בכי בלילה    🔗

פעמיים תוך חיי בַּקיבוץ, בכיתי כל הלילה, שהיו לילות ראשונים במקום חדש:

בלילה הראשון באוהל, באיזור ג' הרצלייה, (כיום, קיבוץ שפיים) כשהיגענו לשם להכשרה, בין ראש־השנה ליום־הכיפורים, בראשית שנת תרצ"ג ואני בת שבע־עשרה.

ישבתי שם על מיטה צבאית, עליה מזרון מלא קש־קוצים ומררתי בבכי.

כל היתר – שרו ורקדו בחדר־האוכל. גם נחום.

השארתי בבית, בירושלים, סבא וסבתא ישישים ואמא בודדה, בוכים שלושתם.

ברכת־שלום לא קיבלתי מהם בצאתי מן הבית.

פעם שנייה בכיתי בקבוצת־החוגים שעל־יד המעיין,

ושוב בין ראש־השנה ליום־הכיפורים תרצ"ד.

הכינו לנו שם, לקבוצת־ההכשרה מירושלים, “נמלה”, לאחר השלמת שנת ההכשרה,

חדר ריק מכוסה קש ועליו פרושות שמיכות, למגורים בזמן הראשון.

שכבתי שם ובכיתי עד הבוקר. כל היתר – שרו ורקדו. גם נחום.

מדי פעם בא אלי לבדוק, עד כמה חזק הבכי ושב והלך…

 

לא פטה־מורגנה    🔗

בניסן תרצ"ד, ואני בת תשע־עשרה, עבדתי בעֵרוּם חציר,

עבודה בקלשונים, מפרכת, אבל רומנטית וחבר’מנית.

עבדתי בהתלהבות, עם יצחק אוטו. היה חמסין טיפוסי לניסן.

פתאום ראינו פטה־מורגנה שהייתה

בימים ההם תופעה מצויה באיזור בית־אלפא.

לי הייתה זו הפעם הראשונה:

בלב הצוהב המסנוור – עיר, מגדלים ועצים ואגמי מים לרוב בכיוון צפון…

איך, איך הייתה הפטה־מורגנה למציאות יפה ממנה שבעים־ושבע: והיא בית־השיטה.

 

“אהובי בנה לי בית”… על העץ    🔗

כשבאנו לקבוצה שעל־יד המעיין, נחום ואני, היינו אומנם רק בני שמונה־עשרה,

אחרי שנת הכשרה בקיבוץ הרצלייה (כיום שפיים),

אבל היינו זוג בעל ותק של חמש שנים…

חוש הקינון קינן בנו בכל עוז. הדור בחדרי הצריפים לא היה לפי רוחנו.

מצאנו פיתרון פשוט: דירה על העץ…

בחרנו לנו אקליפטוס גבוה וענף על שפת הנחל.

נחום בנה משטח עץ רבוע דלת־על־דלת,

הוסיף עליו חצאי־“קירות” בגובה מִטָה וסולם בעל עשרה שלבים וזהו זה.

המשך הקירות והגג היו ענפי האקליפטוס.

הרוח המנשבת תמיד והצינה היו מעולים, פכפוך המים, צפצוף הציפורים וילל התנים בהר, נתנו מוסיקת־רקע מתמדת,

כד־מים עשוי חימר, מכוסה בפיסת־כילה עם חרוזי זכוכית כחולים,

נועדו לגמיעה משיבת־נפש.

כן, היה שם גם “רכוש פרטי”: מנדולינה שהבאנו מירושלים,

שלפעמים ניגנה בה הרוח, אך לרוב פרט עליה נחום.

לא היה כיופי ונועם הזה בכל דירותנו הבאות, עד עצם היום הזה.

את “הבית הזה בישראל” חתמה טבעת זהב עבה ומיושנת,

שבה נישאו אמי לאבי, אמה לאביה, וסבתה לסבה…

עשרות זוגות בקבוצה נישאו באמצעות טבעת זו ולימים, גם בתנו רות.

ועוד הטבעת גנוזה ומחכה לנישואי הבנות בדורותינו הבאים,

והלוואי ויֵדעו אותו יופי ואושר שידענו אנחנו בביתנו זה,

על עץ האקליפטוס, שעל שפת־הנחל.

 

נחש בָּרִיחַ    🔗

לאחר שירדנו מן העץ, גרנו ב“וילה” שבנה נחום מתחת לצמד עצי תות על־יד המשתלה, בשכנות לאוהלם המקסים של דווידקה ולאה’לה.

“הוילה” שלנו הייתה צריפון־עץ זעיר, מצופה כולו דיקט מפנים ונייר־זפת עבה מבחוץ.

לילה אחד, שבתי לחדרי מאיזו פעילות ל“וילה”.

כששלחתי את ידי לפתוח את הדלת, ראיתי לאור הירח צפע גדול

משתלשל מענף התות מעל לדלת. זוקף כלפי את ראשו.

כמנהג חוה האם לא נהגתי. ברחתי על נפשי.

 

החלב המר    🔗

ללידת רן נסעתי לבית־החולים מהקבוצה, למטה.

אבל חזרתי לבית־השיטה,

וכמוני בדיוק – יהודית ברין (ארגוב), שכן בית־התינוקות כבר היה שם.

קיבלנו שתינו חדר אחד בצריף. נחום ואברהם היו באים מן המעיין לסירוגין לבקרנו,

כי למה לבזבז שני חדרים על שני חצאי משפחות?!

שוב בכיתי הרבה.

הבכי הפעם היה גם בכי של אושר על הבן הבכור;

גם על המקום הזר, שתמיד הוא מר.

גם על האושר המופר, בלהיות לבד ולא לבד.

גם בכי של פחד על התינוק הרחוק – בבניין א', “בחזית המזרחית” של הנקודה,

בעצם ימי המאורעות, ימי – גשם ובוץ אימים. קור.

לא שמענו עדיין על מכנסיים ארוכות, על מגפיים.

לבשנו רק מכנסיים קצרצרות נוסח החוגיסטיות ונעלנו נעלי־עבודה דולפות.

בדידות, תנים מייללים מכל עברי הנקודה הקטנה, ובעיקר מחומת הגלבוע.

כמו בכל נושא, כך גם בזה, שולטת האופנה,

פעם מדברים בשבחו ובחיוניותו של חלב־אם לתינוק ולאם

ופעם מבטלים את ערכו כעפרא־דארעא.

בימי מלוך הני בבית־התינוקות, עמד נושא חלב־אם בשיא פריחתו:

“בלי חלב אין עתיד לילד”.

ואיך פותרים את הבעיה כשאין מתת־שמים זו?

קיבוץ – ובכן שיתוף ושוויון.

כשהאם מסיימת להיניק את תינוקה,

היא מיניקה את התינוק שאמו חסרה חלב־אם! חד וחלק.

וכך היה רן נודד מחזית לחזית.

האחת הייתה ה“חברה” מחזיקה אותו בחיק חם ומביטה לתוך עיניו בחיבה

־ והאחרת הייתה מחזיקה אותו כחפץ־אין־חפץ־בו ומביטה בקיר שממול, בעיני זכוכית.

החוויה החוזרת הזו הייתה איומה עד כדי כך, שאמרתי לעצמי:

־ ילדך יגדל בלי חלב־אם מר כלענה!

וכך היה.

עם האם הנדיבה מכולן, ארנה, קשרתי קשרי אחות לכל חיי. וכך למדתי שתי אמיתות:

יש שיתוף שאין לו שיעור,

ויש דברים שאין בהם שיתוף.

 

בור שחת    🔗

בוקר אחד, באתי מגן־הירק לבית התינוקות, להאכיל את רן, כרגיל.

להאכיל אמרתי, לא להיניק.

נלחמתי קשות על זכותי זו.

לתדהמתי, מצאתי את הני עומדת בתוך בור,

בשטח כ“מטר־עגול” אחד ובעומק כחצי מטר,

באמצע הפרוזדור, בבניין א‘, קומה א’, שהיה אז בית־התינוקות.

חבוקים מתחת לזרועותיה וראשיהם מופנים קדימה היו רן, דן, יוחנן ועמוס.

היא צעקה בחוסר־ישע, חיוורת כסיד ורועדת.

היא סיפרה לי שהריצפה שקעה פתאום תחתיה,

בדיוק כשרצתה להוציא את התינוקות ללול, לאוויר הצח ולשמש.

לקחתי מידיה שני תינוקות ואחריהם עוד שניים.

הם צרחו בכל כוחם.

אמותיהם ואני בכינו הרבה אותו בוקר.

 

הצחוק    🔗

בשנת 1938, לאחר ליל־הבדולח, נשלחתי לקורס מדריכי עליית־הנוער בירושלים,

יחד עם ג. שהייתה נוצרייה להלכה וחברת בית־השיטה בכול מכול – למעשה.

היו בינינו יחסים אמביוואלנטיים: נמשכנו זו לזו דווקא בשל התרבות,

המושגים והמנטאליות השונים שלנו מקצה לקצה.

הייתה זו משיכה שכלתנית, שבעזרתה התגברנו בקושי על הדחייה האמוציונלית ההדדית.

יום אחד, ישבנו יחד בשיעור בהיסטוריה־ישראלית.

המרצה דיבר על תקופת מתן שמות המשפחה ליהודים

בקיסרות האוסטרו־הונגרית ובאשכנז.

כדי לתבל דבריו נתן דוגמאות לשמות “יקרים” שקנו להם יהודים עשירים,

לעומת שמות עלובים – ליהודים עניים.

הוא קרא בשמות, כגון טרפנגלנדר (מעקה־מדרגות) גארדינגרוך (ריח־וילונות)

ושוהלדר (עור נעליים)

כדוגמא לסוג אחרון.

בחדר הלימודים פרץ רעם של צחוק וכולם היו משולהבים בבדיחות־הדעת ומעלים שמות

מגוחכים נוספים מחוצנם.

גם גאולה צחקה בפה מלא.

ראשי הורק מדם.

הרגשתי איך אני מחווירה, מאבדת את השליטה על עצמי

וצועקת לעבר ג.: – את, אל תצחקי! אנטישמית!

היא החווירה כסיד, אספה את חפציה וברחה.

יחסים דו־ערכיים אלה נמשכו בינינו שנים אחדות, עד שפסקנו לדבר זו עם זו.

היתה זו לי הפעם היחידה בחיי שטעמתי טעם “אנטישמיות”

האנטי־“שמית” הייתי אני.

זה קרה לפני השואה.