ראו אור הדפוס, בכל זאת נדע בברור כי נדפסו קודם שנת ¹⁹1480.

על אחדים מהן ישנן נוספות המולי״ם: עובדיה, מנשה, ובנימן מרומא, אשר מזה יש יסוד והנחה לשער כי כל הספרים האלה נדפסו ברומי, וביותר ידים מוכיחות להשערה זו כי לכל האותיות בספרים האלה מראה אחד אף כי לא בכל המקומות שוות הן זו לזו.

נם האותות המומים הנעשים על הניר דומים הם בכל הספרים האלה.

ובאשר כי זה לא כבר נודע אל נכון כי ס' תשובות הרשב״א, שגם הוא נחשב אל הספרים ממין הנ״ל, נדפס ברומי, נוכל גם כן להגיד בבטחה, כי גם הספרים האחרים הדומים במראה הדפוס להספר הזה נדפסו ברומי.

ואם נתבונן בשים עין אל האותיות בספרים האלה, אשר מהם מצאו תחת ידי ארבעה עקזעמפ'²⁰), אז נוכל לראות התפתחות והשתלמות במעשה הדפוס מעט מעט למעלה ולמעלה.

בין הספרים האלה נמצא גם הס' ״מורה נבוכים״ הנדפס בדפוס גרוע עם אותיות בעלות זויות, ומטעם זה אפשר לשער באמת כי הוא הספר הראשון לדפוס. ובאשר כלם נדפסו עד שנת 1480, ובין הספרים האלה נמצאו גם ספרים גדולים כהערוך, פי' הרמב״ן עה״ת, משנה תורה להרמב״ם ועוד, אשר להדפסתם נדרשו שנים אחדות, כי על כן יש לנו הצדקה לשפיט ולהגיד, כי הספר מורה נבוכים הנדפס בראשונה יצא לאור בערך בשנת 1476 או 1477.

ומזה נוכל לשער כי המורה נדפס כראשון לכל המחנה, יען המדפיסים קוו ויבטחו שרבים ידרשו אחריו.

גם את פי' הרלב״ג עה״ת הוקירו כפי הנראה וכבדו אז הקוראים, שנדפס גם הוא בשנת 1477.

בשנים הבאות נדפס הס' מורה נבוכים עם פירושים, בויניציאה בשנת 1551 ובסביוניטה בשנת 1553, ומאז חדל הספר היותר נככד בספרות הפלוסופית העברית לראות אור עד שנת 1742.

האם לא יהיה המעשה בשלילה לאות ולעד על רוח מאתים השנים האלה? אבל להלן נפגוש עוד מראות נפלאים כאלה, אשר בלי ספק גם הם מעידים על רוח הזמנים.

העקרים מיוסף אלבו נדפס בראשונה עוד בשנת 1486 בשונצינו, ומאז נדפס לעתים קרובות, וגם בלובלין נדפס בשנת 1597.

הס' חובת הלבבות ראה אור הדפוס בנאפולי בשנת 1490; בויניציאה בשנת 1548; בקונשטנט' בשנת 1510; במנטובה — 1559; בזולצבאך—1691, ועוד ועוד.

כפי הנראה מצאו שני הספרים האחרונים חן בעיני קהל הקוראים בני המאה השש עשרה יותר מספר מורה נבוכים, אולם במאה השבע עשרה וגם בחלק ממאה השמונה עשרה נראה כי גם להם לא נמצא כל מדפיס וגואל.

בנוגע להמעשה הזה הנני מרשה לעצמי להציג פה מקום אחד משו״ת חות יאיר ס' קכ״ג לר' יאיר חיים בכרך שהיה רב בוורמס ומת בשנת תס״ב (1702). המחבר בהעירו על הש״ע א״ח כי ראוי הוא לקרותו, הוא אומר: ״והנה בדורות הראשונים לפי מה ששמעתי היו שומעים ולומדים בבחרותם ספר העקדה והעקרים והכוזר ודוגמתם מפני שהיה (!sic) כל מגמתן להשלמת הנפש שהיא האמונה בשרשי הדת לכן למדו ספרים המדברים וחוקרים בזה… גם היו קצתם לומדים מטעם הנ״ל ספר חובת הלבבות והוא מדבר ג״כ בחקירה בשער הראשון ובשאר שערים מלא דעת ויראת ד’״.

ולהלן הוא אומר:

״ובזה יפה עושין דורות הללו שמתרחקין מאותן הלמודים כי טוב ויפה לנו ולבנינו להאמין האמונות המוטלים (!sic) עלינו בלי חקירה והארכתי בזה כמקום אחר״.

נחוץ להעיר, כי הרב בעל הדברים האלה נחשב למשכיל בימיו ולמד חכמת החשבון והתכונה²¹).

בהמאה השש עשרה היה עוד אור ההשכלה, ואף כי האור הזה היה רק נגה מאור החכמה אשר פרחה קודם בספרד; אבל בהמאה השבע עשרה ובהמחצה הראשונה מהמאה השמונה עשרה היה אך חשך וצלמות מסביב.

מספרי הדקדוק נודע לנו עד הזמן האחרון ספר דקדוק קצר בשם ״פתח דברי״ הנדפּס בנאפולי בשנת רנ״ב (1492) בעלום שם המחבר. ורק עתה עלתה בידי הביבליוגראף היותר מצוין בימינו ה' שמואל וויענער למצוא באוצר הספרים בפטרבורג הנקרא על שם פרידלאנד

עקזעמפ. אחד מדקדוק קצר בשם ״מהלך שבילי דעת״ שחבר ממשה קמחי ונדפס בשנת רמ״ח (1488) בשונצינו.בנוגע לספרי מלים הנה ספר השרשים לר' דוד קמחי יצא במשך הזמן אשר עליו נטיף דברינו שלש פעמים: בפעם הראשונה קודם שנת ר״מ (1480) ואחרי כן בנאפולי בשנות ר״נ (1490) ורנ״א (1491), אך גם בשנים הבאות חזרו והדפיסו את הספר השמושי ורב התועלת ועד שנת ש״ז (1547) נדפס עוד חמש פעמים.

ההוצאה החדשה מהספר הזה נעשתה בברלין בשנת תר״ז (1847), וגם המעשה הזה כי במשך שלש מאות שנה לא נמצא דורשים אחר ספר מלים ביבלי הנחוץ לשמוש — גם המעשה הזה יעיד כי מעטים היו אלה אשר נתנו לבם לחקור ולדרוש בכתבי הקדש.

בשנת רמ״ח (1488) נדפס בנאפולי עוד ספר מלים עברי אשר כמעט לא נודע בין החיים עד הזמן האחרון. הספר הזה הנקרא ״ספר מקרי דרדקי״ חבר מאת פרץ טרבוט הצרפתי הקטאלאני בשנת ק״ס (1400) בערך ומחזיק בסדר אלפא בית שרשי המלות העבריות המתבארים ומתפרשים לרב בראשונה בשפת קדש ואצל השרשים יביא המחבר לפעמים קרובות גם משפטים ופסוקים שלמים הנצרכים לביאור, ואחרי כן יבארו השרשים בשפות שונות: ערבית, אטלקית, ספרדית, צרפתית הישנה ולפעמים גם אשכנזית.

מהספר הזה אשר ערכו נכבד מאד לחקירת לשונות הרומנים (יותר נכון לחקירת לשון הפרובינציאות) שאבו חוקרי הלשונות האלה חמר יקר לא מעט. הספר הזה אשר ממנו נמצאו עתה לפי הנודע ששה עקזעמפ. — האחד נמצא תחת ידי — לא נדפס פעם שנית.

בשנת רל״ז (1477) בערך, נדפס כפי הנראה ברומי בהוצאה מהודרה הערוך מנתן בן יחיאל מרומי. בשנת רע״ז (1517) נדפס הערוך עוד הפעם בפיזרו, בשנת רצ״א (1531) ושנת שי״ג (1553) בוויניציאה, שנ״ט (1599) בבאסיליא, תט״ו (1655) באמשטרדם וחוץ מזה עוד שלש פעמים בהמאה הנכחית.

גם ספרים ממין האחר, כמו ספרי מוסר, דברי הימים, ספרי מליצה וגם ספורים נדפסו בהעת אשר עליה נטיף דברינו.

לספרי המוסר אשר יצאו לאור בשנת ר״נ (1490) יחשב ״ספר היראה״ לר' יונה גירונדי אשר בראשונה טעו לאמר כי בראשונה יצא בפאנן בשנת רס״ה (1505).

בשנת ר״נ (1490), יצא לאור בנאפולי ״שער הגמול״ להרמב״ן, ושם גם נדפס בשנת רמ״ט (1489) אבן בחן לר' קלונימוס ב״ר קלונימוס.

הספר היקר הנותן מרפא לנפש, ״לבחינת עולם״ לידעיה הפניני נדפס בראשונה במנטובה עוד קודם שנת ר״מ (1480) ובשנת רמ״ה (1484) חזרו והוציאוהו לאור בשונצינו. בהעיר הזאת הדפיסו בעת ההיא בערך ״מבחר הפנינים״ לשלמה בן גבירול.

ספר ההלצה ״נופת צופים״ למסיר ליאון נדפס בראשונה במנטובה עוד קודם שנת ר״מ (1480) ובפעם השנית רק בשנת תרכ״ד (1863) בוויען.

במנטובה נדפסו עוד קודם שנת ר״מ (1480) הספרים: ״יוסיפון״ ו״אלדד הדני״ והיוסיפון הזה שונה מהיוסיפון שלנו, כאשר כבר הגדנו לעיל.

ספר המחברות לעמנואל הרומי יצא בשנת רנ״ב (1491) בברישה ע״י גרשון שונצינו ואחרי כן על ידי אליעזר בנו בקושטנ' בשנת רצ״ה (1535). את הספר הנפלא הזה מהיינע העברי של המאה השלש עשרה המלא חדודים נפלאים אסר ר' יוסף קארו לא רק לקרות בו בשבתות, כי אם אסר להדפיסו באמרו ״המדפיסן מחטיאים את הרבים״ (ש״ע או״ח כלל ש״ז סעיף ט״ז). והודות להאסור הזה יצאה לאור ההוצאה השלישית מהמחברות רק בשנת תקנ״ו (1796) בברלין, בעת אשר ההשכלה החלה למצוא קן בלבות רבים אשר הלכו לאור חכמת משה מענדעלסזאהן.

לא נרבה לדבר פה ע״ד ההוצאות המעטות מהסדורים, סליחות והושענות אשר יצאו לאור בעת ההיא, ורק זאת נעיר בקצרה כי בשנת רמ״ו (1486) נדפס מחזור רומי בשני חלקים בבית הדפוס של בני שונצינו בקזאל מיורי אשר שם נמצא דינים ומנהגים רבים אשר ערכם נכבד מאד, וביניהם נמצאים דינים ומנהגים כאלה אשר אין להם כל יחס להמחזור, כמו: ענין ברית מילה, סדר חתנים, ענין פדיון הבן, ענין אבלות, הלכות נדה, הלכות כחל, ניקור הבשר לרבינו שלמה, דין מליחת בשר ועוד ועוד.

בין המנהגים נזכר גם מנהג כפרות בערב ראש השנה ושם נאמר כי אחרים נהגו ״בכפרות״ בערב יום הכפורים והכפרות תנתנה להיתום והעני.

כמו כן יסופר שם כי יש מגדולי הדור המתענים ברה״ש כמו ביום הכפורים, אבל המנהג הזה לא יהלל מאחרים בסמכם על־הכתובים, היום קדוש הוא… לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים (נחמיה ח'; ט־י)²² :

והיה אם למראה הספרים אשר נדפסו משנת רל״ה ער רנ״ז (1497—1475) נשפט על רוח ותכונת הקוראים העברים בזמן ההוא ויצא לנו משפט בהיר הנותן כבוד ותהלה להם. כפי הנראה היה רב מנין ורב בנין של הקוראים העברים בזמן ההוא אנשים אדוקים באמונתם בעלי שכל ישר ובהיר אשר מהם גם חמושים בהשכלה הפילוסופית והאסתתיק לפעמים גם עם נטיה לסודות הקבלה.

על הקוראים האלה משנות סוף המאה החמש עשרה נראה נגה אור מהתנועה הגדולה אשר התעוררה אז בין הנוצרים בני זמנם.

העת ההיא היתה עת התחדשות המדעים, זמן האיר השחר בתולדת ההשכלה בעולם הנוצרים, וליהודים היתה העת ההיא באופנים ידועים עת אשר קרני אור היום הפיצו את אשם האחרון לפני בא הלילה הארוך והחשך…

בהתלהבות מאין כמוה ובדמיון עז של ימי הנער התנפלו הנוצרים על אוצרות העולם העתיק אשר כחדש נפתח עתה לפניהם, ובהיותם בהולים לא הבחינו לפעמים גם בין חרס לזהב. בשמחה הביטו כלם על העתיד הנעים אשר שחק לפניהם וישגו בהחלום הנחמד, כי הגיעה עת שלום להאמונה עם החכמה והפילוסופיא. ומה נפלא הוא הרעיון הזה אשר לבש חמר ויתיצב לפנינו במעשי הציר האלהי רפאל בציוריו הנפלאים על טיח שיד הלשכות של הואטיקאן, היכל האב הקדוש ברומי!

כלם נמשכו אז אחרי חרשת מלאכת מחשבת והשירה מהעולם העתיק. אנשים בעלי שכל ישר ובהיר הקדישו והעריצו את אריסטו ויעמיקו חקר בחכמתו העמוקה המלאה הגיון; האנשים אשר רגש לבבם יגבר על שכלם כרעו ברך לפני תורת אפלטון אשר אף כי נופלת היא בעמק ההגיון מתורת אריסטו, אבל מצטינת היא ברוח השירה והיופי השפוכה עליה. האנשים אשר נטיה להם להקבלה העמיקו חקר בתורת האפלטונים החדשים פלאטין ופראקל ועוד אחרים, וכה גבר עליהם חשקם עד כי אחדים מהם כמו פיקא־די־מיראנדאלא קוו למצוא את האמת הצרופה בעמקי הקבלה.

כי כל אופני ודרכי המדע והמחקר מצאו להם מסלות גם בלבות הקוראים העברים – יעידו לנו על זה הספרים אשר יצאו אז לאור, ובאמת אי אפשר היה כי לא יהיה כזה, וביחוד כי אופני חיי היהודי בנוגע להתפתחותם השכלית טובים היו מאופני חיי הנוצרי בני זמנם בארצות המערב.

הנוצרים זה עתה יצאו מחשכת ימי הבינים אשר בהם הזיו והנגה של המצב המדיני החיצוני וההתפתחות הגדולה של מלאכות מחשבת שכל עיקרן לא היה רק לשמש את הדת, כמו מלאכת הציור והבנין, לא יכלו לאצול מהודם על הריקניות הפנימית הנוראה, האכזריות הפראית וחשכת העלטה הפרושה על רוח האדם. לא כן היה אז מצב הענינים אצל היהודים: ביחס מצבם המדיני והחברתי רשומים ימי הבינים באותיות דם בספר דברי הימים לעם ישראל, אבל יחד עם זה חלה אצלם בימים ההם גם תקופת הפריחה של חייהם הרוחניים. בתקופה ההיא הוכיחו היהודים בעליל לכל באי עולם את כח החיוני הנפלא האצור בקרבם ואת המתיחות (ьэластичност) הנפלאה אשר לשכלם הכביר.

במשך הימים ההם יצאו מקרבם הרבה פילוסופים וחוקרים לכל תכלית אשר הצטיינו בענפי מדעים שונים. מהם יצאו משוררים מצוינים אשר העשירו את עולם השירה בשירי הגיון נחמדים, מורי תורת המוסר ובאחרונה חוקרי הלשון לא פחותי המעלה שהיו למופת לדורות שלאחריהם ושעד היום לא אבד ערכם.

תרגומי ספרי אפלטון אריסטו פתלמיוס וחכמי יון האחרים²³) כמו כן הרבה ספרי מדע וחכמה של הערביאים, תרגומים שנעשו בידי היהודים, פתחו לפני עולם המלומדים במערב את שערי המדעים של היונים והערביאים.

גדולי החוקרים היהודים כשלמה בן גבירול שהיה משורר ופילוסוף כאחד ואשר שמו נשתבש מאד בימי הבינים עד כי לא הכירוהו עוד (אביצברון), אחריו משה בן מימון ואחרים היו במדה ידועה מורי גדולי הפילוסופים הנוצרים בימים הבינים, כמו Guillaume d’Auvergne, כהן הראש בפאריז, אלבערט הגדול, תומאס האקוויני ועוד הגדול במבארי התנ״ך מהנוצרים בימי הבינים ניקולי די לירא היה מלקט תחת שלחנו של אחד המבארים היהודים אשר לא היה כלל מהמצוינים שבהם²⁴.

היהודים בימי תחית המדעים אשר בעיניהם ראו ויהיו מחרישים ומשתאים לשמחתם ועליצותם של האיטלקים שהתפעלו מאד למראה סגולות החמדה מימי קדם שנגלו להם מחדש, היהודים בימים ההם יכולים היו לפתוח שפתם עם בני דורם העליזים ולדבר אליהם לאמר:

"סגולות החמדה וכל היקר אשר תראינה עיניכם עתה, יש מהן אשר נודעו לנו בשכבר הימים ויש אשר אין לנו כל חפץ בהן. עוד לפני חמש מאות שנה הגו אבותינו בפילוסופיא ובשאר חכמות היונים. אמנם אין לנו הומירוס ולא דאנטי, אפס כי אין לנו גם כל חפץ בהם. אנחנו הננו מאמינים באל אחד אל קדוש וטהור. חבר אלילי האלימפוס המשחיתים דרכם אשר להיונים הם לנו לגועל נפש. אין לנו כל חפץ לא בגן עדן ולא בגיהנם בדמותם וצביונם אשר נתן להם דאנטי. טובי חכמינו הורונו, כי גן עדן או גיהנם חמרי וגם אמונת הכסילים היא, כי אֹשר החיים הנצחיים הוא השגת האמת הכללית והמחלטת ודעת מדות החכמה העליונה, וחבלי העולם הבא הוא העדר יכלת נפש הרשע להתנשא למרומי האצילות המראה אורה, ואבדון וכליון שלם לנפש החוטאת הזאת. מעשי מלאכת מחשבת הקדמונים, אשר תכרעו ברך לפניהם, לא יתאימו להלך רוחנו ונפשנו, יען כי הפסילים הערומים יכלימו את רגש המוסר והתום אשר לגברינו ועוד יותר אשר לנשינו. משוררי המופת אשר לכם לא ימשכונו אחריהם בקסמיהם, כי לעמת נביאינו ומתני תהלות ה' אשר לנו, אשר פעולתם גדלה מאד וגדולה עד היום בקורות התפתחות המוסר של כל בני האדם, לעמתם הם כננסים לגבי ענקים. משוררינו בימי הבינים שלמה בן גבירול, יהודה הלוי, משה ואברהם אבן עזרא, יצחק אבן גיאת ועוד אחרים למאות יכולים להתחרות את גדולי בעלי שירי הגיון בעולם.

בוקאטשיאו שלכם לא יגיע אף לקרסולי יהודה אלחריזי ועמנואל הרומי אשר הוציאו לאור עולם שירים נחמדים ומחוכמים מאד ויחד עם זה גם עמקי החקירה והשכל.

אם תקראו לפנינו את עסחין, איסיי, דימוסתניס וציצערא וכל חבר עורכי הדיינין שהכל כשר ומותר להם והדברנים המדיניים הנתעבים, אשר אהבתם לקרוא את שיחם ולהגם – הנה אין לנו כל חפץ בהם. בספרתנו יש לנו מדברות נביאינו, דברים ערבים היוצאים מן הלב ומשיבי נפש שנשמעו מפי דובריהם המלאים רוח אלהים, אשר קולם המלא הוד נשמע לפנים בכח בקול הרעם בגלגל ומדברותם יש אשר כנחל שוטף מראש הרים נעתקו מפיהם ויש אשר היו כמי השלוח ההולכים לאט או כרוח צח חרישי. קחו נא ספרינו, קראו בכתבי קדשנו, אשר אם אמנם כתובים הם ברוח הקודש, אבל ידינו אנו וידי בני עמנו חברום ואזנום, ומצאתם בהם את אשר לשוא תבקשו בספרי היונים והרומיים אשר לכם. אתם תמצאו בהם כל משא נפש נעלה אשר לבני האדם, כל רעיון אצילות נעלה, אשר נלחמו לו ועודם נלחמים עד היום כל הטובים והגדולים בבני אדם; שם תמצאו תורת אהבה טהורה, אהבת האדם, יושר וצדק, שלום לכל, תמצאו רוח כביר השואף לדעת ולאמת״.

כדברים האלה יכולים היו היהודים בימי תחית המדעים לדבר באזני בני דורם העליזים והשמחים. ואף אמנם כמעט נוסדה ליהודים מלאכת הדפוס, הוא מוט התנופה החדש להתקדמות בני אדם, ותהי להם לכלי חפץ למעשיהם אשר עשו בידי אמונה וברוח עשוי לבלי חת להפיץ דעת סגולות החמדה וכל יקר אשר נחלו מאבותיהם הם.

כ״י של ספרי הקודש לא חסרו בעת ההיא, אבל לא הכל הבינו במקרא היטב וצרך הביאורים היה מרגש מאד. ולא קשה היתה הספקת הצורך הזה אחרי כי הספרות העברית בימי הבינים מצוינת היתה בשפע באורי כה״ק, אשר בכמותם וגם ע״י תכונת איכותם המיוחדת גברו על ספרות המבארים הנוצרים בימי הבינים. מכל המון הבאורים היותר מפורסם ומקובל היה ביאור רש״י, אשר עד היום הוא ביאור התנ״ך היותר אהוב להקורא העברי. אמנם לא נוכל להחליט ולאמר, כי רש״י הוא הטוב במבארי התנ״ך; בביאורו נמצאו מגרעות רבות, אשר גם מחברו בעצמו הכיר וידע, אבל הביאור הזה השם לפניו את השכל ואת הרגש יחד והחפץ לפעול על שניהם יחד בהתאימו באופן טוב את הפשט ואת הדרש, היינו מובן הכתובים כפשוטם ואגדות חז״ל – הוא היותר מתאים לתכונת רוח המון בית ישראל.

במדה לא מעטה נתפשטו גם ביאורי הרד״ק כעל השכל הבריא והרלב״ג המלא רוח הפילוסופיא והאוהב מאד חקירות בתורת המוסר. רק בזמן יותר מאוחר פנו גם אל גדל הדעה הראב״ע, אשר שכלו הבהיר ביותר לא יוכל לתפוש את הקורא הפשוט בלבו, ולפעמים קרובות מאד, לא בלי כל כונה, ידבר ברמזים וחידות סתומות. גם מנחם מאירי הנבון מצא לו חוג קוראים. הדפסת ביאור עמנואל הרומי המלא רוח הפילוסופיא וסודות ומשלים עדות היא בתכונת העת ההיא, כי ביאורים כאלה התאימו אז כפי הנראה להליכות שכל הקוראים.

נזכרה נא, כי באיטליא בכלל לא מעט היה מספר אוהבי המשל, וכי נמצאו כאלה שבארו ספרי ווירגיל ע״י משלים²⁵ . בזמן יותר מאוחר לא מצאו למו עוד ביאורי בעל המחברת מדפיסים, עד כי כמעט עד ימינו אלה לא נדפסו, אף כי הגיעו ובאו אלינו בכ״י רבים.

אבל מי ומי היו קוראי הביאורים השונים לכה״ק?

אם בהראב״ע ובהרלב״ג מצאו חפץ רק יחידי סגולה והם המשכילים בעם, הנה בהרמב״ן ירא האלהים אשר היה יותר נוטה לסודות הקבלה מאשר לחכמת הפילוסופיא, ואשר בכל חסידותו רחוק היה מההזיה והבערות, מצא קהל קוראים יותר גדול את שאהבה נפשם ורבו הדורשים אחריו מהדורשים אחרי שני הביאורים הראשונים. ועל כן נדפס הביאור הזה אף כי גדול הוא בכמותו אחד מהראשונים ובמשך שלש עשרה שנה יצא לאור מבית הדפוס שלש פעמים. ונחוץ להעיר, כי גם הביאור הזה מובן היה רק להמשכילים בעם.

יותר חביב ומרוצה לעם היה ביאור בחיי. בו מצאו חפץ אנשים מכל המפלגות. האוהבים את הפשט מצאו בו את אשר בקשו; המתענגים על משל התענגו בו על הדרש, ואלה החוקרים מבקשי הפילוסופיא מצאו בו שכל, וגם להמאמינים בסודות הקבלה נמצא פה מזון, ומלבד כל אלה הנה גם שפת הביאור הזה קלה ופשוטה יותר משפת הרמב״ן.

לאות כי בעת ההיא נמצאו באיטליא אנשים רבים אשר רכשו להם השכלה במדה מרובה וידעו את חכמת היונים ויחד עם זה החזיקו בכל עז באמונתם, הנה נראה, כי הס' מורה נבוכים וביאור הרלב״ג נדפסו בשנת רל״ו או רל״ז (1477,1476), היינו בראשית זמן הדפסת ספרים עברים.

גם הס' עקרים ליוסף אלבו אשר אמנם נופל הוא מהמורה נבוכים הן ערכו והן בעמק שכלו ונדפס בשנת רמ׳׳ו (1486) שייך להזמן אשר עליו ידוּבר פה, וגם הוא יעיד, כי לא קטן היה חוג הקוראים אשר מאור הפילוסופיא על עניני היהדות משך אחריו את לבביהם. כי הדפסת ס' הכוזרי להחכם הפילוסוף ר' יהודה הלוי אשר בו אמנם יתקומם להפילו­סופיא ויגן על המסורה והקבלה, כי הדפסת הספר הזה נתאחרה עד שנת רס׳״ו (1506) אשר אז יצא לאור בפאנו ע״י גרשן שונצינו – הוא כנראה רק מקרה.

אולם ביותר רבו הקופצים, כאשר כבר אמרנו, על אלה ספרי­־דת מעשיים הנחוצים ליהודי מחזיק באמונתו בכל יום ויום. על דברי חדודים ופלפול אשר הם דברים של מה בכך ואשר מצאו למו כר נרחב בימים האחרונים עוד לא נמצא אז כל דורש ומבקש. כל רב ורב שאב אז את ידיעותיו מספרים אשר שם נמצאו הלכות פסוקות, והודות להמעשה הזה קרוב להאמין רבו אצלנו אספות וילקוטים צנומים מתשובות הגאונים²⁶ אשר לפעמים הצטיינו בהאריכם בטעמי ההלכות והפסקים.

גם ״התוספות״ לא נתפשטו בין היהודים באיטליא, וכאמור לעיל ידעו רק את תוספות שאנץ לר' פרץ ור' שמשון וחבריהם. בכלל לא נמשך אז העם אחרי חדושים. כפי הנודע לי הנה בפעם הראשונה נדפסו החדושים לרמב״ן ורשב״א למסכתות אחדות רק בשנת רפ״ג (1523).

בנוגע להתלמוד הנה כבר מלתנו אמורה, כי מסכתות אחדות נדפסו רק בש' רמ״ד (1484) ובמשך עשרים שנה נדפסו רק י״א מסכתות וגם זה על פי הידוע רק בשונצינו. ומזה נוכל להוכח, כי למוד התלמוד לא היה חזון נפרץ.

אולם בכל זאת בל יפלא בעינינו אם נראה, כי הערוך נדפס כבר בערך שנת רל״ז (1477) ואיך שיהיה קודם שנת ר״מ (1480), יען נחוץ להעיר, כי הערוך ערוך רק ללומדים חכמים ורק להם היה כלי חפץ. וכזה נגיד גם ביחש הליכות עולם המדבר על כללי התלמוד אשר יצא לאור בערך שנת ר״נ (1490) כפי הנראה באשבונה (ליסאבון). בהספרים האלה יכולים היו הן על פי שפתם והן בתכונתם להשתמש רק הקוראים המובחרים ולכן לא יוכיחו על הפצת למוד התלמוד בעת ההיא!

בעלי המוסר היותר מקפידים, אשר נתנו לספריהם דמות ספרי פילוסופיא ושירה, מצאו להם קוראים לא מעטים בין היהודים. ראוי לשים לב, כי המחברת לעמנואל הרומי אשר הוא הספר היותר מצוין בין הספרים ממערכת הספרות היפה בימי הבינים המלא חדודים המצטיינים לפעמים בתכונתם החריפה במאד מאד לא נדחה מהקוראים וימצא לו מהלכים.

למדרשים ואגדות לא היו דורשים ומבקשים כאשר גם לא היו דורשים אחרי חדושים. הס' הראשון המכיל עניני קבלה יצא לאור רק בשנת רפ״ג (1523) בויניציאה, והוא פירוש על התורה על דרך האמת ממנחם ריקאנטי²⁷.

ומנחם זה אם איננו הראשון, הוא לכל הפחות אחד המחברים הראשונים המזכירים את ״זהר הקדוש״ והמעשה הזה כי מעשי ידיו ראו אור הדפוס בזמן מאוחר יעיד למדי כי הקוראים בסוף המאה החמש עשרה היו אנשים מחזוקים באמונתם אבל יחד עם זה משכילים ובעלי שכל בהיר ברב או במעט. וזה היה ציץ ופרח היהדות אז.

־־־־־־־־־־־־־־־־

מעשה הדפוס אצל היהודים פרח באיטליא רק משנת רל״ה (1475) עד רנ״ב (1492) יען כי בשנה ההיא – 1492 – מוכרחים היו המדפיסים בנאפולי לחדול ממעשיהם ורק בברישה התקיים עוד בית הדפוס של גרשן שונצינו עד רנ״ד (1494) ובברקא התחזק עד רנ״ז (1497).

בחצי האי פירנאי נמשך זמן הדפסת ספרים עבריים משנת רמ״ב (1482) עד ר״נ (1490) (בערך) בספרד, ומשנת רמ״ט (1489) עד רנ״ד או רנ״ה (5– 1494) בפרטוגאל.

עד עתה לא נדע עוד ספר עברי אחד הנדפס במשך הזמן מראשית שנת רנ״ח (1498) עד ראשית שנת רס״ג (1503). הצרות הנוראות אשר השתרגו עלו על צוארי היהודים יושבי חצי האי פירנאי בשנת רנ״ב (1492) ואחרי כן הצרות בשנות רנ״ו־ז (1496־7) אשר תחת סבלם סבלו היהודים היושבים בנגב אירופא בכלל וגם מלחמת הצרפתים והאיטלקים אשר המיטה רעה רבה על היהודים יושבי איטליא – הן הן הסבות אשר בעבורן חדל מעשה הדפוס בישראל בשנים האלה חדל.

אכן אי אפשר להגיד כי בעת ההיא חדלו הקוראים בישראל אבל אזלת יד איש לקנות ספרים.

המדפיס החרוץ במלאכתו גרשן שונצינו פתח בית דפוס בפאנו בשנת רס״ב (1502) ובשנת רס״ד (1504) שב ויפתח בית דפוס בפיזרו, ואף כי הדפיס בהבתים האלה ספרים רבים בשפת רומי ואיטלקית, אבל ספרים עברים החל להדפיס שם רק בשנת רס״ג (1503) ואז נדפסו: הושענות בפארמאט 12⁰; מוסר השכל המיוחס לרב האי גאון ונלוה אליו קערת כסף לר' יוסף האזובי ושיר הכולל י״ג עיקרים לרמב״ן, כלם ספרים קטנים.

משנת רס״ד (1504) הרחיב חוג עבודתו ויחל להדפיס ספרים יותר גדולים וביניהם: מחזור, רס״ד (1504); ספר הרקח, רס״ה (1505); שערי תשובה וספר היראה לר' יונה מגירונדי יחד עם המוסר השכל, כפי הנראה גם כן בשנת רס״ה (1505); כוזרי ובפעם השניה עקרים, רס״ו, (1506); בחיי עה״ת, רס״ז (1507); יבמות, רס״ח (1508); בבא קמא ועירובין כפי הנראה נדפסו בשנת ר׳׳ע (1510). אולם אם נביא בחשבון מעשי המדפיס גרשן שונצינו נראה כי עד שנת רפ״ו (1526) נדפסו בבתי הדפוס אשר לו בהערים: פאנו, פיזרו אורטונה ורימינו ספרים בשפת רומי ואיטלקי במספר יותר גדול מאשר הספרים העברים. כפי הנראה הדפיס את הספרים העברים רק בדרך אגב ויהיו לו לטפל במעשיו, אף כי עד שנת רע״ו (1516) היה הוא כמעט האחד המדפיס ספרים עברים באיטליא²⁸.

אולם בכל זאת הוציא המדפיס הזה — גרשן שונצינו — במשך שנות רס״ג (1503) — רפ״ו (1526) ספרים אחדים גדולים רבי הכמות: בערך שנות רע״א (1511) עד רע״ט (1519) הדפיס עשר מסכתות, בשנת רע״א (1511) — תנ״ך ח׳׳א ובשנת רע״ז (1517) ח״ב; בערך שנות רע״א (1511) ור״פ (1520) הדפיס בהוצאה מהודרה נ״ר ונ״א עם פ' אברבנאל; בשנת רע״ד (1514) פ' הרמב״ן עה״ת, רלב״ג עה״ת, בחיי; בשנת רע״א (1511) נ״ר רד״ק, ובשנת רע״ה (1515) נ״א עם פ' רד״ק (הס׳ נ״א נדפס בפיזרו בהוצאה מהודרה בפארמאט in folio והוא עתה יקר במציאות); בשנת רע״ו (1520) — ארבעה טורים; בשנת רע״ז (1517), ערוך, ספר דקדוק מהלך שבילי הדעת עם פירוש בפיזרו רע״ז (1517) (?) ואורטונה אַ מאַרע רע״ט (1519); בשנת רע״ט (1519) מדרש ח״מ; בשנת ר״פ (1520) פרקי אליהו לר' אליה בחור; בשנת רפ״ב (1522), עקרים; בשנת רפ״ה (1525) כלבו ועוד ספרים רבים אחרים. לאות על מהירות מלאכת הדפוס בפיזרו יעיד פי' הרמב״ן עה״ת המחזיק 354 דפים ונגמר במשך חמשה ירחים ההדפסה –החלה ר״ח טבת ונגמרה ג' לחדש סיון.

בש' רס״ג (1503) נוסד בית דפוס בקושטנ‘. עד ש’ רס״ט (1509) נדפסו ספרים אחדים נכבדים כמו ארבעה טורים וחומשים עם ביאורים ובשנת רס״ט (1509) נדפסו שם רמב״ם ואלפסים; בשנת רע״א (1511) נדפסו שם הגדות התלמוד אשר כעת יקר הספר הזה במציאות.

הספר הזה דומה בתוכנו לעין יעקב ונמצאו ממנו רק ארבעה עקזעמפ. אשר אחד מהם אצלי. ערך הספר הזה נכבד הוא מאד לבקרת נוסחאות התלמוד, יען מחברו אשר חי בהמאה הארבע עשרה השתמש למלאכתו בכ״י עתיקים מספרד, עיין ראבינאוויץ פרק א' צד 131.

בשנת רע״ב (1512) נדפס מדרש רבה; רע״ד (1514) מנורת המאור, פי' הראב״ע עה״ת ועוד ספרים. במרוצת שנות רע״ב (1512) — רע״ה (1515) החל מעשה הדפוס גם בשאלוניקי. בשנת רע״ו (1516) נדפס פה בראשונה עין יעקב; והדפוס הזה הוציא אחרי כן ספרים רבים. בפראג נוסד בית דפוס בשנת רע״ב (1512), ואם לא נחשוב את הספרים העברים האחדים והקטנים אשר הדפיסו הנוצרים בגרמניא לצרכם, אז נוכל לאמר כי הדפסת ספרים עברים בארץ ההיא החלה רק כשנת ר״צ (1530) כאשר נוסד בית דפוס בעלס אשר בשלזיא, ושני לו בית דפוס באויגשבורג שנוסד בשנת רצ״ד (1534).

תקופה חדשה למעשה הדפוס החלה בשנת רע״ו (1516) עת אשר נוצרי עשיר ואיש חרוץ דניאל באמבערג מאנטווערפען החל להדפיס בויניציאה ספרים עברים.

מהשנה ההיא החל מעשה הדפוס של ספרים עברים להתפתח באופן נעלה, והטעם לזה כי במשך שנים רבות הזילו מדפיסים נכבדים וידועים מאנשי ויניציאה כסף רב, לא חסו על ההוצאות הרבות ויקחו להם מגיהים טובים ויפארו את הספרים בכל מיני פאר והדר אשר גם עתה לא אבדו חנם. המדפיסים הנוצרים האלה היו כפי הנראה סבלנים בדתם²⁹ .

ועוד יוכל היות כי באשר רבו הקונים והקופצים על הוצאותיהם אשר נדפסו בעקזעמפ' רבים, דבר אשר בא ע״י המסחר בכלל אשר פרח אז שם, כי על כן עשו גם בחשבון מעשיהם. וראו זה פלא כי כמעט כל הזעטצערים בבתי דפוס האלה היו אנשים נוצרים, ואת זאת נשמע בההתנצלות של המגיהים אשר יתנצלו אם הספר לא נצל ולא נקה משגיאות.

אולם אף כי הזעטצערים היו אנשים נוצרים בכל זאת נעשתה מלאכת ההדפסה במהירות. הנה כי כן נראה כי הש״ע י״ד המחזיק 266 צדים סדר ע״י הזעטצערים ונדפס במשך תשעה ימים מארבעה עד שנים עשר לחדש אייר של״ד, היינו שנת 1574.

אך גם בתי דפוס האלה מוכרחים היו לחדול מעבודתם משנת שי״ג (1553) לרגלי הסבות הנוראות אשר עליהן רמזנו לעיל, וישובו למלאכתם רק בשנת שכ״ד (1564).

בעת ההיא וגם עד העת ההיא נדפסו ספרי העברים בלי השגחת מבקר (צענזאר)³⁰, אבל מעת הזאת החלה הבקרת להשגיח על הכתבי־יד אשר לרוב עשתה מעשיה על פי רצונה ולעתים לא רחוקות בלי השכל ודעת. ולהספרים האלה אשר כבר יצאו מתחת ידי הבקרת ונדפסו, היתה אחרי כן עוד בקרת פעמים רבות בשנות של״ה, שנ״ה, שס״ט, שע״ג ובשנת שפ׳׳ו (1626, 1613, 1609, 1595, 1575), ואלה המקומות אשר לא מצאו חן בעיני המבקרים האחרונים נשחתו או ע׳׳י דיו או נמחו בסכין. באוצר ספרי יש מאות אחדות עקזעמפ' כאלה אשר נשחתו ע״י הצנזור האיטלקית, אשר הם גם היו לי לעינים בהציגי פה את מספר השנים. ואולם הצבע אשר משחו בהם המבקרים את המקומות האסורים לבוא בקהל יש אשר לא עמדו לשטן משחית ויש אשר נוכל לקרות את המקומות האלה.

בכלל שלש סבות היו במעל והן היו בהספרים העברים להשחית את תוכנם ומראם: א) היהודים בעצמם מפחד הדלטוריא והמלשינות; ב) המגיהים מחסרון ידיעה בבקרת אמתית, וג) המבקרים האיטלקים בבערותם וקנאתם להדת.