בְּעִיר קַיִט יָפָה עַל אֲגַם

חָגְגָה אָז אִמִּי אֶת יָפְיָהּ.

לֹא הִכַּרְתִּי אוֹתָה כְּשֶׁעֲנַק הַפְּנִינִים

הֵצֵן צַוָּארָהּ וְעוֹרָהּ הַמָּלֵא.

נְסִיכַת הַשָּׁעוֹת הַטּוֹבוֹת, הַיָּפוֹת –

כָּךְ יָשְׁבָה זְקוּפָה, עַל סֵפֶל קָפֶה,

בְּגַן־הַתִּזְמֹרֶת, לִפְנֵּי דִמְדּוּמִים,

בְּעִיר קַיִט יָפָה, עַל אֲגַם.

אַבָּא יָשַׁב לְמוּלָה, גֵּאֶה.

וְהָיוּ שָׁם עוֹד זוּג אוֹ שְׁנַיִם.

נְעוּרֶיהָ הָיוּ כְּמוֹ הַיָּם הַגָּדוֹל

הַמּוֹשֵׁךְ נְהָרוֹת מִגָּבְהֵי הֶהָרִים.

בְּעֹמֶק הַזְּמַן, נְסִיכָה לוֹהֲטָה

מַרְעִידָה לִנְגִינוֹת חֲדָשׁוֹת, מְתוּקוֹת,

חָגְגָה אֶת יָפְיָהּ – כְּמוֹ הַבַּת הַיּוֹם.

בְּכָל כֹּחוֹתַי עָבַר בִּי הַכֹּל.