לילדינו היקרים:

שולמית ומיכה,יעל וגדעון ויתקון;

תמר ונסים, דפנה ונעה בן-יוסף

באהבה

 

1. צעדים ראשונים    🔗

תושבי אודיסה מכנים את עירם – עיר הנמל היפה שעל חוף הים השחור – בשם “אודיסה-מאמה” (אודיסה-אמא), כי היא אהובה עליהם מאוד. ולמרות שלא נולדתי בעיר דרומית זאת שברוסיה, אלא חייתי ולמדתי בה רק שנים אחדות – הרי גם לי נהפכה ל“אלמא מאטר” (אם אומנת), אשר הניקה אותי חלב רווי-סוכר וספוג-ויטָמינים, ובכוחו של חלב זה עמדתי על רגלי והתחלתי לצעוד את צעדי הראשונים בּחיים. וראה זה פלא: גם לירושלים ליוותה אותי אודיסה זאת, משל גל קל וטוב שילחה אחרי דרך הבוספורוס והים התיכון – כדי שינחני וידריכני, ולא אובַד חלילה בארץ-מולדתי…

מאמי ירשתי את האהבה לטבע, ואילו אבי הוריש לי שתיים מתכונותיו הטובות: נטייה להוראה וחיבה לסיפורי מעשיות. ראשונה התעוררה בנפשי החיבה לספרות, וכבר בימי ילדותי התחלתי לחרוז חרוזים ולכתוב מעשיות. ובעודי נער – התחלתי ללמד שיעורים פרטיים, שיעורי אגורה ופרוטה, כדי לקיים את נפשי בעניי, ושלא אצטרך חלילה לבריות. וגם מורה לעברית בבית-ספר ממש הייתי כבר בגלות-פולין, כשנה לפני עלותי לארץ-ישראל – ואני רק בן שמונה-עשר אביבים. ומחמת שאבי, אבי-אבי וסבו של אבי היו כולם מלמדי תינוקות – הציק לי כשרון תורשתי זה מאוד-מאוד עם התקרבי לגיל הבגרות, וביקש לעצמו פורקן ומוצא.

משול הייתי באותו פרק חיי לרבקה-אמנו עליה השלום בחודשי הריונה האחרונים – שעה ששני בנים התרוצצו בקרבה. ופירשו בעלי המדרש: “עוברת רבקה על בתי-כנסיות ובתי-מדרשות – יעקב מפרכס לצאת. עוברת על בתי עבודה-זרה – עשיו מפרכס לצאת…” כשירדתי מהאנייה ביפו ובאתי לתל-אביב, לאן שמתי פני ולאן הוליכוני רגלי מאליהן? מובן מאליו, שלשערי הגימנסיה העברית “הרצליה” נמשכתי כאל אבן-שואבת – הבניין הגדול והמורם הזה, אשר עליו חלמתי בימי ילדותי את מיטב חלומותי… וכשעברתי ליד גן-ילדים שבשכונתו, גן-הילדים העברי הראשון אשר ראיתי בימי חיי – כלום לא נצמדתי אל גדרו ונפשי בי פירפרה מרוב שמחה? ולעולם אזכור גם את שיר הילדים העברי הראשון אשר למדתי מפי התינוקות, שירו של לוין קיפניס שאותו שרו כשהם סובבים בחצר המוריקה והפורחת במעגל:

"מלפפון צמח בגן,

מל-פ-פון י-רוק

וטוב וחם היה לו שם

מל-פ-פון י-רוק

וטוב וחם היה לו שם,

מל-פ-פון י-רוק…"

– אתה מורה? שאלה אותי הגננת, כאשר ראתה פתאום בחור נצמד לגדר הגן והוא שר יחד עם התינוקות. – אני רוצה להיות… – עניתי וקולי רועד. – מייד הכרתי, ש“מלמד” עומד כאן מאחורי הגדר – אמרה וצחקה. – ואיך נהיים מורה בארץ-ישראל? – שאלתי ומשכתי כתפי. – מי אתה, בחור?

– חלוץ – גימגמתי.

– ומתי עלית לארץ?

– אתמול…

– חה – חה – חה! – אמרה וצחקה – אתמול עלית לארץ-ישראל. ומייד הנך נמשך אל ילדי-ישראל?! הרי יש לך חוש-ריח טוב…

– הייתי כבר “קצת מורה” בחוץ-לארץ – לחשתי.

– בעברית?

– בודאי.

– ובכן?

– אבל אני חדש בארץ ואיני יודע אל מי לפנות.

– ככה?

– כן, מורתי.

– אני גננת.

– למורה של ילדים קטנים קוראים בארץ גננת?

– ודאי.

– טוב, תהיה גננת. זה באמת שם יפה. כמו אשה, שעובדת בגן של פרחים…

– שמע, בחור, אתה כותב שירים? – שאלה הגננת הצעירה והיפה וצחקה.

– איך את מנחשת?

– כי אתה מדבר כמו משורר.

– גם לך יש חוש ריח…

– ובכן, שמע חלוץ – אמרה כשהיא מחליקה את ראשיהם המתולתלים של חניכיה – קום ועלה לירושלים. ושם תשאל לבית-המדרש למורים של האדון דוד ילין.

– האיש שכתב מאמר על השומרונים ב“השלוח”? – שאלתי בשמחה.

– אינני בטוחה, אך אני חושבת…

– ובכן?

– וזהו, תבוא אליו ותדבר אתו, ותספר לו…

– ומה?

– נו, שאתה רוצה להיות מורה…

– ולא צריך תעודות?

– ודאי יש לך…

– ואם אין לי?

– אז יבחן אותך…

– תודה רבה, גברת גננת.

– ילדים, בואו ונשיר שיר ארץ-ישראלי לדוד-האורח – אמרה הגננת לתינוקות הצוהלים. הללו הסתדרו במעגל, אחזו זה בידי זה ושרו לכבוד החלוץ-הנבוך שיר שמח ומבדח – ואף הוא שיר עברי וחדש, שלא שמעתי כמוהו מעודי:

ילדה נעימה, חכמת לב

היא אחותי ח-נ-ה.

ובלבבי מעון טוב

לקחה לה הק-ט-נה.

חנה, הן תגורי פ-ה-ה-ה

זה כבר עת כבירה;

אמרו לי: מדוע לא-א-א

תשלמי לי שכר-דירה?

בלב נרגש ובקריאות “חן-חן” נפרדתי מהגננת ומהתינוקות השרים והמרקדים. העמסתי שוב את תרמילי על גבי; דשתי בחול העמוק של תל-אביב, ורצתי אל תחנת הרכבת כדי לעלות לירושלים ולבקר את הכותל המערבי – ולהתייצב לפני מנהל בית-המדרש למורים, האדון דוד ילין, והריני-מהלך ההוזה ברחובות ירושלים ותועה בעיר-אבותי… אלי, אלי, מאין יבוא עזרי?

ופתע-פתאום… האומנם? האין זה תעתוע-דמיון ומחזה-שווא? האין עיני מרמות אותי? איש לבוש בגדי-לבן כולו צועד במעלה רחוב יפו שבירושלים ועל ראשו מגבעת-קש לבנה, זקנקן-שיבה קצר ומשקפי-זהב. והאיש צועד ומשוחח עם עצמו ומגחך. והפנים מזהירים ממש מרוך ומטוב-לב. – הרי זה דוקטור יוסף קלויזנר – אני לוחש לעצמי – אשר את הרצאותיו שמעתי באודיסה עשרות פעמים! גם את שירי-הבוסר שלי הבאתי אליו פעמיים ושלוש, כדי שיקראם, ואולי גם יפרסם בירחון העברי “השילוח” אשר ערך… כן, שמעתי וקראתי שעלה לפני כחצי-שנה מאודיסה לארץ-ישראל באנייה הרוסית “רוסלאן”, האנייה אשר הביאה לארץ את אחרוני העולים מרוסיה האדומה…

– שלום, הדוקטור קלויזנר – אמרתי בקול רועד מהתרגשות.

האיש התעורר כאילו מתוך שינה, הסתכל בי בתימהון, החווה קידה, האיר פניו מולי ואמר: שלום! מי אדוני? – אני הן מאודיסה הנני…

– מאודיסה?! – קרא כנענה למילת-קסם, הצהיל קולו והושיט לי שתי ידיו – מאודיסה?!

– כן, כן אדוני, למדתי בישיבה של הרב אוסובצקי (אסף).

– מה אדוני שח?!

– וגם את הרצאותיך שמעתי תמיד.

– בבית הכנסת של הציונים “יבנה”?

– אדוני, וגם ב“בית-העם” של הסטודנטים הציונים.

– פלאי פלאים.

– אני שמח מאוד, דוקטור קלויזנר, לראותך בארץ-ישראל, כי…

– ומה חושב אדוני לעשות בירושלים? – הוא שואל אותי בקול-חם.

– רוצה אני ללמוד בבית-המדרש למורים.

– של הדוקטור מוֹהליבר ?

– לא, של אדון ילין…

– זה היינו-הך – אומר הדוקטור קלויזנר וצוחק – מר דוד ילין הוא המנהל של בית-המדרש, ואילו ידידי הדוקטור מוֹהליבר הוא סגנו. – הדוקטור מוֹהליבר , שניהל את בית-המדרש למורים העברי אשר באודיסה? – שואל אני – ושמח.

– ודאי הכיר אותו אדוני.

– איזו שאלה? היינו נפגשים בכל שבת ושבת בבית הכנסת של הציונים “יבנה”.

– שמא זקוק אדוני למכתב-המלצה אל הדוקטור מוֹהליבר ? – שואל דוקטור קלויזנר, ומשהה עלי מבט שכולו נוגה וידידות.

– אני, כלומר, אם הוא יואיל ויטריח את עצמו…

– בחפץ לב ובעונג גדול, אדוני.

– אסיר תודה אהיה לו כל ימי חיי…

– אדוני יסור אתי לביתי לשעה קלה, ושם אמלא את רצונו בחפץ-לב.

– תודה רבה, הדוקטור קלויזנר הנכבד…

דוקטור מוֹהליבר היה קטן-קומה וצנום. ואילו רבנו דוד ילין – גבה-קומה ובעל כתפיים רחבות היה. דוקטור מוֹהליבר היה תוקע תכופות חצי-סיגריה בקנה-סיגריה עשוי ענבר, מוצץ ממנו לסירוגין. משיב את העשן בהנאה ובהרחבה, מגחך בלי הרף מתחת למשקפיו ואומר: “ודאי, ודאי, הרי אתה יודע, עליך רק לחשוב קצת ולהיזכר…” ורבנו דוד ילין היה גומע בכובד-ראש ובחשיבות מתוך ספל התה שלפניו, פניו הרחבים רציניים, והוא חוזר תכופות על מילה אחת: “המתן, המתן”…

– נו, נו, הרי אתה יודע – מעודדני דוקטור מוֹהליבר .

– המתן, המתן, וחשוב תחילה… – אומר דוד ילין.

– מי לימד אותך נביאים?

– אחי.

– ומי לימד אותך שירה?

– יום-טוב הלמן.

– מי? – ילין בתימהון.

– המורה לספרות, בישיבה שלנו אשר באודיסה שלנו – מסביר דוקטור מוֹהליבר .

– וגם אחי – אני מוסיף בלחש.

– ומי לימד אותך תלמוד?

– הרב שמחה אוסובצקי (אסף) – אני עונה בחשיבות.

– המתן, המתן, בני.

– הרי זה הרב אוסובצקי המפורסם – אומר דוקטור מוֹהליבר ופניו מבהיקים מהנאה – אשר לימד תלמוד בישיבה שלנו אשר בעירנו אודיסה, וגם ניהל את המוסד.

– וגם אבי – אני מוסיף בלחש…

המורים בחנוני משך שעה ומעלה – ועברתי בשלום. והכל בזכותם של אבי ואחי ומורי יום-טוב הלמן, שפיטמו אותי בסוגיות חז"ל ופרקי נבואה, שירי ביאליק וטשרניחובסקי, סיפורי מנדלי מוכר-ספרים ומאמרי אחד-העם… אל אלוהי אברהם ופחד יצחק! היש עוד איש מאושר כמוני בכל ארץ-ישראל כולה?!

 

2. עבודה וצחוק הופכים הזית למתוק    🔗

מדוע קמתי פתאום ועליתי מן השפלה לירושלים ביום-קיץ חם, בתקופת תמוז הלוהטת, שבה יורדים אנשי ירושלים לשפת-הים כדי לטבול במימיו הצוננים?

ובכן, באחד מימי תמוז הראשונים של שנת ה’תשל“ג (1973) חגגתי לעצמי בצנעה חג פרטי: בראשיתו של חודש זה בשנת ה’תרפ”ג (1923) – יובל שנים בדיוק קודם לכן – סיימתי את חוק לימודי בבית-המדרש למורים שבירושלים, נפרדתי מן המרתפים ומעליות-הגג שבמאה-שערים, שכונת הבוכרים ושערי-חסד – ויצאתי לגליל כדי ללמד את ילדי הקיבוצים תורה.

אמרתי איפוא לעצמי: הבה אעלה ביום היובל אל העיר אשר נהגה בי מנהג הכנסת-אורחים בימים שהייתי בודד בארץ. השקתה אותי מים מבורותיה והרוותני תורה. אפקוד את סימטאותיה ואחונן את אבניה, אשר כה אהבתי.

ירדתי מהאוטובוס שהביאני מתל-אביב לתחנה המרכזית שבירושלים, ועליתי לאוטובוס אחר, המתאבק יום-יום באבק רחובותיה של עיר בירתנו.

– המגיע אוטובוס זה לרחוב אשר בו ניצב בית-הספר “למל”? – שאלתי את הנהג אגב קניית כרטיס. הנהג נשא ראשו והצטחק אלי, הצביע על כיסא פנוי בסמוך אליו ואמר:

– שב לידי, בבקשה, ואזכרך לטובה…

בנסיעה רגילה נוהג אני להשקיף מבעד חלון הרכב החוצה, כדי ליהנות ממראה עיני: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, ומה יפות הציפורים המתעופפות בין ארץ ושמיים! אך הפעם נצמד מבטי משום מה אל פניו של הנהג, ולא יכולתי להמישו מהם: ראש בעל שיבה-מסולסלת ואליו צמודה בסיכת-ראש כיפה זעירה ואפורה: פנים מוארכים ושזופים, עיניים שחורות וזקן-לחיים אפרפר, קצר ורחב. ארשת של תום נסוכה על הפנים – ילדות ושיבה גם יחד.

“הפנים האלה מוכרים לי,” אמרתי לעצמי כשאני מנסה לשווא להיזכר מהיכן.

– אתה מכיר אותי? – שאל אותי הנהג פתאום, כשהוא קורץ לעומתי נוכח הראי אשר מעל מצחו.

– נדמה לי

– כל ישראל חברים, חביבי! – קרא וצחק.

– מה שם החורשה הזאת? – פרצה מבלי-משים קריאת-שאלה מפי כשחלף האוטובוס ליד חורשת-אורנים קטנה אך קשישה – האין זאת חורשת-שנלר?

– אכן, זאת היא – ענה הנהג וגיחך.

– וכלום אין זה בית-ספר “למל”? – שאלתי ותוך כך קמתי מכיסאי ורגש כדי לסקור בניין ישן וארוך אשר על פניו חלפנו.

– זהו, זהו, אדוני.

– והבית אשר מולו היה פעם ביתו של מורנו ומנהלנו דוד ילין ז"ל? – המשכתי לשאול.

– כן, של אדון ילין – אישר.

– היכן הוא איפוא הבית הצר והגבוה, אשר בו שכן בית-המדרש למורים לפני כחמישים שנה? – שאלתי נרעש, כשאני משקיף החוצה בעד החלון אשר לימיני.

– הריהו לפניך, אדוני, זהו , זהו! השיב הנהג כשהוא מגחך ועצר את רכבו בתחנה מול אותו בית צר, גבוה וישן.

– תודה רבה.

– סליחה אדון! – קרא לעברי הנהג, בראותו כי אני אומר לרדת מן האוטובוס.

– כן?

– כיצד אתה מכיר את כל המקומות האלה? – שאל כשהוא נועץ עיניים גדולות ותוהות.

– למדתי בבית הזה שלוש שנים.

– בסימנר למורים של אדון ילין ז"ל?! – שאל באי-אמון.

– כן.

– אימתי?!

– לפני יובל שנים.

– אז מי אני? – שאל וצחק.

– אח – אמרתי וקולי רועד קמעא – אתה דומה קצת לשַמָש, שעבד באותן שנים בסימנר אשר שכן בבית הזה.

– ומה היה שמו?

– שמו?… יחיא.

– ושם אשתו?

– אשתו – גימגמתי, ואימצתי את כוח זכרוני – רגע קט… שמה היה רוּמיה!

– נכון! – אמר הנהג ועיניו נתלחלחו – אבל תן לי עוד סימן.

– עוד סימן? אימצתי את זכרוני. עצמתי את עיני והפלגתי חמישים שנה לאחור – כן. באותם הימים היו ליחיא שני אחים קטנים ויתומים בתימן. נכון? שני יתומים מסכנים. יחיא הטוב חסך לחם מפיו ומפי משפחתו, העלה אותם לירושלים, חינכם ודאג למחסורם.

– בדיוק? – קרא הנהג בהתרגשות והתרפק עלי בעיניים דומעות – יחיא הוא אבי ורומיה – אמי!…

– אתה בנו של יחיא?! – קראתי וכולי תמיהה – לא יאומן כי יסופר!

– מדוע?

– כי היום, ממש היום, מלאו חמישים שנה מאז נפרדתי מן הבית הזה, ממורי הנערצים ומאביך המופלא!

– יזכה לתחייה! – אמר הנהג ונאנח.

– מה זאת אומרת?

– אבא נהרג לפני חצי שנה בתאונת דרכים.

– ברוך דיין אמת…

– כולנו מתאבלים עליו.

– עתה תן לי אתה סימנים! – אמרתי לנהג.

– כלום אתה הוא, שהיית מביא תמיד צמחים וקוצים, וממלא את חדר-הטבע של אדון אביזוהר חוחים וברקנים? שאל הנהג.

– נכון – גימגמתי – אני ולא אחר. אך תן לי עוד סימן.

– האם אתה הוא, שהכנסת פעם לחדר-הטבע תנשמת, והיא בכתה ושיגעה אותנו כל הלילה?

– אינני מאמין למראה עיני ולמשמע אוזני – אמרתי והשהיתי על הנהג מבט ממושך.

– הי, אתם שם! – קראו לפתע הנוסעים שבאוטובוס, והחלו למשוך ברצועת-המצילה בלי הרף – רוצים לנסוע!

– שלום, בנם של יחיא ורומיה! – נפרדתי בלחש, ולחצתי את ידו של הנהג.

– תבוא לבקר אותנו, בבקשה. גם אמא זוכרת אותך בודאי, ותשמח לראותך.

– תדרוש בשלומה.

– תודה רבה…

הדלת נטרקה מאחורי, והאוטובוס פלט עשן, גנח – ונסע.

בצעדים איטיים סרתי לחצר אשר במעמקיה התנוסס אותו בית צר וגבוה. ניצבתי בתוך גדר-האבנים הגבוהה והעברתי עיני על פניה. לפני יובל שנים היתה בעיני גדולה ורחבה: עתה הצטמצמה. כביכול…

הזאת היא? ושמא הטעוני עיני?

כן, זאת החצר שבה התהלכנו יום-יום שלוש שנים. הנה הברושים והשקד אשר נטענו בט"ו בשבט בהדרכתו של מורנו לטבע אפרים הראובני, נוחו עדן. והנה האזדרכת והאלה הסינית אשר שתלנו בחג-נטיעות אחר בעזרתו של מורנו לטבע שבא אחריו, יהושע אביזוהר זכרונו לברכה; והרי ספסל-האבן הגדול והכבד אשר בנינו לפי תכניתו של מורנו להתעמלות ולכיור, הפסל מלניקוב עליו השלום.

מן המגרשים השוממים שמסביב סחבנו וגילגלנו אבנים גדולות, כדי שיהיה לנו ספסל לנוח עליו בצלה של האזדרכת – אשר תפרוש מעליו ענפיה בעתיד. “שלום לך, אזדרכת בת החמישים. סוף-סוף הנה באתי לנוח בצלך, אשר את פורשת מעל לספסל שבנינו במו ידינו!…” הנחתי את תיקי על הספסל וגמעתי מים מתוך בקבוק אשר נשאתי בידי. עצמתי את עיני והפלגתי אחורה אל שנת ה’תר"פ – השנה שבה הגעתי לירושלים…

“אל בורא תבל, עולמך מה ייף, כולו גן-עדן, מלוא אורה וזיו!”

קולו של מי אני שומע ממרחקי הזמן וממעמקי השנים? הרי זה קולי שלי, המריע ישר מתוך בניין זה אשר לפני, ביום שבו נכנסתי לתוכו בפעם הראשונה. כלום מצאתי מטמון באחד מכּוכיו או במרתפו? – לא ולא. מנהל בית-המדרש למורים, רבי דוד ילין ז"ל, בחן אותי שעה ארוכה – ואחר-כך האיר אלי פניו הנאים ואמר לי בהדגשת האותיות הגרוניות שבכל מילה ומילה: “בח-חנתיך, בני, וע-עמדתי על ידיע-עותך, והר-רני שמח-ח לומר לך שע-עמדת במבח-חן בהצלח-חה. מעתה תתח-חנך בבית מדר-רשנו שלוש שנים תמימות לקר-ראת יע-עודך הנע-עלה – להור-רות ולח-חנך את ילדי ישראל. ע-עלה והצלח-ח, בני, ואנח-חנו נשמח-ח בהצלח-חתך”…

היש מאושר כמוני? הנה זכיתי והגעתי לארץ-חלומותי. הסופר והחוקר דוד ילין בחן אותי וקיבלני בסבר פנים יפות לבית-מדרשו הידוע. ואיך לא אשיר? ובכן, כשירדתי מחדר-המנהל שבקומה השנייה ונמצאתי באולם הכניסה הגדול אשר בקומתו הראשונה של הבית, פתחתי פי ושרתי בקול-מתרונן: “שאו ציונה נס ודגל, ד-ג-ל מחנה יה-ו-דה, מי ברכב, מי ברגל, נעש נא ל-א-גו-דה!” – מי אתה?! – הפסיקו קולות-צחוק את שירתי.

– ש-ל-ום!

הבטתי סביבי – נבוכותי ונדהמתי. לידי עמדו גבר ואשה וילדים אחדים. והם אוחזים בידיהם מטאטאים ומברשות. הגבר תמיר וזקוף, תרבוש שחור זקור על ראשו, פניו שחומים ופאותיו ארוכות ומסולסלות כקפיצים. האשה נמוכה ורזה, לבושה שמלה שחורה וארוכה, ופניה מוארכים וצרים כפני עפרה. והילדים שחרחרים וזיווניים, צנומים ובעלי פאות ארוכות ומתנועעות כתלתלים-סלילניים. ועיני כולם שחורות ומבהיקות, מביעות טוב-לב ושמחה-פנימית…

– מי אתה? – שאלוני כולם במקהלה ועיניהם הפקוחות מביעות סקרנות.

– חלוץ – גימגמתי.

– עולה חדש בארץ?

– כן. היום עליתי לירושלים.

– ומאין באת?

– מרוסיה.

– מארץ המוסקובּ

– כן, כן, מארץ המוסקובּ – עניתי וגיחכתי.

– ומדוע אתה שר?

– כי זכיתי, ואדון ילין קיבלני ללמוד פה…

– ואנחנו תימנים – אמר הגבר, כשהוא מניף את ידיו המחזיקות במטאטא ובמברשת ומנענען מעל ראשו – שמי יחיא. וזו אשתי רוּמיה. וגם אנחנו שמחים שזכינו לעלות לירושלים, עיר הקודש, ואנחנו שרים תמיד ורוקדים: נעלה לארצנו בשירה:

– יו – ו – ו – הריעו האשה והילדים ומחאו כפיים בקצב.

– ומה שמך אתה, המוסקובי? – שאל יחיא.

– אליעזר.

– יהיה השם בעזרך.

– ויש לך משפחה בירושלים? – שאלה האשה, כשהיא מושכת כתפיה הרזות למעלה ופניה מביעים רחמים.

– אין לי.

– ואיך תחיה כאן לבד?!

– השם יהיה בעזרי – עניתי באנחה ונתמלאתי רחמים על עצמי.

– והיכן תלון בטוב ותקוץ ברחמים? – שאל יחיא וקרץ עין מולי.

– שומר פתאים השם – עניתי וצחקתי.

– כמו שמרומז באותיות הראשונות של המילה אשכנזי – אמר יחיא והושיט מולי את המטאטא.

– ומה מרומז שם? – שאלתי.

עצם יחיא עין אחת ואמר: אשכנזים שוטים כולם… במחילה מכבודך…

– יו– ו – ו! – הריעו רומיה וילדיה וצחקו.

התאוששתי ושאלתי: ומה מרומז באותיות הראשונות של המילה תימני?

הרצין יחיא פניו, ואמר תימנים ישרים מאוד…

התאוששתי ושאלתי: ומה מרומז באותיות הראשונות של המילה תימני?

הרצין יחיא פניו, ואמר תימנים ישרים מאוד…

צחקתי וקראתי: האם הנחתום מעיד על עיסתו?

אנה יחיא ואמר: הנה אשאלך ישר, דוגרי כמו שאומרים אצלנו.

ניענעתי ראשי מולו ואמרתי: שאל, דודי, שאל.

נתנו רומיה וילדיה את עיניהם ביחיא והחשו, מתוחים ומסוקרנים. פתח יחיא פיו ושאל בהיסוס: במחילה מכבודך, מרי אליעזר, שמא אתה מוכן לעשות אתנו במלאכה ולהיות לנו לעזר – ואנו מאכילים אותך ומלינים אותך אצלנו עד שירווח לך?

החשיתי רגע נבוך, גימגמתי ועניתי בשאלה: למה ולשם מה?

ענה יחיא ואמר בניגון: כי היום קצר והמלאכה מרובה. בעוד ימים אחדים יתחילו התלמידים לבוא לכאן ללמוד, ושמא אין אנו מספיקים לעשות המלאכה כולה?…

הירהרתי רגע ואמרתי: אין חכם כבעל-ניסיון, ננסה ונראה…

צחקו כולם ומחאו כף, ורומיה רצה והביאה סינר ארוך. נטל יחיא את הסינר הכחול וחגר אותו על מתני, שם מברשת בעלת מקל ארוך בידי, צחק ואמר: ממני תראה – וכן תעשה!…

– ואיך מכונה מלאכה זאת בארץ-ישראל? – שאלתי כשאני מקרצף את הסיד שדבק באריחי הרצפה.

ענו רומיה וילדיה וקראו במקהלה: ספּו-נ-ג’ה!…

קירצפנו וגירדנו כולנו יחד, והעלינו אבק שהיה מרצד ומתאבך בקרני השמש שחדרו לתוך האולם בעד החלונות והדלת הפתוחים. ויחיא וילדיו מזמרים בקולות מסולסלים: “בשם השם נעשה ונצליח, והאל עלינו ברחמיו ירוויח. וכשושן נפריח. וכבושם נריח. ונחיה ונזכה לביאת המשיח.” ואלוקי ישראל יראה חסדיו, ותימנים ואשכנזים יעבדו יחדיו…

בצהרי היום הזמינוני רומיה ויחיא לדירתם, כדי להחליף כוח ולתת מנוחה למוח, ולהפיג מהידיים את הכאב ולסעוד את הלב… נטלנו את הידיים ובירכנו ברכה וישבנו כולנו עקודי-רגליים על גבי מחצלת גדולה, שהיתה פרושה על פני הרצפה.

נשאתי עיני ובדקתי את החדר – והייתי כולי תמיהה. אין מיטות ואין כיסאות. אין שולחן ואין ארון-בגדים. בזווית אחת של החדר כוך ובו ערמת שמיכות וכריות, ובזווית שנייה גומחה ובה כד-חרס גדול ולח, המכיל מים לשתייה.

נכנסה רומיה והיא נושאת טס עשוי קש-צבעוני על ראשה, ישבה אט-אט על המחצלת, הניפה ידיה למעלה, נטלה את המגש בזריזות, והעמידה אותו על גבי המחצלת אשר עליה ישבנו במעגל.

אזרתי אומץ ושאלתי: האין לכם, לתימנים, מיטות וכיסאות בדירותיכם?

קרץ יחיא לעומתי ועיניו החכמניות ליבבוני במבט מלטף, הצטחק ואמר: האשכנזים בני-מלכים הם, אינם עושים – ואוכלים. והם זקוקים למיטות כדי שישכבו עליהן תמיד; ואילו אנו, התימנים, אנשי עבודה אנו ובזיעת אפנו נאכל לחמנו. אין שעתנו בידינו לשכב ולהתפנק. עלינו נאמר: מתוקה שנת העובד – ואפילו על גבי המחצלת…

התערבה רומיה וקראה בקול מתנגן: בּסטה, מספיק לכם מריבים כל-היום. הוא רעב המסכּין ועוד לא טעם בעירנו ירושלים אפילו פֵרור של פיתה! תן לו ויטעם ממאכלי התימנים, ויהיה לו כוח לעבוד!

נטל בעל הבית פיתה ושם לפני. הצביע על המאכלים שהיו ערוכים על גבי מגש הקש הגדול, העגול והצבעוני, ואמר במאור-פנים: ינעם לך, האורח, ויבושם לך, ואכלת ושבעת ובירכת…

העברתי עיני על פני הצלחות והצנצנות הקטנות אשר על גבי הטס. משכתי כתפי ושאלתי בסקרנות: מה זה?

ענו כולם ואמרו במקהלה: זיתונים!

– וזה?

– פלאפל.

– וזה?

– באדאנג’אן (חצילים)!

– וזה?

– זיבדה (שמנת).

– ואיך אוכלים את זה?

ענה יחיא ואמר: ממני תראה וכן תעשה.

בצעו כולם פרוסות מהפיתה, בירכו, וטבלו את הפרוסות זה אחר זה בקערת-חרס שהכילה בתוכה דיסה דלילה וירקרקה. בצעתי אף אני פרוסה מהפיתה שלפני, טבלתי אותה באותה צלחת ושמתיה בפי.

– ויי! – קראתי כשהנני עוצם עיני ומעוות פני – חריף!

– זאת חילבה! – צחקו כולם ואמרו – מאכל-מלכים של התימנים והוא בפינו מתוק מדבש. קח קערית לבניה וגמע, ותכבה את האש…

פרסתי פרוסת פיתה שנייה וטבלתי בממרח אדמדם ונאה למראה ושמתי בפי.

– אש! – צעקתי והתכווצתי כולי.

– יו, זה סחוק! (ממרח פלפל חריף) – געו כולם בצחוק וטפחו בידיהם על פניהם – קח חתיכת חציל ושים בפיך ויערב לך…

– אכול תאנה ואכול צימוקים – קראה רומיה והושיטה אלי צלוחיות וצַלחות, ופניה מביעים דאגה ורחמים – וקח קצת חלבה, וקח מזה, ומהרימון, כי האשכנזים יחבבו מתוק, ואנחנו התימנים – חריף, מר ומלוח. כי זה טוב, טוב מאוד…

חיכך יחיא אגודל יד ימינו באמה והשמיע נקישה, טפח לי על שכמי דרך חיבה ואמר: בפרשת נח שבתורתנו הקדושה כתוב: "והנה עלה-זית טרף בפיה. “ודרשו חכמינו ז”ל: “אמרה היונה לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים בידי אדם.”

– חס וחלילה! – נענו אחריו רומיה והילדים.

– השם ירחם…

– ברוך אתה השם – התפלל יחיא, וכלנו חוזרים אחריו על ברכת – “הזן את הכל”.

שבוע ימים עשיתי עם יחיא ורומיה וילדיהם במלאכת הניקוי והצחצוח – ולמדתי לאכול פיתה וזיתים, חילבה חריפה וסחוּק מלוּח. יחיא ורומיה לימדוני גם לעשות כל מלאכה ולראות בעמל-כפיים אושר וברכה… ומני אז אני אוהב את אחי התימנים, אשר המה נאים וקוצניים כשושנים. ואם ירצה השם וברצות האל – נזכה כולנו לביאת הגואל, אתם ואני – וכל ישראל…

 

3. מוֹרנוּ דוד ילין    🔗

אנחנו נעלה לארצנו.

אנחנו נגאל אדמתנו.

אנחנו נחרוש שדותינו.

אנחנו נקטוף פּרותנו.

ואנחנו נילחם מלחמת-קיומנו.

כן, אנח-נו – בח"ית גרונית וטבעית, מזרחית ועברית-מקורית המתנגנת כמנגינה עתיקה ממש… ומיהו המנעים לנו נאום ציוני מופלא ומעורר-דמיון זה ערב כל חג וחג וערב כל פגרא ופגרא? זהו רבנו דוד ילין הדגול, מנהל בית-המדרש למורים שבירושלים. שאותו כיבדנו והערצנו כולנו כאחד הקדמונים, ואת דבריו שתינו בצמא.

בן לאב מיהודי-אשכנז ולאם מיהודי-המזרח היה מנהלנו רבי דוד ילין ז"ל – מזיגה מופלאה של מערב ומזרח באיש אחד. גבה-קומה ורחב-כתפיים היה והילוכו מתון ובצעד אטי ומדוד. ראש גדול ופנים רחבים ושחומים היו לו, ועיניים גדולות וכחולות המפיקות תבונה ושלוות-נפש. גם דיבורו היה בנחת, וקולו מתנגן. אל כולנו התייחס כאב אל בניו. והיה חוזר ואומר לנו תמיד תוך שיעוריו: המתן, המתן, בני, ונשמע הסברך…

חליפה כחולה ורחבה היה לובש בימות הגשמים, ובקיץ לבש חליפה לבנה וקלה, ענב עניבה כחולה וחבש מגבעת לבנה, והיתה אצילות שופעת מכל ישותו הכבודה, והוד-מלכות חופף על פניו הרחבים והגלויים. והיינו מביטים בו תמיד ורואים בקלסתרו את דוד הראובני או רבי יהודה הלוי: את רבנו משה בן מימון או רבי אברהם בן-עזרא: גאוני ישראל ותפארתו, זכר צדיקים לברכה… מפה לאוזן נמסר בלחש, שבימי התורכים היה רבנו חובש תרבוש אדום וזקור על ראשו, כי קרוב למלכות היה ומקובל על הפחות והקאימקאמים…

בבוקרה של כל שבת ושבת, כשהייתי פותח את חלון חדרי הקטן והאפלולי שבמרתפה של סלאמה התימנית, כדי לאווררו ולנקותו קימעא לכבוד יום-המנוחה, הייתי רואה את מנהלנו ומורנו ילין חולף על פני הסמטה שלנו ופניו לעבר העיר העתיקה. על-פי שולי בתי-מכנסיו הכחולים והמגוהצים הייתי מכירו, ועל-פי מנעליו השחורים והמצוחצחים… כי קפדן גדול בענייני ניקיון וסדר היה האיש, ושימש לנו דוגמא ומופת במשך עשרות השנים הבאות, שבהן עבדנו כמורים בבתי-הספר העבריים שבארץ-ישראל ובמדינת ישראל…

אודה ולא אבוש, שבמשך כמה וכמה שבתות הייתי חושד בכשרים, וחשבתי בלבי שטיול-בוקר סתם עורך מורנו לעצמו, ולהנאת גופו הוא משוטט בין זכרון-משה ובין שער-שכם… שכן, חינך את בניו לאהבת “חילוץ-עצמות” – זאת ההתעמלות שבשפת ימינו…

ושבת אחת השכמתי קום ועשיתי את עבודת-הנקיון רמיה, התלבשתי ועמדתי דרוך ליד חלון מרתפי. ומשהופיעו נעליו המצוחצחות, יצאתי על בהונות-רגלי, וחרש-חרש וכמתגנב הלכתי כצל בעקבותיו… צעיר לימים הייתי וסקרן, ורציתי לדעת אם כמלאך השם צבאות הוא רבנו ומורנו – או כאחד האדם… הנה שער-שכם ההומה, ושוק הירקות שבתוך החומה, הסואן והרועש. גמלים וחמורים, עזים וכבשים… והמוני-המוני פלאחים ופלאחיות, הנדחקים במערבולות, מכריזים ומצעקים, רועשים, ומנהמים… פעיית עז וגעיית טלה, נעירת חמור וחרחור גמל, קריאות הו-א, הו-א של חַמרים וגַמלים וצלצולי מוכרי הלימונדה הצהובה והתמר-הינדי השחום…

והנה רחוב מקומר וספוג-עשן של צורפים, ורחוב אפלולי של אושכפים, שריח בורסי מרחף בחללו: ורחוב ספוג ריחות מופלאים של בשמים ושל פֵּרות-המזרח המשובחים: תמרים ומשמשים יבשים, צימוקים ואגוזי-קוקוס, פיסתוקים וחרובים, דבלים ושקדים, קנמון וציפורן, קנה וזנגביל… וראה זה פלא: כאחד נסיך יהודי וצאצא מבית-דוד הוא מהלך בסמטאות הזרות, זקוף-קומה ובעל סבר חשיבות טבעי… אין פחד בהילוכו ואין חשש במצעדו, להפך: אשכנזים מברכים אותו ב“שבת-שלום” כבושה, ספרדים מאירים פניהם אליו, מרכינים ראשיהם וקוראים בקול רם: “שבת-שלום ומבורך, מורנו רבי דוד ילין!” ויש אשר נוטלים ידו ומאצילים עליה נשיקות…

ואפילו הערבים, החנוונים ובעלי-הדוכנים היושבים כקפואים ומוצצים את קנה-הנרגילה, מעלים שבריר של נהרה על פניהם. מרכינים ראשיהם ולוחשים: “מרחבַּה, יא חווג’ה דאוד… יומך יבורך, יא אוסתאז” (שפירושו: המורה).

ואט-אט, מתון-מתון וצעד קצוב, הוא יורד אל הכותל המערבי ומתערב בתוך המתפללים הרבים, הלבושים כולם בגדי-שבת חגיגיים וצבעוניים…

כמה רן בי הלב וחגגה בי נשמתי! כמה צהלתי בלכתי שבת-שבת אחריו בדרך-אושר זאת שבין מאה-שערים ובין הכותל המערבי ובחזרה, יוצא בעקבותיו ברטט ובחרדת-קודש….

אט-אט עמדו הערבים על נהירתי אחריו כצל, והיו מלווים אותנו בלחישה: הנה הולך האוסתאז (המורה) חווג’ה דאוד ילין, עם הקאוואס (שומר-הראש) שלו…

האם הרגיש מורנו, שקאוואס בלי-מדים מלווהו שבת-שבת, בקיץ כבימות-הגשמים, בדרכו אל הכותל המערבי? יש רגלים לדבר, שראני וירד לעמקי סודי… שכן קראני יום אחד לחצרו, והציע לי לעבד את גינת-הנוי שלו… נרקיסים כפולים ומנתור כפול, צמחי-נוי ותיקים וריחניים חיבב רבנו דוד ילין, מהצמחים המצויים בגינות-הנוי של יהודי ספרד ותימן שבירושלים. וכן חיבב ורדים ויסמין, קאנה וקאלה, רוזמרין וריחן, ציפורן ופיגם, הדס ודפנה… וכשסיימתי לסדר את גינתו ולקשטה לפי טעמו, שקל את שכרי על ידי, ואמר לי בבת-צחוק טובה ואבהית: לך וקנית לך בגד-שבת נאה, בני, ולבשתו ברדתך ביום-הקודש אל שריד מחמדנו, הכותל-המערבי… כי כחתנים לפני כלה עלינו לבוא לפניו ביום השביעי, כבני-נסיכים וצאצאי בית-דוד

 

4. בנתיב הצער והאושר    🔗

שעה שאעמוד ביום הכיפורים בבית-התפילה ואתייחד עם אהובי-נפשי במעמד המקודש של “הזכרת נשמות”, אלחש בהתרפקות שני שמות יקרים נוספים. בנשימה אחת עם שמות אבי ואמי ואחיותי נוחם עדן, אעלה זכרם של יונה ויחיא תם עליהם השלום.

ההיו קרובי משפחה?

לא ולא! מרי יחיא תם היה סתת פשוט בירושלים של שנת ה’תר"פ (1920) ואילך, ואשתו יונה “עושה ספונג’ה” ותיקה היתה, סובבת יום-יום על פתחי-נדיבים שבעיר-הקודש ומשכירה את ידיה החרוצות והעמלניות: מכבסת כבסים, שוטפת רצפות ומדיחה כלים. ולמה בחרתי דווקא ביחיא תם ובזוגתו התמימה יונה להעלות זכרם בתפילת “הזכרת נשמות” שביום-הכיפורים? שמעו ואספרה!

עולה-חדש הייתי בשנת ה’תר"פ בירושלים הקטנה והענייה. חלוץ בודד וגלמוד, לא קרוב לי ולא מודע בעיר, לא מחסה ולא קורת-גג; רק בגדי לעורי ונעלי לרגלי.

שבועות אחדים הייתי לן בין חלוצים אחרים ב“בית הכנסת-אורחים” שבעיר, חינם אין כסף. אך מחמת שהמשגיח על אותו פונדק-חינם קפדן היה מטבעו, ולא היה מניח לארחי-פרחי כמוני לסור לאכסניה או להסתופף אפילו באכסדרה לפי רדת הלילה. היינו נאלצים לסובב ברחובות האפלוליים ערב-ערב שעה ארוכה, ללא מקלט וללא מחסה. והימים ימי סתיו, וירושלים הרים סביב לה ועל ראשי הרים היא יושבת. רוחות קרות מנשבות בה כבר במרחשון. והן מעורבות בגשם. היינו מתהלכים קפואים מקור ורטובים מגשם; מכוונים לבנו המורתח מול הר-הבית והכותל המערבי, ומתפללים שאלוהים יפתח לנו סוף-סוף את שערי המלון של מחוסרי-הבית…

וכאשר הכבידו עלי הקור והשיטוט, ולא יכולתי לשאתם עוד, סרתי לחנותו של שען אשר ב“מאה שערים” ומכרתי לו את שעוני. שעון-יד קטן ויפה היה זה, שניתן לי במתנה על-ידי אחי פרידל בעלותי לארץ-ישראל, ועתה עמד לי בשעת דחקי וקיבלתי מחירו לירה אחת. קמתי וירדתי אל שכונת-התימנים אשר מאחורי בית-ספר “בצלאל”, נכנסתי לחצרות עמוקות אחדות ובדקתי וביררתי, ואחר משא-ומתן ממושך ועמידה על המקח, שכרתי לעצמי חדר קטן במרתף אפלולי, ולו חלון אחד נמוך, הנוגע באדמה. שכר הדירה היה ארבעים גרוש לחודש – ובגרושים מצריים של אז הכתוב מדבר.

יחיא תם היה שם בעל-המרתף, ושם בעלת-הדירה – יונה. הוא היה רחב-גרם, בעל מצח גדול ומקומט, וזקן שיבה הקיף את פניו השזופים. והיא היתה קטנטונת וצנומה. מרי יחיא היה צולע על ירכו. ומרת יונה כתפה האחת היתה מורמת קמעא, ונראתה כגיבנת במקצת.

בוקר-בוקר, בעוד אפלולית-החורף שורה בחוצות ירושלים, היו שניהם מזדרזים ויוצאים לעבודת יומם. יחיא – לסיתות אבנים, כשהוא נושא פטיש כבד בימינו וסל-קש ישן ושטוח בשמאלו. ויונה – לשירות-בית, והיא נושאת סל-נצרים עמוק בימינה וכפכפי-עץ גדולים בשמאלה.

– תנעל הדלת באלמפתח (במפתח)! – היו קוראים בוקר-בוקר בשני קולות מאחורי דלת חדרי – למען השם, שלא יגנבו חלילה מים מהפּאלוּמבּה (המשאבה)!

בימים ההם היה בור עמוק חצוב מתחת לכל בית ובית אשר בירושלים, ולתוכו היו נקווים במשך עונת-הגשמים המים, הניגרים מהגגות, ובמשך הקיץ היו שואבים את המים השמורים האלה בדלי או במשאבה שבירכתי החצר – לשתייה ולבישול, לרחיצה ולכביסה.

שני חודשים שילמתי ליחיא וליונה תם שכר-דירה כמדובר, ארבעים גרוש מצרי לחודש. והייתי נכנס ויוצא דרך החצר המרוצפת והנקייה, ושואב מים במשאבה מבורם – לשתייה ולרחיצה. ואילו בחודש השלישי כבר לא השיגה ידי לעמוד בהתחייבותי ולשלם שכר-הדירה הנקוב; שהרי למדתי בבית המדרש למורים אשר בירושלים, ולא היתה שעתי בידי לעשות גם בחומר ובלבנים ולהשתכר למחייתי. והייתי נכנס לחדרי ויוצא מתוכו בעד החלון הנמוך, כי בושתי להיראות לפני יחיא ויונה העניים – עד שירווח לי ואפרע להם את החוב.

אף שלא שילמתי להם שכר דירה ובושתי להיראות לפניהם, מצאתי ערב-ערב כד-חרס מלא מים לשתייה בחדרי, שהיתה יונה מכניסה לי בין השמשות בשובה מעבודת יומה. הייתי גומע את המים מהכד, והם צורבים בגרוני, ומחלחלים בתוכי כדמעות מלוחות…

ויהי ערב אחד, ויד חרדה התדפקה על דלת-חדרי. רוחי נתפעמה ולבי הלם, וברגליים כושלות ניגשתי ופתחתי את הדלת הכבדה. נתחלחלתי מכלימה. בעלת דירתי, יונה תם הגוצה, נכנסה לחדרי ומגש קלוע מקש צבעוני בשתי ידיה, ועליו פיתות וזיתים, גבינה וחלבה.

– אין לך כסף? – שאלה בבת-צחוק מאירה, והניחה את המגש על אדן החלון הנמוך והרחב – אין דבר!

– יהיה לי, יונה – לחשתי נבוך – יהיה לי, באמת, ואשלם לכם הכל, אם ירצה השם…

– ירחם השם – אמרה והצטחקה.

– אל תחששי, יונה – גימגמתי, וקולי נחנק – בחיי, אל תחששי…

– איך לא חוששת? ודאי אני מתפחדת נורא… – אמרה יונה, כשהיא נוטלת את המגש מעל אדן החלון ושמה אותו על ברכי המרטיטות, כשאני יושב מכווץ על ספת-הקרשים הנמוכה.

– מה עלה בדעתך, יונה?! – קראתי כנשוך נחש.

– מה יש? מה יש? אין דבר! – אמרה יונה, כשהיא מנענעת ראשה ומלבבת אותי במבט רך של אם-רחמנייה.

– אין לך כסף, לא צריך לאכול? ולא יהודים אנחנו, חס וחלילה וחס? אכול, אכול, והשם ירחם.

– הצטחקה יונה והשתחוותה. וחרש-חרש, כמהלכת על בהונות רגליה, יצאה את חדרי ושבה אל החצר המרוצפת, וממנה גלשה אל מרתפה העמוק. שלתוכו יורדים במדרגות-אבן אחדות.

חשוכי-ילדים היו יחיא ויונה תם, והיתה יונה המסכנה משקיעה את כל אהבתה האמהית בחצרה ובדירתה. ובשעות אחר-הצהריים, או בבוקרו של ערב-שבת, שבהם היתה נשארת בביתה ולא יצאה לעבוד בבתי זרים, השקיעה יונה את כל מרצה וחריצותה בקרצוף וגירוד, בניקוי וסיוד, בשטיפה והדחה. לבושה מכנסיים שחורים ארוכים ועליהם שמלה כחולה ונעולה כפכפי-עץ היתה יונה מהלכת בחצר בטפיפה ומסיידת בסיד כחול את הקירות, ובסיד לבן – את כד-החרס הכרסתני, שבתוכו הצטננו תמיד מים לשתייה. את הרצפה שיפשפה בחול דק, וכל אריח ואריח שבה היה מאדים ומבהיק כשיש הטוב. ומסביב לכל הקירות היתה מעמידה פחים צבועים ירוק, ובתוכם צמחי-בושם שהפיצו ניחוח נעים וחריף, ביניהם פיגם וזעתר, ריחן ומנתה. והיתה החצר הקטנה והסגורה מלאה תמיד ריח טוב של עשבי-בשמים וצמחים, שהובאו על ידי עולי תימן מצנעא, עדן ותעיז.

כבד ויגע, צולע על רגל אחת ומדולדל היה מרי יחיא חוזר עם ערב לחצרו מעבודת יומו, כשהוא אכול כולו שמש ורוח, עיניו עששות ופניו עטופים אבק-אבנים ורסיסי-גיר.

– אח-אח-אח-אח – היה נאנח עם היכנסו לחצר, ומניח סלו ופטישו. ומיד מתחיל מסלסל בקולו: יו-נה! יו-נ-נה! הי, יונתי בחגווי-הסלע, בסתר-המדרגה! הראיני מ-ר-איך, השמי-עי-ני קו-לך…

– יו, יחיא, כבר באת ברוך השם?! – מקבילה יונה פני אישה בפנים מאירים ובעיניים שמחות – ברוך השם ויהיה שמו מבורך! למה סחבת סל מלא חאס ופיג’ל (חסה וצנון), ג’יזר וכרומב (גזר וכרוב), ולא יש לך כוח, מסכּין (מסכן) שלי?!

– מתנה בשבילך, יא חמאתי (יונתי) – אומר יחיא, ופניו נוהרים.

– ברוך תהיה!

– מנ-חה! מ-נ-חה – חה! חודר לתוך החצר קולו המסלסל של אליהו השכן, שהקדיש בביתו חדר אחד לתפילה בציבור – יאללה, מניין, מנ-יין!!

יונה מביאה קערת-מים ומעמידה על מדרגת-אבן. ויחיא טובל ידיו ורוחץ את האבק שעל מצחו ועיניו, אפו וזקנו המלבין.

– מנגב לכלוך בלכלוך?! – קוראת יונה בקול-צחוק רווי אהבה ורוך, כשיחיא מניף כנף בגדו ואומר לנגב בה ידיו ופניו הרטובים.

– יו-יו. קח המנגבת ולכלך אותה, בחיי, ואני אכבס אותה, יחיא, בעזרת השם… – יחיא קוטם עלים אחדים מצמחי הבושם שבפחים, ממולל אותם באצבעותיו, מגישם אל אפו ומברך “בורא מיני-בשמים”. – אמן!… – לוחשת יונה, כשהיא מגישה אצבעות יד-ימינה אל עיניה, חוזרת ומצמידה אותן אל שפתיה ומנשקתן.

בליל שבת לאחר שמרי יחיא חוזר מבית-הכנסת ומקדש על היין, מתחיל קולה של יונה להדהד על-פני החצר הסגורה:

– השכן! בבקשה, ה-ש-כן!

ולמרות שהמשחק חוזר בכל ליל-שבת, מעמיד אני פני תם שאינו-יודע, כביכול, למי מכוונת קריאה זאת, וממשיך לשבת בחדרי ולעיין בספר.

– ש-כן יא-ש-כ-כן ש-ל-נ-נו, בוא ב-ב-ק-שה!

ומכיוון שאינני נענה לקריאות, טורחת יונה ובאה, פותחת בחשאי את דלת-חדרי, מאירה פניה ואומרת: שבת שלום, השכן!

– שבת שלום, בעלת-הבית!

– בוא

– לאן?

– נו, אורח לשבת.

– תודה, בעלת הבית, כבר אכלתי, באמת…

– מה אכלת? – צוחקת יונה ורוגזת בעת-ובעונה-אחת – יש לך פיתה טרייה? יש לך דו-גים (דגים)? ויש לך פסוליה (שעועית) מתוקה, אולי?

– תודה רבה, באמת.

– במחילה מכבודך, יא-אִבְּנִי (בני) – מתקרב מרי יחיא אל פתח חדרי ומתערב בשיחה – לא יקום ולא יהיה. בתורה נשבעתי ובשבת הקדושה. מה זה, ככה תעשה לנו?! תבייש אותנו, חס וחלילה וחס?! השבת קדושה, וחייבים לכבדה כדת וכדין….

ושניהם תופסים בידי, ומוליכים אותי בניצחון ובתרועות אל חדרם שבקצה השני של החצר. – תשב בבקשה, תשב, אורח מכובד.

החדר העמוק והרחב מבהיק כולו בניקיונו. שלוש פתילות טבולות בשמן שבכוסות זכוכית-צבעוניות. המשתלשלות מהתקרה, דולקות באור-צנוע ושקט ומאירות את המרתף המקומר. מחצלות על הרצפה, ועליהן כרים קטנים אדומים ושולחן נמוך. ועל השולחן פיתות טריות וצלחות מלאות תבשילים חריפים וריחניים: במיה וחצילים במיץ, דגים ובשר: פלפלים חריפים ועגבניות חמוצות; בקבוק עראק וכל מיני פֵרות שבת, פיסתוק במלח ופיסטוק חלבי, צנובר וחומוס ממולח, זיתים חריפים ומלפפונים חמוצים.

– תאכל, תאכל ויערב לך! – מזרזים אותי שניהם בפנים מאירים – ותזכה למצוות הרבה.

מרי יחיא לבוש בגדי-שבת נקיים ונאים פניו רחוצים וזקנו מסורק. מצחו חלק ומבהיק, ופניו רגועים ומפיקים שלוה. ויונה לבושה שמלה פרחונית רחבה וארוכה, וכולה מקושטת ככלה; מחרוזות וקמיעות על צווארה, ועגילים באוזניה, ועל אמות ידיה צמידי-זהב חישוקים-חישוקים מזהיבים-מבהיקים.

– שמע, שמע – אומר מרי יחיא, כשהוא מכעכע בגרונו – בכל ימות השבוע יש לנו בגוף רק נשמה אחת, ואנו אוכלים קצת-קצת ומסתפקים במועט, ואילו בערב שבת נכנסת לגוף עוד נשמה, הנשמה היתרה, וצריך לאכול לחם מִשנה, בשביל זה וגם בשביל כיבוד השבת.

– זה הדג מושט מטבריה! – קוראת יונה בעיניים מבריקות, ומוסיפה לצלחתי מנה נוספת – לא טוב? בחיי התורה! ביום רביעי הביאו מטבריה במים, טרי-טרי.

אנו סועדים ושרים זמירות שבת, שרים זמירות שבת ואוכלים שוב…

ויהי ערב, ויהיה בוקר… ארבע עשרות שנים חלפו עברו כצל, ושוב אני מהלך בסמטאות צרות, עמוקות ואפלוליות שבירושלים הקדושה. יצאתיה בשנת ה' תרפ"ד (1924), וארבעים ושתיים שנה הוריתי בבית-הספר העברי שבארץ-ישראל. ומשנסתיימה רקמת האהבה שנרקמה ביני ובין בית-הספר שבארץ-ישראל ומדינת-ישראל, אמרתי: אעלה לירושלים ואעבור שוב ברגלי את נתיב הצער והאושר, אשר בו דרכו רגלי בשחרית-חיי.

והנה סוף שנת ה’תשכ"ו, אני יורד סוף-סוף מהאוטובוס באחת מהתחנות רחביה שבבירת-ישראל, ופונה כה וכה…

בימים ההם, לפני קרוב ליובל שנים, השתרעו כאן בוסתנים וכרמים; זיתים וּתאנים פרשו נופים אפורים וכספיים; ורועים הוליכו עדרי-עזים וחיללו בחלילים. ועתה – כרך סואן והומה, בתים גבוהים וצפופים, כבישים משופעים כלי-רכב, ורעש ושמחת-בנייה מסביב. מה נשתנה הכל!

– הידעתם את יחיא תם, ילדים? – פניתי אל ילדים, אשר שיחקו ברחוב.

– מי?!

– יונה ויחיא תם. ילדים.

– מתי גרו כאן?

– לפני… לפני שנים רבות – אני מסמיק ומגמגם…

– מי מכיר את יחיא תם? היכן המרתף של יונה התימנייה?

אגב הליכה והצצה בחצרות העמוקות נזכרתי ביום שבו נפרדתי מיונה ויחיא לפי שנים: מחמת עומס הבחינות לא יכולתי להשתכר למחייתי בחודשי הלימודים האחרונים בבית-המדרש למורים. ונשארתי חב לבעלי-חדרי שתי לירות מצריות. וכשהגיעה שעתי להפרד מהם בידיים ריקות. מה עשיתי? כינסתי לתוך תיבת-עץ קטנה את ספרי המעטים, הבאתי את התיבה לפניהם והצגתיה ליד דלת-חדרם. ספרי קודש ודת היו אלה בעיקר, שאבי נוחו עדן שם ביד כל עולה שעלה מעיירתנו לירושלים בשנים ההן, כדי שימסרם לידי ואזכה במצוות.

– מה זה ולמה זה?! – נזעקו שניהם.

– ערבון… גימגמתי נבוך.

– הככה תעשה לנו בסוף? האם לא נאמין לך חלילה?!

– הלב שלי כבד…

– והלב שלנו קל?! – בכתה יונה – חשבנו, שתהיה לנו לבן, ותישאר כאן תמיד…

– אם ירצה השם, אבוא לבקרכם.

– טוב, טוב – פסק מרי יחיא, כשהוא שם שתי ידיו על ראשי ומברכני

– תעמוד התיבה במחסן שלנו עד שיבוא אליהו, ותבוא אתו ברצות השם…

רבע לירה לחודש, רבע לירה לחודש, הייתי שולח ליונה ויחיא מהגליל לירושלים, עד שסיימתי לשלם החוב כולו. שילמתי החוב – אך לא באתי לבקרם ולקבל את העֵרבון אשר השארתי בידם. ועתה אני בא לבקרם סוף-סוף ולגמול להם את החוב הנפשי הגדול שאני חב להם זה למעלה מארבעים שנה.

בתים גבוהים וחדשים מעבר מזה, וחצרות עמוקות וישנות מעבר מזה. החדשים דומים זה לזה, והישנים דומים אחד לחברו…

– מי כאן יחיא תם?!

נכנסתי לתוך סִמטא צרה ואלכסונית. בית, בית. מדרגות-אבן עקומות ושחוקות, דלת ברזל, ולידה תריס פח מוחלד ומוגף… לבי הולם. הבאמת? כן ודאי, הנה, במדרון זה עברתי אלפי פעמים, ביום ובלילה, בחום ובמטר. הנה תצא יונה לקראתי ואחריה יחיא, שניהם זקנים ובאים בימים, ישישים-ישישים…

הדלת סגורה, ומעליה – מעל למשקוף – צמודה טבלת-אבן, ועליה כתובת באותיות מרובעות. לבי כמו עמד מדפוק, ועיני קוראות בהתאמצות: “זאת לעדות, כי המנוחה יונה אלמנת המנוח יחיא בן-סלימאן תם ז”ל הקדישה בחייה הבית הזה לבית-תפילה בירושלים הקדושה. לזכרון-חסד בעדה ובעד בעלה הנ“ל. צדקתם עומדת לעד. נפטרו שניהם ביום אחד, בטו”ב לחודש אדר, שנת ה’ת“ש. תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים, ומנוחתם כבוד בגן-העדן.”

שעה ארוכה עמדתי מול טבלת-האבן, קראתיה פעמים רבות, ולא יכולתי להשביע עיני ולמוש ממקומי. והנה נפתחה דלת הברזל, ובפתח עמד איש-שיבה נמוך-קומה, בידו האחת סל-נצרים ובשנייה – מטה.

– את-תה מהממשלה?… – שאל והשהה עלי מבט ממושך.

– לא.

– ומה תבקש כאן?

– גרתי כאן, בחדר הזה שתריסו מוגף.

– אתה?!

– כן, אדוני…

– כבר אני גר כאן עשרים שנה ויותר, ולא ראיתיך אף פעם.

– הייתי שכנם של יונה ויחיא…

– אלה דודה ודוד שלי, מנוחתם כבוד – לחש האיש ונאנח.

– ואתה יורשם?

– רק החדר הזה – לחש – והחדר הגדול שלהם הוקדש לבית-תפילה.

– התרשה לי להכנס לרגע לחצר?

– אני ממהר ללכת.

– רק רגע קט.

– טוב.

אותם הקירות המסוידים סיד כחלחל, ואותו כד-החרס הכרסני והמלבין מסיד-לבן. פחי צמחי הבושם עומדים במקומם ומפיצים את ריחם. מנתה ופיגם, ריחן והדס…

– מה שמך? שאלני שומר החצר.

ביטאתי שמי בלחש.

– אתה?! – קרא, והניח את הסל והמטה על הרצפה.

– כן, אני.

– ויש לך כאן פיקדון? – שאל, והוא משהה עלי מבט חודר.

– תיבת ספרים.

– המתן – אמר, והתחיל לעלות במדרגות-אבן לעליית הגג.

כעבור שעה קלה חזר וירד, העמיד לפני את התיבה, ובה ערימת דפים-צהובים, מכורסמי עכברים ואכולי-עש.

– לפני מותם ציוו עלי לשמור הפיקדון הזה, עד שיבוא המשיח…

הפכתי בגל הנייר המתפורר ומצאתי בתוכו מחזור ישן וממורט. ניערתי את האבק מדפיו ונטלתיו עמי והלכתי. וביום-הכיפורים, שעה שאעמוד בבית-התפילה במעמד-הקדוש של “הזכרת-נשמות”, אעלה בין כל השמות היקרים לי והקרובים ללבי – אמי ואבי ואחיותי ואחי – גם את שמותיהם של יונה ויחיא תם הנלבבים – – –

 

5. מדוע מאדימים עלי האלה בסתיו?    🔗

באחד מימי סתיו ה’תשכ"ח, ספורים אחר “מלחמת ששת-הימים” ושחרור העיר העתיקה, עליתי לירושלים, אל הכותל המערבי שריד מקדשנו, והתרפקתי על האבנים הגדולות. אחר-כך נגררתי בזרם הולכי הרגל, שהעפילו בשביל הצר שמדרום לכותל המערבי. נדחקנו בין בתים הרוסים ופרצה צרה בחומה; ולבסוף מצאתי את עצמי עומד במקום הקרוי הר הבית.

אודה ולא אבוש, זאת היתה הפעם הראשונה שרגלי דרכה בחצר רחבה. עצומה ומרוצפת זאת, אף כי הייתי בירושלים שלוש שנים רצופות, ואת הכותל ביקרתי עשרות פעמים. פתאום נמשכו עיני אל צמרתו הענפה של עץ גדול ורחב גזע, אשר נגלה לי בקרן המערבית-דרומית של החצר, ועליו מאדימים כולם כדם. ומתחת לכיפת העלווה המקומרת והמאדימה של אותו עץ בקע ועלה קול מסולסל ועצוב.

בלי-משים נמשכתי אל כותרות-עמודים עתיקות, אשר היו מוטלות סמוך לאותו עץ בודד וענף. התקרבתי וישבתי על אחת מהן. הטיתי אוזן והקשבתי לקול העצוב והמסתלסל – ושמעתי מילים מוכרות לי מתוך ספר תהילים: “על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו…”

נשאתי עיני והשהיתי מבט ממושך בכיפת העץ הענפה והמאדימה. היתה זו אלה עתיקה, בעלת גזע מסועף, אשר הוד-קדומים שפוך על כולה.

“אלה?” שאלתי את עצמי פתאום, “איך הגיעה אלה להר-הבית, וידי מי נטעו אותה בפינה מקודשת זאת?” – בבקשה, אדון, וברוך הבא! – שמעתי פתאום קול דובר אלי מירכתי הפינה האפלולית – בוא נא אלי, אחי, שב ותנוח. אחר-כך תשפוך לבך לפני אלוהי ישראל.

קמתי והתקרבתי בהיסוס אל הזר הדובר אלי, אשר ישב בהרחבה על אחת מכותרות העמודים העתיקות ובידו ספר עבה ופתוח. היה זה ישיש בעל זקן-שיבה ארוך ורחב, ולו עיניים שחורות, גדולות ועצובות. את גופו עטף מעיל רחב ולבן אשר ברדס משולש השתלשל ממנו לעבר עורפו – להגנה מחום השמש, על ראשו הקרח רכבה כיפה לבנה, שהמילה “ירושלים” היתה רקומה עליה בחוטי זהב.

– יהודי אתה? שאלתי בהיסוס.

– הרי פי מדבר בלשון-הקודש – ענה האיש והצטחק – הספר אשר בידי סידור תפילה הוא, ואני מזמר זמירות דוד בן ישי.

ואחר שתיקה קצרה הוסיף ואמר: מצפון-אפריקה עליתי לארץ-הקודש לפני שנים רבות. “חִכם” אני, המלמד תורה את ילדיהם של עולי-מרוקו. בעזרת השם…

ישבתי מחשה, ועיני התבוננו חליפות בישיש המלבין כולו ובגופו של העץ הענף שהאדים מעלינו.

– אף אני מלמד תינוקות – אמרתי בחשאי וקולי נחבא בגרוני.

– כבודו עוסק אף הוא במלאכת הקודש ומלמד את ילדי-ישראל תורה? – שאל הישיש מופתע.

– הוא קם, נטל את ידי הימנית בידו וניענעה נענועים נרגשים.

– ברוך הבא בצלו של עץ-קדוש זה!

– עץ קדוש?! – שאלתי נדהם.

– כן, קדוש. כי עליו ספוגים דמם של ילדי-ישראל טהורים וקדושים.

– מימי נבוזראדאן רב הטבחים, אנטיוכוס הרשע או טראיאנוס שחיק-עצמות? – שאלתי במשיכת-כתפיים.

הישיש עצם עיניו, קימט מצחו, הרהר ארוכות, נאנח ואמר:

– מימיו של טיטוס הרשע, ימח שמו וזכרו.

ולאחר שקטם עלה אדום מענף שמעל לראשו והניפו מולי. פתח ואמר בקול חרישי ועצוב:

– התראה? כל עלה ועלה שעל העץ הזה איננו דומה לעליהם של עצים אחרים. הוא עשוי עלעלים רבים, היושבים יחד. וזה רמז. דומה העלה לשולחן ארוך שב“תלמוד תורה”, אשר תינוקות של בית-רבן יושבים לאורכו ולומדים תורה… הנה, באמת! – אמר והניף את העלה כלפי מעלה, כשהוא מוחזק בין אגודלו ואצבעו במצב אופקי – זה השולחן-הארוך, ואלה הילדים הקטנים, היושבים כפופים לידו. ובראשו של השולחן יושב ה“חכם”, המלמדם תורה…

– ממש כך – הינהנתי, מניע ראשי מעלה-מטה בסקרנות – שולחן ארוך ובראשו ה“חכם” ולאורכו תינוקות של בית-רבן, השומעים תורה מפיו…

– זהו זה – אמר המספר במאור-פנים – כך קיבלתי מפי זקני ירושלים, מנוחתם כבוד בגן-עדן. החכמים אשר מפיהם למדתי תורה. הדבר קרה בימיו של הכוהן הגדול רבי יהושע בן-גמלא – הוסיף לאחר שתיקה קצרה – שהיה מן הכוהנים האחרונים אשר שירתו בבית המקדש לפני חורבן הבית השני… כוונתו של יהושע בן-גמלא ודאי טובה היתה, אך היא עלתה ליהודי ירושלים בדמם של ילדים רבים – תינוקות של בית-רבן, אשר לא חטאו.

וכשראה המספר-הישיש כי כולי מתיחות וּתְהִייה המשיך וסיפר את סיפורו העצוב: מלחמה ארוכה וממושכת, מרה ורווית דם-רב נלחמו מגִני ירושלים האמיצים והנועזים במלכות רומי הרשעה. כארבה לרוב זרמו קלגסי רומי ועלו על ארץ-ישראל: מסוריה וממצרים, מאיטליה, מגאליה ומאיי-הים. בקול ענות-מלחמה, בצהלת-סוסים ובמשק כלי-נשק כבדים העפילו על הרי יהודה, כבשו כפרים ועיירות והפכום לעיים. הפליטים המפוחדים והלוחמים המוכים נסוגו לעבר ירושלים, ונסתגרו בין חומותיה הבצורות.

– אלוהי אברהם, עננו!

– אלוהי יצחק, עזרנו!

– אלוהי יעקב, חשוף זרוע עוזך והגן על עמך ישראל, אשר בא במצור!… – כך קראו הנצורים

– אך למרבה הצער – הוסיף הישיש לספר לאחר שתיקה קצרה – גדל המחסור בעיר מיום ליום. מי הבורות נשאבו עד תום ולא היו עוד מים לשתייה. מחסני הלחם נתרוקנו, והַנְצוּרים לקטו קליפות ועשבי-בר למאכל, ושלקו קש ותבן כדי להשקיט בהם את רעבונם.

כל זמן שהיו עצים במחסנו של בן-ציצית-הכּסת העשיר, היה יהושע בן גמלא מקריב יום-יום את קרבן התמיד על גבי המזבח, שעמד בחצר זו ממש. לא הרחק מן המקום אשר בו אנו יושבים עכשיו. אך משנתרוקן המחסן ולא היו עצים למערכה – נצטנן המזבח ועמוד העשן חדל להיתמר ולעלות מעל לחצר בית-המקדש.

בא אבא-סיקרא בן בטיח, ראש בריוני ירושלים, לפני יהושע בן-גמלא וגער בו: “מדוע פסק עשן התמיד לעלות מעל גבי המזבח? הרי עיני קלגסי רומי הצרים עלינו רואות ושמחות, וטיטוס מתפאר ואומר: כל זמן שהם מקריבים קרבנות ומשביעים את אלוהיהם – כוחו במתניו והוא מגן עליהם: עתה, כשירעב, יחלש וירגז עליהם – ידנו על העליונה!”

ענה יהושע בן-גמלא ואמר: “כבר שלחתי את הסגנים וההדיוטות וגרזנים בידיהם, והם קיצצו כל עץ וכל שיח בירושלים, ואפילו את הקוצים והברקנים כילו בכל העיר”

שלף אבא-סיקרא הגבוה ורחב-הגרם את פגיונו מנדנו, הזעיף פניו החמורים וצעק ככרוכיא: חייך, שאם לא תשיג עצים למערכה כדי להטעות בעשנם את טיטוס הרשע והערמומי הזה – הנני עושה בשרך ככברה."

החוויר יהושע בן-גמלא, ידיו ורגליו נתרעדו ובקול רפה שאל: “ומה תצווה עלי, בן-בטיח ואעשה?” אמר אבא סיקרא: “כלום לא אתה הוא, שהושבת מלמדים בירושלים כדי שילמדו את כל ילדי-ישראל תורה?” לחש בן-גמלא ואישר: “אני האיש.”

נתן הלז עליו בקולו ואמר: “אסוף איפוא את כל מלמדיך אלה לחצר-המקדש עם ערב – ואצווה עליהם להמציא עצים למערכה.”

“מאין?” חינן בן-גמלא ופרש ידיו לצדדים.

“מחוץ לחומת ירושלים!”

“האינך רואה, אבא-סיקרא רחימאי, כי ההרים אשר סביב ירושלים ערומים ושוממים, כי הרומים כרתו מעליהם את כל העצים כולם, כדי להקים סוללה ולבנות דייק מסביב לחומה?”

ענה הלז ואמר: “אחדים מאנשָי, אשר באו מהשפלה והסתננו בין קלגסי טיטוס, אמרו לי שבעצי האלה אשר בעמק האלה, המשתרע במורדות הרי יהודה – לא שלחו משוריהם וגרזניהם.”

“ואיך יגיעו לשם שליחינו?” שאל בן-גמלא. מחוויר ומרעיד כולו.

“בחשכת הלילה.”

ומי יהיו השליחים?"

“אלה אשר הושבת בבתי-המדרש, כדי שילמדום תורה!”

“ילדים אתה מבקש לשלוח לתוך פיו של האריה, אבא-סיקרא?!”

“ולא מפיך, בן-גמלא, למדתי: ‘מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, להשבית אויב ומתנקם’?” זעף אבא סיקרא. “עת לעשות לאדוני – הפרו תורתך!”

“חזור בך, אבא-סיקרא ורחם על תינוקות של בית רבן, שלא חטאו!”

“שומר פתאים אדוני,” ענה אבא סיקרא והחזיר פגיונו לנדנו. “לך העז את רועיך וצאנך, בן-גמלא, כי אני שומע את קול המון קלגסי רומי המתהוללים ומכריזים, כי ידם רמה על אלוהי ישראל המנוצח…”

– התראה את המרתף הזה? – שאל המספר, כשהוא מתקרב לקיר הדרומי של חומת ירושלים ומצביע על הכוכים האפלוליים שביסודה – לכאן הובאו ערב-ערב הילדים על-ידי יהושע בן-גמלא, כדי לשלחם לעמק האלה המרוחק. מנהרה עתיקה מוליכה ממרתף זה עד מעיין השילוח, ודרכה היו יורדים בחשאי מחצר המקדש הנצור אל הנקרה, כדי לשאוב מים חיים בשביל עבודת הכוהנים והלויים.

לתוך המנהרה הזאת היו מורידים את הילדים, כשהם מלווים בני-חיל אחדים ממגִני ירושלים, כדי שיביאום בשלום אל המוצא הנסתר אשר בנחל קדרון; ומשם ילוום אל עמק-האלה. במשך הלילה היו הילדים ומלוויהם מתגנבים בחשאי ומגיעים כל עוד נפשם בם ליער הצפוף במורדות הרי יהודה, במשך היום היו גוזרים ענפים מעצי האלה העבותים, אורזים אותם אגודות-אגודות ומסתתרים בסבך. ובערב הבא היו יוצאים חרש-חרש את היער, גוררים אחריהם את הענפים או מכתפים על כתפיהם. ובטרם יאיר השחר – היו חודרים שוב למנהרה בסביבות מעיין השילוח ומביאים את עצי ההסקה לחצר המקדש, כדי לערוך מדורה על המזבח ולהקריב את קרבן התמיד.

והיה העשן מיתמר שוב מעל חומת ירושלים ונראה לעיני טיטוס וקלגסיו, הצרים על העיר, וידעו הללו כי אלוהיהם של ישראל חי וקיים והוא מגן על עירו הקדושה ירושלים….

– עשן המערכה תימר ועלה שוב מעל גבי המזבח – חזר המספר ואמר, כשהוא נאנח, קוטם אלומת עלים מואדמים ומושיטה מולי – אך הענפים, ענפי האלה שהובאו בידי הילדים, האדימו מיום ליום יותר ויותר, כי עיני הקלגסים הרומיים בלשו ותרו בהרי ירושלים, גילו את עקבות הילדים, גוררי-האגודות, ואת סימני הענפים הנגררים על הארץ, והיו הרומים אורבים להם, למתנדבים הקטנים, מזדנבים בהם ויורים בהם חִיציהם. כך היו ענפי האלה ספוגים דם תינוקות של בית-רבן בהיותם מועלים על גבי המזבח…

ואלות רבות צמחו ועלו כאן מן הזרעים אשר נשרו מהענפים שהובאו בסתר בידי הילדים – סיים המספר את סיפורו העצוב – אך אחת בלבד שרדה מאותם הימים הנוראים, ימי חורבן הבית השני, אלה יתומה ועצובה שתספר לילדי-ישראל הגאולים את סיפור גבורתם של ילדי ירושלים האמיצים. כן, בחצר המקדש השוממה נשארה רק אלה אחת לפליטה מהימים ההם, אך עליהן של כל האלות שבארץ-ישראל מאדימים מני אז בסתיו – לזכרם של אותם ילדי ישראל האמיצים…

 

6. שאבנו כוח בּמֵי הַשילוֹח    🔗

“יגעת ומצאת – תאמין.” אמרו חכמינו, ואפילו מעיין מים מפכה וזורם בתחומה של ירושלים! ומאז גיליתיו – שטפתי מעלי אבק-בגלות, התאהבתי בירושלים ונפשי נקשרה בה: ולוואי ויזכה מעיין-השילוח אשר בנחל קדרון להשקות ולשובב נפשם של כל שבי-ציון, אמן!

אך מתון מתון, אומרים יהודי תימן הסבלנים. תחילה עלי לספר לכם על שני אנשים טובים, אשר בזכותם הגענו לגן-עדן זה והתבשמנו במימיו הצלולים והנעימים משך קיצים אחדים.

ראשון להם – המואזין הערבי (הקורא לתפילה) נעים הזמירות. השיח' עיסא, בן הכפר הערבי סילואן אשר מול מעיין-השילוח. גבה-קומה וארך ידיים היה שיח' עיסא, שפמו קצר וזקנקנו גזוז ושחור. על ראשו הזקוף התנוסס תרבוש אדום, ורגליו היו תחובות דרך קבע בסנדלי-קיץ פרומים, שהיה מדשדש בהם ומשמיע נקישות קצובות.

–אללה אכּבּר-ר (אל כביר)! – היינו שומעים בוקר בוקר את סלסולי קולו, כשהם מתפשטים בחלל שכונת זכרון-משה – לא אללה אלא אללה-ה (אין אל אלא אלוהים)…

היינו עומדים בשער בית-המדרש למורים שניצב באותה שכונה, ומאזינים לסלסולים המזרחיים-גרוניים שנפלו והתגלגלו ממרומי המגדל הצר והגבוה אשר מולנו. כי מעבר לרחוב, בתוך חצר קטנה מוקפת גדר-אבנים גבוהה, עמד מסגד קטן ועתיק; ומראש צריחו הנישא היה שיח' עיסא שלנו משמיע את הכרזתו החגיגית: “לא אללה אללא אללה…”

–שיח' עיסא שלנו?! – ישאל השואל בתמיהה – מה לכם ולמואזין ערבי זה? הנה, אספר לכם. “עולים חדשים” היינו כשנכנסנו בשנת ה’תרפ"א לסמינר למורים שבהנהלת דוד ילין, ולא ידענו אפילו צורת אות ערבית אחת. וכדי לקדם אותנו במקצוע זה, הביא לנו מנהלנו לסמינר את השיח' עיסא, אשר היה עולה מכפר סילואן על גבי אתונו הצחורה ומלמדנו בשעות הבוקר המוקדמות את ראשית דעת השפה הערבית.

שיח' עיסא היה הערבי הראשון שהכרנו בארץ. איש נוח לבריות ומסביר פנים היה, בעל סבלנות וכשרון חינוכי; כי במשך שיעורים אחדים בלבד הקנה לנו את כל האל“ף-בי”ת הערבי, והתחיל לכתוב לפנינו על הלוח הגדול מלים ערביות שלַמות, ודרש מתלמידיו שנקראן בסיועו: –מזּבּוּט – טוב. שַמְס –שמש. אַרְד' –ארץ. גַּ’בֶּל – הר. סָלָאם עַלֵיכּוּם – שלום עליכם. אִנְשַאלְלָה – ברצות אלוהים. בּוּקְרַה – מחר. וכן הלאה.

אט-אט נתרקמו חוטי-ידידות סמויים בינינו לבין מורנו שיח' עיסא. ושעה שהיינו מהלכים בסמטאות העיר העתיקה, או מקיפים ללא מטרה את חומת ירושלים ונתקלים בו במקרה – היה השיח' מאיר פניו אלינו. מתעכב ומשתחווה, מקרב ידו אל לוח-לבו, שואל לשלומנו, מגיש ידו למצחו ומצטחק – ומתחמק כצל…

האיש השני, אשר השתתף בגילוי מעיין-השילוח והצטרף אלינו בוקר-בוקר לטבילה במימיו הקרים והמשובבים נפש, היה אליעזר ליפא סוקניק. מורה ותיק היה סוקניק. ובימים ההם הורה באחד מבתי-הספר העממיים שבירושלים.

צמא-דעת היה האיש, ובוקר-בוקר היה מצטרף אלינו ולומד אִתנו יחד ערבית מפי שיח' עיסא, כדי שיוכל להרחיב ולהעמיק את מחקיו בארכיאולוגיה.

הכתוב מדבר באותו סוקניק, הארכיאולוג הנודע ואביו של יגאל ידין. שגאל את המגילות הגנוזות מידי סוחר-עתיקות ערבי מבית-לחם. את המגילות גילו רועים בדוים במערות קומראן מול ים-המלח, ולחקירתן נודעה חשיבות רבה לתולדות עמנו וארצנו. ובכן אז ישב על ספסל אחד אתנו, העולים החדשים, ולמד ערבית מפי השיח' עיסא.

במרוצת השנים שלאחר מכן נתפרסם אליעזר ליפא סוקניק בזכות הספרים שכתב על עתיקותיה של ארץ-ישראל, וזכה לשם עולם. אך בימים ההם עשה את צעדיו הראשונים בשדה זה, והתעסק בעיקר באגרופיות.

– רצונך לומר שהיה מתאגרף? – אתם שואלים בהפתעה.

– חלילה! גבוה וצנום היה האיש, ורחוק מספורט.

– ושמא היה מרביץ בתלמידיו באגרופיו?

– הס מלהזכיר! אדם טוב-לב ונוח לבריות היה. ואפילו בזבובים עתיקים לא פגע מעולם…

– אגרופית זאת מהי, איפוא?

–בשם ‘אגרופית’ כינה סוקניק אותם גושי צור דמויי לב, שחלקם העליון עבה ומעוגל וחלקם התחתון צר ומחודד, וגדלם כאגרוף. אבנים מסותתות אלה, שהתגוללו בירושלים וסביבתה בהמוניהן. היו לדעתו כלי צור עתיקים, שאותם הכין לעצמו האדם הקדמון לשימוש כסכינים, מפסלות וגרזינים, וגם ככלי-נשק…

– באגרופית כזאת כרתה צִפורה אשת משה את ערלת בנה, מר סוקניק?

– היינו שואלים בתמימות רצינית.

– קרוב לוודאי – היה עונה בחשאי, מוציא מתיקו אגרופיות אחדות ומוסרן לידינו למישוש ולבדיקה.

– פלאי פלאים…

מאז היינו מלקטים המוני אגרופיות בסביבות ירושלים ומביאים אותן בתרועות למורה סוקניק, לקראת השיעור בערבית עם השיח' עיסא: והיינו עוסקים בעת-ובעונה-אחת גם בפילולוגיה (לימוד שפה) וגם בארכיאולוגיה…

–יאללה, סמינריסטים חמצמצים! קומו והתעוררו בטלנים, כי אנו הולכים עם שיח' עיסא ועם סוקניק לרחוץ במימי השילוח!

האם לא היו קיימים בתי-מרחץ בירושלים בימים ההם?

ודאי! בתי-מרחץ רבים בעיר הקודש, אך את המים לרחצה היה הבלן מוכר לנו במשורה, כל עביט-עץ קטן בגרוש.

–עביט אחד, אחד גרוש – היה הבלן הגיבן והמזוקן אומר, כשהוא חוכך אצבעות ידיו אלו באלו – ושני עביט – שני גרוש. והתשלום במזומן ומראש!

אחד עביט, אחד גרוש – ואנחנו התקיימנו יום שלם בשני גרושים בשנות לימודינו בירושלים: גרוש אחד לחם, חצי גרוש זיתים וחצי גרוש – חלבה… ומאז לימודי בירושלים איני יכול לראות זיתים ירוקים בעיני; וחלבה – בררר, צמרמורת עוברת בגווי ומעי מתהפכים למראה פניה המתוקים…

כלום לא ידעתי, שמעיין-השילוח נובע בנחל-קדרון הסמוך לחומת ירושלים? אודה ולא אבוש, שלא היה לי אז מושג על קיומו. זכרתי אמנם את “מי השילוח ההולכים לאט” אשר בספר ישעיהו: אך כיצד יכולתי לדעת, כי פתאום אזכה לראות מעיין-שילוח חי וקיים, נובע וזורם, שבמימיו אפשר להרוות את הצימאון וגם לטבול בהם חינם אין כסף? והרי זה העיקר: חינם אין כסף…

בוקר אחד הציע לנו סוקניק שנצטרף אליו בסיור לנחל קדרון, לשם חיפוש אגרופיות. –למה לנו אגרופיות? – שאלנו כמבקשים להשתמט – הרי אנו מתעתדים להיות מורים בישראל ולא מוהלים…

צחק ושאל: ובמה אחלה פניכם?

ענינו ואמרנו: תוליך אותנו עם תום הטיול לבית מרחץ, כדי לשטוף מעלינו את אבק הארכיאולוגיה…

זעק ואמר: כל משכורתי לא תספיק לי כדי לקנות עביטי-מים בשבילכם!

ענינו לו בנחת: לך איפוא ומלא את תיקך אגרופיות לבדך.

רטן ואמר: יהודי המהלך יחידי בעמק-קדרון ובגיא-בן-הינום, הריהו מתחייב בנפשו.

עמדנו נבוכים והחלפנו מבטים גנובים בינינו. הימים ימי אב, ואנו בעצם פגרת הקיץ. בוקר-בוקר אנו מתכנסים בסמינר לשעה-שעתיים ללימוד השפה הערבית, ואילו משך כל היום כולו אנו עסוקים בקריאת ספרים ובלעיסת לחם. ומדוע לא נלך יחד עם ארכיאולוג נלהב זה לגיא-בן-הינום ולנחל קדרון, כדי לגונן עליו ולסחוב את אגרופיות הצור שלו? אך פתע פתאום קרא סוקניק ואמר:

– קיבלתי דעתכם: מתרחצים!

– והיכן? – שאלנו.

– במעיין-השילוח – השיב לנו.

– הקיים השילוח עד עתה? – תמהנו.

– בואו אתי ותווכחו במו עיניכם.

– ומותר לטבול בו?

– בואו ונשאל את פי השיח' עיסא.

למזלנו, התעכב השיח' שלנו בחצר הסמינר: עוד עסוק היה בהשקאת אתונו במים ששאב לו השמש יחיא מן הבור; ושניהם עמדו ושוחחו ביניהם שיחת-ידידים בערבית. שאלנו את יחיא, ויחיא שאל את השיח'. הניע הלה ראשו מעלה-מטה בחיוך, וענה ואמר: מעלום (ודאי).

חזרנו ושאלנו: והשבאב (הנוער) מכפר סילואן הסמוך לא ירביצו בנו?

הקיש השיח' בלשונו ואמר: לא, אני אגן עליכם.

שאלנו: אם כן, אימתי?

גיחך ואמר: יאללה, היום ומחר ואחר מחר. כל יום אחרי השיעור.

מחאנו כף וקראנו : יחי השיח' עיסא!

שם הלה ידו הימנית על לוח לִבו ואמר: יאללה, הולכים!

קרא יחיא ואמר בהתרגשות: גם אני הולך אתכם, כי דוד יש לי בכפר השילוח, שהתיישב שם לפני שלושים שנה.

התערבו ילדיו של יחיא והכריזו במקהלה: אף אנו הולכים, יא אבא!

צחקה רומיה אשתו, ספקה כפיים ואמרה: יו-יו-יו! תלכו בשלום ותבואו בשלום, אינשאללה. אך קחו אתכם משם מים טובים לשתייה. כי מי הבור שלנו טעמם כטעם הנפט!

ענו יחיא וילדיו ואמרו: תני כדים, יא אמא, ונביא לך מים על הראש!

הרענו כולנו בצחוק, ויחיא אסף צאנו ובידיהם כדים וסירים. עלה השיח' עיסא על אתונו הלבנה, פשק רגליו והקיש בלשונו; השמיעה האתון קול נעירה והניעה רגליה. יצאו השיח' ואתונו בראש השיירה, ויחיא וצאנו אחריהם, ואנו והמורה סוקניק צועדים בעקבותיהם ולבנו טוב עלינו: סוף-סוף נזכה לטבול במעיין-מים אשר בעיר-הקודש ירושלים; נשתה מים חיים וצוננים, ונהיה מתרוננים ולא מתאוננים… והארכיאולוג הצעיר יאסוף כלי-צור, וליהודים יהיו שמחה וששון ואור.

כעשרים נפש התנהלנו בעקבות השיח' ואתונו על פני הכביש המדורג, המוליך משער-יפו לרחוב היהודים. אח, מה טוב ללכת בחודשי הקיץ החמים לארכו של רחוב מוצל! מוכרי משקאות קרים משיקים כוסות המתכת שבידיהם זו בזו ומכריזים בקולות מסולסלים: “תמר הינדי! לימונדה קרה!” ואתה מסתכל בחביונות הזכוכית הרכובות על כרסיהם של המכריזים ולבך יוצא אל תוכנן: אח, לו היתה הפרוטה מצויה בכיסי – כי אז הייתי משיב את נפשי…

אך כיסינו ריקים היו וידינו דלות, ועינינו רואות וכלות. כי על כן סמינריסטים היינו, המתעתדים להצטרף לשבט שמעון. אשר מתוכו יצאו “מלמדים” ואשר בראשו עמד אדם בשם שלומיאל, כפי שנאמר במפורש בספר במדבר: “לשמעון – שלומיאל בן צורי שדי…”

–הי שלומיאלים! – קורא סוקניק בקול רם וקולע את חצו ללבנו – התאספו נא סביבי ועשו אוזנכם כאפרכסת, והקשיבו לדברים שכדאי לכם לדעת!

עתה – פתח מדריכנו ואמר – אנו מהלכין כאן בני-חורין, ולא יחרץ כלב לשונו, אך לפני שמונים שנה בלבד חיו יהודי ירושלים בפחד וחייהם היו תלויים להם מנגד. עד שקרה להם נס, ושני יהודים עשירים עלו מרוסיה והביאו אתם כמה פיסטולים – אותם כלי ירייה קטנים, אשר בן-יהודה כינה אותם בעברית אקדחים.

כינסו היהודים הללו בחורים אשכנזים וספרדים ויסדו בירושלים גדוד שומרים, שיגנו על יהודיה. בימינו מכונה חבורה נלבבת זאת בשם “הגנה” – אמר סוקניק בלחש לאחר שבדק סביבו – אך בימים ההם נודע גדוד השומרים היהודים בירושלים בשם ‘גבארדיה’. ומחמת שה“גבארדיה” קדמה לבן-יהודה, ועדין לא היה שם עברי לפיסטולה – כינו הבחורים את כלי היריה החדש בשם “שמעראלה”.

ולמה שמעראלה? – שאל המספר וצחק – כי שמותיהם של שני היהודים העשירים, אשר הביאו את הנשק ואירגנו את גדוד השומרים, היה שמריהו. שמריהו הוא שמערל באידיש, ומשמערל – שמעראלה… שמריהו – שמערל – שמעראלה!

אל נא תצחקו, בחורים! – אמר סוקניק והרצין פניו – הקשיבו להמשך הסיפור, שיש לו קשר עם מעיין השילוח, אשר אליו פנינו מועדות. מחמת שיהודי ירושלים היו צמאים תמיד למים חיים, היו משלמים קיץ-קיץ לשיח' הכפר סילואן כופר. ורכשו לעצמם זכיון: דהיינו: בבוקר התרחצו במעיין השילוח נשי היהודים, ואחרי הצהריים – הגברים. ורשות ניתנה לכל מתרחץ למלא כד מים מן המעיין ולקחתו לביתו….

שיח' הכפר קיבל שלמונים מיהודי ירושלים; אך הוא עצמו הסית את צעירי הכפר חמומי המוח, שיתקפו את המתרחצים וישדדו את בגדיהם ואת כדיהם. ואז בחרה ה“גבארדיה” בבחור יהודי גברתן, טמנה שמעראלה בכיסו ושלחה אותו אל מעיין השילוח, להגן על היהודים המתרחצים. הלז שהיה משכמו ומעלה ובעל שרירים, הטיל פחדו על השבאב – וליהודים היו אורה ושמחה. אך בוקר אחד ארבו לו הבריונים מאחורי שער האשפתות, אשר אנו מתקרבים אליו, תקעו בו פגיונותיהם ועשו אותו ככברה…

–אוי! – פרצה קריאת-פחד מפינו – זה נורא!

–הביטו, בחורים! – קרא סוקניק בהתפעלות – ראו נא כמה אגרופיות מוטלות כאן על אדמת החורבות אשר סביבנו. נאסוף אותן! שכחנו את הפחד, והסתערנו בקריאות התפעלות על המפולות; התחלנו מחפשים ונוברים, מרימים ושמים בכיסנו. –סכין! – נשמעו קריאות שמחה מכל צד – מפסלת! משור! חרב לה' ולגדעון!…

–שו הדא? – שאל השיח' עיסא כשהוא קופץ ויורד מעל אוכף האתון

–נחש?

הראינו לו את האגרופיות.

–צעצועים – אמר וצחק – צעצועי ילדים מימי הפרעונים, ולא תפחדו…

–אלה אבני אלגביש, אשר המטיר השם יתברך משמיים על גוג ומגוג שעלו על ישראל – אמר יחיא לילדיו, כשהוא מוציא את האגרופיות מידיהם בפחד סתום וזורקן מהם והלאה – אל תגעו בהן, חס וחלילה וחס, כי חרם הוא…

אספנו את האגרופיות לתוך שקית-בד שהוציא סוקניק מתיקו הישן וחילק בינינו, והתחלנו לגלוש במורד הדרך המוליכה למעיין השילוח, ושיח' עיסא הולך לפנינו, כשהוא רכוב על אתונו. פתח מדריכנו ואמר: בשמות רבים נקרא מעיין עתיק זה אשר אנו הולכים לשתות ממימיו ולטבול בהם. אל“ף – גיחון, אשר לידו משח צדוק הכהן את שלמה למלך על ישראל. בי”ת – בריכת השילוח. גימ“ל – מי השילוח. דל”ת – הַנִקְבָּה.

–ואני שמעתי מפי דודי יפת – התערב יחיא וקרא – גם מקוה ישמעאל כהן גדול! דודי זה, השם יאריך ימיו, בא עם עולי תימן אחרים לכפר השילוח לפני ארבעים שנה; העולים הקימו בו בית ארוך, והם חיים בתוכו עד היום הזה ועד שיבוא המשיח, וכך היה שונה לנו בחג הסוכות בעניין ניסוך המים על המזבח, הדברים שנאמרו במסכת “סוכה”.

וכאן התחיל יחיא שלנו לסלסל בקול רם וגרוני: “ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלושה לוגים היה ממלא הכהן מן השילוח. הגיע לשער המים – תקעו והריעו ותקעו…”

–הידד, יחיא! – הריעונו כולנו ומחאנו כף – תודה לך, מורה תהיה לנו!

הסמיק יחיא וקרא: חס וחלילה וחס! מְשַמֵש בקודש אני, וכבוד מורי ורבותי – כבודי…

הוסיף סוקניק ואמר בקול נרגש: אכן, פלאי פלאים! בערך באותה השנה שבה הגיעו עולי תימן והתיישבו בכפר השילוח, גילו ילדים מתרחצים בתוך המנהרה האפלה אשר במעיין טבלת-שיש עתיקה, ועליה חרותה בכתב-עברי עתיק הכתובת הבאה:

. . . וזה היה דבר הנקבה. בעוד הגרזן איש אל רעו, ובעוד שלוש אמות להנקב נשמע קול איש קורא אל רעו, כי היתה זודה (סדק) בצור מימין ומשמאל. וביום הנקבה הכו החוצבים איש לקראת רעו, גרזן על גרזן, והלכו המים מן המוצא אל הבריכה כמאתיים ואלף אמה, ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים."

עמדנו המומים, מופתעים ונבוכים ושמענו את משק כנפי ההיסטוריה מעל לראשינו. האמנם היו מלכים בישראל? ואנחנו חשבנו לתומנו, שכל המסופר בתנ"ך – סיפורי אגדה הם. מעשיות נאות בלבד… –אינני מבין את פירושה של כתובת עתיקה זאת – אמר אחד מחברינו, כשהוא מושך כתפיו – למה התכוון כותבה?

–האם לקרוא כתובות עתיקות ולהבין אותן באנו הנה? – קראנו בקוצר רוח.

–אנו רוצים לשתות ממי הגיחון ולטבול במימי השילוח!

התחלנו גולשים לעבר המעיין, קפצנו וירדנו על פני מדרגות רבות וחלקלקות וגיששנו באפלה. ריח מים עלה באפנו והיינו כשיכורים. פשטנו בגדינו וקפצנו לתוך הפלג הקר – והחיינו נפשנו…

היו ברוכים, שיח' עיסא ואליעזר ליפא סוקניק, שגיליתם לנו מקור-ברכה זה בירושלים החרבה!

 

7. צפרים מצייצות בחורשת שנלר    🔗

חדרי הקטן, אשר במרתפה של יונה התימנייה, היה צונן בימות הגשמים ומחניק בימות-החמה. ומחמת שאפלה היתה שרויה בו כל ימות השנה, הייתי בורח מתוך מעמקיו הקודרים ומבלה את שעות אחר הצהריים בחורשה הסמוכה. חורשה זו, שמספר אורניה הגיע בקושי למאה, היתה נטועה בין סלעים וטרשים. ועציה עקומי הגזע ומדובללי הנוף היו משופעים באצטרובלים.

חורשה קטנה זו נקראה “חורשת שנלר”, על שם בית היתומים הגרמני שהיה בקרבתה. ואם כי קטנה ודלה היתה, וחמתה מרובה מצִלה, בכל-זאת היתה תל-פיות ופינת-יקרת, ומכל קצות ירושלים העברית נמשכו אליה כאל מעיין ברכה ממש. בחורף היו סלעיה מתעטפים טחב ירקרק-זהוב ומנקיקיה הציצו פרחי-רקפת ורודים. וציפורני חתול וסביונים זהובים היו מקשטים את שוליה כמרבד לוהט. ובאביב היו מאדימות כלניות ונוריות בין הטרשים. והחורשה כולה היתה מתכסה מחטים רעננות, אצטרובלים אדמדמים ופרחי-אבקה צהבהבים – וריח טוב ובשוּם היה מרחף בחללה.

בבוקר רעה בה רועה את עדר עזיו, כשהוא מנעים נגן בחליל-קנים. סמוך לצהריים הרביצו בה הגננות העבריות את ה“גדיים” המנומרים שלהן, והחורשה כולה היתה מתרוננת ורוקדת, בחינת “אז ירננו כל עצי היער…” ובשעות אחר-הצהריים היינו חודרים אנו לחלל-החורשה – אנחנו, הסימינריסטים, תלמידי בית המדרש למורים הסמוך – כדי להכין בו שיעורינו ולשיר על לב ריק משירי ציון…

בימים ההם לא היו עוד בירושלים לא בית-הכרם ולא קריית-יובל, לא תלפיות ולא מקור-חיים, לא רוממה ולא רחביה. שערי-חסד וימין-משה, בנייני מוסד-שנלר ו“בתי הפח” – היו גבולות ירושלים העברית: ומחוצה להם – שטח הפקר, ושומר נפשו לא היה מסתכן ולא היה יוצא לשם בלי מניין יהודים ומקלותיהם בידיהם.

את חורשת האורנים החמודה הזאת, שהיתה היחידה בירושלים העברית של הימים ההם, אהבתי אהבת-נפש בימים שהתגוררתי בשכנותה. ברשותכם, אוסיף עוד מלים מעטות בעניין בעלי-הכנף אשר שכנו בין ענפיה והנעימו לנו בשירתם. עם ערב, ירדו נחליאלים לבנים וזרזירים מנומרים אל בין האורנים והשמיעו ציוצים נוגים וכבושים. באביב שרר בין העפאים הבולבול והחוחית והירקון, והתור תירתר והגה נכאים. ובקיץ השתפכה החמריה בשיר בין הגזעים העקומים, והחוחית סילסלה סלסוליה המופלאים…

מאמין אני בלב שלם שכאן, בחורשה ירקרקה וחביבה זו, התחילה לנבוט בלבי אהבה לפרחים ולבעלי כנף הנאים שבארצנו ולילדי ישראל המופלאים; כי במקום להביא את הטבע לכיתה, היה מורנו אפרים הראובני ז"ל מביא את תלמידיו לחורשת שנלר הסמוכה, ושוטח לפנינו את כל מכמני יופיה: צבעיה וריחותיה, אוושתה ולחשיה, ודברי נביאי ישראל וחכמי ירושלים הקדמונים, הקשורים בצומח ובחי שבה. מורנו היה מתיישב על סלע מורם, ואנו היינו מתכנסים סביבו, על אבני המקום השטוחות והזרועות חזזיות צהבהבות. והנה הוא מושיט ידו אל אחד מחגווי הסלע אשר מתחתיו, קוטם פרח ורוד וענוג של רקפת, תוקע את קצה השרביט בין שפתיו, ופיו האדמדם של הפרח כלפי מעלה.

–למה דומה פרח הרקפת אשר בפי, תלמידי החכמים? – הוא שואל ומגחך.

ואנו מסתכלים, מהרהרים, מניפים ידיים קוראים: למקטרת של מלכים, מורנו!

–נכון! – הוא צוהל ומוסיף ואומר: שכינינו, הערבים העירוניים, מכנים את הרקפת בשם “עליוּן אל-קאדי”, שפירושו: מקטרת השופט…

עתה הוא תופס באצבעות יד-ימינו בכתרו של הפרח ואת קצה שרביטו יציב על כף ידו השמאלית.

–ועתה, תלמידי החכמים – הוא מקשה אגב הגבהת זקנו הצהבהב כלפי מעלה – למה דומה פרח הרקפת במצבו זה?

ואנו עוצרים נשימתנו, מסתכלים ומהרהרים ומכריזים בקול רם: למקל או למטה!

–יפה דרשתם, בני! – נהנה מורנו ומייד הוא מספר: שכנינו הבדווים מכנים אותו באמת בשם “עצאת אר-ראעי”, שפירושו: מטה רועים…

ואז תולש מורנו את כותרת הפרח מעל השרביט, שם אותו על ראשו המגולה של אחד מתלמידיו, ושואל אגב קריצת עיניים שובבנית: ועתה, תלמידי החכמים, למה דומה פרח הרקפת הנאה?

כולנו מתעוררים, מנענעים ידינו מכריזים: לכתר, מורנו, לכתר!

–אכן, כן – מתמוגג מורנו מחכמתנו הרבה ואומר בסיפוק רב: ילדי ארץ-ישראל מכנים את פרח הרקפת בשם “נזר שלמה”

והנה מגיעים לאוזננו קולות שיר מבין הסלעים והעצים הסמוכים שבחורשת שנלר, אשר בצִלה אנו יושבים.

שם התלקטו עשרות ילדים קטנים בלווית שתי גננות והם מנעימים שיעורנו בטבע בשיר-טבע נעים ונחמד. הגננות שרות, והילדים עונים אחריהן בקולות דקים:

הידד, הידד, גנה קטנה!

שלום, שלום לך, רעננה!

את העצים כִּסו עלים;

ובפרחים ירדו טללים.

הציפורים שבו באו,

הן מספרות מה שראו…

– הידד! הי-ד-ד – אנו קוראים בהתרגשות ומוחאים כף – לחיי ילדי ישראל!…

אין תימה, שקינאנו לחורשה זאת, כי זרה ונוכריה היא ושייכת לגויים, ובכל ירושלים כולה אין אף חורשה עברית אחת, שנטעו יהודים והשקו עציה בזיעתם; באותה שעה לא היתה אף חורשה אחת, אשר בה שוכנים יחד עצים עבריים, ילדים עבריים, צמחים עבריים, ושירה עברית.

הדבר אירע באחד בנובמבר בשנת 1921. כידוע לכם, חל למחרת ב' בנובמבר, יום הצהרת בלפור. בתאריך זה ב-1917 שיגר לורד בלפור, שר-החוץ האנגלי, מכתב ללורד רוטשילד ובו נאמר כי “ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל…” ומאז ניתנה אותה הצהרה – שבתו ערבי הארץ ביום זה ממלאכתם, מחו נגד אנגליה והציונים ותקפו את יהודי העיר העתיקה. ומי ילך להגן עליהם אם לא אנחנו, תלמידי בית-המדרש העברי למורים שבירושלים?

–אל הנשק, בחורים!… – קראו אלינו הפסל מלניקוב, מורנו להתעמלות ולכיוּר.

מליצה נאה והתפארות סרק. כי מאין היה לנו נשק בכלל? הרי המשטרה הבריטית והצבא הבריטי מגִנים על הישוב העברי החלש שבבית הלאומי… ובכן, אל המקלות! כי רק במקלותינו בידינו היינו יורדים אל רחובות היהודים שבעיר העתיקה, כדי להגן על תושביהם חסרי המגן מפני הסכינים, החרבות הפגיונות והאקדחים של שכנינו.

והיכן נשיג את מקלותינו? כמובן, בחורשת שנלר. סמוך לה גדלו כמה וכמה עצי אִזדרכת קשישים ומוזנחים. אפשר שנטעו אותם הגרמנים הראשונים, שבנו את בית היתומים הנקרא על-שם שנלר זה; ויתכן שעצי סרק אלה עלו וצמחו מאליהם וגדלו בלי טיפול וללא תשומת-לב; שהרי ידוע, כי פֵרותיו הצהובים של עץ זה משמשים מזון לבולבולים ולעטלפי-פֵרות – והם המפיצים את הגלענים שבתוך הפֵרות למרחקים ומסייעים להתפשטותו של העץ…חובבי-טבע היינו מאז ומעולם. ואיש לא יחשוד בנו שהתכוונו לחבל. חלילה, בעצים ולהזיק להם. לכן אמרנו: נקצץ ענפים אחדים ונכין לעצמנו מקלות – מגן מפני אלותיהם של הערבים – ובעצים כמעט שלא נפגע. ואם השומר הערבי של בית היתומים יבוא ויתבע “בקשיש” ושלמונים נפַצה אותו במטבע-כסף ויבוא על סיפוקו…

ואמנם, רק נגענו בעץ אחד ואמרנו לזמור ענף באולר שבידינו – והחאג' (עולה הרגל) אבו-אחמד’קה, שנודע מאז ומעולם כפגע רע וכספחת, הופיע ואלה עבה ומסומרת בידו… קטן קומה, צנום ושחור כפחם היה אבו-אחמד’קה זה, השומר של בית-היתומים שנלר, וצולע על ירכו… פניו הקמוטים היו זעופים תמיד, ומפיו פרץ תדיר שטף של גערות, קללות ונזיפות. לעולם חיפש לו תואנה כדי לתקוף ולחרף את מבקריה של החורשה ולטרדם ממנה, ולא היה מרפה מהם עד שתקעו לכפו שתי פרוטות – או איימו עליו במקל…

–יא-ל-לה!! – נתן עלינו בקולו, כשהוא צולע ורץ אלינו ומאיים אלינו באלתו: הסתלקו מכאן! אמרנו לו בניחותא: הארך אפך, אבו-אחמד, ותנוח דעתך עליך. אנו זקוקים למקלות אחדים. נזמור, איפוא, ענפים מעטים וניתן לך מחירם…

–יאללה, לכו מכאן! – צעק אבו-אחמד’קה – אתם בני השטן, והסתלקו לגיהנום!

–כולי האי, אחמד’קה? – אמרנו כשאנו צוחקים בקול רם ומקיפים אותו מסביב.

–דברו נא בקול נמוך – רגז וצווח – אני יודע יפה-יפה, שאת המקלות אתם לוקחים כדי להכות את הערבים ולכבוש את העיר העתיקה.

–יו-ו-ו – הגברנו צחוקנו – הרי שומר אתה וגיבור חיל. לך איפוא, לעיר העתיקה ושמור עליה…

הרים אבו-אחמד’קה קולו, ניפנף אלתו וצווח: הו המאמינים, בני דת-מוחמד! בואו והצילו אותי מידי היהודים הכופרים, כי לרצחני הם אומרים!!…

לשמע צעקותיו, עזבו עשרות פועלים ערבים סדנאותיהם בבתי-המלאכה שבבית-היתומים שנלר, וכשהם חמושים במקלות צבאו וצרו עלינו מסביב…

אמר לנו מורנו מלניקוב בלחש:

השתלטו על עצמכם, בחורים, ואל תרימו יד – עד שתקבלו רשות ממני.

כשראו אנשי השכונה הסמוכה, שיהודים וערבים עומדים מחנה מול מחנה, התחילו צועקים ורצים ומקימים בהלה… וכשקמה בהלה – רצו זריזים מפועלי שנלר והודיעו למשטרה שב“מחנה יהודה” יהודים מכים ערבים מכות עזות, ולא עברו דקות אחדות, ושעטות פרסות סוסים נשמעו, ושוטרים ערבים ואנגלים הגיעו למקום-המריבה והסתערו עלינו, ובראשם קצין אנגלי זקוף גו…

יצא מלניקוב לקראתו, זקף קומתו אף הוא, וסיפר לקצין שהוא מורה ואנו תלמידיו, יחדיו יצאנו לטיול-ספורט, ואמרנו לזמור ענף מהעץ העלוב אשר ניצב מולנו… – ומי הרביץ?

– לא הרביצו…

– ומי הבהיל את המשטרה?

– לא הבהלנו…

– למה באנו, איפה?

– באמת שאינני יודע, סֵר…

– הפצעו אותך, השומר?

– זאת אומרת, חפצו… – גימגם.

– למה חפצו?

– כי אני ערבי… – יבב.

גוד באי (שלום) –אמר הקצין וצחק, כשהו תוקע ידו לכפו של מלניקוב – הרי זה ממש כמו במחזה של שקספיר שלנו: מהומה רבה על לא מאומה…

כשחזרנו לבית-המדרש ונכנסנו לחדר הכיוּר, סר אלינו מנהלנו דוד ילין, כי בינתיים הגיעה שמועת המהומה לאוזניו, ובא לברר פשר הדבר. סח לו מלניקוב את פרטי המאורע, כששניהם ישובים על כיסאות ואנו לשים את החומר וצרים בו צורות. ספק מר ילין כף אל כף, כדי למשוך תשומת לבנו, קם והתחיל לדרוש לפנינו מענייני היום:

–על יתד של מרכבה – פתח ואמר – חרבה ביתר. כשנולד תינוק, נוהגים היו לטעת ארז: תינוקת – נטעו שיטה. ובשעת נישואים היו קוצצים את האילנות ועשאום מוטות חופה. פעם אחת עברה בת-הקיסר, ונשברה יתד במרכבתה. קצצו עבדיה ארז ותיקנוהו למרכבה. באו היהודים והתנפלו עליהם והכום. הלכו הרומים ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים! עלה עליהם למלחמה….

–בכל ירושלים העברית כולה – המשיך מנהלנו ילין ואמר, כשהוא נאנח מעומק הלב – אין אף חורשה עברית אחת, שנטעה בידיים עבריות ועל אדמה שנגאלה על-ידי יהודים. הבו, תלמידים, ונעשה למען חורשה עברית! בואו וניטע יער על אדמתה השרופה של ירושלים, ונשיב לה את כבודה הראשון… למען ירושלים לא נחשה ולמען חורשה עברית בירושלים לא נשקוט – עד אשר נחלץ כולנו ונעשה מעשה רב זה!

–הידד ואמן! – הריעונו כולנו תרועה גדולה ומחאנו כף בהתרגשות – כולנו נשבעים לקום ולעשות למען ייעור ירושלים: לטעת בה חורשות עבריות ולכסותה צל…

 

8. מעשה ביער    🔗

הדבר היה בעונת הגשמים של שנת תרפ"א (1921). שנים מעטות לפני כן קיימה קבוצת מורים ופקידים יהודים, מתושביה הוותיקים של ירושלים. מצוות גאולת הקרקע וקנתה שטח אדמה מידי אפנדי ערבי מעברה המזרחי-דרומי של העיר. על הגבעות ממול השטח שנגאל בימים ההם מתנוססים בימינו עשרות בניינים נאים של האוניברסיטה העברית. ורק גיא עמוק ורחב מפריד ביניהם. על השטח שנגאל אז מתנוססת עתה השכונה הנאה בית-הכרם הטובלת כולה בעצים ובפרחים.

מה לי ולבית-הכרם? – אתם שואלים ודאי בחשאי – האם גם אני בניתי לעצמי בית בשכונה זאת באותם ימים רחוקים?

לא. בימים ההם תלמיד הייתי בבית-המדרש למורים בירושלים, אשר בראשו עמד רבנו דוד ילין הדגול. שלוש שנים למדתי תורה באותו בית-מדרש והוכשרתי להיות מורה בישראל. באותן השנים גם הייתי בין סוללי הכבישים הראשונים בשכונה הנבנית; ונימוק אחרון וחשוב: בט“ו בשבט תרפ”א השתתפתי בנטיעת יער עצי אורן על גבול בית הכרם וכפר הפלאחים שמעברו המזרחי-צפוני. חסיד קופסת הקרן הקיימת לישראל הייתי מעודי, וגם בירושלים הייתי מקשקש בקופסה התכולה לבנה בחוצות וצובר פרוטה לפרוטה, כדי לנטוע עצים על הריה השוממים. ובט"ו בשבט של אותה שנה זכיתי להיות בין אלה שהוליכו את ילדי ירושלים בהמוניהם כשהם נושאים בידיהם עציצים קטנים ובהם שתילי אורן רכים – כדי לשתלם על ההר אשר בין שכונת בית-הכרם ובין הכפר הסמוך.

אף-על-פי שחמישים שנה ומעלה כבר חלפו מאז אותו מאורע, קשור אני עד היום הזה אל בית-הכרם ומבקר בשכונה הנאה והמוריקה לעתים קרובות. ואגלה לכם בסוד: בשכונה קטנה זאת גם מתגוררים בתי, חתני ושתי נכדותי דפנה ונֹעה.

ובכן בט“ו בשבט תרפ”א, הולכנו בתהלוכה חגיגית המוני ילדים מירושלים לעבר השכונה הנבנית, כשפינו מלא שירה ותזמורת כלי-נשיפה נוצצים מלווה אותנו. מורנו להתעמלות השמיע שריקות-קצב במשרוקית המכסיפה שבפיו. ואנו, תלמידי בית-המדרש למורים, קראנו בלי הרף “שמאל, שמאל! שמאל, ימין, שמאל!” מנהלנו דוד ילין נאם על השלום והאחוה אשר ישררו בינינו לבין אחינו הערבים, ואיך נהפוך בכוחות משותפים את השממה לגן-עדן; מורנו לתנ“ך, מר זוטא, דיקלם בהתרגשות פסוקים מספר ישעיה: ישושום מדבר וציה ותגל ערבה, ותפרח כחבצלת…” והמוני ילדים וילדות צוהלים הוציאו בידיים רועדות אלפי שתילים של אורן מתוך העציצים הקטנים, ושתלו אותם בגומות אשר חפרנו יום קודם לכן בידינו בין הסלעים ובין השיחים הסבוכים.

–עלה וגדל! – לכל שתיל במקהלה-רוגשת – עלה וצמח!

וההרים אשר סביב ענו לנו בהד צוהל:

–ה-א-ח! ו-נ-פ-ר-ח!…

אך כשבאנו למחרת הנטיעה, השירה והדקלומים לבית-המדרש שלנו והתחלנו להעלות רשמים מטקס נטיעת היער, אשר נטענו על אדמת הקרן-הקיימת לישראל, העיבה פתאום על שמחתנו בשורה עצובה מאוד: שתילי האורן הרכים והירקרקים אשר נטענו אתמול – סיפרו לנו בהתרגשות ובצער – נעקרו כולם באפלת הלילה בידי הפלאחים, תושבי הכפר הסמוך, ונעלמו…

–מה?! – נזעקנו כעקוצי-עקרבים ונשכנו את שפתותינו בזעם – מעשה-נבלה כזה?!

אכן, מעשה אכזרי נעשה בלילה שחלף. ומי הביא את הבשורה מהר הנטיעות? – מורנו להתעמלות, הפסל מלניקוב. עם זריחת החמה רץ לשם כדי לפקוד את השתילים ולברך אותם בברכת בוקר-טוב – והשתילים אינם. נעלמו כלא היו…

–אולי הועברו לכפר הסמוך ונשתלו בתוכו?

–לא, הפלאחים אינם צריכים יער – ענו ואמרו אגב-אנחות – הם רוצים בשממה ובמדבר.

למה היה דומה מדרון הר-הנטיעות בבוקרו של ט“ז בשבט, שעה שנזעקנו ובאנו עם מורינו זוטא ומלניקוב לראות בחורבן? לבית הקברות היהודי אשר על הר הזיתים, כפי שנתגלה לעיני חיילי צבא ההגנה לישראל אחרי הנצחון במלחמת ששת הימים… בורות פתוחים ושדודים, דגלונים קרועים ורמוסים, גלי-אבנים ועקבות הרס ומעשי-זדון… ועל פני ההריסות התעופפו אלפי פיסות-נייר צבעוניות, ועליהן כתובת באותיות ערביות מסולסלות: “הממשלה האנגלית אתנו!” “הלאה הציונים!” השמים קדרו, השמש התחבאה בין העננים ורוח קרה נשבה מדרום-מערב והרעידה גוף ונפש. קדרות היתה שפוכה סביב, וקול עצוב כמו היה מרחף ומקונן באוויר : אללי, אללי… ירושלים עיים תהיה… כאלה וכאלון אשר בשלכת.”

–לאן נעלמו אלפי שתילי האורן הרכים?! – שאלנו איש את רעהו בקולות-נכאים. תרנו סביב, הבטנו וחקרנו – ולבסוף נגלה לנו הסוד: במרחק מאתיים או שלוש-מאות מטרים מהיער העקור, סמוך לחורבת אבנים גדולה ונוטה ליפול, התנוסס כבשן לשריפת סיד, ומתוכו היתמר ועלה עשן סמיך ושחור, בלי משים התחלנו לצעוד בכיוון הכבשן, ואכן, לאורך כל הדרך מצאנו שברי-שתילים ומחטי אורן רבים, ירקרקים ונבולים…

–כתונת בני היא – קונן מורנו זוטא בקול רווי-דמעות – חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף…

ליד הכבשן עמד ערבי בגיל העמידה ובידו קלשון. מעיל פסים ארוך לבש, ואת ראשו עטפה מטפחת חומה ישנה. פניו היו שחומים, מקומטים, אכולי רוחות ולהבות הכבשן. כפעם בפעם חפן קומץ שיחים קצוצים מערֵמה גדולה, שהיתה גבובה במרחק צעדים אחדים מהכבשן, הטיל את הענפים לתנור ונאנח…

–מה שמך? – שאל מורנו מלניקוב והוא מלקט מחטי-אורן ומושיטן מולו.

– אבו-אברהים – ענה הפלאח בפנים אטומים.

– הלתוך תנור זה השליכו את השתילים, יא אבו-אברהים?

– אנא עארף (אני יודע)? – ענה הלז בהשתמטות ובלי להרים עיניו אל השואלים אותו –אללה יודע…

ואחר שנאנח וכיעכע בגרונו, הוסיף כמתנצל: ומה יכולתי אני, המסכן, לעשות? באו כמו ג’יראד (ארבה), הביאו עצים קטנים והשליכו אותם לתוך הכבשן. והאש עשתה את שלה. היכולתי להתנגד? פלאח מסכן אני ועובד יומם ולילה מול האש הלוהטת כפועלו השכיר של יוסף אפנדי. יש אשה ויש ילדים – וצריך לחם. באללה ובנביא – הפטיר וחזר ותקע שוב קלשונו בערימת השיחים הקצוצים – לכו וטענו טענותיכם לפני אלה שעקרו, הביאו ושרפו. יחרב ביתם…

גשם טיפטף ועננות זרזירים הסתחררו במשק כנפיים אטום מעל לראשינו. פרחי הרקפת הוורודים שבין הסלעים הלחים עמדו כפופי-ראש ונוגים כאילו התביישו להביט בגומות הריקות המשחירות, שהשתילים נעקרו מתוכן טרם שהספיקו להכות שורשים באדמה הרכה והלחה. תפרחות ציפורני-החתול וכן פרחי הכרכום החרפי המלבינים עמדו סגורים ועצובים. ואף אנו עמדנו שחוחי-ראש, הבטנו בחירוק שיניים בהרים הקודרים ושפתינו לחשו בחשאי: אלי, אלי, מאין יבוא עזרי?!

מה היה עלינו לעשות במצב עגום זה? הצריכים היינו להסתער בחרון ובזעם על מטעי השכנים הסמוכים ולקצץ גפניהם הערומות, או לגדום תאנותיהם שעמדו בשלכת? ושמא צריך היה רצח עצינו הרכים להרפות ידינו ולהביא אותנו לידי יאוש ולגרום לנו להניח את ההרים בשממונם עד שיבוא אליהו?… לא ולא! בו במקום החלטנו ללכת בדרך מייסדי המושבות הראשונות בארץ-ישראל: אתם תעקרו – ואנחנו נשוב ונשתול; אתם תהרסו – ואנחנו נקום ובנינו. כך נהגו בוני גדרה ומטולה, יסוד-המעלה וחדרה. כי אנחנו בני-בניו של עמוס מתקוע, אשר הכריז בראש מורם נגד תקיפים וחזקים ממנו: “לא יברח איש כמוני!”

ועוד באותו שבוע, אור לח"י בשבט, התכנסו המוני תלמידים מבית-המדרש למורים ומהגימנסיה העברית בירושלים במשתלת העצים של הקרן-הקיימת לישראל, לקחו איש איש שתילי אורן אחדים וכלונס אקליפטוס עבה בידיו, ובעוד הלילה פורש כנפיו על ירושלים הרדומה, שירכנו דרכנו בעלטה ובבוץ, עמוסי שתילים, מעדרים קטנים וכלונסאות אקליפטוס – כשהננו מדלגים, עצורי נשימה, על גבי סלעים חלקלקים ואבני-נגף לעבר מדרון הר-הנטיעות. מובן מאליו שלא נעזרנו בחמורים בדרכנו הקשה הזאת, כי דרכם של חמורים לנעור דווקא בשעה שהשתיקה יפה לה…

צעד צעד, שעל שעל, כשבגדינו רטובים וכולנו נוטפים מים קרים כקרח – צעדנו דרוכים ומתוחים לעבר המדרון המיותם… עבודת נמלים ממש עבדנו במשך הלילה. סיקלנו אבנים ופתחנו את הבורות שנסתמו, שתלנו שוב אורנים וכיסינו את הבורות עפר. הזענו ונשמנו בכבדות. טוב שלא היינו צריכים לסחוב ממרחקים גם כדי מים, כדי להשקות את השתילים הרכים, כי הגשם הרווה אותם. וכאשר התפזרו הערפילים העוטפים בלילות חורף את הרי ירושלים, כאשר התנים חדלו ליילל והחמורים הראשונים מהכפרים מלחה ועין-כרם התחילו לנעור ולנהור לירושלים – גמרנו לשתול אלפי שתילים. שוב נטענו יער בהרי ירושלים.

שמא אתם חושבים שמורינו מלניקוב וזוטא לא היו אתנו באותו מעמד גדול? אינכם אלא טועים. מלניקוב פקד הפעם בלחש ובלי משרוקית, וזוטא התהלך ודיקלם בלחש מתוך ספר נחמיה: “לכו ונבנה את חומת ירושלים – ולא נהיה עוד חרפה…” ועוד פסוקים רבים. כמה יפה ידע מורנו זוטא ז“ל למצוא בספר התנ”ך את הפסוקים המתאימים לכל מצב ולכל מעמד…

מובן מאליו גם שהפעם נהגנו לפי הכלל: אין חכם כבעל-הנסיון, וקיימנו גם הפסוק “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.” לא הפקרנו את היער הרך ולא הזנחנו אותו, אלא העלינו מדורות וייבשנו בגדינו הלחים. שפתנו פחים מלאים מים, גמענו תה מהביל וספוג עשן, חיממנו את אצבעותינו הקפואות וחבקנו בידינו את כלונסאותינו – “נשק ההגנה” שלנו.

ואכן, ראה ראינו את הנולד! אך האיר הבוקר והמוני פלאחים מכפרי הסביבה החלו לנהור שוב אל היער הצעיר, כתנים הנמשכים אל טלאים וגדיים רכים ותועים… קריאות זירוז ועידוד, שירי הסתה ושלהוב רוחות ונפנוף מקלות ונבוטים מילאו את חללו של אוויר הבוקר הקר. מלניקוב שרק שריקות-אזעקה – וכולנו הניפונו את כלונסאותינו מעלה מעלה, התפזרנו סביב היער הנטוע והקפנוהו כשרשרת חיה, שרשרת פלדה…

–עליהום (עלו עליהם למלחמה)! – נשמעו קריאות הסתה מתוך ההמון, והקריאות מלוות נפנוף נבוטים (אלות) עבים וחרבות דקות ומבריקות – פאלשתין בלאדנה ואליהוד כְּלאבּנה (פלשתינה היא ארצנו והיהודים הם כלבינו!)

– היכונו והחשו! – פקד מלניקוב.

– עליהום! יו, יו, יו, יו! – הריע המון פרוע וצמא-מהומות.

– להיות דרוכים בחורים, אך לחשות!

עננים כבדים ושחורים עלו במערב, ולקראתם הגיחו להקות עורבים מהמזרח, הסתחררו מעל שדה המערכה והשמיעו קרקורים נוקבים ועגומים. עמדנו מחנה מול מחנה, זעומי-פנים ורוטנים בחשאי, כמחנות בני-ישראל והפלשתים בשעתם בעמק האלה שבמדרון הרי יהודה בואכה בית שמש…

–להרים את הכלונסאות למעלה ולעמוד דרוכים ומוכנים לפעולה! – לחש מורנו להתעמלות מלניקוב תכופות – דרוכים ומוכנים לפעולה…

ואילו מורנו לתנ“ך מר זוטא התהלך בצעדי-און לאורך השרשרת החיה וקרא בקול רם ומעורר פסוקים מתוך ספר שמואל א' פרק י”ז" “ויאספו פלשתים עם מחניהם למלחמה, ויאספו שוֹכֹה אשר ליהודה ויחנו בין שוֹכֹה ובין עזקה באפס-דמים. ושאול ואיש-ישראל נאספו ויחנו בעמק האלה, ויערכו מלחמה לקראת פלשתים. ופלשתים עומדים אל ההר מזה, וישראל עומדים אל ההר מזה, והגיא ביניהם. ויצא איש הביניים…”

וכאן קרה נס ממש, ראינו בעינינו, שאין דרך אחרת אלא דרך השלום וההבנה בינינו לבין שכינינו הערבים. כי לא לעולם תשכל חרב, אלא על כרחנו ומתוך דאגה לילדינו ולעתיד ארצנו – נבוא לידי הבנה הדדית, נחיה בשלום ונגור בשכנות טובה ובידידות.

במקום איש-הביניים, הנזכר בספר שמואל, הופיעו והתייצבו בין שני מחנותינו העוינים שלושה אנשים נכבדים ופניהם נוהרים ומחייכים.

לא היו אלה שלושה מלאכים, כי אם שלושה אנשים: מנהל בית-המדרש שלנו דוד ילין; מורנו לערבית שיח' עיסא הנודע, תושב כפר סילואן שבנחל קדרון, הוא כפר השילוח; ועוד ערבי – אשר לא הכרנוהו ואת שמו לא ידענו. מנהלנו ילין רחב הכתפיים היה לבוש מעיל אפור ארוך וחבוש מגבעת-לבד חומה חגיגית. מורנו שיח' עיסא הגבוה חבש תרבוש אדום, מוקף מטפחת לבנה, ולבש מעיל שחור, ארוך ורחב. השלישי, שהיה נמוך, רחב ובעל-כרס, חבש לראשו כפייה לבנה כשלג ומוקפת עקאל, פתיל שחור כפחם, ואת גופו השמן עטפה עבאיה, מעיל רחב ארוך שצבעו חום.

שלושתם הגיעו לשדה המערכה רכובים על גבי פרדות לבנות. ואחר שמשרתיהם-מחמריהם הורידום מעל גבי הבהמות, נכנסו אל בין שני המחנות היריבים בארשת פנים נינוחה וחייכנית.

אתם ודאי הייתם מקבילים פניהם במחיאות כפיים סוערות. אך אנו נדהמנו עד כדי כך, שלשוננו דבקה לחכנו ושפתינו נאלמו… ובעוד שאנו נאלמנו מרוב תדהמה, מחא המחנה אשר מולנו באמת כף וקרא: פאליחיה (יחי) שיח' עיסא! פאליחה יוסוף אפנדי! יא אללה! יא אללה!

מורנו לערבית שיח' עיסא הגיש אצבע יד ימינו אל שפתיו והיסה את מחנה הערבים. אחר כך כיעכע בגרונו והשמיע לבני דתו נאום אשר לא הבינונו את תוכנו, אך בהמשכו ראינו שהנבוטים נעלמים והחרבות מוחזרות לנדניהן. ומנהלנו הנכבד דוד ילין נענע ראשו מולנו, לאחר שמחא כף לסיום נאומו הארוך של שיח' עיסא, ופתח כשהוא מדגיש את האותיות הגרוניות:

מורים ותלמידים חביבים!

השמים וההיסטוריה גזרו עלינו לחיות יחד ולשתות אותם מי-גשמים, להוציא לחם מאותה האדמה ולאכול הפֵּרות בימות הגשמים ובימות החמה. אנחנו חפצים לגרש את השממה ולעטוף במעיל ירוק את האדמה הנשַמה. כי כולנו זקוקים לצל בימי הקיץ הלוהטים, ובימות הגשמים הקרים כולנו יחד רועדים מצינה.

ברשותו האדיבה של ידידי יוסף אפנדי הטוב אנו נוטעים כאן יער, שיתן לנו בעזרת אלוהי ציון וירושלים צל ופחם לרוב. וילדינו יתענגו יחד בקיץ על הצל שביער ובימות הגשמים יחַיו נפשם ליד האח המבוערת.

תחי האחווה בין היהודים והמוסלמים לעד ולנצח ולעולמי עולמים! ותקוים בנו נבואתו של נביאנו מענתות: “וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות…”

ואז פרצה סערת מחיאות כפיים וקריאות רמות: פאליחיה (שיחיה) האוסתאז (המורה) דאוד! אינשאללה!

אז בהתרגשות העזה שלפני הופעת שלושת מלאכי-השלום ואחרי הנאומים הנמלצים, לא מצאנו את הקשר שבין נטיעותינו הסודיות באפלת הלילה לבין מה שהתהווה לעינינו לאור הבוקר הגשום. אך אט-אט נרמז לנו על ידי מורנו זוטא (שהדבר נלחש באזנו מפי מנהלנו ילין), כי הושג הסכם בין הקרן-הקיימת-לישראל לבין יוסף אפנדי – והעצים לא ייעקרו שוב.

וכיוון שמאז שנכרתה ברית-הידידות בין שני הצדדים חלף יותר מיובל שנים מותר כבר לגלות את הסוד, בשיחות זהירות וסודיות שקיים עם שיח' עיסא, נתברר למנהלנו דוד ילין, כי הכבשן אשר עשנו מיתמר ועולה תמיד סמוך לחורש הנטוע – שייך לקרוב משפחתו של מורנו לערבית, הלא הוא יוסף אפנדי; וממנו גם נקנתה אדמת ההרים, שעליה נשתלה החורשה ועתידה גם השכונה להבנות… תחילה חשב אתו אפנדי, שלמרות שקיבל בעד טרשיו וסלעיו טבין ותקילין מידי היהודים – השטח ישוב ויחזור לרשותו על ידי איומים, התנפלויות על היער הרך ומריבות ממושכות… אך משעמד על עקשנותנו וראה את הכנותינו לנטוע שוב ולעמוד על המשמר בכל הרצינות ובכוונה מכוונת להכות שורש ולא לזוז משם – נתרכך, והתחיל להשלים עם מה שמשתמע מן העובדה שמכר את הסלעים והטרשים ליהודים וקיבל לירות-זהב כבודות תמורתם…

ואז נשלח אליו בן משפחתו שיח' עיסא בשם מנהלנו דוד ילין והצעה בפיו: את הכבשן הרי הוא מפרנס ומבעיר בנֶתש, היא הסירה הקוצנית הידועה; וכיוון שהסירה פוחתת והולכת משנה לשנה בסביבות הכבשן – עליו לשלוח נשים וילדים למרחקים כדי לקצצה ולהביאה על ראשיהם כנגד תשלום…והיה אם יניח ליער הצעיר לגדול ולהתפתח וגם יגן עליו מפני מחבלים, יורשה לו בחמישים השנים הבאות לגזום את ענפי העצים התחתונים, ואלה ישמשו חומר הסקה ובעֵירה לכבשנו… וכיוון שביער כבר ניטעו אלפי עצים, ובמשך הזמן יוסיפו עליהם כהנה וכהנה – יוכל יוסף אפנדי לפרנס בענפי הגיזום את כבשנו כל עונות שריפת הסיד…

כך, בדיבור כבוד וללא מלה כתובה, נחתם ההסכם.

ויהי ערב, ויהי בוקר – ועשרים וחמש שנים חלפו-עברו מאז ניטעו שתילי האורן הרכים בין סלעיהם של הרי ירושלים המזרחיים-דרומיים. בשנים האלה הייתי מזדמן ל“יער” שלנו אגב-טיול עם תלמידי וחניכי, בני העמק והגליל, והייתי מספר להם את תולדותיו ומתגאה בעציו העבותים ובעלי הצמרות הרחבות. וכולנו היינו יושבים ונהנים מצִילו ריחו ורִשרושו הכבד והעגום של היער, המלטף והמרגיע.

פעם ופעמיים הבאתי לשם גם את ילדי הקטנים כדי שיתבשמו מירושלים המופלאה, ריחה ואווירה, סלעיה וצמחיה – ומן היער הגדול והוותיק. שאביהם השתתף בנטיעתו בהיותו צעיר-לימים… והיינו קולעים מהמחטים שרשרות, ומגלפים מהאצטרובלים עגורים וחסידות ובעלי ענף אחרים, שונים ומשונים – מזכרות מ“היער של אבא”… ואוספים גם פטריות-ארניות בשביל אמא…

עד שפרצה מלחמת השחרור, וירושלים רעבה וצמאה ובכתה במסתרים. העיר העתיקה נכבשה ויהודיה נעקרו ממנה. בישובי גוש עציון נפלו עשרות בחורים ובחורות באש מרצחים, נווה-יעקב ועטרות נעזבו… וגם היער שלנו. היער הוותיק והמופלא, נכבש בידי הירדנים. ניצח יוסף אפנדי הזקן – ועדת שביתת-הנשק פסקה; היער יהיה לממשלת ירדן. מעברו המערבי של היער הוצבו מוטות שאליהם סומרו במסמרים שלטים גדולים ועליהם כתובות באותיות מאירות עיניים: “עצור! גבול לפניך!” והיינו עומדים בשכונות אשר בתחום ירושלים הישראלית. מסתכלים ביער שלנו מרחוק – ולִבנו כמה והמה אליו… התגעגענו אליו כאל סבא זקן, טוב ומאיר פנים – שנפל בשבי ונגזל ביד חזקה…

ושוב חלפו כעשרים שנה – ומלחמת ששת הימים סערה ועברה על ראשינו. ובעזרת השוכן בירושלים, הוחזרו לעם ישראל ירושלים העתיקה. גוש עציון עטרות ונווה יעקב… האויבים אשר זממו להשמיד את מדינת ישראל ולזרוק את תושביה היהודים לים – הובסו: וירושלים חוברה לה יחדיו.

אז נטלתי את נכדי הבכורים ועלינו יחד לבירת ישראל השלמה והמשוחררת. התפללנו ליד הכותל המערבי, סיירנו בסִמטאות העיר העתיקה, סרנו לשער-ציון ועלינו להר-הרצל… וכיוון שהיה זה יום קיץ ארוך, נסענו אל דודתם של נכדי אלה, הלא היא בתי הצעירה המתגוררת באחד השיכונים החדשים שממזרח לבית-הכרם, כדי לשמוח יחד עם נכדי השלישי.

אגב טעימה מהכיבוד ושעשוע התינוק, הצצתי, בלי משים, בחלון המזרחי של הדירה הקבועה בקומה השלישית. הצצתי – ולבי התחיל פועם בקרבי… האהלתי על עיני ותרתי את הסביבה כולה במבט חודר. האומנם? ושמא טעיתי? לא. אין זו טעות. הנה הוא היער שלנו. כה גדול וכה ירוק. וכה קרוב. ובמרחק-מה ממנו מתנוססת חורבה עתיקה-עתיקה, ולידה מיתמר עשן סמיך ושחור כעשן הכבשן.

– ילדים, בואו אתי! – קראתי לנכדי.

– לאן, סבא?!

– אל היער אשר מולנו…

– מה פתאום?

– יש לי סיפור יפה בשבילכם!

– סיפור ביער?

– כן, מהרו ובואו!…

הגענו ליער, השלט הגדול “עצור! גבול לפניך!” עוד היה שם. אך המוט אשר אליו מסומר השלט הושלך לארץ והשלט עצמו הוטל ארצה רמוס ונקוב…

– כאן היה הגבול לפני מלחמת ששת הימים, לפני שירושלים העתיקה והכותל המערבי נכבשו בידי צבא-ההגנה לישראל – אמרתי לנכדי.

– וזהו כל הסיפור, סבא? – שאלו הם. מאוכזבים קמעא.

– המתינו רגע, ילדים, רגע קט…

עמדתי על גבול היער ובחנתי את הסביבה. כן: החורבה, הכבשן והיער. יער ממש, ולא אחיזת עיניים; והעצים ותיקים, עבי גזע ורחבי-צמרת.

–סבא, אנשים הולכים ביער! – לחשו נכדי ונצמדו אלי מפוחדים.

עצרתי נשימתי, פקחתי עיני וחידדתי אוזני. הצעדים התקרבו, ומבין מפלשי הענפים הנמוכים יצא נער ערבי כבן עשר שנים והוא סוחב ערמת ענפי אורן יבשים בזרועותיו. כשהרגיש בנו – נרתע לאחור ונבהל אף הוא.

– יא אבא! – התחיל קורא בקול בוכים, – יא אבא…

– מה קרה? – הגיע לאוזננו קול משיב בשאלה מתוך היער בשפה הערבית.

– יהודים, יא אבא!…. – תינה הנער ובכה…

– לא עברה אלא שעה קלה, ומתוך היער יצא ערבי בגיל העמידה ובידו קלשון…

– שלום! אמר והצטחק – שלום שכנים…

– שלום, ענינו שלושתנו במקהלה.

– הוא מפחד, המסכן – הוסיף הערבי בהצביעו על הנער – כשהוא רואה יהודי מייד הוא נפחד ובוכה…

– הלהסקת הכבשן אתם נוטלים ענפים אלה? –שאלתי בהיסוס.

– כן, אדון…

– האם בנו של יוסף אפנדי אתה?

– נעם (כן). ואיך אתה יודע? – שאל הערבי, תמה.

– היכרתי אותו… העודנו חי?

הערבי השהה עלי מבט ממושך ועצוב, הקיש בלשונו לאות-שלילה, נאנח עמוקות ואמר: לפני שנים רבות ברח לירדן – ומת, ירחם אללה עליו…

– ואתה נשארת כאן?

– ישבתי בכפר הסמוך, מעבר לגבול ממש. בבית צפאפה – אמר והצביע בידו לצפון-מזרח – ועתה הרשו לי לחזור לכבשני…

– ואתה ממשיך לקצץ את ענפי האורנים לפי ההסכם הישן – לחשתי והצטחקתי.

– איך אתה יודע כל זאת, חווג’ה? שאל בפליאה.

– הייתי בין נוטעי היער הזה – אמרתי וקולי רועד קמעא.

– באמת, סבא? – תמהו נכדי והשהו עלי מבט ממושך ותוהה – אתה היית בין נוטעי היער הזקן והעבות הזה?!

– כן ילדים, זה הספור שהבטחתי לספר לכם ביער.

התיישבנו על שכבת המחטים היבשות שעל קרקע היער, וסיפרתי להם את תולדותיו. חמריות שרו במעבה היער, ורוח חרישית איוושה בין הענפים.

–אל תפחד, יוסוף – לחש בעל הכבשן לבנו הקטן, כשהם עומדים מעלינו ומאזינים, כביכול, לסיפור – אנחנו שכנים טובים, סחאב (ידידים). אנחנו החזרנו להם את היער, והם החזירו לנו את הכבשן והענפים.

 

9. קופסת ליבקה בעל הנס    🔗

איש שיחי במשלט, פועל ותיק כבן ארבעים וחמש, מראשוני העליה השלישית, פתח ואמר בלגלוג קל: סטֶנים, ברֶנים, מרגמות ומוקשים, ואנחנו – עם אי-אלה “קרדחים” (אקדחים ערביים מתוצרת עצמית) בלבד ירדנו לעיר העתיקה שבירושלים לפני עשרים ושש שנים, ובאנו, הרבצנו, וניצחנו…

– איך היה הדבר?

– בתכלית הפשטות. איני גבור, במלחמות לא השתתפתי ונשק לא החזקתי מעולם בידי. אך משקרא לי “ליבקה מהמטבח” ערב אחד הצִדה ולחש לי: בעוד שעה אנו יורדים לעיר העתיקה – הבינותי מעצמי, שלא לשם תפילה על-יד הכותל המערבי בלילה הוא מזמינני, אלא למעשים…

מה קרה פתאום בעיר העתיקה? בעצם לא קרה מאומה. ביום רביעי רגיל היה הדבר. ברחובות ירושלים החדשה שרר שיממון ובסִמטאות העיר העתיקה צרחו הגרמופונים כתמיד בבתי הקפה הערביים. למעלה התהלכו ערבים בין יהודים, ולמטה – יהודים בין ערבים, ואין מכלים דבר. אלא שאותו ערב – ערב אחד בנובמבר היה, יום לפני ב' בנובמבר, יום הצהרת בלפור, שבו היו המסיתים של “הוועד הערבי העליון” מסעירים את הרוחות שנה-שנה, שולחים טלגרמות של מחאה ללונדון ולחבר-הלאומים בז’נווה ודוקרים יהודים בעיר העתיקה…

בראש הלכה, אם כן, “דבורקה הגמל”, זאת האחות הגוצה והשחרחרת מבית-החולים “הדסה” שהשמינה פתאום אותו ערב מחמת רוב הנשק והתחמושת שהיו תלויים על ירכיה וחבויים בחיקה. אחריה ירדנו אנחנו, מידרדרים כאגוזים במדרגות העקומות שברחוב הבטרק (רחוב המוליך משער יפו לעיר העתיקה), מקימים רעש בנעלינו המסומרות ומוצצים לימונים מתוקים, שקנינו בגרוש אחד ליד דוכן קטן שאצל הקישלה (המשטרה שמול מגדל דוד).

– הזאת היא הדרך לבוראק (הכותל המערבי), יא אפנדי? – היינו שואלים כל סבל וכל מצחצח נעליים שהזדמן לנו בדרך.

– דוגרי (ישר) יא חווג’ה, דוגרי! –וכך היינו הולכים דוגרי-דוגרי ואחר פונים ימינה, ונכנסים כמובן, ישר – לרחוב היהודים…

אמרתי: אנחנו; ומי ומי היו אנחנו אלה?

תריסר ורבע בחורים מגודלי בלורית ולבושים מכנסי חאקי קצרים, החלוצים הראשונים בירושלים בימים ההם: ארבעה-חמישה סמינריסטים – תלמידי בית-המדרש למורים. חמישה שישה אמנים – תלמידי בית-הספר לאמנות “בצלאל”. מחוסרי עבודה אחדים, ומתי-מעט בטלנים – צבא לְחֵן ולתפארת ולכיבושים…

רחוב היהודים שבעיר העתיקה, השרוי בחצי אפלולית בקמרונותיו ובקשתותיו הקודרים, מתעורר פתאום מקפאונו ומתרדמתו – ומכל חנות ומכל חלון מופיעים ראשים של גברים מגודלי זקן, נשים בשביסים וילדים בכיפות לבנות ופאות ארוכות.

–שלום עליכם, רב ליבקה! – נשמעות קריאות שמחה מכל פתח ומכל כוך – ברוכים הבאים, חלוצים!

–חששנו שכבודו שכח אותנו וטעה בחשבון! – קורא חנווני זקן בעל זקן לבן, פאות ארוכות וקפוטה רחבה ומבודרת, כשהוא מחבק את ליבקה בידידות וטופח לו על שכמו בחיבה – יישר כוחכם!

–הנשכחכם, רב מוטיל? – עונה ליבקה בצחוק ומגיש לו את קופסת הסיגריות הפתוחה – אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני….

אנו מתקדמים לאורך רחוב היהודים, מוקפים קהל ילדים ונערים, עוברים את ה“חוּרבה” (חורבת רב יהודה החסיד, בית הכנסת הגדול והנאה שבעיר העתיקה) וסרים ל“בית קפה”, מרתף רחב ומקומר, בית קפה של הספרדי פישקדו, המשמש מִפקדה לליבקה שנה-שנה…

וכאן עלי להקדים לך מילים אחדות על ליבקה זה. עתה הוא כבר “זכרונו לברכה” וכמעט שנשכח מלבבות חלוצי העלייה השלישית. כפויי טובה אנחנו וממהרים לשכוח… אך בימים ההם, לפני כשתי עשרות שנים ומחצה, לא היה פועל בירושלים ובחיפה שידע את ליבקה ולא חיבבו. ההיה לו שם משפחה? – איני יודע, סתם ליבקה. ללא תואר וללא כבוד. אך כשמזכיר מישהו את השם ליבקה – ידעו שלליבקה האדמוני מתכוונים, ליבקה מ“מטבחי הפועלים”.

שמעתי, ש“גדודניק” היה, חייל משוחרר מהגדוד היהודי-האמריקאי, שבא לעזור לאנגלים לכבוש את ארץ-ישראל מידי התורכים. וכיוון שארץ-ישראל נתחבבה עליו ונפשו נאחזה בסלעיה, לא חזר אחרי הניצחון לאמריקה, כרבים מחבריו, אלא נשאר בארץ-ישראל והתערה בין בוניה.

אולי משום שמנהל מחסני האספקה בצבא היה ורכש לו ניסיון בענייני כלכלה – יסד בירושלים מטבח פועלים קטן והיה מנהלו. לכאורה, צריך היה לנהלו ולדאוג לרווחיו, אך ליבקה דאג לחלוצים ובעיקר למחוסרי-עבודה רעבים. וכשהיה רואה בחורים עומדים בפרוזדור המטבח כבלתי-קרואים, מתלחשים ביניהם ארוכות, בולעים את רוקם ואינם מעזים להכנס לטרקלין – היה יוצא אליהם בפנים מאירים וגוער בהם בנזיפה: הי, חלוצימלך! שמא תאמרו, שאוציא לכם את המרק והדיסה החוצה? התכבדו והיכנסו פנימה ושבו ליד השולחן הערוך!…

וכיוון שחייל בגדוד העברי היה וידע גם פרק בהלכות נשק, היה מלקט סביבו תריסר או תריסר וחצי בחורים ערב ב' בנובמבר וסמוך לתהלוכת נבי מוסא שבאביב – ויורד אתם לעיר העתיקה כדי להגן על היהודים מפני נבוטים (אלות) וסכינים של השכנים, המתרגזים או החוגגים…

רחמים פישקדו היה מפסיק את צריחות הגרמופון בהיכנסנו למרתפו המקומר, וקשקושי קוביות-השן של משחקי השש-בּש הרבים היו נפסקים מאליהם. מייד היו מתפנים שולחנות נמוכים אחדים וכסאות-קש זעירים לכבוד האורחים – ורחמים פישקדו, הנמוך והכבד והחגור סינר-בד אפוד, מקבל את פני ליבקה וחבריו בהשתחוויות ובקידות.

– מה שלומך, רחמים?

– ברוך השם. וכיצד שלומך אתה, ליבקה?

– טוב.

– מה יש בתנורך בשביל הבחורים, רחמים? – שואל אז ליבקה וקורץ עין.

– הכל יש, ברוך השם, כאשר תאמר: יש קבּבּ (בשר צלוי על שפוד) ויש כופתליס (כוּפתאות), ויש בוריס (דג) מטוגן בשמן זית, וסלט טוב. טוב, בחיי – הוא גומר בבת צחוק רחבה, המתפשטת על פני כל פניו הזיפניים.

– ומה נשמע בעיר העתירה, רחמים?

– הגויים הם רשעים גדולים, ימח שמם.

– מה יש?

– אומרים ומתפארים, שיעשו כך – הוא עונה וחותך אצבע באצבע.

– מי? – שואל ליבקה ומצטחק.

– זה השיח' א-שבּבּ (שיח' בצעירים) – עונה רחמים ומוחה ידיו בסינרו הרחב – זה שומר מקום-המקדש; המן גדול הוא, ימח שמו.

– אתה מפחד, רחמים?

– עתה כבר לא נתפחד, בחייך…

– ובעצמכם לא תוכלו לגרשם?

– אנחנו אנשי מלחמה אנחנו? – צוחק רחמים ומתנצל – לא יש לנו זה ולא יש לנו זה – הוא מרמז לדבורקה הגמל, היושבת מסורבלת וכבדה בקצה השולחן האחורי – ויש לנו רק סכינים… – נו?

– אתה יודע… אתכם יותר טוב, הרבה טוב…

בפתח המרתף מופיע זקן בעל זקן-תיש ארוך ודליל, לבוש קפטן לבן ופתוח, חבוש ירמולקה לבנה וציציותיו הארוכות הולכות לפניו. בידו קנקן נחושת גדול וכבד. ומתון-מתון הוא יורד במדרגות המוליכות מהרחוב למרתף העמוק.

– שלום עליכם, רב ליבקה ותלמידיו! – קורא הזקן בפנים מסמיקים ומאירים – ברוכים הבאים בשם השם!

– הו, רב יענקל! – עונה ליבקה וקם לקראתו בזרועות פתוחות – שלום עליכם!

– הבאתי לכם מהאדום הזה, בחורים! – אומר רב יענקל ומעמיד את הקנקן הכבד על השולחן – רחמים, הבא כוסות ונשתה לחיים.

רחמים שוטף ספלים וכוסות בדלי מים שבירכתי המרתף ומביאם לשולחן בלתי מנוגבים, ורב יענקל מוזג.

– לחיים, בחורים!

– לחיים, לשנה הבאה בירושלים רב יענקל.

– היודע כבודו, מה פירוש הפסוק הזה? – שואל רב יענקל כשהוא חוזר וממלא את הכוסות – הפירוש האמיתי הוא: לשנה הבאה ימלוך מלך יהודי בעיר ירושלים…

– ומה יהיה על הרברט סמואל, מה יהיה? – שואל אחד הבחורים.

– הרברט סמואל – משיב רב יענקל בניגון מתמשך ובהרהור – הרבט סמואל יהיה שר החיצון.

– לחיים, רב יענקל!

– הנני מוכן ומזומן לקיים כוס שנייה של ארבע כוסות!…

למחרת באחד בנובמבר, חילק אותנו ליבקה בעמדות.

מבואות אחדים מוליכים לשכונת היהודים מרחוב הבאטראק ומרחוב הכותל המערבי המקורה, ועליהם קמרונות הנושאים על גבם חדרים; ובחדרים אלה, הסוגרים על הכניסה לסמטאות היהודים והם בנויים אבנים כבדות וחלונותיהם מסורגים, הושיב ליבקה את חייליו, שניים שניים בכל חדר וחדר.

במה בילו הבחורים כולם את יום האחד בנובמבר בעמדותיהם איני יודע, אך בגורלי נפל להיות בחדר אחד עם ליבקה ולעזור על ידו.

וחדרו-עמדתו של ליבקה היה על גבי הקמרון הראשון הסוגר את הכניסה לרחוב היהודים. בדירתו של אשריקו הפחח.

קטן, נמוך, עבה קירות ובעל תקרה עגולה היה חדר זה, ובו שני חלונות, האחד פנה לצד רחוב הבאטראק, והשני נשקף לעבר חורבת רבי יהודה החסיד. החדר היה מגובב וגדוש פחים, קנקנים, גיגיות, פרימוסים ישנים וקומקומים מוחלדים, וביניהם, ליד החלון הפונה ל“חורבה”, ישב אשריקו הפחח הספרדי הזקן, כשהוא כפוף על גבי אח קטנה והוא מלחים ומתקן.

– שלום, סניור אשריקו!

– שלום, שלום – עונה הזקן בנהימה כבושה כשהוא מפסיק לרגע את עבודתו, נושא את ראשו הגדול החבוש תרבוש ישן ודהוי. ומסתכל בעד למשקפיו הדלוחים בנכנסים.

– ההכרתני?

– אה, למה לא? זה אתה מלפני שנה…

– ההכינות קופסאות, אשריקו?

– יש כמה שתרצה…

ליבקה הניח חבילה גדולה על גבי פח והתירה. הוציא מתוכה פתיל ארוך, אדום ומעוגל, מסר לידי אולר וציווה: חתוך חתיכות-חתיכות כדי זרת אחת

– והקטורת בסדר, סניור אשריקו?

– הכל אצלי בסדר – עונה הזקן ומצטחק – נטף ושחֵלת, חִלְבנה ולבונה, הכל מה שמעלה עשן…

הזקן יצא לשעה קלה לחצר וחזר והביא ערֵימת קופסאות-פח קטנות. ליבקה יצא לשעה ארוכה וחזר כשהוא נושא בידיו פח גדול וכבד, שהניחו תוך שהוא נאנח מהתאמצות. וכעבור שעה אחת בלבד, נהפכה הפחחיה של אשריקו הזקן למעבדה. הזקן גזר במספריים והקיש בפטיש והלחים, ליבקה מילא את הקופסאות ואני תחבתי אל הקופסאות את חתיכות הפתיל.

מה עשה ליבקה ומה הלחים הזקן?

ראשית: הרי זה סוד צבאי. ושנית: אינני יודע. ליבקה ציווה עלי לתקוע פתילים בקופסאות פח פשוטות וכבדות – ואין זה מטבעי לשאול. רק על העישון בחדר גזר ליבקה במפגיע. והיינו מפסיקים כפעם בפעם את מלאכתנו, יוצאים לחצר הסגורה ומעשנים באוויר החופשי…

ויהי ערב ויהי בוקר. והגיע יום השישי – היום שבו חל ב' בנובמבר באותה השנה. אשריקו הזקן לא בא אותו בוקר לעבודה, לפי בקשתו של ליבקה, ושנינו עמדנו בחדרו צמודים לחלון הפונה למבוא הראשי של רחוב היהודים, נשענים על אדנו הנמוך והרחב ומשקיפים החוצה.

החנויות היו פתוחות, רוכלים הכריזו על סחורתם שבארגזים ועל גבי דוכנים קטנים. נשים התהלכו הלוך ושוב וסלים בידיהן. זקנים התנהלו בעצלתיים בדרך לבית-הכנסת וטליתות תחת בתי שחיים, כשהם מעשנים במתינות ומשוחחים חרש. ילדים התרוצצו מצד לצד, כשהם נושאים על ראשיהם אגנים שחורים מלאים מעשי-מאפה לכבוד השבת. ולרגלינו ממש עמד ספרדי גבוה, צנום וחיוור ליד חנות קטנה, והכריז בקולי קולות: פרישֶה פיש (דגים טריים)! פרישה פיש! בחיי, פרישה, פרישה!…

החלון היה פתוח, ושנינו עמדנו ושאפנו רוח מלוא החזה, אחר ליל נדודים שעבר עלינו בחצי-שכיבה על גבי מחצלת קרועה, שפרשנו בפינה שבאותו החדר.

–רד ושתה כוס תה בינתיים – אמר ליבקה – וכאשר תשוב, ארד אני לרגע קט.

חבשתי את כובעי ופניתי לעבר הדלת – ופתאום קרא אלי ליבקה: חזור!

– קרה משהו? – שאלתי נרעד.

– מתחיל… – ענה ליבקה בהקריבו את אוזנו לחלון הפתוח.

הרכנתי אף אני את ראשי לעבר הרחוב – ומתוך הבאטראק הגיעו לאוזנינו רעש עמום וקריאות אטומות, כעולים מתוך מרתף סגור.

– השמעת?

– שמעתי.

– יהודים, סִגרו את החנויות והצילו את נפשותיכם, מהר! קרא אברך לבוש קפוטה צבעונית, חגור אבנט רחב ובידו סל-נצרים גדול. כשהוא פורץ בריצה מבוהלת לרחוב היהודים והוא חיוור כולו ומרעיד – הגויים כבר הולכים וקרבים!!…

– מה?

– מה אמרת? נשמעו קולות שאלה מבוהלים מתוך החנויות, ובעליהן נראו בפתחיהן.

– סִגרו ובִרחו, למען השם, יהודים! בקושי נמלטתי מידיהם של הרשעים! והם הולכים וקרבים לרחוב היהודים!

אך נשמעה דפיקת דלת אחת בהיסגרה ברעש, וברחוב מהומה איומה. זגוגיות חלונות נשברו, מטילי הברזל הכבדים המבריחים את דלתות החנויות הקישו בצלצול עצבני על גבי אבני המרצפת. ארגזים נפלו ופֵרות וירקות נשפכו לארץ. גברים קראו ונשים ענו. ילדים צעקו בקול בוכים וחמורים נערו נעירות צורמות, כשהם פורצים לרחוב היהודים בדהרה, אוכפיהם נגררים אחריהם על גבי הכביש, ובמרחק מה מהם רצים מחמריהם והם מצעקים…

המהומה שבקטע הרחוב שלפנינו נמשכה רק דקות מספר, הכל נדם ומת פתאום. החנויות נסגרו, הרוכלים ברחו ודוכניהם היו מוטלים הפוכים. האנשים נעלמו וכלתה רגל מהרחוב.

וכשירדה הדממה לחלק רחוב זה – קלטו אוזנינו יותר ויותר את הרעש הגובר שברחוב הבאטראק; כנהר גואה ושוטף געש הרעש המתקרב, וקמרוני הרחובות וקשתות הסמטאות ענו בהדים עמומים והגבירו את המהומה… ואך הספקנו להעמיד על אדן החלון שתי קופסאות-פח בעלות פתילים אדמדמים. והמון גדול וסוער, ערב רב של מבוגרים ונערים, שלל צבעים של כפיות צבעוניות, תרבושים אדומים וכיפות חומות הופיע במבוא רחוב-היהודים כזרם עכור, גועש ורועש, נדחק ונדחף, מתערבל ומתכדר כנחיל-דבורים נרגש. מקלות ונבוטים התנופפו מעל לראשיהם, חרבות הבהיקו האוויר, וכפעם בפעם עלו ורכבו נערים על כתפי מבוגרים, ניפנפו בסודריהם הפרושים מעל להמון והשמיעו קריאות הלהבה ושיסוי:

– עליהום!

– אדבח אל יהוד (שחט את היהודים)!

– פלשתין בלדנא ואל יהוד כלבנא (פלשתינה היא ארצנו והיהודים כלבינו)!

– יו-יו-יו!! הריע ההמון הנסער והנדחק קדימה כפקעת צנופה ומתאבכה –

– יו-ו-ו-!!!

נטלנו את הקופסאות בידינו, התרחקנו מהחלון כדי פסיעה והתכופפנו אחורנית, דרוכים כקשתות.

ההמון הסוער עמד רגע במבוא הרחב כשהוא מצעק, רוגש ורותח כיורה, אך מהסס ואינו מתקדם לתוכו. רק נערים אחדים פרצו פנימה, והתחילו לחבוט במטילי ברזל שבידיהם בדלתות החנויות הסגורות.

ופתאום זינק מתוך ההמון ערבי עירוני לבוש הדר, כשהוא מתקדם במעלה רחוב היהודים, ובידו נס קטן וירוק והוא מנפנף בו למעלה ולצדדין. פניו העגולים והחיוורים היו מוקפים זקנקן עגול ושחור. לראשו חבש תרבוש אדום וזקוף בעל צניפה לבנה, וחלוק ארוך ושחור, צר למעלה ורחב-רחב למטה, עטף את גופו הגבוה והתמיר.

– דין מוחמד בסיף (דת מוחמד בסיף!) – קרא השיח' בקול רם והוא מנפנף בדגלו מול ההמון המהסס – עליהום, שבּבּ! אדבח אל יהוד! ע-ל-י-ה-ו-ם!! ע-ל-י-ה-ום!!

הפקעת זזה כאילו להרף עין אחורנית, לאסוף כביכול אומץ וכוח. מפיות רבים פרצו קריאות זירוז ועידוד: אללה אכּבר! אללה אכבר (אל כביר!) והזרם העכור והרועש פרץ בסערה איומה לרחוב היהודים הצר והתחיל לשטוף לעבר הקמרון, שעליו עמדנו שנינו.

– היכון… – לחש ליבקה ונטל את קופסת הפח בידו.

נטלתי אף אני את קופסתי בידי מתון-מתון, והניפותו אותה לעבר פני, אך פתאום הרעישו את חלל הרחוב יריות אקדח אחדות, שבאו מעבר חורבת רבי יהודה החסיד.

וטרם הספקנו לעמוד על המתהווה – ושני בחורים כהי-פנים וגלויי ראש פרצו מתחת לקמרון עליו עמדנו, התקדמו צעדים אחדים לעבר ההמון השוטף, התכופפו אחורנית, הניפו ידיהם בתנופה רחבה, והטילו דבר מה לתוך גוש המתקיפים.

–בני חיל!! – קרא ליבקה בקריצת עין כשהוא נופל ארצה ומושך אותי ברגלי אחריו – בחור היזהר!!…

ובאותו רגע הרעימו שני רעמי-נפץ חזקים, וזגוגיות החלונות הפתוחים שבחדרנו התנפצו מהדף האוויר. פקעות עשן חדרו לחדר ועברו ויצאו בעד החלון שממול, וריח של דבר-מה חרוך הגיע לאפנו.

צעקות, מבוכה ומהומה, ואחר – דממה. דממת מוות קופאת. התרוממנו אט-אט והשקפנו החוצה, וראותינו המכווצות נשמו נשימת רווחה. הרחוב היה ריק, ומההמון הסוער והגועש לא שרדה אף נפש. המרצפת היתה זרועה תרבושים, כֵּפיות, נבוטים ומטילי ברזל וסנדלים רבים. באמצע הרחוב שכב סרוח השיח' גבה-הקומה ולידו הדגל הירוק. ובמרחק מה ממנו, נשענים אל קירות הבתים שמשני עברי הרחוב הצר, שכבו שלושה פלאחים בעביותיהם הגסות וצעקו בקולות-בוכים: אללה! אללה!…

כעבור שעות אחדות נפתחו החנויות ברחוב היהודים – גמר איש שיחי את סיפורו – ואחינו תושבי העיר העתיקה המשיכו בהכנות לשבת, שנפסקו שלא באשמתם. נשים וילדים נשאו קדרות גדולות לעבר המאפיות, להטמינן לחמין לשבת, וגברים הלכו בחיפזון לבתי המרחץ. ורב יענקל מוכר-היין עמד בפתח חנותו ומזג בקבוקים ביד רחבה – לכבוד השבת ולכבוד הנס…

 

10. שני אקדחים    🔗

אבי אברהם זכרונו לברכה היה “מלמד” וחזן גם יחד. ושתי הברכות הללו עברו אלי, בן זקוניו, בירושה. תחילה התעוררה בי הנטייה למלמדות, וקמתי ועליתי לירושלים, לבית המדרש למורים, הוא הסמינר של דוד ילין. משאמר לנו מנהלנו המכובד, שהקול טוב להוראה כשם הוא יפה לבשמים, פתחתי פי והתחלתי להנעים זמר. הייתי מתעורר בבוקר ופוקח עיני בשיר, מהלך כל היום ומזמר. ובלילה הייתי מיישן את עצמי בניגון חרישי, משל חזרתי להיות תינוק ואמא מטלטלת אותי בעריסה….

אלו שירים היו שגורים על פינו בימי “העליה השלישית”, בשנות העשרים הראשונות למאה שלנו? עלי נתחבב מאוד שיר ציוני אחד, שלמדתיו מפי בני העלייה השנייה סמוך לעלייתי לארץ-ישראל:

ראשון לציון לנו ביהודה,

אל יבנה יהודה!

חדרה לנו בשומרון!

ראש פינה לנו בגליל, אל יבנה הגליל!

ובכן, ביום אחד מימי הקיץ של שנת התרפ“א ירדתי במורד הדרך המוליכה מבית המדרש למורים שליד בית-הספר “למל” לעבר מאה שערים. שש שעות תמימות ישבתי באותו היום על ספסל-הלימודים שבבית-המדרש למורים ושמעתי תורה מפי מורי ורבותי המלומדים. הייתי רעב מאוד, כי מאז הבוקר לא באה אל פי אלא פת-לחם חרבה אחת. מחמת שלמדנו בימים ההם מתוך דחקות והיינו מקיימים את מאמרם של חז”ל “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל”… ומחמת שהייתי רעב, שירכתי דרכי לאט ושרתי. וכי מה היה עלי למהר? בחדרי הקטן אשר בעליית-גג אפלולית שבשכונת התימנים “נחלת-צבי” לא המתינה לי אפילו קליפת אבטיח…

אני מהלך ומזמר לי להנאתי, ופתאום שמעתי קול קורא ושואל: הי, חלוץ, מה השמחה שקפצה עליך בשעות החום שביום אפור?!

הנמכתי את קולי, והבטתי סביבי תוהה. על מגרש גדול שבדרך לשכונת הבוכרים, בינות סלעים אפורים, ראיתי המוני-המונים גידולים רכים מוריקים בערוגות ארוכות ורעננות, ובחור גבוה וצנום עומד עליהם ומזלף-פח גדול בידו והוא יוצק עליהם מים…

– שלום! – קרא הבחור האלמוני כשהוא מנפנף לי בידו השמאלית.

– שלום! עניתי בקול רם כשהנני מניף מעלה-מעלה את הספרים שבידי הימנית.

– בוא הנה, בחור.

סרתי מדרך המלך שמאלה והתקרבתי אל החלקה המוריקה. ניצבתי מול אותו בחור עם המזלף. פקחתי עיני וסקרתי אותו כולו. גוף גבוה וצנום ופנים רזים-שחומים, הזרועים זיפי-זקן שחורים. מגבעת-קש ישנה ורחבת-שוליים על הראש וסנדלים בלים ורטובים על הרגליים היחפות. מכנסיים ארוכים, שחורים ומטולאים וחולצה אפורה ופרומה, קרועה וספוגה זעה ומים. ועיניים גדולות ושחורות לו לבחור, נוגות ומלטפות…

– שלום עליך! – קרא שוב הגבר כשהוא מציג את המזלף על הארץ ומושיט לי יד גדולה, שזופה ורטובה.

– עליכם השלום – גימגמתי נבוך.

– מי אתה?

– חלוץ הנני.

– מתי עלית ארצה?

– לפני ימים מעטים.

– ואתה שר?

– כן, אני מאושר.

– מה השמחה שקפצה עליך?

– כי אני… אני… – גימגמתי והעברתי ידי סביבי – כי זכיתי לעלות לארץ-ישראל…

– ירבו כמותך בישראל! רצונך לשתות מים קרים? – שאל כשהוא מוציא תוך-כדי כך חרס קטן ושחור מבינות לצמחים הירוקים, מניפו אל על ומזליף קילוח דק אל עבר פיו הפתוח.

– לפחות אשתה מים – אמרתי לנפשי. נטלתי את הכד מידו וניסיתי לחקות את מעשהו.

– הרם, הנף למעלה ואל תפחד מפני המים – קרא וצחק. כשראני מרטיב את פני ואת בגדי, משתנק ומשתעל מקילוח-המים הזורם אל פי.

– אני צמא מאוד –התנצלתי.

– וגם רעב? –שאל.

– קצת.

– אתה יודע מה אלה? – שאל והצביע על עץ רחב-נוף ועמוס פֵּרות שעמד על השטח המוריק.

– מסתמא פֵּרות שבהם נשתבחה הארץ – אמרתי.

– אלה הן תאנים – אמר.

– והן משביעות?

– לקט ותיווכח…

הלכתי אפוא אל אותה תאנה, ליקטתי ואכלתי בתאבון. ולאחר שמילאתי כרסי תאנים מתוקות ושבעתי – חזרתי וניגשתי אל הבחור ואמרתי :חן חן!

ליגלג הבחור ואמר: בארץ-ישראל אומרים “תודה רבה”. – תודה רבה, אדוני –השבתי.

– תבוא מחר ותלקט עוד.

אזרתי אומץ ושאלתי: ומה שמך אתה?

– יהודה זריז.

– מה מעשיך כאן?

– הנני מגדל שתילים במשתלה.

– לגן שתילים רכים אתם אומרים משתלה? – שאלתי תוהה.

– ואיך אמרתם אתם שם בגולה?

– גן פרחים וציצים…

געה הבחור הגבוה והשחור בצחוק-מידרדר: תאמר כבר “גן עציצים וציצים”…

– מה זה עציצים?

– ובאיזה שם כיניתם אתם כלי חרס אשר מהם מציצים הציצים?

– סירי פרחים.

– הוי, בחורים כסיָיחים – קרא איש המשתלה – הטורחים ועולים לארץ כפרחים, כדי לשבת בירושלים נצחים ולמלא בטנם מליצות בסמינרים נידחים! גימגמתי ושאלתי: מנין לך?

הניף מזלגו מולי וצעק: מבין ריסי עיניך והפסוקים שבפיך ניכר, כי תלמיד בית-המדרש למורים אתה ועתיד להיות מלמד-תינוקות בארץ-ישראל! אמרתי: בנו של מלמד הנני, ומלאכה זו חביבה עלי. האין ארץ-ישראל זקוקה למורים?

הקשה הבחור וטען: מי יבנה את העמק ואת הגליל, אם כולכם תהיו מלמדים?

עניתי אף אני בקול רם: הריני מבטיחך ומעיד עלי שמיים וארץ, שאם ירצה השם ואסיים חוק לימודי בבית-המדרש למורים – אקום ואלך לעמק ולגליל ואשתף את עצמי בבניין הארץ.

נחה דעתו של הבחור, הצביע על אבן מאבני ירושלים שבמשתלה ושאל: כלום יודע אתה מה זה שניים בנובמבר?

קראתי מייד ואמרתי: וכי מי אינו יודע מה זה ב' בנובמבר? הלא ביום זה ניתנה הצהרת בלפור!

– ומה זאת “הגנה” שמעת? – המשיך הבחור להקשות עלי.

– מה? –שאלתי תוהה.

– הגנה, הגנה!

הסמקתי וגימגמתי נבוך; הגנה, הגנה, הגנה…

– ובכן – הנמיך הבחור קולו – הגנה היא ארגון חשאי של צעירים יהודים, שתפקידם להגן על חיי היהודים בארץ-ישראל מפני הערבים, המתנגדים להצהרת בלפור. בכל שנה, בשניים בנובמבר, הם קמים על יהודי ארץ-ישראל ומנסים לפרוע בהם פרעות, כי הללו מסיתים אותם נגדנו! – מי? שאלתי נדהם.

– האנגלים.

– והרי הם שנתנו לנו את הצהרת בלפור! – קראתי נבוך ומבולבל לחלוטין.

– אוף, מקשן שכמותך! שמע בסבלנות! ובכן, כדי להגן על חיי היהודים המתגוררים בעיר העתיקה, אנו מתכנסים אחת לשבוע ומלמדים ידינו לקרב, מה דעתך?

צחקתי ואמרתי: על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים…

פשט הבחור את זרועותיו הארוכות, חיבקני ואמר: סוד קדוש.

לחשתי אף אני ואמרתי: סוד קדוש.

ואחר-כך הוסיף ואמר בקול דממה דקה: לחש את סודנו זה באוזני כמה וכמה מתלמידי הסימנר שלך ודבר על לבם. ואני אבוא אליכם ואלמדכם תורת הנסתר קבל"ה: קרב בנשק לחימה והגנה…

לו היו לי כבר בימים ההם קצת ניסיון בענייני מחתרת ודאי הייתי נוהג בבית-המדרש למורים כפי שנלחש על אזני; מתרומם על בהונות רגלי ולוחש את הסוד באוזניהם של כמה וכמה מחברי לכיתה ומגייסם ל“הגנה” בחשאי ובסודי סודות. אך מחמת שצעיר לימים הייתי ולהוט אחר מעשים נועזים, ישבתי עוד באותו ערב אל שולחני הצולע שבחדר במרתפה של יונה התימנייה, העליתי את הלהבה שבעששית-הנפט הקטנה וכתבתי קול קורא…

ודאי כולכם צוחקים ומצעקים: הקול יפה לבשמים ולא ל“הגנה” שבמחתרת. נכון, אך הייתי קצת “שוויצר” ורציתי מה שרבים רוצים – קורטוב של פרסומת… ובכן, טבלתי את עפרוני ברוק שבפי, הירהרתי וכתבתי:

“קול קורא ממסתרים! מי לאדוני? – אלי! היאספו נא, חברי הטובים, ובואו והצטרפו לבחורים האמיצים והגיבורים המחרפים את נפשם ושמים נפשם בכפם; יורדים בכל שניים בנובמבר לעיר העתיקה – כדי להגן על חיי אחינו המסכנים, נשיהם וטפם היקרים… אל תעמדו מנגד ביום זעם ופקודה, אלא בואו ונשיב מלחמה שערה, ונילחם בעוז ועד טיפת דמנו האחרונה, בעד אלוהינו, ארצנו ועמנו! אל תהיו פחדנים ומוגי לב, הנחבאים אל הכלים, בואו וצאו בעקבות יהודה המכבי, יוחנן מגוש-חלב ושמעון בר-כוכבא! אל נשב ספונים בהיכלנו ביום זעם, אלא ניחלץ בראש המחנה ונראה לאויבינו, כי עם ישראל חי ורוחו של יוסף טרומפלדור מפעמת בקרבנו; ויחד עמו אנו מכריזים בקול רם: טוב למות בעד ארצנו! התנדבו להגנת המולדת וחתמו את שמותיכם בשולי הדף הזה!…”

מליצות נבובות? ציונות? אח, קוראים יקרים, לו ראיתם רק רגע-קט את אשר התחולל באולם-הכניסה של בית-המדרש למורים שלנו שעה שהצמדתי את ה“קול-קורא” המסכן אל לוח המודעות הקטן. ולא בהיחבא עשיתי מעשי, אלא בהפסקה הגדולה, שעה שהמוני התלמידים התהלכו באותו פרוזדור רחב-ידיים, לעסו לחם ושוחחו בקולי-קולות, ניגשתי אל לוח המודעות והדבקתי אליו את כרוזי בארבע נעצים ישנים ומוחלדים, ששלפתי בציפרני מחריצי אותו לוח עצמו…

– הוא מחפש חדר? תהו התלמידים שליד לוח המודעות – אולי הוא מחפש שותף לחדרו שבמרתף משפחת תם? – נשמעו קולות סקרנים מכל צד. המוני תלמידים פנו לעבר לוח-המודעות השחור, והתחילו מזמזמים וגועשים:

– זה אתה?

– שמע, היזהר!

– אתה חותם?

– אני חותם!

– לחתום?

– מה אתה מפחד?

– עזוב שטויות!

– אל נהיה פחדנים!

יחיא, השמש של בית-המדרש למורים שהתהלך בפרוזדור והפעמון הגדול בידו, נבהל ובא אף הוא אל הפקעת הנסערת ושאל בסקרנות: מה זה, מה כתוב שם?

ענו לו: קרא ותדע.

הצטחק יחיא ואמר: אני קורא רק כתב רש"י.

פתח אחד הבחורים פיו וקרא באוזניו מילה במילה את דברי הכרוז.

נתחלחל יחיא ושאל: מי כתב והדביק?

עניתי ואמרתי: אני.

הסתכל בי בעיניים מלאות תוכחה ואמר: לא טוב המעשה שעשית.

– למה יחיא?

– וכי קיבלת רשות מאדון ילין?

החשיתי.

– ובכן, מהר והורד את הדף, כי אדון ילין יכעס עליך כעס רב.

– יחיא! – נשמע פתאום קולו של מנהלנו דוד ילין בוקע מתוך חדרו.

– יחיא!

הניף יחיא את הפעמון למעלה כדי לצלצל, אך באותו רגע נפתחה דלת חדר-המנהל, והוא עצמו הופיע בפתח במלוא חגיגיותו והודו הטבעיים… כשראו הבחורים הנסערים את פני מנהלם – נמוגו כעשן והתחילו להתפזר ולהיסוג לתוך כיתותיהם. כשהם מלווים בצלצוליו הכבדים והמתכתיים של הפעמון שבידי יחיא. אמרתי אף אני לברוח ולהסתלק, כי ידי ורגלי רעדו, אך המנהל האיר פניו מולי וקרא: המתן, המתן רגע קט.

– האדון ילין קורא לו בעניין הדף הזה? שאל יחיא לתומו.

– בעניין מילה סתומה אחת בספר איוב שנשאלתי על ידו בשיעורנו האחרון – ענה המנהל בסבר פנים יפות – ומהו הדף הזה? – שאל פתאום כשהוא מרצין פניו, מתקרב אל לוח-המודעות ומתחיל לקרוא את כרוזי במבט רציני וחמור.

– האומנם? לא-יאמן! – לחש לעצמו אגב קריאה חשאית – מי כתב את הכרוז, ומי הוא אשר ההין להדביקו כאן בלי רשות?

יחיא הסמיק והענבל שבתוך הפעמון נרעד, ואילו אני החוורתי ושיני נקשו כבהתקפת קדחת, ובקושי גימגמתי: אני…

– בשם מי כתבת את המליצות האלו – שאל מנהלנו ברוגז עצור.

– בשם ההגנה, אדוני – עניתי וקולי נחבא.

– ומי האיש אשר מילא ידך?!

– סוד קדוש, אדוני… – ובלחש הוספתי: יצחק בן צבי ורחל ינאית…

– טול את מעשה הילדות שלך וקרע אותו – אמר אלי בהקפדה ובקול נוזף – ושוב לכיתתך. אל נא תמיט, חלילה, שואה על המוסד היקר לכולנו בקלות דעתך.

מנהלנו חזר ונכנס לחדרו, ואילו אני פניתי לעבר כיתתי, כשיחיא צועד לפני, פניו צוהלים ופיו משמר: ובקול תודה נעלה לארצנו – רחמן, רחם…

ובכן לכאורה הכל שפיר. מנהלנו לא אסר עלינו במפורש להיות חברים ה“הגנה”. יחיא העלים עין מאותו פועל-משתלה שחרחר, גבוה וצנום, שהיה בא בערבו של כל יום שלישי בשבוע לאחת מכיתות בית-המדרש שלנו ומלמד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה. אדרבה, יחיא זה – אשר פיקח היה ומבין דבר-מתוך-דבר – היה מקדים ומעמיד את הלוח הגדוול והשחור על גבי אדן החלון של אותה כיתה, כדי שאור הנר הקלוש שהעלינו בחדר השעת האימון, לא יפרוץ חלילה החוצה ולא יגלה סודנו ברבים. בלחש, אגב עצירת נשימה, היינו מפרקים ומרכיבים את אקדחינו הציוניים…

אלא שהשטן קיטרג וטמן לנו פח. ושוב באשמתי. הלא בימים ההם היינו כולנו עולי ימים, קלי דעת וחסרי ניסיון. ובמה נכשלתי? בהטמנת הנשק ואחסונו.

בירושלים שלט אז המושל האנגלי, רונלד סטורס, ואתו משטרה ערבית עוינת, שהיתה משלחת כל יהודי נושא נשק למאסר. והנה, הבחור המדריך כיבדני בתואר חשוב ומחמיא מאוד: “סגן-המדריך הממונה על הנשק”. אך אי אפשר לשאת תמיד בכיסים שני אקדחים. גם להטמינם בחדרי שבעליית הגג לא היה רצוי, כי בכך הייתי מסכן את יונה המסכנה, אם יתגלה הנשק על-ידי השוטרים האנגלים והערבים בעליית-הגג של דירתה! ובכן, מה לעשות? חיפשתי אחר מחבוא לנשק. ודווקא בבור-המים של יונה התימנייה מצאתי מקום בטוח להטמנתו.

השאיבה מבורות המים שבירושלים נעשתה בימים ההם בשתי דרכים: בדלי קשור לחבל, שהורד לתוך הבור דרך פתח קטן שנותר בחלקו העליון של הבור. (לפתח זה היו צמודות, על פי רוב, דלת-פח או אבן כבדה, שהיו נפתחות בעת השאיבה ונסגרות מייד אחריה); והיו בורות, שעל גבי פתחיהם היו רוכבות משאבות-יד קטנות, שבעזרתן היו מעלים את מי הגשמים משם. בבור בעל משאבה היה אשנב קטן, שדרכו היה סניטר מטעם העירייה יוצק לתוכו לעתים מזומנות נפט, כדי להמית את זחלי היתושים, שהיו מתפתחים בתוך המים העומדים.

לו ידעתי על קיומו של איש זה ועל מעשהו בכל בורות-המים שבירושלים, לא הייתי טומן פח לעצמי במו ידי. אך כיוון ש“ירוק” הייתי בירושלים, עטפתי את שני אקדחי-האימונים שלנו בפיסת שעוונית ישנה והכנסתי את החבילה הכבדה לתוך שקיק בד. אל השקיק קשרתי חוט-משיחה חזק. שאת קצהו השני חיברתי היטב אל האבן המוסטת שבשולי הבור. שילשלתי את השקיק ואת הנשק בתוכו לתוך הבור. בעומק מטר או שני מטרים, והחזרתי האבן למקומה.

בכל ליל שני בשבוע, לאחר שאנשי השכונה שקעו כולם בשינה עמוקה, הייתי שולה את השקיק מתוך הבור, מעלה את האקדחים לחדרי, מנקה ומצחצח אותם – כדי שיהיו מוכנים לשימוש לקראת השיעור.

והנה, באחד בנובמבר של אותו סתיו ישבתי לתומי בכיתה. הקשבתי לשעור בטבע של מורנו אפרים הראובני. רוחי היתה טובה עלי אותו יום, כי “פלוגת הסמינר” היתה מאומנת ומוכנה לתפקידה. למחרת בבוקר היינו אמורים לרדת אל העיר העתיקה כדי להגן על חיי היהודים שבתוכה. לפתע נפתחה דלת כיתתנו כדי סדק, ופניו של יחיא נראו בו רציניים מאוד.

– בוא! בוא! כן, אתה! – לחש בקול רם, כשהוא מניע מולי את כף ידו – בוא, בוא מהר!

קמתי וחמקתי מהכיתה על בהונות רגלי. יצאתי לפרוזדור האפלולי וסגרתי אחרי את הדלת. ובתוך האפלוליות ראיתי אשה קטנה ורזה, עומדת מכווצת ומרעידה, צובטת פניה בידיה הגרמיות ומייבבת בחשאי.

– יונה! – קראתי נחרד – מה קרה?

– אה בני, למה עשית לי ככה? – תינתה יונה את צרתה בקול חנוק מדמעות – וי לי, המסכנה.

– מה עשיתי לך, יונה? – קראתי מבוהל ונרגש.

– למה שמת קונבול בבור המים?!

– מה שמתי?!

– שמת לה פצצה בבור המים – הסביר יחיא, מרעיד כולו.

– איזו פצצה?!

– שניים פצצה – אמרה יונה ובכתה.

– אינני מבין.

– לא החבאת את ה… בתוך בור-המים שלה? – שאל יחיא ברוגז.

– אז מה קרה?! – שאלתי נדהם.

– בא איש מהעירייה – יבבה יונה ואמרה – ומצא את זה.

– מי גילה לו? קראתי כעקוץ עקרב.

– האיש בא לשים נפט בבור – סיפרה יונה – ומצא את הפצצה בבור.

– בואי ואני אראה לו! – צעקתי, קופץ אגרופי בזעם – מלשין שכמותו!

– הוא כאן – אמר יחיא ותפס בזרועי – ואל תברח, יא חביבי.

– אינני בורח, יחיא, אינני בורח!

– הוא יושב אצל אדון ילין – אמר יחיא וקולו עצוב – ואדון ילין אמר להביא אותך.

– בוא, בוא בבקשה!

כשנכנסתי לחדר וראיתי את פניו החמורים של רבנו דוד ילין ואת דמותו הקודרת של אותו סניטר עירוני – נפלה רוחי וגבורתי עזבתני פתאום. מנהלנו ישב בראש השולחן וזקנו הגזוז מרטיט, עיניו זועפות ושפתיו רועדות. פקיד-העירייה ישב מולו, וידו האחת מושמת על השולחן ונוגעת בשני האקדחים שלי, התופי והאוטומטי…

– הטעון הנשק ודרוך? – שאל מנהלנו והשהה עלי מבט ממושך, נוזף ורוגז.

חטפתי אקדח, פתחתי אותו והראיתי לו את חורי התוף שהם ריקים.

– ריק – אמר המנהל בהקלה. ואיש העירייה, יחיא ויונה נשמו לרווחה…

– עלול היית להמיט שואה על משפחה מסכנה, חס וחלילה – אמר מנהלנו בקול רוגז, כשהוא מצביע על יונה.

– לא התכוונתי לפגוע בה, חלילה, מנהלי הנכבד – אמרתי וקולי נחבא.

– היודע אתה איזה נזק עלול היית להסב למוסד, שבו אתה מתחנך? – קרא מנהלנו דוד ילין, כשהוא קם ופניו עדיין זועפים.

למען יהודי ירושלים עשיתי זאת, וכוונתי היתה טובה, מורי.

– יש לך מזל, מזל רב וגדול! – אמר הסינטר וחיבק את יונה הקטנטנה והצנומה – ברוך השם…

– אתה יהודי? קרא יחיא, מתחלחל מרוב התרגשות.

– ברוך השם, יהודי. – ענה הלז כשהוא מושיט ידיו ליחיא והם נופלים איש על צוואר רעהו ומתנשקים…

– נס גדול, נס משמיים! – קרא יחיא, נוהר כולו משמחה – יש לך מזל, בחור מוסקובּי (רוסי) שכמותך!

– תזכה למצווה ולשנים טובות! – קראה יונה, תפסה ידיו של לבוש-המדים, קירבה אותן לפיה ונישקתן.

ואז סיפר הסינטר את סיפורו בעברית מגומגמת: על פי הסדר צריך היה לבוא הבוקר לשכונתם של התימנים איש ערבי, אחד ממשפחת המופתי של ירושלים, והוא היה צריך לשפוך לבורות את הנפט. אך משמיים עשו והוא חלה, ואז אמרו לי בעירייה: קח את הטאנאקה (הפחית) שלו ולך ושים נפט בשכונה של התימנים… הלכתי, וברוך השם…

ברוך השם, ברוך השם! – קראו יחיא ויונה כשהם נושאים ידיהם למעלה – ירחם השם על עמו ישראל.

– אמן! – ענינו כולו כולנו והתחלנו להתפזר.

– הנני מברך אותך מעומק הלב – אמר מנהלנו לסניטר, ולחץ את ידו בלבביות – ותבוא עליך הברכה.

ולמחרת היום, כששבה פלוגת ההגנה מהעיר העתיקה ונשקה טמון בכיסי מכנסיהם של הבחורים, כי נפל פחדם על ערביי ליפתה וצור-באחר ולא העזו לפרוע ביהודים – כינס מנהלנו את כל תלמידי בית-מדרשו באולם הקטן ונאם לפניהם נאום נלהב לכבוד הצהרת בלפור. וכך סיים רבי דוד ילין את נאומו הנמלץ: אנחנו נילחם את מלחמת קיומנו ולא נחלל, חלילה, את נשקנו. נבנה את ארצנו ונושיט יד שלום לשכנינו. נגאל את אדמתנו ונקטוף ברינה פֵּרותינו. ינוסו ממחננו אבל וקינה – ואחינו יעלו ציונה ברינה!

 

11. שיעור בתורת החינוך    🔗

בימות החמה, שבהם היה בית המדרש למורים נסגר לחודשיים לפגרת הקיץ ותלמידיו מתפזרים איש-איש לבית הוריו – הייתי לובש בגדי-עבודה ויוצא לעמל. עונה אחת קטפתי שקדים במושבה רחובות. עונה שנייה כיתפתי לבנים לבניין בתל-אביב. ושלישית – סללתי כבישים בירושלים.

באותם הימים התחילו לבנות את שכונת המורים “בית-הכרם”, והצטרפתי לקבוצת חלוצים, שחצבה באבני ההר הקשות והאפורות וסללה דרכים בין סלעי-בראשית. בשעות הבוקר המוקדמות היינו מנגנים ניגונים מהדהדים ב“בלמינה” (מוט פלדה כבד ומחודד בקצהו התחתון) ארוכה, ונוקבים חורים בסלעים. ואחר הצהריים היה שמחה “המפוצץ” ממלא את החורים אבק-שריפה ותוקע בתוכם פתילות אדומות.

– ב-ר-ו-ו-ד (אבק שריפה)! – היינו קוראים במקהלה קריאה קולנית ומתרחקים במהירות ממקום הפיצוץ – ב-ר-ו-ו-ד!

שמחה היה מדליק את הפתילות האדומות בעסק גדול ובטקס מיוחד, כמשמש בקודש, ואנו ניצבנו כולנו במרחק רב על גבי הסלעים, וליווינו כל נפץ ונפץ בקריאות: א-ח-ת! ש-ת-י-י-ם! ש-ל-ו-ו-ש!… והיו הסלעים רוקים כאילים, ומטר אבנים מתרומם ומתפזר כעדת ציפורים מבוהלות, והרי ירושלים עונים בהדים ובנות קול רועמות: בום - בו - ו - ם – ב-ו-ו-ו-ם!

– הידד, שמחה!

– זה היה זה היה שלע מארץ השלעים – היה שמחה אומר וצוחק בהנאה לאחר שנדמו הקולות ואנו חזרנו והתאספנו שוב סביבו – חברה, תביאו את המריצות ולקטו את האבנים, יאללה! גבה-קומה ובעל רגלי כלונס ארוכות וצנומות היה שמחה זה, ישר וטוב-לב ואוהב עבודה וסיכונים.

אך מחמת שיליד ליטא היה, המחליפים שׁין ימנית בשׂין שמאלית, היינו מקנטרים אותו להנאתנו ומכנים אותו בשם שׁמחה שׁלע.

– קח את השׁק הלח ושׁים אותו על כד החרשׁ, כדי שׂהמים שׂבו יצטננו!…

– שׁמחה! – היינו משיבים לו אגב ליקוט האבנים לתוך המריצות –

בשׂבת תשׂובה אשׁור לפוצץ שׁלעים, כי הרשׂעים צריכים לבקשׂ שׁליחה מהרבונו שׂל עולם…

– שׂתקו, בטלנים – היה עונה שמחה וצוחק – שׂתקו.

– שׁליחה…

למהתלות הבחורים כולם היה שמחה צוחק מטוב-לב ומוחל להם, אך לי לא היה מוחל בשום פנים.

– גם אתה?! – היה שואל אותי בפנים זעופים – אתה שׂתוק!

– מדוע, שׁמחה?

– ראשׂית, אתה “מלמד”. ושׂנית…

– מה שׂנית? – היו כולים שואלים וצוחקים.

–אתה שׂתוק! – רגז שמחה והסמיק – פועל פשׂוט, מילא. אך מורה בעתיד – מותר לו ללעוג?! הכך תחנך ילדים?! בעיני שׂמחה ה“מפוצץ” נראו דמעות והוא סר הצדה זועף.

הבחורים נשתתקו כולם, והפסיקו עבודתם כשהם נבוכים. ניגשתי אליו וביקשתי סליחתו לעיני כולם.

ומני אז נקשרו נפשותינו והיינו ידידים. וערב-ערב, לאחר שחזרנו לאהלנו והחלפנו בגדינו – היינו יושבים שנינו ועוסקים בתורה.

– שׁלע.

– סלע.

– שׂבת.

– שׁבת!

– שׂמשׁ…

– שׁמש!

שמחה משבש – ואני מתקן; שמחה משמאיל ואני מימין, ולהפך… והוא חוזר אחרי מילה במילה ומלמד לשונו לומר שׁבולת במקום שׂבולת…

והיה לי זה השיעור הראשון והחשוב ביותר לסבלנות בחינוך, יותר חשוב מאשר למדתי בספרי חינוך והוראה רבים…

 

12. מלניקוב – מורנו לכיוּר ולהתעמלות    🔗

דוד ילין לימד אותנו תנ“ך ודקדוק, אפרים הראובני – את צמחי הנביאים וחז”ל, יהושע אביזוהר – תורת הכימיה, אברהם-יעקב ברוור – היסטוריה ומולדת; ועוד ועוד. אך להיות בני-חיל וחובבי ספורט, אנשי הגנה ואוהבי עבודה חקלאית – חינוך אותנו מורנו וידידנו הפסל מלניקוב, יוצר ארי-השיש שבתל-חי.

ואם קמתי אחרי סיום לימודי בסמינר שבירושלים והלכתי להורות בכפר – בהשפעתו של בן-נפילים זה פניתי לשם; ואם דבקתי ברבות הימים באנשי העלייה השנייה והקדשתי את עטי לשומרים העברים שבארץ-ישראל – הרי לו אני חב תודה והוקרה.

אברהם מלניקוב נולד ברוסיה, ובגיל רך היגר עם הוריו לאמריקה. יש אומרים, שהיה בן לגרים. הוא עצמו לא סיפר על הוריו לא בעל-פה ולא בכתב. ואם הוא עצמו כיסה טפח – למה לנו לגלות טפחיים?… שני דברים ידועים לנו בבירור. אל“ף: באמריקה למד מלניקוב הצעיר פיסול; ובי”ת: שנתיים אחרי פרוץ מלחמת-העולם-הראשונה (1916) התנדב לגדוד העברי שהתגבש בארצות הברית, ויחד עם אלפי בחורים יהודים צעירים בעלי זרוע ובעלי לבבות מלאי אהבה לארץ-ישראל – בא לסייע בידי האנגלים לכבוש את ארץ-ישראל מידי התורכים.

ובכן, כחייל יהודי-אמריקני בצבא הבריטי הגיע מלניקוב לארץ-ישראל, והוא לובש מדים ונושא נשק. איני יודע בכמה קרבות השתתף ואיך נלחם; אך כשנתפרדה החבילה והגדודים העברים התפזרו בתום המלחמה, בא מלניקוב לפני מנהלנו רבי דוד ילין, והציע לו את שריריו ואת כשרונו האמנותי: לשמש בבית-המדרש למורים מורה להתעמלות ולכיור… וכך מצאתי אותו שם בשנת התר"פּ (1920) היא השנה שבה עליתי לארץ ובאתי ללמוד בסמינר למורים שבירושלים.

– שמאל! שמאל! שמאל, ימין שמאל!

– היי! אתה שם, החלף רגל! ואתה, צוציק, ישר את השורה!

– אחת! אחת! אחת, שתיים, ש-ל-ו-ש! על המקום – רוץ!

תרועת צחוק והתפרקות…

– סליחה – הוא חוזר וקורא כשפניו הרחבים מחייכים – על המקום – דרוֹך!

כפסל עשוי ארד נראה מלניקוב באותם הימים: קומה בינונית, כתפיים רחבות וידיים ארוכות; ראש גדול ופנים רחבים ושחומים ועצמות בולטות; עיניים גדולות וכחולות-ירקרקות וסנטר בולט ומביע עקשות. רצינות רוסית קודרת היתה שפוכה על פניו, אך מהולה היתה בבת-צחוק יהודית-ילדותית שובה-לבבות.

– רווח – שים! צעד אחד קדימה – צעד!

– היי! אתה שם, הכנס את הפסנתר!

– הוא לא מוסיקלי, מורנו – אנו צוחקים.

– ואיך אומרים? – הוא שואל ומגחך.

– סנטר.

– יכניס אפילו את הפלסתר…

– היי, אתה, הכנס את הכרס שלך, כי עוד מעט ניקח אותו לצוד בו דגים…

– הקרס שדגים בו דגים, מורי, כותבים בקו"ף – מתקן אחד התלמידים.

– עוד מעט ואושיב אותך על עץ ותהיה קוף אמיתי, חביבי…

שפתו העברית היתה מיוחדת במינה: מתובלת במילים אנגליות, רוסיות ויהודיות (אידיות) ובשעת הדחק, אם לא מצא מילה מתאימה – היה מספר לנו סיפור קצר ומבדח, והכל היו צוחקים, נהנים ומתמוגגים…

ומשום כך, משום שהיה לנו כחבר והתרועע אתנו – דבקנו בו ואהבנוהו. אתו, ורק אתו, היינו יוצאים בימי הפגרא למושבות-יהודה ומגשימים שם את נאומו של מנהלנו ילין הנכבד:

אנחנו נשמור על מטעינו

אנחנו נקטוף את פֵרותנו

אנחנו נבנה את ארצנו

ואנחנו נילחם מלחמת-קיומנו…

והימים הטובים ההם, אשר בהם קטפנו עם מלניקוב שקדים ברחובות, בצרנו ענבים בראשון-לציון, גרנו באהלים שבחורשות האקליפטוס, בישלנו לעצמנו על מדורות-זרדים דודים גדולים מלאים אורז וצימוקים, ושמרנו בלילות – לא יישכחו מלִבנו לעולם.

עכשיו מותר לגלות: למלניקוב היה אקדח קטן, וכל אחד ואחד שיצא לעמוד על המשמר בלילות במחננו – קיבל אקדח זה. מה גאים ומאושרים היינו! וכי דבר קל הוא בעיניכם!? זהו נשק עברי, נשק לאומי וציוני – אחרי אלפיים שנה…

את לימודי בבית-המדרש למורים שבירושלים הייתי פותח על לב ריק; כלומר: בלי ארוחת בוקר. ומדוע? כי לא היה לי במה לקנות לחם, ואפילו לא עוגה… השיעורים הראשונים – מילא. אך ככל שהתקרבו השעור החמישי והשישי – היו בני מעי מתהפכים בקרבי. ועם זאת, למרות שהגוף דרש את שלו, מוכרח הייתי לשמור את פרוטותי המעטות לארוחת הצהריים… וכמוני היו לא אחד ולא שניים…

ועתה, הפעילו לרגע את דמיונכם, והשקיפו על רחוב משופע אחד שבירושלים. לארכו, על פני המרצפת המחוספסת הסלולה בין זכרון-משה ובין בתי-אונגארין, רצה ושועטת כיתת בחורים מיוזעת, בני שמונה-עשרה עד עשרים שנה, ופני כולם חיוורים ודלים, בראשם רץ גבר רחב כתפיים כבן שלושים, לבוש חליפת-חאקי וחבוש מגבעת-אוסטרלית רחבת-שוליים…

• אחת! – קורא המפקד בקול רם ועבה, אגב ריצה והתנשפות – אחת, שתיים, שלוש! שמאל, ימין, שתיים שלוש! שמאל, ימין שמ – אל!

והנה עוברת הכיתה לצעידה קצובה, ומפי שלושים בחורים פורצת שירה רמה:

אל ראש ההר –

הדרך מי יראה לפדויי שבי?

מעבר הר הן זה מכבר

רומזת לָנו ארץ-צבי.

העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו!

אל תחשדו בכשרים. אין זה צבא-מחתרת ואף לא כנופיה של ליסטים. המפקד בעל המגבעת רחבת-השוליים – הוא מורנו מלניקוב, המלמד אותנו כיור והתעמלות… כולנו רעבים כזאבים, אחרי שש שעות לימוד על לב ריק, והננו רצים יחד אל בית-תמחוי זול, הנמצא בתוך החומה, בקרבת שער-האריות. זה בית-אוכל כשר למהדרין, כי בתוכו סועדים גם תלמידי הישיבה “פורת יוסף”.

– אחת קציצה, אחד גרוש! – מכריז המשגיח על המסעדה, יהודי גבוה ובעל זקן לבן, רבי שמעון-יוסף שמו – ושתי קציצות, שני-אחד גרוש…

כיוון שהפרוטה איננה מצויה בכיסינו, אנו קונים אחת קציצה באחד גרוש ומחצית כיכר הלחם באחד גרוש – ואוכלים בתיאבון – אך לא לשובע…

– פלסתין בלדנא ואל-יהוד כּלאבּנא – מאכילים אותנו יושבי בתי הקפה הערביים שבסביבות שער-שכם לפתן ופרפראות – פלשתין ארצנו והיהודים כלבינו… הכו ביהודים!

מורנו מלניקוב שורק במשרוקיתו ורומז לנו להיעצר ולעמוד…

– מורנו? – אנו שואלים במבטים תוהים.

– אל תהיו מוגי-לב! – הוא קורא בזעם – כאן ארץ-ישראל, ורגלינו עומדות בירושלים!

– מי קורא כאן: “הכו ביהודים”?! – הוא שואל ומתקרב אל בית-הקפה בצעד כבד, ומפשיל אגב הליכה את שרוולי חולצתו החומה.

בית-הקפה והרחבה שלידו גדושים עשרות-ערבים בני כל-הגילים, גומעי קפה ומעשני נרגילות. והרחוב הסמוך סוער וסואן מקח וממכר, משא ומתן…

– מי קרא כאן “היהודים כלבינו”? – חוזר מלניקוב ושואל בקול-שואג, כשהוא נועץ את רגליו הכבדות באדמת הרחבה ופניו נזעמים – יקום מייד ויצא אתי החוצה מתוך בית-הקפה. יאללה!

– לא צריך, חווג’ה – קוראים ערבים מבוגרים אחדים, כשהם מקיפים את מלניקוב כטבעת – לא צריך.

זהו ילד, בחיי הנביא. זהו משוגע, ואל תשים לב לדבריו…

– יהי כך, – מתרצה מלניקוב וצוחק – רק בשבילכם…

–לכו לשלום, חווג’ה, – אומרים הערבים ומצטחקים – לכו לשלום…

– בחורים! – מכריז מורנו מלניקוב בקול חוגג והוא משלשל שרווליו כלאחר ניצחון – נשמור כולנו את כוחנו ומרצנו להזדמנות אחרת. תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים!…

 

13. יום הולדת לשיר    🔗

יום הולדת למי? לא סתם לשיר, אלא ליצירתי הראשונה שזכתה לראות אור ולהתפרסם ברבים לפני למעלה מיובל שנים.

נער הייתי וגם זקנתי, ולא ערכו לי חגיגת יום הולדת אפילו פעם אחת בכל ימי חיי. בבית הורי גדלו תריסר ילדים בדירה שכורה וקטנה. אבא ואמא היו טרודים בעסקי פרנסה, ובימי ההולדת של ילדיהם היו נזכרים רק לפני בר מצוה… ומאז שעליתי לארץ-ישראל, בשנת העשרים לחיי, שיקעתי עצמי בהוראה, בכתיבת סיפורים ובהסתכלות בחיי הציפורים – ולבי לא היה פנוי לימי הולדתי. אך כיוון שהגעתי לשיבה, וליצירתי המודפסת הראשונה מלאו חמישים שנה, אמרתי: הבה אערוך לה יום הולדת צנוע, ואספר מקצת מתולדות שירי הראשון…

יצירתי הראשונה בדפוס היתה דווקא שיר ולא סיפור. אודה, כי בלי כל כוונה או ידיעה, יצאתי בעקבותיהם של גדולי המספרים שקמו לנו בדורות האחרונים; שכן י“ל פרץ, אשר ברש וש”י עגנון פתחו בדברי שיר, והלכתי בדרכם…

ירושלים של אז; ואני תלמיד בית-המדרש למורים ומכשיר את עצמי להורות בבתי הספר העבריים שבארץ. תנ"ך ודקדוק הורה לנו מנהלנו דוד ילין, ולשיעוריו ייחלנו תמיד בדריכות, כי בשיטה מקורית לימד אותנו את המקצועות האלה: על יסוד השוואה עם השפה הערבית, הקרובה לעברית. שיעוריו אלה פקחו את עינינו, חיבבו עלינו את שפתנו ואת שפת שכנינו ועוררו את מחשבתנו. כל שיעור היה בבחינת הליכה לקראת תגליות לשוניות, וכולנו ישבנו דרוכים וקשובים. ולא בפסקנות לימד אותנו רבנו, אלא בדרך של שיחה, שאלות ותשובות וּויכוח חופשי. ושעה שאחד מאתנו היה משמיע הצעה בלשנית מקורית, היה מורנו מוציא פנקס ועפרון מכיסו, מנענע ראשו ואומר: המתן, המתן נא רגע קט, בני. ואחרי שרשם את דברי התלמיד בפנקסו, היה משמיע דברי עידוד: יפה דרשת, בני, ודבריך ראויים לתשומת לב. ואם ירצה השם, אביא את דבריך בשם אומרם.

אז היינו מחליפים בינינו מבטי התפעלות, מעודדים את המחדש וכבוד רבנו עולה בעינינו מעלה-מעלה, והכיתה רוגשת ועוטה חג.

וכדי שדברי יהיו מובנים, אביא דוגמאות אחדות.

בברכת בלעם נאמר: “מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך, ישראל. כנחלים נִטיו, כגנות עלי נהר…” מה פירוש “כנחלים נִטיוּ”? הרי בהמשכו של הפסוק נזכרים רק שמות של צמחים: גנות, אהלים וארזים. מכאן שגם במילה “נחלים” יש לחפש שם של צמח ורבנו מציע: נחלים – תמרים; שכן המילה הערבית נחלה פירושה תמר.

ומה פירוש הביטוי “בעל נפש”, הנזכר במשלי פרק כ“ג: “ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה”? הפסוק מדבר על אכילה, מכאן ש”בעל נפש" הוא בעל תיאבון, כי נאפס בשפה הערבית – פירושו תיאבון… באחד משיעוריו של מורנו ילין זרחה לי השמש בעצם עונת הגשמים, כי בסופו של השיעור בענייני לשון הוציא חוברת דקה מכיסו, העביר עיניו על פני התלמידים, הִשהה עלי מבט חם ופתח וקרא בקולו החגיגי:

כריזנטמות לי נתת

לאלמות ונסעת.

את לבי לו את ידעת –

לא נסעת, לא נסעת.

את צלמך את לי השארת,

למזכרת עד – הזהרת.

את לבי לו את הכרת –

פה אתי לעד נשארת…

שוב העביר את עיניו על פני הכיתה הנבוכה, כיעכע בגרונו והצטחק מולי, והמשיך בקולו השקט:

הפרחים שהיו לי כמזמור וכשיר –

ריחם פתע פג וצבעם החויר.

העלמות, שהיו לי חלום-אור מתוק,

עכשיו אעבור עליהן בצחוק.

ושירי, גם שירי שלבי כה הרנין –

אקרא ואקרא ומאום בו לא אבין…

הנה נתגלה חטאי ברבים! כי למרות תביעתו של מורי יום-טוב הלמן, שלימדני בישיבת אודיסה, שאפסיק את החריזה ואכתוב פרוזה – הוספתי לכתוב שירים בחשאי. פייטתי על כריזנטמות, כלניות, נוריות ונעָרות… ניסיתי לשלוח את חרוזי לעתונים שהופיעו בימים ההם בארץ-ישראל, אך עורכיהם הטילו את שירי לסלי-המערכת, ולא זיכו אותי אפילו בתשובה שלילית…

והנה אירע לי נס ונפתח לי פתח תקווה. תלמידי הגימנסיה “הרצליה” אשר בתל-אביב הוציאו בימים ההם עתון בשם “לתלמיד”. ניסיתי לשלוח להם אחת מיצירותי הפיוטיות על ידי חברי זאב וילנאי – ולהפתעתי הגדולה פירסמוה. ואלו היו שורותי הראשונות אשר זכו להופיע בדפוס ולראות אור:

כריזנטמות לי נתת

לאלמות ונסעת…

בכיתה הושלך פתאום הס, ושישים עיניים תוהות הופנו אלי אגב משיכות כתף. ועוד טרם גמר מורנו הרציני לקרוא את השיר, והכיתה כולה התחילה לדקלם בקול רם, בקצב ובבדיחות הדעת:

כרי-זנ-ט-מות לי נ-תת

ל-אל-מ-ות ונ-ס-עת…

– המתינו, המתינו! קרא מורנו והִסה את חברי במורת רוח – לא במושב לצים אנו יושבים, חלילה, אלא בבית-מדרש למורים. על פסוקי “שיר השירים” דרשו חכמינו ז"ל: “כשאדם נער, אומר דברי זמר”. ובספר “קהלת” כתוב: “שמח בחור בילדותך…” ספר הספרים שלנו ספוג כולו אהבה, וגם יהודה הלוי ושלמה בן-גבירול, גדולי משוררינו בספרד, כתבו שירי אהבה. ולוואי שתזכו אף אתם לבנות במהרה בימינו קִִני אהבה בארצנו האהובה, ותהיה האהבה שרויה בבתיכם, אמן…

נשתררה דממה קלה, ומורנו המשיך ואמר: אחד מחבריכם זכה להביא ביכורים מפרי עטו ואני מברך אותו מעומק לבי. ואני תפילה, בני, שפרחיך יעשו פרי-הילולים. אך עלי להעיר לך הערה לשונית, כי לא לשירה מוקדש שיעורנו זה אלא לדקדוק. כתבת בשירך: “את לבי לוּ את ידעת.” ולפי חוקי הלשון העברית יש לכתוב “את לבי לוּ ידעת,” בלי המילה את… ואני תקווה, שבשיעורינו אלה תלמד את תורת לשוננו היפה, ותכתוב שירים לפי רוחה…

וכשצילצל הפעמון ומורנו עמד לצאת את הכיתה, פרצו חברי במחיאות כף ודיקלמו שוב פה אחד:

כריזנטמות לי נתת

לאלמות ונסעת…

חמישים שנה ומעלה עברו מאז נתפרסם שירי הראשון; ובכל-זאת, מדי היפגשי בבני מחזורי – מייד יקיפו אותי, יזכירו לי את חטאי הקדמון ויפתחו בדקלום: “כריזנטמות לי נתת…” וכולנו מוחאים כף – וצוחקים…

אכן, כבר נאמר בספר “משלי”: כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם." כי לימים נתגלה לי, שגם מורנו הדגול עצמו כתב שירי אהבה בבחרותו; וכה שר אל ארוסתו איטה, בּתו של הסופר יחיאל מיכל פינס:

כנטע נחמד יפה-ענף

מצאתי אהבתך ויהי לי שעשועים לנפשי.

שלום לעפרך, מורנו, רבי דוד ילין הדגול!…

 

14. משולחן צולע – שיר נובע    🔗

שיר אחד, תאמרו, מילא; אך מנין השירים שיצאו תחת עטך והחרוזים שחרזת בבית-המדרש למורים שבירושלים? הסכיתו ושמעו: לא בזכות מורנו לספרות כתבתים, כפי שוודאי חשבתם, כי הלז כתב סיפורים. אלא בזכות מי או מה? בזכות שולחן כתיבה.

באותם ימים התגוררתי בחדר שבמרתף ביתו של יוסף גמליאל התימני, ושילמתי לו חמישים גרוש מצרי לחודש בשכר-דירה. עני מרוד ומטופל בילדים רבים היה יוסף גמליאל בעל-המרתף, והיה יושב כל היום כולו על-גבי מחצלת ישנה ומטליא בגדיהם הקרועים של בני-עדתו, שהיו קבצנים כמוהו.

אף כי שמונה ילדים היו ליוסף, שילדה לו חמאמה אשתו הגוצה והצנומה, לא היה במרתפם אף רהיט אחד: לא מיטה ולא ספה, לא שולחן ולא כיסא. הם היו אוכלים ושותים וישנים על מחצלות, וגם את מלאכתו, מלאכת החייטות, היה יוסף עושה כשהוא יושב על המחצלת, סמוך לחלון קטן, המשקיף על החצר הסגורה.

ואם בחדרם הגדול לא היה אף רהיט אחד – קל וחומר בחדרי הקטן שבמרתפם. אף אני הייתי אוכל את לחמי וזיתי על מחצלת קרועה, מכין את שיעורי על פניה, ומתכרבל עליה תחת מעילי בלילות…

– לילה טוב – הייתי קורא לילדיהם של חמאמה ויוסף, כשהייתי שוכב על מחצלתי.

– תלין בטוב, שכננו! – היו עונים לי במקהלה.

– תלינו בטוב גם אתם, ילדים! – הייתי חוזר על ברכתם בלשונם.

– תקיץ ברחמים, אליעזר!

– תקיצו ברחמים אף אתם!…

וכשהייתי מברכם בבוקר בברכת “בוקר טוב” היו מצטחקים ועונים בארמית: “צפרא טבא”.

– בתימן מדברים ארמית?! – שאלתי תוהה.

אביהם יוסף הסביר לי: שני יהודים, הפוגשים זה את זה בתימן לפני זריחת החמה, קוראים איש אל חברו בקול רם: “צפרא טבא.” ולמה? משום דרכי זהירות, כדי שידעו שניהם אם יהודי או נכרי לפניהם…

חמאמה (היא יונה בערבית), אשת יוסף המטליא, היתה שקטה כיונה ממש. קטנטונת וצנומונת, עיוורת בעין אחת וצולעת על ירכה, טפפה כל היום בחשאי במרתף או בחצר – ניקתה ובישלה, כיבסה ומירקה והיא מלווה עבודתה בהמהום חשאי.

– מה את מזמרת, חמאמה? – שאלתי אותה פעם בזהירות.

והיא הסמיקה, הצטחקה ואמרה: אנחנו, התימניות, לא למדנו בתימן בביצפר (בבית-ספר) או בבית-כנסת כמו פה. משום כך לא ידענו לא תפילה ולא תורה. רק שיר אחד לימד אותי יוסף שלי, בבת עיני, ואותו אני שרה כל היום: “אהבת הדסה על לבבי נקשרה,/ ואני בתוך גולה פעמי צוללים;/ לו יש רשות לי – אעלה אתחברה/ תוך שערי-ציון אשר הם נכללים…”

– כלום שנים רבות אתם נשואים? – הוספתי לשאול.

חמאמה המשיכה לכבס ולסחוט, הסמיקה והצטחקה ואחר אמרה: זה הבחור שלי השני. הייתי יתומה מסכנה בתימן, לא אבא היה לי, ולא אמא. ואז עשו לי חתונה עם אחד זקן. אולי בן מאה שנה, בחיי. הוא היה זקן-זקן ואני עוד ילדה, בחיי. והייתי עקרה, השם יצילנו. אתה יודע מה זה? כך רצה השם. נתן לי הזקן ג’ט (גט) ואחר כך מת. מנוחתו כבוד.

ואז אמר לי יוסף: “חמאמה, בואי נתחתן כדת וכדין ונעלה לארץ-ישראל. את יתומה ומסכנה ואני יתום ומסכן – ואלוהים שבשמיים הוא אבי-היתומים.” בחיי, כך אמר לי הרחום שלי. אז עשינו חתונה בתימן, ובאנו לכאן. וברוך השם, חמש-עשרה שנים – הוסיפה ואמרה כשהיא צוחקת צחוק אושר – וכבר ילדתי שמונה ילדים. בן פורת יוסף (בלי עין רעה), יעיש ודאוד, יפת ושלמה…!

– אישו (אשה)! – קרא יוסף וקפץ לעברנו מתוך המרתף – אל תפתחי פה לשטן! חס וחלילה וחס! הוסס!

– יווו – צחקה חמאמה ואמרה: עוד אלד לך ילדים רבים, בעזרת השם, יוסף בבת עיני! משעמם לי בבטן בלי ילד בתוכו…

כך אמרה וצחקה צחוק של אושר.

– אליעזר! – קרא יוסף לעברי.

– כן. מארי יוסף!

– במחילה ממך, אל תרבה שיחוֹ (שיחה) עם אשוֹ (אשה). כך אמרו חכמינו זכרונם לברכה.

ואני הסמקתי, הפלטתי מפי “סליחו” (סליחה) והסתלקתי למרתפי ואל מחצלתי.

לכאורה, מטליא בגדים ישנים היה יוסף, אך פניו היו פני תלמיד חכם: זקן ארוך ושחור היה לו, פאות ארוכות ומסולסלות, וספר היה פתוח לפניו תמיד על המחצלת והיה מעיין בו לסירוגין. בוקר וערב היה רץ לבית-הכנסת של התימנים אשר מול ביתם, ואת שיחו תיבל תמיד בפסוקים מהתורה ובמאמרי חז"ל.

– המורה אליעזר!

– כן, מארי יוסף!

– התדע, מדוע ציווה משה רבנו בספר דברים: “שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך?”

– מדוע?

– שמע, בני, שמע. משה רבנו התכוון לומר: שים שוטר ליד כל שער שבגוף שלך. שוטר על יד הפה, שלא ידבר דברי-הבל; שוטר ליד האוזניים – שלא תקשבנה לדברי רכילות; ושוטר ליד העיניים – שלא תראינה דברים אשר לא צריך לראותם…

– יפה דרשת, מארי יוסף.

– תזכה לשמוע קול שופרו של משיח.

ובפעם אחרת: המורה אליעזר!

– כן, מארי.

– מדוע מתחילה התורה הקדושה באות בי“ת, בראשית ברא”… – ולא באות אל“ף, שהיא הראשונה באל”ף בי"ת?

– מדוע? – אני שואל, כולי סקרנות ותהייה.

– שבאל“ף מתחילה המילה ארור, רחמנא ליצלן, ואילו באות בי”ת מתחילה המילה ברוך…

– שפתיים תושק, מארי יוסף!

– תזכה לביאת הגואל!

– אמן!

– ושוב בפעם אחרת: המורה אליעזר!

– כן, מארי.

– אשאלך שאלה.

– שאל, מארי, שאל.

יוסף הצטחק, הניח מחטו מידו ושאל: מדוע פני התימנים שחורים כשולי קדרה ואילו פניהם של האשכנזים לבנים?

– אינני יודע, מארי.

– אם כן, שמע, בני. שעה שמשה רבנו עליו השלום שהה על הר סיני, התקבצו כל בני ישראל למרגלות ההר, כדי לקבל את התורה הקדושה. התימנים, שנפשם חשקה בתורה, רצו והגיעו עד ההר ממש, כדי לשמוע כל מילה ומילה שתצא מפיו של משה. ואילו אחינו האשכנזים עמדו מנגד, בריחוק תחום-שבת מההר. וכיוון שההר היה עשן מאוד – השחירו פני התימנים: ואילו פניהם של האשכנזים הפיקחים נשארו לבנים…

– חה - חה - חה - חה!

– תזכה לצחוק בהנאה כל ימי חייך, המורה אליעזר.

– גם אתה, מארי…

פיתות שאפתה חמאמה במו ידיה אכלה המשפחה שלוש פעמים ביום, כשהן טבולות בחילבה (ממרח חום וחריף, העשוי מזרעי הגרגרנית – צמח ממשפחת הקטניות), בתוספת זיתים ירוקים ומרק בורגול (גריסה-חיטה). אך כל סעודה וסעודה היתה מלווה תמיד שירים רבים – כתוספת לברכת המזון ולטיפת העראק שהיה ראש המשפחה גומע מתוך בקבוק קטן.

– אליעזר! – אמר לי מארי יוסף בבדיחות הדעת – התדע מדוע אני טועם טעימה כלשהי מעראק זה? כדי לקיים את הפסוק: “ויין ישמח לבב אנוש.” כי תמיד עצוב לנו, התימנים, מחמת דחקנו ודלותנו, ירחם עלינו השם.

–ומדוע עראק, ולא יין? – שאלתיו לתומי.

– הו, הו, המורה אליעזר! זה סוד של התימנים. אך לך, שמשלנו אתה, אלחש על אוזנך בקול רם.

ומארי יוסף צוחק, וגם חמאמה והילדים צחקו עמו.

– התדע מה זה נוטריקון (ראשי תיבות)? – שאל לאחר שנרגע מצחוקו.

– יודע, מארי…

– אם כן, שמע: “אשכנזים” בנוטריקון: אשכנזים שותים קוניאק נסוך (במים) זול, יין מהול (במים). ואילו תימנים בנוטריקון: תימנים יודעים מה נעים יותר, מה?

והילדים עונים לעומתו במקהלה: עראקי!

והמרתף כולו מהדהד קולות צחוק ושמחה.

– אבא סידר אותך, אליעזר – מריעים הילדים ומוחאים כף – אל תתחיל עם תימונים!…

אימתי יהודי שר? היו הגויים שואלים בליצנות כדי להשיב: כשהוא רעב. ואת החיזיון הזה – שירה מתוך רעב, או כדי להשכיח את הרעב – ראיתי בעיני במרתפו של יוסף וחמאמה. כל השירים כולם הושרו בלשון הקודש. מהם שירי קודש ושירי ציון, ורק מעטים מהם שירי חול. הם לא שמעו את השמות ביאליק או טשרניחובסקי, אך ידעו את רבי יהודה הלוי והכירו את רבי שלמה אבן גבירול. ובעיקר חביב היה עליהם משוררם התימני הנערץ, רבי שלום שבזי, שחי בגולת תימן הנידחת במאה השבע-עשרה וכתב שירי געגועים רבים לציון – כחברו רבי יהודה הלוי בספרד, במאה השתים-עשרה.

אותי, כמורה בעתיד, משכו שתי תפילות שהיה מארי יוסף חוזר ומשמיע עם בניו בוקר-בוקר בניגון מסולסל, לפני שהלכו אל בית אולפנם: “אֵל, לבי פתח בתורתך, השם, תחכמני. גדל, יה, מעלתי למענך, דברי לימודים תלמדני. השיבני אליך – ואשובה, ואקראך ותענני. זַכּה השם, נשמתי, חכמה יקרה תחכמני. טוב יש תנחלני, ישכרני ולמדני דתך. כבוש פשעי, לבי מלא דעת, מעל מכשול נקני והצילני. נא, סמוך מפלתי, כי עליך, השם, נשענתי. פנה אלי, צדיק, – דרכיך ישנני, קרבני ומעונש פדני. רועה ישראל! שמרני, שמור השם, נשמתי; תמיד יומם ולילה תצרני (תשמרני) ותענני. ואל זאת אשבחך וארוממך…”

והתפילה השנייה, שהושרה בהתעוררות רבה: “בשם השם, אל-עולם, נעשה ונצליח. והאל עלינו ברחמיו ירויח (יעשה לנו רווח) וכשושן נפריח, וכבושם אדוננו, המלך המשיח. הרחמן, ברוך הוא, יפתח לבנו לתלמוד תורתו, ויתן בלבנו אהבתו ויראתו. לעשות כרצונו ולעבדו בלבב שלם ובנפש חפצה…” (לפי הנוסח שפרסם משה צדוק.)

כשנים-עשר חודש שכנתי במרתפם של חמאמה ויוסף – וכתריסר שירים משירי-תימן למדתי לשיר ולסלסל, בסגנונם ובחרחורי-גרון. אך משך יובל השנים ומעלה מאז שנפרדתי מהם – שכחתי את רובם, ורק אחדים מהם עודם שמורים בזכרוני.

וכיוון שכל דרכיהם ומעשיהם של בעלי ביתי ושכני היו רצופים שירה – מה פלא שאף אני התחלתי לשיר ולפייט? כלום אפשר לטבול שנה שלמה במקווה מים ולהישאר יבש? בוקר, צהריים וערב; חול, שבת וחג – תמיד-תמיד חדרו לאוזני ולתוך נפשי שירים ומנגינות, שבקעו מפיות רומיה וסעדה, יעיש ודאוד, יפת ושלמה, חמאמה ויוסף – ולא אצטרף למקהלתם?

ובכן, ירד אלי מלאך הפיוט לתוך המרתף והתחלתי לחרוז חרוזים:

נפשי יוצאת אל הכותל

יומם וליל,

ואני יורד אליו תכופות –

ומתמוגג ליד אבניו בילל…

בדרך אפרתה, אל קבר רחל

אני מכתת רגלי להשתפך ולהתפלל.

הו, רחל אמנו, כבר הגיעה השעה

שתבוא הגאולה לאומתנו, הנדה והנעה…

“לו היה לי שולחן במרתפי,” הייתי אומר בלבי, “הייתי יושב לידו ערב ערב וכותב שירי ציון בלי הרף, כשלום שבזי ויהודה הלוי…”

אך שולחן מנין ימצא לי? ומאין יבוא עזרי?

והנה קרה נס! יום אחד, כששבתי מבית-המדרש למורים אל מרתפי – נדהמתי למראה עיני: יוסף וארבעה מילדיו סוחבים שולחן ועליו ריפוד ירוק, שולחן-כתיבה ממש! צהלתי וקראתי: מזל טוב, מארי יוסף! בא גד! עתה תוכלו לסעוד ליד שולחן!

רגז מארי יוסף וצעק, כשקצף ניתז מפיו: ימח שמו וזכרו של אותו אשכנזי, שמו ושם אביו! לפני שבוע הביא לי ערמת בגדים ישנים, כדי לתקנם לו. בא ולקח הבגודים, ונשבע באלוהים: בעוד שעה אחת – אני מביא לך שתי רילות (לירות) זהב. משבושש לבוא ולהביא את השכר רצתי לביתו – והנה תריסו נסגר. שאלתי: לאן זה האשכנזי נעלם? צחקו וענו לי: לאמריקה הפליג לעולם… ורק את השולחן הזה, הצולע והשבור, השאיר לי הרמאי הארור…

נתאספו ילדים ונשים וליוו את יוסף וילדיו בבכיות ויללות: אהו, ליו, ליו, ליו! במה תפרנס חמאמה המסכנה את עשר הנפשות!? יצאה חמאמה לקראתם ושמעה על השבר והשוד ונוספה אף היא על המקוננות. וכך הכניסו את השולחן לחצר וכולם מקוננים עליו כעל מת, רחמנא ליצלן…

השתקתי את כולם וקראתי: מארי יוסף, אני קונה ממך את השולחן ומכניסו למרתפי!

שאל יוסף: וכמה תיתן מחירו?

הירהרתי ואמרתי: לירה אחת.

צעק והכריז: תן רילה וחצי, המורה אליעזר, תזכה למצוות ותהיה לנו לעזר, ותזכה בשולחן יפה כנזר!

אמרתי: לירה במזומן, ועוד מחצית הלירה בהקפה.

– זכית ויהיה קניינך לעד!

כך היה לי למקנה השולחן על מפתו הירוקה-יפה. מאות שירי ציון כתבתי על שולחני זה, שירי אבל על חורבן הארץ ושירי תקווה ונחמה לעתיד.

אך למזלכם הרב, השליכו עורכי העתונים את רובם לסל. מדוע למזלכם? שהרי לולא השליכום – הייתם צריכים מסתמא ללמוד כמה מהם על-פה, בין שאר שירי הקינה והנחמה; ומי יודע אם הייתם סולחים לי זאת, ומוּכנים לקרוא את סיפורי…

 

15. העץ שגירש את הקדחת    🔗

בהיותנו בחוץ-לארץ, ידענו שבארץ-ישראל גדלים זיתים ורימונים, תאנים וחרובים. שמענו שבפרדסיה מגדלים תפוחי-זהב ולימונים ואפילו אתרוגים. אך את המילה אקליפטוס שמעתי בפעם הראשונה בארץ-ישראל, לאחר שלמדתי כבר שנה שלמה בבית-המדרש למורים בירושלים.

בשנים הראשונות ליסוד המושבות – סיפר לנו אברהמל’ה ממלבס (הלוא היא פתח-תקווה) – היינו גם אני, גם אבי וגם סבי חיוורים וצנומים וחלשים כזבובים, כי המלריה (כלומר: הקדחת) אכלה בנו בכל פה ועשתה בנו שמות; היא מצצה את דמנו ולשד עצמותינו ממש. אך לאחר שהובאו האקליפטוסים הברוכים האלה וניטעו בביצות שבסביבות המושבות – חאלאס (חסל), חבריא, סוף לאותה קדחת ממארת.

– הגילו את עץ הפלא הזה בסיני ואולי על החרמון? – שאלנוהו בתמימות ובסקרנות.

– שמעתם על ארץ ששמה אוסטרליה – ענה לנו אברהמל’ה בשאלה על שאלתנו – נוּ, ובכן, משם, מאותה אוסטרליה המבורכת, הביאו עצים אלה לארץ-ישראל והצילו את המושבות. “שג’רת אל-יאהוד” (“עץ היהודים”) – כך קראו לו הערבים, כי היהודים הם שהנהיגוהו בארץ.

שיחה זו התנהלה בסמינר למורים שבירושלים בחורף התרפ"א (1921). ובאחד מימי שְבָט יצאנו עם מורנו לטבע, יהושע אביזוהר, לטיול-טבע בסביבות ירושלים.

יום שבט בהיר ומוצף שמש היה זה, ונעימות חמימה ריחפה באוויר. יום שבו ההרים מוריקים והשמיים מכחילים; ציפורני החתול וסביונים מצהיבים-מזהיבים בדשאה הירוקה-רעננה, ופרחי רקפת ורודים מציצים מבין חגווי הסלעים; כלניות ראשונות מאדימות פה ושם, ובתוך שושנות עלי-הדודאים הגדולות מכחילים פרחים מוצנעים; האקליפטוסים הגדולים מכוסים שפע פרחים צהבהבים ומעליהם המוני דבורים וחרקים שונים מעופפים ומזמזמים…

– הידוע לך פירושו של שם העץ הזה, משה כהן? – שאל מורנו כשהוא מרים את העלה שבידו לעומת לץ הכיתה.

– קליפטוס, כי הוא משיר את קליפתו – הכריז אחד מילידי המושבות בקול רם – כך ראיתי בעץ הגדל בחצרנו: תמיד-תמיד הוא מחליף את קליפתו, כאותו נחש המחליף את עורו.

– אתה נחמד, חביבי! – קרא מורנו וצחק יחד אתנו – אך השם אקליפטוס איננו קשור בקליפתו המתקלפת. בשם אקליפטוס מסתתרות שתי מילים יווניות: איאו – טוב, קליפטוס – מכוסה…

– מכוסה היטב? – תהו אחדים בינינו כשהם בודקים את העץ הפורח בתשומת לב – והרי העץ כולו גלוי, ועל מה הוא מכסה?!

– יקח נא כל אחד ואחד מכם כפתור סגור של פרח ויבדוק אותו – אומר מורנו.

– כזה, הנושא כיפה מחודדת על ראשו?

– בדיוק! ועתה הורידו בזהירות את הכיפה המחודדת מעל הכפתור הסגור והתבוננו!

– אבקנים רבים ולבנבנים, מורי!

– יפה מאוד! – חגג אביזוהר וצהל – כיפה מחודדת זאת, המכסה על האבקנים שבתוך צינור הגביע של הפרח, נוצרה מעלי הכותרת, שהתחברו ביניהם כדי להגן על האבקנים. ומשום שהחוד של הכיפה דומה למקור של ציפור – רואים? – מכונה מין זה של האקליפטוס, והוא המין הנפוץ ביותר בארץ, בשם “אקליפטוס המקור”.

ועתה יקח נא כל אחד מכם פרי יבש מעל הענף שאני מכופף שוב, ויבדוק אותו יפה. תוכלו לראות במו-עיניכם שהֶלְקֵט הזרעים הוא-הוא החבוי ומכוסה היטב – איאו קליפטוס ביוונית – בתוך צינור הגביע…

– משפחת ההדס, מורי? – שואל אברהמל’ה בתדהמה, כשהוא מושיט עלה אל מול השמש ובודק שטחו הרחב בעינו הימנית.

– לפי מה הכרת? – תמה אביזוהר, ושלח בתלמידו החיוור והצנום מבט מלטף.

– לפי מספרם המרובה של האבקנים הלבנבנים. וגם לפי הבלוטות הזעירות של השמן האֶתרי והריחני המצויות בתוך העלה, כמו בעלי ההדס – לחש אברהמל’ה וקולו רעד.

– הו, חביבי – ענה מורנו וגפפו.

– עכשיו אני כבר מבין – הכריז אחד מבני המושבות בהניפו אף הוא עלה אקליפטוס מול השמש – הערבים קוטפים עלי האקליפטוס ומבשלים אותם שעה ארוכה על גבי מדורה, ואת המים, שקלטו לתוכם, זה ה“בושם” שבעלים, הם נותנים כתרופה לחולי הקדחת שביניהם לרפואה.

עוד אנו עומדים ביום שבט יפה זה סביב האקליפטוס, ולפתע פתאום הגיע לאוזנינו קול קורא: שלום, מר אביזוהר! שלום, שלום לידידי המורה ולתלמידיו!

נשאנו עינינו וראינו אתון לבנבנה צועדת בדרך המלך הסמוכה (כביש טרם נסלל בימים ההם בין ירושלים ובין תל-אביב!), ועל אוכפה רכוב גבר והוא מנפנף מולנו במקל שבידו.

– הו, שלם, מר וייץ! – קרא מר מורנו ורץ לעברו.

– יוסף וייץ מהקרן הקיימת?! – אתם שואלים ודאי מופתעים – איש הייעור הוותיק?!

אכן היה זה יוסף וייץ, שבמשך עשרות שנים דאג לכסות את מערומי ארצנו בעשרות מיליוני עצים. האורח הוציא את המתג מפי האתון ושלחה לרעות בדשא, וכולנו התיישבנו סביבו על אבני המקום והקפנוהו בחצי-גורן עגולה.

– כשש מאות מיני אקליפטוס נתגלו עד עתה באוסטרליה ובטסמניה – פתח יוסף וייץ ואמר – וביניהם מין אחד, האקליפטוס השקדי, המתרומם לגובה מאה וחמישים מטר! יערות האקליפטוס הללו עמדו גם אחר גילוי אוסטרליה בשממונם, כשם שעמדו מאז בריאת העולם; ורק הקואלה, חיית-כיס קטנה וחסרת-זנב, נדדה על פניהם והתפרנסה מעליהם. עד שיצאו להם מוניטין בכל העולם, ותכונתם המיוחדת נתפרסמה ברבים: שורשי האקליפטוס חודרים לתוך האדמה המוצפת מים ויונקים אותם בצימאון, המים עולים אל העלים ומתאדים בחום השמש – והביצה מתייבשת ונהפכת לאדמת-מזרע…

– והמלריה נעלמת כליל מאותו האזור, מר וייץ?

– השם מלריה – סיפר וייץ – מקורו בשפה האיטלקית: “מאל אריאה” פירושו אוויר רע. בעבר חשבו הרופאים שסיבת הקדחת היא אוויר רע. משנתברר לחוקרי המחלה, שהקדחת קשורה ביתוש אנופלס – אשר זחליו וגלמיו מתפתחים במים-עומדים, והיתוש בעל הכנפיים מעביר את חיידקי המחלה מאיש חולה לאנשים בריאים – נמצאה התרופה.

– כינין? – שאלו רבים.

– תרופה יותר חשובה – ענה וייץ וצחק – ייבוש הביצה, אשר במימיה העומדים מטיל היתוש ביצים והזחלים והגלמים מתפתחים בתוכם… וכאן באה תרומתו של האקליפטוס שלנו.

– אבל מי הביא את האקליפטוסים הראשונים לארץ-ישראל – שאלו קולות אחדים בסקרנות – ומתי הובאו לכאן?

– קיימות שתי גִרסות – ענה המספר ואמר – בסוף המאה התשע-עשרה, בשנים שבהן הוקמו המושבות הראשונות, נתקבל נוצרי אחד, ספאפורד שמו, כמורה לאנגלית בבית הספר “אליאנס” אשר בירושלים. ראה ספאפורד במו עיניו את האיכרים היהודים וגם את קרבנות הקדחת, וכתב אל ידידו שבטסמניה וביקש שישלח לו זרעי עץ הפלא לעיר הפלאים. שלח לו הלז שקיק מלא זרעי אקליפטוס. המורה מסר את הזרעים היקרים לידי מנהלו של בית-ספרו, והלז הביא אותם למקווה-ישראל ומסרם למנהל בית-ספרו החקלאי, קרל נטר המפורסם. גנן בית-הספר זרע אותם בעציצים וגידל את האקליפטוסים הראשונים בארץ-ישראל, הלא הם האקליפטוסים הענקיים אשר קיימים שם עד היום הזה והם כבני מאה שנים.

לישראל בלקינד, איש ביל"ו אשר עלה לארץ מרוסיה ב-1882 ועבד כפועל במקווה-ישראל, גִרסה שונה: לדבריו, היו הזרעים שנשלחו למורה ספאפורד מטסמניה מהמין “אקליפטוס כדורי”. הללו נבטו, אמנם, במשתלת מקווה-ישראל. אך השתילים לא נקלטו וקמלו, כי מין זה מסתגל בקושי לאקלים שמחוץ לאוסטרליה. ובאותה השנה שלחו לקרל נטר מאלג’יריה זרעים מהמין “אקליפטוס המקור” – והשתילים שגודלו מהם הם מקור האקליפטוסים בכל הארץ.

– פקחת את עינינו ממש, מר וייץ! – קרא מורנו אביזוהר כשהוא ניגש אל האורח ולוחץ את ידו.

– לא לי מגיעה התודה – אמר המספר כשהוא מושך כתפיו ופורש ידיו לדרום-מערב ולצפון-מערב – אלא להם, למתיישבים הראשונים של פתח-תקווה וחדרה, שהקריבו עצמם ובנו מושבות וייבשו את הביצות. ערומים ויחפים עבדו, מבוססים כל היום בבוץ בתוך סבך שיחים וקני-סוף כשהשמש מחממת את הביצה ומעלה אדי-באושה עד לסחרחורת הראש, עד לעילפון ממש: ועדת יתושים למיניהם, יתושים מפיצי קדחת, עוקצים אותם ומנגעים אותם בקדחת… להם מגיעה תודתנו. ועם כל הכבוד לאקליפטוס – רק כלי היה בידיהם של אבותינו החלוצים.

 

16. מחץ וקשת – לטנק של עשת    🔗

חמישים שנה כבר עברו מאז ישבתי במטע הזיתים העבותים אשר ליד קבר שמעון הצדיק שבצפונה של ירושלים. ולמרות שחלף זמן רב כל כך, לא הייתי זקוק למורה-דרך שיביאני לאותו מקום. יצאתי את מאה שערים עברתי ליד בתי אונגרין פניתי שמאלה בכביש העולה להר-הצופים והגעתי לשכונות נחלת-שמעון ושמעון הצדיק ההרוסות. אך כשפניתי ימינה וחיפשתי את כרם הזיתים העתיק, אשר היה נטוע בבקעה נרחבת מול השכונות הללו – ציפתה לי אכזבה מרה. הזיתים הקשישים והענפים, בעלי הגזעים המעוקמים והמסוקסים ונופי העלים הגדולים והמכסיפים – נעלמו כליל. במקומם הוקמו בתים קטנים מוקפים חצרות ובהן עצי פרי ונוי שונים. בין הבתים שיחקו ילדים, שדיברו ביניהם בערבית קולנית.

רק לרגלי ההר שמצפון לשכונה השחירה כבימים ההם הכניסה למערה הפתוחה – מערת שמעון הצדיק.

אודה ולא אבוש, כי המראה שנגלה לעיני לא קסם לי כלל וכלל, וכבר פניתי לחזור למאה שערים אולם כשעליתי על הגבעה אשר ממול כדי להשקיף ממנה על הסביבה – עבר בי רטט. בחלקה העליון של הגבעה הוריקה גינת-נוי רעננה ומטופחת, ובתוכה התנוססה מצבת-אבן ועליה חרותה כתובת הנצחה באותיות גדולות: “אנדרטה לזכר אחד-עשר החיילים מחטיבת הצנחנים, גדוד שבעים ואחד – אשר נפלו במלחמת ששת הימים, יהי זכרם ברוך…”

השהיתי מבט ממושך על השמות החרותים על פני המצבה – ושפתי רטטו. האומנם? האם לא הטעוני עיני? לא: הנה אחד, והנה השני… את שניהם הכרתי בעודם ילדים, כי תלמידי היו, אחד היה שחרחר וסגלגל, והשני – בהיר ובעל רגליים דקות וגבוהות. שניהם היו משחקים בקשתות ובחצים בל"ג בעומר ובאקדחי פקקים בפורים. ושניהם חולמים היו בהקיץ והוזים להיות צנחנים בצבא-ההגנה-לישראל…

– בץ! בץ!! – שמעתי קול נפץ. האם קול ירייה הוא? וכי מי יורה כאן, מעברו הצפוני של “מעבר מנדלבאום”, בשטח ישראלי ששוחרר במלחמת ששת הימים? נשאתי עיני, הבטתי סביבי – והצטחקתי. הד ירייה ישן נושן קלטו אוזני, בת קול אשר באה אלי ממרחקי הזמן, מנבכי חגיגת ל"ג בעומר אשר חגגנו בעמק הסמוך לפני יובל שנים ומעלה…

והנה הגיעו לאוזני גם קולות-שירה, שבקעו מבין הזיתים המצלים של אותם ימים, הזמרה לוותה מחיאות-כפיים קצובות, תיפוף על גבי תופי חרס, ותרועות ממושכות של נשים; “זבחו זבחי צדק ובטחו אל השם! זבחו זבחי צדק ובטחו אל השם!”

המונים-המונים מבני עדות המזרח שבירושלים העברית מסובים בצל הזיתים, וכולם לבושים בגדי-חג ומקושטים בכל מיני קישוטים צבעוניים ועדיים נוצצים. ילדים משחקים ותינוקות בוכים, גברים שרים ונשים מוחאות כף וקוראות קריאות “ילייליילי!” אגב תפיחה בכפות הידיים על הפה.

תמרות עשן דקות היתמרו ועלו מעל גבי כירות-חרס קטנות, אשר עליהן צלו קבאב ושאשליק. ומוכרי הלימונדה והתמר-הינדי קישקשו בכוסות-המתכת הצהובות שבידיהם והכריזו על משקאותיהם הקרים בקולי קולות: תמרינדי! לימונד קר! בארד! יאללה, קר, בארד!… אוכלים ושותים, צוחקים ומשיקים כוסות.

נרגשים ואחוזי התפעלות הלכנו כצללים אחרי רבותינו שבבית-המדרש העברי למורים כשאנו שותים דבריהם בצמא. ביניהם היו מנהלנו דוד ילין, אשר לימד אותנו תנ"ך ודקדוק; המורה חיים-אריה זוטא, שעשאנו מורים; יהושע אביזוהר מורנו לכימיה, יוסף מיוחס, שמפיו למדנו ערבית; ואברהם מלניקוב – הוא הפסל הידוע – אשר לימדנו התעמלות וכיור…

– בר-יוחאי, בר-יוחאי, בר-יוחאי אשריך! שמן טוב, שמן ששון, נמשחת מחבריך! – הגיעו קולות צהלה ונגינת כינור מעבר המערה שבצפונו של המכתש, שם הועלתה מדורה בעצם היום וגברים נלהבים ריקדו וקפצו במעגל, כשהם אוחזים באבנטיהם או דבוקים בזרועותיהם, המתפתלות על הכתפיים. תימנים וגורג’ים, כורדים ויוצאי בבל, ספרדים ואשכנזים, יוצאי תורכיה ועולי תוניסיה ואלג’יריה. שטריימלך ותרבושים, כֵּפיות ומגולי ראש…

– מי אנחנו? – ישראל!

– מי כולנו? – ישראל!

– בר-יוחאי, בר-יוחאי, בר-יוחאי, אשריך…

חום, אבק ועשן. תיפוף תופים ונגינת כינורות. צרצור גרמופונים ושירה קולנית. ונשים מריעות ומחוללות כשהן מנפנפות ידיהן מעל ראשיהן וטופפות על ראשי בהונות רגליהן. וישישות מרכיבות תינוקות על כתפיהן ומכרכרות בראשים זקופים…

כשישבנו לנוח על גבי תלולית-עפר אשר מסביב לזית ענף וכבד-צל, נאנח מורנו להתעמלות מלניקוב אנחת רווחה, הסיר מעל ראשו הגדול את מגבעתו הצבאית-אוסטרלית רחבת השוליים שצבעה חום, מחה את זיעת פניו הרחבים במטפחת חאקי גדולה, כיעכע בגרונו, פתח ואמר: במחילה מכבודכם, מורי ורבותי המלומדים, וסליחה הנני מבקש מכם מראש, שהרי רק מורה להתעמלות הנני ואיש פשוט, העושה בחומר ובאבן. אולם משך כל היותנו כאן היום הריני שואל וחוזר ושואל את עצמי אותה שאלה: איך אפשר? הרי בעצם היום הזה ממש, בל"ג בעומר, עולים המוני יהודים על קברו של רבי שמעון שבהר מירון, מעלים מדורה ורוקדים; ואיך אפשר שאיש אחד, אפילו חשוב וצדיק כרבי שמעון, יהיה קבור בשני מקומות – בצפת ובירושלים?…

אנו, התלמידים, החלפנו קריצות עין והחשינו, אך מורנו חיים-אריה זוטא נחרד כעקוץ עקרב וצעק: מה הוא מדבר? מה הוא סח, במחילה מכבודו? וכי שמעון אחד בלבד היה בהיסטוריה שלנו? חס ושלום! כמה וכמה שמעונים פעלו בעם ישראל, ובתקופות שונות: שמעון הצדיק, או שמעון הכהן הגדול, אשר חי בירושלים במאה הרביעית לפני הספירה: שמעון בן שטח, מראשי הסנהדרין בימי המלך אלכסנדר ינאי ואחי אשתו של המלך, שלומציון; שמעון בר-יוחאי, תלמידו של רבי עקיבא, אשר נקבר לפי המסורת על הר מירון; וכאן, במערה שלפנינו, נקבר לפי מסורת עממית בת מאות שנים, שמעון הצדיק “משיירי אנשי הכנסת הגדולה”.

ואחרי שתיקה קצרה המשיך מורנו זוטא בקולו הצרוד, כקורא מתוך הספר: "בעשרים וחמישה בטבת, יום הר-גריזים הוא, יום שבו ביקשו כותים את בית אלוהינו (הבית השני) מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי-כהונה ונתעטף בבגדי-כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהם, והיו מהלכים כל הלילה כולו; הללו (היוונים) מהלכים מצד זה, והללו (היהודים) מצד זה (של ההרים) עד שעלה עמוד-השחר.

"כיוון שעלה עמוד השחר, אמר להם אלכסנדרוס (לפמלייתו): מי הם הללו?

"אמרו לו: הללו יהודים, שמרדו בך.

"כיוון שהגיעו לאנטיפטרס, זרחה החמה ופגעו זה בזה. כיוון שראה את שמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו.

"אמרו לו (בני פמלייתו): מלך גדול שכמותך ישתחווה ליהודי זה?!

"אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית-מלחמתי.

"אמר להם (ליהודים): למה באתם?

"אמרו לו: אפשר (האפשר) בית, שמתפללין בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב – יתעוך גויים להחריבו?

"אמר להם: מי הם הללו?

"אמרו לו: הללו כותים העומדים לפניך.

“אמר להם: הרי הם מסורים בידכם…”

המילים המעודדות ומאירות-העיניים עודן על לשונו של מורנו – וזעקת אימים חלפה עברה על פני בקעת הזיתים, משל רוח-סערה גלשה פתאום מהר הצופים, פרצה אל בין העצים והחרידה את כל הקהל הרב אשר ישב וחגג בהרחבת הדעת.

קמנו מבוהלים, הבטנו סביבנו תוהים ונפחדים, והנה ראו עינינו עשרות שוטרים בריטים וערבים מסתערים רכובים על סוסיהם בחמת-רשע על אלפי החוגגים השלווים והתמימים, מצליפים בהם בשוטיהם וברגליהם ומצעקים בפראות: יאללה, יאללה, יהודים ארורים! אימשו מין הון (הסתלקו מכאן), יאללה, אוּדרובּ אל יהוד (הכה ביהודים)! והמפקד על כנופיית שוטרים זאת, המשתולל על סוסו בראשם, לא היה אלא מפקד משטרת ירושלים הבריטית-ערבית שהיה ידוע לשמצה ביחסו העוין ליהודי-ארץ-ישראל…

וכיוון שבשלב זה היה למורנו לכימיה, יהושע אביזוהר, חלק חשוב בסיפור – ארחיב מעט את הדיבור עליו. מתחילה היה שם משפחתו סינגלובסקי; אך בעלותו לירושלים ובהחילו ללמד כימיה בבית-המדרש העברי למורים – שיעבר את שם משפחתו וקרא לעצמו על שם בתו זוהר: אביזוהר. כיום ידועה בת זאת כחוקרת ותיקה של פטריות ארץ-ישראל, והיא מכהנת כפרופסור במכון וייצמן ברחובות; אך בימים ההם היתה נערה צעירה ובהירה, זוהרת כחרצית-בר באביב, ואביה היה משתפה בכל טיולינו, כדי שתלמד להכיר את צמחי הארץ ותהיה אף היא בעתיד מורה לכימיה או לטבע.

מורנו אביזוהר עלה לירושלים משווייץ, שבה למד את חכמת הכימיה, ושממנה הביא עמו לא רק אשה ובת, אלא גם סוד כמוס – מקל פלאים. כלפי חוץ היה זה מטה עשוי פח ובעל ידית כפופה קמעא בראשו. אך בתוך תוכו היה זה רובה מוסווה, פטנט מיוחד במינו.

ולא רק הוא, אלא אף אני, שהייתי תלמידו ונושא-כליו הנאמן עליו – ירינו במטה-פלאים זה פעמים מספר. אך מובן מאליו שלא במחנה יהודה שבירושלים או ברחוב אלנבי עשינו זאת, אלא במחצבה שמעבר לשכונת בית-הכרם היינו יורים, בזהירות ובסודי-סודות… וכדי להחריש את רעמה החזק של הירייה, היינו מתחבאים במעמקי המחצבה ושרים בקולי-קולות נגד עין רעה ואוזן עוינת…

מורנו אביזוהר היה אדם עניו וצנוע, ומדי דברו – היו פניו מסמיקים כפני ילדה תמימה. טוב לב ואוהב בריות היה, ומפריש היה מפִּתו לתלמידיו הרעבים. את הרובה הביא לארץ לשם הגנה, כי עד לוזאן שבשווייץ הגיע שמע רשעותם של הפקידים האנגלים ויחסם הרע ליהודי ארץ-ישראל.

ובכן, בעוד השוטרים מגרשים את החוגגים, ירה לפתע רובהו של מורנו אביזוהר והשמיע קול מחריש-אוזניים. לולא היה קנה הרובה מכוון כלפי השמיים – מי יודע אם הייתי זוכה לכתוב לכם עתה סיפור זה. אך כיוון שיש מזל לישראל וקנה הרובה היה מורם למעלה, יצאנו בשלום. קול הנפץ הידהד בכל המכתש, והחוגגים המבוהלים מהופעת השוטרים ומהצלפותיהם נפלו-קרסו לארץ. רק אנחנו, המורים ותלמידיהם, נשארנו עומדים זקופים ופנינו מביעות תמימות ורוגז גלוי.

מובן מאליו, שהקצין ושוטריו עטו עלינו והקיפונו בטבעת סוסים קוצפים, נושפים וצוהלים. מורנו אביזוהר הצמיד את קצהו העליון והכפוף של מטהו אל שכמו הימני, העלה בת-צחוק על פניו, עיניו הכחולות מביעות השתאות והוא מעמיד פני תם…

– מי ירה כאן? – שאל הקצין הבריטי כשהוא מניף שוטו מולנו. כולנו החשינו ונשמנו אט-אט, ורק מורנו מלניקוב הבליט חזהו הרחב וקרא בקול רם באנגלית: ודאי אחד משוטריך, מיסטר!

– יו, יו! (אתה, אתה)! – צווח הקצין הפרש, וניפנף בשוטו מולו – מי אתה לעזאזל?

– אני – הרים מלניקוב את ראשו החבוש מגבעת אוסטרלית רחבת-שוליים, פקח עיניו לרווחה, העלה על שפתיו בת צחוק של ביטול וקרא: הפסל מלניקוב הנני, סרג’נט מייג’ר. הייתי סרג’נט בצבא הוד מלכותו במלחמת העולם, ואני ידידם של גנרל אלנבי ומיסטר סטורס, מושלה של ירושלים… כן! וכולנו כאן מורים הננו, מיסטר!

– הו, אקסקיוז מי (סלח לי) – אמר הקצין ומשך ברסן סוסו – רק לצון חמדתי לי עם הבויס (הבחורים) שלי, כדי לגרום קצת נחת-רוח לידידי המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, ראש המוסלמים שבפלשתין, הניצב על גבי גג ביתו אשר על ההר מולנו. הוא מודאג מאוד ממראה עיניו – המוני יהודים צוהלים ושמחים בג’רוזלם (בירושלים) שלו…

– המופתי, ימח שמו! – קראנו כולנו כאחד, נסערים למשמע אוזנינו – בוז לבריטים ולשולחם חאג' אמין אל-חוסייני, הפורע והרוצח!

– בוז! בוז! – ענו לעומתנו אלפי קולות החוגגים הנרגזים.

– יישר כוח, מר מלניקוב! – קרא מורנו זוטא והושיט אליו קופסת קרטון צבעונית – יתכבד נא ויעביר למורים ולתלמידים…

השוטרים הסתלקו, ואנו חזרנו והתיישבנו על הארץ, התכבדנו בסוכריות חמצמצות ומשובבות-נפש שמורנו זוטא הכין לנו כהפתעה, כדרכו תמיד.

מורנו יוסף מיוחס כיעכע בגרונו, ופתח ואמר בקולו הצרוד קמעא, כשהוא מדגיש כל עי“ן וחי”ת, כל צד“י וכל טי”ת: אמש ישבתי שבת-אחים עם גיסי מר דוד ילין, מנהלכם הנכבד, גמענו ספל קפה והעלינו זכרונות על ירושלים מהימים ההם. גמרנו אומר בינינו, שהיום נעלה המסך מעל פרק אחד או שניים ממצבה של ירושלים היהודית לפני כמאה שנים.

שנינו נולדנו בירושלים במחצית השנייה של המאה שעברה, ואת הדברים שנספר לכם – חלקם ראינו במו עינינו וחלקם שמענו מפי אבותינו, נוחם עדן. אני, שהנני ספרדי טהור – אספר לכם דברים ששמעתי מפי ספרדים בירושלים. ואילו מר ילין, שאביו היה אשכנזי, יספר לכם את אשר שמע מפי אשכנזים. והדברים יהיו קשורים במקום הזה אשר אנו יושבים בו עתה, ובזיתים הישישים והנאים האלה, שבצלם אנו חוסים. וגם – הוסיף והצטחק – במשטרה הבריטית-ערבית, בהגנה שלנו ובעוונותינו הרבים, ודי לחכימא ברמיזה…

ובכן, העלייה על קברו של רבי שמעון בר-יוחאי שבמירון וההילולה הנערכת סביבו בל“ג בעומר – התחילו כבר בימיהם של האר”י, הוא המקובל רבי יצחק לוריא, ותלמידו רבי חיים ויטאל, נוחם עדן, במחצית השנייה של המאה שש-עשרה. ואילו המנהג לעלות ולהשתטח על קבר זה, המיוחס לרבי שמעון הכהן הגדול, ולערוך כאן הילולה בל“ג בעומר – נוצר, כפי הנראה, רק במאות השנים האחרונות. שמו הערבי של המכתש הזה, אל-יהודייה, שנשתמר בפי התושבים המוסלמים שבירושלים, מרמז לנו כי השטח כולו היה שייך פעם ליהודים. ויתכן שמקנאה בצפת קראו אבותינו, תושבי ירושלים, את שם רבי שמעון על המערה – כדי שיהיה גם להם קבר קדוש שיוכלו לערוך לידו הילולות. אך כיוון שנוצרה מסורת קבר שמעון הצדיק, ויהודים תושבי הארץ וגם מחוצה לה התחילו לנהור למערה הזאת ולהשתטח על הקבר הקדוש שבתוכה לא רק בל”ג בעומר אלא גם באיסרו חג – יום שלאחר שלוש-הרגלים – החליטו יהודי ירושלים לפני כיובל שנים לגאול את המערה ואת השדה שלידה. כי המוסלמים, אשר ישבו בשכנות למערה, היו פוגעים ביהודים אשר באו להשתטח על הקבר והיו עולבים בהם.

בינתיים נודע לראשון לציון בירושלים, הוא החכם הספרדי רבי אברהם, שבעלי הקרקע בסמוך למערה הסתכסכו ביניהם והם הורגים זה בזה. שלח אליהם אחד מאנשי סודו, לשאול את פיהם אם יהיו מוכנים למכרה לו. ענו ואמרו: כן, קנו.

שאל בזהירות: בכמה?

התלחשו הללו ביניהם וענו: שני גרוש תורכי האמה.

התמקח עמם השליח, והפחית המחיר לגרוש וחצי בעד אמה תורכית. נכתב קושאן (שטר מכר) והחכם אברהם שלח מייד שליחים אחדים לאמריקה, ולאוסטרליה, להולנד ולגרמניה, להודו ולבגדאד – ויהודים נדבו כסף בעין יפה, אחר כך נתנו שלמונים בירושלים ובאיסטאנבול – והקבר והאדמה אשר מסביב לו קמו לנחלת-עולם ליהודי ירושלים, לקניין-עד לעם ישראל. הדבר היה בשנות השבעים האחרונות של המאה שעברה – סמוך לעליית הבילויים לארץ-ישראל…

מורנו מיוחס נשתתק ואנו מחאנו לו כף.

אז נשא מנהלנו דוד ילין את ראשו הגדול והנאה, פקח את עיניו לרווחה ופתח ואמר בקולו השקט והמתנגן: ברשותכם, מורי ורבותי הנכבדים ותלמידי היקרים, אספר גם אני לכם על המקום הנאה הזה אשר אנו מתענגים על נועם טבעו והדר סגולתו.

ובכן, עד לפני כמאה שנים היתה ירושלים היהודית רוּבּהּ ספרדית טהורה ולא היו בה אלא משפחות אשכנזיות אחדות. בראשית המאה התשע-עשרה התעוררו תלמידי הגאון מווילנא, רבנו אליהו, זכר צדיק לברכה, יסדו ארגון בשם “חזון ציון” והחליטו לעלות לארץ-ישראל. רבם הנערץ, הגר"א, חלם על שיבת-ציון ולא זכה לראות את הארץ במו עיניו. בחירי תלמידיו גמרו איפוא אומר לממש חלומו-חלומם ולעלות לארץ-הקודש כדי לחונן עפרה ולחיות בה.

בשנת 1809 הגיעו לצפת, אחר תלאות מרובות ויסורים קשים, שתי שיירות יהודים מהעיר שקלוב שברוסיה הלבנה, שמנו כמאה וחמישים נפש. בין העומדים בראש השיירה הראשונה היה רבי הילל ריבלין, אבי הריבלינים בארץ-ישראל, ובראש השיירה השנייה עמד הרב ישראל משקלוב. בשנת 1812 קמו רבי הילל ריבלין ואחדים מרעיו, עלו לירושלים והניחו את היסוד לקהילה האשכנזית שבעיר הקודש.

וברבי הילל ריבלין מתחיל סיפורי על המכתש הנאה הזה, אשר בו אנו יושבים עתה, בל“ג בעומר התרפ”א (1921). כפי ששמעתי מפי אבי וסבי, נוחם עדן, רכש רבי הילל ריבלין בשנת ה’תקע"א (1811) זכיון מידי בעליו המוסלמים של המכתש, וניתנה לו רשות לנטוע בו עצים.

ובימים ההם – המשיך מורנו ילין את סיפורו המרתק – היו חיי היהודים בירושלים הפקר, וגופם ורכושם היו למשיסה על ידי כל שודד ורוצח. ירושלים כולה היתה מרוכזת בתוך חומת העיר העתיקה, ושוד ורצח של יהודים היו חזון נפרץ בתוך סמטאותיה הצרות וכוכיה החשוכים. קמו איפוא רבי הילל ריבלין ורבי מנדל משקלוב, הקהילו חבורת בחורים ספרדים ואשכנזים אמיצי-לב ויסדו חבר שומרים מתנדבים בשם “גבארדיה” (גדוד שמירה) שחבריו צוידו בחרבות ובכידונים. אנשי הגבארדיה הנלבבים האלה נטעו בט"ו בשבט את הזיתים האלה, בפקודת מפקדיהם היהודים הילל ריבלין והרב מנדל משקלוב.

וכאן – המשיך מורנו – אוסיף לכם עוד מילים אחדות, שיש להן קשר עם הירייה אשר נפלטה מנשק ההגנה הטהור שלנו, ואשר פגעה, למרבה המזל, רק בענפי הזית.

ובכן, שמעו: רעייתי איטה שתחיה היא בתו של חובב-ציון והסופר הנודע רבי יחיאל מיכל פינס, זכרונו לברכה. ואילו חותני הנכבד היה חתנו של רבי שמריה לוריא, אחד מעשירי היהודים בשקלוב; וכיוון שהיה קבלן בצבא הרוסי וקרוב למלכות – לא הקפידו אתו ולא בדקו בכליו. במשך הזמן קנה מידי קציני צבא הצאר הרוסי כמה עשרות אקדחים והטמינם במרתף ביתו אשר בשקלוב. וכשעלה בשנת 1833 לירושלים כדי לבקר את משפחתו – העלה את הנשק אתו ומסרו לידי הגבארדיה, וכדי להעלימו מעיני המשטרה התורכית, הסווהו הבחורים היטב – ואף לא השתמשו בשם “אקדח”, אלא אמרו איש לרעהו: תן לי את השמעראלה, נקה את השמעראלה. הנח את השמעראלה וכו' על שמו של רבי שמריה זה…

לימים שלח סר משה מונטיפיורי מאנגליה שני חיילים יהודים משוחררים מצבאה של המלכה ויקטוריה, והם לימדו את ידי אנשי הגבארדיה להשתמש באקדחים אלה. וזה היה נשק המגן הראשון של יהודי ירושלים.

סיים דוד ילין את סיפורו – וקמנו ללכת. משפחות משפחות מעדות המזרח עברו על פנינו, עמוסות ילדים ותינוקות. הושיטו זאטוטים אחדים קשתותיהם הצבעוניות מולנו, מתחו חיצים על גבי היתרים וקראו:

– היזהרו, אנו מיירים בכם!…

רעש מחריש אוזניים העירני מהזיותי ומחלומי בהקיץ. פקחתי את עיני, ומצאתי את עצמי יושב נים-לא-נים על גבי ספסל אשר בגינת הנוי שליד אותה אנדרטה לזכר אחד-עשר הצנחנים שנפלו במלחמת ששת הימים. הבטתי אל הכביש, וראיתי טנקים כבדים יורדים מעבר מאה שערים, מתקרבים אלי, מתאמצים ומטפסים במעלה הר הצופים. קמתי וליוויי אותם במבט מהורהר. אמרתי בלבי: הנה החלום והנה שברו – משמֶרה’לה וקשת – לטנקים של ברזל-עשת.

 

17. מורנו לזמרה אידלזון    🔗

משך עשרות השנים שבהן לימדתי את ילדי ארץ-ישראל תורה, קיימתי את מאמרם של חז"ל; “גמרא גמור – זמירתא תהא.” רוצה לומר; למד תלמוד – ויהיה לך לזמר…

יקומו תלמידי הוותיקים – ובהם יצחק רבין וגיורא זייד, גדעון ברץ וחנה גורי, איתן בן-דוד ויורם צורי, ויעידו אם לא פתחנו כל שיעור ושיעור בשיר ולא תיבלנו כל פרק ופרק בזמר. ואפילו תלמידי צבי צייטלין, הכנר המפורסם שיצאו לו מוניטין על פני כדור-הארץ כולו, מכריז ומודיע: אם כי לא הבדלנו בזמרנו בין דוֹ ובין סול, שרנו פורטיסימו ופיתחנו את הקול…

ומיהו האיש אשר לו אני חייב תודה על המוסיקליות שהכתה בי שורשיה מאז עלייתי לארץ-ישראל? הלא הוא מורנו לזמרה אברהם צבי אידלזון, אשר לימד אותנו בבית-המדרש העברי למורים שבירושלים סולפג’יו ושירי ילדים…

כי שם אידלזון אקרא – ומיד אהמה כולי כחלילים. כי ביום אשר בו היה מופיע בבית-מדרשנו וההרמוניום (עוגב קטן) בידו – היה הבניין הקטן מתמלא כולו שירה וזמרה, נגינה ושמחה. כולנו היינו מריעים לקראתו ומצהילים פנינו לעומתו, מוחאים כפיים ומקבלים פניו בשיר-הילדים של נֹח פינס, אשר לימד אותנו במנגינה תימנית ואשר היה אהוב עלינו ועליו גם יחד:

יל-ל-דה נעי-מה חכ-מת ל-ב

היא א-חו-תי ח-א-א-א-נה,

ובלב-בי מ-עון ט-ו-ב,

ל-ק-ח-ת לה ה-ק-ט-א-א-א-נה…

ח-נה הן תגורי פה

זה עת כ-ב-י-י-רה,

אמרי לי; מדוע ל-א-א-א

תש-ל-למי לי שכר ד-י-י-רה?

ענתה חנה לי ב-צ-צח-ו-ק;

אחי, לך הצדקה,

אך מה אעש? כיסי ריק,

א-ש-ל-ל-ם לך בנש-י-י-קה.

ו-א-ם לך נשיקת פ-י-י-י

לא כל-כך יק-א-א-ר-ה,

הן תמיד נכונה א-ני

לק-ב-ב-לה ב-ח-ז-א-א-רה…

בעל קומה בינונית היה מורנו לזמרה אברהם צבי אידלזון, רחב כתפיים וצוואר, ובעל כרס בולטת קמעה. שער ראשו, שפמו וזקן-לחייו היה שחור תמיד וגזוז, ועור פניו היה צח ואדום. משקפי זהב היו לעיניו הגדולות והמלטפות, ובגדיו הבהיקו מגיהוץ. נעים-מזג ונעים זמירות היה, וקולו העבה היה בוקע במתינות וברכּוּת מתוך מעמקיו הליריים. וכשהיה רושם לפנינו על הלוח את המילים ותווי הנגינה של שיר חדש שאותו לימד, שר אותם ומלווה את שירתו בנגינה על גבי ההרמוניום – היינו שוכחים את דלותנו ואף את רעבוננו, מתרוממים יחד אתו אל שמי ירושלים הגבוהים והעמוקים, מרחפים בענני השירה ומתמזגים עם יצירתו המקורית והנלבבת, שהיתה מנהמת כבת-קול בין חורבות ירושלים:

נ-ע-לה לארצ-נו

בשירה וזמ-רה,

נעלה לאר-צ-נ-ו

בשירה וזמ-ר-ה.

ובקול תו-דה נעלה לאר-צ-נ-ו

רחמן, רחם…

נ-ע-ל-ה ברננות,

נעלה מעדנות;

קול דודי הנה זה בא:

מדלג על ה-ה-רים

מקפץ על הגבעות

רחמן, ר-ח-מ-ם…

מי חיבר את השיר המופלא והפשוט הזה, הספוג כולו געגועים וכלות-הנפש לארץ-ישראל? אודה ולא אבוש, שבימים ההם אף אני לא ידעתי, ואפילו את שמו של המשורר לא שמעתי. כי מרוסיה עליתי לארץ-ישראל, ושמות המשוררים מיהודי תימן לא הגיעו לאוזני היהודים ה“מוסקובים”. אך מורנו אידלזון העריץ מאוד את רבי שלום שבזי, משוררם הגדול של יהודי תימן, וקירב את שיריו אל לבנו.

– מורה עברי – היה אומר לנו בקולו השקט והמשכנע – צריך לדעת לא רק את שירי רבי יהודה הלוי ורבי שלמה בן-גבירול, חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, אלא גם את שירי ציון של יהודי תימן, יהודי כורדיסטאן וגלויות אחרות.

ובכן, תלמידי הטובים – היה מוסיף ואומר – הטו נא אוזן והקשיבו יפה.

ואכן, כולנו היינו פוקחים עיניים וזוקפים אפרכסות האוזניים. מורנו היה שר ומלווה את שירתו בהרמוניום, וכולנו מאזינים בדממה:

שבח לאל חי,

אשר ברא כל חי

ומלכותו עד נצח נצחים.

לשוני דיברה

בשבח וזמרה –

והוא נורא עלי כל-השבחים…

שני קוראי תוים ויודעי נגן היו בכיתתנו – והם-הם אשר היו חוזרים הראשונים אחרי מורנו על השיר הנלמד; היו אלה שניאור-זלמן חשין ושמואל ענתבי, זכרונם לברכה. הראשון היה יליד ירושלים, גבה-קומה ובעל שיער בהיר, שנתפרסם בשנים שלאחר מכן כאחד משופטי בית-המשפט העליון במדינת ישראל. השני נולד במושבה כפר-תבור, היה רחב-גרם ושחרחר, ירד בהתנדבות למצרים, הורה בבתי-הספר היהודיים בימי המלך פארוק, וחינך אלפים מילדי היהודים שבגלות שחורה זאת לאהבת ישראל ולעלייה לארץ-ישראל…

שני תלמידים מובהקים אלה של מורנו אידלזון היו שרים בקולות מסולסלים – חשין בקול אלט וענתבי בקול טנור – ואנחנו מלווים אותם במקהלה:

שבח לאל חי,

אשר ברא כל חי

ומלכותו עד נצח נצחים…

והיה יחיא שלנו, זה היהודי התימני הפלאי, בעל העיניים השחורות והפאות הארוכות והמסולסלות, שעבד משך שנים רבות כשמש בבית-המדרש העברי למורים שבירושלים. יחיא זה היה ניצב בפתח חדר הזמרה של מורנו אידלזון, ועל פי רמז וקריצת עינו היה מצרף קולו למקהלה ומאציל עליה מתימניותו המקורית, כשהוא מדגיש את העי“ן ומבליט את החי”ת; וכאשר שרתה עליו הרוח ואשתו רומיה לא עצרה בעדו – היה מתחיל להניע את גופו ומכה אצבע באצבע, מרקיד רגליו ומסלסל בקולו.

והיינו כולנו מתעוררים כאריות ומגבירים קולותינו עד השמיים, והבית כולו רן ומתנגן; ומנהלנו רבי דוד ילין היה יוצא מחדר המנהל שלו, מאזין בהנאה ומסתכל בנו בעין טובה. ואז היה מורנו אידלזון מגביר את נגינתו על ההרמוניום, ואנו מרימים קולותינו עוד ועוד – וכולנו יוצאים את הכיתה ועורכים מעגל באולם הקטן הסמוך, מוחאים כפיים ושרים:

ילדה נעימה חכמת לב

היא אחותי חנה…

ויחיא עוצם עיניו, ומעלה ידיו למעלה, ומכרכר בתוך המעגל:

ובלבבי מעון טוב

ל-ק-ח-ה לה הקטנה…

וכך הלאה והלאה, עד סוף השיר…

– ושירי ילדים לא לימד אתכם מורכם זה?! – אתם ודאי שואלים, תוהים ומשתוממים – שירים כאלה של ביאליק ומרים ילן שטקליס, למשל…

ודאי. שירי-ילדים רבים לימד אותנו מורנו אידלזון. ולדוגמא אביא שניים מהם, אשר חן תקופתם חופף עליהם. ראשון להם שירו של יצחק קצנלסון:

הידד הידד, גינה קטנה!

שלום, שלום לך רעננה!

את העצים כיסו עלים,

ובפרחים ירדו טללים.

הציפורים שבו-באו,

הן מספרות מה שראו,

מה ששמעו במרחקים

לענפים הירקרקים.

הידד, הידד, גינה קטנה!…

– מורנו! – היינו קוראים בקולות מתחננים ועורגים – רוצים אנו לשיר את השיר היפה “ילד, ילד, בואה” לישראל דושמן.

–מוצא חן בעיניכם? – היה מורנו טוב הלב שואל, כשהוא מתמוגג מנחת. אכן, בעלי טעם טוב אתם, ושמיעתכם מפותחת יפה…

ומייד היה לוחץ את אצבעותיו על מנענעי ההרמוניום, פותח בקולו העמוק והמתרפק ואנו מלווים אותו במקהלה:

ילד ילד, בואה,

למה זה תשב כה בלי נוע?

הן אני יודע –

אוהב אתה להשתעשע;

– אל נא, חבצלת, אל תֶהֱגי איוולת.

אם לא אדע מה זה “מפּיק” –

אקבל “לא-מספיק”!…

מי שסבו או סבתו נולדו בארץ-ישראל והתחנכו בבית-הספר העברי בתקופה שבה לימד אברהם צבי אידלזון זמרה בבית-המדרש העברי למורים שבירושלים – כדאי לשאול את פיהם. ודאי אף הם מוסיקליים כמוני – והשירים הנזכרים שמורים בלבם על מנגינותיהם. ידלו-נא ממעמקי ילדותם, ישאו קולם וישירו לכם, ותתבשמו אף אתם במנגינות-ילדים, שהיו חדשות ומודרניות לפני כיובל-שנים בארץ ישראל…

באחד מאותם הימים המופלאים, בא הפיסיקאי היהודי הגדול אלברט איינשטיין לסיור בארץ-ישראל. “תורת היחסות” המפורסמת שלו היתה אז בראשית גילויה, ופרופסורים שקינאו בגאון היהודי הדגול, כתבו מאמרי-שטנה נגד איינשטיין ותגליתו וביקשו לעשותם לצחוק. ואז לקחו פרופסור חיים וייצמן אחר כבוד והביאו לארץ-ישראל.

העלה וייצמן את איינשטיין על הר-הצופים, והראה לו את הרמה אשר עליה תיבנה בעתיד האוניברסיטה העברית, ובמעבדותיה יערוך איינשטיין כמה מניסוייו ומחישוביו המדעיים… אך כיוון שבינתיים הילכו שועלים על הר הצופים השומם – הביאו את האורח הנכבד לבית-המדרש העברי למורים שבירושלים הבירה, אשר בו הוכשרו הסטודנטים לעתיד של האוניברסיטה…

מורנו דוד ילין נאם נאום נמלץ וספוג אהבה לאורח הדגול ולארץ-ישראל. בקול רם ומתרונן קרא מתוך ספר זכריה: “כי כה אמר ד' צבאות: אחר כבוד שלחנו אל הגויים, השוללים אתכם: כי הנוגע בכם – נוגע בבבת-עינו… כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע – על אבן אחת (בגרמנית: איין שטיין) – שבע עיניים (מקנאות)…”

אנחנו נבנה את אוניברסיטתנו – סיכום דוד ילין – אנחנו נלמד בשפתנו, ואנחנו נפיץ שוב לגויים את אורנו…

מורנו אידלזון היה אורח-כבוד במסיבה, ולא ניצח ולא ניגן על ההרמוניום שלו… אך אנחנו שרנו ממנגינותיו אשר חיבר לכבוד האורח היקר על שני פרקים מספר ישעיהו: “ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת”; ו“נחמו נחמו עמי– יאמר אלוהיכם”… שרנו בפורטיסימו, ברגש ובהתלהבות. מורנו הטוב אידלזון קרן ממש מאושר, ופרופסור אלברט איינשטיין לחץ את ידו ואמר לו: וונדרבר (נפלא)… ואנחנו צהלנו ואמרנו… באופן יחסי… לפי תורת היחסות של האורח הדגול…

 

18. חלום בהקיץ    🔗

בשניים בנובמבר 1917 שיגר שר החוץ האנגלי, ארתור ג’יימס בלפור, איגרת אל הלורד רוטשילד ובה הצהרתו המפורסמת: “ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל…”

כעבור חמישה שבועות כבש גנרל אלנבי, מפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון, את ירושלים בירת ישראל. בי“א באדר תר”פ (1920) נפלו יוסף טרומפלדור וחבריו על הגנת תל-חי; ובפסח של אותה שנה ערכו המוני ערבים פרעות בתושביה היהודים של העיר העתיקה, ורבים מהם נפצעו ונהרגו לעיני הצבא הבריטי.

חודשים אחדים אחרי הפרעות, שנערכו ביהודי ירושלים, עלו לארץ-ישראל שני יהודים: האחד היה הנציב העליון “הראשון ליהודה” הרברט סמואל, שנשלח על ידי ממשלת בריטניה לממש את המנדט שהעניק לה חבר הלאומים ובכלל זה לסייע לעולים היהודים בהקמת ביתם הלאומי בארץ אבותיהם; והשני – השני הייתי אני, עלם יהודי אלמוני בין עיירה קטנה באוקראינה, שעלה עם זרם החלוצים שבאו להפוך את הבית הלאומי למדינה עברית.

חוצפה – אתם לוחשים לעצמכם אגב קריאת דברי אלה – באמת, חוצפה של חלוץ אלמוני… כיצד מעז אתה לתלות את עצמך באילן גדול? הרברט סמואל – ואתה?… עוד מעט ותכתוב “אני והנציב העליון,” כשם שאחרים כותבים, להבדיל, “אני וביאליק”…

אך אל-נא באפכם, והאזינו לדברי בשקט. שכן, לא עברו שבועות רבים מיום עלותי לארץ – וכבר הייתי בין שומרי-ראשו של הנציב; שומר ללא מדים, ללא נשק ובלי ידיעתו של הנשמר, כמובן…

חכמה וגבורה רבה! – אתם מצטחקים בלבכם – כל נער ממאה-שערים יכול היה לעמוד סמוך לארמון הנציב, ולהתפאר באוזני חבריו: הריני נמנה עם שומרי ראשו של נציבנו היהודי אליעזר בן מנחם סמואל! שכן, גם הפקידים האנגלים וגם ראשי הערבים הביטו על הנציב היהודי בעין רעה, והוא היה זקוק לשמירה…

אך אין דומה זה לזה. אותי שיתפו באמת בשמירה על הנציב העליון היהודי. כשהלך ב“שבת נחמו” לאורך רחוב המדרגות המשופע והאפלולי שבעיר העתיקה, המכונה רחוב הבאטראק, ופניו מועדות לעבר בית-הכנסת הגדול והיפה – “חורבת רבי יהודה החסיד”.

תשאלו: איך הגעת לכבוד כזה, בעודך “עולה חדש” בארץ ואורח-פורח בירושלים?

אם שאלתם – אשיב: בזכותו של מורי לטבע, אפרים הראובני.

ומעשה שהיה כך היה.

קודם כל, אל נא תעלו על דעתכם שעם הכרזת בלפור על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל היינו מסכנים וחסרי -ישע. כלל וכלל לא. תושבי ירושלים הצעירים אירגנו “הגנה עצמית” גוף שנועד להגן על חיי היהודים, לבל יהיו זקוקים לחסדי האנגלים. שכן, אנשי המימשל הבריטי לא הצטיינו באהדת הציונות, וכמה מהם אף הסיתו את הערבים להתקומם נגד הגשמת התכנית להקמת “הבית הלאומי”. ובראש “ההגנה העצמית” בירושלים עמדו אז זאב ז’בוטינסקי, פנחס רוטנבג, רחל (ינאית) ויצחק בן צבי, נחמיה רבין ואחרים.

– זאב ז’בוטינסקי שהקים את התנועה הרוויזיוניסטית ואת בית"ר, ושעל שמו נקרא הבית הגבוה אשר מול גן-מאיר בתל-אביב, “מצודת זאב”? – אתם שואלים.

– בדיוק!

– ופנחס רוטנברג – הוא אבי החשמל בארץ-ישראל?

– הוא-הוא.

– ובן-צבי, שהיה הנשיא השני שלנו?

– ניחשתם נכונה.

– ורחל ינאית היא אלמנתו, ממקימות ה“שומר” שנפטרה בשנה שעברה בירושלים?

– גם הפעם ניחשתם.

–ונחמיה רבין – אתם קוראים ומתלחשים – האם היה לו קשר עם יצחק רבין, שהיה רמטכ"ל ולימים ראש הממשלה שלנו?

– אכן, נחמיה רבין הוא אביו של יצחק רבין, אתם יכולים לשאול אותו אפילו…

ובכן, היום אנו מגינים על קיומנו בנשק שלנו, ואין אנו צריכים לקבל רשות מאיש. אך בימים ההם, כשהעזו חברי ההגנה להתנגד לפורעים הערבים, פירקו הבריטים מעליהם את נשק ההגנה שלהם – ובית-משפטם שפט אותם למאסר בכלא עכו. זאב ז’בוטינסקי נידון לחמש-עשרה שנות-מאסר ולגירוש מן הארץ. תשעה-עשר מחבריו להגנה נדונו לשלוש שנות מאסר, ורק נחמיה רבין נידון לשבעה ימי מאסר בלבד…

– פרוטקציה?! – אתם מחייכים.

– לא. השופט הבריטי שפט את המגינים לפי גודל הנשק שנמצא בידיהם: רובה, אקדח או פגיון; ובכליו של נחמיה רבין נמצאו רק חמישי כדורי-רובה…

– מאין הגיעו לידו? – חוקר השופט.

– נו, הוד מעלתו, הן הנאשם היה חייל בצבא האנגלי. הוא התנדב לגדוד העברי, ונלחם נגד התורכים בארץ-ישראל; ובמזוודתו של חייל ותיק עלולים להימצא חמישה כדורי רובה למזכרת. נניח…

ישב איפוא, נחמיה שבעה ימים בכלא, שילם גם חמש לירות אנגליות קנס, – ויצא לחופשי.

– ומה עלה בגורלם של זאב ז’בוטינסקי וחבריו? האם ישבו שנים בכלא עכו ועבדו שם בפרך?

חס וחלילה. המלך האנגלי ג’ורג' החמישי חנן את “המורדים במלכות”; ואט-אט יצאו ז’בוטינסקי וחבריו לחופשי. והנה, ביניהם היה גם אפרים הראובני, אשר בזכותו נמניתי עם שומרי ראשו של הנציב העליון הראשון, כשהלך ב“שבת נחמו” להתפלל בין אחיו ב“חורבה” שבעיר העתיקה. מפיו גם למדתי את שמות הרבה מצמחי ארץ-ישראל, עד שהייתי מורה לטבע לילדי ישראל.

ובכן, כשהגעתי לארץ-ישראל בקיץ תר"פ, עליתי לירושלים ובאתי לבית-המדרש למורים שבהנהלתו של דוד ילין. באתי – ומצאתי שם יהודי צעיר ונאה, בעל זקנקן בהיר ומרכיב משקפי-זהב, כשהוא עומד ומטפל בצמחים. ניגשתי אליו ושאלתי:

– סליחה, אדוני, מה שם הצמח הזה?

הצטחק הלה אלי, האיר פניו והשיב לי בשאלה: ומי אתה, אברך?

עניתי ואמרתי: חלוץ מארץ רוסיה.

תקע לי כפו ובירכני לשלום, שמח לקראתי ושאל: ולמה אתה שואל לשמות הצמחים?

– כי חובב-צמחים הנני מעודי, אדוני – עניתי – אמי גידלה ירקות כל ימיה, וחיבבה עלי את הצומח.

– ותורה למדת, בני? – שאל.

– בן ישיבה אני, אדוני.

– שמא זכור לך, באיזה צמח תיחם יהושע את הארץ כאשר חילקה בין השבטים?

עצמתי עיני, עיינתי בגִרסא דינקותא ואמרתי: בחצב.

– יופי! – קרא ואמר מופתע – ואולי זכור לך החצב גם ממקום אחר בדברי חז"ל?

הירהרתי רגע קל ואמרתי: בעלי החצב האכיל נח את הצבאים, אשר היו אתו בתיבה…

צחק המורה ושאל: ומה הוא העץ, אשר בצלו ישב יונה הנביא?

קרצתי לעומתו ועניתי: רגע… כן, הקיקיון!

חיבקני ואמר לי: עליית-גג יש לי בדירתי, והיא תפונה בקרוב, בוא תדור אתנו, ותצא אתי לאסוף צמחי התנ“ך וחז”ל.

– במה זכיתי שאהיה נושא כליך, אדוני! – שאלתי נרגש.

השהה עלי מבט ממושך ואמר: כי בירכך אלוהים בתורה וגם בשרירים חזקים, בלי עין-הרעה… צחקתי ושאלתי: האם יוטל עלי לעקור ארזים מהלבנון?

נאנח אנחה עמוקה ואמר: אדום וישמעאל קמו עלינו ורוצים להשמידנו בארץ-אבותינו. ודאי שמעת את אשר עשו לנו בתל-חי ובירושלים. הצטרף אף אתה אלינו, בני, ונגן יחד על ירושלים ועל יהודיה.

– במה ואיך? – שאלתי.

הנמיך קולו ואמר: בוא בבוקרה של השבת הבאה והצטרף אל שומרי ראשו של הנציב הראשון ליהודה, הלא הוא הרברט סמואל. יהודי ירושלים הזמינוהו לתפילת שבת בציבור בבית-הכנסת “החורבה”, והנציב העליון יקרא בקול את ההפטרה…

וכיוון שיש חשש ששונאי ישראל יתנכלו לאורחנו הרם, מפני שיהודי הוא ואל אחיו בא– הוסיף לאחר שתיקה קצרה – נלך סביבו בדרכו ל“חורבה” ונשמור עליו מפני אויב וצר.

ועתה נסו נא ללחוש יחד אתי: אלף שמונה-מאות וחמישים שנה לאחר חורבן ירושלים וגירוש עם-ישראל מארצו, בא לירושלים נציב עליון בשם ממשלת-בריטניה כדי לסייע בידי שבי ציון להקים את ביתם הלאומי; והנציב העליון הראשון – יהודי הוא. ואני, חלוץ אלמוני מעיירה קטנה שבאוקראינה, הוזמנתי להיות בין שומרי ראשו של הנציב היהודי, בדרכו ב“שבת נחמו” לבית הכנסת שבירושלים העתיקה, לא הרחק מן המקום שעליו עמד בית-המקדש.

כאן שואלים ודאי אחדים מכם: מהי “שבת נחמו” ובמה היא שונה משבתות אחרות?

אכן, כן; עיקר שכחתי. בשבת שאחרי תשעה באב מפטירים בבית-הכנסת אחרי קריאת התורה מתוך פרק מ' שבספר ישעיה, שהוא פרק-נחמה, והשבת מכונה בפינו “שבת נחמו”, על שם המילים הראשונות שבפרק: “נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם…”

התדעו מה היה המנוננו באותם ימים שבהם הגעתי לארץ-ישראל יחד עם הנציב העליון סֶר הרברט סמואל? הטו נא אוזניכם והקשיבו:

חלוץ שמח הנני

חלוץ עני מפולניה:

מדינה עברית בונה אני

ואוכל לחמא-עניא…

ביום הגשנו לבנים לבנאים וסללנו כבישים בירושלים, ובערב היינו משתלבים ליד מטבח-הפועלים במעגל גדול, יוצאים במחול-הורה סוער ומזמרים עד כלות-הנפש: “חלוץ שמח הנני…”

באותו ליל “שבת נחמו” לא עצמתי עין מרוב התרגשות. קרני השמש הראשונות הקימוני על רגלי. אט-אט קרבתי על בהונותי אל החלון הצפוני, ואחריו אל המזרחי – ונפשי בי התפעמה. הנה הר-הצופים, והנה הרי מואב – והם עטופים דוק חיוור ומרחף. ירושלים וההרים סביב לה שקועים בשנת-שבת עמוקה, ודממה קדושה שפוכה על הכל. מאחורי ההרים מפציעות קרני השמש הראשונות, והצעיף הדק מזהיב והולך, עוטה גון חכלילי, המתלקח בהדרגה. ציפורים מקיצות בין ענפי העץ אשר מול החלון ומצייצות ציוצי בוקר-טוב. חמור נוער וכלב נובח. והנה מופיעות פלאחיות ערביות בעיקול הסמטה, סלי ירקות ופֵרות גדולים על ראשיהן. והן מלהגות בקול רם. ההקדימו אף הן קום, כדי להביא תנובת גינותיהן לעיר העתיקה לכבודו של הנציב העליון?

בלא אומר התלבשתי וחמקתי מהחדר על בהונות רגלי. אפרים הראובני אמר לי להמתין לו סמוך לשער יפו: שם יתכנסו חברי ההגנה אחד-אחד וכלאחר-יד, שלא לעורר חשדה של המשטרה הבריטית-ערבית העוינת…

רחוב יפו רחש כולו יהודים לבושים בבגדי-שבת מבהיקים ועיני כולם שמחות וקורנות, מהם עטופי טליתות ומהם לבושי מעילים צבעוניים ארוכים או מקטרנים קצרים וטליתותיהם בידי ילדיהם, ההולכים לידם.

– מזל טוב! – מברכים ההולכים זה את זה – בשעה טובה ומוצלחת!

– פעמי המשיח… ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!

– מקרב אחיך תשים עליך מלך. שמעתי שהוא חוטר מגזע ישי…

– ואומרים שהוא שומר מצוות…

– עוד מעט נראה זאת בעינינו. ולוואי ונראה בנחמה…

– היכן לן הנציב הלילה?

– אומרים: במלון אמדורסקי שליד שער יפו.

– יהודים, הבה נגילה.

– הס-ס! שלא יישמע הקול בבית-פרעה…

– שלום, מר הראובני! – אני פונה בשמחה אל מורי.

– ש-ש-ש! – הוא מהסני – קח סידור-תפילה ורד במורד הרחוב, המוליך אל הכותל – הוא לוחש ותוחב סידור גדול לידי – הרי להתפלל בבית-כנסת אתה הולך…

– כן, כן, הבינותי… – אני עונה נרגש ופונה לרחוב הבאטראק.

לפני ואחרי – בחורים צעירים וסידורי תפילה בידיהם. המדרגות מכוסות שטיחים צבעוניים ושוטרים ערבים ואנגלים ניצבים משני צדי הרחוב הצר.

אפרים הראובני עושה את עצמו כבודק בסלי הירקות והפרות של הפלאחיות העומדות בשולי החנויות, ואנו מחקים אותו ועושים כמעשהו.

– ענבים! יאללה ענבים טובים! תאנים! באלאש (חינם) – מהדהדים הקולות בחללה של הסמטה – יאללה, יאללה, תאנים סו-כר!

– ש-ש-ש, ה-ס-ס! הוא הולך!

לאורך הרחוב הצר והאפלולי הושלך הס והנשימה נעצרה. הנציב צועד בראש ואחריו יהודים מיקירי ירושלים; וכולם לבושים בגדי-שבת חגיגיים ומבהיקים. אף אני עוצר נשימתי ושולח מבט חטוף לעבר הנציב: גבוה ולבוש הדר, בעל פנים מוארכים ושפם קצר.

– ואחריהם היא המלכה… – מתלחשות נשי עדות המזרח לבושות השמלות הצבעוניות, המצטופפות בצדי הרחוב ושולחות מולה נשיקות-אוויר.

– המלכה שלנו, אסתר המלכה, בעזרת השם – למזל ולברכה… ומכאן ואילך – כבחלום; חלום מופלא אך מעורפל, מחמת ההתרגשות: הראובני רץ לעבר רחוב היהודים ומתקדם אל בית-הכנסת – ואנו אחריו. “סדרנים” גברתנים ניצבים בשערי בית-הכנסת ומונעים את הכניסה לתוכו מן ההמון הרב; אך הראובני לוחש באוזני אחד מהם – ואנו מוכנסים פנימה. בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה, והכל מתרוננים וחוגגים. על האלמימר ניצבת במה לבנה, והנציב העליון מועלה אליה, ולחש ורחש ותפילה נרגשת; הלבבות רנים והעיניים בורקות.

ומי הוא זה, היושב אף הוא על הבמה ועיניו זולגות דמעות? הרי זה אליעזר בן יהודה, מחיה הלשון העברית!

דממה בחלל בית-הכנסת; ובתוך הדממה נשמע קולו של הנציב הראשון ליהודה, הקורא את פסוקי הנחמה והעידוד של ההפטרה:

נחמו, נחמו עמי, יאמר אלהיכם: דברו על-לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה. קול קורא: במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסִלה לאלהינו. כל גיא ינשא, וכל-הר וגבעה ישפלו – – –

ואיני צריך לומר לכם, שכולנו הבינונו לשם-מה יינשא כל גיא וכל הר וגבעה ישפלו; הן כולנו שמענו באוזנינו את קריאתו של שר-האומה ליהודי התפוצות: קומו ועלו לארץ-ישראל!

 

19. הארז שנטע הרצל    🔗

בקצה הדרומי-מזרחי של שכונת בית הכרם שבירושלים יש רחוב הנושא את שמו של מורנו לטבע יהושע אביזוהר ז"ל. הרחוב איננו ארוך ובתיו אינם מרובים; אך כדי לפצות, כביכול, את המנוח המכובד על קיפוחו – מכנים ילדי השכונה גם את גינת המשחקים הסמוכה לו בשם “גן-אביזוהר”.

אכן, פינת נוי ושעשועים מופלאה לתינוקות ולילדים היא גינה מסולעת זאת, ומקום-מרגוע נעים לאמהות ולסבתות עייפות. אורנים עבותים וירוקי-עד יוצרים מעליה כיפה ירוקה-רעננה, המשמיעה תמיד אִוושה שקטה. בסתיו פורחים בין סלעיה האפורים עמודי חצב מלבינים, ובחודשי הגשמים – משפחות צפופות של רקפות ורודות. באביב מתכסים עצי כליל-החורש הענֵפים שבה טלית סגולה של פרחים-פרפרניים, ובראשית הקיץ מצהיבים בתוכה גושים-גושים צפופים של אחירותם החורש…

– סבא – מכריזה דפנה, נכדתי בת השבע, כשהיא מחזיקה בחיקה את אחותה הפעוטה נֹעה, והן גולשות בשוקת הפלסטיק האדומה ממרומי מגדל גבוה לתוך בריכה מלאה חול – סבא, אנו עושות כֵּיף!

משוקת הפלסטיק ממהרות השתיים אל סוס-הברזל המנתר מעלה מטה, ומהסוס – אל הנדנדות. אפשר להתגלגל ולעמוד על הראש במדשאה הרעננה. ויכולים גם לרוץ סתם-כך בשבילים שבין ערוגות הפרחים והאורנים.

– הוי, דפנה! – קוראת מתחננת האחות הפעוטה בקול-בוכים – חכי ואל תרוצי ככה, כי אני טנטונת (קטנטונת)!

הן צוחקות ושרות, ואני שר וצוחק עמן. הן מדלגות ורצות, ואני מקפץ ורודף אחריהן. עד ששלושתנו נעצרים לפני קיר-עצים גבוה ורחב, סבוך וסמיך, העשוי כולו מרבד-מחטים קטנות, ירוקות-אפרפרות.

– ש…ש…ש! שקט! – אומרת דפנה בפחד סתום ומגישה את אצבע יד ימינה אל פיה – זהו גן הפֵרות של סבא אצילי.

– לזה את קוראת גן-פֵּרות? – אני שואל בתמיהה.

– בצד השני של העצים האלה יש גן-פֵּרות – היא עונה בלחש ונוטלת את אחותה הפעוטה על זרועותיה.

– ומדוע את לוחשת ופוחדת?

– כי סבא אצילי כועס.

– עליך?

– על כולנו.

– ומדוע?

– כי יש לו עץ-תות מלא תותים, ותאנה מלאה תאנים…

– אז מה?

– אז אנחנו מתגנבים בין ענפי העצים האלה, וטועמים – היא לוחשת ומגחכת.

– כלום אפשר לראות את עצי-הפרי מבין ענפי הברושים הללו? – אני שואל בסקרנות.

– אין אלה ברושים! – מתקנת הילדה את דברי ברוגז גלוי.

– ומה אלה?

– תראו אותו! מורה לטבע ואינו יודע!

– נראה לי באמת, שעץ זה אינו מן המצויים – אני מנסה להציל את כבודי.

– המורה אמרה לנו, כי מעץ זה בנו את הכותל המערבי! – קוראת הקטנה בנצחנות.

– הכותל המערבי בנוי אבנים – משיב אני לה בפסקנות.

– אז את בית המקדש – היא אומרת וצוחקת – ושֵם העץ דומה למילה ברז!

– ארז?

– יפה ניחשת: ארז.

– ארז? אולי ארז הלבנון? – מדובבות שפתי חרש בהתרגשות, ואני מתבונן בהתפעלות במחטים הקטנות האפורות ובאצטרובלים הקצרים והכרסניים.

– כן, כן, הארז אשר בלבנון – נשמע לפתע קול צרוד מתוך הגן אשר מעבר לענפים האפורים והשמוטים של חומת-העצים – מצאצאי הארזים אשר שלח חירם מלך צור לשלמה המלך, לפני כאלפיים ותשע מאות שנה…

– וי, אמא’לה! – קראה דפנה בבהלה, כשהיא תופסת את אחותה הפעוטה ומסתתרת מאחורי – זהו סבא אצילי של התותים…

– וגם של התאנים וגם של האגוזים! – השלים את דבריה בעל הגן אגב שיעול, כשהוא מרחיק ענפי שני עצים לצדדים ומתייצב לפנינו.

מר אצילי הוא יהודי קטן-קומה ורזה, אשר גולגלתו קריחה כולה ועל אפו משקפיים כהים. זקנקן שיבה זעיר מאפיר על סנטרו, ולחייו הרזות והשחומות זרועות פלומה דקה לבנבנה. לבוש היה חולצה כחולה, ספוגת זיעה, ומכנסי חאקי ארוכים ומטולאים, ועל רגליו סנדלים ישנים, שרגבי אדמה לחה ואדמדמה דבוקים אליהם. בידו השמאלית החזיק מעדר.

– ירושלמי? – שאל אותי בעל-הגן, כשהוא מכעכע בגרונו.

– אורח.

– סבן של ילדות אלה?

– כן, דפנה ונֹעה הן נכדותי.

– וכלום אפשר לדעת מה שמו?

אמרתי לו.

– המורה לטבע? – שאל והצטחק.

– נכון, מר אצילי.

– אם כן, ודאי למד טבע מפי ידידי אפרים הראובני ויהושע אביזוהר, זכרונם לברכה – קרא ברגש.

– אכן, מורי הטובים היו, נוחם עדן – גימגמתי והסמקתי.

– ומדוע תעמוד בחוץ? – שאל.

– לא התכוונתי להפריעו.

– ביקורים ליד הארזים שלי מביאים לי שמחה ועונג – אמר בעל הגן, והרחיב בידיו את הפרצה שבין הענפים – היכנסו, ברוכים הבאים!

עזרתי לדפנה להעביר את עצמה ואת נֹעה ה“טנטנה” אל תוך גנו של מר אצילי, ואחר כך נדחקתי אף אני בזהירות ונכנסתי לגן.

וכשהייתי בפנים ועיני ראו את תכולתו – קראתי בשמחה: אח, איזה יופי, סבא אצילי!

הגן אמנם לא היה רחב ידיים, אך כולו עדור ומושקה, רענן ומלבלב. תות רחב-צמרת, מכוסה כולו שפע פֵרות סגולים, ניצב במרכז הגן והרהיב את העין בנופו היפה. המוני פֵרות בשלים התגוללו על פני האדמה, מתחת לעץ, ועדת בולבולים ושחרורים דילגה וניתרה מעלה ומטה, ניקרה וזללה, פיכפכה ושרקה מרוב מתיקות. בפינה אחת היתה נטועה תאנה בעלת עלים גדולים ומאוצבעים, גדושה המוני פגים ירקרקים. ולידה עץ עמוס משמשים צהבהבים, ואגוז בעל עלים ריחניים. על גבי סוכת-כלונסאות טיפסה גפן ענפה, ובין עליה השתלשלו אשכולות ענבים ירוקים. בצד אחד של הגן היו ערוגות ובהן שיחי עגבניות, חצילים ופִלפל, שפרותיהם הגדולים יוצרים מזיגת-צבעים מופלאה של ירוק-אדום-סגול; ובצד השני – ערוגות פרחים ססגוניות: מנתור לבן, לוע ארי צהוב, גרניום אדום וחוטמית ורודה…

– כאן, על ספסל זה ממש – אמר בעל-הגן כשהוא מצביע על שולחן וספסל שבצל הגפן – היה יושב המורה לטבע אביזוהר, נוחו עדן, לאחר שהזקין, פרש לגימלאות והיה פנוי לשיחת-רעים; היה יושב כאן שעות ארוכות, מסתכל בארזים שלי, ומדי פעם ניגש אל העצים, משקיע ראשו בין ענפיהם ושואף לתוכו את ריח המחטים הנפלא. “הו חביבי, חביבי – היה אומר לי – כלום תדע להעריך את האוצר היקר אשר גדל בגנך? דבר נשגב, ידידי! זה אחד העצים העתיקים ביותר בעולם, ממש מן העצים הראשונים אשר ברא אלוהים בעולמו”…

– סבא אצילי – משסעת דפנה את דבריו בקוצר רוח – מותר לי לקחת קצת תותים?

– גם אני רוצה, גם אני! – מכריזה נעה הפעוטה וכבר היא גוחנת אל הקרקע ונוטלת מן התותים הכחולים-סגולים.

– בבקשה, התכבדו! – אומר מר אצילי ומחייך בהנאה.

ארינו מלוא-חופניים תותים מעל העץ ושטפנו אותם במי-הברז שבגן: שמנו אותם על גבי השולחן וישבנו על הספסלים שלידו; כיבדנו את עצמנו בפרות העסיסיים והטינו אוזן לסיפורו של סבא אצילי, אשר סיפר לנו בשקט ואט-אט את סיפורם של ארזיו המופלאים.

– לפני למעלה משבעים שנה – פתח ואמר – ביקר דוקטור בנימין זאב הרצל בארץ-ישראל ועלה לירושלים. שכונת בית-הכרם עוד לא נבנתה בימים ההם, וגם שכונות בית-וגן וקריית-היובל טרם נבנו. אפילו רוממה וקוממיות עוד לא היו אז. רק מושבה קטנה אחת היתה באותם ימים ממערב לירושלים, היא מוצא. ואליה נסע דוקטור הרצל לביקור.

במוצא חי באותם ימים איכר יהודי ושמו שמואל ברוזה. איכר זה היה בעל משק חקלאי גדול ובו פרות ועִזים, תרנגולות ויונים, פֵרות וירקות, ויקב מלא יין מענבי כרמו. דוקטור הרצל רצה לראות במו עיניו איכר יהודי זה, שהצליח להקים משק חקלאי כה מפואר בארץ-ישראל – ארץ חלומותיו…

ובכן, לאחר שבעל המשק ההוא כיבד את דוקטור הרצל בחלב פָּרותיו, השקה אותו יין מהיקב שלו והאכילו תות-גינה ומפרות העצים שבמטעו הגדול – אמר לו: “בוא, דוקטור הרצל הנכבד, וטע במו ידיך עץ על הגבעה שמעליה רואים את בתי ירושלים הקדושה.”

שמח הרצל ושאל: “איזה עץ? מר ברוזה?”

גיחך המארח ואמר: “איינן צדר (ארז אחד), דוקטור הרצל.”

תמה הרצל מאוד על ההצעה, ושאל: “הרי הארז עץ נדיר ויקר המציאות הוא. מאין בא לידך?”

ענה ואמר לו ברוזה: “מהר הלבנון עצמו, דוקטור הרצל היקר, ממקורם של אותם ארזים אשר גזעי אבות-אבותיהם שימשו לבניין בית-המקדש שלנו, מקדש שלמה.”

ואז סיפר שמואל ברוזה לדוקטור הרצל, כי כאשר עלה על אדמתו והתכונן לנטוע בגנו עצי-פרי שונים – נודע לו בסוד שעל הר הלבנון הגבוה, בכפר נידח הסמוך ליער ארזי-הלבנון, חי איכר יהודי בודד, המגדל עצי תפוחים, אגסים ומשמשים, שפרותיהם גמלוניים כאגרוף יד-אדם. יצא איפוא ברוזה לשוט בספינה ללבנון, טיפס ועלה על ההר הגבוה, תעה בין הארזים – ולבסוף מצא את האיכר היהודי שעליו סופר לו.

באותו זמן סירבו מגדלי הפֵּרות המיוחדים אשר על שיא הלבנון למכור שתילי-עצים ליהודי ארץ-ישראל, אולם האיכר היהודי קרץ לעבר אורחו ברוזה ואמר: “למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט. אני יהודי ואתה יהודי – אני בגלות ואתה בארץ-ישראל. כבוד גדול הוא לי לתת לך שתילים, אשר אותם תשתול ליד קבר רחל, ליד מערת-המכפלה וגם ליד הכותל המערבי הקדוש.”

נטל האיכר שתילים טובים ומשובחים ממטעו, ארז אותם בשקים כדי להסתירם מעיני השכנים ומעיני החיילים התורכים שמשלו אז בארץ, ומסרם לברוזה. יחד עם השתילים הללו של עצי-הפרי נתן לו גם שקיק-בד קטן, ובו זרעים של הארז אשר בלבנון. את הזרעים הללו ביקש האיכר היהודי מלבנון מאחיו היהודי שבארץ-ישראל לזרוע בארץ הקודש, כדי שבבוא יומו של בית-המקדש להיבנות מחדש – ישמשו גזעי העצים הללו לִבְנִיָיתו.

נשק ברוזה לאיכר שבלבנון, ויצא בדרכו חזרה לארץ-ישראל. בחוותו אשר במוצא זרע את הזרעים, ונבטו מהם שתילים שאותם התכוון לנטוע במקומות שונים בארץ. מן השתילים האלה עקר האיכר שתיל ארז אחד למען דוקטור הרצל, ושניהם עלו יחדיו על הגבעה אשר היתה לו לנחלה, ואשר מעליה רואים את ירושלים. חפר ברוזה בור בין הסלעים, אשר על הגבעה, ודוקטור הרצל שתל במו ידיו את שתיל הארז הרך, כשבעיניו נוצצות דמעות-שמחה על שזכה לנטוע ארז בארץ חלומותיו, מול ירושלים, בירת ישראל ומקום המקדש שלנו…

הדבר היה בשנת 1898 – המשיך מר אצילי בסיפורו – והארז של הרצל גדל והתענף לצדדים, וכל רואיו התפעלו מיופיו. וכאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה, בשנת 1914 – מלאו לארז שש-עשרה שנים. עץ ממש! כי האיכר ברוזה טיפל בו במסירות חורף וקיץ, ושמר עליו כעל בבת עינו; הוא הגן עליו מפני רוחות החורף הקרות, והשקה אותו מים בימות-החמה הלוהטים…

בוקר אחד עלה ברוזה אל הגבעה כדי לטפל בארז האהוב – ומצא את גזעו כרות ומתגולל על הארץ. חיילים תורכים כרתו אותו.

מייד רץ האיכר לירושלים, וסיפר על האסון לאפרים הראובני, זכרונו לברכה, שהיה באמצע שיעור לטבע בבית המדרש-למורים אשר בו לימד.

הפסיק הראובני את שיעורו, סידר את תלמידיו בשורה – וכולם מיהרו למקום האסון. והנה, בין הענפים הכרותים של ארז-הרצל גילה הראובני איצטרובל גדול ובשל. הוא קטף אותו, החביאו בכיסו והביאו לבית-המדרש למורים, שם פתח את קשקשיו, הוציא את זרעיו וזרע אותם בעציצים, וכך הכין משתלה של ארזים…

– והיכן ארזים אלה היום? – שאלה לפתע דפנה, כשהיא מפסיקה לרגע את זלילת התותים ופניה מכוסים כתמים סגולים-כחולים למכביר.

– בגן הבוטאני אשר על הר הצופים – השיב לה מר אצילי בקורת-רוח – וגם בגן שלי…

– אלה? – שאלה קטנה שוב והצביעה בידה על חומת-הארזים.

– כן, אלה. בימים ההם עבדתי כגנן במשתלה אשר על הר הצופים, ונתנו לי במתנה שתילים אחדים. כשעליתי לבית-הכרם ובניתי לעצמי את הבית הזה – הבאתי אותם לכאן ושתלתים בחצרי. הדבר היה לפני כשחמישים שנה…

– אבל המורה סיפרה לנו שהרצל נטע במוצא ברוש ולא ארז! – קראה פתאום דפנה כשהיא קמה מעיבה פניה מולנו – אז מי צודק?!…

מר אצילי החשה רגע ואחר-כך ענה: – בית ההבראה אשר במוצא נבנה על אותה גבעה שעליה גדל העץ, והוא נקרא ארזה ולא ברושה. נכון?

– נכון – אישרה דפנה.

– ובכן, מה נטע שם דוקטור הרצל? – שאל מר אצילי בחיוך מנצח.

דפנה חייכה אף היא, ולפתע השיבה שלא לעניין: נֹעה כבר ישנה.

היא הצביעה על הפעוטה, אשר השעינה את ראשה הקטן על השולחן הנמוך ונרדמה.

– שק קמח, שק קמח! – קראה האחות הבכירה כשהעמסתי את הפעוטה על גבי, נפרדתי ממר אצילי הנלבב ופניתי לצאת אט-אט מגנו.

ודפנה נשרכה לצדי ופיזמה בקול עליז:

תחת ארז הסב אצילי

ישבה נעה’לה שלי-לי

נעה’לה אכלה הרבה תותים

וסבא אצילי סיפר סיפורים חמודים…

נעה’לה זללה תותים כשור

ויש לה פנים כמו לכושי שחור.

עכשיו נרחץ את פניה במים –

רק תגמור לישון ותפקח העיניים.

 

20. לחם ודג מלוח…    🔗

זכור לטוב מורי מר אביזוהר, שנתן בידי מכתב-המלצה אל גברת ישישה ועשירה אחת. זו עלתה מאמריקה לירושלים, כדי לבלות את שארית ימיה בעיר הקודש ולבוא אל מנוחתה הנצחית בהר-הזיתים אחר מאה ועשרים שנה.

היה עלי ללמד את הגברת הישישה יום-יום את השפה העברית משך שעה אחת, ושכרי – ארוחת הצהריים… לאחר שלמדנו שיעור ראשון ותלמידתי ערכה את השולחן, אמרה אלי בקול מתחנחן: אח, סליחה, ג’נטלמן, שכחתי לקנות לחם לסעודה. היש ברצונך לרוץ לרגע לחנות המכולת ולהביא כיכר אחת?

קמתי ורצתי לחנות, והבאתי את החסר.

למחרת היום, אך גמרנו שיעורנו וטרם ערכה את השולחן, אמרה אלי הישישה: אה, סליחה. שכחנית אני מטבעי, בחורי. התואיל לסור לחנות הירקות הסמוכה – להביא את הירקות לסלט…

נטלתי את סלה מידה – ובפיק-ברכיים הלכתי לחנות הירקות הסמוכה, והבאתי את הסל המלא לגברת. אך כשבאתי לשיעור השלישי, המתינה לי כבר הגברת בפתח דירתה וסלה בידה.

– בויצ’יק (נער) – אמרה לי בבת-צחוק אמהית מתוקה – רוץ נא לחנות והבא לי לחם וסרדינים, ירקות ופֵרות על חשבוני…

החזרתי לה אף אני בת-צחוק מתוקה, נטלתי מידה את הסל, סרתי לחנות המכולת ומסרתיו לידי החנווני.

– מה לתת?

– עוד מעט ותבוא הגברת האמריקנית – עניתי בשפה רפה וברחתי החוצה…

שבתי לעלייתי, ואני מלא כולי בוֹשה וכלימה. כך חזרתי אל הלחם ודג-המלוח היום-יומיים – והם ערבו לחִכִּי מאוד-מאוד.

 

21. איך הייתי לצמחוני    🔗

בהשפעת מי הייתי פתאום לצמחוני? בהשפעתן של שתי תלמידותי הבוגרות, שאותן לימדתי לדבר עברית בשנות לימודי בבית-המדרש למורים שבירושלים.

בבית אבי ואמי שבאוקראינה לא ראיתי עגבניה ולא חציל, ואפילו שמותיהם של ירקות אלה לא שמעתי. הרגלתי את עיני ואת לשוני אליהם ולטעמם המיוחד כמעט בעל-כרחי.

תשאלו: וכלום אפשר לשבוע ולחיות מירקות?!

בשנים ההן סבלנו חרפת-רעב ממש, ואכלנו אפילו חובזה (חלמית, צמח-בר חורפי נפוץ, אשר שכנינו מכינים מעליו תבשיל עניים.)

עד השעה השנייה אחרי הצהרים ישבנו על ספסל הלימודים בסמינר ולמדנו על לב ריק, כשמעינו הומים. ובשעות אחרי-הצהרים טיאטאנו משרדים והגשנו חומר ולבנים לבוני-ירושלים, כדי להשתכר פרוטות מעטות ולקנות בהן מזון דל ולהשקיט את רעבוננו בערב…

ובערבים, לאחר שאכלנו לחם בפלמידה (דג משומר) ושתינו מי גשמים מעופשים מבורות-המים שבירושלים – היינו מתקבצים ליד-בית-העם אשר מול הסמינר ממש, והיינו שועטים בנעלינו המסומרות ורוקדים הורה עד כלות הנשימה ממש…

ובכן, יום אחד ניגש אלי יחיא, שמש הסמינר בימים ההם, ואמר לי בקול ספוג-רחמים: חביבי, המנהל אדון ילין קורא לך. יא מסכין (מסכן)…

החוורתי ושאלתי: לי?!

– כן, כן, לך, יא עיני – ענה יחיא, נאנח והסתלק.

התחילו ידי ורגלי רועדות ולבי דופק כפעמון, ובקול רווי-דמעות קראתי אחריו: מה חטאתי, יחיא?

לא הפנה הלז פניו אלי, אלא ענה לי אגב-הליכה: לא נביא אני ולא בן-נביא. בחיי ובחיי ראשי, חביבי, אינני יודע דבר.

התקרבתי אל דלת חדר המנהל, דפקתי עליה ביד רועדת והמתנתי לתשובה. וכשנשמעה התשובה “יבוא!” – פתחתי את הדלת ובזהירות נכנסתי בפיק ברכיים לתוך החדר הקטן שהיה מוקף כולו ארונות כבדים, מלאים וגדושים ספרים עבי-כרס ויפי-כריכה.

– שלום לך, בני! – קידם המנהל את פני בברכה.

– שלום! – השבתי בקול חנוק, והתקרבתי על בהונות רגלי אל שולחנו של מנהלנו הנערץ.

הניח מר ילין את עטו על גליון-הנייר הירוק שעל גבי שולחנו, הגביה ראשו הגדול אל מול פני והשהה עלי מבט ממושך ושקט.

– האם אוכל אתה לשובע, בני? – שאלני כשהוא מסתכל בי ארוכות בעיניו הגדולות והשקטות.

נדהמתי משאלתו האבהית, וקולי נחבא בגרוני. הרכנתי ראשי והחשיתי.

– שתיקה כהודאה דמיא (שתיקה דומה להודאה) – אמר וניענע ראשו המכסיף מולי – צדק איפוא מורך, מר אביזוהר.

המשכתי לעמוד מולו כשראשי מורכן למטה, ולא עניתי דבר.

– שב, בני – אמר בקול שקט והצביע בידו הימנית על הכיסא שלידי – הואל נא לשבת.

הרכנתי ראשי וישבתי.

– הידוע לך מקומו של בית החולים “הדסה”? – שאל כשהוא מדגיש את האותיות עי“ן וחי”ת.

– כן, אדוני – לחשתי.

– במעמקי החצר של הבניין אשר מולו – המשיך ואמר – גרות שתי גברות רווקות, ידידותיה של רעייתי, הגב' איטה ילין. החצר היתה שייכת לפני כשנות דור אחד לגרמני מכת “בני ההיכל”, שעלו לארץ-הקודש בהמוניהם. עתה היא רכושם של יהודים. על-פני גדר-האבנים הפונה אל הרחוב ישנה כתובת ישנה, אשר חרתו הבונים עליה בשעתם: “ד' רועי, לא אחסר”. לפי פסוק זה, הלקוח מספר…

– תהילים פרק כ"ג! – קראתי בהתעוררות.

– יפה, בני, יפה! – עודדני בבת-צחוק טובה – על פי כתובת זאת תמצא את החצר.

– תודה רבה, אדוני – גמגמתי ואמרתי לקום.

– המתן, המתן, – גיחך ואמר – מתון-מתון. שתי הגברות הללו, הגברת שרה ליבר והגברת חנה פסטר, שתיהן נשים משכילות ומכובדות מאוד. הגברת פסטר היא משוררת מחוננת בשפה האנגלית ומפרסמת משיריה בעתונות הספרותית בארצות-הברית, ואילו הגברת ליבר עובדת סוציאלית היא מנעוריה, ודואגת לנוער עזוב וחסר מקצוע. בירושלים היא מנהלת בית-מלאכה לבנות עדות המזרח, כדי ללמד ידיהן לתפור ולסרוג ולעשותן בנות-חיל. שתיהן יודעות קרוא וכתוב עברית, והן פנו אלי וביקשוני לשלוח לביתן יום-יום אחד מתלמידי מוסדנו, שיסעד על שולחנן ארוחת-צהריים וישוחח אתן בשעת הארוחה עברית. בחרתי בך, בני, והריני מקווה שלא תבייש, חלילה, את בית-המדרש אשר בהנהלתי.

– חלילה, אדוני – אמרתי והנעתי ראשי לצדדין.

– אך עליך לדעת – המשיך אחרי שתיקה קצרה –ששתיהן צמחוניות הן…

– כלומר? – שאלתי נבוך.

– אינן אוכלות איבר-מן-החי ומסתפקות אך ורק בירקות חיים או מבושלים.

– ניחא – אמרתי.

– והן אדוקות – הוסיף והשהה עלי מבט ממושך – ויהיה מוטל עליך ליטול ידיים לפני הסעודה, לחבוש כובע ולברך על המזון בראשיתה ובסופה…

– גדלתי בבית-אדוק, אדוני – לחשתי.

– ותדבר אליהן בנימוס, כמובן, ותקדים את התואר “גברת” לפנייתך.

– ברצון, אדוני.

– ותלך אליהן יום-יום בשעה שנייה אחרי הצהריים, עם סיום הלימודים במוסדנו, כי זאת שעת סעודת-הצהריים אצלן.

– אדייק, אדוני.

– ובכן, לך אליהן החל מהיום, בני, כי הן מחכות לך.

– בחפץ לב, אדוני.

– והריני מאחל לך הצלחה במשימתך.

– חן-חן, אדוני.

– לך לשלום, בני, ובשעה טובה ומוצלחת.

החוויתי קידה למנהלנו הנכבד, כפי שמחייב הנימוס, החנקתי את צחוקי בקרבי, כי שובב הייתי מטבעי, ויצאתי את חדרו על בהונות רגלי.

וכשיצאתי לפרוזדור הרחב, התחלתי לשיר והלכתי כמרקד…

– נכנסת כאחד חנוט ויצאת מבסוט (שבע רצון)?! – שאל יחיא וצחק.

– השם רועי לא אחסר, יחיא.

– ירחם השם, ותהיה גם כוסך רוויה – אמר.

– אינשאללה (בעזרת השם), יחיא!

– ותגיד לי, חביבי, אדון ילין הקציב לך הלוואה-חדשה?

– לא. הוא השיג בשבילי שיעור כנגד ארוחת צהריים.

– היכן?

– אצל שתי גברות, המתגוררות בבית מול בית-החולים “הדסה”.

– שתי השיכנזיות שאוכלות עשב?! קרא וצחק.

– מנין לך, יחיא?

– סעדיה הארוך, בן-דודי, מביא להן יום-יום סעודת ירקות מבית תבשיל אחד שבמחנה יהודה – והוא סיפר לי.

– מה סיפר לך?

– שמהיום נצטווה להביא להן יום-יום שלוש ארוחות במקום שתיים, כי אחת מהן ודאי מתחתנת…

– חה-חה-חה! – צחקתי בקול רם – ואני החתן?

– בסימן טוב ובמזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת! – קרא יחיא וטפח לי על השכם – אני מכיר אותן. הן עשירות בכסף, ועוד יותר – בשנים. תהיה להן כמו בן, ואולי – כמו נכד.

וכדי לבדחני ולנחמני הניף יחיא את שתי ידיו למעלה, השמיע נקישות באצבעותיו והתחיל לרקוד ולשיר: “נעלה לארצנו בשירה ובזמרה, נעלה לארצנו בשירה ובזמרה, ובקול-תודה נעלה לארצנו – הרחמן, רחם…”

כשהתקרבתי בשעה שתיים אחרי הצהריים אל הבית הישן שמול בית-החולים “הדסה”, הבית אשר על גדרו חרות הפסוק “ד' רועי, לא אחסר” – התקרב אליה גם תימני גבוה וצנום ומגש-עץ ארוך וגדוש רכוב על ראשו. אט-אט צעד ברגליו הצנומות, היחפות והכהות, כשידו הימנית אוחזת באחד מקצות המגש החום – והשנייה בשולי זקנו הארוך, השחור והמחודד.

– שלום עליך, סעדיה, בן-דודו של יחיא!

– עליך השלום, חבר! – ענה בבדיחות הדעת וקרץ אלי באחת מעיניו.

– הלבית האשכנזיות פניך מועדות, סעדיה? – שאלתי בהיסוס.

– כן, לבית הגברת שרה והגברת חנה, חביבי.

– ומה אתה עומס על ראשך המסכן, סעדיה?

– ברצות השם, כשנזכה לביאת המשיח – ענה וצחק – אשא על ראשי נתח מכובד מן הלווייתן ונתח ראוי לשמו משור-הבר, כדי להנות בהם את שתי הצדיקות. אך היום, כמו שכתוב בתורתנו הקדושה: ונתתי עשב בשדך לבהמתך – ואכלת ושבעת. והוא מרפה לרגע-קט מזקנו המחודד, מורה עלי באצבעו וחוזר ומדגיש: ונתת עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת…

– מה אתה עומס איפוא על ראשך היום, סעדיה? – חזרתי ושאלתי, מתעלם מעקיצתו.

סילסל סעדיה בקולו הדק והגרוני וזימר: לכבוד האורח החשוב סלט בַּמיה וכרוב, קציצות חצילים ותרד ומרק מריג’לה (רגֵלת הגינה, צמח בר קייצי, הגדל בשפע בגינות ובשדות שלחין.) ולקינוח – לפתן גזר ודלעת מתוקה, ועליו מפוזרים עלי נענע (מנתה) ירוקה. והשתייה – כדת: תמר-הינדי טעים כתירוש / עשוי מי-יורה ומלקוש / השמורים בבור שבירושלים מימי אסתר ואחשוורוש…

עודני צוחק לחידודיו ולחרוזיו של סעדיה – והנה נפתחה הדלת הרחבה והכבדה שבדירת שתי הגבירות, וארבע עיניים מצטחקות הקבילו פנינו בידידות ובשמחה גלויה.

– שלום עליכן, גבירותי הנכבדות והחשובות, ויהי יומכן מבורך! – אמרתי כאשר ציווה אותי מנהלי היקר דוד ילין.

– בתיאבון, וינעמו לכם הסלט והקציצות וכל מאכלי המלכים והאצילים! – מילא אחרי סעדיה.

– תודה רבה, וברוך בואך, מורנו המחונך! – ענו שתיהן ומחאו כף – היטיב מר ילין לבחור בשבילנו בחור מנומס ופדגוג מושלם.

החדר היפה, המקושט בתמונות ובפרחים, הכורסאות המרופדות והנאות והשטיחים הרכים והמגוונים הינו את עיני וגרמו לי שמחה רבה. כי לא בבית-אבא שבעיירה הקטנה אשר באוקראינה ולא במרתף האפלולי שבו שכנתי בבית יונה התימנייה ראיתי הידור כזה, גם בגדי-משי נאים כאלה, אשר לבשו הגברת האמריקנית הגבוהה, הצנומה והכפופה קמעא, והגברת הרוסייה הרחבה והכבדה קמעא, גם בגדי-נוי יקרים כאלה לא ראיתי כל ימי חיי. וכלי-השולחן הנהדרים, העשויים כסף ואלגביש וחרסינה צבעונית…

ניתנה האמת להיאמר, שפתע-פתאום חשך עלי עולמי. ראשית, מוכרח הייתי לאכול לא בידי כאשר הסכנתי במרתפה של יונה התימנייה, אלא במזלג ובסכין, כפי שהדריכוני שתי תלמידותי בתנועות ידיהן וברמיזות עיניהן. גם כף וכפית היו מוטלות משני צדי הצלחת, ומפית בד לבנה ניתנה לי – נזהרתי שלא ללכלכה, חלילה, כדי שלא לפגוע בנימוסים אשר עליהם הזהירני מנהלנו מר ילין הנכבד…

ושנית: בירושלים היה עיקר מזוני לחם, שעליו נוספו זנב דג-מלוח או זיתים. ואילו כאן – אף פירור אחד של לחם לא נראה לכל אורכו ורוחבו של השולחן! הסלט היה חריף, הקציצות היו מפולפלות, המרק היה חמצמץ – ופי נצרב ולשוני נשרפת ודעתי כמעט נטרפת.

ואז, פתע-פתאום וכמלאך-גואל, הופיע העיקר – תפקידי כמורה – והסיח את דעתי מהטפל. כי הנה שאלה אותי הגבירה האמריקנית בקולה הדק: אתה אוהב לאכול חלוצים?

נתבלבלתי, הנחתי את מזלגי על השולחן, נעצתי בשואלת מבט-תוהה ואמרתי: גברתי, אני עצמי חלוץ הנני, ואוהב מאוד את חברי החלוצים.

– הו, לא! – קראה כשפניה הרזים והחיוורים מסמיקים – הו, סליחה! אני חשבתי על הקציצות שבצלחת…

– אח! – קראתי וצבטתי את עצמי, כדי שלא לצחוק חלילה – חשבת על החצילים שבצלחת, גבירתי.

– הו יס, כן-כן, חשבתי על החצילים שבצלחת…

– אוהב מאוד, גברתי – עניתי.

– אוהב מאוד – חזרה אחרי הגבירה הרוסייה בבת-צחוק ובשביעות רצון.

– ואיך אתה אוהב את החצילים שבצלחת? – שאלה שוב הדוברת אנגלית – רב-מלח, או קצת-קצת?

הירהרתי רגע קט ואמרתי: הו, עם הרבה מלח או מעט?

– דָה, דָה (כן, כן) – אישרה הדוברת רוסית – עם הרבה סול (מלח) או קצת-קצת?

– כמו אתן – עניתי בשפה קלה – עם הרבה-הרבה…

– אז אתה כבר כמו צבר.

“אשר מר ילין גילח את קוציו”, אמרתי בלבי והצטחקתי למחמאתן.

– איפה היית בצרת בלפור?? – שאלה הרוסייה והרימה שתי אצבעות יד ימינה מולי – בשני הימים של נובמבר?

– אח, היכן הייתי בשניים בנובמבר 1917, היום שבו ניתנה הצהרת-בלפור? – שאלתי.

– דה-דה (כן).

– הייתי באודסה, העיר הגדולה והיפה אשר על שפת הים השחור, גברתי.

– וראית שם אופרה?

– ודאי! – קראתי בהתלהבות, והתחלתי לשיר קטע מן האופרה המפורסמת “בוריס גודונוב”, קטע שהיה זכור לי היטב והתנגן בתוכי…

– הו, המורה שלנו גם מוסיקלי – עודדתני האמריקנית.

– כי אבי היה חזן – התגאיתי.

– באופרה?! ¬ שאלה האמריקנית.

– בבית-כנסת, גברתי. ואני הייתי משורר (נער-מקהלה).

– כתבת שירים.! צהלה האמריקנית – גם אני משוררת.

– אולי תסכים הגברת לקרוא לפני אחת מיצירותיה? – ביקשתי.

– בחפץ לב, אך אתרגם לעברית.

– תודה רבה, גברתי…

המשוררת הגביהה ראשה הקטן ופניה המוארכים-חיוורים והרזים התמתחו, והיא עצמה עיניה ודיקלמה בקול:

הנני אוהבת פרחים מאוד

כי הם יפים ועטופים הוד.

כי הם מקשטים את האדמה

ומאצילים מרגוע לנשמה.

לעצוב הם מביאים שמחה

ולנסער – מרגוע ומנוחה.

– הידד! קראתי ומחאתי כף – כמו…

– כמו המשורר הרוסי הגדול! – קראה הרוסייה בהתמוגגות…

– כמו פושקין! – קראתי.

– כמו לרמונטוב – תיקנה הרוסייה – כי זה השיר איז-דושי.

– מהנשמה – תרגמתי את דבריה.

– בדיוק – אישרו שתיהן בדמעות בעיניים… – איז-דושי, מהנשמה.

התחלתי לסעוד על שולחנן של שתי תלמידותי תמורת שיחה בעברית בערך בטבת, והתמדתי בכך יום-יום עד חודש ניסן.

יום אחד לא יכולתי לבוא אליהן כדרכי. משום מה? הסכיתו ושמעו.

שנה-שנה, משנכנס ניסן – יוצאת תהלוכת “נבי-מוסא”. ביום זה מתכנסים בירושלים רבבות ערבים מחברון ומשכם ובנותיהן כדי לעלות לקברו של משה רבנו, עליו התפילה והשלום, אשר בהרים שבדרך ליריחו. בדרכם למקום קבורתו של משה רבנו, הנמצא כביכול ממערב לירדן, היו הערבים הנלהבים והמוסתים שולפים סכיניהם וחרבותיהם, ופוגעים – לשם הידור-מצווה – ביהודי-ירושלים. ומי יגן על מסכנים אלה, אם לא אנו, תלמידי בית-המדרש למורים, שהיינו חברים ב“הגנה” ומוכנים למסור נפשנו על כל ילד יהודי?

בימי התהלוכה היינו יורדים לעיר העתיקה, מתייצבים במבואותיהם של רחובות היהודים, נשקנו חבוי על גופנו, ומלווים בעיניים פקוחות את החוגגים הנלהבים.

ועתה, נחשו מה קרה בעצם יום התהלוכה המסוכן? לא ייאמן ממש. עוד הללו צועדים ומנפנפים בדגליהם הירוקים, צורחים ומחוללים, מתופפים ומחללים ומפיצים אימת-מוות, ופתאום – בין גדוד סוער למשנהו – צועדות שתי נשים שלובות זרוע ומחייכות. אחת רזה, כפופה קמעא, ואחת רחבה ובעלת ראש גדול ועגול. כל אחת מהן ענודה לראשה צעיף שעליו מגן דוד אדום גדול, ולידן ממש צועד גבר גבוה ורזה, בעל פאות מסולסלות, ועל ראשו מגש-עץ עמוס סירים וצלחות ומפית לבנה…

ומטרת הטיול השקט הזה בלב ההמון הערבי הסוער היתה אחת ולא אחרת: שלא ארעב, חלילה, ולא אטמא את פי באיבר-מן-החי, חלילה.

ונוכח מסירות כזאת – איך יכולתי שלא לדבוק בצמחונות?

כן הייתי לצמחוני אדוק, עד שעלתה אמי ז“ל לארץ. ומשעלתה אמי הישישה והרחומה אלי, לארץ הקודש, הרי לא ראתה מימיה לא חציל ולא קישוא, לא תרד ולא ריג’לה. היתה טוענת ובוכה: אביך ז”ל היה תלמיד-חכם ואכל בשר. אפילו הרב שבעיירתנו, ידידו של אבא, אכל בשר. ושמא אתה למדן גדול משניהם?! והעיקר: כלום עליתי אליך, לארץ-ישראל, כדי לרעוב חלילה? עשה נא, בן הזקונים שלי, למען אמך הזקנה…

קיימתי איפוא את הפסוק בספר משלי: “שמע בני, מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך”, נטשתי את הצמחונות – וחזרתי אל אמי…

 

22. הגנרל נכנס לירושלים    🔗

בחנוכה התרפ"ג מלאו חמש שנים לכניסתו של גנרל אלנבי בראש הצבא הבריטי לירושלים. לו היינו מציינים תאריך זה בימים שבהם מתקיימים לימודים בסמינר, היה מורנו להתעמלות, הפסל אברהם מלניקוב, עורך ודאי מצעד-ניצחון ברחובות ירושלים, כשבראש התהלוכה צועד מנהלנו דוד ילין ולידו תלמיד נושא דגלנו הלאומי. אך מחמת הפגרה והתרוקנות בית-המדרש למורים מתלמידיו, חגגנו את המאורע ההיסטורי הזה במתי-מעט – מורנו חיים-אריה זוטא ואתו כמניין תלמידיו-חסידיו, תושבי ירושלים.

לוותר על ציון היום הגדול הזה מחמת הקור ומפני החשש לגשם? – שאל אותנו מורנו זוטא ברוגז, כשהוא מתעטף במעילו הישן ומשפשף כפות ידיו הכחולות מקור זו בזו. מה הוא סח ומה הוא מעלה על דעתו? החסרים שיחי סירה קוצנית בהרי ירושלים? נערום ערֵמה, נעלה מדורה-משואה ויחם לנו…

– הולכים! – ענינו ואמרנו כשאנו מרקדים כנגדו ונושפים הבל פינו לתוך כפות ידינו הקפואות כדי לחממן.

– האם הובא הדגל כאשר אמרתי? – שאל מורנו את נושא-הדגל התמידי.

– גם מוט הבאתי, מורי.

– יקשור איפוא את הדגל למוט ויניף אותו!

קשרנו והנפנו; הדגל נפרש והתחיל להתנפנף ברוח ולהשמיע רשרושים.

– וגפרורים הבאתם אתכם, כאשר אמרתי?

– הבאנו, מורנו.

– אם כן, קדימה צעד!

– אל ראש ההר/ אל ראש ההר/ הדרך מי יראה לפדויי-שבי?/ – פתחנו בצעידה ובשירה – הן זה מכבר/ מעבר ההר/ רומזת לנו ארץ צבי/ העפילו, העפילו,/ אל ראש ההר העפילו!…

– לאן?

– לא אל הכותל המערבי, ולא אל הר-הצופים. לא אל מטע הזיתים שליד קבר שמעון הצדיק, ולא לבית הכרם. הפעם, ביום הזיכרון החמישי לכניסת גנרל אלנבי בראש לגיונות הצבא הבריטי לירושלים, אנו צועדים בקצב ובשיר לעבר השכונה החדשה אשר בזווית הדרומית-מערבית של ירושלים, השכונה הגבוהה והנישאה רוממה.

– ולמה דווקא אליה, ולא למוצא או לבית-הכרם?

– כי בתוכה הציבו הבריטים אנדרטה, המנציחה את נצחון צבאם על הצבא התורכי המובס, ומציינת את יום כניסתו של גנרל אלנבי לעיר-הנצח ירושלים…

הנה אנו ניצבים סביב האנדרטה, וקוראים במקהלה את הכתוב עליה בשפה האנגלית: “הוקמה על ידי חבריהם של הקצינים, בעלי הדרגות האחרות והחיילים, אשר נפלו בקרב על ירושלים בקרבת נקודה זאת. עיר הקודש נכנעה לדיוויזיה הלונדונית מספר 60 ב – 9.12.17.”

רוח מערבית-דרומית קרירה נושבת והיא מעלה עבים מהים ומשיטה אותם מעל הרי בנימין ויהודה. מולנו מתנשא המצפה של שמואל הנביא, וההרים המסולעים אשר סביבו מבהיקים לסירוגין, בנגוע קרני-השמש בפניהם הלחים. ענני זרזירים חולפים על פנינו ברחש כנפיים סוער – ועינינו מלוות אותם בהתפעלות.

– הביטו וראו! – מכריז מורנו זוטא, כשהוא מזדקף על בהונות רגליו ומנפנף בידיו מול הציפורים שעלו זה מקרוב מארצות הצפון לירושלים – הנה, כה תהיה שיבת ציון ועליית יהודי התפוצות לירושלים, בהמונים ובסערת שמחה, כזרזירים האלה! הבה נא, תלמידי, נשיר את שיר שִיבתנוּ לציון. “בשוב ה”!

הקפנו את האנדרטה, ושרנו כולנו בקול רם ובמקהלה-מתרוננת: “שיר המעלות – בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה…” לשבת! – פקד מורנו זוטא בתום השירה, כשהוא מוציא מחברת מתוך הכיס הפנימי של מעילו הישן והמרופד פרווה קרוחה.

מושך בשבט-סופרים היה מורנו זוטא הקשיש, ובשעותיו הפנויות מהוראה בסמינר נהג לשבת ולכתוב סיפורי-מעשיות. רק מעטות מיצירותיו הספרותיות ראינו מודפסות באותיות מרובעות, אך בכל טיול וטיול שערכנו אתו בירושלים ובסביבתה – היה מושיב אותנו סביבו על גבי הסלעים האפורים, וקורא באוזנינו מסיפוריו הארוכים והנחמדים ואנו היינו מקשיבים ונהנים, מוחאים לו כפיים ומשמיעים באוזניו מחמאות…

גם הפעם התיישבנו על הסלעים הקרים, התכרבלנו במעילינו הדלים, ספגנו בלהיטות כל קרן-חום שהפציעה מבין מפלשי העבים והתעדַנו כלטאות קפואות; באוזן קשבת בלענו את סיפוריו של מורנו על כיבוש ירושלים על ידי גנרל אלנבי, המפקד העליון של צבא בריטניה בחזית ארץ-ישראל והארצות הסמוכות.

– כולנו ביקרנו בחדר-הפיסול של מורנו להתעמלות ולכיור, הפסל מלניקוב – פתח מורנו זוטא וקרא מתוך מחברתו – וכולנו ראינו שם את גוש השיש הגדול, אשר אט-אט החיה אותו באִזמלו, הפיח בו רוח והפכו לגנרל אלנבי חי ונושם ממש.

איש-צבא אמיץ ונבון זה גירש מארץ-ישראל את התורכים, לאחר ששלטו בה ארבע-מאות שנים. בחודש תשרי התרע“ח (1917) כבש צבאו המנצח את עירו של אברהם אבינו, באר-שבע. בחודש חשוון התרע”ח השתלט על עזה, העיר שבה הראה שמשון את מעשי גבורתו; ואחר קרבות רבים ומרים, העפיל אלנבי המנצח אל מרומי הרי יהודה; ובשלהי חודש כסלו התרע"ח הגיע סוף-סוף להרי ירושלים והשקיף על העיר הקדושה והנצחית ממרומי נבי-סמואל (שמואל הנביא).

נוצרי אדוק ומאמין היה גנרל אלנבי, וירושלים היתה בעיניו העיר הקדושה ביותר בעולם. משום כך לא רצה לכבוש אותה בסערה, פן יפגע באחד מבתי-הכנסת, הכנסיות והמסגדים, הקדושים ליהודים, למוסלמים ולנוצרים, ושהעיר משופעת בהם. מה עשה? שלח קצין אל מפקדי הצבא התורכי ובידו מכתב-התראה: עליהם להיכנע ולצאת את עיר הקודש ללא התנגדות, כדי שלא יישפך בירושלים דם ולא יפול רסיס מחומתה. ומחמת שהיה עייף מסערת הקרבות שהתחוללו משך שבועות אחדים בנגב, בשפלה ובהרי ירושלים – הסתגר גנרל אלנבי באוהל שבמחנה המטה הראשי, שכב על מיטת-שדה מתקפלת ועיין בספר התנ"ך.

הימים היו, כאמור, ימי סוף כסלו. הקור בהרי ירושלים היה עז וחודר לעצמות. השמיים היו מעוננים וקודרים, וגשם קר מהול בברד ירד בלי הרף. שכב המצביא אלנבי על מיטתו, כשהוא עטוף בשמיכות-צמר עבות, שתה תה חם בלימון שבישלו בשבילו על מדורת שיחי הסירה הקוצנית שבארץ הקודש – ועיין ב“הולי בּייבּל”, הוא ספר התנ"ך הקדוש גם לנוצרים.

אלנבי קרא בתנ“ך פרקים מתאימים למצבו – ודאי אלה שבהם מסופר על כיבוש ירושלים על ידי דוד, או על גאולת עם-ישראל… כי האנגלים, כידוע, האמינו אף הם מאז ומעולם בגאולת עם ישראל מגלותו. ומפה לאוזן נמסר בסודי סודות, שאת מלכיהם מושחים האנגלים עד היום הזה על אבן מאבני ירושלים הקדושה, אשר הביאו לכנסייה המלכותית שבלונדון… ואולי הזה אלנבי הנרגש והנסער, והאמין באמת שבו בחר אלוהים להיות המשיח הגואל את ירושלים בשביל העם הנבחר?… הן גם על כורש הפרסי, הגוי, אומר הנביא ישעיהו: “כה אמר ד' למשיחו לכורש: אשר החזקתי בימינו, לרד לפניו גויים, ומתני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו… למען עבדי יעקב וישראל בחירי…” וכיוון שהדבר היה אחרי מפלתם ותבוסתם של התורכים בחזית הארץ-ישראלית, על נקפיד עם אלנבי המנצח ששכב לנוח קמעא בקור ובגשם, ובפרט כשהוא שוכב ומעיין בתנ”ך…

אך לכלל הצבא, לחיילים הפשוטים ולבעלי הדרגות הנמוכות בקצונה – אסור היה לנמנם אפילו רגע קל בחזית. אפילו אחרי ניצחון צריכים היו להישאר ערים ולעמוד על המשמר…

מחמת מזג-האוויר הזועף והקודר ששרר בהרי ירושלים באותו ערב חנוכה התרע"ח, לא יכולות היו הפרדות נושאות-המזון להגיע לכל הקווים הקדמיים שבחזית, וחיילים רבים עמדו על משמרתם בהרים המקיפים את ירושלים כשהם מרעידים מקור ומרעב.

אז קרא אחד הקצינים הזוטרים לשני חיילים, ופקד עליהם בלחישה: התקרבו אל הכפרים הסמוכים בזהירות ובעיניים פקוחות, קנו מהפלאחים לחם, ביצים, חלב וגבינה – ונאכל. החיילים הושיטו את רוביהם לפניהם ויצאו לדרך, כלומר: קפצו מסלע לסלע, בוססו ברגליהם בבוץ החמרה-הכבדה, ופנו לעבר אחד הכפרים שבסביבות ירושלים. עודם מתקרבים לכפר, והנה לפניהם מחזה תעתועים: מולם ולקראתם ממש צעדו כמניין אנשים ובידיהם דגלים לבנים… עמדו החיילים וסקרו מרחוק את התהלוכה והם מהססים ומתלבטים: הלהתקדם או לסגת…?

הבחינו נושאי הדגלים הלבנים בשני החיילים האנגלים והתחילו לרוץ לקראתם, לנפנף בידיהם ובדגליהם ולקרוא: גוד מורנינג, אינגליש סולג’רס, (בוקר טוב, חיילים אנגלים!) ברוכים הבאים בשערי ירושלים-הקדושה! אנו מחכים לכם בכליון עיניים!

ומי היו אלה אשר יצאו לקראת החיילים האנגלים? ראש עיריית ירושלים וחברי העירייה בכבודם ובעצמם; כי כאשר ראו הללו את התורכים נסוגים והצבא הבריטי בושש לבוא העירה ¬– יצאו לקראתו כשהם נושאים דגלים לבנים, לאות כניעה ולשלום.

– יצאנו להקביל את פניכם בלחם ובמלח – קרא ראש עיריית ירושלים, כשהוא משתחווה אפיים ארצה – ואני ראש העיר.

– ואנחנו נשלחנו להביא לקציננו לחם וביצים, חלב וגבינה, סֶר (אדוני)! – ענו החיילים הרעבים והצדיעו.

– ביצים וחלב וגבינה אין לנו, מיסטר, כי התורכים לקחו הכל וברחו. רעב שורר בעיר. אך אנו מוסרים לידיכם את ירושלים כולה…

– ת’אנק יו (אנו מודים לך) ראש העיר…

– והיכן גנרל אלנבי? – שאל ראש העיר.

– הנה, סֶר… הוא באוהל – ענו החיילים והצדיעו – ואנו שליחיו, טוראי-טבח ורב-טוראי…

– קבלו-נא את ירושלים! – התחנן ראש העיר…

– מקבלים, סר… אך הוסיפו לנו גם קצת ביצים ולחם, גבינה וחלב… ומספרים, כי יהודי ירושלים, שהיו רעבים וחסרי כל, הכינו בכל זאת סופגניות ולביבות-חנוכה וכיבדו בהן את צבא השחרור הבריטי, אשר גאל אותם מעוּלם של התורכים…

מדוע שמחו יהודי ירושלים כל-כך לקראת הצבא הבריטי עד שהפרישו מפִּתם הדלה כדי לכבדו? כי רע ומר היה גורל יהודי ארץ-ישראל תחת שלטון התורכים בשנות מלחמת-העולם הראשונה, ומנת חלקם היתה רדיפות, נגישות, עלילות והתעללות, מחסור ורעב… המושל הצבאי התורכי, ג’מאל פחה, נהג ביהודי ארץ-ישראל ביד קשה, רמסם ולא חמל עליהם. כי ציונים היו, וחלמו על מדינה עברית. והיו יהודי ארץ-ישראל כואבים ובולעים דמעותיהם, סובלים ונאנחים, ואומרים בחשאי: “אם ראית סוס בריטי קשור לזית בארץ-ישראל – צפה למשיח…” ומשום כך הקבילו את פני הפרשים האוסטרלים בתרועות ובהתלהבות, כי ראה ראו בהם את חמורו של מבשר הגאולה.

הפתגם אומר: “אין בר בלי תבן, ואין חלום – בלי דברים תפלים…” כך היתה גם כניעתה של ירושלים כרוכה בדבר-מה מוזר ומעורר בדיחות-הדעת…

מספרים, כי שני החיילים השליחים חזרו אל קצינם במחנה אלנבי, ניצבו עמידת דום לפניו, הצדיעו לפי כל כללי הטקס והגישו לו את הדגל הלבן ואת כתב הכניעה של ראש-עיריית ירושלים…

שאל אותם הקצין: מה זה? שלחתי אתכם להביא ביצים וגבינה, והבאתם לי נייר ופיסת בד לבנה?! הלשַׁטות בי אתם אומרים?!

גימגמו השליחים ואמרו: העיר הקדושה בעולם נכנעה לפנינו…

חפו פניו של אותו קצין, רץ ומסר את הדגל הלבן ואת כתב-הכניעה לקצין הממונה עליו. וכך עברו הדגל ודף הנייר מיד ליד עד שהגיעו לידי של גנרל אלנבי…

הניח הלז את ה“בּייבּל” על מיטת-השדה, עיין במכתב, משך בכתפיו ואמר: יֶס! (כן!)….

– כלומר, הוד מעלתך? – שאל שלישו.

– הו, יס, כלומר: לכו והחזירו את הדגל ואת המכתב לראש-העירייה ואמרו לו, כי מחר אערוך פארייד (מצעד) ברחובות ירושלים: הצבא המנצח של הוד מלכותו, מלך בריטניה, יצעד לעבר שער יפו, ושם ימסור ראש-העירייה לידי את כתב-הכניעה…

וכך היה.

לכבוד מצעד הניצחון של הצבא הבריטי נכלאו הגשמים, השמיים נתבהרו והשמש זרחה על ירושלים. הגזוזטראות העתיקות קושטו מרבדים ישנים ופרחי נרקיס-ומנתור רעננים, וכל העם צבא עליהן ועל הגגות… חצוצרות גדולות הריעו ותופים כבדים הרעימו. סוסים שעטו וחיילים צעדו… ירושלים כולה צהלה והשמיים מחאו-כף… וגנרל אלנבי צעד בראש המצעד החגיגי ברגל, ובראש מגולה, כי על אדמת הקודש צעדו רגליו.

ועוד באותו היום סיפרו בירושלים, כי בין מנגינות שירי-הלכת, שניגנו התזמורות הצבאיות הבריטיות אגב מצעד-הניצחון בעיר הכבושה, נשמעה פתאום גם מנגינת חג החנוכה: “מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח. תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח…” יתכן, כי המנצח על אותה תזמורת היה יהודי, והוא-הוא שלימד את חניכיו שיר זה. וייתכן, שאליהו הנביא שם בידיו את התווים של אותו שיר, ועל פיהם לימד המנצח הגוי את התזמורת לנגנו…

אכן, מי יודע היכן מסתיימים סיפורי אגדה, והיכן מתחילה המציאות…

 

23. נס פורים    🔗

אם תשאלו אותי: מי ממורינו בסמינר שבירושלים קירב אותנו לארץ-ישראל של הנביאים ושל חז"ל וחיבב עלינו כל תל וכל חורבה שבמולדתנו העתיקה – אענה לכם ללא היסוס: מורנו חיים-אריה זוטא, נוחו עדן.

זוטא היה מוליך אותנו לעתים קרובות למצפה של שמואל הנביא ולענתות של ירמיהו; לקבר רחל אמנו שבדרך בית-לחם ולעין-גיחון שבנחל קדרון. ושם היה קורא לפנינו בקולו הצרוד והעצוב פרקים מתאימים מן התנ"ך, וקושר אותנו בחוטי-אהבה אל העבר הרחוק שלנו.

גבוה ורזה היה מורנו זוטא, ועור פניו כהה וצפוד. כפוף קמעא, לבוש בגדים כהים וצנועים, היה מהלך בירושלים והררי-יגון נצחיים על ראשו כאחד מאבלי ציון שבימי החורבן… רק שני דברים היו משמחים את לבו בימים ההם, שנות העשרים הראשונות של המאה שלנו, מעלים בת-צחוק על שפתיו הקמוצות ומציתים אור של חג בעיניו המלאות יגון: עליית יהודים מהגולה לארץ-ישראל, וגאולת אדמתה של ארץ-ישראל בידי הקרן-הקיימת.

– מזל טוב – היה קורא אלינו עם כניסתו לשיעור הראשון בבוקר לכיתה – כן ירבו! השמעתם, שאתמול הגיעה ליפו אנייה והעלתה חמש-מאות חלוצים וחלוצות לארץ-ישראל? בואו ונשיר, בחורים: בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים!"

ולפעמים היה אומר: השמעתם כבר, בחורים, את הסוד המשמח, שהקרן-הקיימת שלנו גאלה אלף דונם אדמה בהרי יהודה?! בואו ונשיר כולנו ברגש; “ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת…” אני מקווה, תלמידי – היה מכריז בקול רועד משמחה ובעיניים מלאות-אושר – שדורנו עוד יזכה לראות חצי מיליון יהודים בארץ-ישראל, ומאות ישובים עבריים מעורים בקרקע המולדת.

– הידד, מורנו זוטא! – היינו מריעים לעומתו ומוחאים כף – “לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך – אני כינור לשיריך!”

אכן, ימים קשים עברו אז על ביתנו הלאומי ועל היהודים שבתוכו. בכל ארץ-ישראל כולה לא הגיע מספר היהודים אפילו למאה אלף. השכנים שלנו פרעו פרעות ביהודי יפו וישובים אחרים שבארץ, והמשטרה הבריטית-ערבית לא הגנה על הנרדפים. והנציב העליון הראשון לארץ-ישראל מטעם הממשלה הבריטית, היהודי סֶר הרברט סמואל, נתן פרס לפורעים – הפסיק את העלייה היהודית לארץ-ישראל.

וכאן מתחיל סיפורנו, על מאורע שאירע לנו בליל פורים, בשעות שבהן ישבו כל מורי הסמינר שלנו בחברת תלמידיהם באולם אשר במוסד, והם מחופשים ומיטיבים לבם באוזני המן; לועגים למשבתם של אחשוורוש ומלכתו ושתי, המן בן המדתא ואשתו זרש…

– יחיא! – בקע כפעם בפעם קולו של מורה זה או אחר משולחן-המורים – מדוע אין יחיא שלנו משתתף בשמחת פורים השנה? מה זה?! היכן מסתתר יחיא השמח והמבדח, ומדוע אינו רוקד ומרקיד כדרכו בכל חגיגת-פורים בסמינר?!

באותה שנה היה יחיא, השמש הוותיק של בית-המדרש למורים שבירושלים, שרוי באבל לא עלינו; כי אביו שבתימן נפטר, ושני אחיו הצעירים של יחיא, שהיו עם האב, נתייתמו ונעזבו לנפשם. ובאותו הזמן – גזר האימאם הזקן, מלך תימן, גזרה רעה ונוראה: יהודי כי ימות, וישאיר אחיו יתומים-זכרים אשר טרם הגיעו לבגרות – דינם להילקח לבית-יתומים מוסלמי, ושם יעבירו אותם על דתם ויחנכום להאמין בנביא האיסלאם!

חודשים רבים וארוכים השתדל יחיא שלנו אצל השלטונות הבריטיים לקבל שני סרטיפיקאטים (רשיונות עלייה) בשביל היתומים המסכנים האלה, הנמקים בחשכת גלות תימן וצפויים להיאנס לעבור על דתם. אך לא היו רחמים בלבם של הפקידים הבריטים, שישבו בארמון הנציב העליון אשר על הר הצופים. וכבר התערב בדבר מנהלנו דוד ילין והשתדל לפני הנציב העליון בכבודו ובעצמו, אך אין קול ואין עונה…

– מר זוטא! – בקעו תכופות קולות תימהון מפי המורים אשר ליד שולחן-המורים – מדוע לא בא מר זוטא לחגיגת הפורים המסורתית? שמא חלה, חלילה?

וכבר נשלחו תלמידים אחדים לביתו כדי לזרזו ולהביאו – אך מר זוטא איננו.

היכן היה מר זוטא? את הסוד הזה ידענו רק אנו, תלמידים אחדים מאנשי שלומו וחסידיו הנלהבים, שנלווינו אליו בכל טיוליו וסיוריו – ביום ובלילה, בחול כבשבת, בחום הקיץ ובימי הסגריר של החורף. אך גם אנו לא השתתפנו אותה שנה בנשף הפורים המסורתי שבסמינר. היינו בעצה אחת עם מורנו הנלהב וליווינו אותו בדרכו הנועזת.

הלגלות? כן, כעבור יובל שנים כבר מותר לגלות את הסוד ולספר את הנס ברבים…

בשעת בוקר מוקדמת של אותו יום, שעה שרבים מחברינו טרחו ועבדו בין כתלי האולם של הסמינר והכינו את חגיגת-הפורים, שלח מורנו זוטא שליח דחוף אל אנשי הסיירת שלו – התלמידים המשתתפים בקביעות בטיוליו והזמינם לבוא לביתו.

– טיול בעצם חג הפורים? – שאל כל אחד ואחד מחברינו בתימהון.

– ש-ש… מר זוטא ציווה עלי לומר: טיול דחוף הדוחה אפילו נשף.

– לאן?

– להר הצופים! – לחש השליח לכל אחד מהם.

– לראות מעל פסגתו את ים המלח לאור הירח המלא?

– את הסוד יגלה לנו מורנו עצמו מפה לאוזן.

מר זוטא הקביל את פנינו בחדרו המלא וגדוש ספרים ואבנים שונות ומשונות מאבני הארץ, כשהוא לבוש בגדי חג, פניו עצובים כתמיד, אך עיניו מגחכות וקורצות בשובבות, כמסתירות סוד.

– לשבת, לשבת! – ציווה על כל אחד מהבאים, כדרכו תמיד בכיתה – ישב מר כאן, ומר כאן…

בגוף שלישי היה מדבר אלינו מורנו זוטא, מחמת הכבוד שרחש לתלמידיו.

את מי הבהיל והקהיל מורנו בעל-הסוד בשעת בוקר מוקדמת זו של חג הפורים, יום פגרא שבו אין לימודים ומותר לנו להאריך בשינה? מעטים היינו בחדרו, כמספר האצבעות אשר ביד אחת:

משה עדני הגבוה והצנום היה בהם. עלם זה מיוצאי תימן היה, בעל עיניים שחורות ויוקדות ופאות שחורות, ארוכות ומסולסלות. אביו, סעדיה השליח, היה מתפאר תמיד לפנינו ומתברך: ברצות השם יתברך, יהיה משה שלי הדוקטור התימני הראשון בארץ-ישראל…

ומדוע בחר מורנו זוטא דווקא בו לטיול זה? כי שפת אמו היתה ערבית, והוא שלט בכל מליצותיה וסלסוליה.

שמואל לוי הגבוה ובהיר השיער, היה שני לו. הוא היה מכונה בפי בני כיתתנו “הדוד סם”, כי יליד מאה-שערים היה והתעתד להגר לאוסטרליה ולשמש מורה וחזן באחת מעריה. וכדי להרגיל את פיו ולשונו לדבר אנגלית בעתיד, היה מערב את שפתו העברית במילים אנגליות: יֶס, נו, אולרייט, פליז, וכדומה…

עמי זכרוני היה השלישי. גבוה ורחב גרם היה, ובשעת שיעורי ההתעמלות היה מרים את מורנו מלניקוב על כתפו ונושאו כשאת נוצת-אפרוח, ומורנו מלניקוב עצמו היה, כידוע, בעל משקל כבד במחילה מכבודו. המבין יבין, כי בטיול לילה על הר-הצופים בימים ההם היה רצוי מאוד שבעל-שרירים כעמי זכרוני יהיה מוכן ומזומן לכל מקרה.

ומדוע זכיתי אני להימנות עם המשתתפים בטיול מיוחד זה? כי חבר “ההגנה” הייתי בימים ההם, וברשותי היה “כלי” קטן ובעל טווח קצר, אך מרעיש ומרעים ומפחיד… והלא גם להם, אלא אשר מפניהם יגורנו, עדיין לא היו אז תותחים וטנקים – רק אלות ושַבְּרִיות (פגיונות) קטנות ועקומות.

– שומו שמיים – פתח מורנו זוטא וקרא בנגינה של קינות לליל תשעה-באב – שערוריה נעשתה בישראל! הללו פורעים בנו ושופכים דמנו לעיני השלטון הבריטי, ואנו נענשים וסוגרים את שערי הארץ בפני יהודים הרוצים לעלות?! הכסדום היינו ולעמורה דמינו?! לא ולא, בחורים, לא ניכנע! מי מכם נגד הפסקת העלייה ונגד גזירת איסור מכירת-אדמה ליהודים – אלי! ירים נא ידו מעלה-מעלה ויכריז: הנני הולך!

הכל הרימו ידיהם וקראו: אנו הולכים!

– ואפילו בלילה?

– גם בחצות הלילה!

– להגיש לנציבנו היהודי מחאה בלי מורך ופחד?

– כולנו כאיש אחד אתך, מורנו.

– מה חושב סמואל זה בלִבו? – המשיך מורנו זוטא והקשה, כשהוא מעווה פניו, מזעיף עיניו ומרים יד קפוצה למעלה – היהיה כפונטיוס פילאטוס, נציבה המרושע של רומי הארורה?! חזור בך נציבנו העליון, היהודי אליעזר בן-מנחם, ופתח את שערי הארץ בפני אחיך הנרדפים. תן לנו לגאול את אדמת מולדתנו השדודה, קרקע אשר עליה יציגו בני עמנו הנודדים את רגליהם!…

ואחר שנדם קולו לרגע, הרים מגש-עץ קטן מעל השולחן, הצביע על אוזני המן שהיו ערוכים עליו, ואמר בעצב: הלדראון תהיה בתולדות עמך, כהמן הרשע?¹ לא! את הסמל הזה ולידו גם פטיש נעלה אל ניצבנו כמשלוח מנות. בחורים! בפטיש זה נפוצץ שערי העלייה הנעולים. וגם קטע ממגילת אסתר, כתוב על קלף, נגיש לו “כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך – תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?!”

מורנו חיים-אריה זוטא תפס דגל תכול-לבן בידו ופרשו לפנינו.

– הערב – אמר – עם עלות הירח, נפרוש את דגלנו הלאומי היקר הזה, סמל חרותנו וגאולתנו, נעפיל ונעלה להר-הצופים כששירי ציון על שפתינו ניגש אל ארמון הנציב ונגיש לו “משלוח מנות” זה בלוויית קריאות רמות: פתח לנו שער! תן לאחיך היהודים הנענים והנרדפים לשוב למולדתם! ואַפשר לקרן-הקיימת לגאול אדמה מאדמתנו העשוקה – לקניין-עד לעם מחוסר קרקע!

– הידד! – קראנו כולנו כאחד, נרגשים ומוחאים-כף.

לבשנו בגדי-חורף, מילאנו כיסי בגדינו אוזני המן, אמרנו איש לרעהו “חזק!” מילאנו לבנו אומץ וגבורה, עוז ותעצומות. חסרי סבלנות עמדנו ליד ביתו של מורנו זוטא והמתנו לפקודה. ואכן, רק הופיע הירח מעל הר הצופים והשמיים האפלוליים החווירו – הופיע גם מר זוטא, נושא בידו האחת מגש משלוח המנות ובידו האחרת – את דגלנו הלאומי, המתנוסס בראשו של קלונס ארוך, עקמומי במקצת, ופרוש בכל הדרו ותפארתו…

– הירא ורך הלבב, ישוב מייד לביתו! – קרא מורנו בקול רם, כעומד להעמיד אותנו בניסיון.

– הננו והלכנו! השבנו לו כולנו כאחד, מניפים אגרוף יד ימין למעלה.

– ישא מר את הדגל – לחש מר זוטא בקול מצווה והושיט את המוט לעמי זכרוני.

– ומר יחזיק בטס עם “משלוח המנות” – אמר מורנו והגיש את המגש לידיו של “מיסטר סם”, שהרי עליו להתכונן לקראת טקסים בעתיד.

– שמאל, ימין, שמאל ימין! – קרא משה עדני בקולו הדק והצפצפני כשהוא מלווה את פקודותיו בשריקות משרוקית לסירוגין – קדימה צעד!

ואז פתח עמי זכרוני את פיו ושר בקול הבס העבה שלו: “אל ראש ההר, אל ראש ההר, הדרך מי יראה לפדויי שבי?”

וכולנו צועדים ועונים בעוז: “העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו!” הדגל מתנפנף ומכה גלים, ואנו צועדים באון ונעלינו שועטות על פני אבני ירושלים הקשות. משה שורק ועמי עונה לו בקול. ואנו יוצאים בשורה עורפית מזכרון-משה ויורדים למאה-שערים, חולפים על פני בתי-אונגרין ופונים לעבר קבר שמעון הצדיק, והמונים מתושבי השכונות היהודיות, זקנים חבושי שטריימלך ובעלי פאות מסולסלות וילדים חבושי כיפות ובעלי פאות ארוכות – מלווים אותנו בקולות צחוק ובשריקות: שחקני פורים! בואו וראו ציוניסטלך שחקני פורים! הנה הולכים ובאים המן ואחריו עשרת בני המן!

את הקילומטרים הראשונים של דרכנו עברנו במרץ, כמתרוננים, ברגל קלה ובנשימה קלה. אך כשהתחלנו לטפס אל פסגת הר-הצופים, בדרך לבית הקברות הצבאי האנגלי – חשנו פתאום עייפות ונשימתנו כבדה. באותם הימים טרם נבנה על הר הצופים בית-החולים “הדסה”, וגם האוניברסיטה העברית עוד לא התנוססה אז בראש ההר. מסביב היו שממה ועצב, בדידות ויללת תנים.

שורתנו נתפזרה. משה עדני עייף מלשרוק, וקולו של עמי זכרוני נצטרד. הדגל המורם אמנם התנפנף בראש המוט, אך אנו התנהלנו בכבדות – כאילו עופרת נוצקה בנעלינו וסוליותינו דבקו אל אבני הדרך העולה, הדרך הבלתי סלולה…

– קדימה, בחורים! – קרא מורנו זוטא בלי-הרף בקולו הצרוד, והוא עצמו צועד בכוחותיו האחרונים

– אמצו ברך, בני חיל! עוד מעט, עוד מעט והגענו אל מטרתנו – אל ארמון הנציב העליון.

ובכן, סוף-סוף העפלנו אל פסגת הר-הצופים, ולעינינו נתגלו אורות הלוקסים אשר סביב ארמון הנציב הגדול, המוקף גדר גבוהה. נפשנו חיתה והיינו בעינינו כצמאים המגלים מעיין מים חיים במדבר ביום שרב וחורב, רוחנו התאוששה ורגלינו קלו פתאום כרגלי הצבאים. התחלנו צועדים במרץ ופינו מלא שירה:

“שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה, מי ברכב מי ברגל, נעש נא לאגודה!”

משה עדני התעורר ושרק שוב, ועמי זכרוני חזר וקרא בקולו העבה: שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל!

וכשפיותינו מלאים שירה כים, לבבותינו הומים כהמון גליו ועינינו יוצאות ממש מחוריהן מציפייה לראות סוף-סוף את זיו פני נציבנו היהודי, מר אליעזר בן-מנחם סמואל, ולהגיש לו את “משלוח המנות” שלנו – הקביל את פנינו שער-ברזל גבוה, נעול וזעוף פנים, מתנכר, קר ועוין.

– שלום נציבנו העליון! – קראנו במקהלה מול המגדלים הגבוהים, אטומי הפנים וזעופי העיניים – חג פורים שמח, אחינו היהודי, אליעזר בן מנחם סמואל!

דממה מרגיזה עמדה מסביב, דומיה חשודה וספוגה משטמה ולעג. איש לא השיב.

– פתחו לנו – קראנו והתדפקנו על השער – הבאנו משלוח מנות לנציב העליון שלנו, כי חג פורים היום ליהודים!

אך אין קול ואין עונה. רק צחוק עצור ולועג למשבתנו הגיע לאוזנינו מתוך אחד מאשנבי-הירי אשר במגדל אבן גבוה וקודר.

– קול² עוד בלבב פנימה / נפש יהודי הומייה! – פתח מורנו לשיר בקולו העצוב, ואנו הצטרפנו אליו במקהלה ספוגת יאוש – ולפאתי מזרח קדימה / עין לציון צופייה!…

– יא, אתם שם, למטה! מה אתם רוצים? – נשמע לפתע קול שואל בערבית מאחד החגווים שבמגדל.

– אל המנדובּ (הנציב) אנו רוצים להיכנס! – ענה משה עדני בערבית, כשהוא מאהיל בשתי כפות ידיו על פיו.

– ווט דוּ יוּ ווֹנט (מה אתם מבקשים), אורחים בלתי-קרואים?! – שאל קול באנגלית נלעגת.

– את ההיי קומישיונר שלנו (הנציב העליון), את סר הרברט סמואל! – ענה “מיסטר סם” ממאה-שערים באנגלית השקספירית שלו.

– יאללה, יאללה! אימשו מנהון, יא מאג’נונים (הסתלקו מכאן, משוגעים)! – ענתה מקהלה צוחקת ומטר קליפות תפוזים הושלך עלינו מתוך האשנבים שבמגדל הגבוה – באללה, כולכם מאג’נונים; כל הזאיוּן (הציונים) כולם אין שכל במוחם!

– פתחו לנו!

– יאללה, הסתלקו!

ובכן, לא עליכם מכאוב כמכאובנו. מה הייתם אתם עושים במצב דומה לזה? אומנם, לא קיפלנו את דגלנו הלאומי, שהמשיך להתנפנף ברוח כמתעלם לחלוטין ממצבנו האומלל, אך אט-אט ובלי הגה התחלנו להתרחק מהשער כשפנינו אל ירושלים…

גלשנו במדרון ההר נעלבים ומחשים, מתביישים להביט איש בעיני רעהו. מורנו חיים-אריה זוטא הלך כפוף-ראש כנזוף, וסבל כל תולדות-ישראל על כתפיו.

הירח עלה והאיר, וכל סלע אשר מסביב נראה ברור כבאור השמש. אין איפוא פלא בכך, שכולנו כאחד הבחנו בשני צללים שהגיחו משביל צדדי והתקרבו אל הדרך אשר בה צעדנו אנחנו. אנו ירדנו מארמון הנציב – ושני הצללים עלו בדרך-העפר, המוליכה מהכפר ענתה, היא ענתות של ירמיהו הנביא. אודה ולא אבוש: נבהלנו קמעא, ולרגע נעצרה נשימתנו. מיהרתי להכניס את ידי אל המחבוא אשר במעילי, ומיששתי באצבעות רועדות את ה“כלי”. מי יודע מי הם האלמונים העולים באישון לילה מעלטת המדבר?

– טי, טי, טי! – שמענו פתאום מציצות-לשון הבאות לזרז בהמה. ומייד ראינו חמור הולך לפני שני הצללים, והם צועדים אחריו ומזרזים אותו.

גם הם נבהלו, כנראה, מהופעתנו הפתאומית. חדלו להאיץ בחמורם והמתינו… אך בין כה וכה עלה החמור לדרך-המלך, ונתקלנו אלה באלה – הם בנו ואנחנו בהם… נשימות כולנו נעצרו, ועמדנו מחשים ורק לבבותינו דופקים. כן, כך היה ממש. הם שמעו את פעימות הלבבות שלנו ואנו את שלהם. רק החמור לא התפעל כלל מפגישה פתאומית זאת. הוא הוריד ראשו לארץ, תלש עשבים ולעס בתיאבון…

– מה שם העיר אשר שם, למטה? – שאל פתאום אחד הצללים בקול אטום ובשפה ערבית אך בניב זר לנו, ניב עולים מהמדבר.

– לאורות המרובים אתה מתכוון? זאת העיר אלקודס (ירושלים) – ענה משה עדני והוא רועד כולו.

– זאת אלקודס?! – חזרו אחריו שני הצללים המתחלחלים – עיר הקודש ירושלים?

ומיד כרעו שניהם ברך, חננו את העפר, נשקו את האבנים וחיבקו את הסלעים, ובקול-בוכים התחילו לשיר בהתייפחות ובהתרוננות נלהבת: “על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון! על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו!… שיר המעלות, בשוב השם את שיבת-ציון היינו כחולמים…”

עמדנו המומים, ולא ידענו נפשנו מרוב תימהון ומבוכה…

– היהודים אתם? – שאל מורנו זוטא כשהוא מתקרב אליהם ובודקם היטב.

– הם עטופים טליות, מורנו זוטא! – קרא משה עדני והצביע על הלבוש שבו היו עטופים שניהם.

– ויש להם ציציות!

– וגם אתם יהודים? – שאלו השניים אחרי שתיקה קצרה.

– כולנו יהודים! – ענינו בשמחה.

– ברוך השם!

– מאין אתם באים? – שאל מורנו בלחש.

הביטו השניים סביבם בחשד, וענו אף הם בלחש: מתימן!

– וכמה זמן הייתם בדרך?

– שלושה חודשים.

– ולא פגעו בכם?

– ירחם השם! – ענו ונשקו את טליותיהם – ביום התעטפנו בבגדי גויים, ובלילה בטליות המצויצות שלנו, מפחד בלילות…

– היש לכם קרובי משפחה בירושלים? – שאל מורנו זוטא וקולו רועד קמעא.

– יש לנו אח – ענו שניהם כמתאוששים.

– ומה שמו?

– השניים התלחשו וענו: יחיא…

– אלה אחיו היתומים של יחיא שלנו! – קרא משה עדני ומחא-כף – אלה הם!

– מה הוא מדבר?! – נזף בו מורנו זוטא – אל יהיה אץ לבשר בשורות פורחות באוויר!

– אני בטוח, מר זוטא, אני בטוח שזכינו לגילוי אליהו, ואנו מביאים ליחיא שלנו את שני אחיו האובדים! – קרא משה עדני, והוא מחבק את שני הנערים הגבוהים והרזים, העומדים ומרעידים משמחה ומפחד, מהתרגשות ומאימה נסתרת…

התחילו שני הגאולים העטופים טליתות לצעוד לעבר ירושלים המזהרת, ואנו בעקבותיהם, והם מוליכים את החמור הנוער בהתרגשות, משל את המשיח בכבודו ובעצמו הוא נושא על גבו.

– קומי צאי מתוך ההפיכה! – התחילו השניים לסלסל סלסולים גרוניים כשהם מזמרים את שירו של רבי שלמה אלקבץ.

ואנו עונים להם בהתפעמות: ”רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה. לכה, דודי, לקראת כלה, פני גאולים נקבלה!"

והלילה ענה לנו בהדים צוהלים: “פני עולים נקבלה!”

ואכן, היו אלה שני אחיו של יחיא שלנו…

 

24. יוסף בן יוסף    🔗

בימים³ ניצבות על תילן שכונות רבות בירושלים, תיבנה ותיכונן, ויכול אדם לשכור לו חדר ברחביה או בתלפיות, בבית-הכרם או בסנהדריה ואפילו בקטמון. ואילו בימים שבהם הגעתי לירושלים, בשנת ה’תר"פ, היתה בירתנו קטנה ומצערה, ויכולתי לשכור לי חדר בבית-ישראל או במאה שערים בלבד.

הפעם אספר על עליית-גג קטנה שמצאתי ושבה התגוררתי באחת מחצרות מאה שערים. יום אחד העברתי את תרמילי לשם והשתכנתי בתוככי השכונה הסגורה, שהיתה מלאה תמיד קולות תגרים ורוכלים ביום ורננת-תפילה ותורה בלילה.

אמרתי: מצאתי והשתכנתי; אך אין דומה אמירה לעשייה. בימינו קושרים כתרים לראשו של חלוץ, ועם ישראל מתברך ומתפאר בשם זה. אך בימים ההם היה החלוץ שם-נרדף לפורק-עול ומזלזל במצוות, ולא בנקל עלתה בידי לשכור חדר במאה-שערים האדוקה. אך הואיל והתחייבתי בפירוש לפני בעלי הדירה, שלא אהלך בגילוי-ראש ולא אחלל את השבת בפרהסיא – נאותו לי, אחר שקלא-וטריא ממושך, והכניסוני בצל קורתם…

שמו של בעל דירתי היה רב יוסף, ושם אשתו ברכה. הוא היה גבה קומה, זקנקן שחור-מבהיק הקיף את פניו החיוורים ומגבעת-קטיפה שחורה התנוססה תמיד על ראשו. והיא היתה קטנה ועגולה ועיניה אדומות, מחמת מחלה או מחמת בכי, וראשה עטוף תמיד מטפחת אפורה. הוא היה ידוע בשכונה בשם רב יוסף ברכה’ס, בעל החנות לכלי-זכוכית. והיא – “ברכה העקרה” נקראה בפי הבריות, כי לא חנן אותם אלוהים בילדים.

אלוהים לא חנן אותם בילדים, אך נתן להם מתנה יקרה ושלום-בית שמה. כזוג יונים חיו רב יוסף וברכה במעונם השקט, מהלכים בנחת ומשוחחים בלחש ומלבבים איש את אשתו תמיד בבת-צחוק צנועה וחרישית.

– ייסף, האתה הוא שם, ייסף? – היתה ברכה שואלת מתוך המטבח הקטן, הדבוק במעלה-המדרגות.

– כן, כן, ברכה’ניו – עונה הוא בקול רך ואבהי – ¬פשיטא, שאני. ולעתים להיפך: ברכה? היכן את ברכה’ניו? – היה שואל.

– הנני כאן, ייסף, תמיד כאן, ייסף, וכי היכן אהיה אם לא בבית?

כל בוקר, לאחר שסיימה את תפילתה הממושכת, שהיתה מלווה תמיד בבכייה חרישית – היתה בעלת דירתי שמה פת-שחרית בסל-נצרים קטן ועמוק ונושאת אותה כמתת וכשי לרב יוסף, שכבר עשה בחנותו. בידה האחת היתה הסלסלה המכוסה מגבת לבנה, ובשנייה – צפחת מים לנטילת ידיים לפני הסעודה. וכך היתה יורדת לאט-לאט מדרגה אחרי מדרגה זהירה-זהירה שלא תישפך טיפה מכוס החלב שבסלסלה. אחר כך היתה מתגלגלת לה כביכול צעד-צעד על אבני המרצפת המחוספסות, מפלסת לה דרך במתינות בין חמורים, ארגזים, תגָרים וחַמָרים, ועושה במתינות את דרכה הקבועה לחנותו של רב יוסף בעלה.

ובצהריים, בשוב רב יוסף הביתה לסעודה, כבר ניצבת היתה בעלת-דירתי על המדרגות ומצפה לו בבת-צחוק על פניה העגולים. על השולחן היתה תמיד מפה לבנה, ובאמצעיתו ניצב כד-זכוכית מלא מים, מצופה מפית מלמלה משובצת זגוגיות צבעוניות; שתי צלחות סלט מזה ומזה, ושתי כוסות מצוירות-פרחים לידן, מהמטבח הקטן עלה קול רחש שקט, וריח טוב היה מרחף על פני המרפסת הקטנה.

– מה השעה יונגרמאן (אברך)? – היתה שואלת כפעם בפעם בקוצר רוח לעבר חלוני שהיה פתוח אל מול מטבחה.

– כך וכך, בעלת הבית.

– שמא אץ שעונך, במחילה?

– אח, כן, ודאי שהוא אץ, בעלת הבית!

– עדיין לא כיוונת אותו לפי שעונה של ירושלים, אברך?

– הנה יבוא רב יוסף ואכוון אותו לפי שעונו…

נעלי זאמש רכות נעול היה רב יוסף, וצעדיו כמעט שלא נשמעו.

– ייסף? – היא קוראת מופתעת בהופיעו על המדרגות ומסגרת משקפיו המוזהבות מבהיקה – הנה המגבת, והנה המים והקערה. מה השעה, ייסף?…

– בדיוק, ברכה’ניו.

– ולי נדמה תמיד שאתה מאחר, ייסף. תמיד נדמה לי שאתה מאחר…

ערב שבת-קודש במאה-שערים. היום עודנו גדול, אך קרבת השבת כבר מורגשת בשוק ובסִמטאות. התגרים אוספים בחיפזון את שיירי הירקות והפֵרות לארגזים, והחנוונים מתחילים להכניס את השקים ואת החביות שליד חנויותיהם, מקפלים את התריסים ומגיפים את הדלתות. ילדים רצים מבית הנחתום ועל ראשיהם תבניות-פח שחורות משומנות ומלאות מעשי מאפה. ילדות ממהרות אל בית הנחתום וידיהן מלאות סירים וקדֵרות, להטמין בתנור הגדול את החמין לשבת. אברכים צועדים בצעד פזיז לעבר בית-המרחץ, פאותיהם וזקניהם מדובללים. ישישים צועדים מבית-המרחץ, פאותיהם מסולסלות וזקניהם עשויים. חמור טעון שני ארגזים מלאים פחי-מים רץ בתוך ההמון והוא נוער בקול צורם, ואחריו נדחף נער תימני יחף ועטוף סחבות וצועק: אוהא, או-הא, יאללה הצִדה, בני-אדם!

שני נערים כושים מהלכים אחרי חמור עמוס שׂקַיִים אשפה, והם מאספים בידיהם גרוטאות, מפלי-שוק ושברי כלים, ונוברים בכל גל וגבשוש שליד החנויות. רועה ערבי פורץ בדהרה עם עדרו הקטן, והוא מכריז בקולי-קולות ובניגון מסולסל: יאללה, מילך (חלב), חליב, חלב, חלב!…

– מלכה’לה! רדי והביאי נרות!

– שרה’לה! מהרי וגמרי את שטיפת החצר, בתי!

– מיישל, מיישל, מה אתה עומד כגולם ואינך ממהר?!

בהלה וחרדה ורעדה. והנה-הנה יופיע פתאום התוקע ברחוב ויתקע בחצוצרתו: שבת, שבת! יהודים, חלפו ששת ימי המעשה, ויום-השביעי הנה מתקרב ובא!

ובתוך ההמולה והרעש מהלכת לה ברחוב בנחת ובישוב-הדעת אשה נמוכה וסגלגלה, והיא לבושה שמלה רחבה ולבנה ועל ראשה מטפחת-משי לבנה. סינרה הרחב והלבן מהלך לפניה, מוחזק בקצותיו בשתי ידיה ומורם כלפי-מעלה. האשה נכנסה לחצר כמתביישת, ואחר כך יוצאת שוב לרחוב ופניה קורנים, מחצר לחצר תופח סינרה יותר, ומתמלא חלות סולת קטנות, לבנות-צהבהבות.

הזאת היא ברכה אשת רב יוסף, בעלת דירתי? ומה מעשיה, התחזר על הפתחים ותאסוף חלות לשבת?

הס. הבה נצעד אחריה חרש, ונתבונן מרחוק במעשיה.

הנה הגיעה לשער המזרחי של השכונה, והיא יוצאת בעדו וסינרה גדוש וכבד. בכל כוחה היא מחזיקה בקצות סינרה, לבל ישמטו, והיא נושמת ונושפת בכבדות. הנה היא חוצה את הכביש ויורדת לעבר שכונת התימנים שבמדרון, פונה שמאלה ונכנסת לחצרות נמוכות, החפורות בין הסלעים והטרשים. ילדות שחרחרות וצנומות חופפות ראשיהן בגיגיות-פח, וילדים רזים ובעלי עיניים מבריקות ופאות ארוכות מצחצחים נעליים לכבוד שבת. על-גבי חבלים מתוחים לאורך החצרות מתייבשים כבסים צבעוניים, וליד כיריים של חומר כפופות נשים מצומקות, ותינוקות בזרועותיהן.

– שתזכי למצוות, ברכה!

– שיתן לך אלוהים אינשאללה (הלוואי) בן-זכר במהרה!

– שישלח לך השם בקרוב ישועתו, כאשר שלח לשרה אמנו, אמן!…

חלה וברכה, חלה וברכה. דרי החצרות כבר מכירים את ברכה האשכנזיה ממאה-שערים, הבאה בערבי שבתות לשכונתם לחלק ביניהם חלות.

סינרה של ברכה מתרוקן, ולפניה מתווספת נהרה. רגליה טופפות עתה בקלות, והיא חוזרת בדרך שבה באה. השמש יורדת מערבה והשבת עוד מעט תכבוש את העיר. גברים וילדים לבושים בגדי שבת נוהרים לבתי-הכנסת, ופה ושם מנצנץ כבר נר בחלון. וברכה עולה במדרגות דירתה בנשימה אחת, מעלה אש בנרות הגדולים התקועים בפמוט המסועף, מליטה פניה בידיים רוטטות ופורצת ביבבה כבושה ומרה: ריבונו של עולם, ריבונו של עולם! שלח נא את ברכתך לבית הזה, ואזכה סוף-סוף אף אני לזרע של קיימא, אב רחום!…

לימים, שמונה או תשעה חודשים לאחר שהשתכנתי במאה-שערים, עלתה אמו של רב יוסף בעל-דירתי מליטא ובאה לבלות את שארית ימיה בעיר-הקודש, בבית בנה. דובריש-נחה היה שמה, והיא היתה אשה גדולה, צנומה ושחופה, בעלת פנים נזעמים ושפתיים קפוצות. סל נצרים מרובע, גדול ועמוק העלתה אתה דובריש-נחה מעיירתה, ובו כרים וכסתות הרבה, מיחם ישן ומוחלד, פמוטים עתיקים ומוריקים מיושן וספרים עבים ובלים, שרידי ש"ס וספרי-יראים, ירושת רב יוסף מאביו המנוח.

בו ביום הלך רב יוסף והכניס מיטה גדולה ורחבה לחדר הראשון שבדירתו, ודובריש-נחה מילאה אותה כריה וכסתותיה רובד על גבי רובד, כר למעלה מכר וכר קטן מכר, מעין פירמידה שהגיעה עד התקרה כמעט…

בימים הראשונים היו השלום והאהבה שרויים בין ברכה הכלה ודובריש-נחה החמות, ולא זזו אשה מחברתה. בבוקר היו מהלכות יחד אל הכותל המערבי, או נוסעות לקברה של רחל אמנו עליה השלום: ואחר הצהריים היו לובשות בגדי שבת ויורדות לבקר קרובים וקרובות, שארי בשר וסתם מכרים, כדי להנעים לדובריש-נחה את ימיה הראשונים במקום-מגוריה החדש. והיתה דובריש-נחה קוראת לכלתה בשמות-חיבה כגון ברכה’לה, ברכה’ניו, ברכה’צ’קה וכדומה, ופיה לא נלאה מלספר את שבחיה באוזני בעלה. ורב יוסף שומע וקורן מרוב נחת ושמחה.

אך לא עברו אלא שבועות מעטים, והשטן התחיל מרקד בין ברכה בעלת דירתי ובין דובריש-נחה חמותה, והרוגז ירד לביתו השקט של רב יוסף ועטפו כיריעה שחורה. פסקו שמות-החיבה ברכה’לה וברכה’ניו, ובמקומן התחילו להישמע זמירות חדשות: ברכה, במיחם שלי ארתיח את המים, ולא בקלחת שלך, כי יוסף שלי אוהב לשתות תה מהמיחם דווקא!

זאת אף זאת: ברכה, את הדגים אבשל אני בפלפל ומלח, ולא בסוכר וגזר, כי יוסף שלי אינו נהנה מהמאכלים הממותקים שלך, שטעמם כטעם הלאקריץ (שורש מתוק של צמח הנקרא בשם שוש)…

– חמותי – היתה ברכה מחננת את קולה ומוחה דמעתה בהסתר.

– שתקי, ברויך (אסון)!

– וכי לא אשתו של יוסף אני זה חמש-עשרה שנה, חמותי?

– אשה שאינה יולדת בנים לבעלה – אינה ראויה לשם אשה!

– חמותי…

– אי, עקרה עלובה שכמותך!

– ריבונו של עולם…

– ריבונו של עולם אינו רוצה, שבני ילך ערירי ולא יניח קדיש אחריו!

– הרי יוסף שלי…

– יוסף, ייסף – רוגזת דובריש-נחה ושופתת את המיחם – יוסף בני הוא, ולא אתן לו אם ירצה השם להיות שרוי עם עץ יבש!

– חמותי, וי, חמותי – ממררת ברכה בבכי ופוכרת ידיה בכאב.

– אינני חמותך, ואל אשמע שוב שם זה יוצא מפיך! וכבר לקחתי דברים עם יוסף שלי, והבאתי את הדבר לפני הרבנים!…

– מה את שחה ח - - - ?

– אין רחמים בדין!…

ערב אחד נכנס רב יוסף לחדרי. עשרה חודשים גרתי בדירתו ולא סר לחדרי, ועתה מה ראה פתאום לבוא? ודאי דברים בגו. פניו היו מעוננים ועיניו מלאות יגון. הואיל ובחדרי לא היה אלא כיסא אחד, ישב בפינת מיטתי והחשה.

– המבין, כבודו, למה סרתי לחדרו? – שאל אחר שתיקה ארוכה וקולו נחבא.

הירהרתי רגע ואמרתי: מחר אצא ואבקש לי חדר בבית אחר…

– כבודו ירד לסוף דעתי – אמר רב יוסף ונאנח – אשכין את אמי בחדר הזה ואפסוק לה מזונות, ואם ירצה השם – יחזור השלום לביתי…

לאחר שלושים שנה נזדמנתי שוב במאה-שערים. פעמים רבות הייתי במשך השנים בירושלים, אלא שבכל ביקור וביקור טרוד הייתי ולא נתפניתי לדברים של מה-בכך. ואילו הפעם הזאת היתה שעתי בידי, והעניינים לא הציקוני, וחופשי הייתי לנפשי. אמרתי: העיר העתיקה שבויה והכותל המערבי במצור ואיני יכול לפקדו, הבה וארד למאה-שערים ואשאל בשלום אותה אכסניה.

כל ארץ-ישראל כולה גדלה ונתרחבה במשך אותן השנים, ואילו שכונה זו, לא די שלא צמחה מאז, אלא שנראתה בעיני מצומקת, מדולדלת ויורדת מנכסיה בעבר: שוקיה אינם שוקקים, רחובותיה אינם הומים, וחנויות רבות עומדות סגורות על מסגר, עצומות כעיני בר מינן…

– היכן רב וולף, שהיה יושב בכוך שבשער הראשי ומוכר לי יום-יום לחם טעים ודג פלמידה טוב?

– ברוך דיין אמת.

– היכן רב משה-דוד, שהיה מזכני שנה-שנה באתרוג טוב, לשלחו לאבי ז"ל שבפולין המדינה?

– ברוך דיין אמת.

– והיכן היא שרה-ביילא האלמנה, שהיתה כובסת את כבסי המעטים ומטליאה אותם ברחמים ובחסד ובאהבת-אם?

– ברוך דיין אמת…

חששתי לפתוח פה לשטן ולהרבות בשאלותי, ועל כן פניתי לסמטה שגרתי בה לפני שלושים שנה, נכנסתי לחצר, משל אתמול יצאתיה, וטיפסתי ועליתי במדרגות בנשימה אחת.

וכאן קידמה את פני הפתעה נעימה באמת: על גבי המעקה, סמוך למטבח הקטן הדבוק מעל למדרגות, עמד אברך ידוע ומוכר לי משכבר הימים: גבה-קומה ובעל פנים חיוורים וזקנקן שחור-מבהיק. משקפיים על אפו ומגבעת-קטיפה שחורה על ראשו…

– שלום עליכם, רב יוסף! – קראתי נרגש ותקעתי לו את כפי – שמח אני לראותו חי וקיים!

אך האברך, שעמד ועיין בעתון והתנועע אט-אט כמי שעומד בתפילה, השיב לי שלום בשפה רפה והציץ בי הצצה חטופה ותמהה.

– שמא לא הכיר אותי, רב יוסף? – שאלתי בהיסוס.

– לא, לא הכרתי את מר.

– השכח רב יוסף, שגרתי בחדר זה שבדירתו לפני שלושים שנה? – שאלתי והצבעתי על החדר שבפינה.

– לפני שלושים שנה, אמר מר? – צחק האברך וקיפל את העתון – איך אכירהו מלפני שלושים שנה, ושני חיי הן עשרים ושמונה?…

– ולא רב יוסף שמו? – שאלתי במבוכה.

– יוסף שמי.

– משמע, שאני טועה? שאלתי את עצמי תוהה ואיני גורע עין מן האברך הניצב לידי.

– במחילה, מר טועה! אמר האברך והתחיל יורד במדרגות – ואני אץ-רץ לחנותי…

כסימן שאלה גדול התהלכתי אחרי פגישה תמוהה זאת במאה שערים, נכנסתי ויצאתי מסמטה לסמטה וכולי פליאה. משעייפתי מרוב הליכה, סרתי למסעדה קטנה וביקשתי לטעום כלום ולסעוד את לבי. בתל-אביב אתה סועד בעשר מסעדות ואינך מחליף משפט אחד עם מאכיליך ומשקיך, ואילו בירושלים אתה סועד סעודה קלה בלבד – ושיחה ערֵבה מלווה כל מנה ומנה המוגשת לשולחנך: מה שם כבודו, ומאין בא כבודו? אימתי בא כבודו לירושלים? ועוד שאלות רבות כאלה ושאינן כאלה. כיוון שנשאלתי, פתחתי אף אני בשאלות. ועל מה שאלתי? על רב יוסף ברכה’ס בעל החנות לכלי זכוכית.

נעץ בי בעל המסעדה עיני תמיהה. נטל את זקנו בידו ושאל: מה לו ולרב יוסף ברכה’ס עליו השלום? סחתי לו את הדברים.

שאל: ולא שמע מר מה שעלתה לו, לא עלינו?

עניתי: לא שמעתי.

התיישב בעל המסעדה לידי, הוציא סיגרה מתיבת עץ-זית קטנה ותקעה בקנה של עץ-זית, הצית בה אש ומצץ את העשן בהרחבת הדעת, וספר לי מתון מתון:

לימים, שנה שנתיים לאחר שאמו של רב יוסף באה לשבת בביתו, הביאתו אותה דבוריש-נחה לבית-דין והכריחה אותו לתת לברכה אשתו ספר כריתות של שתים-עשרה שורות. רבות טרחו הדיינים לעכב את המעשה או לבטלו, שהרי כהן היה רב יוסף ואת הנעשה לא יוכל להשיב. אך חזקה היתה עליו ידה הקשה של אמו התקיפה, והגט נכתב וניתן כדת וכדין. המזבח הוריד דמעות. רב יוסף עליו השלום בכה. וברכה הרעישה עולמות. אך המעשה נעשה, ובהסכמתה כביכול ניתן לה הגט, כדי שרב יוסף ישא לו אשה אחרת ויזכה לבן שיאמר קדיש אחריו, לאחר מאה ועשרים שנה…

אך משקיבלה ברכה את הגט לידה מידו של בעל-נעוריה רב יוסף, נפלה ונתעלפה בבית-הדין. רחמנא ליצלן, מעשים שבכל יום בבית-הדין, והעולם רגיל בכך. כשחותכים בבשר החי, פשיטא שמרגישים כאב… התיזו מים על ברכה וסטרו לה על אפה, אך לא נעורה. הבהילו את הרופא והקיז לה דם והשקה אותה רפואות מרפואות שונות, אך לא התעוררה ברכה מעלפונה. הביאו עגלה והשכיבוה בתוכה והעבירוה לבית החולים של ד"ר וולאך, שכן חלתה במחלה קשה, לא עלינו, והרופא חשש לחייה, רחמנא ליצלן.

ומה חושב מר? לאחר כמה שבועות יצא הקול, שהאשה ברכה הרה לרב יוסף! דברים כהוויתם!… אילו היה רב יוסף עליו השלום, ישראל או לוי – היה חוזר מייד ונושא את גרושתו. ארעו מעשים כאלה בירושלים ועוד יחזרו ויארעו, אך כיוון שרב יוסף עליו השלום כהן היה, וכהן לא ישא אשה גרושה… דין הוא דין, ויקוב הדין את ההר… ושיש דין בישראל – ראינו בעינינו ממש.

לא יצאו אלא חודשים מעטים, ודובריש-נחה זאת שבקה חיים לכל חי. ברך דיין אמת! אין מספרים בגנותו של מת, אך ירושלים לא ישבה לארץ ולא התאבלה על מותה… מר יבין מאליו, ולא נרבה שיחה בכך.

אך ירושלים כולה נזדעזעה ביום שבו הכניסו את הנולד בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. כי בו ביום נפטר רב יוסף פתאום. אותו בוקר, כשעמד בבית-הכנסת בתפילה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין – צנח, רחמנא ליצלן, והוציא את נשמתו. זכר צדיק לברכה!… וקראו לו לרך הנולד בשם יוסף בן-יוסף על שם אביו, וברכה אמו זכתה לגדלו לתורה ולחופה, ואחר כך נסתלקה. אשר כשרה היתה, נוחה עדן…

– האם גר הבן בדירת אביו? – שאלתי נרעד.

– הבן ירש את הדירה וגם את החנות… – ענה בעל המסעדה ונאנח…

 

25. קרבן הפסח    🔗

הנציב העליון הראשון לארץ-ישראל, שנתמנה ב-1920 על-ידי ממשלת בריטניה למשרתו הרמה בירושלים, היה יהודי בשם הרברט סמואל.

בתו הצעירה למדה עברית והתרועעה עם בנות יהודי ירושלים. ובנו הבכור, שהיה ידוע לכולם בשם אדווין הנאה, נשא לאשה את הדסה, בתו של הסופר יהודה גור (גרזובסקי).

הנציב העליון היה בא בשבתות ובחגים לבית-הכנסת “החורבה” שבעיר העתיקה, ובו נקרא לעלות לתורה בשם “רבי אליעזר בן-מנחם”. הוא גילה ידידות רבה לאחיו היהודים בארץ-ישראל, אך דווקא בימי שלטונו, הרימו ראשיהם צוררים ואויבים – אנגלים כערבים – והתחילו להצר את רגלי היהודים, ואת אשר בנה הנציב בגלוי, החריבו הם בסתר ובמחתרת.

רונלד סטורס, מושלה הבריטי של ירושלים, חתר תחת יסודותיו החלשים של הבניין הציוני הרך; וגם עוזריו של הרברט סמואל, ראשי הצבא והמשטרה, היו ברובם שׂונאי ישראל ומתנגדי הציונות. הם עוררו את הקיצונים שבערבי ארץ-ישראל לקום נגד היהודים הציונים; ואת חאג' אמין אל-חוסייני, מן הידועים בשונאי היהודים שבקרב הערבים, מינו למופתי – ראש הדת המוסלמית – לערבי ארץ-ישראל ושומר מסגד עומר שבירושלים.

מופתי זה ברח כעבור עשרים שנה אל הנאצים שבגרמניה, ויחד עם היטלר ועם אייכמן ישב ותיכנן את תכנית-ההשמדה של יהודי אירופה, כדי שלא ייוָותרו יהודים שירצו לעלות לארץ.

זמן קצר לאחר שהשתלטו סטורס האנגלי ואמין אל-חוסייני הערבי על ירושלים, התחילו המוני ערבים מוסתים להתנפל על יהודים ולפרוע בהם פרעות. בהתקפה על תל-חי שבגליל העליון נרצחו יוסף טרומפלדור וחבריו; נפרעו פרעות בירושלים העתיקה בחג-הפסח, בשעת תהלוכה דתית בדרך למסגד עומר; והערבים התנפלו גם על יהודי יפו ופתח-תקווה, ורצחו עשרות יהודים חפים מפשע ובתוכם הסופר היהודי יוסף-חיים ברנר…

אט-אט נוצר בארץ-ישראל של אותן שנים מעין “מנהג”, שלפיו מותר לערבים לפרוע ביהודים לעיני המשטרה הבריטית-ערבית פעמיים בשנה, בלי שהנתקפים יוכלו להגן על עצמם בנשק ביד: בשניים בנובמבר, יום “הצהרת בלפור”, ובחג “נבי מוסא” שבו היו ערבי ארץ-ישראל מתכנסים ברבבותיהם במסגד עומר בירושלים העתיקה כדי לעלות משם על אחד ההרים אשר בדרך ליריחו ולהשתטח על קברו של משה רבנו עליו השלום…

אמנם, בספר “דברים” כתוב בפירוש: “וימת משה עבד ד' בארץ מואב על-פי ד', ויקבּר אותו בגַיא בארץ מואב, מול בית-פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה”. בפירוש כך. אנו, בני-בניו של משה ושומרי תורתו, איננו יודעים את מקום קבורת רבנו; אך הם, ערבי-ארץ-ישראל שומרי דת מוחמד – הם גילו, כביכול, את קברו של משה, ודווקא בהרי הישימון אשר בדרך ליריחו. שנה-שנה התכנסו בירושלים בימים שבהם חל חג הפסח שלנו רבבות ערבים מערי יהודה ושומרון וכפריהם, באו בתהלוכה ובשירה בשערי מסגד עומר – ויצאו משם דרך שער האריות מזרחה, בכיוון הקבר של נבי-מוסא…

עד היום הזה עוברת בי צמרמורת לזכר תהלוכות נבי-מוסא, שאותן ראיתי בעיני פעמים מספר. ימי תהלוכת נבי-מוסא, שהיו חג ושמחה לערבי ירושלים ¬ – היו לזוועה ולחגא ליהודי ירושלים, ובעיקר לתושבי העיר העתיקה. וכדי שלא יקומו כולם, יברחו בריחת-בהלה מבתיהם שבתוך החומה ויפקירו את העיר העתיקה לערבים – התנדבנו להיות שומריהם ומגִניהם, מנחמיהם ומעודדיהם שלא על מנת לקבל פרס.

מצפון, מדרום וממערב היו מתחילות לזרום מבעוד בוקר לירושלים שיירות המוניות של ערבים; יוצאי שכם ורמאללה, נבי סמואל ובית-איכסה, מוצא ומלחה, ענתה וליפתה, בית-צפאפה וחברון, ועוד ועוד… בשירה, במחולות-דֶבּקה סוערים, בקריאות פרא, בסלסולי יבבות, בספיקות-כפיים, בתיפוף תופים ובנשיפת חלילי-קנים – היו החוגגים נוהרים מכל צד ועבר, כשהם נושאים דגלים ארוכים וירוקים, משולהבים ואחוזי אש-דת.

– דין מוחמד בסיף (דת מוחמד בחרב)! – היו מכריזים בקולות צרודים וסוערים, כשהם מנפנפים בחרבות מבהיקות ויורים יריות-פנטאזייה באוויר – יחי המופתי, חאג'-אמין-אל-חוסייני! ואלפי גרונות מתוך-התהלוכה ומתוך הקהל שצפה בה מכל גזוזטרה ומכל גג היו קוראים: שלום למוסא הנביא! שלום למוסא, רסוּל-אללה (שליח-אלוהים)!

– בום, בום, בום! – הרעימו התופים בלי הרף.

– פלשתין בלאדנה (פלשתינה היא ארצנו)! יוווווו!

– אין אנו רוצים ביהודים! יו-ו-ו, יו-ו-ו, יו-ו-ו!…

הקריאות גברו, היצרים השתלהבו, התופים הרעימו, הדגלים התנפנפו, ספיקות הכפיים התחזקו וההסתה עלתה ועלתה…

– יחי האִנגליזי סטורס! יו-יו-ו!

– יחי האִנגליזי דאף!… בא-ל-ל-לה!…

אכן, חִצי ארס ורעל נורו לעבר היהודים נטולי הנשק, ואמרות חנופה-והתרפסות הורעפו על המושל הבריטי סטורס ועל קצין המשטרה הבריטי דאף, שהיו ידועים כשונאי-יהודים… וכיוון שאנשי השלטון ושומרי החוק שמעו את ההסתה נגד היהודים ושתקו – נשלפו חרבות מנדנן, התנפנפו באוויר ונשמעו הדי יריות מתנפצות וקריאות: “עליהום!” (עליהם).

אלפי חוגגים משולהבים ומוסתים היו פורצים לעיר העתיקה ומתנפלים על בתי היהודים, מנפצים חלונות ודלתות, מכים, פוצעים ורוצחים נשים, גברים וילדים – והמשטרה הבריטית-ערבית התעלמה מכך, ולא ראתה דם-נקיים ולא שמעה בכי מוכים ופצועים…

הנציב העליון סר הרברט סמואל היה מקבל דו"חות הרגעה מאת מושל ירושלים ומאת מפקד המשטרה הבריטית-ערבית, ובהם נכתב: “הוד רוממותו, היהודים מגזימים; היהודים מעלילים על שכניהם השקטים. למה בכלל מביאים יהודים לפלשתין, כדי להרגיזה ולהסעירה?! הרי בלעדיהם היתה הארץ הקדושה נאה ושקטה; גן-עדן לערבים ולאנגלים!”

בוקר אחד מבקרי ניסן היינו עסוקים באולמו של הסמינר באריזת תרמילי-הגב שלנו. אותו יום אמרנו לצאת לטיול טבע-וספורט במדבר יהודה – בהדרכתם של מורינו אביזוהר ומלניקוב. קיפלנו שמיכות ואהלי-סיירים קטנים; ארזנו כיכרות לחם, קופסאות סרדינים וצנצנות זיתים; מילאנו את מימיותינו מי בור קרירים לשעות שרב וצמא, אשר בהן לא נמצא מים במדבר; סידרנו עתונים ישנים בתוך מכבשי-עץ קלים, כדי לאגור בין דפיהם צמחים ליבוש; חיזקנו את קתות המעדרים הקטנים, שבעזרתם נעקור צמחי-בצל ופקעות.

– אדון מלניקוב! אדון אביזוהר! – הגיעו פתאום לאוזנינו קריאות בהלה מתוך החצר ¬ מלחומו (מלחמה)!

הרימונו מבטינו אל הפתח הרחב, וראינו את יחיא השמש נכנס בחיפזון לאולם, כשבידו הימנית הוא נושא סל-נצרים גדול וקרוע גדוש חסה, בצל-ירוק, לפתות ונענה⁴ ובידו השמאלית ערֵמת פיתות.

– אדון מלניקוב! אדון אביזוהר! בחורים! – קרא יחיא קריאות גרוניות כשפניו מעוותים, עיניו בולטות ופאותיו המסולסלות מתנועעות בעצבנות – יאללה, רוצו מהר! מרביצים באחינו בני-ישראל המסכנים!

– מי?! – שאלנו כולנו נפעמים.

– הפלאחים הרשעים מליפתא וממוצא!

– איפוא? אמור דברים ברורים, יחיא! – קראנו נדהמים, כשאנו מקיפים אותו.

– ברחוב יפו!

יחיא הניח את ערמת הפיתות על אדן החלון, העמיד את סל-הירקות על הרצפה, העביר בעיניים עצומות את כף ימינו השטוחה על-פני צווארו הדק וקרא בהתרגשות ובקול חנוק: בחיי, בחיי, שוחטים!

– מי, יחיא?!

– הם, ימח שמם!

– והמשטרה?!

– היא לצִדם!

– ואיפה שלנו?!

– בורחים!

– וגם אתה ברחת?! ¬ שאלנו ברוגז גלוי.

– יוּוּוּוּ! – צעק וצבט באצבעותיו הארוכות והדקות את פניו – הם בסכינים ובחרבות, ואני אעשה להם מלחומו בליפת (לֶפֶת) ובפיתות?! יאללה, רוצו אתם לשם, כי אתם מוסקובּים (ממוסקבה שברוסיה) ויודעים לעשות מלחומו!…

החלפנו בינינו מבטים תוהים. תפסנו בידינו כלונסאות וקתות מעדרים פגומות – ורצנו החוצה, לעבר רחוב יפו.

אכן, ידענו גם ידענו שלא בנשק קר בלבד אנו מצוידים ברוצנו לרחוב יפו. כי מורנו להתעמלות מלניקוב לא יצא אתנו מעולם לטיול בלי “כלי” בכיסו, ולטיולי הטבע מחוץ לעיר היה מורנו אביזוהר נוטל אתו תמיד את מקלו המיוחד: בידו האחת היה אוחז כף-מתכת גדולה, שבה היה עוקר את הצמחים מתוך האדמה, ובאחרת נשא מטה-ברזל כבד…

– יתן לנו את המטה, מורנו! – היינו מתחננים לפניו וְנָקֵל עליו.

– לא, לא חביבי – היה משיב פנינו ריקם ומגחך – תודה רבה.

– מדוע?

– נו, כי הוא כבד.

– אדרבה!

– הו, חביבי, אי-אפשר!

– האם זה מטהו של משה רבנו, אשר בו בקע את הים?! – היינו שואלים וצוחקים.

– אח, זה מקל-כימי מיוחד במינו – היה משיב לנו וקורץ לעומתנו – בנתם?…

אף אנו היינו מחזירים לו קריצות ומחליפים מבטים מלאי חשיבות בינינו. כולנו ידענו את הסוד הכמוס במטה מורנו לכימיה אביזוהר: זה היה רובה מוסווה, שהביא אתו בשובו משוויץ, שם למד כימיה אצל הפרופסור קלפרד…

– זאת המצאתו של המורה שלך מאוניברסיטת לוזאן, הפרופסור לכימיה מוסיה קלפרד? – היינו שואלים בזהירות.

– הו, חביבי, חביבי – היה מצהיל פניו וצוחק צחוק-ילדים מתגלגל כשהוא שם אצבע יד ימינו בזווית אפו – די, די, אל תשאלו שאלות! גמרנו!…

מורנו מלניקוב רץ בראש, כשמגבעתו האוסטרלית רחבת השוליים קשורה מתחת לסנטרו ברצועת עור צרה. אחריו דהרנו אנו, כתריסר בחורים צעירים מתלמידי הסמינר, כשידינו מונפות למעלה וכלונסאות-העץ בהן. אחרינו דידה אביזוהר ומטה הקסמים בעל הידית הכפופה קמעא דבוק אל כתפו.

אנו רצים – והם מהלכים; אנו מעטים – והם בהמוניהם. עבּיות וקומבאזים (מעילים קצרים), כאפיות (מטפחות ראש) ועקאלים (פתילים עגולים ושחורים לקשירת הכאפיות); כל השבּאבּ (הנוער) מליפתא ומקולוניה (מוצא), מבית חנינא, ומעין-כרם – ערב-רב, זעוף פנים וזעוף עיניים, נושאי חרבות ונבוטים (אלות כבדות), ועל כתפיהם שקים ריקים ועבים – לצרור בתוכם את הביזה… הם שותקים ואנו מחשים; אנו נושמים ונושפים ואילו הם – נשימתם עצורה, כביכול, רק שפמיהם מחודדים ומבטיהם ספוגי-המשטמה כחניתות ממורטות.

– מה זה, מר מלניקוב? – שאל אביזוהר ברוגז גלוי – היכן החבר’ה שלנו? מה כאן, רוסיה של ימי הפוגרומים והקוזאקים?!…

– חלילה. רחוב יפו אמנם נראה ריק מתושביו, אך בשערי החצרות ובמבואות הסמטאות מתגודדים המוני יהודים, בני כל העדות, ובידיהם מקלות ומוטות-ברזל, מעדרים ואבנים…

ככל שהתקדמנו במורד רחוב יפו והתקרבנו אל חומת העיר העתיקה, כן התרבו הבחורים הצעירים חברי ההגנה שהצטרפו אלינו וזרמו בינינו ואחרינו. סוללי הכבישים חיבקו את פטישיהם בידיהם; בנאים ירדו מעל הפיגומים כשהם נושאים טוריות וכלי עבודה שונים; ירקנים וקצבים, אשכנזים כספרדים, מיהרו לסגור את חנויותיהם ודוכניהם ודהרו עמנו כשסינריהם חגורים על בטנם והם נושאים מכשירים שונים בכפות ידיהם.

– עליהום (עליהם)! – קראו הערבים קריאות-הסתה והלהבה, כשהם רצים בהמוניהם על פני הכביש.

– קדימה, יהודים, קדימה! – קראנו אנחנו, כשאנו רצים בשורות לאורך המדרכות הרעועות שמשני צִדי הכביש.

– אוּדרוּבּ אל יאהוד (הכה ביהודים)!

– אלוהי ישראל יהיה בעזרנו!

– יאללה! עליהום!

– השם יגן עלינו, בני ישראל!

כל עוד רצנו לאורך רחוב יפו – היינו שווי כוחות. הם התקדמו מזרחה, ואנו התקדמנו במקביל להם ממש. הם זעקו – ואנו זעקנו; הם נופפו בחרבות ובשבּריות – ואנו הנפנו כלונסאות ומטילי ברזל. אך כשהגענו לשער יפו – עמד בנו פתאום לבנו מדפוק, ונשימתנו נעצרה: שוטרים ערבים ושוטרים אנגלים, אלות כבדות בידיהם, ניצבו כשרשרת לרוחב הרחוב, והפרידו בינינו באופן שרירותי. להם, אשר רצו לעיר העתיקה כדי לפרוע בתושביה היהודים ולשדוד את רכושם – נתנו לעבור על חרבותיהם ואלותיהם. ואילו בפנינו, אשר יצאנו להגן על אנשים חסרי מגן ונטולי-נשק – חסמה שרשרת השוטרים את הדרך מזרחה.

– יאללה! – קראו השוטרים הערבים והדפו אותנו בגסות אחורה באלותיהם – אימשוּ (הסתלקו)!

– גוֹ בֶּאק (חִזרו)! – צעקו השוטרים הבריטים והמטירו עלינו מהלומות-אגרופים – יהודים ארורים!

– בחורים, קדימה! – קרא מלניקוב בקול ספוג רוגז וזעף – פרצו את השרשרת ורוצו קדימה!

– בוז! בוז! – התחלנו כולנו לצעוק כשאנו דוחפים את השוטרים הצִדה – בוז למשטרה, הפותחת דרך לרוצחי היהודים וחומסת את הדרך בפני מגִניהם! בוז! בוז!…

– עליהום! – צרח קצין-משטרה בריטי אדמוני, לבוש מדים מצוחצחים, כשהוא מניף מעל סוסו שוט ארוך וקלוע ומזרז את השוטרים המשתוללים – גו און, בויס (קדימה, בחורים)!

– מיסטר סטורס! – קרא לפתע מורנו מלניקוב ורץ בכל כוחו אל מושל ירושלים, שעמד במרומי המדרגות של בניין המשטרה – הלו, מיסטר סטורס!

– הו, מיסטר מלניקוב?! – השיב הלה בבת-צחוק מעושה, כשהוא יורד לקראת מורנו הגבוה ורחב-הכתפיים.

– מיסטר דאף! מיסטר דאף! – קרא מושל ירושלים אל קצין המשטרה האדמוני, אשר התרוצץ על סוסו והצליף בשוטו ביהודים המתפרצים – חדלו לרגע קט!

– מה קרה מיסטר סטורס?! – שאל הלה בחוסר-סבלנות, כשפניו מביעים חמת-זעם.

– זהו מיסטר מלניקוב!

– מי?!

– הסקולפטשר (הפסל) מיסטר מלניקוב, אשר פסל את פסלו של מצביאנו המהולל אלנבי!

– הו?

– וגם אני “יושב” לפניו בסטודיו שלו, מיסטר דאף, והוא מכייר אותי…

מושלה הבריטי של ירושלים, רונלד סטורס, ירד במדרגות ואחריו מורנו מלניקוב, ושניהם ניצבו בין מחנה היהודים ובין שרשרת השוטרים. מפקד המשטרה דאף התרוצץ על סוסו המשתולל, ומשך בכל כוחו ברסנו כדי להרגיעו. ואילו אנו המשכנו לצעוק בכל כוחנו: בוז! בוז! והנפנו את מוטותינו ומעדרינו מול הקצין דאף ושוטריו.

• שקט, רבותי! – קרא מלניקוב ושרק במשרוקיתו המכסיפה, אשר בה נעזר תמיד בשעורי ההתעמלות – שקט!!

כולנו נדמנו והורדנו את נשקנו. ברחבת בניין המשטרה, אשר ליד שער יפו מול מגדל דוד, השתררה דממה. רק קולו של מואזין (קורא לתפילה) נשמע מעל צריח מסגד גבוה ודק אשר ממול, התגלגל בשברי-שברים קטועים ועצובים: “לא אללה איללה אלה (אין אלוה מבלעדי אלוהים)…”

– אמור לאנשיך שישובו, מר מלניקוב – אמר סטורס למורנו מלניקוב, כשהוא מצביע במקל שבידו לעבר שער יפו – יחזרו לעבודתם.

–מדוע לא תחזיר את רוצחי ליפתא ועין-כרם לכפריהם? – קרא אביזוהר ברוגז גלוי כשהוא מניף את מטהו מול סטורס.

מלניקוב תירגם את שאלתו.

– כי הם יורדים למסגד עומר לתפילה – ענה סטורס בקוצר-רוח.

– עם חרבות ושבריות יתפללו?! – צעקנו כולנו בלגלוג.

– הנשק נועד להגנה, כי פחד היהודים נפל עליהם – ענה מושל ירושלים והזעיף פניו.

– חנפן חסר בושה! – נשמעו קריאות-לעג מתוך מחננו – מצח נחושה!…

–אני דורש בכל תוקף שתחזיר את אנשיך למחנה-יהודה ולמאה-שערים – קרא סטורס אל מלניקוב בקוצר רוח.

באותו רגע נשמעו קולות-בכי, שעלו ממורד רחוב המדרגות המוליך במדרון המקומר שבין שער יפו ורחוב היהודים, בואכה לכותל המערבי ולבית הכנסת “החורבה”. נשאנו את עינינו, התרוממנו על בהונות רגלינו ובלבבות הולמים הבטנו כולנו במתיחות לתוך הסמטה, השרויה תמיד בצל ובאפלולית.

– יהודים רחמנים! – נשמעו קריאות בכי ויבבה – ראו מה עשו חוגגי נבי-מוסא לאחינו! לעיני השמש ולעיני המשטרה הבריטית.

דמנו קפא ונשימתנו נעצרה כשראינו ארבעה שוטרים בריטים, לבושי מדים-שחורים, קרבים אט-אט במעלה המדרגות המוליכות מתוך האפלולית לעבר רחבת המשטרה המוארת, והם נושאים שתי אלונקות כשמקלותיהם תקועים להם בבתי-השחי. על כל אלונקה היה מוטל גבר צעיר, ללא רוח-חיים, כשראשו ופניו מכוסים דם-קרוש…

– שני בחורים יהודים! – פרצה קריאת-כאב מפי כולנו, ומייד יצרנו קשת גדולה סביב האלונקות והחללים שבתוכן – שני בחורים יהודים…

– הרי אלה האחים רוטנברג! – קראתי בקול רווי-דמעות כשהתקרבנו אל האלונקות, שהועמדו ברחבת המשטרה – שני האחים-החלוצים, שעלו אתי לארץ באנייה אחת! רק הבוקר ראיתים יוצאים ממרתפם וכלי-העבודה בידיהם!…

– הם נרצחו בסכינים ובחרבות! – סיפרו לנו אנשי העיר העתיקה, אשר עלו אחר האלונקות והם בוכים בקולות חנוקים – אנשי ליפתא ועין-כרם, צור-באחר וקולוניה (מוצא) רצחו אותם, אלה שירדו לעבר מסגד עומר, ראשוני החוגגים של חג “נבי מוסא”.

– הם ירדו לשם רק להתפלל, הא? – קרא מורנו אביזוהר כשהוא מניף את מטהו מול סטורס, אשר עמד שווה-נפש וחסר-סבלנות – הנה יחזור כַּחשךָ ויכה על פניך, שוּתפם של רוצחי היהודים!

– קיבלת את ליטרת בשר-היהודים, מיסטר סטורס! – אמר מורנו מלניקוב ונעץ מבט רווי-בוז בפרצופו האטום של מושל ירושלים.

– לא רונלד סטורס ייקרא שמך בפינו – הוסיף אביזוהר אחר שתיקה קצרה – אלא: רד סטורס, רד, איש הדמים!

– רד, סטורס, הרוצח! – קראנו כולנו במקהלה נזעמת – בוז לך ולמפקד המשטרה שלך, שותה דם-היהודים דאף!

– אל תבוא יותר לביתי לשבת לפני. לא אנציח את פרצופך, פונטיוס פילאטוס! – אמר מלניקוב אל סטורס בשאט-נפש כשהוא מושיט אצבע יד ימינו מולו.

חרש-חרש הרימונו את האלונקות והתחלנו לרדת אתן במדרגות, לעבר בית-הכנסת “החורבה” אשר ברחוב היהודים. מרגע לרגע גדל קהל המלווים, גאה והיה לעם רב.

בחשאי נשאנום אל מול הר-הבית ומקום המקדש – קרבן-פסח של שני אחים-חלוצים קדושים…

 

26. אלִיָהו הנביא בשכונת התימנים    🔗

באחד מימי ראשית ניסן עליתי לירושלים, כדי לבקר את בִּתי ולבלות יומיים בחברת נכדותי. יצאתי מתל-אביב באוטובוס הראשון, כדי שאגיע אל בִּתי בשעת-בוקר מוקדמת ואספיק ללוות את נכדתי דפנה בדרכה לבית הספר. נוהגים היינו להלך שנינו, כשידינו אחוזות זו בזו, היא מספרת ואני מקשיב – ושנינו נהנים.

כשנכנסתי לדירתה של בתי, מצאתי את דפנה בת השבע לבושה בפיג’אמה ומשחקת עם אחותה הקטנה נעה על גבי שטיח-צמר הפרוש על הרצפה.

– בוקר טוב, בנות!

– שלום, סבא!

– האם את מצוננת, דפנה, שאינך הולכת היום לבית-הספר? – שאלתי.

סיפרה לי דפנה, שהמורה שלה חולה מזה שבועיים, והנה חלתה גם המורה-המחליפה, והמנהל הרשה לתלמידות להישאר בבית.

– ומה תעשי כל היום? – שאלתי.

– המורה המחליפה דורשת שנכתוב יום-יום חיבור במחברת – ענתה דפנה – כבר כתבתי על הגשם ועל השלג, על הרקפת והכלנית ואפילו על הנחליאלי…

– ומה תעשי היום – שאלתי.

– אולי אתה, סבא, תספר לי סיפור – אמרה דפנה – ואני אכתוב אותו. אבל סיפור יפה, סבא! לא אכפת לי אם יהיה עצוב, כי אני כבר גדולה ולא מפחדת.

– סיפור? – שאלתי נבוך, מקמט מצחי – מהיכן אקח לך סיפור? ישבתי וסעדתי את לבי, ועם שאני לועס את לחמי, צץ פתאום רעיון במוחי. קמתי וקראתי נרגש: הולכים!

– לאן, סבא? – שאלה דפנה הקטנה מופתעת.

– לראות סיפור.

– סיפורים יכולים לראות? – תמהה דפנה.

אמרנו שלום לאמא ולאבא ולאחות הקטנה נעה ויצאנו אל רחובותיה של ירושלים המוצפים שמש-אביב, כדי לראות בעינינו סיפור אשר ראשיתו נתרקמה לפני כיובל שנים.

– התראי את הבית הישן והגבוה הזה? – שאלתי את דפנה והצבעתי על בניין צר ורם שבמחנה יהודה, אשר קומותיו העליונות בנויות פחים אפורים – זה היה בית “הַכְנָסַת-אורחים” של רבי זרח, אשר בתוכו לנתי בימים ההם חינם אין כסף.

– הרי יכולת לבוא אלינו ולישון על הספה! – קראה דפנה.

– אמא שלך טרם נולדה אז – אמרתי וחייכתי.

– והסבתא כבר היתה לך?

– עוד לא, דפנה. מאז שלנתי כאן חינם עברו שנים רבות מאוד. למעלה מחמישים שנה!

– גם אבא שלי טרם נולד אז?

– כן, הוא טרם נולד – עניתי – באותם הימים הייתי בחור צעיר ולמדתי בבית-המדרש למורים. בערבים היינו עומדים כאן, חברי ואני, תחת גגון-הפח הזה, ומחכים שעות ארוכות עד שרבי זרח יפתח את מלונו, אשר בו לנים היינו חינם, ויתן לנו להיכנס לתוכו. – זה היה בקיץ?

– לא, דפנה, בסתיו, בחודש חשוָן. בחוץ נשבה רוח קרה ולפעמים ירד גשם. והיינו עומדים כאן עשרה, שנים-עשר “חלוצים”, ורועדים מקור ושינינו נוקשות.

– הרי יכולתם לשכור חדר! – קראה דפנה.

– היינו “חלוצים”, עולים חדשים, ולא היה לנו כסף בכלל!

– מסכנים! – קראה דפנה.

– וכשהיינו קמים בבוקר – הוספתי לרקום את סיפורי, עם שאנו מתקרבים לשכונת מאה-שערים – היינו רעבים מאוד, כיוון שלא אכלנו ארוחת-ערב. במלון של רבי זרח לא היה אפילו פרור לחם אחד, כדי שלא יתרבו בו העכברים.

– התראי את הכוך הצר הזה אשר בשערה של מאה-שערים? כאן היתה חנות המכולת הקטנה של רבי יענקל. רבי זרח שבבית המלון הגבוה היה נמוך ורחב, בעל זקן לבן ועיניים זועפות. ותמיד-תמיד היה גוער בנו וזועף עלינו, אם כי לא גרמנו לו כל נזק. ואילו רבי יענקל, שישב בכוך צר זה ומכר לחם ודגים מלוחים, זיתים וחלבה, היה גבוה ובעל זקן ארוך וצהוב, ועיניו היו מחייכות תמיד אלינו.

“בוקר טוב, רבי יענקל,” היינו קוראים.

“בוקר טוב, חלוצים שלי!” היה רבי יענקל משיב.

והוא היה צוחק ונוטל סכינו ופורס פרוסות לחם גדולות ועבות, מורח עליהן שכבה עבה של חלבה, מושיטן לנו ואומר: “בתיאבון, בחורים!”

“תרשום, רבי יענקל, תרשום! אם ירצה השם נשלם לך בקרוב…”

“אני בוטח בכם,” היה רבי יענקל אומר, טובל את חוד עפרונו ורושם בפנקסו הישן והעבה. אכן, רבי יענקל היה נותן לנו בהקפה. אולם ביום שבו היה החוב שלנו מגיע לחמישים גרוש, היה מכריז: “עד כאן, חלוצים. הערב לעבודה! השמש שלנו חולה, לא עלינו, וצריך לנקות את בית-הכנסת!”

משהגענו עם חשֵכה לבית-הכנסת של החסידים אשר במאה-שערים, ראינו את רבי יענקל עומד וממתין לנו ומטאטאים גדולים בידו.

“הכינותם כבר את השיעורים, בחורים?” שאל ונתן קולו בצחוק.

“הכינונו, רבי יענקל.”

“אם כן, גשו למלאכה. טאטאו יפה!”

כשחלף החורף וחג הפסח היה ממשמש ובא, נעצבתי מאוד אל לבי. משפחתי נשארה בחוץ-לארץ. בודד הייתי בארץ-ישראל. בעיני רוחי ראיתי איך אמי מנקה את הבית שלנו לקראת הפסח, ממרקת את הכלים, מצחצחת את השולחנות והכיסאות, ואבא מביא מהשוק שק תפוחי-אדמה ושק סלק, וגם סל מלא וגדוש מצות. אמי נאנחת ודאי ואומרת: “איך אוכל לשמוח בחג-הפסח, אם בן-הזקונים שלי איננו מסב אתנו ליד השולחן בליל-הפסח?” ואבא לבטח מושך כתפיו ואומר אגב גניחה: “מי יודע לשולחנו של מי יוזמן בליל-הפסח? נקווה, גיטל, שיהודים רחמנים לא יעזבוהו לנפשו ולא יישאר חלילה בלי ‘סדר’…”

נכנסתי עם דפנה לחנות ממתקים שבמאה-שערים וקניתי בה קופסת ממתקים “כשר לפסח”. יצאנו והמשכנו דרכנו לעבר שכונת התימנים אשר בין מאה-שערים ובין שכונת הבוכרים, ואני המשכתי את סיפורי:

בית-המדרש העברי למורים נסגר לימי חופשת הפסח. התלמידים מבני המושבות הגדולות בשומרון וביהודה נתפזרו לבתיהם לקראת החג, ואני נשארתי בודד. אילו היה לי חדר משלי, הייתי יושב בתוכו או שוכב על ספתי ומתמוגג בדמעות געגועים להורי. אך כיוון שלא היתה לי פינה משלי, ול“הכנסת אורחים” שבמלון של רבי זרח יכולתי לבוא רק בערב – הסתובבתי במשך היום כולו ברחובות.

– ומדוע לא סיפרת, סבא, אף לאחד מהמורים, שאין לך קרוב משפחה בארץ אשר בביתו תערוך את ה“סדר”? – שאלה דפנה.

– התביישתי – עניתי לה – לא רציתי לשבת ליד שולחן זר כאורח בלתי-מוזמן… בערב חג-הפסח העצוב לבשתי מכנסי חאקי ארוכים וחולצה לבנה, נעלתי את סנדלי החדשים, חבשתי כובעי ויצאתי לשוטט שוב בחוצות ירושלים.

יהודים לבושי חג מיהרו לבתי-הכנסת. בבתים דלקו מנורות ונרות, ואור חגיגי נשקף מבעד לחלונות החוצה. ירח גדול ויפה עלה אט-אט בשמי ירושלים. ריח תבשילי הפסח נִישָא באוויר, חדר לאפי והזכיר לי את תבשילי הפסח המופלאים של אמי… ואני מהלך לי בין הבתים, מבליע עצמי בצִלם, כדי שלא יראוני בבדידותי בליל-החג. כי הנה נסתיימה התפילה בבתי-הכנסת, ותושבי מאה-שערים חזרו לבתיהם, כשהם מברכים איש את רעהו במאור-פנים: “חג כָּשר ושמח!”

– זה באמת סיפור עצוב נורא, סבא – אמרה דפנה.

– להפסיק לספר?

– לא! אני אוהבת סיפורים עצובים דווקא!

– אט-אט התרוקנו הרחובות, ואני טיילתי לי לבדי. מתוך הבתים עלוּ קולות ילדים השואלים “מה נשתנה”. קרבתי אל שכונת התימנים, ופתאום ראיתי שבשער אחת החצרות של בית קטן עומדת אשה נמוכת-קומה וסביבה ילדים וילדות, כולם לבושים בגדי-חג.

“הנה הוא בא סוף-סוף!” קראו הילדים בצהלה משהבחינו בי. “ברוך הבא, יוסף!”

“זה לא יוסף,” נאנחה האם ואמרה. “זהו אדם זר, אשכנזי, חלוץ…”

נעצרתי במקומי ואמרתי לסגת ולהסתלק. אך לפתע פתאום הגיעו אלי הילדים בריצה והקיפוני. “אמור, אתה אליהו הנביא?” שאלו.

ואז קרבה האם, שראשה עטוף היה במטפחת כהה, הסתכלה בי ארוכות ושאלה: “אתה יהודי?”

עניתי ואמרתי בלחש: “ודאי, אני יהודי!”

“ומי אתה?”

גימגמתי ועניתי: “חלוץ.”

“וּמה אתה עושה?”

“אני לומד להיות מורה.”

“הוי!” הריעו הילדים ומחאו כף.

“בחיי, מהשמיים שלחו אותך אלינו!” קראה האם, ואחזה בשרוול חולצתי בידה האחת, מחתה בידה השנייה את עיניה בקצות מטפחתה אשר על ראשה ואמרה בקול רועד ורווי דמעות:

"תשמע, אדון, תבוא עליך הברכה! כל אלה הילדים שלי, יתומים הם מאב ומסכנים מאוד. בחנוכה מת האבא שלהם, ומי יעשה להם שמח בליל הסדר של פסח?

"אמרתי לבן-דוד שלי, ליוסף, שיבוא ויאכל אתנו בליל-החג ויאמר את ההגדה עם הילדים ונשתה יחד ארבע כוסות. והוא אמר: טוב, חַמַמַה המסכנה, אני בא. באמת אני בא. רחמנות יש לי בלב על הילדים, היתומים המסכנים.

“ואני ניקיתי את הבית, ויש מצות ויש תבשיל וגם יין יש, והכל כשר לפסח. רק הוא לא בא. אולי חלה, מי יודע?”

“ואנחנו עומדים פה כל הזמן ומחכים!” קראו הילדים במקהלה.

“אתה, יש לך בית?” שאלה האם הקטנה והצנומה ואחזה בידי. “אמור את כל האמת!”

“אין לי,” לחשתי וקולי ספוג דמעות.

ואז הריעו הילדים ואחזו בידי והובילו אותי בשמחה ובשירה לתוך מרתפם שבמעמקי החצר, שהיה מואר כולו קעריות שמן צבעוניות אשר השתלשלו וירדו מהתקרה הנמוכה. מחצלת היתה פרושה על הרצפה, ובמרכז ניצב שולחן רחב ונמוך, ומסביב כריות קטנות וצבעוניות, כדי להסב עליהן. והשולחן מלא כל טוב: מצות ויין, דגים ובשר, חסה וחרוסת, ואגוזים ופֵרות שונים.

“אני אשכנזי,” אמרתי כמתנצל, “אערוך את הסדר כמו שערכו אותו בבית אבי.”

“כל הכבוד, אליהו הנביא!” קראו הילדים וליטפוני בעיניהם הגדולות, השחורות והמבריקות.

“העיקר, שלא יהיה לנו עצוב בחג!”

פעמים אחדות אמרתי להם: “שמי אליעזר!” – אך הם חזרו וקראו לי אליהו הנביא: “אליהו, סַפר! אליהו, שיר לנו! אליהו, אכול, כי אתה ודאי רעב מאוד!”

אכלנו דגים ובשר ושתינו יין, שרנו שירים וסיפרנו ביציאת מצרים. והם שכחו את יתמותם, ואני – את בדידותי.

קרבתי עם דפנה אל שכונת התימנים, אשר בה ערכתי את ה“סדר” ליתומיה של חממה לפני כיובל שנים. לבי התחיל רוגש בתוכי. גם דפנה התרגשה מאוד. וידה רעדה בתוך ידי. לפני שנים אחדות סרתי לכאן, כדי לבקר את האלמנה וילדיה, אך שער המרתף היה נעול והתריסים של בית היו סגורים כולם, ולא מצאתי אפילו נפש חיה אחת בחצר. ואז ביקשתי את אחד השכנים שיצלם אותי למזכרת במצלמתי שלי ליד אחד התריסים המוגפים: ואילו עתה, בבואי עם דפנה נכדתי, לא מצאתי את המרתף! והרי הוא היה כאן, בין שני הבתים בעלי התריסים הירוקים. לאן נעלם?

– היכן הבית של חַמאמַה? – שאלתי את השכנים.

– חמאמה הזקנה?

– כן.

– הנה הוא לפניך!

– הוי סבא, איזה בית גדול ויפה! – קראה דפנה בהתפעלות – יופי של בית!

נשאתי את עיני ונדהמתי. במקום הבית הקטן והשקוע באדמה – התנוסס בית בן שלוש קומות, נאה מאוד במראהו.

את חמאמה מצאתי בקומה הראשונה בדירתה של אחת הבנות. כבת שמונים היתה, כפופה וצנומה וכולה עור ועצמות.

– אליהו הנביא בא! – נשמעו קריאות נרגשות בפרוזדורי הבית הגדול, ונערות ונערים רבים, נכדיה וניניה של חמאמה הישישה, התחילו לרוץ על פני המדרגות ברעש גדול והם מקיפים אותי ולוחצים את ידי ועיניהם מבריקות.

– סבא, חלק להם את הסוכריות אשר בקופסה – לחשה דפנה וקרצה לעומתי.

– הסבתא שלנו סיפרה לנו עליך, אליהו הנביא! – קראו הילדים, כשהם מקבלים סוכריות של פסח ומתרפקים על נכדתי דפנה – גם אמא סיפרה לנו! כל שנה בליל ה“סדר” מספרים לנו אותו סיפור, כי זה סיפור יפה מאוד, סיפור של אמת…

– ואני אכתוב עליו חיבור – אמרה דפנה – כי גם המורה שלי אוהבת שנכתוב לה חיבורים של אמת!

 

27. המרד בבית-הספר “למל”    🔗

באחד מימי חורף ה’תשל"ה עמדתי מאחורי שער-הברזל הסגור של בית-הספר “למל” בירושלים והצצתי מבעד חרכיו לתוך החצר הגדולה. שמים כחולים השתרעו באותו היום מעל ירושלים, והשמש חיממה וליטפה את עצי-הנוי הרחוצים והמוריקים שברחוב ישעיה, זה הרחוב שבו ניצב בניין בית-הספר “למל” שנים רבות.

בשעת הפסקה בין שעור לשעור עמדתי מאחורי שער-הברזל הסגור בשרשרת. החצר המתה כולה ילדות ונערות, שהתרוצצו על פניה בצהלת-נעורים. חבורה של נערות העיפה כדור למרומי האוויר וחזרה וקלטה אותו בתרועות ובזרועות פשוטות למעלה. אחרות שיחקו ב“קלאס”, כשהן מדדות ומצעקות; חברותיהן רקדו במעגל מחאו כפיים ושרו בהתלהבות: “אני עומדת במעגל/ ומביטה סביבי; / אני מושיטה את ידי, / בואי לרקוד אתי. / ביער, ביער / ביער נרקוד נרקוד! / ביער, ביער, ביער נרקוד!”

מטרים ספורים מזרחה לבניין הכבד של בית-הספר “למל” ניצבים עדיין שלושת בתיו הישנים של בית-המדרש למורים שבו למדתי, הבית הצר, בין שתי הקומות, שאיכסן בימים ההם בחדריו הקטנים את הסמינר. ומול בית-הספר “למל”, ממש כמשלים את ה“סֶגול”, ניצב הבית הקטן של מנהלנו רבי דוד ילין. ובאותו יום של חורף עליתי לירושלים במיוחד כדי לפקוד אותם ולדרוש בשלומם של שלושת הבתים האלה.

יום-יום היינו באים מן הסמינר שלנו לבית-הספר לבנות “למל”, כדי לבקר בשיעוריהם של המורים הוותיקים שבמוסד וללמוד מהם דרכי-הוראה. לפרקים היו המורים יושבים בצד, ואנו היינו מלמדים את תלמידותיהם כשהם מדריכים אותנו ומפקחים עלינו…

חב אני חוב-נפשי גדול לשלושת הבתים האלה אשר ברחוב ישעיה בירושלים, מתגעגע אליהם ממש, ועולה לבקרם לפרקים – כי בזכותם הגעתי להוראה, וביליתי יותר מארבעים שנה בבתי-הספר המופלאים שבארץ-ישראל…

אך הקשיבו נא לשיר הפורץ ועולה מתוך החצר: "ילד ילד בואה, / למה כה תשב בלי נוע? / הן אני יודע / אוהב אתה להשתעשע // אל נא, חבצלת, / אל תדברי איוולת, / אם לא אדע מה זה “מַפיק” / אקבל “בלתי מספיק”!…

– זה כשישים שנה שאני שומע את השיר הזה ואינני מואס בו – שמעתי לפתע קול קורא מאחורי בהתרגשות – אדרבה, הוא נתחבב עלי יותר ויותר ככל שהרביתי להאזין לו…

הפניתי פני לאחור, ואיתי ישיש נמוך-קומה ועטוף מעיל-גשם רחב וישן, נצמד כמוני אל השער הסגור בשרשרת ומתרפק עליו. זקן-שיבה גזוז ושפם לבן ועבות התגלו לעיני. מגבעת קטיפה חומה ודהויה, אשר קווצות שיער לבן פורצות מאחוריה ובצדדיה. משקפיים בעלי זגוגיות עבות ומאחוריהן עיניים עייפות וכחלחלות. פנים חיוורים ומצח חרוש.

– ילד, ילד, בואה – זימר הישיש בלחש כשפניו מחייכים ורגלו הימנית מלווה את זמרתו בדפיקות-קצב – למה כה תשב בלי נוע? הן אני יודע…

– מר כהן? – שאלתי פתאום, והשהיתי על פניו מבט תוהה.

– אדוני מכיר אותי?! – שאל הישיש מופתע והסתכל בי כמבקש לזהותני.

– מבקר הייתי בשיעוריו היפים שנה-שנתיים – גימגמתי – ונהניתי מהדרכתו…

– בבית-ספרנו זה? – שאל ותקע לי כפו.

– כן, בבית-ספר זה ממש, בית-הספר “למל”.

– בימיהם של המורים הדגולים מר זוטא ומר ילין זכרונם לברכה?

– כן, לפני כחמישים וחמש שנים, מר כהן.

– ואדוני נמנה אז עם תלמידי בית-המדרש למורים הסמוך? – שאל בחיוך.

– כן, מר כהן.

– והכיר אותי? – שאל ופרש ידיו לצדדים בתמיהה.

– עובדה, מר כהן.

– ואיך נזדמן לכאן פתאום?

– עליתי מתל-אביב לביקור-געגועים בסמינר ובבית-הספר “למל”.

– אדוני מתגעגע לבית-הספר שלנו?

– כן, מר כהן.

– אף אני מתגעגע לבית-ספרי זה, אשר הוריתי בו כשלושים שנה – אמר הישיש ונאנח – והריני בא כפעם בפעם לכאן, ניצב ליד שערו, מהנה עיני ואוזני, וחוזר לבדידותי…

– בית-ספר זה – אמרתי, והעברתי עיני על-פני הבניין הגדול והישן שבראשו מתנוססת הכתובת “בית-הספר להאציל למל” – בית-ספר זה עשה היסטוריה.

– כן, כן – אמר הישיש בהתרגשות כבושה – בית-ספר זה, שבקרוב תמלאנה מאה ועשרים שנה לקיומו, היה בית-הספר המודרני הראשון בארץ-ישראל. הוא נפתח בשנת 1856, בעיר העתיקה שבין חומות ירושלים. בשנה ההיא חיו בתוך ירושלים העתיקה כחמשת אלפים ושבע מאות יהודים בסך-הכל: כארבעת אלפים ספרדים וכאלף ושבע מאות אשכנזים…

– בית-הספר “למל” נוסד בעיר העתיקה, מר כהן? – שאלתי בתמיהה – ולפני כמאה ועשרים שנה?! והרי מפי אחרים שמעתי, שבית-הספר נוסד רק בשנת 1903, כלומר: לפני שבעים ושתיים שנה, וכאן – לא בעיר העתיקה!

– כן, כן, ידידי – אמר הישיש והצטחק – אליבא דאמת, אלה ואלה צודקים. יליד העיר העתיקה אני ודור רביעי בארץ. בעיני עוד ראיתי שם את הבית הקטן, שבו נפתח בית-הספר “למל” לפני כמאה ועשרים שנה, היינו: בשנת 1856. ואילו המבנה “החדש” הזה הוקם רק בשנת 1903, לפני כשבעים ושלוש שנים; ובימים ההם זכיתי אף אני להיות בין תלמידי בית-הספר הזה, להתרוצץ בחצר הזאת ממש ולשחק בה בכדור…

– האם היה זה בית-ספר מעורב בימים ההם, מר כהן? – שאלתי ומשכתי בכתפי – הרי אני כבר מבולבל לגמרי.

– האם אין אדוני יודע שבית-הספר “למל” היה גם בית-ספר לבנים בשעתו? – שאל כשהוא מעווה פניו ומניע כפות ידיו באוויר בביטול – ובכן, כדאי לך, אדוני הצעיר, לשמוע את תולדות בית-הספר הזה באריכות. וכיוון שאספתי חומר רב על נושא זה – הוסיף והסמיק קמעא – כדי לכתוב במשך הזמן ספר קטן, הריני מוכן לספר לך ראשי פרקים על תולדות בית-הספר.

– אדרבה ואדרבה, מר כהן – קראתי בשמחה ולחצתי ידו – אשמח מאוד ואודה לו מקרב לב. אשים אוזני כאפרכסת ואבלע כל מילה ומילה!…

עמדנו שנינו מחשים ותרים סביבנו, כמחפשים מקום-מתאים להשמעת הסיפור ולשמיעתו. והנה פנה הישיש פתאום שמאלה, ואני – בעקבותיו. אחר כך פנה ימינה ונכנס לרחוב שלא היכרתיו. “רחוב דוד ילין” קראתי על גבי שלט קטן שהיה דבוק לבית הראשון – ולבי רוגש. “רחוב יוסף בן-מתתיהו” קראתי את השלט שעל הבית הראשון ברחוב שלתוכו פנינו שוב ימינה. והנה “רחוב מלכי ישראל…”

– האין אלה עצי-האורן הקשישים של חורשת שנלר שלנו, שבצֵלה היינו יושבים בימות-החמה ומתכוננים לבחינות? – שאלתי נדהם – האם בכוונה תחילה הולכת אותי לפינה שקטה ומוריקה זאת, שהיתה חביבה עלי בשנות לימודי בסמינר?

ש… ש… ש… קידם את פנינו רחש אורנים לחוש. בול, בול בול – הקביל את פנינו פכפוך בולבול כבוש. סביונים וציפורני-חתול צהבהבים וזהבהבים הצטחקו לעומתנו, ורקפות ורודות הציצו לקראתנו מבין חגווי הסלעים…

ישבנו על סלע עטוף טחב ירקרק וקטיפתי. הישיש נשם עמוקות, וסיפר לי בקול צרוד-קמעא את סיפורו של בית-הספר “למל”.

– לו ידעתי בבוקר, שעתיד אני לספר היום על מצב החינוך בארץ-ישראל לפני היווסד בית-הספר “למל” – פתח מר כהן ואמר – הייתי מביא אתי את המכתב הנמלץ, שלפיו למד אבי ז"ל לכתוב “לשון קודש” לפני יותר ממאה שנה בהדרכתו של מלמד-שרייבר (מורה לכתיבה) שבעיר העתיקה. אך אנסה לדקלם אותו לפי זכרוני. “אהובי, אבי! אכינה מנחה נבחרת, לשון גדולות מדברת, בצחות לשון מהודרת, וכתיבה מאַשרת, זאת אומרת, ברון מבשרת, שאני לומד לשם ולתפארת, מוסר אבי בלבי למשמרת, תורת אמי בקרבי נעצרת, בעצמותי כאש בוערת. ללכת בדרך טובים ובנפש מטוהרת – וכתיבת מכתבי נגמרת…”

– חה, חה, חה! – פרצתי בצחוק רם והחורש ענה לעומתי – הרי זאת באמת צחות-לשון מהודרת, אשר ברון מבשרת, שהגיעה השעה להחליפה באחרת ולהתחיל לכתוב עברית מדוברת…

– אך נשוב-נא אל העובדות ואל ייסוד בית-הספר “למל”, שבו אנו עוסקים – אמר מר כהן והמשיך בסיפור.

אותו נדיב, שמעון למל, היה אציל אוסטרי מתושבי עיר-הבירה המהוללת וינה, וכבר היה בעולם האמת באותם ימים שנוסד בית-הספר הקרוי על שמו. שליח מטעם משפחתו, המשורר דוקטור לודויג פרנקל, בא לירושלים ויסד את בית-הספר, אשר בראשיתו לא עברית דיברו בו, אלא ספרדית וגרמנית דווקא. שהרי דוקטור פרנקל הגיע מווינה לירושלים בשנת 1856, ואילו מחייה הלשון העברית, אליעזר בן-יהודה, עלה לארץ והתיישב בירושלים רק בשנת 1881, עשרים וחמש שנים אחר כך…

מורנו לטבע בסמינר למורים, אשר שכן כבוד בבניין אשר מאחורי שערו עמדנו הבוקר, היה גרמני-נוצרי. הוא כינה את הסביון בגרמנית בשם גרייזקראוט, ואת ציפורני החתול – בשם רינגלבלומה. ושתי הציפורים השחורות והיפות שאנו רואים עתה בין ענפי האורנים את האחת כינה בשם אַמזל במקום שחרור, ואת השנייה סטאר ולא זרזיר, חלילה…

הוצאתי שקיק-ניילון מכיסי, וכיבדתי את הישיש בעוגיות. הלה נטל עוגיות אחדות באצבעות רוטטות, והגישן לפיו ובירך עליהן בלחש. שובבנו נפשנו קִמעא, ואחר-כך ניער מר כהן את הפֵרורים מעל זקנקנו, כִּיחכח בגרונו והמשיך את סיפורו.

מה מצא השליח האוסטרי בעיר הקודש? בימים ההם לא היה אף בית יהודי אחד מחוץ לחומת ירושלים! את השכונה העברית הראשונה שמחוץ לחומה – משכנות שאננים – הקים משה מונטיפיורי בשנת 1860, ארבע שנים אחר-כך. כל יהודי ירושלים היו מכונסים וצפופים אז בתוך העיר העתיקה: ספרדים ותימנים, יוצאי בבל ועולי גרוזיה, כורדים ופרסים וְאשכנזים יוצאי ארצות אירופה השונות. ובתוך המחנק שבסמטאות האפלוליות והדחוסות, התקיימו בימים ההם שלושים ושש “ישיבות” ספרדיות אשר שפת-ההוראה בהן היתה ספאניולית (ספרדית-יהודית), וארבעים מלמדים אשכנזים הרביצו תורה באידיש

– וגם מכות – בילדי עדתם הנפרדת.

– עד שבא אותו דוקטור משורר – ניסיתי להאיץ במספר.

– לא, עד שקמה בתו של האציל למל המנוח, מרת עליזה הרץ, והחליטה להנציח את שם אביה על-ידי מפעל חינוכי בארץ הקודש. רבבות כבשים גידלו רועים באוסטריה בשביל מר למל המנוח, ואלפי פועלים גזזו צמרם מעליהם ועיבדוהו לחוטים במטוויותיו. ובזכות סיועו הרב לפיתוח התעשייה באותה מדינה, זיכהו הקיסר ירום הודו בתואר אצילות. ומחמת שהוריש לבתו אחר מותו ירושה גדולה ותואר-אצילות – החליטה מרת עליזה הרץ העשירה להנציח את שם אביה האציל על-ידי הקמת מוסד חינוכי מתקדם על שמו בארץ הקודש…

היא שלחה, איפוא, לירושלים את דוקטור פרנקל, להקים את בית-הספר על שם אביה המנוח. דוקטור פרנקל זה צעיר יפה-תואר ויפה-נפש היה, רופא לפי מקצועו וגם מזכיר הקהילה היהודית העשירה בווינה. הוא קיבל על עצמו את המשימה החשובה והאחראית, ועלה לעיר-הנצח ירושלים להקים בה בית-ספר יהודי-מודרני, שבו ישכנו שֵם ויפת יחד – לתועלתם של ילדי היהודים בירושלים, בלי הבדל עדה וארץ מוצא…

– מֶה… מֶה… ההה! – הגיעה לאוזנינו פתאום פעייה עמומה ומתחטאת – מ-ה-ה-ה-ה!

נשאנו עינינו וראינו אשה זקנה עטופה סחבות מהלכת אחרי כבשה צמרנית יחידה. האשה אוחזת בקצה החבל שבידה, והכבשה מלחכת בשקיקה עשב ירוק ורענן, שצמח בין הסלעים בחורשת האורנים הקטנה. לחיכה ופעייה, לחיכה וזרירה…

– מן השמיים ממש שלחו אלינו את הזקנה וכבשתה – אמר הישיש ועיניו צוחקות – הרי למל פירושו בגרמנית כבשה קטנה. והכבשה היתה סמלו המסחרי של סוחר וינאי עשיר ונדיב זה, שמעון למל. גם לאחר שעלה לגדולה וזכה בתואר “האציל פון למל” – לא שכח את אחיו, בני עמו, אלא להפך: כפעם בפעם היה מופיע לפני קיסר אוסטריה ומגן עליהם, שומר על זכויותיהם ומבטל גזרות רעות שנגזרו עליהם בעצתם של שונאי ישראל…

גם בתו היתה בת נאמנה לעמה, ובכתב המינוי אשר מסרה לידיו של דוקטור פרנקל כתבה לאמור: “…לייסד בירושלים בית-מחסה לילדים לזכר אבי שמעון ז”ל, מאצילי משפחת למל, ‘בית חמלה’ שבו ילמדו ילדי ישראל שבארץ הקודש ללכת מנעוריהם בדרכי ד', לשמור מצוותיו ולאהוב את המלאכה המחיה את בעליה, ולהרגילם משחר ילדותם להתהלך במישרים בחברת האדם ולאהוב את מולדתם, ארץ עסטרייך [אוסטריה] – הרמה והנישאת מדור דור, אשר מלכה ירום הודו, המכונה גם ‘מלך ירושלים’, יפרוש כנפיו עליהם… הילדים יבלו במוסד כל היום, ושם יותן להם מאכל מבושל, דבר יום ביומו, לסעודת הצהריים. וגם גן שעשועים יוקם ליד בית-הספר, שבו ישחקו התלמידים…"

לכאורה היה זה בית-ספר כשר לכל יהודי דתי, אפילו למהדרין שבמהדרין! אך לא בשביל היהודים האשכנזים שבירושלים. בני עדות-המזרח צהלו ממש לקראת דוקטור פרנקל וקיבלוהו בזרועות פתוחות, כי מצבם הכלכלי והרוחני היה בשפל המדרגה – והם שמחו לקראת כל נדבן יהודי שהאיר להם פנים והושיט להם יד-אחים מעודדת.

לא כך נהגו האשכנזים. הללו, שהיו קיצונים באדיקותם, התייחסו בחשדנות לכל שינוי בחינוך והתקוממו בזעם נגד המחדש. הם הזעיפו פנים לכל יהודי עשיר, “שלא משלהם”, ויהיה אדוק יותר מהם, שאמר לפתוח בית-אולפנא בלי השגחתם.

עם בואו לירושלים, פירסם דוקטור פרנקל את תכנית-הלימודים בבית-הספר שיזם: “תורת האמונה והדת” (הלא הם כתבי הקודש); דקדוק עברי וערבי; לימוד השפה הגרמנית והשפה האיטלקית; מלאכת הכתב; חשבון, חכמת הטבע וגיאוגרפיה.

ההיה כאן מקום לחשד ולקטרוג? והרי יהודי אדוק היה אותו פרנקל, לובש בגד עליון ארוך ומגדל זקן, מתאכסן בביתם של יהודים דתיים ומקפיד על שמירת השבת. יום-יום היה מתפלל שחרית, מנחה ומעריב באחד מבתי-הכנסת של האשכנזים שבעיר העתיקה; ביקר ליד הכותל המערבי ובכה יחד עם כל אבלי ציון על החורבן. אך היהודים האשכנזים שבעיר העתיקה לא נתנו אמון באורח מהודר זה, כתבו נגדו כתבי-פלסתר והדביקום על גבי קירות הבניינים שבעיר העתיקה. בכרוזים אלה נקרא הקהל הקדוש שבירושלים לתקוע בשופר, לנדות ולהחרים את המסית והמדיח הזה!

ביום קיץ אחד חם ומהביל, כשהעיר העתיקה טבלה כולה באבק ובזיעה ואפילו רוח קלה לא נשבה בין החומות, התחילו המוני יהודים אשכנזים לנהור לעבר הכותל המערבי, זקָנים מגודלים ועיניים זעופות; זקֵנים ובחורים עם מקלות בידיהם, ונשים – תינוקות בזרועותיהן וילדים לידן.

מתוך רחבת הכותל הצרה והעמוקה (היא הורחבה רק אחרי מלחמת ששת הימים) עלה קול ילל קורע-שחקים. גברים קראו פרקי תהילים בניגון של קינות, נשים מיררו בבכי והטיחו ראשיהן באבני הכותל, וילדים התייפחו.

דוקטור פרנקל ניסה מידי פעם לקרוא אל ההמון הנסער, לשכנעו לבל יחשוד בכשרים, כי לטובת ילדי היהודים העניים שבעיר הקודש הוא פועל ובשם אלוהי ישראל: “אנא, הקשיבו לקולי, אחי ובני עמי, ואל-נא תחרימו אותי ואת בית-הספר אשר אני עומד לייסד לשם שמיים!” – קרא הדוקטור האמיץ, אך קול שופר חזק גבר על קולו והתריע: חרם! וההמון הריע אחר קול השופר: חרם! ארור האיש, אשר יכניס את ילדו לשקולה של מסית ומדיח זה!…

אך לא איש כפרנקל יירתע. בכ“ג בסיוון ה’תרט”ו, לפני כמאה ועשרים שנה, קיים את חנוכת בית-הספר בבית שקנה בעיר העתיקה, לאחר שניקה אותו, שיפצו והתאימו לתפקידו.

עשרים תלמידים נתקבלו לבית-הספר “למל” בהיווסדו – שנים-עזר נתיני אוסטריה, שבעה נתינים תורכים ואחד – נתין צרפתי. לחנוכת בית-הספר באו קונסולים (נציגי ממשלות זרות) מלווים קאוואסים (שומרי ראש), לבושים בגדים צבעוניים וחרבות בידיהם. באו “החכם באשי” (הרב הראשי של יהודי המזרח) וכל בית-דינו, לבושים איצטלות מבהיקות בסגנון המזרח. ובאו גם נכבדים מיהודי ירושלים, שלא נכנעו לחרם. ילדים שרו את ההימנון האוסטרי בעברית וכן את המזמור “שיר המעלות – בשוב ד' את שיבת ציון”. הנכבדים נאמו ודיברו בשבחם של קיסר אוסטריה, האציל פון למל, בתו עליזה הרץ ודוקטור פרנקל. האחרון השווה את המעשה שעשה למעשהו של רבן יוחנן-בן-זכאי, שיסד את בית-מדרשו ביבנה אחר חורבן הבית השני…

איך היה סופרה של ירושלים שלנו, ש“י עגנון ז”ל, נוהג לסיים את סיפוריו? “עד כאן דברי המספר, ומכאן ואילך – המשורר בשיר ידבר…” זכורים לי בעל-פה שני בתים משיר שכתב הרופא-המשורר דוקטור פרנקל, לאחר שעזב את ירושלים וחזר לעירו וינה. השיר נכתב, כנראה, בגרמנית אך תורגם ל“לשון הקודש” נמלצת, ובה קראתיו:

נער מעפר רגלי, אשר ארצך עברו,

ואלכה לי למסעי נודד אורֵח;

אעזוב אדמת קודש, בה נביאים נקברו,

שם עלה השמימה אור המזבח…

קורות ארזים ברוחי חזיתי,

וזמירות קול שדי אוזני שומעת"

המספר נשתתק, עצם עיניו, הצטחק ואמר: שכחתי את ההמשך… קשה לזכור מליצות, שנכתבו לפני מאה ועשרים שנה… החרוזים נשכחו, גם שמו של מחברם אינו ידוע בימינו לרבים. אך מפעלו קיים ועומד, וחצר בית-הספר “למל” מלאה שירת ילדות, כפי ששמענו הבוקר באוזנינו…

– ומתי הועבר בית-הספר “למל” מהעיר העתיקה למקומו הנוכחי? – שאלתי אחר שתיקה קצרה – ומי הקים את הבניין הגדול הזה?

– הטרם סיפרתי לך? – תמה הישיש – אם כן, עיקר שכחתי. ובכן שמע: במשך המאה התשע-עשרה הורע מצב היהודים שבאירופה המזרחית, בארצות הבלקן, בסוריה ובאפריקה הצפונית. אז התעוררו יהודי אירופה המערבית וקמו לעזרת אחיהם בהונם ובאונם. בשנת 1860 נוסדה בפאריס חברת “אליאנס”, הלא היא חברת “כל ישראל חברים” או בקיצור כי"ח.

– החברה שיסדה בשנת 1870 את בית-הספר החקלאי “מקוה ישראל”, מר כהן?

– היא ולא אחת – אישר – ובראשו עמד קרל נטר המנוח, יוצא צרפת. מאוחר יותר, ב-1871, נוסדה בלונדון “אגודת אחים”, וב-1901 נוסדה בגרמניה חברת “עזרה”.

והנה, לפיקוחה של חברה אחרונה זאת מסרו נכדי האציל למל את בית-הספר שנוסד על-ידי אמם. הדבר היה בראשית המאה שלנו, בשנים שהשפה העברית כבר חיתה בפי רבבות יהודים במושבות החקלאיות וגם בערים. אז כבר פרחו עשרות בתי-ספר עבריים בארץ-ישראל, והמורים הוותיקים והמפורסמים – זוטא, ילין, אפשטיין, טורוב, עזריהו ורבים אחרים – לימדו בעברית לא רק תנ"ך ותולדות ישראל, אלא גם חשבון וגיאוגרפיה, טבע והנדסה…

אז גם נשלח מורנו הדגול דוד ילין לאירופה בשליחות נעלה מאוד: לקבץ כסף בין עשירי היהודים, כדי להקים בירושלים בניין מתאים ולהעביר לתוכו את בית-הספר “למל” מבין חומות העיר העתיקה…

– זאת אומרת, מר כהן, שבית-הספר “למל” היה קיים בין החומות כיובל שנים? – קראתי מופתע.

– כן, כן, ידידי – אישר המספר אחרי הרהור ממושך – כארבעים ושבע שנה. רק בשנת 1903 זכינו להשתתף בחגיגת חנוכתו של הבית החדש, שהוקם במרצו של מורנו רבי דוד ילין ז“ל… אומר אני “זכינו”, כי אף אני הובאתי על -ידי אבא ז”ל לחצר הגדולה, כדי להשתתף בשמחה זו. כן, כן – אמר הישיש בסיפוק – שלוש פעמים שמחתי בחצר הזאת: בחנוכת הבית, בימים שבהם למדתי כתלמיד בית-הספר העממי לבנים וכתלמיד הסמינר, שנתקיים בבניין החדש שבבעלותה של אותה חברת “עזרה” היהודית-גרמנית, ובשנים שבהן הוריתי במוסד זה… אח, הימים הטובים הללו! ימי הילדות והנעורים הוורודים בחצר בית-הספר “למל”! כלום אפשר לתאר במילים את הרגשת האושר שחשנו בשעות שבהן ישבנו ולמדנו לשון עברית ותנ"ך מפיותיהם של מורינו הנערצים זכרונם לברכה? רק אלה שזכו לכך – ואדוני הרי היה בין המאושרים – יבינו את התרגשותי.

ולו היה עומד בראש המוסד הגדול והמתפתח ציוני נלהב כדוד ילין או כחיים-אריה זוטא, היה אושרנו שלם. אך חברת “עזרה” העמידה בראש מפעלה החינוכי בארץ-ישראל אדם שלִבו לא היה שלם עם “חיבת ציון”, ועינו האחת פזלה תמיד לעבר ברלין. יליד ירושלים העתיקה היה אפרים כהן זה, שזכה ללמוד באוניברסיטות גרמניה ועלה לגדולה. בעל השכלה ואיש תרבות המערב, אך ספוג רוח פרוסית נוקשה ועבד לקיסרות הגרמנית. במוסדות החינוך של “עזרה”, אשר יסד בארץ ופיקח עליהם, לימדו אמנם עברית ותנ"ך וגם שפת הדיבור של התלמידים היתה עברית – אך בעבורנו, תלמידי הסמינר של “עזרה” אשר שכן אף הוא בבית-הספר “למל”, הובאו מגרמניה מורים גרמנים-נוצרים, ואת המדעים – טבע, מתמטיקה וגיאוגרפיה – לימדו אותנו בשפה הגרמנית.

בין הפדאגוגים האלה היו גם שונאי-ישראל ממש, שהיו פוגעים ביהדות ובקודשי ישראל. החלטנו איפוא להתקומם ולמרוד, ולפרוק את עולו של חובב-הגרמנים מעל צווארנו, לגרש את שפתו של קיסר גרמניה מתוך בתי-הספר לילדי ישראל שבארץ-ישראל, ולהתחנך באווירה עברית וציונית.

– מרד?! – שאלתי נדהם.

– אכן – השיב הישיש.

האות ניתן ביום הולדתו של אותו וילהלם הפרוסי. בית-הספר “למל” והסמינר למורים אשר לידו קושטו בדגלי גרמניה למכביר. ממש ים של דגלים. ובתוך הים הזה לא נראה אף דגל ציוני אחד לרפואה. מורנו לזמרה לימד את כולנו לשיר את ההמנון הגרמני ושירים גרמניים אחרים – אולם אף לא שיר עברי אחד…

כן, מרדנו! והמרד היה גלוי ופומבי. בשעה שנתכנסו קונסולים וכמרים, נכבדים ונכבדות באולם הגדול שבבית-הספר, והתזמורת החגיגית פתחה בנגינת ההמנון הגרמני – מילאנו אנו, תלמידי בית-הספר “למל” וחניכי בית-המדרש למורים, פינו מים. וכאשר כל האורחים קמו והתמתחו לכבוד ההמנון – אנו ישבנו בעיניים מושפלות לארץ והחשינו…

ורבו הביזיון והקצף… קצף עלה על שפתי המנהל הראשי ועל שפתי הקונסול הגרמני, פקידיו והמורים הגרמנים. “איזו חוצפה יהודית!” “איזו כפיות טובה!”… ואנחנו פרצנו כולנו החוצה, קרענו בזעף את ספרינו ומחברותינו הגרמניים ושרנו שירי ציון… “הסוף לשיעבוד לחברת ‘עזרה’!” קראנו בהתלהבות והלכנו בים של קרעי נייר, “יחי החינוך העברי בארץ-ישראל!”

המוני יהודים הריעו לנו, המורדים, בשמחה ובהזדהות, ומוסדות החינוך של “עזרה” עברו אט-אט לרשות ההסתדרות הציונית. כן, הדבר היה ערב מלחמת העולם הראשונה…

קמנו מעל גבי הסלע הקריר והטחוב, יצאנו מן החורשה השקועה בצל, ניצבנו בשמש וחיממנו את אברינו הקפואים. החמימות התפשטה אט-אט באיברי, אם מחום השמש הירושלמית המלטפת או מחמת החום שבסיפורו של מר כהן.

– המוכן אדוני לחזור ולגשת אל בית-הספר החביב שלנו? – שאל הקשיש והשהה עלי מבט.

– ברצון רב, – עניתי, כשאני נוטל ידו ולוחצה – תודה רבה לך, מר כהן, ותזכה לימות המשיח…

כך, שלובי יד כשני ילדי בית-ספר, צעדנו לעבר בית-האולפנה הישן-חדש על שם האציל לבית למל. אנו צועדים, ומר כהן שר למעני בשקט את “שיר המרד” של אותם הימים:

אנו רוצים להיות חרוצים

ולבנות ארצנו כחלוצים,

לעבד את אדמתנו

ולדבר בשפתנו!…

אוי לך ואבוי

אפרים כהן הגוי!

די לנו די

מהקיסר ניקולאי

גם מוילהלם הגרמני

ומהאימאם התימני!

 

28. דרך גן הירקות    🔗

הירקות שנשי הפלאחים מעלות לירושלים מכפר-השילוח, מליפתא ומעין-כרם – ודאי עולים בגדלם ובטיבם על אלה שגידל מר מאירי הזקן בין הטרשים שבחצרו הקטנה. צנוניו השחופים וחסותיו הצנומות – כקליפת-השום הם לעומת הצנונים הארוכים והאדומים ולעומת החסות הגמלוניות והעסיסיות שהללו עורכות על-גבי המדרכות חמרים-חמרים ומציעות אותם בקולי-קולות למכירה.

אך עקשן הוא מר מאירי הזקן מטבעו, ולא יוותר בשום פנים ואופן על גידוליו.

ראשית, משכורתו – משכורת מורה שיצא לקצבה – אינה גדולה כלל ואין בה כדי לפרנס אותו ואת אשתו ברווח, וכל בדל-תרד וזנב בצל הצומחים בגינתו מרחיבים את שולחנם ומקלים על קיומם. ושנית – זר לא יבין זאת – פועל חקלאי בגליל היה מר מאירי בימי חרפו, ורק מחמת הקדחת שדבקה בו נפרד מהמחרשה ועבר לירושלים ופנה להוראה; וכל אותן השנים יצאה נפשו ממש לכברת-ארץ משלו ולירק שיגדל במו ידיו. ועתה, משניתן לו מבוקשו זה – יעשה את עצמו איסתניס ויתבייש כביכול בפני הבריות?

להפך: יראו אחרים וינהגו כמוהו! שמא יעשה את עצמו צדיק לעת זקנה ויבלה את ימיו ליד הכותל המערבי? או אולי ילך בדרך אחרים וישב ליד שולחן ויכתוב זכרונות?

לא, לא במקרה ויתר על דירה גדולה ברחוב יפו והלך ורכש לו מגרש קטן בצפונה של שכונת הבוכרים. שני חדרים קטנים ומטבח כלשהו מספיקים בהחלט לאשתו ולו לעת זִקנה. והילדים פשטו בארץ והם מפוזרים בעריה ובמושבותיה, ורק לעתים רחוקות יעלו אליהם נכד או נכדה בימי פגרת הקיץ לשהייה קצרה באווירה של ירושלים. העיקר הוא המגרש, כברת אבנים נאה שאפשר להתכבד בה, ומדרגות-מדרגות חמרה ביניהן, ובתוכן אדמה אדמדמת, טובה ופורייה, אדמה הנענית בעין יפה וביד רחבה…

והנה מהלך לו מר מאירי על מגרשו יום-יום ומעדרו בידו, והוא עודר ומנכש, מעביר אדמה בסל-הנצרים הקטן מהדרך העוברת ליד חצרו ומוסיף על נכסיו, וכפעם בפעם נראה מטייל גחון בין הזיתים הגדולים במרחק-מה מביתו, והוא מלקט בידיו גללי-חמורים ועזים לטיוב חלקתו ולזיבולה.

נשי השכונה, המלוות בוקר-בוקר את תינוקותיהן לגן ולבית-הספר, מתעכבות רגע מופתעות ומסתכלות בתהייה ובסקרנות במר מאירי הזקן, הנושא את סלסלת הנצרים שלו בהתאמצות רבה, והוא נושם ונושף בכבדות; בגדיו מרובבים ושרווליו מופשלים לו למעלה למרפקיו, זקנקנו הלבן פרוע ומצחו הגדול, השזוף והמקומט, זרוע אגלי זיעה.

– האין זה אדון מאירי המורה? – הן שואלות נבוכות.

– כן, כן, אמא – עונים הילדים ומצטחקים – זהו באמת אדון מאירי המורה.

– אינו מלמד עוד בבית-הספר שלכם, ילדים?

– לא, כבר סידרו לו נשף-פרידה בבית-הספר בסוף השנה שעברה, כי זקן נורא הוא האדון מאירי, וכבר אין לו כוח ללמד… – שלום, ילדים! – קורא מר מאירי לילדים, בעמדו רגע לפוש ובהציבו את הסל המלא לרגליו – בוקר טוב, פעוטים! – שלום, מורנו! – עונים הילדים במקהלה ומתקרבים אליו ונוגעים בסלו – מה יש לך בסלך, אדון מאירי? – זבל ועפר – עונה מר מאירי בפנים מאירים ובעיניים מלטפות – מזון לגן-הירקות שבחצרי…

– האין די ירקות בשוק, אדון מאירי? – שואלות הנשים ומושכות כתפיהן בהשתתפות בצער.

– “יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך,” כתוב – אומר מר מאירי בצחוק ומנגב את זכוכיות משקפיו בממחטה שהוא מוציא מכיס מכנסיו.

– האם כדאית הטרחה, מר מאירי, בשעה שהירקות נמכרים בשוק בפרוטות?

מר מאירי מרכיב משקפיו על אפו, מניף את סלו ומשעינו על ירכו הימנית, מהלך אט-אט בין האמהות והתינוקות, מסתכל בהם מבעד למשקפיו בעיניו הכחולות והמגחכות ואומר בניחותא:

– ראשית, הצנונית שלי, הגזר שלי והעגבניות והחצילים שלי אחרים הם מאותם הירקות המובאים מכפרי הערבים שבסביבה. ושנית: מה יהיה, אם יום אחד יחדלו הללו להביא ירקות לירושלים, ויתנכלו אלינו להרעיב אותנו ואת ילדינו? הנוכל להיות סמוכים תמיד על שולחנם של זרים, אחיותי?…

הנשים שותקות, ומר מאירי מעביר את הסלסלה העמוסה ומשעינה על ירכו השמאלית.

– הגם מכור ימכור מירקותיו, אדון מורה? – שואלת אשה מנשי עדות המזרח ההולכת אתם יחד.

– גם מכור אמכור – עונה מר מאירי ונעצר ליד חצרו.

– מסכן – אומרת האשה לחברותיה, לאחר שברכוהו לשלום והתרחקו מביתו – אתמול היה אדון ואיש מכובד, והיום מלקט זבל בידיו כילד ערבי עני…

לא. מר מאירי אינו מסכן כלל וכלל. ודאי שהעבודה אינה קלה בגיל שישים שנה ומעלה, אך היש להתבייש בעבודה? ועבודה נעימה כעבודת-גן ודאי שיש בה כדי להנות ולגרום נחת-רוח לחובב חקלאות כמר מאירי הזקן. הנה הוא מהלך לו בין ערוגותיו הרוויות והדשנות בימי שמש שבין גשם לגשם, והוא מנכש בין הצנון והפול, הכרוב והסלק. עלי הסלק מאדימים בימות הצינה באודם חכלילי, נעים לעין. ועל עלי הכרוב הגדולים והכחלחלים נתלים אגלי-גשם מבהיקים ומתנוצצים. ריח טוב עולה מן האדמה הכבדה והמאדימה; ובנכשו באצבעותיו סביב הירקות ובעקרו את עשבי הבר העולים בשכנותם – הרי נדבקת האדמה באצבעותיו כידיד טוב, וממאנת להיפרד מהן, כביכול…

יחיא שכנו, החוזר לעת-ערב רכוב על חמורו מעבודת יומו, קושר את בהמתו לאבן שליד החצר, עולה לגינתו של מר מאירי ומברך אותו בקריצת עין שחרחורת ולגלגנית.

– הרבה פדית היום בעד פרי גנך, מר מאירי שכני?

– ירחם השם, יחיא – עונה מר מאירי ומתחיל לעקור גזר וצנון, סלק ובצל – אחד המרבה, ואחד הממעיט…

– ובלבד שיכוון לבו לשמיים, אדון מאירי שכני? – מסיים יחיא בצחוק ומכנס את הירקות לכנף בגדו.

– טול, יחיא, טול, ותן כמה שתיתן.

– אני, זאת אומרת, למען שכנות טובה בלבד… הריני עובר בשוק ואיני לוקח מאלה שלהם אפילו בחצי חינם, בחיי; רק שלא תהיה עבודתו עבודת בטלה, ולא יהיה כבודו טורח שלא על מנת לקבל פרס…

– לך לשלום, יחיא, ויבושם לך – אומר מר מאירי ועוזר ליחיא לעלות על חמורו ולאחוז בכנף בגדו הכבדה והתפוחה – תיהנה אף אתה מהברכה אשר שלח השם בגינתי…

בימות החמה קשה מלאכת גידול הירקות בירושלים. החום והרוחות מייבשים את האדמה, והמים – במשורה יחולקו. אך סורו נא לרגע לגינתו של מר מאירי, ותראו את אשר לא פיללתם לראות כלל. במקום קוצים ואדמה סדוקה וחרוכה האמורים להימצא במדרגותיו – שורות-שורות עגבניות וחצילים מוריקות בבת-צחוק רעננה, ופה ושם משתרעים מלפפונים וקישואים ברחבות, ובינות לעלים הגדולים והשעירים מבצבצים פֵרות זיפניים ויִרקרקים של מלפפונים ופֵרות חלקים-מבריקים וצהבהבים-ארוכים של קישואים.

ראשית, יודע מר מאירי סוד הטל; וכי לא ראה במשך שנים רבות את הערבים בגליל ובהרי יהודה קולטים את טל הלילה בגידולי-הקיץ שלהם, ועושים אותם כגיזת-צמר זאת וכספוג? ולכן הוא מפורר את האדמה שבערוגותיו חזור ופרר, ובלילות יורד הטל על החמרה התחוחה וטיפות המים חודרות בינות לפֵרורי האדמה ומרוות אותם ומשקוֹת את שורשי-הירקות.

ושנית: אף טיפת מים אחת אינה אובדת בביתו של מר מאירי החרוץ. חבית תקע באדמה מאחורי מטבחו, והיא קולטת לתוכה יומם ולילה את השפכים הניגרים החוצה – ובמשפך שבידיו יעביר את המים לערוגות ויחיה את גידוליו הצמאים. וגם בין שכניו יחלק פחים ודליים, ויאגור כל טיפת מים שדינה להישפך החוצה ולהיספג באדמה ללא תועלת כלשהי…

וכך הוא מהלך לו במדרגותיו הצרות, כובע-קש רחב-שוליים על ראשו ושיר-ילדים חרישי על שפתיו, וידיו קושרות את שיחי העגבניות למוטות-עץ שתקע בקרקע, מפזרות אבקת-גפרית צהובה על-גבי המלפפונים והקישואים; וכפעם בפעם ישאב משפך מים מהחבית שמאחורי מטבחו, וישקה סם-חיים שתיל פלוני וצמח אלמוני שירימו מייד ראשיהם המתעלפים בצמא.

– השלום והטוב לאדון המורה, השלום והברכה למר מאירי החרוץ! מר מאירי מפסיק עבודתו, ומעמיד את המשפך בשביל הצר שבין הערוגות, ונושא עיניו אל המברך אותו בהרחבה ובקול מתנגן.

– ברוך הבא, מר ישראילוף הנכבד; שלום וברכה, מר ישראילוף היקר!

הרי זה מר ישראילוף הישיש, בעל הנכסים המרובים שבשכונת הבוכרים הגדולה. זקנו ארוך ולבן, ופניו ורודים וצחים. ראשו חבוש כיפת-משי רקומה וחלוקו הססגוני רחב ופתוח לרווחה. טליתו המקופלת בידו האחת, ובשנייה צרור זלזלים ירקרקים-סגולים, אגודים לאגודה.

– שמעתי אומרים – מצטחק מר ישראילוף כשהוא מתיישב על אבן מאבני המקום – ובאתי כך, בדרכי מבית-התפילה, להביט ולראות… ואמנם יש – הוא אומר ומנענע ראשו הגדול לצדדים ומניף ידו סביבו – יש ברכה מאת השם יתברך. יש מלפפונים ויש פִלפל, יש קישואים ויש חצילים… יתן לו השם יתברך כוח, אדון מורה, וישלח לו ברכה במעשי-ידיו, אמן. בכמה ימכור הרוטל מזה?

– בזיל הזול.

– ובכמה ימכור הרוטל מזה?

– חינם אין כסף ממש, בן פורת יוסף.

– למה אקנה מאלה הרשעים מנבי-סמואל, אם כן, ולא אקנה מידיו? “וחי אחיך עמך,” כתוב “וחי אחיך עמך”… אדון מאירי המורה.

אך פליאה אחת בעיני, אדון מאירי המכובד – ממשיך מר ישראילוף אחר שתיקה קצרה – ואותה אשאל ברשותו ובהסכמתו.

– ישאל, מר ישראילוף, ישאל! – אומר מר מאירי כשהוא חוזר אל אורחו וידיו עמוסות מלפפונים וחצילים.

מר ישראילוף פורש את חוצן חלוקו וקולט לתוכו את פֵרות הגן, חופן מלוא שתי אצבעות טבק-הרחה מקופסת-כסף קטנה שהוא מוציאה מחיקו, ממלא את נחירי חטמו ואומר בקול מהסס: הנה זה שאמרתי לשאול מכבודו, ואיני יורד לשורש הדברים. הזאת תורה וזה שכרה? כבודו לימד תורה שנים הרבה, והקים תלמידים ותלמידי-תלמידים. ועתה יצטרך לעשות עבודה מפרכת, ולא יתפרנס בנחת ובכבוד?

ועוד שאלה אחת בפי ואשאל: “היום קצר והמלאכה מרובה,” אמור בספרים הקדושים – ומתי יעשה כבודו בשביל העולם הבא, כדי שיזכה בגן-עדן ויבוא מירושלים של מטה לירושלים של מעלה? כאשר יתבקש לשם? – מצביע מר ישראילוף באצבעו כלפי השמיים וצוחק בקול רם – בר מינן. בר מינן… יקח, יקח כבודו, ואל נעשה מקח וממכר, ביני ובינך מהו, אדון מורה? הרי לשם מצווה אני קונה מידו, כדי לקיים “וחי אחיך עמך, וחי אחיך עמך…” מרת מאירי, המתייחסת בדרך כלל בסבלנות ובסלחנות לשגעון הירקות של בעלה, ובסתר גם מסייעת עמו לפרקים בעבודתו העקשנית, אף היא יצאה באותו בוקר מגדרה וסרה אליו לגינתו וגערה בו כגעור בילד קטן.

– עד כדי כך, אישי? – טענה ופרשה ידיה ברוגז קל – הן בצדק יאמרו הבריות ש“דיבוק” נכנס בך, רחמנא ליצלן! הארץ כולה צוהלת לבשורה שבאה מלייק-סאקסס, וכל שוליה ועוזר בבית-הריחיים לובש היום חג לכבוד המדינה שניתנה לנו; ואתה, מחנך הדור, עושה חגנו חול ואוחז במעדר גם ביום גדול זה? וכי לחם אנו חסרים, חס ושלום?!…

אך מר מאירי לא הניח מעדרו מידו, וענה ואמר בבת-צחוקו השקטה: אל נא באפך, שרתי הטובה, ואל תראיני שיכור ולא מיין ואל תשימיני כאחד הריקים, חלילה. ראשית, אמרו חז"ל בפירוש: אם נטלת נטיעה בידך והלכת לטעתה ומשיח בא פתאום – טע תחילה, ואחר כך לך ותקבל את פני המשיח…

אלף שתילי חסה עומדים במשתלה זו ימים על ימים ומתחננים להעבירם לערוגות, ועתה, שירד סוף-סוף היורה והאדמה רוותה מים, אראה בצערם ואסיח דעתי מהם? אדרבה: מִשנה שמחה אני שמח היום: שמחת המדינה העברית ושמחת השתילה…

ושנית – העיב מר מאירי את פניו ולחש באנחה – ההאזנת הבוקר, רעייתי, ל“קול ירושלים” ששודר? בחוצות תל-אביב וירושלים עוד רקדו וצהלו ובדרך שבין שתי הבירות כבר נרצחו שישה יהודים מהמארב, יהודים שנסעו לתומם במכונית מתל-אביב לירושלים זאת… ומי יודע מה קורה ברגע זה ממש בעמק ובגליל, שרתי היקרה? הביטי נא וראי: ירושלים הרים סביב לה, ועליהם סנבלט וגשם, עמלק ובלק… ומה יהיה עלינו, אם יעלו כולם, חס ושלום, ויחנו על ירושלים וישימו עליה מצור? בואי, אשתי, ועזרי על ידי ונשתול את שתילינו כולם, כל עוד האדמה לחה והרטיבות בתוכה, ונעשה מעשה רב למדינתנו הצעירה ולירושלים הבירה…

גשמי ברכה מרובים יורדים בהרי יהודה, והנחלים גואים ועוברים על גדותיהם. גינות הירק בליפתא ובמוצא, בכפר-השילוח ובעין-כרם מלאים וגדושים ברכת אלוהים; אך הצנונים הגדולים מתבקעים ונרקבים, והחסות הגמלוניות מתכופפות, מתעצות וטעמן הופך מר. פלאחי כפר-השילוח ועין-כרם שולחים כדורי-מוות לרחובות היהודים תחת כרובית וסלק, וערבי מוצא ולפיתא עורמים ערֵמות אבנים בכביש בואכה ירושלים – תחת ערֵמת הירקות שהיו מערמים במחנה-יהודה ובמאה שערים…

מכוניות עמוסות חלב וביצים, לחם וירקות הנשלחות מעמק-יזרעאל ומעמק-הירדן לירושלים המבודדת, עולות בלהבות בבאב-אל-ואד שבמעלה הרי יהודה, ונהגיהן האמיצים מוציאים את נשמתם על יד ההגה, בהעפילם עם מכוניותיהם הנקובות על-גבי מחסומי הסלעים שבדרכים העקלקלות. נבי-סמואל (מצפה) שולחת פגזים ופצצות לשכונת הבוכרים ולסנהדריה, תחת זיתים ושמן ריחני – וירושלים בוערת בעצם ימות-הגשמים, רואה שפע מזון סביבה על כל-גבע ותל, ונפשה ריקה; ילדיה מבקשים לחם ואין, ועיניהם יוצאות לפיסת ירק מחיה, לצנונית משובבת ומרעננת, שיובאו למחבואים האפלים ולמרתפים המרוקנים…

– שלום, מר מאירי!

– שלום, אדון מורה!

– הרכן ראשך, חביבי.

– אל תהלך כאן בקומה זקופה, ידידי הטוב!

– ז-ז-ז-ז- – שריק!

– ס-ס-ס-ס-ס- – טח!!

כדורי מכונת-ירייה וקלעי-רובים. פצצות-תבערה ומרגמות פגזי תותחים.

– היש עוד משהו, מר מאירי?

– סלקים מעטים עוד שרדו פה ושם.

– יתן גם לי מר מאירי, ירק מעט למען ילדי, בבקשה…

– זהירות, אחותי, זהירות! הנה ארוץ ואמצא עוד צנון ובצלים אחדים ואביא לך אל מאחורי הסלע הזה.

– ז-ז-ז-ז – שריק!

– ס-ס-ס-ס – טח!!!

– יוסף! – קוראת מרת מאירי מתוך המקלט הקטן, שהקים מר מאירי מאחורי ביתו – אנה תלך בשעה קשה זאת על קידוש השם?!…

– שש. שקט, שרתי – מהסה מר מאירי בתחנונים ומתרוצץ שפוף וגחון על-גבי מדרגותיו – הריני חוזר, הריני נכנס מייד לתוך המקלט…

– הראית? – הוא קורא ופניו מלבינים – הנה פגע קלע באבן שלידה עמדתי לפני רגע קט. הראית? הנה פגע שני בקיר הצפוני של ביתי… קח את הסלק וברח בזהירות, ידידי. וכפוף יפה את ראשך שלא תיפגע, חלילה, בדרך לביתך!…

כלהכעיס, נעצרו הגשמים והקור גבר. והחסה, אלף שתילי החסה היקרים, עומדים צנומים וקפואים וגידולם נעצר.

– אח, אח – נאנח מר מאירי בוקר-בוקר בצאתו לרגע קט לגינתו הפתוחה מול עמדות הערבים שעל הגבעות ממול לביתו – לוּ ירדו גשמים, ונשבר הקיפאון הזה.

שכבת-כפור מכסה את עלי החסה, וצבעם מכסיף. בידיים רועדות הוא נוגע בהם וממששם, כביכול יחמם אותם בחום גופו ויכה אותם באצבעותיו כאותו מלאך ויאמר להם: גדל!…

עבר החורף וכלו הגשמים, וירושלים עדיין לא נושעה. אדרבה: המצור גבר, העיר נותקה כליל מהישוב היהודי, וכנופיות מרצחים חונות עליה מסביב יומם וליל ואין יוצא ואין בא. ירושלים העברית בוערת ואין מכבה את השרֵפות. ירושלים העברית גוועת ברעב, ואין פורס לחם לעולליה המתעטפים ברעב.

אלפי פגזים קולטות שכונות היהודים יום-יום, ועשרות אנשים וטף נרצחים דבר יום ביומו, והדם ניגר ברחובות ואין עוצר. ירושלים האומללה, ירושלים הנצורה…

כדורים ופגזים, דם ואש ותִמרות עשן, ומר מאירי זורע ושותל, עודר ומשקה, וידיו מלאות עבודה. עתה, כאשר כל עלה חלמית וכל גבעול עכבית נאסף ונאכל כבכורה בטרם קיץ, ועלי עולש-הבר יבוקשו ואינם – ישב חבוי במרתפו ולא יעשה?

– יוסף, חייך יקרים מירקותיך, יוסף!

– אני נזהר, שרה, אני נזהר!…

– יוסף, הן נפש חיה איננה נראית בחוץ!

– שומר פתאים השם שרה – צוחק הוא וחוזר לעבודתו.

הקור עבר והגשמים האחרונים היו משופעים, והחסה גדלה ותפחה וראשיה מרהיבים את העין ממש. ירקרקת-זהבהבת היא, ושולי עליה החיצוניים מאדימים קִמעא והיא ספוגה כולה מיץ חלבי מתוק ועסיס טעים מחיה נפשות.

מאות ראשים בערוגות, שפע ויטמינים, וחיות ורפאות לעת כזאת… פלא, שאין פורצים לגנו לאור היום ואין נוטלים בכוח את המגד הטוב הזה…

מי זה הקהל הרב העולה לחצרו בעצם היריות וההפגזה?

– שלום, שלום, אדון מאירי המורה!

– ברוכים הבאים, ויגונן עליכם היושב בשחקים!

ארבעה או חמישה מרבני ירושלים נכנסו ובאו לגינתו של מר מאירי הזקן. מגבעותיהם השחורות והרחבות על ראשיהם, גרביהם הלבנים ברגליהם ומטותיהם הכבדים בידיהם. פניהם רציניים ועיניהם בארות יגון.

– הנה כי כן, אדון מאירי – פותח הישיש שבהם ואומר כשהוא מצביע במטהו על ערוגות החסה המוריקות – באנו אליו בתפילה ובבקשה.

– יואילו הרבנים ויסורו לביתי – מבקש מר מאירי ופניו נבוכים.

– שלוחי מצווה אינם ניזוקים, אם ירצה השם – הם עונים כולם ונושאים עיניהם למרום – והשם יתברך יגן עלינו ועל ירושלים כולה.

– ובכן – ממשיך הרב הישיש ואומר בקול מתחנן – בעוד שבוע ימים יבוא חג הפסח עלינו לטובה, וכרפס ומרור אין בכל ירושלים אפילו כזית. מצות הכינונו. הִתרנו קטניות בפסח, ונערוך את הסדר כאשר תשיג ידינו, אם ירצה השם. אך כרפס ומרור אין בידינו ואין כל תקווה להשיגם. והנה בקשתנו שטוחה לפניו. שכבודו לא ימכור את החסה הזאת שבגינתו, אלא ימסור אותה לידינו, ואנו נחלק, אם ירצה השם, בערב פסח – מנה-מנה לבית-אב, כדי שיקיימו הפסח כהִלכתו וחוקתו…

– יזכה לאריכות ימים, מר מאירי, ונזכה כולנו לחוג את החג הבא בירושלים הפדויה, אמן! – קוראים הרבנים כולם במקהלה, כשהם לוחצים את ידו של מר מאירי, הרועדת מהתרגשות – נזכה כולנו לראות בנחמה – – –

אשכנזים וספרדים, תימנים ובוכרים, בבלים ומרוקנים, גורג’ים ופרסים – ערב-רב של מלבושים, פנים ושפות; שורה ארוכה-ארוכה עמדה בערב פסח ליד גינתו של מר מאירי הזקן, וכולם נרגשים ומרעידים מהיריות ומהציפייה לירק מעט, להידור מצווה.

מר מאירי מוציא ומגיש לידי הרבנים, הניצבים בשער חצרו לבושים בגדי חג ושטריימלים בראשיהם, והם מחלקים מנה-מנה ירק לכבוד הסדר, לכבוד התקדש ליל חג-החרות בירושלים הנצורה.

תחילה חילקו רבע ראש-חסה לבית. אחר-כך שמינית ועשירית מנה. אך כשרב העם, והערוגות נתרוקנו – נתנו רק עלה-עלה בלבד לבית, לסימן ולסמל…

– תזכה למצוות רבות, מר מאירי היקר!

– יזכה לעולם הבא, אדון מאירי הטוב!

– לשנה הבאה בירושלים הבנויה!…

לבסוף נכנס מר ישראילוף הישיש, הבוכרי בעל הנכסים המרובים, לקט את העלים הנמושים שבערוגה ושם אותם בחיקו כאוצר יקר, ניגש אל מאירי הזקן וחיבקו ונשק לו על ראשו ואמר: יהיה לך עולם-הבא, אדון מאירי החשוב, יהיה לך מקום מכובד בגן-עדן, כיסא של זהב… ולוואי ואזכה לשבת על ידך שם, כי אתה צדיק גדול-גדול…

 

29. אבי האורנים בישראל    🔗

אל האורן הישיש ביותר שבארץ, הגדל מול הקיר הצפוני של חומת ירושלים, הביאנו מורנו לבוטניקה אפרים הראובני ז"ל עוד בשנות העשרים הראשונות למאתנו.

בימים ההם, כשהיינו תלמידי בית-המדרש למורים של ילין ז"ל, היה העץ הישיש גדל על גבעה מול “שער הפרחים”, השער הצפוני שבחומת ירושלים; ואילו עתה, בשנות השבעים למאתנו, הוא מתערה בחצר מוזיאון רוקפלר, אז היה פרוז ומופקר, ונערי הרועים היו מרביצים את עִזיהם בצִלו בשעות החום של ימי הקיץ; ואילו כיום מוגן הוא וחסוי מאחורי משוכה ושער, ורק בליווי אחד משומרי המוזיאון אתה זוכה להתקרב אליו ולהזין את עיניך בגזעו הרחב והמסורבל, המעורר התפעלות ותמיהה. צמרתו המחטנית אמנם מדולדלת מרוב זקנה והיא נראית כקרחתו של אדם זקן, אך כוחו של הישיש עודנו במותניו, וענפיו עודם נישאים ועליהם אִצטרובלים רבים… הבט יביט העץ אל חומת ירושלים אשר מולו ויחליף מבטו עם חברתו הזקנה, שחודשה ותוקנה בימי סולימאן המפואר לפני יותר מ-400 שנה…

– בן כמה הוא הצנובר הישיש לפי השערתך, יא איברהים – הנני שואל את השומר הזקן, הניצב מול העץ וכולו התבטלות והערצה – כמה הם ימי חייו לפי דעתך, השומר?

– בכל אופן, לא מאה וחמישים שנה! – קורא הזקן הגבוה והחסון, כשהוא מכה ברוגז גלוי במקל שבידו על גבה של אבן התקועה בחור שבגזע העץ – לא, לא, יא אחי! הללו, שבאו לכאן לפני שנים אחדות וקדחו חור בגזע, מנו ומדדו ואמרו: מאה וחמישים שנה – כופרים הם וחסרי דעת. באללה! וכולנו שמענו דעתם והנענו ראשינו בביטול והחשינו, ואפילו בדיבור אחד לא הכלמנו אותם. באללה, כי צעירים הם, ילדים…

– ואתה, מה דעתך אתה, יא איברהים?

והלז מוחה שפמו בגב-ידו, מהרהר ואומר בניחותא: אומר לך, יא חוואג’ה, אומר לך דעתי: יש חושבים: מזמן הרומים; ויש משערים: מימי מוחמד; ואחרים אומרים: צלאח א-דין הוא-הוא אשר זרע כאן את זרע עץ הקרישה, לזכר נצחונותיו על הכופרים…

– איך כיניתָ את העץ, יא איברהים, ומה שמו בפיך?

– קרישה.

– ולא צנובר? – אני שואל בתמיהה.

– לא, לא! – הוא עומד על שלו ואינו מוותר – בשם צנובר אנו מכנים את המין הגדל על הר הכרמל; ואילו שמו של המין הזה בפינו הוא קרישה. הלז נותן זרעים גדולים, אשר נקלה אותם ונאכל זרעיהם. ואילו זה – זרעיו אינם לאכילה, אלא לזריעה בלבד…

– הלקחו היהודים זרעים מעץ זה וזרעום על פני ההרים, יא איברהים? – אני שואל את השומר בזהירות. והלז מושך כתפיו, מצטחק ואומר: – מה אני כי אדע, יא חוואג’ה? כבר יש ודאי יותר ממיליון עצים כאלה על פני ההרים, ואולי יותר, אללה יודע…

כן, לפי הנתונים של יוסף וייץ ז"ל, שהקדיש את חייו לייעור הרי ישראל באורן ירושלים, אשר עם בני מינו נמנה גם הישיש שלנו, נטועים כבר עתה בישראל כשבעים מיליון אורנים, ורובם ככולם נִטעו על-ידי מחלקת הייעור של הקרן-הקיימת לישראל. ואולי באמת נלקחו זרעים למשתלת האורנים הראשונה שבבן-שמן מאִצטרובליו של ישיש זה?!

אך העץ עומד ומחשה: מאי נפקא מינה? – הוא אומר כביכול בשתיקתו הירוקה – העיקר ששבעים מיליון אורנים מוריקים כבר על פני הרי ישראל.

חוקרי הצומח של ארץ-ישראל אומרים, שבתקופה קדומה היה אורן ירושלים נפוץ מאוד בארץ. כל עוד ישבו אבותינו במולדתם – שמרו עליו. אך אחר החורבן והיציאה לגלות נחרב היער העתיק כליל, כי הוא רגיש לדלֵקות מחמת השרף הספוג בו; העץ שלו טוב לבנייה ולשימוש ביתי; והעיקר: איננו מתחדש לאחר שנשרף או נכרת – כלומר: איננו חוזר ומצמיח שוב ענפים.

אך אורני ירושלים מעטים שרדו בכל-זאת בארץ מאז ומעולם, ואנו יכולים לראות שרידים אלה בעינינו עד היום הזה, כיוון שגדלו בשרשרת על-ידי זריעה עצמית: על הר המסרק, בסביבות חברון, על הכרמל ובמקומות מעטים אחרים. והקשיש שלנו שבחצר המוזיאון על-שם רוקפלר – פליט הוא מאותם הניצולים המעטים.

במקום נאומים בט“ו בשבט ובל”ג בעומר – יוליכו נא מורי ירושלים וסביבותיה את תלמידיהם אל האורן המופלא הזה! ביקרתיו שוב בימים אלה, ושאבתי ממנו פעם נוספת אמונה בנצח ישראל… חזק ואמץ, קשישי האפוף הוד קדומים, כה לחי!

ואם יש בכם שסקרנותם עומדת בעינה, יפנו נא לסיפור הבא: אביא בו אגדה אחרת על מוצאו של הקשיש באורנינו.

 

30. השר משה ואורן ירושלים    🔗

כשמלאו למדינת ישראל עשרים שנה, נטעה הקרן-הקיימת לישראל את עץ-האורן השבעים-מיליון בהרי יהודה. עץ-מחט זה, שאנו נחים בקיץ בצִלו הנעים ובימות הגשמים ניהנים מפטריות האורנייה הטעימות הגדלות לרגליו, שמו במדע הבוטניקה פינוס הַאֶלֶפֶּנְסוּס – כלומר האורן מארם-צובה (צפון סוריה), שבסביבתה גילה בוטנאי אירופי את המין הזה. במגדיר לצמחי ישראל נקבע לעץ שם ארץ-ישראלי – אורן-ירושלים – כי לדעת חוקרינו כיסה אורן זה חלק ניכר מהרי ארץ-ישראל.

והנה, לפני כמה שנים גיליתי שם נוסף לעץ הזה, שם-עממי המצוי בפי יהודי סוריה שבירושלים: צנובר משה מונטיפיורי. צנובר – הוא אורן, ומשה מונטיפיורי – הלא הוא השר הנדיב מאנגליה, שהִרבה לבקר בארץ-ישראל במאה התשע-עשרה. מזכרות רבות השאיר מונטיפיורי בארץ, ובהן טחנת-רוח ושכונות בירושלים, ופרדס בתל-אביב, אשר בין עציו הוקמה שכונת מונטיפיורי.

ותיקי ירושלים מייחסים מזכרת נוספת למונטיפיורי: חורשת אורנים, שניטעה לכבודו על ידי עולי סוריה בירושלים בשנת 1848 ונקראה על שמו. הסתכלו נא בתמונה, וראו את הגזע העבה של עץ-המחטים הקשיש. זה שריד אחרון לאותה חורשה בירושלים, ששרד בגינת מוזיאון רוקפלר אשר מצפון לחומת העיר העתיקה. את הסיפור על עץ-מחט עתיק ובודד זה סיפר לי לפני שנים יוסף וייץ ז"ל, האיש אשר בזכות התמדתו ומסירותו זכה לראות את צנובר-מונטיפיורי נהפך מעץ אחד – ליער בן שבעים-מיליון אורני ירושלים!

– כן, כן – סח לי חובב היער הוותיק שעה שישבנו בצל האורנים הענפים אשר בחצרו בבית-הכרם – מעץ זה שעל-שם מונטיפיורי לקחנו בראשית המאה אִצטרובלים גדולים; פיצחנו אותם והוצאנו מבין קשקשיהם את הזרעים, ואת הזרעים זרענו בתוך תיבות-פח קטנות במשתלת העצים שטיפחנו בבן-שמן. גידלנו אורנים ראשונים, והם עשו לנו אִצטרובלים מלאים זרעים, אותם זרענו שוב בתיבות-פח… ואט-אט התחילו הרים רבים ביהודה, בשומרון ובגליל להוריק ולהפיץ ריח שרף חריף ונעים החש אתה את הריח הטוב, המרחף בגני?

– אח, מחייה נפשות ממש…

אך טרם שנשמע את הסיפור על האורן של מונטיפיורי, הבה נסייר שעה קלה בגנו של המספר. כותב שורות אלה לא היה צריך כלל לשאול למקום מגוריו של יוסף וייץ. וכי היכן יגור חלוץ היערות, אם לא ברחוב החלוץ שבשכונה החלוצית בית-הכרם שבמערב ירושלים? ירדתי איפה במורד הרחוב והבטתי ימינה ושמאלה: שיחי-נוי, עצי-סרק ואילנות עושי פֵרות רבים. ופתע ראיתי מימיני שורה נטועה שיחי תויה מזרחית מוריקים-רעננים, וביניהם מתרוממות מדרגות אחדות לתוך שדרת ברושים ארוכה, והברושים זקופים ומניעים צמרותיהם בלחש. אמרתי לעצמי: חייך, שזאת חצרו של יוסף וייץ!

ברגע זה שמעתי קול קורא לי מהגן: “עלה, עלה קרח, ברוך הבא!”

אדם מיושב בדעתו היה יוסף וייץ, אך עם ידידיו חובבי הטבע היה מתבדח ונוהג בהם כאב בבניו, ואני זכיתי ליחס מיוחד מצִדו, כי יוצאי עיירות סמוכות באוקראינה היינו, ובהשפעת מכתביו שהיה שולח מבן-שמן לגולה ובהם תיאר בהתלהבות את הארץ ואת חלוציה – עליתי אף אני אחריו לארץ-ישראל…

איזה מטע גדול ויפה היה לוייץ ליד ביתו; גן בוטני ממש! ארז מהלבנון ותמר ממצרים; שזיף מקליפורניה ותפוח מרוסיה; אגוז ואפרסק מאסיה ואקליפטוס מאוסטרליה; תאנה ותות, שסק ולימון, גפן וחרוב ושיחים ופרחי-נוי – יוצאי יבשות שונות. ישבנו על ספסל נמוך שליד שולחן-גן פשוט, אכלנו אפרסקים טעימים מביכורי העץ הסמוך, ובעל הגן המשופם סיפר לי את אגדת האורן.

– על המיליון השבעים של האורן הירושלמי אנו מסתערים עתה בהתלהבות – פתח ואמר, כשעיניו נעצמות מרוב התרגשות – ואני עצמי אינני מאמין למוצא פי… האמת הדבר? היכולנו לנטוע בידינו הבלתי מנוסות שבעים-מיליון עצי אורן בהרי ארץ-ישראל? והרי רק לפני שישים-שבעים שנה לא נראה האורן בארץ-ישראל כלל!

מאין הופיע עץ-מחט מופלא זה בארצנו ומי הביאו לכאן? ידוע לנו, שאת אורן-הסלע הכניסו המתיישבים הגרמנים לארץ. הללו, שהקימו לעצמם מושבה בחיפה, הביאו אתם בסוף המאה השמונה-עשרה את זרעי העץ מאיטליה וזרעום על הכרמל ובמושבתם אשר לרגלי ההר. אך אורן-ירושלים ישיש זה, אשר נתן לנו שבעים-מיליון צאצאים רעננים, איך הגיע הוא אל חלקת הטרשים אשר מצפון לחומת ירושלים העתיקה, ומי נטעו שם?

בילדותי – התחיל איש-שיחי טווה את סיפורו מתוך הזכרונות – נלוויתי פעם אל אמי לשמחת מצווה שנתקיימה בבית אחד מקרובינו. ושם, בכותל המזרח שבחדר האורחים הנאה, היתה תלויה תמונה; ובתמונה נראה יהודי בעל סבר נאה, לבוש בגדי מלכות וחבוש כיפה, יושב בכורסה גדולה שמעליה מתנוסס שלט ועליו כתובה המילה ירושלים. לצִדו של איש מופלא זה ניצבה חרב, חרב ממש!…

השהיתי מבט ממושך על האיש המלכותי, החבוש כיפה לראשו וחרב ניצבת לידו, ולא ידעתי נפשי מרוב השתוממות. כלום את דיוקנו של דוד מלך ישראל רואות עיני? התרוממתי על בהונות רגלי, אימצתי עיני ואט-אט צירפתי אות לאות וקראתי בלחש: משה מונטיפיורי…

בערב, כשעליתי על משכבי, ביקשתי מאחי הבכור שיספר לי על יהודי מופלא זה. הוא סיפר לי על טחנת-הרוח שהקים בירושלים, על בתי-המלאכה והמשכנות שבנה ליהודי עיר-הקודש, ועל הפרדס שנטע סמוך ליפו, כדי שיהודים יעבדו אותו ויאכלו תפוחי-זהב כאוות נפשם…

אין לי ספק – הוסיף המספר בקול רווי געגועים – שסיפורי אחי על יהודי גדול זה עוררו בי געגועים לארץ-ישראל וקירבוני אל הציוניות…

– סבא יוסף, סבא יוסף, השמעת? – עלה פתאום קול ילד מנבכי הגן.

– מה, נכדי? – שאל המספר, כשהוא שולח סביבו מבט ספוג רוך ואהבה – בוא הנה, שובב, ותאמר שלום לאיש, המלמד אותי במכתביו להכיר את הציפורים שביערות הקרן-הקיימת ואת קולותיהן.

– זה היה קולו של השחרור! – קרא נער שחרחר כבן תשע, כשהוא פורץ מתוך סבך השיחים אשר בגן, ובידו אפרסק אדמדם וגדול.

– וקולו של מי שמענו ברגע הזה, ידען שכמותך? – שאל הסב בפנים קורנים.

– דז’יי-דז’יי, ראטש-ראטש? – חזר הנער על קול הציפור – מי לא יודע, סבא? זה עורבני-החורש, המקנן על האורנים של השכונה…

ואתה… אתה מספר לאורח שלך את האגדה על מונטיפיורי ואורן-ירושלים, סבא? – שאל הנער ונגס מאפרסקו – שמעתי מרחוק… הרבה פעמים שמעתי אותה. אבל אין דבר, אשמע שוב. כי אתה היית הראשון שזרעת את זרעיו במשתלה שבבן-שמן.

– כן, כן – המשיך סבא וייץ את סיפורו – בימיו של מונטיפיורי לא היתה עוד ציונות, והוא לא ידע כלל שהוא עושה ציונות. מונטיפיורי היה יהודי עשיר ובעל לב-טוב, נדיב ואוהב עמו, ובאופן טבעי נחלץ מדי פעם להושיט עזרה לבני-עמו.

– וכאן נכנסת הכרכרה המפורסמת שלו לתוך סיפורנו…

– זו המרכּבה העתיקה-חדשה, העומדת ליד טחנת הרוח העתיקה שבימין-משה, סבא?

– כן, מרכבה עתיקה-חדשה זאת ממש, שעמדה שנים רבות בחצר בית-הספר לאמנות “בצלאל” כשהיא עזובה ונשכחת, רק בימינו אלה חודשה ותוקנה, ובליווי תופים וחצוצרות, שירים וריקודים הועברה לחצר נאה שליד טחנת הרוח, כדי שתספר את מעשי-מונטיפיורי…

בלי קיטור ובנזין, אלא רתומה לסוסים, התגלגלו אופניה על פני רוסיה ורומניה, איטליה ומצרים, סוריה וארץ-ישראל. כל מקום, שבו התנכלו שונאי-ישראל ליהודים – שמה הגיעו משה מונטיפיורי ואשתו יהודית במרכבתם ההדורה – כדי להושיט עזרה. אלפי קילומטרים עשתה מרכבת-פלאים זאת, כשהיא מצוידת במזוזה ובספר-תורה, בספרי תפילה ובמזון כשר – שלא יכשלו חלילה במאכלי-טריפה. גם לירות זהב רבות היו טמונות תמיד במכמני המרכבה הגדולה, המלווה שומרים חמושים, לפדות שבויים-יהודים, ולקנות לִבם של מלכים ושרים מרושעים שבין הגויים, ולבטל את גזֵרותיהם הרעות אשר גזרו על אזרחיהם היהודים.

הנה, למשל, בשנת-אלף-שמונה-מאות-וארבעים – הוסיף בעל-הגן לספר – העלילו כמרים שבעיר דמשק על היהודים, שהם שחטו-כביכול נזיר ומשרתו, כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לחג הפסח. לא בימי הביניים החשוכים, כּי-אם גם בעידן המודרנִי האמינו בעלילה נתעבה זו שונאי ישראל וגם אלה שלא נודעו ככאלה. היו בהם הפחה הערבי והשגריר הצרפתי בדמשק.

שבעה מנכבדי היהודים נאסרו ועונו באכזריות. שישים מילדי היהודים בדמשק נאסרו והורעבו, כדי שיספרו כי ראו-כביכול-בעיניהם את הקזת דמם של הנזיר הקתולי ומשרתו לצרכי דת…

העולם שמע ו“הזדעזע” – הוסיף המספר בזעם כבוש – אך חזר ונרגע כדרכו. רק משה מונטיפיורי לא שקט. הוא קם, ואתו אדולף כרמיה, אחד ממנהיגיה של יהדות צרפת, ושניהם הפליגו למצרים, התיישבו במרכבה ונסעו לקאהיר; התייצבו לפני המושל מוחמד עלי, ותבעו דין-צדק. שמע המושל וציווה לשחרר מיד את יהודי דמשק הכלואים, וביטל את עלילת הדם.

– נכון, סבא, שכאן מתחיל הסיפור על האורן? – שאל הנכד בסקרנות.

– אכן, בעל זיכרון טוב אתה – אמר וייץ, כשהוא מלטף את ראש נכדו – כאן אנו מגיעים סוף-סוף אל האורן. שמונה שנים לאחר עלילת-הדם בדמשק שוב ביקרו יהודית ומשה מונטיפיורי בארץ. זה היה, כמדומני, ביקורם השלישי בארץ-ישראל. ספינתם הקטנה הגיעה ליפו, והמרכבה הועלתה לחוף.

משה ויהודית המאושרים הודו לאלוהי ישראל שהעבירם בשלום את הים. חילקו צדקה לעניים ועלו למרכבתם; השומרים החמושים עמדו על הדוכנים שמסביב למרכבה; הרכב הצליף בשוטו באוויר ומשך במושכות – והאורחים הנכבדים יצאו בדרך לירושלים. ובאותה שעה כבר טיאטאו יהודי ירושלים את חצרותיהם שבסמטאות העיר העתיקה לכבוד שר-היהודים ורעייתו, כיבסו את בגדיהם הדלים וחפפו את ראשי ילדיהם, כלקראת חג.

נזכור – אמר בעל-הגן בבת צחוק – שהבית היהודי הראשון שנבנה מחוץ לחומת העיר העתיקה בסיועו של מונטיפיורי, הידוע בשם “משכנות שאננים”, הוקם רק בשנת 1860; ואילו אנו עומדים בסיפורנו זה בשנת 1848.

ובכן, יהודי ירושלים התקשטו ביום המחרת ויצאו לעבר מוצא, להקביל בכבוד-מלכים את השר משה ורעייתו יהודית. שרו וניגנו, קראו פרקי תהילים והשמיעו ברכות. וכל עדה ועדה מיהודי ירושלים הביאה לאורחים הנכבדים מתנות, מעשי ידיה להתפאר: חנוכיית נחושת בתבנית מנורת המקדש, מפה רקומה בדמות הכותל המערבי, ותבנית קבר רחל עשויה עץ-זית צהבהב וריחני…

שלום עליכם, השר רבי משה ורעייתו הכבודה, הגברת יהודית, וברוכים הבאים!

עליכם השלום, אחינו תושבי הארץ הקדושה ועיר אלוהינו!

ומשה מונטיפיורי ורעייתו יורדים ממרכבתם ליד שער העיר העתיקה, והולכים ברגל בתוך המון חוגג לעבר הכותל המערבי. לאחר שהתפללו, בכו על החורבן ושרו שירי תקווה לביאת המשיח – ניגשו אל מונטיפיורי שנים-עשר יהודים גבוהי קומה, לבושים מעילים ארוכים ושחורים וחבושים תרבושים אדומים, ובידיהם שתילים ירוקים, אשר שורשיהם נעוצים בסירי חרס…

ההיו אלה לולבים? – שאל המספר, כשהוא שולח מבט אל נכדו המאזין.

– לא! ענה הילד בהתרגשות.

– ושמא שתילי אתרוגים?

– לא, סבא, לא – אמר הילד בקול רם – אלה היו שתילי אורן רכים וירקרקים!

– ושנים-עשר היהודים השתחוו אפיים ארצה – המשיך סבא וייץ וסיפר – ידם הימנית אוחזת בזקניהם הארוכים וְהלבנים וידם השמאלית מחזיקה בשתילים, וכאשר התאספו כל באי הכותל סביבם וקולות התפילה נדמו, פתחו הזקנים ואמרו:

“שרנו הנכבד ומצילנו היקר! לפני שמונה שנים הצלת את יהודי דמשק מקלון, מיסורים וממוות אכזרי. עיני כל הגויים ראו, שאלוהי ישראל לא נטש עמו וברחמיו הרבים שלח שליחו, את משה אהובו, שיצילם מיד אויביהם. אתה הוכחת לגויים את משוגתם והצלת את יהודי דמשק מכליה. ועתה שלחו לך אחינו מגלות סוריה שנים-עשר עצים, כמניין שבטי ישראל, מתנה לכבוד שר-ישראל. עץ זה, הגדל בסוריה ומכונה צנובר בפינו, עושה קורות גדולות וחזקות. ואם ירצה השם כשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, יהיו העצים קודש לבניין בית-מקדשנו השלישי על הר המוריה. כי בלבנון מושלים היום נוצרים-רשעים, אחיהם של מעלילי עלילת-הדם בדמשק, והללו לא יאבו לתת לנו ארזים לבניין בית-המקדש בעד כל מחיר שבעולם…”

ברחבת הכותל הושלך הס, והאבנים והקהל כולו עצרו כביכול נשימתם. ואז פתחו נושאי השתילים מגילות-קלף גדולות וקראו במקהלה מתרוננת מתוך נבואת ירמיהו:

“כה אמר ה': עוד ישמע במקום-הזה… קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כּלה… והפכתי אבלם לששון ונִחמתים, ושִמחתים מיגונם.”

“כה אמר ה': קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על-בניה, מאנה להִנחם על-בניה כי איננו.”

“כה אמר ה‘: מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאום ה’, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם!”

ולאחר שגללו מגילותיהם ומסביב גברה הדממה כפליים, פתח אחד מהם והכריז: גאלנו מידי הישמעאלים במיטב כספנו חלקת אדמה הסמוכה למערת חצר המטרה, ובאדמה הגאולה ניטע יחד עם אחינו היקר, השר משה, עצי צנובר אלה, ראשית והתחלה ליער, אשר מעציו יילקחו, בבוא הגואל, לבניין בית-המקדש…

– אמן ובשעה טובה! – לחש הקהל ברגש.

ואז פנו והלכו יחד לאותה חלקת אדמה אשר ממול מעָרַת חצר המטרה. פתחו בורות, ונטעו בידיים רועדות את שתילי הצנובר.

– ומן העץ האחרון אשר שרד מאותה נטיעה – אמר נכדו של יוסף וייץ בלחש אף הוא – לקח סבא שלי את הזרעים שנהפכו ליער בן שבעים-מיליון אורנים!…

 

31. אל מקוה הדמעות    🔗

ודאי זוכרים אתם את טבילתי הראשונה במי הגיחון ובריכת השילוח. אך אין לכם יליד אוקראינה, המשופעת בנהרות, שיסתפק ברחצה חד-פעמית כזאת. ואני הרי גדלתי על שפתו של הנהר סְטִיר, וכבר בילדותי שחיתי כצלופח וצללתי במעמקים. חובב-מים הייתי מעודי. ומשום כך עלה בדעתי לנסות ולטבול במימי הפרת…

– הפרת? – אתם קוראים ודאי בתימהון וקופצים כעקוצי-יתושים – האם ברצינות התכוונת ללכת מירושלים לבבל הרחוקה, כדי לטבול בנהר הפרת?!

ובכן, אל חשש. כל תינוק בירושלים יודע, כי במרחק שנים-עשר קילומטרים מהעיר, צפונה-מזרחה להר הצופים, קיים עד היום מעיין גדול בשם עין-פארה; וחוקרי ארץ-ישראל מניחים, כי זה הפרת שבו טמן הנביא ירמיהו את אזורו, כמסופר בספר ירמיהו, פרק י"ג. וסימן נוסף לדבר: המעיין עין-פארה, אשר את מימיו מעלים בצינור לחלקה המזרחי של ירושלים, נובע בתוך נחל סמוך לכפר ענתה – היא ענתות אשר בה נולד ירמיהו הנביא.

כך החלטנו, מורים כתלמידים בבית-המדרש העברי למורים, ללכת פרתה.

נחל פרת אינו בתוך העיר, אלא מרוחק מירושלים מהלך שתי שעות; על הר הצופים דר אמנם בימים ההם יהודי אחד, הוא הנציב העליון הרברט סמואל, אך צפונה ומזרחה משם לא נמצאה אף נפש יהודית אחת; רק מדבר, רועים נודדים וכפרי פלאחים בודדים…

– שמע נא, בני! – מזהיר דוקטור וינר, מורנו למולדת, את אחד התלמידים, כשהוא עולה ומתיישב בהרחבה על האתון הצחורה אשר ערבי קשיש אוחז ברסנה – הריני מייעצך להסיר את טבעת-הזהב מעל אצבעך, אף כי טבעת-קידושין היא. והפקד אותה בידי יחיא שלנו, עד שנחזור בשלום, כי צפונה-מזרחה מהר הצופים חוק המדבר שולט, והחכם – עיניו בראשו.

חברנו בעל הטבעת נפרד מטבעתו בלב כבד, ומפקידה בידי יחיא שלנו, השומר והשרת הוותיק של הסמינר העברי למורים שבירושלים.

– שמע-נא, בני! שמע-נא בני! – חוזר מורנו וינר ומתרה בכל אחד מבני כיתתנו, כשהוא רכוב על האתון הצחורה, כובע שעם מלבין על ראשו, עיניו מחייכות וזקנקנו הבהיר עשוי למשעי – שכנינו הצ’רקסים אשר בארץ-ישראל גורסים פתגם בחרוזים, שכדאי לזכור אותו…

“החומד ולוקח עינב – ישלם בעיניו!” – עונים כולנו במקהלה.

– יפה – קורא מורנו בהנאה ומרים את מפת ארץ-ישראל שבידו מול שמי ירושלים הגבוהים והבהירים – עתה נתפלל תפילת הדרך: יהי רצון, שלא תרגזו בדרך / ולא תעבידו את גרוני בפרך / אלא תנהגו בפה-רך / ותלמדו תורת הפרח…

– ולא נהלך כזקננו תרח! – אנו עונים לעומתו פה-אחד ומוחאים כף – אלא נאמץ ברך!…

– שמע-נא, בני! – צוחק הדוקטור וינר – יאללה יוצאים!…

– שמאל, ימין, שמאל! – מכריז מורנו מלניקוב ושורק – החלף רגל, צוציק! היכון!… – אל ראש ההר, אל ראש ההר! – אנו פותחים בזמרה קולנית ובצעדה – הדרך מי יראה לפדויי-שבי?…

ואכן אנו מעפילים אל ראש הר-הצופים.

– ומה פתאום? – תשאלו.

שתי תשובות לכך. אחת נאמר בקול רם, ואחת – בלחש ובסוד.

בקול רם נאמר כך: עומדים אנו בשבוע השני של חודש תמוז, החודש שבו הובקעה חומת ירושלים, ואנו הולכים לבקר את ענתות, עיר מולדתו של ירמיהו הנביא, אשר בספרו “איכה” קונן יותר מכל נביא אחר על חורבן ירושלים.

ובלחש נאמר: בימים הם נפוצה בירושלים שמועה, כי נער מנערי הרועים שבכפר ענתה (ענתות) מצא בנקיק-סלע שבעין-פארה שרידים מאזור-הפשתים, אשר טמן הנביא ירמיהו סמוך לחורבן הבית הראשון…

אמנם, שמועה בלבד. אך מי יודע? הלא הרועים מביאים את עדריהם בצהרי היום לעין-פארה כדי להשקותם ולהרביצם בצל הסלעים. אולי קמה פתאום עז שחורה ושובבה אחת, הסתלקה מעדרה והתחילה לטפס על פני הקירות המחוספסים כדי ללחך עלי שיח-מוריק באחד החגווים… ואז אולי נחרד הרועה והתחיל לרדוף אחריה כדי להחזירה. היא מטפסת – והוא מעפיל בעקבותיה; היא גועה – והוא מזורר, כדי למשכה אחורה; היא מעפילה – והוא זורק אבנים, נאחז בצוקים ודוחק עצמו אחריה. פתאום – “שו הדא (מה זה)?! חיזאם (אזור)!חיזאם ענתיק! (אזור עתיק) בחיאת א-נבי (בחיי הנביא)!” כך אולי צוחק הרועה המאושר, ומנשק לעז. “היהודים הטיפשים יתנו לי בעד האזור כתיר מסארי (הרבה כסף)… כל פיסה קטנה בגירש (בגרוש)!” – הוא מהרהר בהתרגשות – “ואולי אף כל פיסה בגרשיין (בשני גרושים)…”

– הי, צוציקים! – מכריז מורנו מלניקוב פתאום כשהוא מלווה את קריאתו בשריקת משרוקית גדולה ומכסיפה – במקום – דרוך! עמוד נוח! לא להתפזר!…

אנו עומדים על פסגת הר הצופים ופוקחים עיניים לרווחה. איזה יופי ואיזה קסם! מצד אחד שרועה ירושלים על החומה וכיפותיה, כנסיותיה ומגדלי-הפעמונים הגבוהים שלידן; ומהצד האחר – מדבר יהודה והרי עבר-הירדן. מצד אחד מוריקים ברושים זקורים מבין הבתים ומכסיפים זיתים רחבי נוף. וּמהצד האחר – נוף שומם וריק, אפור וקודר. מצד אחד – רוח-ים קלילה, קרירה ומשיבת-נפש; ומהצד האחר – משב חמים, המייבש את השפתיים, הבל חמסין…

אז התרומם מורנו וינר על אתונו, כיעכע בגרונו ופתח בקול עצוב וקרא מן הספר שבידו:

“כשיצא ירמיה הנביא מענתות לירושלים, נטל עיניו וראה עשן בית-המקדש עולה. אמר בלבו: שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות, שהרי עשן-הקְטורֶת עולה. בא ועמד לו על החומה, וראה בית-המקדש עשוי גלים-גלים של אבנים. התחיל צווח ומקונן…”

עמדנו רכוני ראש ומחשים, הררי יגון על ראשינו ועינינו דומעות על חורבן בית המקדש ועיר האלוהים. תקע מורנו וינר את מגפיו במשוורות המשתלשלות משני עברי האוכף, הסיט את מגבעת-השעם הלבנה מעל מצחו הזרוע אגלי-זיעה, והמשיך לקרוא את המדרש בניגון העצוב של מגילת “איכה”:

"אמר ירמיהו: כשהייתי עולה מענתות לירושלים, נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר, והיא לבושה שחורים ושערה סתור, צועקת ומבקשת: מי ינחמני?! ואף אני צועק ומבקש: מי ינחמני?!

"קרבתי אליה ודיברתי עמה ואמרתי לה: מי את?

"ענתה ואמרה לי: אינך מכירני? אני היא האשה (תושבת ענתות) שהיו לה שבעה בנים ואביהם עזבם ויצא למדינת הים. ועד שאני עולה (לירושלים) ובוכה עליו – באו ואמרו לי: נפל הבית על שבעה בניך והרגם! ואיני יודעת על מי אבכה ועל מי אסתור שערי…

"עניתי ואמרתי לה: אין את טובה מאמך ציון.

"ענתה ואמרה לי: אני אמך ציון, אני היא אם השבעה…

“אמרתי לה: דומה מכתך למכתו של איוב. וכשם שחזר הקדוש ברך-הוא וניחם את איוב – כך עתיד הוא לחזור ולנחמך…”

נשאנו את עינינו והבטנו על ירושלים, שהיא כולה מסגדים וכנסיות, חצאי-ירח וצלבים זקופים. הפכנו פנינו מזרחה, לעבר ענתות של ירמיהו – וראינו רק מדבר ושממה.

ואז נשמע קולו של מורנו לטבע אפרים הראובני והוא קורא ומתחנן: אח, יקירי, יקירַי, אין מסיימים באבל וביאוש, אלא בנחמה ובשמחה. הן כתוב במפורש בספר ישעיה, פרק מ"ט: “רָנּוּ שמיִם וגילי ארץ, וּפִצחו הרים רִנה – כי ניחם ד' עמו וענִיָּיו ירחם… שאי-סביב עֵינַיך וראי: כֻּלם נקבצו בָאו-לָךְ; חי אני, נאום ד', כי כֻלם כעדי תלבשי ותקשרים כַּכַּלה.”

מורנו זוטא קורץ לעומת מורנו מלניקוב. והאחרון שרק במשרוקיתו והכריז: “בשוב!”

ואז ישרנו כולנו קומתנו, מורנו וינר הזדקף על גבי אתונו, וכאיש אחד פצחנו רינה: “שיר המעלות – בשוב אדוני את שיבת ציון, היינו כחולמים…”

– אי-ה! אי-ה! אי – ה! – הביאה פתאום לאוזנינו הרוח המזרחית נעירת חמור רמה, צורמת ומסולסלת, ועירבבה את שירתנו.

מעשה בלתי-תרבותי של חמור? ואולי זה קול חמורו של המשיח המגיע לאוזנינו ממרחקים? האפשר שזכינו להקביל את פניו של אותו עני הרוכב על חמור ומביא את הגאולה?…

טרם הספקנו לחנוק את צחוקנו – ואלוהים פתח את פי האתון שלנו, שעל גבה רכב מורנו וינר, וזו נשאה ראשה למעלה, פערה פיה מזרחה לעבר הקול הצרוד, חירחרה וגירגרה, צרחה וניערה, וענתה בהתרגשות וברעדה לחמור האלמוני:

– אי-ה! אי-ה! אי-ה! חר… חר…

– אינזיל! אינזיל (רד), יא חוואג’ה (אדוני)! – התחיל המחמר הזקן לצעוק בבהלה אל מורנו וינר, שרכב על האתון – מהר ורד, באללה!

טרם הספיק מורנו וינר להוריד את רגלו האחת מעל גבה של האתון הנסערת, הזדקרה זו על רגליה האחוריות והפילה מעליה את רוכבה… למזלנו הספיק מורנו מלניקוב לאספו אל תוך ידיו הארוכות ולהצילו, כי אחרת היה נהפך, חלילה, לגל-של-עצמות.

והאתון פרצה וברחה אגב נעירה עזה לעבר קול החמור הקורא לה ממזרח…

– יאללה, יא שבאב (צעירים)! – צעק המחמר הזקן בקול-בוכים – רוצו אחריה והשיגוה, בשם אללה והנביא. כי היא המפרנסת אותי, את שתי נשותי ואת עשרת ילדי!…

– יאללה, יאללה! – עוררנו איש את רעהו בקריאות זירוז ועידוד, ויצאנו במרוצה אחרי האתון.

האתון הצחורה דהרה מזרחה כשהיא נוערת. אחריה רץ המחמר הזקן, כשהוא מצקצק בלשונו, מזורר ומחרחר וידיו מושטות לפנים. אחריו בא מורנו מלניקוב וכל הכיתה כולה, צוחקים ומצעקים, ומאחורינו התנהלו יתר המורים, מושכים בכתפיהם ונבוכים.

מדבר וחמסין, אדמה שרופה ושמיים קלויים; שממה , אבני-צור וקוצים יבשים…

אך מי זה עולה פתאום מן המדבר, מנופף ידו מולנו וצוחק? זהו שמשון הג’ינג’י, בן כיתתנו השובב, יליד אחת ממושבות יהודה הוא, גבוה וגמיש, אדמוני ויפה-עיניים, והוא פיקח ולץ מארץ הלצים.

– מאין תבוא, שמשון?

– מארץ החמורים – הוא עונה וצוחק.

– האתה הוא שנכנסת לתוך עור חמורו של המשיח, ונערת לעבר האתון שלנו כדי למשכה?

– אלא מי? כלום רציתם לעמוד שם כל היום ולשפוך דמעות כתנים? – אמר וצחק.

– הרי אתה ממש חמור מלידה! – קראנו וגעינו בצחוק אף אנו.

אכן, לא טיפסנו ועלינו להר הצופים השומם הזה והתכסינו כולנו זיעה רק כדי ליבב ולטבול בדמעות; לטבול בעין-פארה חשקה נפשנו, וגם למצוא א שרידי אזור הפשתים של ירמיהו!

– והאתון היכן היא? – שאל המחמר.

– רועים ערבים תפסוה, והנה הם עולים לקראתנו יחד אתה…

– מרחבּה (שלום)! – קראנו יחד במקהלה אל הרועים הגבוהים השזופים ובעלי העיניים היוקדות.

– מרחבתיין – (שלומיים)!

– כִּיף חלכוּם (מה שלומכם)?

– אל חמדוללה (השבח לאלוהים)!

כולם לבושים היו עבּיות-צמר שחורות ועטופים כפיות (מטפחות-ראש) לבנות-מגואלות. שפמיהם לפותים אל על ומחודדים, ושפתיהם צרובות וסדוקות, בידיהם מקלות ארוכים ורגליהם נעולות סנדלים מאובקים.

– מה שם הכפר אשר מולנו, הרועים?

– ענתה (ענתות).

– ועין-פארה היכן היא?

– קדמכּום (לפניכם)!

– בּעיר (רחוק)?

– בּשריב סיגרה (כדי לגימת סיגריה).

– היש מים בבירכּה (בבריכה) של עין-פארה?

– כּתיר (הרבה).

– קרים?

– בּרד כתיר (קרים הרבה).

– שמא מצאתם אף אתם פיסות מאזורו של הנביא? – שאלנו בזהירות.

– של איזה נביא?! – שאלו ועיניהם נמלאו חשד.

– של היהודים.

– לא שמענו על נביא יהודי במקומנו; שוּ איסמוהו (מה שמו)?

– ירמיהו – אמרנו במקהלה.

– לא שמענו.

– בחיאת אללה (בחיי אלוהים)! – התרסנו – כאן, בכפר שלכם, חי לפנים נביא יהודי!

– כּיזאבּ (כזב)! – ריטנו.

– והוא החביא אזור בנקיק-סלע שליד עין-פארה! – אמרנו בקול רם, כדי לשכנע אותם.

– כּיתאן או צוף (פשתן או צמר)?! – שאלו בסקרנות.

– כיתאן (פשתן)! – ענינו בודאות.

– אה, אה – קרא אחד ואמר – אתם טועים ומחליפים!

– מה רצונך לומר?

– פי חארם א-שריף (במסגד עומר) יש קיר, ובקיר טמונה קופסת-זהב. בתוך הקופסה העתיקה הזאת שמורות שערות אחדות מזקנו של הנביא – אמר. – איזה נביא?

– נבּינא (נביאנו) מוחמד! – קרא בפסקנות בקולו האטום.

נפרדנו מעל הרועים והמשכנו דרכנו. עייפים ומיוזעים, חרוכים וצולעים, צמאים ומתוחים הגענו סוף-סוף אל המעיין ואנחת רווחה פרצה מחזינו. איזה נחל-בראשית ואילו קירות זקופים וקודרים! איזה צל צח ואיזו רעננות! ריח מים וצמחי-מים; רטיבות מחיה ומשובבת-נפש – ושקט אלוהי. פכפוך-מים שקט וצפצוף-ציפורים רגוע; גדיה גועה ומתחטאת וטליה פועה ומתרפקת. חליל רועים מרעיף סלסולים כבושים, ורוח אלוהים מרחפת על פני הנקרה והבריכה הטבעית אשר בין סלעי הענק המגובבים – המכוסים חזזיות אפורות-צהבהבות וטחב ירקרק…

קראנו קריאות התפעלות ומייד קפצנו לתוך המים. מכאן ואילך לא ידענו אלא שכשוך ושחייה סוערת, התזות וצלילה ושמחת נעורים…

– חבריא, כאן טבל ירמיהו הנביא!

– לחיים, כי ממים אלה ממש שתה הנביא מענתות!

– רחצו, כי המים אינם עולים בכסף!

– שתו לרוויה, כי אין אלה מי בורותיה של ירושלים, המעופשים והמעורבים בנפט!

– אח!

– אח, אח, עין-פארה, יפה-העין ומושך הלב!

– הנה, גיליתי את הגדילים מאזורו של ירמיהו! – מכריז אחד כשהוא פורץ מתוך המערה ובידו פיסת מחצלת מתפוררת.

– הנה, גיליתי חלק מאזור הפשתים של הנביא – קורא אחר כשהוא מגיח מתוך נקרה אפלה ומראה חתיכת-אריג שחורה וישנה.

– צמר?

– פשתים!

– יחי מגלה-העתיקות!

– חה, חה, חה!

– יחי הפרת שלנו!

– “רחצו, היזכּו, הסירו רוע-מעלליכם מנגד עיני!” שמענו פתאום את קולו הצרוד והעצוב של מורנו זוטא קורא ומצטט מעל שפת מקווה-המים שבו טבלנו.

– ירמיהו כתב נגדכם! – הוסיף וקרא ברוגז גלוי – “כי אם-תכבסי בנתר ותרבי-לך בּרית, נכתם עוֹנך לפני, נאום אדוני!”

– שמע, בני! – צעק גם מורנו דוקטור וינר ברוגז גלוי.

– הי, צוציקים! – קרא מלניקוב ושרק במשרוקיתו – במקום, במים, עמוד!

– מצלמים? – שאלנו מבוהלים ומיהרנו להתעטף בכפות ידינו כבעלי-תאנה.

– הקשיבו כולכם לדברי מורנו לבוטניקה, אפרים הראובני! – אמר מלניקוב.

טבלנו במים עד צוואר, ועשינו אוזנינו כאפרכסות.

מורנו הראובני כיעכע בגרונו, העביר ידו על גבי זקנקנו האדמוני, העלה משקפיו על מצחו ואמר: שמעו נא, יקירי! לפני כמה וכמה שנים שמעתי מפיו של אחד מזקני החכמים בירושלים, כי מדי לילה בלילה יושבים רחל אמנו, נוחה עדן, וירמיהו הנביא מענתות על אחד ההרים הסובבים את ירושלים, משקיפים על בירת ישראל החרבה – ומקוננים. דמעותיהם נספגות באדמה היבשה והצמאה, והזורמות לנחל עין-פארה, שם הן נובעות כמעיין ונאגרות במקווה-מים זה…

– במקווה שבו אנו טובלים?! – שאלנו בחרדה והתרוממנו מתוך המים, כאילו נכווינו ברותחים.

מורנו הראובני הוריד ראשו בדומיה וזקנו נגע בחזהו. אף אנו הורדנו ראשינו בכלימה.

אחד אחד יצאנו מתוך מקווה-הדמעות ולבשנו בגדינו בחשאי…

 

32. שיעור בכימיה    🔗

שערות בהירות ועיניים כחולות, פנים נוהרים ובת-צחוק ילדותית – זה היה דיוקנו של מורנו לכימיה יהושע אביזוהר. דומני, שמעולם עוד לא היתה התאמה טובה יותר בין שם-משפחה ונושאו כמו באיש מופלא זה: כל-כולו נהרה וזוהר, אור וטוב-לב…

– היו, חביבִי, חביבִי! – היה קורא בהפסקה הגדולה, כשהוא יוצא מחדר הכימיה שלו אשר בבית-המדרש למורים בירושלים – גם אתה לא הספקת לאכול ארוחת-בוקר היום, נכון?!

– איך הבחנת בכך, מורנו?

– אח, חביבי, למה לך לשאול שאלות ולהתווכח? הרי לך חמישה גרושים, רוץ מהר לקיוסק, קנה לחמניות אחדות ונפטיר יחדיו…

– מה נעשה בעשר לחמניות, מורי? – הייתי שואל אגב משיכת-כתפיים נבוכה.

– אתה חושב שכל הבחורים הטובים האחרים אשר בפרוזדור הזה סעדו פת-שחרית? – כך היה שואל, צוחק, ומגיש אצבע יד ימינו אל אפו – חה, חה, חה! כל דיכפין, יקבל לחמניה…

היודעים אתם מה זאת כימיה? אודה ולא אבוש, שאני לא ידעתי – אף כי בן עשרים הייתי בבואי לסמינר למורים אשר בירושלים. ב“ישיבה” למדנו הלכות “מליחה” (כיצד מולחים בשר, שיהא כשר לאכילה) והלכות “בשר וחלב”, אך לא כימיה. ואפילו בגימנסיה הרוסית למדנו פיסיקה בלבד ולא כימיה. ידענו אמנם, שיש חומרים כימיקליים והם ארסיים מאוד. השתמשנו יום-יום בעפרון כימי (קופי), וכשהיינו שוכחים וטובלים חודו ברוק שבפינו – חשנו טעם בלתי נעים. אך את הכימיה כמקצוע לימודי לא ידענו.

והנה עומד מולנו מורה בהיר ומאיר פנים בחדר הכימיה שבסמינר למורים, והוא לבוש חלוק לבן, מוכתם כתמים גדולים וכהים, ומלמד אותנו כימיה. האִצטבאות שבחדר מלאות וגדושות בקבוקים וצנצנות, צלוחיות ומשפכי-זכוכית. השולחן השחור והארוך, המבדיל בין המורה ובינינו, עמוס כולו מנורות כוהל קטנות, מבחנות, אבובי-זכוכית וצינורות גומי, פעמוני זכוכית, נרות כבויים וגפרורים חרוכים, וצלוחיות חרסינה המכילות מלחים ואבקות מגוונות, ריח חריף מרחף בחלל החדר, ריח חומצות וספירט, כלור ואמוניאק…

– אני רואה בית-מרקחת בלתי מסודר – מאיר אחד מתלמידי הכיתה בקול-רם – ומריח ריח של “טיפות”, אשר בהן מעירים מעלפונם את המתעלפים מרעב בבית-הכנסת ביום הכיפורים. אך היכן הכימיה?!

– נפלא! – קורא מורנו אביזוהר כשהוא צוחק ופניו מסמיקים כפני ילד ביישן – יפה מאוד, חביבי, יפה מאוד. האם שמעת כבר את הסיפור על אותו איכר צרפתי והרכבת?

– לא, מורנו! – עונים כולנו במקהלה – לכיתתנו עוד לא סיפרת את הסיפור היפה הזה מעולם!

– באמת?

– באמת, מורנו.

– ובכן – מגחך המורה בעיניו הכחולות והטהורות – סיפור זה שמעתי מפי מורי, פרופסור קלאפארד, באוניברסיטת לוזאן שבשוייץ.

באחד הימים בא איכר מכפר נידח בצרפת לתחנת-רכבת אחת. איכר זה עוד לא ראה רכבת מימיו. התקרב אל הקטר שעמד בתחנה, הסתכל בו שעה ארוכה ובדק אותו בעיניים מלאות פליאה והתפעלות: מעלה ומטה, פנים ואחור. עשן ואדים, מים ופחמי-אבן, אופנים ומנופים, גלגלים ושעונים, נשיפות ושריקות, גניחות ותסיסות…

כשהרגיש המכונאי באיכר, הנגרר אחרי הקטר כצל, בוחנו ובודקו בפה פעור ובעיניים קרועות לרווחה, באוזניים זקופות ובנשימה עצורה וכל-כולו סקרנות ותדהמה – שאל אותו בבת-צחוק ידידותית: “המצא הקטר חן בעיניך, מסייה (אדון)? ההבנת את סודם ותפקידם של כל המנופים, הגלגלים והשעונים?”

“הו כן, מר מכונאי,” כך ענה לו האיכר הסקרן בפנים מאירים, “הכל מובן ומחוור לי בהחלט. אך אנא, הואל בטובך להראות לי את התא הנסתר והחשוב שבקטר, אשר בו עומדים הסוסים…”

– חה, חה, חה! – צחקנו כולנו ומורנו הטוב צוחק אתנו והוא זוהר כולו ומוחא כף.

– כל מה שאתם רואים כאן בחדר הזה, חביבי, היא כימיה. הכל כאן כימיה! הבקבוקים והצנצנות, הריח והטעם, וגם הכתמים אשר בחלוקי הלבן…

– אבל מדוע קוראים לכל הריחות והכתמים האלה בשם כימיה?! – חוזר ושואל אותו תלמיד עקשן.

– אתה מתכוון לפירושה של המילה עצמה?

– נו, כן, כמו פיסיקה, למשל.

– ופירושה של המילה פיסיקה ידוע לך, ידידי? – מלטפהו המורה בעיניים מרגיעות.

– לא…

– הו, עתה אנו מתקרבים אל העניין, חביבי, ואנו מתחילים בשיעור ממש…

בדיחות הדעת נעלמת מחלל הכיתה, עיניו של המורה מרצינות והוא משלב ידיו על חזהו, מהלך לו הלוך ושוב לאורך השולחן השחור הארוך, הניצב בינו ובינינו, והוא מדבר בקול רם: הפיסיקה ברורה לנו, שכן בשפה היוונית “פיזיס” פירושו: טבע, דבר גשמי; ואילו כימיה… – סליחה מורי!

– כן, סלחתי, דבר!

– האם כימיה היא כמו אלכימיה?

– מה זה אל? – שואל המורה ומעביר עיניו על פני הכיתה כולה – מי מכם יודע ערבית?

– אל בערבית זה כמו הא הידיעה שלנו, מורי.

– הַכימיה!

– נכון! ומה מגלה לנו האל הזה?

– שמוצאה של המילה כימיה הוא מן שפה הערבית – עונים כולנו במקהלה.

– מצוין!

– אבל מה פירושה, מורנו?

– רגע, רגע, אנו עוסקים בכימיה, חביבי, ועורכים הפרדה של מילה עתיקה-עתיקה, אסור למהר..

– אולי יש לחפש בכימיה את המילה חום, מורי? כי לפי מנורות הכוהל המרובות שעל השולחן מסתייעים, כנראה, בכימיה בחימום.

– מילה דומה לה וקרובה לה…

– חם?

– עוד מעט ופתרתם את החידה! – צוהל מורנו ומעביר ידו באהבה על גבי ראשו של התלמיד החרוץ היושב סמוך אליו – לא חוֹם, ולא חָם, אלא חם, שמה הקדום של מצרים.

– אבל המצרים מוצאם מחם, אחיו של שם! – הכריז אחד התלמידים בנצחנות – כי כך בפירוש כתוב בספר בראשית: ובני חם – כוש ומצרים, פוט וכנען (בראשית י' ו').

– הו, אני מתחיל לפחד מפניך, ידידי! – אומר המורה והוא נוהר כולו – שכחתי שיש כאן ביניכם בחורי ישיבה , הבקיאים בכל התורה…

– וגם בששת סדרי משנה, מורנו!

– ובכן – מכריז מורנו אביזוהר – יש דעה האומרת, כי האלכימיה, אמה-הורתה של הכימיה שלנו, נולדה במצרים בתקופת התהוות ששת סדרי המשנה שלנו… וקליאופטרה הידועה, המלכה האחרונה בשושלת המלכות של התלמיים, היתה מן האלכימאים הראשונים בעולם…

– קליאופטרה היפהפיה?! – אנו קוראים בצהלה ומוחאים כף.

– ומה השמחה?

– הרי אנו לומדים על אודותיה בימים אלה ממש מפי מורנו להיסטוריה, ואנו בקיאים בכל האלכימיה שלה!…

– אבל – אומר מורנו אביזוהר כשהוא מגיש אצבע יד ימינו אל אפו – יש אומרים שהיתה לה שותפה למשנתה זאת, והיא יהודיה בת ירושלים, ושמה מריה…

– האשה הידועה מנצרת?! – שואלת הכיתה כולה בהתרגשות.

– אח, בחורים, בחורים! – מעיב המורה פניו ומרצין קולו פתאום – אנו עוסקים באלכימיה, ולא במטאפיסיקה (חקר הנפש). קודם כל עליכם לדעת דברים חשובים אחדים:

אל"ף, שבשפה היוונית קיימת מילה חמוס, שפירושה מיץ. ויש דעה האומרת שחמוס זה מונח ביסודה של הכימיה, או החימיה שלנו.

בי"ת, שהמושג אלכימיה מופיע בספרי המדע העתיקים החל במאה השלישית לספירת הנוצרים.

גימ"ל, שהאלכימיה שלטה כמדע במרכאות עד סופה של המאה השבע-עשרה בערך.

ודל"ת, שהכימיה המודרנית, המדעית, מתחילה במאה השמונה-עשרה, אשר בה גילו דבר חשוב מאוד – שהמים אינם יסוד מיסודות הטבע, אלא הם מורכבים משני יסודות: מימן וחמצן!

ועוד דבר דעו – הוסיף מורנו לאחר שתיקה קצרה – שלאבואזייה, המלומד הצרפתי הגדול, הוא אבי הכימיה שלנו. זכרו איפוא, בחורים טובים: אנטואן לורן לאבואזייה!…

– המים אינם יסוד מיסודות הטבע, מורנו? – קראו בחורים אחדים ברוגז גלוי וכעקוצי-עקרב – הרי אריסטו הגדול, הפילוסוף היווני הדגול, אשר הנשר הגדול שלנו, הוא רבנו משה בן-מימון, יוצא בעקבותיו ודוגל בתורתו, כבר הוכיח בשעתו שהעולם כולו מורכב מארבעה יסודות אלה: מים, אש, עפר ורוח. האם גדול לאבואזייה זה מאריסטו ומרמב"ם?

מורנו אביזוהר מעביר את כף ידו הימנית על פני שער ראשו החלק, מצטחק ומסמיק חליפות, ואומר בקול רם: נפלא בחורים, נפלא באמת! אני שמח שלא דרדקים יושבים מולי, אלא תלמידי חכמים צעירים. אריסטו, הנשר הגדול, ארבעה יסודות… הריני מרכין ראשי לפניכם, תלמידי הדגולים, כי מתלמידי חכמים גדולים אתם, ועלי לשבת מעבר לשולחן ארוך זה ולשמוע תורה מפיכם! מה, אתם מצטחקים? לא מחמאות אני משמיע באוזניכם, אלא אמת לאמיתה.

אלא שאריסטו לא הוכיח. הוא רק שיער והניח. ומכאן שבימי אריסטו ובכל ימי-הביניים לא היה הכרח להוכיח, ולכן המציאו האלכימאים את “אבן החכמים”, שבעזרתה אפשר להפוך כביכול כל חומר לזהב…

– אמן, כן יהיה רצון! – מכריז אחד התלמידים בקול רם וכולנו מוחאים לו כף – כי אז היינו יכולים לגאול את כל אדמת ארץ-ישראל תוך תקופה קצרה…

– הו לא, חביבי, לא! – מגיב מורנו בחומרה – אנו נגאל את אדמתנו דווקא בפרוטות הנאספות על ידי ילדי ישראל בכל העולם כולו בקופסאות התכולות-לבנות של הקרן-הקיימת לישראל, ואז תהיה הארץ שלנו, קניינו של העם כולו… אך זה דרך-אגב, והעיקר…

– היסודות של אריסטו, מורנו!

– אח, כן. נדבר נא ביסודות. אריסטו הכיר רק ארבעה יסודות, ואילו בימינו מכירה הכימיה המודרנית יותר משמונים יסודות! ⁵

– מה זאת אומרת?

– פשוט מאד! הכימיה העתיקה, האלכימיה, לא הבדילה בין יסוד ובין תערובת ותרכובת!

– אנו כבר מבולבלים לגמרי, מורנו!

– סבלנות, סבלנות, תלמידי חכמים – מתחנן מורנו והוא מושך כתפיו למעלה – והקשיבו בשקט, מים אינם יסוד, כי הם מורכבים מחמצן וממימן. עפר אינו יסוד, כי הוא תערובת של מלחים שונים ושיירי צמחים ובעלי-חיים. האוויר אינו יסוד, כי הוא תערובת של חנקן, חמצן, דו-תחמוצת הפחמן, וגזים אחרים. והאש איננה יסוד, כי כל בערה היא התרכבות של פחמן שבעץ או בפחם עם החמצן שבאוויר, – והתוצאה הוא גז דו-תחמוצת הפחמן…

– עולמי חרב עלי משך שיעור אחד, מורי! – קורא אחד התלמידים המבוגרים שבכיתה, ונאנח אנחה עמוקה.

הכל נשאו את עיניהם וראו את יוסף כהן, בעל הזקנקן השחרחר והעיניים הגדולות והעצובות, נשען אל הקיר, פניו חיוורים ושפתיו מרטיטות. אברך זה, שהיינו מכנים אותו בלגלוג נסתר “רב ייסיף”, היה שנים רבות בחור-ישיבה בעיר העתיקה, ונתפרסם בבית-המדרש למורים שלנו כעילוי וכבקי בתלמוד וברמב"ם…

– עולמך הרוחני? – שואל מורנו נחרד.

– חס וחלילה! – עונה יוסף ומצטחק – ברוך אלוהי ישראל, רק הגשמי…

– מחמת שהיה מבוסס רק על ארבעה יסודות, אשר שיני מדע הכימיה כירסמו אותם – אומר מורנו בהשתתפות-בצער – כי הכימיה כבר גילתה עד עתה שמונים יסודות ומעלה!

– דהיינו? – שואל יוסף כהן והוא כולו קשב.

מורנו נוטל פיסת נייר וכותב על גבי הלוח: ברזל, עופרת, אבץ, כספית, נתרן, כסף וזהב.

– אלה שייכים למתכות – הוא אומר ומוסיף לכתוב: חמצן, מימן, חנקן, פחמן, גפרית, כלור וזרחן.

אלה שייכים לאלמתכות…

– ומדוע לא הזכרת יסוד חשוב כמלח? – צועק יוסף כהן ככרוכיה.

– כי מלח, חביבי, איננו יסוד, אלא תרכובת של מתכת ואלמתכת.

– גם מלח-הבישול שלנו?! – שואל יוסף כהן והוא רועד כולו.

– כן, כן, כהן יקירי, גם מלח-הבישול שלנו, מלח העולם, הוא תרכובת של המתכת נתרן והאלמתכת אשר שמה כלור…

– וקדמונינו לא ידעו זאת? – שואלים כולנו באי-אמון וכמצטרפים למחאתו של רב ייסיף המתמוטט.

– רגע אחד! – קורא מורנו המשולהב – הנה אני לוקח נר, מדליק אותו ומכניס את חלקו העליון והדולק לתוך מבחנה.

– כבה! – מכריזים כולנו אחר רגע קט.

– ומדוע, תלמידי-חכמים?…

– כי אין לו אוויר.

– לאן נעלם האוויר?!

– אולי, אולי מורי… – לוחש אחד התלמידים באי-בטחון.

– אמור, אמור חביבי, ואל תפחד – מעודד אותו מורנו ומזרזו בשתי ידיו.

– אולי נוצרה במבחנה תרכובת חדשה…

– חה, חה, חה! – צוחקים כולנו – לאבואזייה חדש!…

– שִתקו! – קורא מורנו ופניו מסמיקים מרוגז עצור – הבחור הזה יהיה כימאי בעתיד!

– אני מתבייש – מגמגם הלז, מגחך ומושך כתפיו למעלה.

– אמור, אמור באומץ ואל תפחד! – דורש מורנו במפגיע ומושך בתלתלי ראשו השחורים של לאבואזייה החדש – אתה בדרך הנכונה!

– במבחנה שבידך, מורי, היה אוויר, נכון? – ממשיך התלמיד.

– נכון, נכון!

– ובנר יש אולי פחמן?

– בוודאי.

– ואז הפחמן שבנר התחבר…

– התרכב… – מתקן מורנו בשמחה.

– זאת אומרת, התרכב עם…

– עם מה?

– עם החמצן שבאוויר אשר בתוך המבחנה – קוראים כולנו.

– יפה! – מריע מורנו ונוהר כולו.

– ונוצר גז לא טוב.

– נחמד! – חוגג מורנו – נוצרה תרכובת של פחמן וחמצן, שהיא הגז דוּ-תחמוצת הַפחמן, המכבה את הבערה ומחניק את החיים!…

– האם הוכיח לאבואזייה שלך, כי הבערה גוזלת באמת חלק מהאוויר, מורנו?! – שואלים קולות אחדים באי אמון.

– את הניסיון הזה עשיתם כולכם בילדותכם, בחורים טובים – אומר המורה וצוחק – כולכם!

– מה זאת אומרת?!

– נו, בוא-הנה אתה! – הוא רומז באצבעו לאחד הצעקנים – עשה את הניסיון במו-ידיך ולעיני כולם!

אנו פוקחים עיניים וזוקפים אוזניים ומסתכלים בקנאה בחברנו המאושר, שזכה לעשות בידיו את הניסיון הראשון בכימיה. הלז מסמיק ומחוויר חליפות, נבוך ונרגש, מושך כתפיו ומרעיד קצת, והוא בא ומתייצב ליד מורנו החוגג.

– קח נא את הצלחת הזאת, וצק לתוכה מים מהצנצנת שלידה.

– מספיק?

– עוד, עוד קצת… יפה. ועתה, תלוש דף נייר מהמחברת הישנה אשר על השולחן.

כולנו קמים ומזדקרים, ובכיתה מושלך הס.

– ועכשיו, חביבי, הוצא גפרור מהקופסה אשר על השולחן. מוכן?

– מוכן.

– אל נא תרעד, בחור גדול שכמותך… ואחר שתצית את הגפרור ותדליק את דף הנייר – שים את הדף הבוער על פני המים שבצלחת.

– הוא יכבה! – קוראים אחדים.

– שקט, שקט רבותי! הקול יפה לבשמים, אך לא לניסיון בכימיה…

– ואז, חביבי, קח את הכוס העומדת על השולחן וכפה אותה על פני הנייר הבוער במים שבצלחת. כשפיה כלפי מטה.

– כן, מורי.

– מובן?

– מובן.

– מוכן?

– מוכן.

– ובכן…

חברנו המאושר מוציא גפרור, משפשפו בידיים רועדות בדופן הצר והחום שבקופסה. הגפרור ניצת ובוער. האש אוחזת בדף הנייר, וזה משחיר בקצהו התחתון, מעלה עשן ומתלקח. עתה הוא מושלך למים שבצלחת.

– מהר והפוך את הכוס על פני הנייר הבוער! – קורא מורנו.

חברנו נוטל את הכוס והופכה על פני דף הנייר הבוער.

– בול… בול… בולבול… בולללללללללל.

– חה!

– משש נא, חביבי, את פנים הצלחת! – קורא המורה בנצחנות ופניו אורים.

– הנה הם, המים, בכוס, מורנו! – קוראים כולנו.

– אך כיצד ומדוע חדרו לתוכה, בחורים, שמא על-ידי אלכימיה או אחיזת-עיניים?

– אריסטו דחף אותם פנימה! – אנו קוראים במקהלה ומוחאים כף.

– כאן לא מושב-ליצים, בחורים!

– את הניסיון האלכימי הזה, מורנו, – מתריסים רבים – עשינו כשהיינו דרדקים ועסקנו, כמעשי ילדים, באלכימיה שב“חדר”!

– זאת איננה אלכימיה, אלא כימיה.

– משחק ילדים זה?

– זה מדע, חביבי!

– זה סתם שעשוע מורנו!

– זה הוקוס פוקוס!

שעשועים של קליאופטרה, בחיי!…

– כך בדיוק צחקו ולעגו האלכימאים ללאבואזייה, רבותי – קורא מורנו ברוגז גלוי – כי אף הם לא ידעו להסביר ניסיון פשוט זה הסבר מדעי…

– וכי מה יש כאן להסביר?

– מדוע פרצו המים מהצלחת לכוס…

– כי…

– נו, נו – הסבר כימי, חביבּי!

– כי האוויר…

– כן, כן!

– כי האוויר לחץ על המים.

– איזה אוויר?

– שבחוץ.

– יפה! אבל הנה אני יוצק שוב מים לצלחת שנייה, וכופה עליהם כוס ריקה.

– המים שבצלחת אינם חודרים לתוכה! – אנו מכריזים כולנו, מאוכזבים.

– הרי אותו אוויר לוחץ עליהם מבחוץ.

– אולי האוויר שבתוך הכוס לוחץ כנגדו ואיננו נותן למים שבצלחת לחדור, מורי?

– הו, הו, בראבו. שפתיים תישק! – קורא מורנו והוא קורן מאושר – אתה מתקרב אל הפתרון, חביבי. נכון, בכוס אשר הפכנו על-פני המים עתה יש אוויר, וגם בכוס שהפכנו על-פני הדף הבוער על פני המים היה אוויר, אבל, אבל… נו… נו…

– האוויר שבכוס התחמם, מורי, על ידי הנייר הבוער?

– עוד צעד אחד קדימה, רבותי.

– אולי נשרף, מורי?

– זהו זה! כלומר, חלק מהאוויר שבכוס נשרף וחלק זה קרוי חמצן; ובכוס נוצר ואקום, כלומר חלל ריק, כיוון שהטבע אינו סובל ריקנות – פרצו המים לתוך הכוס ותפסו את מקומו של אותו חלק האוויר שהתרכב עם הפחמן שבנייר הבוער…

– ונוצר עשן?! – צוחקים כולנו.

– נוצר גז דו-תחמוצת הפחמן! – מתקן מורנו וחוגג – הגז שאנו פולטים עם כל נשיפה, הגז המכבה כל בערה.

– והוא אשר כיבה את הנר שהכנסנו לתוך המבחנה, מורנו?! – שואלים רבים בהתרגשות.

– הוא-הוא! – מכריז מורנו בנצחנות, כשהוא מדליק שוב נר, מרים את הכוס אשר המים חדרו לתוכה אגב שריפת הנייר בצלחת, ומכניס אותו פנימה.

– הנר כבה מייד! – אנו מכריזים במקהלה ובהכנעה – כי בתוך הכוס נוצר גז דו-תחמוצת הפחמן!

– היזהרו מפני גז זה , רבותי, – מזהיר אותנו מורנו ומגחך – ואל-נא תכסו את פניכם בשמיכה עבה בלילות הקור שבירושלים, כי את הגז הזה אנו גם נושפים מתוך ריאותינו דרך האף החוצה!…

– וזהו גם העשן הרגיל, מורנו, העולה מתוך הארובות והמעשנות?

– נכון, בתוספת פיח…

– עשן בכוס, עשן בכיתה ועשן בראשים שלנו! – מכריז אחד התלמידים וכולנו מגחכים.

– אבל התבהרות בנפש – מוסיף יוסף כהן כשהוא ניגש אל מורנו הצוהל והמוקף תלמידים נוהרים – יישר כוח!

והוא לוחץ את ידו של מורנו בהתרגשות.

– האם לא פגעתי חלילה, באמונתך באלוהים? – שואל מורנו ופניו התמימים מאירים.

– אח, לא, לא מר אביזוהר – מרגיעו יוסף – חלילה וחס. להפך, פקחת את עיני לראות פלאים נוספים מפלאי בורא-עולם, אביר-ישראל…

 

33. מחולות וקרב בט"ו באב    🔗

הידעתם, כי ימים ספורים בלבד לאחר הצום והאבל של תשעה באב היו אבותינו הקדמונים חוגגים חג-מחולות חקלאי-לאומי? אודה ולא אבוש, גם אני לא ידעתי. בהיותי תלמיד נוהגים היינו לפסוח, בדרך כלל, על דברי אגדה, הווי ומנהגים אשר נזדמנו לנו אגב לימוד בתלמוד, והתייחסנו אליהם בביטול ובלגלוג סלחני, כאל דברי-הבאי…

אך לא כך עשה מורנו הנלבב, חיים-אריה זוטא. מורה זה, שהדריך אותנו לקראת יעודנו החשוב – לחנך דור ראשון לגאולה בארץ-ישראל – החשיב מאוד את סיפורי התנ“ך, חיבב עלינו את אגדות חז”ל, ונטע בלבנו אהבה לחגי עמנו העתיקים.

בתלמוד כתוב: “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום עשרה בתשרי, שבהם בנות-ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים, כשהן לבושות שמלות לבנות וקוראות: בחור, שא עיניך וראה מה אתה בורר לך!”

התעורר מורנו זוטא הנלהב, ותבע מתלמידיו: קומו ונחדש חג חקלאי לאומי יפה זה!…

– ואיך, מר זוטא, והיכן?! – שאלנו תמהים ומושכים כתפינו.

– מה אתם חוקרים ושואלים, קטני-אמונה שכמותכם?! – השיב כדרכו ברוגז עצור – האם לא בדרך זאת ממש חידשנו את חג-הנטיעות בארץ-ישראל?! כלום חסרות נערות נאות, הלובשות שמלות לבנות, בגימנסיה העברית בירושלים?…

– הידד למורנו הזקן-הצעיר! – אנו קוראים ומוחאים כף – ויזכה לחוג את החג העתיק המחודש!…

כך זכיתי ועמדתי ליד ערשו של חג-חדש, חג המחולות של ט“ו באב, שנולד בעיר הקודש ירושלים בקיץ שנת התרפ”ב.

מי ומי היו ההולכים? קודם כל אני, כותב הסיפור הזה. וכי מה יש כאן להתבייש? ראשית, חובב-טיולים הייתי מאז עלותי ארצה, ועד היום הזה אינני מחמיץ שום הזדמנות לשוטט לארכה ולרחבה של הארץ, ודווקא ברגל. ושנית: האם דבר קטן הוא להירשם בתולדות הציונות כמי שזכה להשתתף בעצמו בחידוש חג ישן בארץ-ישראל הנבנית?… ואתי היו כל בני החבורה הנלבבת והמופלאה של בני-מחזורי שבסמינר. כולנו גמאנו את הארץ יחד עם מורנו זוטא קיץ וחורף, יומם ולילה ובוקר וערב.

אנקוב בשמות אחדים מהם, כדי שנכדיהם אשר במדינת ישראל יכירו את סביהם, יתגאו ויתפארו בהם.

אברהם שלמון ז“ל, שכתב שנים רבות לאחר מכן ספרי-לימוד בטבע בשבילכם, ופירסם סיפורים רבים מחיי הארץ; שניאור זלמן חשין ז”ל, שנתפרסם לימים כשופט בית-המשפט העליון במדינת ישראל; אברהם יערי ז"ל, שכתב ספרים חשובים על יהודים חובבי-ציון שעלו לארץ לפני עידן עידנים; נחומקה מלומד, ייבדל לחיים ארוכים, שבשנים שלאחר מכן שימש פרופסור באוניברסיטה וכתב ספרים בחקר הארץ; ועוד בחורים טובים ודגולים אחרים, שאת שמותיהם שכחתי ברבות הימים והשנים.

ומי היו הבנות, אשר להן ארבנו ומשכנו אותן אחרינו, כדי שתשתתפנה אתנו ביצירת החג החדש ויד-ביד נחולל על הרי יהודה לשמחת לבו של מורנו ההוזה והחולם? היו אלה חרמונה וארנונה, חנה ושושנה, צילה ובלהה, יפה ונאוָה; כולן היו שמיניסטיות בגימנסיה העברית שבירושלים; בנות ציון נחמדות וצנועות, מהן שהיו בהירות ומהן – שחרחרות; אחדות היו שמנמנות ונמוכות, ואחדות – גבוהות ורזות, אך מכל מקום, כולן לבשו שמלות ארוכות רחבות, ולא “מיני” או מכנסי-ג’ינס חלילה…

האם עלי להוסיף עוד ולספר לכם, שבראש החוגגים עמד מורנו להתעמלות ולכיור אברהם מלניקוב גבה-הקומה ורחב הגרם? הרי זה דבר הלמד מעניינו. כלום תעלו על דעתכם, שעלמים ועלמות מבני-ישראל יצאו אל מחוץ לירושלים ויחוללו מחולות-מחניים בלי שמירה וללא הגנה?! ולמורנו מלניקוב הענק היה תמיד-תמיד “דבר-מה” מרתיע באחד מכיסיו העמוקים. היה זה סוד גלוי בכל ירושלים, שהופעתו המרשימה בלבד ציננה את דמם המחומם של מתנקשים למיניהם ונטלה מהם כל חשק להתאנות ליהודים שנזדמנו לשכונותיהם…

שני פסלים גדולים השאיר אחריו מורנו מלניקוב בארץ-ישראל: את דמות דיוקנו של המצביא האנגלי המפורסם גנרל אלנבי, אשר כבש את הארץ מידי התורכים בשנת 1917, ואת האריה השואג, המוכר לכולכם, הניצב עד היום על קברם של יוסף טרומפלדור וחבריו בבית הקברות של חברי “השומר”, בין תל-חי וכפר-גלעדי. בימים ההם, בשנות העשרים הראשונות למאתנו, לא היה עוד מפורסם כפסל, והתפרנס מהוראת התעמלות וכיור בבית-המדרש למורים שבירושלים.

ומי ניגן לנו באותו חג-בראשית? הרי אי אפשר לרקוד בלי ליווי מוסיקלי…

ובכן, למורנו להתעמלות מלניקוב היה תלמיד-פסל חרש-אילם, שהיטיב לנגן על גרמושקה (מפוחית-פה) גדולה ניגונים רוסיים, עצובים וגם שמחים – הכל לפי מצב רוחו של מורנו. במשך היום היה העוזר גובל לו את החומר ומערבב את הגיפס (גבס), שואב בשבילו מים מהבור ומביא את סל מזונותיו מהחנות; ובערבים, בנוח הרוח עליהם – היה משמח את שניהם במפוחית שלו. שניהם רווקים היו ולא הקימו משפחות, והיה עצוב להם לפעמים…

ענק בן נפילים היה אותו סאשה של מלניקוב. בעל ראש אריה וזקן שחור, ועיני ילד גדולות ושחורות, תמימות וחולמניות. ילדים היו נבהלים ובורחים ממנו בלכתו ברחוב; אך כשהיה מצמיד את מפוחיתו אל פיו, מצטחק אליהם ומשמיע מנגינה עליזה – מייד היו מתקרבים אליו ומקיפים אותו, מריעים, מוחאים כף ומרקדים כגדיים, או נתלים על כתפיו…

איך יכול חרש אילם לנגן? – יכול ויכול, ומקרה הקומפוזיטור המפורסם בטהובן יוכיח. הלז – שהיה חרש לגמרי – חיבר מוסיקה גאונית ונצחית, למרות מומו…

מלניקוב היה משתף את סאשה והמפוחית שלו בכל הטיולים אשר טייל אתנו. ואגב טיולינו אלה שמנו לב לתופעה מיוחדת במינה: כדי לבוא בדברים עם עוזרו, היה מלניקוב נוגע בכתפו. וכשהיה הלז נושא עיניו אליו ומשהה אותן על פניו – היו שניהם משוחחים ביניהם רוסית בשפתיהם בלבד, מבלי להשמיע קול.

ובכן, יש לנו כבר אורבים ונחטפות, מפקד ומגן ומנגן במפוחית-פה, ומה אנו חסרים עוד כדי לצאת במחולות?

הווה אומר: מקום וקרקע תחת הרגליים. וכאן פרצה מחלוקת בינינו ובין הבנות, אנחנו אמרנו: מוצא! כי זאת מושבה עברית, ויש בה גם חקלאות עברית. ואילו לובשות הלובן צחקו וצעקו: למוצא הזמנתם אותנו ללכת ולרקוד? הי, מלמדי תינוקות שכמותכם! ט"ו באב הוא חג-עתיק – ואנו רוצות לצאת במחולות במקום עתיק, שיזכיר לנו באמת את ימי שילה, שבהם היו הבנות רוקדות והבנים חוטפים אותן…

מורנו זוטא, שמאז בוקר ט"ו באב שבו נאספנו לקראת המאורע עמד וגיחך והחשה – התערב ופסק: חג עתיק – במקום עתיק.

– ולאן?

– לכפר השילוח.

– ולמה?

– כיוון שבסילואן, הוא כפר השילוח אשר במדרונו הדרומי של הר-הזיתים, יש לשמש הסמינר שלנו יחיא דוד, אחי-אביו, ושמו סעדיה לוי. לדוד זה יש שדה אשר בו ישתול בחורף כרוב וחסה, בצל וסלק; ויזרע צנון ופול ועדשים. עתה עומדת החלקה מוברת ברובה – ונוכל לעשות בה כבתוך שלנו: לשחק, לרקוד ולשמוח. ובלבד שנגיד לו מי אנחנו ומי שלחנו אליו.

ובכן, שריקה קולנית במשרוקית שבפי מלניקוב, דריכה במקום בזוגות, הכנה לזינוק – ו“קדימה צעד!” מלניקוב בראש, לידו זוטא, אחריהם הבנות, ובעקבותיהם – אנחנו, מגיניהן-חוטפיהן הבנים. והמאסף, כמובן מאליו, סאשה בן הנפילים ומפוחיתו בפיו.

אנו פותחים בשיר וסאשה עונה לנו במפוחיתו – וירושלים השקטה מתעוררת מתרדמתה:

"אל ראש ההר, אל ראש ההר,

הדרך מי יראה לפדויי שבי?

מעבר הר, הן זה מכבר,

רומזת לנו ארץ צבי,

העפילו, העפילו,

אל ראש ההר העפילו!

העפילו, העפילו,

אל ראש ההר העפילו!…"

שריקה וצעדים קצובים; נגינת המפוחית ושירה אדירה, מחיאות כפיים משני צדי הרחוב ושריקות. שלנו מוחאים כף ומאירים פנים, ואילו שכיננו שורקים, מזעיפים פניהם ומקללים.

אנו פוסעים וצעדינו מהדהדים. אנו יורדים לעיר העתיקה, חולפים בריגוש ליד הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, עוברים את שער-האשפות ויוצאים אל מחוץ לחומה. כאן האופק מתרחב פתאום: שמיים גבוהים וכחולים והרים רמים ותכלכלים במזרח הרחוק. מימין שטח עצום ומוריק, שדות הירק של הכפר הערבי סילואן (שילוח); ומשמאל – הקיר הדרומי הגבוה של חומת ירושלים. מולנו הר-הזיתים, הזרוע קברים כולו, ולמרגלותיו יד-אבשלום וקבר-זכריה.

בחלק הדרומי של ההר – הכפר הערבי סילואן (שילוח) על בתיו הצפופים והקטנים ושטוחי הגגות. ולרגלי ההר, מול מערות פתוחות ומשחירות – בית ארוך וצר, בעל חלונות קטנים וגג משופע. אין עץ בכל הכפר כולו. רק שיחי-צבר צפופים ומאפירים.

– זהו, זה ביתם של יהודי תימן! – קרא מורנו זוטא, כשהוא ניצב לפני השורה וסוגר בפניה את הדרך – בבית הזה גם מתגורר דודו של יחיא שלנו.

אנו בוססים באדמת חירבה (חורבה) מתפוררת ואפורה, וגולשים בקריאות צחוק ומשובה לעבר הבית הארוך. בכפר השילוח הערבי חמורים נוערים וגמלים מחרחרים; פרות גועות ועזים פועות; תרנגולות מקרקרות וכלבים נובחים; ילדים בוכים ונשים מייללות מהר להר בקולות רמים ומחרישי אוזניים. טאבונים-תנורים מעלים עשן, המרחף כערפל בין הבתים הצפופים ומפיץ ריח מחניק של זבל שרוף. המוני ילדים, לבושי קרעים וחשופי שת, חולי-עיניים ובעלי פנים מכוסים פצעים, משחקים בין הבקר והצאן, מעפרים בעפר ומרימים ענני-אבק.

– מרחבּה (שלום), יא יאהודי! את בקשיש, מאסארי מאפיש (תן שלמונים, כי אין כסף)!… – מפטיר לעברנו רועה ערבי צעיר הרועה את עדרו בצלע ההר.

– שלום, גם אנחנו יהודים! – קוראים אלינו ילדי התימנים בשמחה והם רצים לקראתנו בזרועות פתוחות – בואו, בבקשה, אלינו ואל תפחדו!…

אנו מוקפים ילדים בעלי “סימנים”: פאות ארוכות ומסולסלות ופנים שחומים ופקחיים וכיפות על ראשיהם, וילדות בעלות ראשים פרועים-מתולתלים, שמלות ארוכות ושחורות ורגליים דקות ויחפות. כל אחת ואחת מהן מרכיבה תינוק על ירכה, אח או אחות רכים-בשנים. העיניים היוקדות מבריקות, והשיניים הצחורות מלבינות בפקחות ובשמחה גלויה והתרפקות טבעית על הבנות אשר בחברתנו – כיוון שכולנו יהודים…

– רוצים את מרי סעדיה? הנה הוא הולך עם אשתו פרחה. מרחוק נראים אשה נמוכה ורחבה וכד מים על ראשה, וגבר גבוה וצנום שעינו הימנית עצומה והוא נוהג עז שחורה בחבל.

– מרי סעדיה! – קוראים הילדים במקהלה – אלה יהודים, והם רוצים אותך.

– שלום, מרי סעדיה לוי!

– ברוכים הבאים בשם השם!

– הבאנו לך דרישת-שלום מיחיא! – אומר מורנו זוטא ומושיט לו ידו.

– ברוך יהיה וברוכים הבאים!

– חג שמח! מרי סעדיה – מוסיף זוטא ומגחך.

– איזה חג?!

– היום ט"ו באב.

– אה, אה, שכחתי, בעוונותינו הרבים. ודאי, חג גדול. הן בפירוש אמרו חכמינו ז"ל: “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום עשרה בתשרי”.

– ובאנו אליכם לחוג ולרקוד – מוסיף מורנו זוטא וקורץ בעינו אלינו.

– כולם חתנים וכלות?! – שואל מרי סעדיה וצוחק.

– אם ירצה השם.

– רק לרקוד?

– רק לשמוח ולרקוד.

– ברוכים הבאים, וכל אדמתנו לרשותכם. זה ריקוד מצווה. ונזכה במהרה לגאולה שלמה, אמן!…

מורנו זוטא קורץ למורנו מלניקוב. הלז שורק שריקה מעוררת במשרוקיתו, ונוגע בידו בכתפו של עוזרו סאשה. סאשה מגיש מפוחיתו לשפתיו, ואנו משתלבים במעגל, יד על כתף, יד על כתף.

– יאללה, מתחילים ! אחת, שתיים, שלוש!…

אנו פותחים בשירה והמפוחית מלווה. הרגליים מתנתקות מאדמתם של יהודי-תימן שבכפר השילוח, ואנו מרחפים באוויר ומחוללים לכבוד החג החדש-ישן, חג המחולות של ט"ו באב.

מה רקדנו ומה שרנו? לא שרנו שירי-פּוֹפּ ולא רקדנו ג’ז ואף לא ואלס, פולקה או קרקוביאק. שני ריקודים רקדנו בשנות העשרים למאתנו – הורה ורונדו – ועליהם חזרנו בלי הרף ובכל הזדמנות, עד כלות הנפש, ועד אפיסת כוחות ממש.

סאשה ניגן, אנו שרנו ושעטנו, ומורינו – וגם פרחה וסעדיה והילדים הרבים שהקיפונו – כולם מחאו כף בקצב מעורר…

מלניקוב צהל וזוטא קרן. האם יש אושר יותר גדול בחייו? ממולנו הר ציון והכותל המערבי; לידינו ממש קבר זכריה ויד אבשלום; ואנו רוקדים בעמק קדרון, לרגלי הר הזיתים וסמוך למעיין השילוח. כולנו קיבוץ-גלויות ממש: יהודים מרוסיה, מפולניה, מפרס ומתימן, כמו שכתוב בספר ישעיה: “אומר לצפון: תני; ולתימן – אל תכלאי; הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ…”

– ובכן, הרי טובה ויפה זכות כזאת – לחדש את חג-המחולות של ט"ו באב. וכולנו התפללנו בלבנו, שהכל יסתיים בטוב.

אחיותינו התימניות הביאו עוגיות ממינים שונים, מעשי ידיהן; ספלונים מלאים קפה חריף ומתוק; צימוקים ואגוזים, שקדים ופיסתוקים (בוטנים), תמרים ודבלים, ענבים ופרות הצבר. כל אלה הגישו לנו לכבדנו, האורחים החשובים מירושלים. ובאמת רצינו שהכל יתנהל היטב.

אך השטן מקטרג…

תחילה התקהלו סביב המעגל הרוקד ילדי התימנים ונשיהם. אחר-כך באו גם גברים וכלי-עבודתם בידיהם, רק כדי להציץ. אחר-כך התחילו להתכנס ילדי הפלאחים הערבים וקצת מנשיהם; אחדות באו וכדיהן על ראשיהן, ואחרות – פיילות (קערות-פח) על ראשיהן. אך אחריהם התחילו לנהור אלינו השבּאבּ – נוער הכפר, ולא עברה אלא שעה קצרה – ואלה האחרונים התחילו להתאנות לנערות הרוקדות ולהציק להן, לכנות אותן בשמות-גנאי ולקרוץ לעומתן קריצות מגונות.

הזהיר אותם מלניקוב וקרא לעברם: יאללה! הסתלקו מכאן!

ענו הם וצעקו: זה הכפר שלנו! לכו אתם לתל-אביב!

התערבו בחורי התימנים וקראו לעומתם: באס (די)! אוסקוּטוּ יא ג’חוש (שתקו, אתם העיירים)!

התחילו השבאב לרקוד ולהתערב במעגלינו. הרחקנו אותם וקראנו אליהם בזעף: בלי ידיים!

הרימו הללו ידיים ואנו – אגרופים.

– עליהום (עליהם)! – קראו השבאב והסתערו עלינו במהלומות.

שרק מלניקוב במשרוקית – וסאשה הפסיק מנגינתו ותקף אותם באגרופיו. התחילו הפלאחיות לצעוק ולילל והתפתחה התכתשות של ממש.

אז קרא זוטא לבנות: אחרי, בנות, העפלנה לעבר ירושלים!

מלניקוב שורק ומרביץ, וסאשה שותק ומוחץ. ואנו צועקים ומכים, מוּכים וצורחים. ערבוביה וצעקות, מהלומות וצווחות. וכך נסוגונו אט-אט לעבר ירושלים והעפלנו חסרי-נשימה אל שער האשפות אשר דרכו באנו – כשמטר-אבנים, גידופים וקללות מלווה אותנו במעלה הר ציון…

למעלה שרק מלניקוב במשרוקיתו וציווה: להתפקד!

– אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה.

– מי שחסר – יצביע!

צחוק ומצב-רוח טוב. כולם כאן, בריאים ושלמים. איש איננו נעדר, איש לא נפצע.

– זה היה נהדר, מר זוטא! – מכריזות הבנות.

– ודאי, ודאי – קורן הלז – ממש כבימי התנ"ך, כי הרי גם אז היו מכות…

– רק חבל שלא נחטפנו! – מכריזה אחת הבנות וכולנו צוחקים.

– אינשאללה, בשנה הבאה! – משיב מלניקוב…

מלניקוב שורק – וסאשה מנגן, אנו מסתדרים זוגות-זוגות, עוברים ליד הכותל המערבי וקוראים אליו: “אם אשכחך, ירושלים – תשכח ימיני!…”

– חג שמח! קורא מורנו זוטא בהיפרדו מעלינו.

– מועדים לשמחה, מורנו זוטא, וחגים וזמנים לששון!…

 

34. מעשה בהלך שהפך לבן מלך    🔗

כשמלאו שנתיים לעלייתי לארץ-ישראל, ערכתי בחודש האביב סיור בגליל. תלמיד בית-המדרש למורים הייתי בימים ההם, וערב פגרת חג-החירות יצאנו עם מורינו לטייל בגליל, בארץ ירדן וחרמונים – כדי לראות במשך ימים אחדים בעינינו את אשר למדנו בספרים חודשים ושנים.

ילידי הארץ שבין תלמידי כיתתנו, בני המושבות או תושבי ירושלים ותל-אביב הוותיקים, מיהרו לשוב לבתיהם עם תום הטיול כדי ליהנות מפגרתם ולספוג אל קרבם את ריחות חג-הפסח שבבית הוריהם; ואילו לי, שהייתי בתקופה ההיא בבחינת “עולה חדש” בארץ, לא היה לאן למהר ולחזור. “חלוץ” הייתי אז, עלם בודד וגלמוד בארץ עתיקה-חדשה, ללא אב ואם, ללא קרוב ומודע…

חשבתי: אפשר ויזדמנו לי כמה ימי עבודה במשקו של איכר עברי, אוֹכל לשובע בחג הפסח ואחסוך גם כמה וכמה שילינגים כדי לפרוע את החובות שאני חב לבעל-הבית שלי בירושלים. ולפעמים – כך התנבאתי כדרך הנערים החולמים – הרי יש שאדם יוצא לבקש אתונות ומוצא מלוכה…

נפרדתי, איפוא, בלב כבד ממורי ומחברי-לכיתה, העמסתי על גבי את כל “נכסי-דניידי” שלי; התרמיל ובתוכו שמיכה ישנה, קופסת סרדינים ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם ספר התנ"ך – ושמתי פני לעבר אחת המושבות העבריות שבגליל.

אל בורא תבל, עולמך מה ייף! כולו גן-עדן, מלוא אורה וזיו…

נשאתי רגלי ופניתי לעבר המושבה הקטנה, שגגותיה האדומים נשקפו לי מרחוק וקרצו לי כקרוץ מגדל-אור לספן בודד בים. פתחתי פי והייתי הולך לי עקב בצד אגודל ומשורר. מה אומר ומה אדבר? הרבה הנעורים עושים, והרבה חוסר-דאגה עושה. אך ניתנה האמת להיאמר: יפה הגליל בחודש האביב, נעים ונפלא!

ההרים מוריקים כולם והם טבולים בשפע פרחי רקפות ורודים ופרחי עולש כחולים. מחנות-מחנות חסידות לבנות עולות בלי הרף מהדרום ופניהן צפונה, לעבר החרמון והלבנון, כשהן מסתחררות מעגל בתוך-מעגל בשמי התכלת העמוקים והרחבים. קול התור נשמע מכל עץ ומכל שיח, וסיעות-סיעות שרקרקים מרחפות מעל לשדות ושורקות שריקות וְרְ-וְרְ כבושות ונוגות. דבורים וצרעות מרובות מעופפות מעל לפרחי הבר הססגוניים שמסביב, מזמזמות ומנהמות זמר-כנפיים חרישי וצובט את הלב.

וסביב-סביב, לכל מלוא העין – שדות שעורה מצהיבים ושדות-חיטה משתבלים. והרוח נושבת ומניעה את הקמה ומרעידה את גבעוליה – וההרים אומרים שיר ומוחאים כף, ואני שוכח את עצמי, כדרכי בשדה ובנאות ההרים, ואני שר בכל כוחי ומרקד לי להנאתי ולתענוגי.

– חה – חה – חה! – בילבלוני פתאום קולות צחוק רועמים – או-ו-ו, ח-חה, חו-ו-ו-ו…

קפאתי על מקומי, העברתי עיני סביבי, ונכלמתי. לא הרחק ממני, בשדה חרוש שבשכנותה של חורשת אקליפטוס קטנה, ניצבו גבר ולידו נערות אחדות וכולם מסתכלים בי בעיניים קרועות לרווחה ומביעות תימהון וסקרנות: ידיהם סומכות את מתניהם והם מתכופפים פנים ואחור מחמת צחוק, וכל גופם רועד ממש מרוב בדיחות-הדעת.

הסמקתי עד שורשי שערותי, נכלמתי עד זרת-רגלי, ואמרתי לפנות אחורה ולסגת. אך פתאום נשתתקו כולם, וקול עבה ויוצא כמתוך-בטן קרא מרחוק: קטו-טי? (מי אתה?)

רוסית!… אמרתי לעצמי ונרגעתי. משמע, שזאת משפחת גרים. ודאי איכרים יוצאי רוסיה המזרחית-דרומית שעזבו את מולדתם ודתם, עלו לארץ והתגיירו מתוך אהבה לישראל ולארץ-ישראל, התיישבו במושבות הגליל והם מעבדים את אדמתה באהבה ובמסירות נפש ממש.

– אידי סיוּדה (בוא הנה)! – חזר הגבר וקרא אלי בקולו העבה – אל תברח, תמהוני שכמותך!

וכיוון שראיתי את בעל-הקרקע צועד לקראתי בצעד כבד על פני רגבי האדמה ומנפנף ידו לעומתי כמבקש לפייסני, אזרתי עוז והתחלתי להתקרב אל המשפחה העובדת.

הגבר היה כבן ארבעים שנה, גבה קומה ובעל כתפיים רחבות. זקן-פשתה רחב-מידות הקיף את פניו מסביב. לבוש היה מכנסיים ארוכים וכחולים וכתונת בד לבנה. ואילו ארבע הילדות, בנות שמונה עד שלוש-עשרה בערך, היו בעלות שיער ארוך, חלק וזהבהב, עיניהן כחולות כפרחי העולש אשר פרחו מסביב, ולבושות היו כולן שמלות-בד תכלכלות רחבות וארוכות, שנגזרו ונתפרו כנראה מיריעה אחת ובידי תופרת אחת – עקרת הבית בעלת היד החרוצה.

– שלום! – אמרתי בלחש כשעיני נטויות כלפי מטה, אל האדמה החרושה.

– שלום! – ענה לי האב המזוקן בקול מתרונן כשהוא תוקע לי כף-יד רחבה, שזופה ומיובלת. וכל הילדות כולן עונות אחריו במקהלה כמזמרות: שלום אדוני, ברוך הבא…

– שמי אברהם – אמר האב והשתחווה – ואלו הבנות שלי, אשר נתן לי אלוהים בחסדו – הוסיף ברוסית נמלצת – שם האחת רחל, השנייה – רבקה, השלישית – לאה, והרביעית – יוכבד. שם אשתי, עקרת הבית – שרה. כמובן מאליו. ויש לנו עוד בת בכירה בבית, ושמה דינה.

רחל! – הוסיף בקול רם כשהוא פונה אל הנערה הבכירה – מהרי והביאי פוז’אלוסטה (בבקשה) את כד המים לאורח העייף, ואתה מה תבקש, איפוא, בישובנו זה?

– עבודה לפגרת הפסח.

– היודע אתה לעבוד עבודה חקלאית? נו, קח נא את המעדר. שלי, בבקשה, נסה בו כוחך – ונראה. הרם את המעדר למעלה, בני! אל תצעד אחורנית, אלא קדימה, יונתי! ואל תנשום ותנשוף ככה, דורוגוי טי מוֹי (יקירי)!

אלוהי ישראל הנחה אותך בדרך הטובה והנכונה, בני – אמר אלי האיכר אחרי שתיקה קצרה, וקולו כקול קורא בתורה – אלוהים ברכני בחמש בנות, אך בן לא הוציא מחלצי. וכיוון שעתה היא עת שתילת טבק ועידורו, ואני זקוק לפועל בעל ידי גבר חזקות, תוכל להישאר בביתנו וכל מחסורך עלי: שינה באסם, שלוש סעודות ליום על שולחני, ועוד חצי לירה לשבוע במזומנים תקבל טבין ותקילין, כסף עובר לסוחר. ועוד רציתי לשאלך, כלומר… – מגמגם הגר – היודע אתה לומר הגדה?

– של פסח? כן! ודאי!

– אמור נא, בבקשה.

ואני מצטחק, מאמץ זכרוני ומתחיל לספר ביציאת מצרים, כשאנו עומדים ביום חמסין בשדה שבגליל: “עבדים היינו לפרעה במצרים… מעשה ברבי אלעזר ורבי יהושע… ברוך המקום, ברוך הוא…” והכל בניגון מסורתי ובהתלהבות, כאשר הסכנתי בבית אבא.

– נאיזוסט (על-פה)!? – תמה הגר, מושך כתפיו ופוקח עיניו לרווחה.

– על פה.

– וחרוסת, היודע אתה כיצד מכינים?

– יודע!

– ובאפיקומן איך נוהגים?

– מחביאים אותו…

– יפה! וחד גדיא יודע? ואחד מי יודע?

– ודאי, דודי.

– נו, שירה לי בבקשה.

ואני פותח פי ומסלסל בקול מתרונן: אחד מי יודע? אחד אני יודע!

– צ’ודנו (נפלא). התסכים לערוך לנו בליל הפסח את הסדר בביתנו, בני?

דממה והס. עומד אני נדהם ונבוך, והבנות המשולהבות מציצות בי מאחורי שיח הסדריה במבטים מלאים רוך, תחנונים, ידידות והתרפקות.

– איך? – הנני שואל בקול מרעיד.

– נו, כך, פשוט – מגמגם הגר ותופס בידו הכבדה בסנטרי המרעיד. אתה תהיה לנו מלך הסדר, בנת? תשב בראש על הכסת, תהיה לנו כמו צאר (מלך) של ליל פסח. אנחנו, כלומר: הגרים, לא יודעים עוד הרבה בעניין זה. כמובן… נו… איפה שמים בצלחת את המרור, איפה החרוסת, ועוד… וצריך לשאול קושיות, נו, “מה נשתנה” ועוד. אתה תקרא בסידור, כלומר, בהגדה, תסביר לנו ברוסית על פרעה ומויסיי (משה) איך בקע הים במטה, ואיך יצאו בני ישראל משביה לפלשתינה, רצוני לומר: לארץ ישראל זאת… נו, כך וכך. מהתחלה ועד הסוף. כחוק וכמנהג. ותהיה לנו כמו רבּין (רב). מסכים? נו, פוז’אלוסטה (בבקשה), אל תסרב נא. בשביל הבנות שלי… אני… אני פשוט מתבייש, לא נעים. יהודי – ואינו יודע כל המנהגים.

הסכמתי.

– הוא מסכים, ילדות! הוא מסכים להיות לנו מלך בליל הסדר של פסח! – הכריז הגר המזוקן בשמחת ילדים תמימה – בואו הנה ונגיד לו כולנו סְפָּאסִיבוֹ (תודה), תודה רבה!

שמונה עיניים כחולות ומלטפות ליבבוני וליטפוני בידידות ובחיבה. “שיר השירים” אשר לגליל.

ליל הסדר הגיע. ה“זאל”, החדר הגדול שבבית הגר הבהיק בנקיונו. הכל היה מסויד וממורק, צבוע ורחוץ. השולחן היה מכוסה מפה לבנה-מבהיקה, ועליו בקבוק יין גדול וכוסיות רבות, מצות עגולות וגדולות מכוסות במפית-חג צבעונית, ובמרכז השולחן – “קערה” ערוכה כדת וכדין.

על גבי כסת-נוצות גדולה הסב רב אברהם יעקובובסקי הגר, לימינו שרה אשתו, ולשמאלו ישבתי אני, ההלך. כולנו לבשנו בגדים לבנים, והיין שבכוסיות האדים והבהיק. הבנות היו כולן פשתניות וזיווניות, עיניהן כחולות וסרטיהן אדומים, וכך פתחתי וסיפרתי ביציאת מצרים בקול מתרונן – וכולם ענו אחרי בשירה וברננה.

– עבדים היינו לפרעה!

– בארץ “יאגיפאט” (מצרים).

– בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם!

– נהר הוולגה והדון…

– לפיכך אנחנו חייבים להודות!

– ה-ל-לו-יה!

– ה-ל-לו-יה!!

לו ראתה אמי מרחוק שאני מסב עם יהודים במושבה עברית שבארץ-ישראל ועורך להם סדר – לא היתה יושבת שם כה עגומה ליד שולחן הפסח, ולא היתה מורידה דמעה מצער ומגעגועים…

– שמחי, אמי! הרי כך נאמר בהגדה של פסח: אם הבנים שמחה – ה-ל-לו-יה!

 

35. מראות בעמקי המערה    🔗

אם תשמעו מפי זקני המורים שבישראל דברי-קטרוג על המורה לידיעת הארץ (מולדת) בסמינר למורים בירושלים, שלימד אותנו לפני כיובל שנים – אל נא תקבלו דבריהם בכובד ראש. אף אני ישבתי שלוש שנים על אותם ספסלים ממש, ושמעתי כמותם שיעורים במולדת מפיו של דוקטור וינר, עליו השלום. הריני מכבדו ומעריצו עד היום הזה. הודות לשיעוריו הטובים בגיאולוגיה של ארץ-ישראל, התחלתי לחבב גם את צמחי ארץ-ישראל, כי הרי ידוע לכל, שהצמחים גדלים באדמה ושורשיהם מעורים בתוכה… ואם כן, בלי גיאולוגיה אין בוטניקה. בסופו של דבר, מה רצו מוציאי-לעז אלה – שדוקטור וינר המלומד יכבדם בציון “מעולה” כשלא ידעו להבדיל בין אבן-חול נובית לבין אבן בַּשָנִית?!

אני שומע אתכם מתקנים אותי ואומרים: אבן-בזלת, ובכן, רואים מייד שלא נמניתם עם תלמידיו ושומעי לקחו של דוקטור וינר שלנו. שהרי העלה מורנו הדגול במחקריו כי עלינו לכנות את אבן הלבה השחרחרה-אפורה הזאת בעברית בשם בשנית – על שם הרי הבשן שבעבר הירדן המזרחי. וזאת למה? כי בני עמו של טיטוס, הרומים הקדמונים, כינו את אבני הגעש שלנו ברומית בשם באסאן ליטוס, שפירושו: אבן הבשן. מבאסאן ליטוס רומי זה נוצרה המילה באזאלט. צודק, איפוא, דוקטור וינר בטענו שיש לקרוא ליצור גיאולוגי זה בשם עברי מקורי – בשנית ולא בזלת…

וכלום רק בעניין זה צדק דוקטור וינר שלנו? הצדק היה עמו גם בפרט גיאולוגי חשוב אחר – אותה אבן אשר שמה גרניט. שורשה של מילה זאת – היה טוען לפנינו כשהוא מיישר את הכיפה השחורה שעל ראשו ומחליק זקנקנו הקצר והמטופח – אף הוא במילה רומית עתיקה, גראנום, שפירושה: גרעין. ובכן, למה לנו לגרוס גרניט, אם אפשר לשים בפי ילדינו מילה עברית מקורית ויפה: גרעינית? ובכן, רבותי, אבן גרעינית!

— מיסטר שוכמן! – היה מורנו וינר מכריז מעל גבי הקתדרה הקטנה שבכיתתנו, כשהוא מזדקר ומשפשף ידיו זו בזו – שמע נא, בני!

— כן, מורי – נענה לו אותו תלמיד מבני מחזורנו, בחור גבוה וצנום, חיוור ופניו זרועים פצעונים כשהוא מרעיד כולו וקולו נחבא.

— מיסטר שוכמן – חוזר מורנו ועיניו מנצנצות בברק משובה – קרב נא אלי ואמושך, בני… כולנו מתלחשים, ובכיתה עובר רחש. רבים מכעכעים בגרונותיהם ומתכוננים להצגה מבדחת.

— הו, טבעת? – שואל מורנו כשהוא בוחן במבט חודר את יד ימינו של חברנו שוכמן – האינך יודע ששונא טבעות אני?!

— זאת, סתם ככה – מגמגם חברנו, מסמיק כולו ומכניס ידו לתוך כיס מכנסיו להחביאה.

— הזוכר אתה, מיסטר שוכמן, את אשר אמרו הלטינים הקדמונים על תלמיד שענד טבעת? – שואל מורנו כשהוא שולף את ידו המוצנעת של חברנו שוכמן מתוך כיס מכנסיו.

חברנו שוכמן מגמגם חרש ומרעיד.

— נו, פריצים? – פונה המורה אלינו.

— דיסקיפולוס אנולטוס – אנו עונים במקהלה-צוחקת – אסינוס קוואדראטוס. (תלמיד בטבעת – חמור במרובע).

— כלומר, מר שוכמן! – מבאר מורנו לתלמיד הנבוך – תלמיד בטבעת הוא חמור בקוואדראט (בריבוע)! אנו פורצים בצחוק, ומורנו ממשיך לשאול את בעל-הטבעת, כשהוא מתנדנד להנאתו על כסאו, המוצג על גבי הקתדרה: ובכן, מיסטר שוכמן, מה אתה יודע על הגרעינית?

— שהיא, היא עשויה גרעינים – עונה הנשאל ברטט, כטובע הנאחז בקש.

— יפה, בני, יפה מאוד – מעודדו מורנו וינר למראית-עין ומנענע בראשו למולו – גרעיני חמנית? ואולי גרעיני אבטיח, המכונים בפי בני עדות-המזרח שלנו בשם “פפיטס”?

הנשאל נבוך, מביט אל חבריו אשר בכיתה במבט מתחנן, כמבקש על נפשו.

— נו, תלמידי חכמים? – פונה דוקטור וינר אל הכיתה כולה ומניף ידו למעלה, כמנצח על מקהלה – לחשו-נא לחברכם המסכן בקול רם.

ואנו עונים יחד ובקול רם: הגרעינית מורכבת משלושה מינרלים שונים: קווארצה, פצלת השדה ונציץ! אח, כן, כן! – קורא חברנו המסכן שוכמן כשהוא מגיש אצבע יד ימינו למצחו – נציץ, פצלת השדה וקווארצה!…

— אכן, אינך בקו הבריאות היום – מסכם מורנו לגיאולוגיה את שיחו עם התלמיד-הקרבן, ומתקין את הכיפה שעל ראשו – אתה זקוק לרחמי-שמיים, בני…

ובסוד אגלה לכם, אך ברצינות גמורה – שאת לבי שלי שבה מורנו זה בהומור שלו בעיקר. כי אלמלא הומור זה, כיצד הייתי מהלך ומחמר אחרי חמורו שעות ארוכות במדבר ובציה, בבדידות האיומה ובדומיה המעיקה?

כן, עתה גיליתי לכם את הסוד: לא הלכנו למצוא מכרות-זהב במדבר יהודה ובשממות עמק הירדן, ואף לא כיתתנו רגלינו בחיפוש אחר כלי-חרס עתיקים במערות שבהרי השומרון והגליל, שהרי השכבות הגיאולוגיות של “ארץ הבחירה” לא נתברכו במתכות ובפחמי-אבן, אלא באבני גיר, אבן חול נובית ובשנית (היא הבזלת…).

— כי לו נתברכו הרינו בזהב – היה אומר מורנו וינר וצוחק – מי יודע אם לא היינו חוזרים על מעשה העגל…

ולוּ נתגלה לנו מטמון באחד מטיולינו, הרינו משוכנע ובטוח שמורנו וינר היה מוסרו לקרן-הקיימת לישראל, או לרב קוק זכרונו לברכה, למען הישיבה שניהל. כי נקי-כפיים ושונא-בצע היה מורנו למולדת מאז ומעולם – עני ורוכב על חמור…

ומדוע משלב אני חמור בכל סיפור וסיפור?

ראשית, כיוון שארץ-ישראל נתברכה אז בחמורים, ולא ניתן היה להתעלם מהם. ושנית, בדרכם של אבותינו הקדמונים אני הולך, שהיה להם עסק עם חמורים: אברהם אבינו חבש חמור, יעקב התפאר: ויהי לי שור וחמור, יששכר בנו נמשל לחמור-גרם, ומשיח צדקנו אף הוא יבוא רכוב על חמור…

וכלום היה לדוקטור וינר חמור משלו?

לא חמור ואף לא זנבו של חמור! אלא כיוון שראה, כי חובב גיאולוגיה אני ולהוט אחר אבנים – האיר פניו אלי ועשאני נושא כליו. הייתי יוצא אתו לסיוריו, ומלווה אותו בטיוליו, ויוצק מים על ידיו. פח ישן ומוחלד מצאתי וזכיתי בו מן ההפקר. והייתי ממלא אותו בנדודיו אבני-שיש ואבני צור ומאובנים מכל המינים. ופנקס היה לי, שבו הייתי רושם תמיד את הסבריו וביאוריו של דוקטור וינר, לבל אפסיד אף מילה אחת.

צמחים אפשר לאסוף בטיולי הטבע ללא גבול. ולשאת אותם מתחת לזרוע, אך אבנים – כמה אבנים מסוגל בן-אדם לסחוב בידיו?!

— ובכן, בני – אמר לי פעם מורי וינר כשחזרנו מאחד מסיורינו, כשראני כושל תחת משא האבנים — כל יהודי שבארץ-ישראל זקוק לחמור.

שאלתיו: ומאין ניקח חמור, מורי?

ענה לי בשאלה: ומי הם בעליו של אותו חמור אפור, הקשור בחצר הסמינר שלנו?

– רכושו של סעדיה עדני הוא. נער תימני מבני כיתתי – אמרתי.

— שאל: כלום נכה הוא ברגליו, חלילה?

— חס ושלום! – עניתי אני – אלא שמתגורר הוא בשכונת שמעון הצדיק הרחוקה. אשר בדרך להר-הצופים, והוא בא לסמינר רכוב על החמור.

— ומה יחסו למדע הגיאולוגיה? – שאל מורי וינר.

— הוא מקנא בי, שזכיתי להיות נושא כליך ויוצק מים על ידיך – עניתי.

צחק ואמר: יפה, בני, בעקידת יצחק הרי כתוב בפירוש – “שבו לכם פה עם החמור”. בלשון רבים!

עניתי: אתהה על קנקנו ואדבר על לבו, שישתתף בסיורינו וחמורו אתו.

נער בשנות העשרה היה סעדיה עדני, גבה-קומה ודל בשר. בעל פנים מוארכים-שחומים ועיניים שחורות ויוקדות. הדבר הבולט שבפניו היה ה“סימנים”, אלה הפאות המסולסלות והמבהיקות. שהיו משתלשלות ויורדות מרקותיו כשני קפיצים נעים ומגיעות עד כתפיו החדות ממש.

לא רק בתורה, בנביאים ובכתובים היה סעדיה שלנו בקיא, אלא גם במדרשים ובזוהר. והיה מהלך ליד חמורו וממטיר מפיו פסוקים, מאמרי חז"ל ומדרשים בלי הרף – כדי לבדח את דעתו של מורנו וינר ולשמח לב כולנו.

כשהיה סעדיה מפסיק משנתו ונותן מנוחה לשפתיו היה מורנו מפנה ראשו לאחור, ומתלוצץ. פעם שאל:

— מרי סעדיה, היודע אתה מה זה “ציגעגע בּוֹבְּקיס” (צפיעי עִיזים)?

— לא מורי – ענה הלז בתמימות.

— ובכן, – המשיך מורנו ואמר – המשך והמטר בני, את מטר תורתך, כי חמוריהם של יהודי תימן חיים בעיקר על מזון רוחני…

— אך מה זה “ציגעגע בובקיס”? – שאל סעדיה צוחק.

— חה, חה, חה! – צחק מורנו. מעל גבי החמור – ציגעגע בובקיס, בני, הוא חומר כימי חשוב, שאדמת ארץ-ישראל כולה זקוקה לו כדי שתצמיח מאה שערים.

— המורה לכימיה עוד לא לימד אותנו נוסחה זאת – אמר סעדיה ופרש ידיו לצדדים כמתנצל – אך אני אשאל אותו באחת ההפסקות מהו חומר כימי זה.

— הוייססה, ששש!

הנה קרבנו למחצבה שבהרי שער-הגיא, שבה עבדו עשרות פועלים אשר שולי מעיליהם הארוכים והמפוספסים מופשלים כלפי מעלה ותחובים מתחת לאבנטיהם. באלאמִינות (מוטות-ברזל) ארוכות וכבדות הולמות בקצב ומקרקרות בסלע, ופטישים דופקים-מצלצלים. ומעל המדרגות החצובות לארכו של קיר-אבן מרוסק ומלבין מהדהדות קריאות ממושכות ומתנגנות: בא-רוד! בארוד! באררווד! (אבק שריפה)!

טראח, באץ, באאץ!!!

רעש והתפוצצות, מהומה ותמרות-עשן, וריח אבק-שריפה…

— בידך אפקיד רוחי! – לחש מורנו והתכופף לעבר ראשו של החמור.

— שומר פתאים השם! – קרא סעדיה, כשהוא צוחק ומסתתר מאחורי החמור ומושך אותו אליו – אוי לרשע ואוי לשכנו…

— רצונכם לראות איך אני מקיים את מאמרי חז“ל “מכל מלמדי השכלתי” ו”לא הביישן למד"? – שאל מורנו כשהוא יורד מעל גבי החמור. נאנח אנחה עמוקה ומיישר את גבו השבור.

— ודאי, מורנו.

— ובכן, סעדיה בני, היה נא אתה לי לפה ולמליץ.

— לשמש תורגמן בין הסתתים ובינך?

— כן, כן, בני החכם.

— הם לא יודעים כלום, מורי! – צוחק סעדיה ומושך כתפיו בביטול.

— נקרא נא לנער ונשאל את פיו תחילה, סעדיה – ענה מורנו ברוגז גלוי, כשהוא מתכופף ומרים שבר-אבן בידו – ואל-נא תהיה אץ להשיב.

— איסמע (שמע)! – קרא סעדיה לפועל קשיש, היושב בצִלו של שק פרוש על מוטות על מוטות ומסתת אבן בפטיש ובאזמל.

— אַיְוָה, יא חוואג’ה (כן, אדון) – השיב הסתת כשהוא מפסיק סיתותו.

— שו הדה (מה זה?) – שאל סעדיה כשהוא מושיט מולו את שבר האבן אשר שם מורנו בידו.

— חאג’ר (אבן) – ענה הזקן והצטחק.

— ודאי – ליגלג סעדיה – אבל החכים (הדוקטור) רוצה לדעת את שם האבן.

— זה חכים (רופא)? – שאל הסתת כשהוא מניח את פטישו ואזמלו, מזדרז וקם – בחיי, אללה שלח אותו אלי. כל הלילה כולו חשתי בבטני.

הוא התיר אבנטו, שילשל בזריזות את מכנסיו הארוכים והרחבים וגילה את בטנו…

— חה, חה, חה! – צחקנו שלושתנו צחוק מידרדר – באללה, סינימה בלש…

— הוא חכים של אבנים – הסביר לו סעדיה לסתת – מועלם (מורה).

— הוא חכים לאבנים, ושואל אותי לשם האבן?! – רטן הסתת ומשך את הפנטאלון (המכנסיים) למעלה, כשפניו נבוכים ומסמיקים.

— אמור, אמור, יא-סאחבי (ידידי) – זירזו סעדיה.

— הדה, מיזי יהודי – השיב הזקן כשהוא מגחך לאחר שהסתכל באבן.

— מה פירוש המילה מיזי? – שאל מורנו וינר את סעדיה – וסעדיה תירגם: “המשובח”.

— ומדוע יכנו את האבן הזאת דווקא בשם מיזי יהודי, סעדיה?

— הפועל השיב וצחק, וסעדיה תירגם: מפני שהיא קשה מאוד, כמו יהודי…

— חה, חה, חה! – צחקנו שוב על שדעת הערבים עלינו היא כדעתו של משה רבנו עליו השלום שאמר על עם ישראל: עם קשה עורף.

— ואיך יכנו את האבן הזאת? – שאל מורנו בהושיטו מול הסתת שבר-אבן אחר.

— זה מיזי אחמד, יא מועלמי (מורי) – השיב לו הזקן.

— כי צבעה אדום – מסביר סעדיה.

— וזאת?

— זאת מיזי חילו.

— האם היא מתוקה באמת? – שאל סעדיה וליקק את האבן בלשונו

— לא, מפני שהיא יפה מאוד – ענה הסתת והגיש את האבן לשפתיו – שאלאבי כתיר (יפה מאוד).

— חוואג’ה, קנה זאת בשילינג! – הכריז נער-סתתים בקול רם, כשהוא בא בריצה ומושיט למורנו קונכיה גדולה ומאובנת – קנה צעצוע לילדך, בחיי ראשך!

— זה אמוניטס – קרא מורנו בפליאה כשהוא כובש התרגשותו ובודק את השבלול המאובן בסקרנות מרובה – כמה הוא רוצה בעד האבן הזאת, סעדיה?

— עשרה גרוש, חוואג’ה, בשבילך! – השיב הנער, שהיא בעל עיניים מודלקות.

— אך בלי חיידקי הגרענת שבעיניו – אמר מורנו והושיט לנער מטבע-כסף.

— זהו מאובן חשוב מתקופת הטריאס – הוסיף דוקטור וינר בשמחה גלויה – ובאתי על סיפוקי בטיול זה. הכיאולוגים כינו אותו בשם אמוניטס, כי הקונכיה לוליינית כקרני האל המצרי אמון, אשר ראשו היה בדמות ראש-איל…

— מה אתם רוצים כאן, יהודים?! – נשמע פתאום קול צרוד קורא בזעף ובשנאה – אימשו מן-הון (הסתלקו מכאן)!

— זה מורה! – קרא סעדיה לעבר בעל המחצבה, שהופיע ממעמקי המחצבה והוא זעום פנים ובידו מקל ארוך ועבה.

— יאללה הסתלקו מכאן מייד!

— אנחנו מטיילים ולומדים! – צעק סעדיה בכל כוחו להגנתו.

— ומה זה בידו של מורך?! – שאל בעל המחצבה וחטף ברוגז את המאובן מידי מורנו הנבוך.

— זה צעצוע לילדים – צווח סעדיה ונסה להשיב את הגזלה.

— הדה מן אלשייטאן (זה מהשטן)! – צרח הזקן בקצף על שפתיו – ממנוע! (אסור) לקחתו בידיים!…

— יא בן-אדם! התגעש סעדיה, ואנו ענינו אחריו בצריחות. אך לפתע הניף בעל המחצבה את מקלו, והתחיל חובט בחמורנו המסכן שעמד רגוע ושליו וקטם עשבי-בר בין האבנים.

— חדל, בן אדם!

— מושו מכאן, הכופרים, ובניו של השטן! יאללה! יאללה!

טרם הספקנו לעמוד על הקורה לנו, והחמור המוכה והמבוהל חדל לתלוש עשב בשפתיו, הרים ראשו, פתח פיו והתחיל לנעור ולדהור כשפניו דרומה – לעבר צרעה ואשתאול…

— הויס, הויס! – צעקנו ואנו מקפיצים ודוהרים אחריו – עמוד, חמור מטופש, ואל תקים מהומה ורעש!

אך החמור עלה בגבעות וירד בבקעות, טיפס על צוקים וירד לעמקים – ואנו רצנו אחריו כשאנו טובלים בזיעה. הוא נוער – וסעדיה מזורר. מורנו פורש ידיו וזועק, ואני ספק-בוכה ספק-צוחק… סוף-סוף נעצר החמור סמוך לפתח מערה, נרגע וחזר לתלוש עשב ירקרק. הקפנו אותו בשמחה ובלטיפות, והחלקנו את עורו המבהיק מזיעה. הביט סעדיה שלנו סביב סביב, הריח ואמר: מסכני הקטן והאומלל. כל היום כולו לא באה טיפת מים אל פיו, ועתה הוא ודאי צמא. הבה אבדוק במעמקי המערה, אולי יֵקרה לנו אלוהים מקווה מים.

נכנס סעדיה למערה – ודוקטור וינר ואני ישבנו עם החמור. מורנו בירך על עוגה ופרי, והיטיב את לִבו והחייה את נפשו. כי מאז הבוקר היינו שקועים בגיאולוגיה ובמאובנים, והסחנו דעתנו מדברים שיש בהם טעם. אף אני הוצאתי מילקוטי עגבניה ומלפפון וסעדתי את לבי בירק, כי טבעוני הייתי באותם הימים, ורק מעט לחם היה בא אל פי.

עודנו לועסים וטרם בלענו – וסעדיה יצא את המערה, פניו חיוורים כסיד, והוא מרעיד כולו. צחק מורנו ושאל: מה לך, סעדיה רחימאי, רק רגע קט שהיית במערה וכבר חלית בקדחת המערות?

ענה סעדיה ושיניו נוקשות: מראות אלוהים ראיתי במעמקי המערה, ואחזתני חלחלה.

שאל מורנו והוא כולו פליאה: שמא נפלת בידיו של אשמדאי, חלילה, או נחטפת על ידי לילית?

ענה סעדיה ושפתיו מרטיטות: בואו נא אתי, בבקשה, ותראו אף אתם מראות אלוהים…

— הוציא מורנו וינר את ציציותיו מתחת למקטורנו. נשק אותן וחיבקן בידיו. ואילו אני אחזתי בידו הרוטטת של סעדיה ונשימתי נעצרה. צעד סעדיה בראש ואני אחריו, ומורנו הולך אחרינו וציציותיו בידיו.

במערה היתה חשכת-מצרים ואפלת שאול. משק עטלפים היה על ראשינוּ, ועיני ינשופים קרצו כשהן מנצנצות וכבות חליפות מתןך כוכים שבדפנותיה. חשנו אדמה רטובה מתחת לרגלינו וטיפות-מים נפלו על ראשינו.

פתאום חדרה אלומת-אור דרך חור שבתקרה, ומעמקי המערה הוארו. עינינו נעצמו מעצמת האור ועצרנו במקומנו כרתוקים. אך כשחזרנו ופקחנו את עינינו – פרצה קריאת התפעלות והתפעמות מפיות כולנו והיינו כנדהמים, כי הדבר אשר נגלה לעינינו במעמקי המערה היה מקסים ובלתי רגיל, משהו אלוהי באמת.

— מקדש! – קראנו נרגשים – דביר ממש. אכן, בית אלוהים!

מעל גבי התקרה בלטו ונתלו כלפי מטה נרות ארוכים ולבנבנים, מעוּבִים ביסודותיהם ומחודדים כשפודים בקצותיהם התחתונים; ולמולם התרוממו מעל גבי הקרקע עמודים דמיוניים, עשויים שכבות-שכבות שזורות ומפותלות. דומה היה עלינו, כי חדרנו לתוך יער בראשית סבוך, מת ומאובן…

— מעשי אלוהינו – אמר מורנו וינר בקול רוטט – חזיון לילה…

— מה כאן, מורי? – שאל סעדיה וקולו רווי-דמעות – הבעולם של מציאות אנו נמצאים, או בעולם הדמיון?

מורנו וינר שיחרר את הציציות מידו, כיעכע בגרונו ואמר: אלה הם נטיפים וזקיפים בני.

— מה-מה? – שאלנו בסקרנות.

— סטאלאקטיטים וסטאלאגמיטים – ענה מורנו והניע ראשו מעלה ומטה – הנטיפים העליונים מכונים בגיאולוגיה בשם סטאלאקטיטים, והם מתהווים משך שנים רבות-רבות על ידי נטיפי-סיד, הנוצרים בעת חלחול איטי של המים דרך שכבת סלע הגג ויורדים ממנו כמבנים תלויים מן התקרה, ואילו התחתונים הנקראים סטאלאגמיטים הם נטיפים דומים, שעלו מקרקע המערה ונוצרו על ידי טיפות שנשרו מלמעלה, והם נקראים זקיפים.

— סלח לי, מורי, – אמר סעדיה וקולו רועד – אני חושב, שזה מקדש קדום, מעשה מחשבת של אלוהינו בעצמו ובכבודו,..

— אשרי יולדתך – אמר מורנו דוקטור וינר כשהוא מחבק את סעדיה וטופח לו דרך חיבה של שכמו – ירבו כמוך בישראל, סעדיה בני…

יצאנו את המערה בדומיית קודש, ולא הוספנו דבר. וכעל-פי צו עליון אספנו אבנים וסתמנו את פיה. אחר כך עלינו אל גג המערה וגיבבנו גל-אבנים על הפירצה שבעדה הסתנן אור-היום פנימה, כדי שיישמר בשלמות ובטוהר מעשה אלוהינו, עד שיבוא משיח צדקנו…

 

36. נלינה בכרמים    🔗

אם תשאלו אותי, מתי ואיפה התחנכתי לאהבת עמל-כפיים – אענה ללא היסוס: גם זאת למדתי בבית-המדרש למורים בירושלים, שבראשו עמד המחנך הדגול דוד ילין.

מנהלנו דוד ילין, היה יליד הארץ, אך לא השתייך להסתדרות העובדים שנוסדה בתרפ"א. ואף לא היה איש תנועת העבודה. להיפך, הוא ראה בניצניה של תנועת העבודה העברית שהחלו לנבוט אז בארץ, סטיה מדרך הציונות של בנימין זאב הרצל ואחד העם – והסתייג מהם. וכשקמו אחדים מחברינו שבסמינר, יצאו לחיפה להשתתף בוועידת היסוד של ההסתדרות והפסידו יום-לימודים אחד – כינס דוד ילין את כולנו באולם האסיפות שבסמינר, ונאם באוזנינו נאום ציוני נלהב, אשר סיימו כדרכו, בחרוזים:

אנחנו נמשיך ללכת בדרכו של הרצל מנהיגנו,

אנחנו נבנה ארצנו ברוח אחד העם סופרנו,

לא נימשך אחר לנין וטרוצקי האדוֹמים,

האומרים לאסור על אחינו שברוסיה את תנ"כנו ותלמודנו הקודמים.

תמימים נהיה עם אלוהינו ותורתנו,

וברוחם של משה ורבי עקיבא נבנה את ארצנו!…

אודה ולא אבוש, כי אף אני הייתי בין הקוראים “הידד” ומוחאים כפיים לנאום הציוני הזה; אך פנקס החבר של ההסתדרות שבידי מעיד עלי כמאה עדים, כי לא שוכנעתי מדברי מנהלי: פנקס זה נושא את המספר 737, והוא עדות חיה לכך שאני שייך לאלף הראשון של חברי ההסתדרות.

לפני ימים מעטים סרתי לאחד מסניפי קופת-חולים: הגשתי לפקידה הצעירה את פנקס החבר שלי, וביקשתי לקבל תור לרופא.

בדקה הפקידה את פנקסי, הציצה בי ושאלה: זה אתה?

הצטחקתי ועניתי: נדמה לי…

הניפה את פנקסי לעבר הקהל הרב שצבא על אשנבה ואמרה: ראו פלא: מספר 737 עודנו חי! והרי כבר יש לנו יותר ממיליון אחריו…

כל התור כולו צחק להלצתה של הצעירה, ואף אני צחקתי אתם – כי זכיתי לשאת על גבי יותר ממליון חברי הסתדרות, ועודני חי…

אולם נחזור לענייננו. אני שומע אתכם שואלים בתמיהה: אם מנהלכם ילין היה נגד “ההסתדרות”, כיצד אתה מספר לנו שבבית-מדרשו התחנכת לאהבת עבודת-כפיים?

אמת, לא רק לעבודה סתם התחנכתי שם, אלא לאהבת העבודה החקלאית. זאת – הודות למורינו הנלבבים יהושע אביזוהר ואברהם מלניקוב, שהורונו זה בוטניקה וכימיה וזה התעמלות וכיור.

בחודש כסלו של שנת התרפ"א נוסדה בחיפה הסתדרות העובדים העברים בארץ-ישראל. ובחודש ניסן באותה שנה התנפלו ערבים מוסתים ביפו ובשכונותיה על יהודים שבפרברי תל-אביב, ורצחו עשרות נפשות על לא עוול בכפן.

במאורעות אלה נרצח גם הסופר יוסף-חיים ברנר, אשר שכן באותם הימים בדירת ידידיו בבית ערבי, לא הרחק מהמנזר הרוסי אשר בקצהו הדרומי של רחוב הרצל.

במאורעות אביב התרפ"א נרצחו גם כמה וכמה יהודים בפתח-תקוה. והנציב העליון היהודי, הרברט סמואל שהיה חלוש אופי, ראה כיצד נרצחים לעיניו אחיו בני עמו בארץ-ישראל – ולא נקף אצבע להושיעם.

יתר על כן, הוא נתן פרס לרוצחים בהכריזו על הפסקת העלייה. כלומר: הוא הכריז כי יהודים לא יורשו עוד לעלות לארץ-ישראל. אלפי חלוצים מפולין ומרוסיה, מליטא ומרומניה, אשר היו בדרכם לארץ-ישראל באניות אשר שטו בלבב-ימים – הוחזרו לנמלי רומניה ואיטליה…

ואז פרצה בסמינר למורים שבירושלים “מלחמת אחים” בין בני המושבות (אשר כינינו אותם בלעג “נכדי הבארון”), ובינינו החלוצים (אשר נקראנו בפיהם בלגלוג “היחפים”). סיבת הריב היתה פשוטה: אנחנו, החלוצים, לא יכולנו לשבת בחיבוק ידיים ולחשות, כאשר שכנינו הערבים המסתים התנפלו על יהודים ופרעו בהם; ואילו הוריהם של חברינו לסמינר, בעלי הפרדסים והכרמים שביהודה ובשומרון, העסיקו פועלים ערבים במשקיהם וכאילו כילכלו בכך פורעים ורוצחים.

תבענו מבניהם-חברינו שיצטרפו למאבקנו בהוריהם נגד העבודה הערבית הזולה ובעד העסקת פועלים עברים במשקיהם, אך הם תמכו כמובן בהוריהם וסירבו להצטרף למאבקנו.

כך היינו אנו, החלוצים, מתגודדים בחצר הסמינר ושרים במקהלה: "חלוצים חלוצים, הוי, איפה נ-ע-בו-ד?! בפתח-תקוה בדואים, בנס ציונה – חורנים, וביקב שבראשון – בני האיכרים!… כיוון שמהחורן ומהמדבר נהרו לארץ-ישראל בני ערב לשבטיהם, כשהתבססו בה היהודים ויצרו מקומות עבודה לרוב…

ואילו הם היו עולים על גבי האבנים שבחצר ומדקלמים: “מעשה שקרה בסג’רה שבגליל! פועל עברי לקח חליל, ספר ועדר ואקדח – ויצא למרעה שבואדי נידח. חילל בחליל ובספר קרא – עד שנרדם והשמיע נחרה. וכשהקיץ משנתו והביט סביב – אין עדר ואין אקדח – יא חביב! ושרדו רק המשקפיים והחלילית, וספר השירים על שולמית הגלילית…”

— חה-חה-חה! – היו בני המושבות חוגגים.

— בוז למרעיבי החלוצים! – היו אנשי שלומנו קוראים בקול.

— הפועל העברי עולה ביוקר!

— והוריכם הפרדסנים עלו לבארון רוטשילד בזול?!

— אם נגרש את החורנים מפרדסינו ומכרמינו היכן ניקח פועלים עברים כה רבים במקומם?! – שאלו בני הארץ בקנטור – שמא תבואו אתם ללכלך ידיכם הלבנות?

— הו, חביבי, חביבי! – התערב מורנו אביזוהר וניפנף בשתי ידיו מולנו – הגידו: כן! כן!

— כן! כן! הכרזנו אנו והריעונו תרועה גדולה – אנו מוכנים ללכת לעבוד בקטיף ובבציר בכרמיכם, ובלבד שתוציאו את הפורעים והרוצחים מהמושבות! — בראבו, צוציקים! – קרא מורנו מלניקוב ומחא כף – גם אני מצטרף!

— גם אני! – הודיע מורנו אביזוהר ופניו הסמיקו מהתלהבות – מצוין, בחורים, נלך! כולנו נלך ונסיר את החרפה הזאת מהמושבות! הולכים! סוף! כולנו נלך לבציר ולקטיף. מצוין!

— יחי! קראנו כולנו בהתלהבות, הרמנו את מורנו החביב אביזוהר מעלה-מעלה ושרנו: עם עברי, ארץ עברית ועבודה עברית!

עד שישבנו להטליא בגדינו, להתקין סוליות לנעלינו ולארוז את חפצינו – התיישבתי אני בהיחבא וחיברתי הימנון לגדוד העבודה שלנו. וכי איך נצא לעבודה בלא שיהא בפינו שיר-עבודה מקורי, שילווה אותנו בעבודת הקטיף והבציר?

ובכן, בקול רם ושמח – שירו חברים:

בסמינר הכריז התוף:

כבר הוסר החרם!

מותר ליהודים שקדים לקטוף

וגם לבצור בכרם!

הוי תלמידי דוד ילין!

כבר הוסר החרם!

לכפרים נצא ונלין

ונייהד הכרם!

נצא לכפר משאון העיר,

כי כבר הוסר החרם

לבצור במחול ולקטוף בשיר

ונגרש שועלים מהכרם!

אסור לחסום בדישו השור!

התדעו עוד טרם?

ומותר לזלזל מלוא הכור

מכל תנובת הכרם!

הוי, קומו, בחורים חרוצים,

והצילו את המולדת!

נכשו מהכרמים את הקוצים

וגדלו אומה עובדת!…

ילקוט על השכם, מטה ארוך ביד, כך צעדנו זוגות-זוגות בדרך למושבות הוותיקות שביהודה.

מלניקוב צעד בראש, כשמגבעתו האוסטרלית רחבת-השוליים על ראשו ומשרוקיתו המכסיפה בין שפתיו – והוא שורק לנו קצב: שמאל! שמאל! שמאל, ימין, שמואל! ואילו אביזוהר צעד מאחורינו, כשהוא מזמזם לעצמו זמזום חרישי, וסר תכופות לצדי הדרך. מתכופף ועוקר צמח נדיר, מכריז עליו בהתפעלות ומכניסו לתוך מכבש קטן העשוי שלבי-עץ, שאותו אחז בידו הימנית.

– צוציקים לשיר! – הכריז מלניקוב גבה-הקומה ורחב הכתפים שוב ושוב – ידעו נא בני המושבות שביהודה כולם, כי הסמינריסטים באים לגרש את החורנים מהכרמים ולהשליט בהם עבודה עברית.

עשרים קולות אדירים היו פוצחים בשיר, והפרדסים שמסביב ענו לנו בהדם. אך רגלינו היו מדשדשות בחול העמוק, פנינו מיוזעים ובגדינו טבולים בפלגי-זיעה, ונשימתנו כבדה וחדל השיר… אך אז שר מלניקוב מורנו לעודדנו – והנה עלו שוב קולותינו, עלו ועוררו והוציאו לרחוב הראשי השומם שבמושבות סקרנים, כלבים וחמורים…

כמעט שנה שלמה חלפה-עברה אז מיום שעליתי ארצה, אך את המושבות טרם זכיתי לראות בעיני מחמת חסרון-כיס. אוטובוסים לא היו אז בארץ והנסיעה ברכבת עלתה במחיר שידי לא השיגה. התבוננתי, איפוא, סביבי בהתרגשות ובהמיית נפש ולִבי התרונן.

עגלות עמוסות סלי נצרים גדושים ענבים חלפו תכופות על פנינו. כשפועלים זרים מזרזים את הפרדות בקריאות קולניות: יאללה, יאללה, רוּך, יא מאג’נונה! (הלאה, הלאה, לכי, משוגעת!)…

הנה המושבה העברית, אשר עליה חלמתי כל ימי ילדותי בגולה. מה רציתי לחסות אף אני בצלה. לעבוד אדמתה, להשקות פרדסיה ולבצור ענביה – כדבריו הנמלצים והמחורזים של מנהלנו דוד ילין. לשתות מימיה ולטעום מפֵּרותיה, להתרועע עם בניה ולהאזין לנגינת בנותיה… התפתח לנו שעריה ותאסוף אותנו אל בין זרועותיה?

לפתע פתאום נשמע באוזנינו קול: בואו הנה! עלו על הגבעה! ברוכים הבאים!…

האם ציר שלוח הוא אלינו?

לא הרי שלמה’לה היקר! שלמה’לה ריסקין שלנו, אשר הקדים ונסע למושבתו רחובות לפנינו, כדי להשפיע על סבו הישיש שיקלוט אותנו אל מטעיו ויעסיק אותנו בקטיף השקדים ובבציר הענבים שבמשקו. בעל מטעים עשיר היה סבו של שלמה’לה ריסקין, אחד מ“חובבי ציון” האחרונים, ובמטעיו עבדו תמיד פועלים עברים לצִדם של החורנים…

העפלנו ועלינו על הגבעה הנטועה עצים כשאנו שרים ומריעים ומחבקים את חברנו לכיתה, הצנום והשחרחר, פורקים את התרמילים מעל גבנו ומשתלבים במעגל. בן רגע שכחנו את עייפותנו ואת בגדינו הטבולים בזיעה, ויצאנו בריקוד הורה נלהבת. והנה יצאו אלינו סבו וסבתו הישישים של שלמה’לה. הוא גבוה ובעל זקן ארוך ולבן, והיא נמוכה, פניה מקומטים ומטפחת משי צהבהבה עוטפת את ראשה. הם נכנסו לתוך המעגל, ויחד עם מורינו מלניקוב ואביזוהר יצרו מעגל בתוך מעגל; וכשהם מתנועעים בקצב אחד אתנו, שרו גם הם בהתפעלות: רחובות לנו ביהודה, רחובות לנו ביהודה; אל יבנה יהודה; אל יבנה יהודה!

לאחר שנחנו התכבדנו בענבים טובים ובמים שצוננו בג’ארה, כד חומר גבוה וכרסני ועטוף שק רטוב – עלה שלמה’לה על עץ גבוה ורחב-נוף שבירכתי חצר סבו, טיפס כחתול מעלה-מעלה ומשור בידו, והתחיל לנסר ענפים ארוכים ועבים – והם השמיעו חריקה ונפלו ברשרוש מטה.

— הזהו האקליפטוס הפלאי, אשר ייבש את הביצות בחדרה וביסוד המעלה?! – שאלתי נפעם ונרגש.

— אכן הוא ולא אחר! – ענה מורנו אביזוהר, כשהוא קוטם עלים מאורכים וצרים, ממוללם באצבעותיו, מגישם לאפי ואומר: הרח נא ריחם, חביבי… הרח….ריח גן עדן ממש!

צוציקים! – קרא מורנו מלניקוב ושרק במשרוקיתו – היום קצר והמלאכה מרובה! – יקח איש-איש ענפו בידו וילך אחרי מייד!

כל אחד חפר במעדר חור באדמה, ותקע ענפו בתוך הגומה. וכך, אט-אט, הוקמה סוכה ויארמולקה (כיפה) למעלה – מלון אורחים לכולנו, שבו נחסה ונתכסה מפני הקור, ולמחרת בבוקר נקדים ונצא לקטוף שקדים!…

— אח, מורי ורבותי – קרא בעל המטע. מר גבעתי הישיש, כשהוא צוחק ומוחא כף – כולכם מלומדים ומשוררים ואני מרכין ראשי המלבין בפניכם. אבל רבותי, אני זקוק לפועלים ולקוטפים חרוצים, ולא לחורזי חרוזים…

כל אותו לילה, שכבנו על מחצלות ושקים ושרנו שירים והתלוצצנו וסיפרנו בדיחות. מלניקוב שרק ואביזוהר התחנן, אך קורי השינה לא אבו להדביק את עפעפינו. אודה ולא אבוש: הייתי נרגש קצת, ולבי הלם ופעם ודפק. הנה זכיתי לעלות לארץ חלומותי, ואני שוכב על אדמת מושבה עברית ביהודה.

כאן, על ידינו ממש, התחילה הציונות להתגשם. הביל“ויים, ראשון-לציון ונס-ציונה. הבארון רוטשילד ונפתלי הרץ אימבר, מחבר “התקווה”. מיכל הלפרין החולם ומייסד ה”שומר", וגן הילדים ובית-הספר העבריים הראשונים. כאן התחילו לדבר עברית, לזרוע ולנטוע בידיים עבריות.

— צוציקים, לישון!? – קרא מלניקוב שוב ושרק שריקות ממושכות…

— אח, בחורים, בחורים, נוחו ושִתקו. עוד מעט צריך לקום ולצאת לקטוף – התחנן אביזוהר – באמת, בחורים…

בין כה וכה עלה השחר. כלבים נבחו ותרנגולים קראו, פרה געתה ורועה חילל. קמתי ויצאתי מן הסוכה, הבטתי מזרחה וחיפשתי את השמש…

— בוא, בוא חביבי! – הקביל אביזוהר את פני בבת-צחוק טובה – בוקר טוב! הישנת קצת? העצמת לפחות את העיניים? לא ישנת, נכון? גם אני לא עצמתי עין, חביבי, כי הייתי נרגש קצת… אתה מבין? ביל"ויים, ציונות, הרצל והצהרת-בלפור. אקליפטוס וגפנים, שקדים ותפוחי-זהב, אה, חביבי, חביבי…

— בואו ועזרו לי לגלגל את האבנים ולהעמיד עליהן את דוד המים הגדול! – קרא אלינו מלניקוב בבת צחוק – כי גם זאת ציונות….

עזרתי למורי השניים לגלגל ולהביא שלוש אבנים גדולות מקצה החצר. מילאנו דוד-נחושת מים והעמדנו אותו על גבי האבנים. מלניקוב אסף ענפים יבשים וגיבבם מתחת לדוד, ואביזוהר הדליק גפרור והאש התלקחה מול השמש העולה מאחורי ההרים הרחוקים…

— הו, צוציקים, לקום, יאללה! – קרא מלניקוב ושרק שריקה חדה וממושכה במשרוקיתו – הדוד רותח, והקפה נותן ריח. יאללה, קומו שדים, ונלך לקטוף שקדים. כי כבר הוסר החרם, ומותר גם ליהודים לעבוד בכרם…

 

37. ענף עץ עבות    🔗

ביום שבו נפטר נשיאה הראשון של מדינת ישראל, פרופסור חיים וייצמן ז"ל, נסעתי ברכבת ישראל מירושלים לתל-אביב.

רכבת עולה מתל-אביב לירושלים, חותם של חולין טבוע בתאיהם של הקרונות הארוכים. בחורים מגולי-ראש יושבים ומעיינים בעתונים, מפצחים גרעינים ועוסקים בדברים של מה-בכך. ואילו כשיורדת אותה רכבת מירושלים לתל-אביב – אווירה של קדושה, כביכול, מרחפת בחללה. אברכים וישישים ארוכי פאות ומגודלי זקן, חבושים מגבעות שחורות ולבושים קאפוטות ארוכות יושבים ומעיינים בספרי תפילה, מוסר וסיפורי יראים. וכאשר אחד קולף תפוז ומפלחו לפלחיו, התא מתמלא ברכות שלפני הטעימה ושלאחריה. והמסובים עונים אמן ומספרים בשבחו של בורא פרי העץ…

והנה, בנסיעה זאת שבה מדובר מצאתי את עצמי יושב בתא שהיה מעין בית-כנסת בזעיר-אנפין. שני ישישים ישבו בו, עטופים טליתות כבדות ומעוטרים תפילין גמלוניות והתפללו בדבקות ובהתלהבות. שלושה אברכים עיינו בספרים והיו פוזמים ומשננים בקולות כבושים. ונער בגיל בר-מצווה ניצב ליד החלון הפתוח, כרך תפילין של יד בהתעוררות ושפך את שיחו בפסוקי זמרה אל הגיאיות העמוקים שבהם פילסה לה הרכבת דרך בינות הרי יהודה.

מחמת שיצאתי מביתי לירושלים יציאה של בהלה, ולא היה סיפק בידי לקחת אתי ספר לעיון בדרך, ישבתי וסיפרתי עם שותפי-למסע, איכר מאיכרי השרון, בשבחו של הנשיא הראשון במדינת ישראל, פרופסור חיים וייצמן ז"ל.

בזכותו ניתנה, כידוע, הצהרת בלפור (אף ששוגרה אל לורד רוטשילד), ביוזמתו נבנתה האוניברסיטה העברית על הר הצופים. ידידותו לכובשי עמק-יזרעאל סייעה להפריח אזור שומם בארץ ולהפכו לגן-עדן. איש מדע דגול והודי פיקח ומנהיג יהודי גדול היה, וכיבדוהו גם שרים ומלכים מאומות העולם…

פתח אברך אחד ואמר: נו, נו, במחילה מכבודכם, רבותי, וסליחה אני מבקש מהאדונים החשובים. ולמה לא גאל וייצמן שלכם את הכותל המערבי מידי הערבים? וכי אין ערכו של גל-אבנים זה כערך גלי-אבנים אחרים שבעמק ובגליל? היכן גדולתו ואי חזונו?…

התערב אברך שני וליגלג ואמר: אי, אי, אוניברסיטה בנה, ומכון גדול הקים לעצמו, ומדוע לא טרח לבנות את בית המקדש בעיר אלוקינו, כדי שתוכל השכינה להשתכן בה?…

החרה-החזיק אחריו אברך שלישי ואמר ברוגז גלוי: מושבים בנה וקיבוצים הִרבה – שמא יראו לנו היושבים מולנו כמה ישיבות יסד לתורה ולתעודה, וכמה בתי כנסיות בנה בארץ- ישראל לרינה ולתפילה?!… היכן מצוות שקיים ומה מעשים שעשה ליהדות, שאיננה בעין-חרוד ובנהלל, ואשר עובדת את השם-יתברך בעבודה שבלב ובנפש ולא בידיים בלבד?!…

וטרם הספקנו להשיב לשלושה האברכים דבר – הפשיל אחד הישישים את הטלית הכבדה מעל ראשו, ואמר: נו-נו.

ומשהפשיל את טליתו – נתגלו זקן ופאות של שיבה נאה, מצח גדול ומקומט כולו; גבות-עיניים אפורות ועבותות, ושתי עיניים גדולות ותכולות, מגחכות בתמימות כעיני ילד קטן.

נשתתקו האברכים ושמו עיניהם ביראה באותו זקן נאה. גיחך הישיש וקינח את פניו במטפחת צבעונית ואחר אמר בתוכחה: אם לא שניתם, הרי קראתם, במחילה מכבודכם. ומה כתוב בתורתנו הקדושה? בתורתנו הקדושה כתוב: ונשיא בעמך לא תאור…

קפץ אברך אחד, והוא בעל זקן ופאות אדמונים כנחושת, וקרא בביטול: הוי, הוי, רב דוד שיחיה! וכי עלי להזכיר לכבודו את אשר אמרו חז“ל? ומה אמרו חז”ל? חז"ל אמרו: והוא, כשהוא עושה מעשי עמך ולא אפיקורסות!…

הוציא הישיש רב דוד קופסת-כסף קטנה מחיקו, ניענעה ופתחה וקמץ בשתי אצבעותיו קמצוץ-טבק הרחה ופיטם בו את שני נחירי אפו, התעטש ומחה שוב את פניו במטפחתו הגדולה והצבעונית, ואחר שתיקה קצרה גיחך ואמר: נשיאנו זה, רב חיים וייצמן, נוחו עדן, קיים מצווה חשובה בראשית דרכו, וקנה לו את עולמו בשעה אחת.

—מצווה?! – ומצווה חשובה?! – צווח אותו אברך אדמוני – רב דוד! מה רב דוד שיחיה סח?!…

העביר הישיש את עיניו הכחולות על פני כולנו, ואמר בניחותא: שקט, שקט, יענקל, הסכֵּת ושמע מעשה שקרה. בעיני ראיתי את הדבר, וזכור לי המאורע.

באיזו שנה גאלו האנגלים את ארץ-ישראל מידי התורכים? דומני, שבשנת תרע"ח, אם זכרוני איננו מטעני. שכן, חלפו עברו מאז קיימא לן כשלושים וחמש שנים, בגימטריא אגאל. ונתקיים בהם באותם האוסטרלים הכובשים, שהופיעו בארץ הקדושה והם רכובים על סוסיהם מאמרו המפורסם של רבי שמעון בר יוחאי: אם ראית סוס פרסי קשור בארץ-ישראל – צפה לרגליו של משיח…

ארץ-ישראל טרם נכבשה כולה בידי החיילים האנגליים, שכן חלקה הצפוני היה מוחזק עוד בידי התורכים, ורבי חיים וייצמן מיהר ובא לארץ-ישראל כדי להביא עזר לישוב הקטן והמדולדל ולהניח את היסוד למדינה יהודית. אנו, בני מאה-שערים, מחכים אף עתה למשיח, שיבוא בעזרת השם במהרה בימינו ויביא את הגאולה השלמה, ויבנה לנו, אם ירצה השם, את בית הבחירה. ובאותם הימים – כל-שכן שלא שמנו את לִבנו אל הציונים ואל דבריהם ונאומיהם, המשכנו לעסוק בשלנו: בתורה, בתפילה, ובקיום מצוות, והתייחסנו בביטול אל הדיבורים על גאולה וימות-המשיח שכבר באו כביכול – כדרכם של יהודים אדוקים מאנשי שלומנו…

אך משמישמשו והתקרבו ימי חג הסוכות, שבהם אנו מצווים על ארבעת המינים, קם רעש גדול במאה-שערים, אתרוגים היו בארץ, גם לולבים לא חסרו. וערבות – ודאי וּודאי שאפשר היה להביא מחופי הירקון ומנחלים רבים אחרים, אך הדסים מאין ניקח? ההדס הרי גדל בעיקר בגליל, והגליל כפי שכבר אמרתי לכם, היה עדיין בידיהם של התורכים.

אנו רגילים היינו מאז ומעולם לקחת בחג הסוכות הדסים כשרים מצפת דווקא, מענפי עץ העבות הגדלים בשפע במירון הקדושה, בסביבות הקבר של התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי. ולמה היינו נוטלים תמיד הדסים מצפת דווקא? – שאל רבי דוד הישיש והחליק בידו הימנית את זקנו הארוך והלבן – כי סוד חשוב טמון בכאן, מסודותיו של הארר“י וגוריו, זכר צדיקים לברכה. כי אם תיטול את האות האחרונה מהתבה עץ, את האות האחרונה מהתבה ענף, ואת האות האחרונה מהתבה עבות – ענף עץ עבות – והרי נוטריקון של צפ”ת בידיך. דווקא צפת…

ובכן, חקרו ושאלו, דרשו וביקשו – ונאמר להם, לישישי ירושלים. שעליהם לפנות אל אחד חיים וייצמן, ראש הציונים, ולבקש ממנו הדסים, מין רביעי, החסר לחג הסוכות…

ואחר משא ומתן, הטילו את הדבר על רבי יוסף זקנך (הצביע הישיש על האברך האדמוני וצחק) ועל רבי משה פרוש, ששמו שמעתם ודאי כולכם. שניהם נשואי פנים ויקירי קרתא, בני אבהן ובני אורין, בעלי הדרת שיבה ובעלי לשון, והטילו על שניהם, נוחם עדן, שילכו ויתייצבו לפני אותו חיים וייצמן, שבא לירושלים כראשם של הציונים, ויבקשו ממנו הדסים לחג הסוכות… וכיוון ששד"ר הייתי ורגיל הייתי לנסוע לעתים מזומנות לאמריקה ולקבץ שם נדבות לטובת הישיבות שבירושלים – נדרשתי לבוא אתם אל חיים וייצמן, כדי להיות להם למליץ ולפה, אם דבר ידבר אליהם בשפתם של האנגלים…

מילא. לבשנו כולנו בגדי-שבת ונטלנו מטות יפים בידינו, כיאות לשליחים ואמרכלים, וקמנו והלכנו לאכסניה מאכסניות ירושלים, שבה היה רבי חיים מתגורר עם הפמליא שלו.

אנו מתקרבים ובאים אל אותה אכסניה, ועינינו רואות איש בעל קומה ובעל זקנקן שחור, לבוש בגדים נאים ולבנים וחבוש מגבעת-שעם לבנה, יוצא בראש פמליא מהפרוזדור, והוא מתקרב אל אוטומוביל ועומד להיכנס לתוכו. קפץ רבי משה פרוש והזדרז וניגש אל המרכבה, סגר בגופו על פתחה וקרא ואמר: שלום עליכם, רבי חיים וייצמן!…

ואם כי טרוד היה האיש, ונראה היה שדרכו אצה לו, שכן הנהג היה ישוב כבר על דרכו וההגה בידו והוא מוכן לזוז – הרי משראה את שני הזקנים ניצבים לפניו, זקף את קומתו והעלה בת-צחוק על שפתיו.

הרכנו את ראשינו לברכה וקראנו: שלום עליכם, רבי חיים, שלום עליכם!…

החזיר לנו שלום, והסתכל בנו במבט של תהייה.

אמרנו לו: שליחי מצווה אנחנו, ובאנו אל כבדו לבקש בקשה חשובה מאד.

גיחך ואמר: אף אני שלוחו של עם עני הנני. ואקיים בכם מצוות הכנסת אורחים בעמידה, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו: והוא עומד עליהם", כי אצה לי דרכי ללוד.

אמרנו: סליחה אנו מבקשים מכבודו וימחל לנו, כי אחרנו.

הביט בנו במבט מעודד ואמר: יאירו דבריכם.

פתח רבי משה פרוש את פיו, וסח לו בקיצור את תוכן בקשתנו.

ענה רב חיים וייצמן ואמר: הגליל הרי עודנו בידי התורכים והגרמנים!…

קראנו ואמרנו: ישנם הדסים כשרים גם בטריאסט!…

משך כתפיו ואמר: וכי לא ידוע לכבודכם ששעת-חירום עתה, ובים התיכון אניות מלחמה עושות מלחמה?

צחק רבי משה פרוש ואמר: שמענו, שעדיין יורים על פני הימים, אך ההדסים הם סמל השלום, ההיפך ממלחמה.

שאל: ושמא כשרים גם הדסי-מצרים למצווה?

ענינו ואמרנו: כבר ניסינו להתקשר עם הרב הראשי שבמצרים, אך נענינו שקיים הסגר על הוצאת צמחים ממצרים, ולא תינתן הרשות אפילו לצרכי דת…

הוציא דוקטור חיים וייצמן ז"ל פנקס מכיסו, נטל מתוכו עיפרון ורשם מה שרשם, ואחר אמר: אם ירצה השם, יתקבלו הדסים לחג הסוכות, ותברכו ברכה מלאה על ארבעת המינים…

אמרנו לו: רבי חיים, בזכות זאת נתפלל בראש השנה שהשם יצליח דרכו וישא חן בעיני שרים ומלכים. ואם ירצה השם, כאשר נזכה ונקבל את ההדסים, נערוך בחג הסוכות תפילת “מי שברך” לכבודו בבתי-הכנסת, ונתפלל שכבודו יזכה לביאת הגואל ויהיה המשנה למלך ישראל במדינת ישראל…

הישיש רבי דוד קמץ קמצוץ טבק-הרחה וחילק מנה-מנה לשני נחיריו, התעטש ומחה את פניו במטפחת גדולה, ואחר המשיך וסיפר: ובכן, יצא כל אלול, עבר ראש השנה – ואין קול ואין קשב. אמרנו: כך דרכם של אותם הציונים, מבטיחים ואינם מקיימים… ואיך נסמוך על דבריהם כשהם אומרים כי יביאו את הגאולה?!…

אך בין כסה לעשור בשישה או בשבעה בתשרי, נכנס אוטומוביל צבאי למאה-שערים. והנהג הקצין שאל באנגלית לשיכונו של זקן-היהודים. וכיוון שכולם ידעו, שאני שומע אנגלית – הוליכוהו לביתו של הרב ורצו והבהילו אותי. וכאשר מיהרתי ובאתי לבית הרב עברני רעד של שמחה. בידיו של אותו קצין היתה חבילה גדולה וגדושה, עטופה בד לבן ורטוב, בצרוף מכתב…

— כבוד הגנרל אלנבי – השתחווה הקצין ואמר – הואיל לשלוח לעדה היהודית שבירושלים הדסים לחג האסיף. והוא מאחל לכם חג שמח ומאושר…

— ובעוד הרב מתיר את החבילה והבית מתמלא ריח הדסים טוב, פתחתי אני בידיים רועדות את המכתב וקראתי בפני הנאספים בקול נרגש:

אל הרב הראשי לעדת ישראל בירושלים, מאת גנרל אלנבי.

“הוד קדושתו! דוקטור חיים וייצמן, ראש הציונים, ביקש ממני לכבדכם ולשלוח לכם הדסים לכבוד חג האסיף שלכם. מתכבד אני למלא את בקשתו של ידידי הדגול, והריני שמח לגרום לכם שמחה בחגכם. חובב תנ”ך אני מעודי, ומצאתי כתוב בספר נחמיה, פרק ח' י“ג-ט”ו: “וביום השני נאספו ראשי האבות לכל-העם, הכהנים והלוִיִם אל עזרא הספר, ולהשכיל אל-דברי התורה. ויָמצאו כתוב בתורה אשר צִוה ד' ביד-משה, אשר ישבנו בני-ישראל בסֻכות בחג, בחודש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר: צאו ההר והביאו עלי-זית ועלי-עץ שֶמֶן ועלי הֲדַס ועלי תמרים, ועלי עץ עבֹת לעשות סֻכֹת ככתוב.”

ואני מתכבד להיות עבדך הנאמן, גנרל אלנבי.

וערכנו הסוכות כדת – הוסיף הישיש בקול נמוך – ובירכנו על ארבעת המינים ברגש ובתודה. ובשמחת תורה התפללנו תפילת “מי שבירך” לדוקטור חיים וייצמן, ואיחלנו לו אריכות ימים ושיזכה לביאת המשיח, ויהיה המשנה למלך המשיח.

וברכתנו נתקיימה! – סיים הזקן – נוחו עדן…

 

38. “משפט שלמה” בגן אביזוהר    🔗

גם מי שלא הכיר את מורנו יהושע אביזוהר פנים אל פנים ובאופן אישי, אולי שמע מעשיות שונות על פיזור נפשו; לא אחזור כאן אף על אחת מהן, כי רובן ככולן סיפורי-בדים היו, בדותות חסרות בסיס עובדתי כלשהו. אך אודה ולא אבוש שגם אני – אשר נמניתי עם תלמידיו שנים אחדות וזכיתי ללמוד מפיו פרקים חשובים בתורת הבוטניקה והכימיה – אף אני נִתפסתי בשעתי לדברי הבאי אלה, והטיתי אוזן לממציאיהם ולמספריהם. עד שבא המקרה וטפח על פני, פקח את עיני והוכיח לי שסיפורים מעין אלה אפשר לחבר על כל אדם ואדם, שהגיע לזקנה ושיבה והוא מתקרב ל“גבורות” (גיל שמונים שנה). וכבר אמרו חכמינו ז"ל מתוך ניסיונם-שלהם: “ילדות – כליל ורדים; זקנה – כליל קוצים!”

הטו נא איפוא אוזן, ואספר לכם “מעשה שהיה”, מקרה מבדח שקרה לי ברחוב אביזוהר… כן, ברחוב אביזוהר שבשכונת בית-הכרם בירושלים – השכונה שבה התגורר מורנו אביזוהר ז"ל שנים רבות, ואשר בחלקה הדרומי-מזרחי (ליד רחוב החלוץ) נקרא רחוב על שמו, רחוב אביזוהר. ולא זאת בלבד – אלא שליד הרחוב הזה מתנוססת לתפארת גם גינת נוי ושעשועים לילדים המכונה אף היא בפי ילדי השכונה בשם “גן אביזוהר”. לגינה נאה, מוריקה ופורחת זאת אני סר תמיד עם נכדותי הקטנות, כשאני בא לבקר את משפחת בתי המתגוררת בשכונה ברוכת אוויר וצל זאת שבירושלים….

— סבא, בוק (בקבוק מים)! סבא נאנה (בננה)! – הכריזה נעה בת השנתיים לאחר שהושבתי אותה בעגלת-הילדים והנחתי לידה דלי קטן, כף וצלוחית – לטייל!

עברנו בזהירות ברחובות הצרים והמשופעים, המלאים תמיד אוטובוסים, משאיות ומוניות. נכנסנו לגינה השקטה והמצֵלה – ונשמנו לרווחה. הכנסתי את הילדה לתוך בריכת-החול, הנחתי לפניה את דלי הפלסטיק והכף, התיישבתי על ספסל סמוך, עצמתי את עיני והתמסרתי כדרכי בהימצאי בפינה שקטה – להזיותי…

יודע אני מניסיוני בשנים האחרונות, כי מדי היכנסי עם נכדותי לגן-אביזוהר הרוגע ובשבתי על אחד מספסליו – מייד מופיעות לעיני כבמחזה, דמויותיהם החביבות של מורי ורבותי, אשר מפיהם למדתי תורה בבית-המדרש למורים שבירושלים לפני יובל שנים ומעלה. כבחלום בהקיץ מרצדות מול עיני בבואותיהם של מנהלנו ר' דוד ילין ומורינו החביבים זוטא ודוקטור בראוור, אפרים הראובני ויהושע אביזוהר, אברהם מלניקוב ודוקטור מוהליבר, דוקטור מזיא ואידלזון. יחיא השרת ורומיה אשתו מסתחררים בתוך המעגל, מכים באגודל באצבע ומרמזים בעיניהם לעומתי כמרקדים על בלימה…

— הו, חביבי, חביבי! – אני שומע את קולו של יהושע אביזוהר, כשהוא מרחף בין ענפי האורן אשר מולי ועיניו הכחולות, המגחכות ומסתכלות בי בידידות.

— יפה מאוד שבאת לכאן, יופי!…

— הריני בא לכאן לעתים תכופות, מורי הבלתי-נשכח! – קראתי בלבי והנעתי ידי מולו – כדי להנות את נכדי שיחיו ולחנכם לאהבת הטבע ולהמשך השרשרת… והיום הן חג פורים, מורי, יום אביב חמים ונעים…

— הו ידידי, ידידי! – ענה מורי אביזוהר מתוך ענני החלום ואמר בשימו אצבע יד ימינו ליד נחירו הימני של אפו – מצוין! אך הפעם בקשה בפי אליך.

— בחפץ לב אמלא כל בקשה שתבקש, מורי – אמרתי וניענעתי שוב ראשי מולו.

— אנא ואנא, ידידי – הסמיק מורי אביזוהר, כדרכו בהיותו נבוך, היסס ואמר בקול חרישי: התסכים לכתוב סיפור אשר בו תבטל את כל הבדותות המסופרות עלי, כשם שהיינו מבטלים בשיעורי הכימיה את החומצה על ידי הוספת נתר-מאכל? שהרי סיפורי-בדים מעין אלה אפשר לספר על כל איש בהזדקנו…

— וגם עלי?! – שאלתי נבוך ומופתע, כשאני מושך כתפי – גם עלי, מורי?

באותו רגע ממש שמעתי את קול נכדתי הקטנה קורא אלי: סבא בוק.(בקבוק)! רוצה מים! ההזיה נפסקה, סרט הדמויות הדמיוניות נקטע, ועיני נפקחו.

קמתי מעל הספסל אשר עליו הזיתי, וניגשתי אל עגלת-הילדים; הכנסתי ידי לתוך תיק-פלסטיק שהיה תלוי בחלקו הקדמי, הוצאתי בקבוק ואמרתי להניחו בתוך ידיה הקטנות והמרטיטות של נכדתי. אך לפתע-פתאום הגיע לאוזני המופתעות קול צרוד ורגוז של אשה: הי, מדוע אתה לוקח את הבקבוק של ילדתי?

ידי רעדו, והפניתי את פני לעבר הקול הרגוז, בטרם הספקתי להתאושש – מן הקריאה הבלתי-ידידותית – והאשה הושיטה ידה, תפסה בבקבוק וצעקה: אל תיקח בקבוק לא-לך!

השהיתי מבט תמוה על הגוערת בי, וראיתי לפני אשה צעירה, גבוהה וצנומה, בעלת שיער מאפיר ואף ארוך וכפוף.

— סליחה גבירתי – אמרתי וקולי מרעיד – זה בקבוקה של נכדתי.

— חפש אותו בעגלת-הילדים שלך!

— הרי זאת עגלתה של נכדתי!

— זאת עגלת הילדים של בתי, אדוני. וגם הבקבוק הוא של בתי! – קצפה האשה, תפסה בבקבוק בכוח והוציאה אותו מידי.

— אני חושב שאת טועה, גברתי – גימגמתי נבוך.

— מה אתם אומרים עליו?! – קראה האשה לעבר האמהות אשר נתקבצו בינתיים סביבנו לשמע קולה הצעקני – בא ולוקח את הבקבוק של הקטנה שלי, ועוד טוען לפני, שזאת העגלה של נכדתו וגם הבקבוק שייך לה…

— הצגה יפה! – ענו הנשים מסביב טצחקו – ממש סינמה בלש…

— מהו צבע העגלה של נכדתך? – שאלה אותי אחת מן הנשים.

— הצבע? – גימגמתי – מעולם לא שמתי לב באופן מיוחד לצבעה של העגלה.

— תגיד לפחות מהו צבעו של הבקבוק ומה היה בתוכו! – קראה אחרת.

— איך יכולתי לראות את צבע הבקבוק ואת תכנו? – השבתי בשאלה כשאני מסמיק ומושך בכתפי – הרי בתי ארזה הכל בתיק ושמה אותו בידי הקטנה, שכבר ישבה בעגלה…

— תפוחים! בננות! – הידהד פתאום קול רם בתוך כיפת הגן הירוקה —סו-כר!….

— שלום, רחמים – התחילו הפעוטות קוראים בהתעוררות כשהם רצים בידיים פשוטות לפנים אל הכניסה לגינה.

— אני רוצה תפוח!

— אני אוהבת תפוז, רחמים!

הפניתי פני לעבר הכניסה לגינת הנוי וראיתי עגלת-ילדים ישנה, שאותה דוחף ישיש מעולי תימן.

קומה בינונית וגוף רחב היו לו, זקן מלבין ופאות ארוכות ומסולסלות. כתונת-פסים ארוכה, רחבה ופרומה כיסתה את גופו ופניו הרחבים חייכו. אך לא תינוק ישב באותה עגלה – אלא טבלת עץ היתה מונחת לרחבה, ועל פניה נונחו פֵרות מפֵרות שונים.

— תפוחים! אגסים טובים ורכים! בננות סוכר! – חזר הישיש והכריז בקול רם ומתנגן – אכלו ותיהנו, ילדי ישראל היפים והנאווים. היום בזול! היום בזול! -

— אמא, קני לי!

— אמא, תני לי כסף!

— תפוחים! – הידהד שוב הקול בגן – בננות טובות!

— אמא, מדוע אינך קונה לי משהו? – קראו התינוקות במקהלה נרגשת.

— אני רוצה אגס, אמא!

— בואי וקני לי תפוח!

— מה זה היום, שביתה? – שאל הישיש כשראה את האמהות עומדות סביבי וסביב אשת ריבי – מדוע אתן לא קונות היום פרות לילדים? אין כסף בישראל, חלילה? ואולי הפרות שלי לא טובים בעיניכן, חלילה?! או שמא קרה דבר מה?

— יש פה עניין לא-נעים עם בקבוק – ענתה אחת האמהות כמשתמטת. — נשבר? – קרא רחמים וצחק – כפרה! שיישבר לו! בקבוקים אינם חסרים במדינת ישראל, העיקר שירחם השם והתינוקות יהיו בריאים! אה! יש בתי חרושת לבקבוקים, ברוך השם, במדינה שלנו – וייצרו אחרים!

— שום בקבוק לא נשבר, רחמים – הרגיעה אותו אם אחרת.

— אלא מה? מדוע אתן ככה-ככה, קצת במצב רוח? שמא תשעה באב היום?!

אזרה אחת האמהות עוז, וסחה ללו את הסיפור על בקבוק המריבה.

הקשיב הישיש לסיפור כשעיניו עצומות-למחצה וחיוך מרצד בהן, הניע ראשו מעלה-מטה והחשה, וכשתם הסיפור כולו פקח עיניו ושאל:

— האם כל אחת ואחת מכן מכירה את עגלתה ואת הבקבוק של ילדתה?

צחקו כולן ואמרו: ודאי.

אמר להן: תיקח איפוא כל אחת ואחת את עגלתה. ותסיע אותה לצד השני של בריכת-החול.

— למה רחמים? – הקשו האמהות.

— לבוקר משפט, בנותי – ענה סתומות.

הלכו כולן והעבירו את עגלות ילדיהן אל מעבר לבריכת החול, ונשארה עומדת במקומה רק עגלה אלמונית אחת…

הצטחק הישיש, פנה אלי ואמר: ואתה, חביבי, הוצא את הבקבוק הטמון בתיק הקשור לעגלה העזובה, ותשים אותו במחילה מכבודך על שפת החול למעלה…

עשיתי כדבריו והוא אמר שוב: יפה; תודה רבה. ואת, גבירתי, הואילי נא לשים את בקבוק המריבה שבידך סמוך לבקבוק ההוא. כן, קצת רחוק ממנו. יופי, יופי, בתי. תודה רבה…

ופתאום פרצה סערת צחוק מלווה מחיאות כפיים. כי שתי הפעוטות שעמדו בתוך בריכת החול – נכדתי ובתה של האשה – השליכו מידיהן את הדליים והכפיות, הושיטו ידיהן אל הבקבוקים המוצגים על שפת הבריכה ותפסום בהתלהבות. הילדה של האשה נטלה את בקבוק הפלסטיק, שהיה ממולא מיץ-תפוזים צהבהב, ואילו נכדתי חטפה את הבקבוק הבהיר, שהכיל מי-ברז פשוטים, זכים ומבריאים…

— לשתות, לשתות! – קראו שתיהן כשהן אחוזות צמא ומבקשות להוריד את המגופות מעל הבקבוקים – לשתות!

— יחי רחמים! – הריעו האמהות ומחאו כף – משפט שלמה ממש. כל הכבוד לרחמים!

באותו רגע ממש הופיעה שוב למולי דמותו של מורי אביזוהר על רקע כותרתו של אורן ותיק שבגינה. הוא הניע ראשו הבהיר מולי וגיחך…

הרכנתי ראשי וביקשתי סליחה ומחילה מאשת ריבי. קנינו פרות אצל רחמים כיבדנו והתכבדנו ונהנינו…

 

39. המדורה הָעָלְתָה    🔗

או: הסנדלר הולך יחף…

באחד מטיולי עם נכדתי וחברותיה בחלקו המזרחי של רחוב החלוץ שבבית-הכרם שמעתי טרטור מחריש אוזניים של טרקטורים ודחפורים.

— מה הרעש האיום הזה, בנות? – שאלתי לתומי, תוחב את קצות אצבעותי לתוך אפרכסות אוזני.

— אתה לא יודע? – ענו הילדות בצחוק – עוקרים את הברושים הגבוהים, ובונים בית עוד יותר גבוה מהם…

— והרי יש בית בחצר ההיא! – צעקתי בקול רם, כדי להתגבר על רעש המכונות.

— אתה רואה שעל הגג למעלה כבר רוכבים פועלים וקולפים את הרעפים? – אמרו במקהלה כשהן מרימות ידיהן ומצביעות אל הגג האדום של אותו בית קטן. — כן, כן —נאנחתי.

— זהו זה, —אמרו הילדות בלעג נסתר – עוקרים את העצים והורסים את הבית הישן, מיישרים את המגרש ומפוצצים את הסלעים על עצי התאנה והשקדיות שביניהם. ויבנו שם בית גדול. בית מלון!

עמדתי ונעצתי מבטי בעצים הנופלים בחצר וברעפים הנקלפים מהגג. פתאום אחזתני צמרמורת, וידי ורגלי החלו רועדות. “הרי זה הבית שבו…” – קראתי לעצמי בקול לא-לי והתחלתי לרוץ אל החצר אשר מולנו, שהיתה אפופה אבק.

— סבא – קראה אחרי נכדתי בקול מתחנן – אל תלך לשם. סכנה!…

חמקתי בין הדחפורים הרוגנים ונדחקתי בין הטרקטורים הרוטנים, דילגתי מעל גבי צמרות גדועות ושורשים עקורים של ברושים, תאנים וגפנים – ובסכנת נפשות ממש התקרבתי אל הבית הקטן, אשר החורים שבגגו נפערו מולי מרגע לרגע כלועי-תנשמות…

— ברוד (אבק-שריפה)! – הכריזו הפועלים שבחצר בקריאות ממושכות.

— דיר בּאלאכּ! (שים לבך!) – הזהירוני הפועלים שעל גבי הגג. ואיימו עלי ברעפים שבידיהם.

אך אני ניענעתי ידי באוויר והנדתי ראשי מעלה-מטה, כמבקש על נפשי, נשמתי ונשפתי בכבדות ולבי הלם בי כפטיש. הגעתי אל הבית הנהרס, התקרבתי אל הדלת הסגורה וגיליתי עליה שלט-מתכת קטן ומוחלד: מחיתי את האבק שעל פניו וקראתי את הכתוב עליו.

רצתי חזרה אל הילדות, ואמרתי להן בלי שנשאלתי: כן, כן, בנות, בבית הזה גר מורי לטבע יהושע אביזוהר.

— כתוב שם?

— כתוב.

— וזה היה ביתו של המורה שלך?

— לא, הוא רק התגורר בו.

— הוא היה מורה לטבע ולא היה לו בית משלו?! שאלו הקטנות באי אמון – אפילו לשָּׁרַת בית הספר שלנו יש בית קטן ברחוב הזה!

— מורי יהושע אביזוהר גאל אדמה כדי לבנות עליה בתים לאחרים – אמרתי ונאנחתי בחשאי – אך הוא עצמו נשאר דייר ושכן בבית שכור עד סוף ימיו…

— יש לך סיפור עליו? – שאלו הילדות בסקרנות.

— סיפור קצת עצוב.

— של אמת או של דמיון?

— יש בו קצת מזה וקצת מזה, כאשר אהבה נפשכן, בנות…

— הו – הו – הו! – הריעו הילדות והתיישבו על סלע בשדה-טרשים סמוך, במרחק-מה מהמכונות הרועשות – כולנו אוזן ואתה יכול כבר לספר…

— שני דברים אהב מורנו הטוב אביזוהר – פתחתי וסיפרתי כשארבע-עשרה עיניים פקוחות לרווחה מסתכלות בי וארבע-עשרה אוזניים זקורות אל-על וקולטות כל הגה שיצא מפי – פרחים ואדמה. פרחים היו בשפע בהרי ירושלים לפני כחמישים שנה ואפשר היה לקטפם חינם אין-כסף. אך אדמה – אדמה קשה היה מאוד לקנות בירושלים בימים ההם. שכנינו לא רצו למכור אדמה ליהודים, שאמרו לבנות עליה שכונות חדשות לירושלים הישנה. ואם מכרו – תבעו מחיר יקר בעד כל פיסת קרקע אשר בהרי ירושלים השוממים, ולקרן-הקיימת-לישראל לא היה כסף לשלם בעד האדמה שאפשר היה לגאול…

“קומו, בחורים טובים, ולכו לאסוף כסף למען הקרן-הקיימת-לישראל!” היה מורנו אביזוהר מזרז אותנו ושם בידינו קופסאות-פח תכולות-לבנות. “רוצו ברחובות ירושלים ואספו פרוטות לגאולת אדמת-ישראל!”

“הרי זו אדמת טרשים וסלעים, מורנו,” היינו אומרים ומושכים כתפינו בתימהון. “אי אפשר לזרוע או לנטוע בה שום דבר!”

“הו, חביבי, חביבי!” היה קורא וטפח בחיבה על שכמו של כל מהסס או מתרשל, “צריך להקים שכונות חדשות על ההרים מסביב לעיר, כדי שיהיה לכולנו בית קטן וגינה סביבו, ונשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד…”

בימים ההם עוד לא היו בירושלים שכונת רוממה ושכונת תלפיות. אפילו רחביה והקטמונים טרם נבנו אז. למורנו אביזוהר היו עיניים כחולות ותמימות כעיני ילד קטן. ובדבריו החמים והשקטים היה מלהיב אותנו ומעורר את כולנו לעשות למען גאולת אדמה בהרים אשר מסביב לירושלים הקטנה והחנוקה.

“למען ירושלים לא אחשה!” היינו קוֹראים בקול רם ופושטים ברחובות העיר כשאנו מושיטים את הקופסאות הנאות לפנים. “יהודים, תנו פרוטות לקרן-הקיימת-לישראל, כדי לגאול את אדמת הרי ירושלים העצובים ולבנות עליהם בתים בשביל ילדי ישראל, שישמחום…”

— ויהודי ירושלים תרמו כסף רב?

— והקרן-הקיימת קנתה אדמה בשביל שכונתו של המורה שלך?

כך המטירו עלי הילדות מטר-שאלות, כשהן מנענעות ידיהן בהתרגשות: ספר, סבא של דפנה, ספר עוד. זה מתחיל להיות מעניין מאוד…

— כן – המשכתי בספורי – ביום היה מורנו מלמד אותנו טבע בבית-המדרש למורים בירושלים, ובערב, היה הולך אתנו למאה-שערים ולמחנה-יהודה; סר אל בתי-מלאכה ונכנס לחנויות, מעלה בת צחוק על פניו ואומר: “שלום! אני רוצה להשיג בשבילכם אדמה.”

“על הר הזיתים” היו אנשים שואלים וצוחקים.

“לא, על הר אשר נחיה עליו, נבנה עליו בתים וניטע עצים לידם, והילדים ישחקו בצִלם וישמחו,” היה מורנו עונה וצוהל.

“היום לא פורים, אדון, ואין לנו זמן לשחוק, כי יש לנו בבית – ברוך השם – אשה וילדים וצריך פרנסה ושכר דירה, והכל ביוקר בירושלים הבירה”

“ובית יש לך, חביבי?” היה מורנו שואל ולא מתייאש.

“בית? איפה, אדון? בקושי יש לנו דירה כמו דיר, והיא במרתף ובלי אוויר, בחורף כולנו קופאים בה מקור, ובקיץ – חם בה כמו בתוך תנור…”

“אז אנחנו רוצים לקנות אדמה ולבנות עליה בתים בשבילכם,” היה מורנו אביזוהר אומר וּמצטחק אל בעלי-המלאכה והחנוונים העצובים, ובת צחוקו הנוהרת-מלבבת היתה ומעוררת בכל אמון. “בית וגינת פרחים, ועצים בשביל כל משפחה ומשפחה…”

“איפה, אדון?”

" ירושלים – הרים סביב לה," היה משיב וקורץ בעיניו, כמסתיר סוד.

“והשכנים ימכרו לנו?”

“אנחנו אוהבים אדמה – והם אוהבים כסף, חביבי!” היה אביזוהר לוחש ומסמיק.

“מי אתה, אדון? אתה לא מהמסיון של הנוצרים, אשר רוצה לפתות אותנו חס וחלילה?!” היו שואלים בחשד.

“אני מורה,” היה מורנו עונה ומצביע עלינו.

“איפה?”

"בבית-המדרש למורים אשר בהנהלתו של אדון דוד ילין, "היינו עונים במקומו במקהלה.

“דוד ילין, ראש ‘ועד יהודי ירושלים’ וסגן ראש אל-בלדיה (ראש העיר)?”

“כן, כן חביבי.”

“בחיי התורה?”

“באמת.”

“ואיך נאמין לך?”

“אינני מבקש מכם כסף, חלילה,”

“אז אתה רושם לבית וגינה בלי כסף?”

רושם, אך בתנאי שתחסוך שבוע שבוע רבע לירה ותפקיד את הכסף בבנק."

“על שם מי?”

“על שמך ואולי על שם אשתך וילדיך.”

“למה?”

שלא תוכל להוציאו ולבזבזו על סיגריות ועראקי (יין שרוף) או משחק קלפים ושש-בש…"

“אני לא שותה עראקי, אדון, ולא משחק שש-בש, בחיי!”

“אז יהיה לך באמת בית משלך ולידו גינת-ירקות, פרחים ועצי-פרי אחדים בשביל ילדיך.”

“מתי, אדון?”

“אם ירצה השם, ותרצה לחסוך קצת כסף בשביל משפחתך…”

— “אני נשבע לך בחיי התורה, אדון, ובחיי הילדים שלי, באמת. ואתה – פתח נא את הספר שלך ורשום אותנו מייד. אני רוצה לראות בעיניים שלי כאן…”

“הו, חביבי, חביבי!” היה מורנו אביזוהר קורא בקול חוגג, נוהר וזוהר כולו, “ירבו כמותך בישראל ותהיה לנו ירושלים עברית גדולה ויפה, ירוקה ופורחת כגן!…”

וביום ל"ג בעומר אחד, לפני כחמישים שנה, יום שהוא קצת-חג וקצת-חול – הקהיל מורנו הטוב את כל אלה שנרשמו בפנקסו ואשר רצו בבית קטן וגינה לידו.

מכל צד ועבר נהרו אליו בעלי-מלאכה, ופקידים, חנוונים ופועלים. כולם היו לבושים בגדי חג יפים. ולא לבדם באו אל אביזוהר, אלא גם את נשותיהם וילדיהם הביאו אתם, וגם את הוריהם הזקנים. וכולם נשאו בידיהם סלי-מזון – פיתות ובשר-מבושל, ביצים שלוקות וכופתאות; ירקות ופֵרות, בקבוקי יין ומיץ, לימונדה ומים קרים.

ואתון גדולה אחת, שחורה ורחבת גרם, היתה עמוסה לעייפה גזרי-עץ, קרשים ישנים ותיבות משומשות.

“כדי לערוך מדורה לכבוד שמעון בר-יוחאי?” שאלו אחדים מהבאים וקרצו בעיניהם.

“ודאי! הרי ל”ג בעומר היום! יום ההילולה של הצדיק ממירון!" ענו להם אחרים במקהלה.

“נקרא לשכונה החדשה שלנו בשם שכונת בר-יוחאי!” הכריז אחד הישישים, כשהוא מניף מעלה-מעלה ספר עתיק ועבה. “יחי בר-יוחאי וספר ה’זוהר' הקדוש!”

“תחי שכונתנו החדשה, שכונת בר-יוחאי!” – הריעו-צעקו מולו אנשים, נשים וטף ומחאו כף —“יוּ-וּ-וּ-וּ, הו-הו-הו-הו!”

ומכאן, מן המגרש הגדול הזה אשר מול הבית הנהרס לעינינו, יצאנו כולנו לערוך סיור ומדורה בחלקת האדמה הגדולה אשר נגאלה על ידי מורנו אביזוהר והקרן-הקיימת-לישראל – ממזרח להר הזיתים, בואכה יריחו… לא ניפנפו בדגלים ולא נשאנו נאומים. הלכנו ושרנו שירים עבריים וציוניים.

אילו שירים שרנו בימים ההם? – למשל: “בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים”, או “עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה.”

— התקווה בת-שנות אלפיים! – תיקנו המאזינות מייד את טעותי בקריאות ביטול קולניות.

— נכון-נכון! ועוד שרנו: “אל ראש ההר, אל ראש ההר, הדרך מי יראה לפדויי שבי?” וגם שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה-יהודה. מי ברכב מי ברגל – נעש-נא לאגודה! ועוד שירים כאלה, רבים ושמחים.

— אלה היו שירים של סבתא שלי, וכבר אין מלמדים אותם בגן ובבית-הספר – העירה אחת המאזינות.

— עכשיו אנחנו אוהבים את השירים ששרים בטלוויזיה, ואשר המזמרים אותם מתנועעים קצת ככה-ככה… – הוסיפה אחרת.

שקט, קשקשניות, סבא שלי כבר צרוד, תנו לו להמשיך! אתן רוצות סיפור בלי סוף

– אנחנו לא אוהבות סיפור עם סוף עצוב!

— איך את יודעת שהסוף יהיה עצוב?

— אני מכירה את הסיפורים של הסבא שלך!

— נכון שהסוף יהיה דווקא שמח? תראו כבר…

— לא, ילדות, לא. הסוף לא יהיה שמח, אלא יהיה קצת עצוב…

— אין דבר, אנחנו כבר בכיתה דל"ת.

ובכן, ילדות, כך הלכנו ושרנו עד שהגענו אל הכותל המערבי. התפללנו קצת, נחנו מעט – וירדנו אל “יד אבשלום”. הזענו הרבה וטיפסנו ועלינו על הר-הזיתים. משם פנינו אל הכפר הערבי הגדול אשר בדרך ליריחו, לים המלח ולירדן, הכפר שבו קנה אביזוהר את האדמה.

שרנו וגמענו מהלימונדה ומהמיץ אשר הבאנו בבקבוקים, כי היה יום חם מאוד, ומעבר הירדן נשבה רוח לוהטת כאש, חמסין. ההליכה היתה קשה מאוד. אכלנו את הפיתות והעוגות והחיינו נפשנו בבשר צלוי ובכופתאות…

וגם לילדי הערבים נתנו סוכריות, כי ילדים ערבים רבים נצטרפו אלינו בכל כפר ובכל ישוב ערבי אשר עברנו בדרכנו אל המגרשים שלנו, והם ליוו אותנו בקריאות קולניות ובמחיאות-כפיים ממושכות.

השכונה החדשה עוד לא נראתה בסיורנו זה, כי טרם נבנתה. אך הנוף אשר נפרש לרגלינו ממרומי ההר היה מקסים ממש. מצד אחד – הר-הצופים, מצד אחר הרי “מעלה האדומים” אשר בספר יהושע. ובצד מזרח – הרי עבר הירדן. והכל עטוף ערפילים כחלחלים, מרטטים ומרחפים, ונעלמים במרחקים. תאווה לעיניים ממש…

“הו, רואים את הירדן!” הכריז אחד בהתפעלות.

“איפה?!” שאלו קולות רבים בסקרנות.

“שם, שם – רחוק, מעבר לערפל…”

“ראית את ים-המלח?”

“איפה?”

“הנה, שם למטה, בין יריחו ובין סדום-ועמורה!…”

“נוכל לרדת מהשכונה שלנו ולרחוץ בירדן?”

“ברכיבה על חמור, חביבי.”

“וגם בים-המלח נוכל לטבול?”

“ברכיבה על אתון, חביבי…”

איזה נוף נפלא! ואיזה אוויר נחמד! בלתי רגיל. חשים בריחם החריף של צמחי הבר, צמחי מדבר בשומים! ריח חריף של זעתר (אזוב), ג’עדה ומראמיה (שלויה) נפלאים…

“האם זאת נחלתנו?!” שאלו רבים בהתרגשות, כשהם כורעים על פני האדמה ונושקים אותה בהתרגשות. “הנה סימני-התחומים שלנו,” ענה מורנו אביזוהר והוא קורן כולו מאושר. “כאן תקום השכונה שלנו, ובה נבנה לנו בתים ונשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו…”

שרנו ורקדנו. פרקנו את חבילותינו מעל גבי החמורים והפרדים, והתיישבנו משפחה משפחה – על אבני המקום. הילדים ערכו את העצים, שרו שירים ואמרו להעלות את מדורת ל"ג בעומר… אך פתע פתאום…

— הקרה משהו רע? – שאלו הילדות נבהלות.

המון ערבי מסוער ומזעיף-פנים הקיף אותנו סביב-סביב. הם צעקו: “הסתכלו מכאן, ואל תעלו מדורות על אדמותינו!” ואיימו עלינו במקלות… הם שיסו בנו את כלביהם והמטירו עלינו אבנים… השארנו את העצים ואת סלי המזון והתחלנו לסגת אט-אט לעבר ירושלים בצער ובבושת-פנים…

ואביזוהר מורנו היה מסכן מאוד!… המורה הטוב והתמים הליט פניו בידיו – ובכה. מרוב צער ובושה בכה ממש כילד קטן.

— נו?! – שאלו המאזינות אחרי שתיקה ממושכת, משיכות-כתפיים ואנחות חרישיות – וזהו? כך נגמר כל העניין?!

— כן, ילדות טובות. בעלי המלאכה, הפועלים והחנוונים, שהיו צעירים כולם, חסכו שוב כסף, קנו אדמה פעם נוספת והקימו לעצמם שיכונים יפים בהרי ירושלים: תלפיות ובית וגן, מקור חיים, ארזה ועוד.

— ואילו מורנו אביזוהר, שמורה היה ואיש מבוגר – לא יכול היה לאגור שוב כסף כדי לרכוש לעצמו מגרש ולבנות עליו בית לעצמו, כאשר חלם, וחלומו לא נתגשם…

— אז הוא המשיך לגור כאן, בבית הקטן הזה, המורה שלך אביזוהר?

— כן, כאן גר שנים רבות-רבות עד שנפטר…

— סבא של דפנה, סבא של דפנה! – קראה אחת הילדות, מנענעת את ידיה בהתרגשות.

— מה הדבר?

— אתה לא יודע את הסוף? – שאלה וצחקה.

— איזה סוף?

— הסוף השמח של סיפורך העצוב!

— לא, לא – גימגמתי נבוך.

— אז אני יודעת! – הכריזה נוהרת כולה – ואיך אני יודעת? כי גם לסבא שלי היה שם מגרש… בכפר הערבי אבו…נו, אבו – אבו נו… שם מעבר להר הזיתים!

— ובכן?! – שאלתי בחוסר סבלנות.

— כן,זהו. אז בשנה שעברה התאספו כל אלה שקנו שם מגרשים בימי אביזוהר, ובל"ג בעומר העלינו שם מדורה גדולה… ובקרוב – בקרוב באמת – יבנו שם סוף-סוף שכונה, כי האדמה שייכת לקרן-הקיימת לישראל. וגם שם כבר הציעו לשכונה זאת – הוסיפה הילדה לאחר שתיקה קצרה.

— איזה שם? – שאלו כל השומעות במקהלה. — שכונת יהושע – ענתה הילדונת והצטחקה – על שם המורה יהושע אביזוהר.

 

40. פרח אביזוהר    🔗

במערבה של ירושלים משתרעת שכונה גדולה ושמה בית-הכרם. הרחובות הראשונים של השכונה צרים ומפותלים, והבתים הניצבים משני צדיהם ישנים, אפורים ומתפוררים. אך שֵׁמות יפים ומופלאים נושאים עליהם הרחובות הישנים אשר במדרנות הצפוניים-מזרחיים של בית הכרם: “החלוץ”, הסוללים“, הבונים”, הסתת", וכדומה.

מדי בואי לבקר את בתי, המתגוררת באחד הרחובות האלה, אוחז הנני בידיהן של נכדותי דפנה ונֹעה ואנו מסיירים אט-אט וּבזהירות בחצרות המוצלות והאפלוליות.

מדוע נמשך אני לפינות סבוכות אלה, ומה אני מבקש בהן? אומר לכם בגלוי: את עקבות העבר. כי זכיתי, ולפני יובל שנים הייתי מסוללי הכבישים הראשונים ומבוני הבתים הראשונים בשכונה זאת. ועדיין מצויות בה שדרות הברושים, שנטענו יחד עם ילדי ירושלים בט“ו בשבט תרפ”ב, חורשת האורנים ששתלנו בחמישה-עשר בשבט תרפ"ג, והשקדיות הפורחות ברחוב “הבונה”, שהעברנו מעציצים לגומות שבאדמת החמרה האדמדמת באותו חג הנטיעות.

— כל העצים הגבוהים והרחבים האלה גדלו פעם בעציצים? – שואלות נכדותי וחברותיהן בתימהון, כשהן משרבבות שפתיהן, ומושכות כתפיהן. — כן, כן, ילדות טובות.

— אז כמה שנים כבר עברו מאז, סבא?

— כחמישים שנה.

— יו, הו! – הן מריעות וצוחקות יחד – עוד לפני שאבא ואמא נולדו… וגם לפני שהיית אתה אבא?

— נכון. בימים ההם הייתי בחור צעיר, ולמדתי בבית-המדרש למורים שבירושלים…

— בוא סבא, תלך אתנו רחוק-רחוק ותלמד אותנו טבע, כמו מורה באמת… – נוהגות הילדות לבקש.

— ואכן, ביום אביב אחד הפלגנו לקצה המזרחי של רחוב “החלוץ”, ומצאנו את עצמנו בשדה-טרשים טבעי, אשר הדחפורים והטרקטורים טרם הגיעו אליו. סביבנו השתרעו סלעי-בראשית אפורים ומבוקעים, והם מכוסים טחבים וחזזיות, עלי טבּוּרית ועלי דלעת-הנחש. מתוך חרכי הסלעים הציצו המוני כתרים ורודים וסגולים של פרחי הרקפת. סביב-סביב האדימו כלניות והלבינו מלקולמיות בהמוניהן. עלי עירית צרים ועלי חצב רחבים הזדקרו פה ושם מתוך האדמה הלחה ושטופת-החמה, ובשלוליות מי-הגשמים שבמכתשים אשר בין הסלעים טבלו נחליאלים לבנים, הניעו זנבותיהם הארוכים בתנועות חן ומשובה והשמיעו ציוצים מתחטאים.

— סבא, אנו רוצות לקטוף זרי רקפות ולהביאם מתנה לאמהות שלנו!

— אסור, בנות.

— הוי, רק אחדות, באמת!

— אסור!

— אז תן לנו לקטוף לפחות זרי כלניות!

— גם זה אסור.

— מי לא מרשה, תגיד! – התריסו-התחננו בקול-בוכים.

— המורה שלי.

— אתה עוד תלמיד? – שאלו כולן וצחקו.

— המורה, שלימד אותי טבע לפני שנים רבות.

— ומה שמו מורך זה?

החשתי רגע, הירהרתי ואחר היסוס קל אמרתי בלחש: אביזוהר.

— אביזוהר?! – שאלה אחת מחברותיה של נכדתי ועיניה קרועות לרווחה ומביעות תימהון.

— כן, כן. יהושע אביזוהר זכרונו לברכה.

— הנה כאן, מולנו – קראה אותה ילדה והצביעה מערבה – יש רחוב ששמו יהושע אביזוהר!

— באמת? – שאלתי בהיסוס.

— בוא ואראה לך, כי אני גרה ברחוב הזה…

כן, בקצה המזרחי של רחוב “החלוץ” הארוך מסתעף ימינה רחוב חדש קטן, ועל הבתים הראשונים משני צדיו מתנוססים שלטים חדשים ועליהם כתוב בפירוש: רחוב יהושע אביזוהר.

— אתה רואה? – שאלו הילדות בנצחנות – תקרא בעצמך ותאמר, זהו?

— זהו? – לחשתי ועיני מלטפות את שם מורי לטבע, שהייתי קשור עמו בקשרי-ידידות עשרות שנים – רחוב יהושע אביזוהר…

— הוא היה מורה טוב?

— טוב מאוד, ילדות.

— כבר כתבת עליו סיפור, סבא? – שאלה נכדתי.

— הרבה סיפורים יש עמי עליו – עניתי.

— אז ספר לנו עכשיו סיפור אחד מהם – אמרה דפנה – ואחר כך תשב אצלנו בבית ותכתוב אותו…

התיישבנו על אחד הסלעים היבשים והחמימים אשר מול רחוב יהושע אביזוהר, ואני השהיתי מבטי על שני השלטים הקטנים. וסיפרתי על מורי ומחנכי הטוב.

קומה ממוצעת וגוף רזה, שערות בהירות ובת-צחוק ילדותית. עיניים כחולות ומבט מביע רוך וטוב לב, דומני, כי מעולם לא היה עוד איש אשר שמו ונפשו יהיו תואמים כל כך כמו אצל מורי זה. כל כולו היה נהרה וזוהר ואהבת הבריות…

— הו חביבי, חביבי! – היה קורא בצאתו מחדר-הטבע שלו בהפסקה הגדולה שאחר השיעור השלישי – נכון, שגם אתה עוד לא אכלת היום ארוחת בוקר?

— איך הכרת, מורי?

— הו, חביבי, חביבי, פניך החיוורים מעידים בך שאתה רעב, הא לך חמישה גרוש, רוץ מהר אל הקיוסק הסמוך וקנה לחמניות. נאכל כולנו לפני ארוחת הצהריים הרחוקה.

— ל-א-ה! – היה קורא אל אשתו בקול רם ובפנים מאירים – הבאתי אתי שני אורחים לארוחת-הצהריים, את שני תלמידי הטובים!

ואחר רגע קל היה מוסיף: זכרי, אנו צמחונים ואוכלים חסה וצנונית, גזר וכלרבי ושאר ירקות! עלינו למהר לצאת לטיול טבע חשוב – והיום קצר!…

ומרת אביזוהר היתה מצהילה פניה מולנו וקוראת: “ברוכים הבאים!” ואחר-כך היתה קולפת גזרים וצנוניות, שוטפת במים עלי-חסה וכרוב, בצל ירוק ושומר – והיינו מתכבדים כיד המלך. כי חלוצים וגלמודים היינו אז בארץ-ישראל, ללא אב וללא אם. לא היה לנו שולחן משלנו, ולא אח או כיריים כדי לשפות עליהם סיר או קומקום…

שבעת, אברהמ’לה? – היתה מרת לאה אביזוהר שואלת כשהיא מאירה פניה ומוסיפה לצלחתו עלי חסה וצנוניות אחדות – אכול בבקשה, ואל תתבייש.

— ומי היה אברהמ’לה זה? שאלו הבנות.

— אמת, שכחתי לספר לכן עליו, ואתו הסליחה. הוא היה חברי הטוב. יחד למדנו בכיתה אחת שלוש שנים, ושנינו אהבנו מאוד את מורנו. למדנו יחד את צמחי הארץ, טיילנו יחד יום-יום בהרי ירושלים ויחד אספנו צמחים, וגם רעבנו…

— הרי יכולתם לקנות עוגות או ביסקוויטים ולאכול! – קראו ילדות אחדות בלגלוג.

— לא, ילדות, לא יכלנו. כי כסף לא היה לנו. אבל נחזור לאברהמ’לה חברי. קטן-קומה וצנום היה, ביישן וקצר רואי. בימים שבהם היה מורנו אביזוהר מזמין אותנו לביתו אחרי הלימודים, כדי שנסעד על שולחנו ונצא יחד לטיול-טבע – היתה מרת אביזוהר הרחמניה מוסיפה לצלחתו עוד מלפפון ועגבניה בימות החמה, או גזר וצנונית בימות הגשמים, כדי שישמין קצת…

— ואתה, אתה לא היית ביישן? – שאלו ילדות אחדות ונעצו בי עיניים חודרות. — סבא שלי ביישן? – התריסה נכדתי בשצף קצף ובאגרוף נטוי – כשהוא בא אלינו ואוכל אתנו ארוחת צהריים, הוא תמיד גומר ראשון וגם עוזר לי לגמור את הצלחת שלי מהר-מהר, כדי שאהיה ראשונה אחריו!…

— לאן הלכתם עם מורכם אביזוהר בטיולכם, ואילו פרחים יצאתם לבקש? — הביטו נא לצדדים וראו: בימים ההם לא היו כאן אפילו בית אחד. לא שכונת בית-הכרם, לא קריית האוניברסיטה ולא בנייני האומה. ואפילו שכונת בית-וגן טרם נבנתה בימים ההם… כן, סביב-סביב לא היו אף בית אחד או עץ אחד. רק סלעים ושיחי הסירה הקוצנית, פרחי הסתוָנית והכרכום. ובין הסלעים התרוממו המוני-המוני תלים קטנים של החפרפרת. לפעמים ראינו גם צב בודד ועצוב גורר עצמו בשקט, ושמענו קול של חָגלה, או של תן בודד…

— ולא פחדתם ללכת בין ההרים השוממים, כשלא היה כאן אף יהודי אחד?

— ובכלל, מדוע הייתם צריכים ללכת כל כך רחוק, אם היו לכם פרחים יפים יותר קרוב אל העיר ירושלים? — כי ביום סתיו אחד, כשיצאנו מבית-המדרש למורים אחרי-הלימודים וליווינו את מורנו אביזוהר לביתו – ראינו פתאום בשוק מחנה-יהודה ערבייה אחת יושבת על הארץ ומוכרת ירקות: חסה, וכרובית, בצל ירוק וסלק. על גבי הירקות היו מונחים פרחים אחדים, גדולים צהובים, פרחים יפים מאוד, אשר לא ראינו כמותם מעולם עד אותו היום.

“הו, חביבי, חביבי!” קרא מורנו אביזוהר כשהוא מתעכב ליד מוכרת-הירקות, פניו מסמיקים ועיניו הכחולות בולטות מחוריהן. “זה מעניין מאוד…”

“מה, מה מורנו?” שאלנו אברהמ’לה ואני בהשתוממות. “האם לא ראית סלק ובצל, חסה וכרובית כאלה מימיך?”…

אז לחש מורנו וענה בקול רועד: “הרי זה פרח חדש, לעזאזל”…

“זה, הצהוב?”

“נו, כן, חביבי, הפרח הצהוב הזה.”

“האם לא ראית פרח כזה עד עתה?”

“לא, לא ראיתי” ענה נרגש כולו. “הנה זכינו וגילינו פרח חדש בארץ-ישראל! … פרח אשר טרם ראיתי ואשר אולי עוד אין לו שֵם…”

הוא התכופף אל ערמת הירקות של הערבייה, בחר סלקים וחסה, כרובית ובצלים ירוקים והניחם הצדה. שאל למחירם – ולא עמד על המקח, שילם לערבייה את תמורתם, פתח את תיקו והכניס את הירקות לתוכו…

ולאחר שסגר את התיק, שאל את הירקנית כמשיח לפי תומו: “האם מגידולי הבוסתן (הגן) שלך הם פרחים צהובים אלה, יא סית (הגברת)?”

חשפה הערבייה את שיניה הלבנות, הצטחקה ואמרה: "לא, חוואג’ה (אדון, לא: פרחי בר הם אלה. חזר ושאל: "ומה שמם של פרחי-בר אלה בפיכם, יא סית?

משכה האשה כתפיה ואמרה: “באללה (באלוהי נשבעתי), לא יודעת. אנו קוראים להם: זוהור (רצונה היה לומר: פרח, סתם פרח). פרח צהוב ונעים להריח,” הוסיפה ואמרה, כשהיא מגישה פרח אל אפה ושואפת ריחו לתוכה.

“מכרי לי פרחים אחדים מאלה, יא סית,” חינן מורנו קולו והוא נוגע בידו בצהובים-הצהובים אשר על גבי הירקות.

“למכור?” צחקה הפלאחית ואמרה, “קח באלאש (חינם), חוואג’ה, בקשיש (מתנה). אללה זרע אותם ונתן לנו אותם חינם לפנטאזיה (לשעשוע)…”

“והיכן קטפת פרחים אלה?” המשיך מורנו לשאול.

“בהרים, חוואג’ה בהרים, בוואדי (נחל) אחד שבין הכפר עין-כרם ובין אלקודס (ירושלים).”

"כּתר חירכּ (תודה רבה). " קראנו כולנו ולקחנו איש-איש פרח צהוב.

אחר-כך יצאנו שלושתנו בדרך לכפר עין-כרם אשר בדרומה של ירושלים, תרנו וחיפשנו בשבע עיניים אחד פרחי-החן. עלינו הרים וירדנו נחלים, בדקנו בחגווי-הסלעים וביקשנו בכל נקיק, היכן נחבא הפרח הצהוב והיפה?!

היה זה יום יפה, יום שטוף-שמש. רוח קרירה ולחה נשבה והפיגה את החום, ובשמיים ריחפו ענני-סתיו צחורים וצמריים, המבשרים את בוא היורה. נחליאלים לבנים התעופפו וצייצו, וסיעות זרזירים ראשונים הסתחררו בחלל האוויר. בנחלים הצהיבו פסים רחבים וצפופים של הטיוּן הדביק והחריף, ובמדרונות הזהיבו ככוכבים פרחים גדולים, שהתרוממו על גבעולים גבוהים.

יפים ומופלאים היו הפרחים הנדירים, מרהיבים עין ביופים. קטפנו מהם והבאנום לבית המדרש למורים שלנו – וקראנו להם בשם פרחי אביזוהר, הלא הם פרחי החֶלמוֹנִית הגדולה…

 

41. בשנת המאה ל“מאה שערים”    🔗

— אתה יודע, סבא, לשכונת “מאה שערים” שבירושלים יש יום-הולדת – אמרה לי דפנה נכדתי, הגרה בשכונת בית הכרם.

— מזל טוב!

— אתה לא מבין, כנראה, מאה שערים היא בת מאה! היא סבתא של כל השכונות בירושלים. הכי-הכי עתיקה! — לא, דפנה, השכונות משכנות-שאננים ונחלת-שבעה קשישות ממנה.

— אבל המורה אמרה לנו לבקר בשכונה הזאת, ולכתוב עליה חיבור.

— עד עתה לא ביקרת במאה-שערים, ירושלמית שכמותך?!

— כל-יום, כל-יום אבא ואמא עובדים והם עייפים – הסבירה לי דפנה בסבלנות וקרצה בעינה – ובשבת, נסה נא אתה להכנס למאה-שערים במכונית!

— לא אנסה. ניסע לשם באוטובוס, וביום חול – אמרתי והחזרתי לה קריצת-עין.

— היית שם פעם?

— כן, גרתי בתוכה שנתיים.

— הו, יופי! אז תוכל להסביר לי הכל.

— למשל?

— נו, השפה שלהם, החיים שלהם והכל.

— אסביר, ובכן, נוסעים לראות את מאה-שערים!

— אבל תרשה לי לשאול שאלות, כדי שיהיה לי מה לרשום בפנקס… ואכן, מספר שאלותיה היה כמספר הגרגרים שברימון: למה קראו לשכונה בשם “מאה שערים”? מה שם הבגד הארוך, שכל הגברים לובשים בשכונה? ואיך קוראים לפתילים הלבנים, המציצים אצלם מתחת לחולצות? ומה שמו של הכובע השעיר שהזקנים חובשים על הראש? ולמה יש לילדים תלתלים על הלחיים?

— רגע, רגע, סבא: קאפוטה, ציציות, שטריימל ופאות… נכון?

— נכון.

— אלה מילים עבריות?

— חלקן בעברית, חלקן בשפת אידיש.

— ואיך קוראים לכיפות שעל ראשי הילדים?

— יארמולקה.

— וגם הילדים האלה הולכים לבית-ספר?

— לא. הם הולכים ל“חדר” ול“תלמוד-תורה”.

— והבנות אינן לומדות?

— דווקא לומדות, אבל בכיתות נפרדות.

— אני לא מסכימה!

— מדוע?

— כי בלי בנים משעמם נורא!

— אבל הם אדוקים!

— ואני לא אדוקה? הביטו עליו!

— מאימתי?

—כשהתחלנו ללמוד תורה – טענה הקטנה בקול מתחטא – הוליכה אותנו המורה לבית-הכנסת, והרב הסביר לנו הכל!

— למשל?

— שליהודים אסור לאכול חזיר, ושאסור לגנוב וצריך לאכול מצות בחג הפסח!…

—וצריך להאמין באלוהי-ישראל! – שמעתי פתואום קול צרוד קורא מאחורי – לשמור את השבת, ולהיות יהודי טוב!

הפנינו ראשינו מופתעים – ונדהמנו: סביבנו נוצרה טבעת של לובשי קאפוטות וחובשי מגבעות שחורות וילדים בעלי “תלתלים” על הלחיים וכיפות על הראש. והזקן שבחבורה, גבר נמוך קומה ורחב-גרם, בעל זקן רחב ולבן ופאות ארוכות ומסולסלות, עמד וגיחך לעומת הילדה, ניענע ראשו ואמר: העיקר הוא לשמור על הכתוב בתורה, ילדתי, ולקיים כל מה שאלוהי ישראל ציווה בתורתנו הקדושה.

— המורה שלנו אמרה, שאלוהים אמר ומשה רבנו כתב מפיו! – התריסה הקטנה.

— אומרים “השם”! – סנט בה הזקן.

— כמו ברוך השם? – שאלה הנזופה והיא משהה עלי מבט-שואל.

— ודאי – אישרתי.

פתאום עבר רעד בכל גופי. התבוננתי בזקן ושאלתי: רבי יוסף?!

הזקן הסתכל בי נדהם, וכל העומדים במעגל העבירו אף הם מבטים תוהים מפני אל פני הישיש…

— ומה שם כבודו? – שאל ומשך בכתפיו.

— אליעזר – גימגמתי.

— אליעזר, אליעזר… – לחש הזקן כשהוא מאהיל בכף ידו הימנית על עיניו.

— אליעזר ה“חלוץ” , שהתגורר בעליית-גג שבדירתו לפני חמישים וחמש שנים – אמרתי וקולי רועד.

— החלוץ, שלמד בסימנר האפיקורסי של דוד ילינקה?! – שאל הזקן וצחק.

— בבית-המדרש למורים, שבהנהלת רבנו דוד ילין – תיקנתי.

— ובכן, שלום עליכם, רב לייזר, וברוך הבא! – קרא הישיש, תקע לי כף וכל המעגל מתרגש ומתפעל.

— אז היית גוי צעיר, ועתה גוי זקן, רחמנא ליצלן. כי יצאת בלי זקן וחזרת בלי זקן…

— חה, חה, חה! – צחק המעגל ומחא כף – שפתיים תושק, רבי יוסף, יישר כוח!

— והיכן היית כל אותן השנים? – המשיך הישיש ושאל, כשהוא מודד אותי בעיניו התכולות מראש ועד כפות רגליים.

— עסקתי בהוראה, רבי יוסף.

— כלומר חינכת גויימ’לך (גויים קטנים)? – שאל וצחק, והמעגל צוחק עמו.

— סבא שלי לימד את תלמידיו להיות חיילים בצה"ל ולבנות כפרים במדינה שלנו! – קראה נכדתי הקטנה באי סבלנות – נכון, סבא?!

— מי זאת? – שאל רב יוסף וניענע ראשו החבוש מגבעת שחורה רחבת-שוליים – אש להבה ממש…

— נכדתי היא – אמרתי והעברתי ידי על ראשה של הקטנה – בת בתי.

— הו! – הריע המעגל בהתפעלות – התפוח נופל סמוך לעץ. לסבא ציוניסט (ציוני) נולדה נכדה ציוניסטקה (ציונית)…

— שקט, שקט – השקיט רב יוסף את המעגל הרוגז – היא ילדה טובה וצנועה, כי לבשה גרביים ארוכים לפני שבאה אלינו…

— אתם חושבים שרק אצלכם מדליקים נרות בליל-שבת? גם אצלנו! – קראה הקטנה.

— זהו! – סער המעגל – מדליקים נרות, אך לא בערב שבת אלא בליל-שבת!…

— ודאי, כשאנחנו אוכלים געפילטע פיש (דגים ממולאים) מתוך קופסא! – צחקה הקטנה.

— צדיקים גמורים! – רגש המעגל – געפילטע פיש מקופסה…

— שקט, שקט, רבותי – הרגיע רב יוסף את הנאספים – דברי תורה בנחת נשמעים.

— רב יוסף, קיים את אשר כתוב בספר שמות: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמור” – קראו קולות מתוך המעגל – ספר למגולח הזה ולנכדתו על עברנו המפואר בירושלים העתיקה וב“מאה שערים” וייווכח שאנחנו הקדמנו את הציוניסטן (הציונים) בהקמת צבא יהודי בעיר הקודש ובייסוד ישובים יהודיים בארץ-הקודש: ואפילו את המושבה החקלאית הראשונה בארץ-ישראל הקימו יהודים אדוקים, וביניהם אחדים ממייסדי “מאה שערים”!

רבי יוסף הירהר רגע קט, ואחר-כך פנה ימינה, אל תוך השוק של “מאה שערים”, וכלנו נהרנו אחריו.

נשים צבאו על התיבות והסלים, נברו בתוכם ועמדו על המיקח. זקנות חלפו על פני השוק, נושאות בידיהן תבניות פח גדולות ושחורות ובתוכן עוגות בצק ופניהן אל המאפייה שבשכונה. פחח רידד בקורנסו פח ומילא את חלל השוק נקישות מחרישות-אוזניים. וקבצן-עיוור עמד והרקיד מטבעות אחדות בספל אלומיניום פגום שבידו, והכריז בקול בוכים צרוד: צדקה, יהודים רחמנים!

התיישבנו על השוליים המוגבהים של בור המים הישן אשר במרכז השוק, ואחר שתיקה קצרה פתח רב יוסף ואמר: לפני כמה שנים עשיתם לכם צבא משלכם? לפני שלושים או ארבעים שנה בסך הכל?

— סבא שלי סיפר לי – קראה הקטנה קריאת ביניים – וגם קראתי ב“דבר לילדים” שהסתדרות “השומר” קמה כבר לפני שישים וחמש שנים דווקא!

— אל תיכנסי לדברי רב יוסף! – השתיקוה המאזינים שלידינו.

— ניחא, ניחא – הרגיע אותם המספר – ולו יהיה כדבריך, לפני שישים וחמש שנים. אך יהודי ירושלים יסדו צבא משלהם כבר כמאה ושלושים שנה לפני שקמה המדינה שלכם, עוד בימי שלטונם של מוחמד עלי ובנו איברהים פחה, המצרים!

— עוד לפני בן-גוריון? – תמהה הקטנה.

— עוד לפני חיים וייצמן שלכם והרצל שלכם! – רגז המספר – וכשלושים שנה לפני שנוסדה שכונה זאת, שאנו יושבים בתוכה. כלום יכולה את לתאר לך, נכדתו של רב לייזר, שלפני כמאה ושלושים שנה לא היה אף בית יהודי אחד מחוץ לחומות ירושלים? רק מדבר ושממה, תנים ושודדים…

— אז איפה עשיתם גיוס של הצבא שלכם?

— בתוך החומה, בתי, בעיר העתיקה. האם לרח אותך סבך, רב לייזר, אל ה“כויסל” (הכותל) המערבי?

— הייתי שם כבר מאה פעמים.

— ובכן, כל יהודי ירושלים גרו אז בעיר העתיקה, כדי שיהיו קרובים לשריד בית-המקדש.

— אני יודעת. זהו הכותל המערבי של בית-המקדש שלנו, שנבנה בידי פועלי ירושלים בימים ההם. ולכן היה הכי חזק, ונשאר עד היום הזה. — מי סיפר לך?

הקטנה לא השיבה במילים, רק הושיטה אצבע מולי והצטחקה.

— התדעו כמה יהודים יש בימינו בירושלים? – שאל רב יוסף.

— כשלוש מאות אלף! – הכריזו מכל צד.

— אך בימים ההם היו בירושלים העתיקה רק כחמשת אלפים יהודים בסךהכל – אמר רב יוסף ונאנח – וכולם היו נתונים לחסדם של שכניהם הרבים שלא מבני-ישראל. והללו השפילום עד עפר ורמסום ברגליהם, שדדו רכושם והִכום והרגו בהם בלי רחמים…

— אנחנו היינו מראים להם! – קצפה-שצפה הקטנה והניפה אגרוף – בחיי! ואתם שתקתם להם?

— דמם הנקי של שני ילדים, מילדי היהודים שבעיר-העתיקה, הגדיש את הסאה! – קרא רב יוסף והניף אף הוא ידיו לשמיים – בוקר אחד הלכו שני הילדים ל“חדר” של רבם, שנמצא באחת מסִמטאות העיר העתיקה. הלכו – ולא הגיעו לשם. הם גם לא חזרו לבתי הוריהם. חיפשום יום וחיפשום יומיים אך אין קול ואין עונה. לבסוף גילה אותם חמר יהודי אחד, כשהם מושלכים מחורבה שמחוץ לחומת ירושלים ורוח-חיים אין בהם.

— אמא’לה! – קראה הקטנה בחרדה.

— ובאותם הימים – המשיך הישיש בסיפורו – עלו כמה וכמה מאות יהודים אדוקים מרוסיה לארץ-ישראל והתיישבו בירושלים. ביניהם היו שני גיסים עשירים – רב שמריהו לוריא ורב שמריהו צוקרמן, זכרונם לברכה. וכשהגיעה השמועה הנוראה הזאת לאוזניהם בעודם ברוסיה – פיזרו חלק מכספם, שיחדו את ראשי המשטרה שבאותה מדינה, קנו חמישים אקדחים והחביאום בתוך כריהם וכסתותיהם המרובים. כך העבירום בסתר את הים והעלום לירושלים…

ואחרי שהתיישבו השניים בעיר העתיקה – העבירו לחש בין בין היהודים: כל מי שדם-יהודים יקר לו, יצטרף לגדוד אשר אנו מייסדים ושמו יהיה ה“גבארדיה”. גדוד זה יגן על חייהם ועל רכושם של יהודי העיר העתיקה.

לקריאתם נענו בחורים אשכנזים וספרדים, ובחדרי-חדרים למדו לעשות מלחמה. בסודי-סודות, כמובן, כדי שלא יוודע הדבר לתורכים. ולאקדחים קראו, בהסוואה, בשם “שמעראלך”.

— על שם שני הגיסים, ששמם היה שמריהו, כמובן! – הריעו הנאספים – המצאה גאונית ממש!…

— החבא את השמעראלה! – קראה הקטנה וצחקה – נקה את השמעראלה! תרביץ בשמעראלה שלך שני כדורים!

— אכן, הרביצו, נכדתו של רב לייזר! – קרא רב יוסף וצחק אף הוא

— ועוד איך!

— כן יאבדו כל אויבך, השם! – אמרו הנאספים ונשאו עיניהם לשמיים.

— סבא שלך ודאי סיפר לך, שאת חג הנטיעות, טו בשבט, הנהיג מורהו דוד ילינקה (ילין) – הוסיף הזקן לאחר שתיקה קצרה – אך לא מיניה ולא מקצתיה!

— אלא? – התריסה הקטנה.

— באותם הימים גאלו יהודי העיר העתיקה שטח-אדמה גדול, סמוך לקבר שמעון הצדיק אשר בדרך להר-הצופים, והחליטו לנטוע עצי זית בחלקה. בעלי הקרקע הערבים, אשר קיבלו מחירה בכסף מלא, לא הביטו בעין יפה על כך שהיהודים נוטעים עצים באדמתם – והפריעו להם. אז יצאו אנשי ה“גבארדיה” ונטעו וגם שמרו על העצים עד שגדלו…

— לרשום, סבא? – שאלה הקטנה והניפה את פנקסה מולי.

הינהנתי בראשי ואמרתי: רשמי, רשמי, ניכרים דברי-אמת…

— אז תן לי, בבקשה, דפי נייר אחדים מפנקסך – קראה והושיטה ידה לעומתי – כי שלי כבר נתמלאו כולם.

— מיהרתי ותלשתי מפנקסי קומץ של דפים ונתתי לה, והיא הניעה ראשה לאות תודה.

— עתה אנו מתקרבים לייסוד השכונה שאנו יושבים בתוכה – אמר רב יוסף אחרי מנוחה קצרה – למאה-שערים שלנו. באותה התקופה קרה נס: בעיר ניו-אורליאנס שבאמריקה נפטר נדבן יהודי ידוע בשם יהודה טורא ז"ל, ולפני מותו ציווה עשרים אלף דולר לבניית בתים ושיכונים ליהודי ירושלים. ואת השר משה מונטיפורי הידוע, זכר צדיק לברכה, מינה לאפוטרופוס על העזבון הזה.

— מה זה אפוטרופוס? – שאלה דפנה, שהתקשתה בהבנת מילה זרה זו.

רב יוסף נעץ מבטו בילדה השואלת, הירהר רגע ואמר: משגיח וממונה, איש נאמן.

— תודה רבה!

— ובכן לאחר עיון מדוקדק וממושך החליט השר מונטיפיורי להקים שכונה מול שער-ציון אשר בחלק המערבי של החומה, כדי לשכן בבתיה יהודים עניים מתושבי העיר העתיקה.

— סמוך לתחנת-הרוח הידועה?

— בדיוק. ובשנת 1860 הוקמה השכונה הזאת, אשר מונטיפיורי קרא לה בשם “משכנות שאננים”, היא השכונה העברית הראשונה מחוץ לחומה.

— ולא פחדו לגור בה?

— אל תשאלי, בתי! – אמר רב יוסף ונאנח – צרות צרורות היו למתיישביה, וערב-ערב היו נוטשים את שכונתם ונכנסים לתוך החומה, כדי למצוא מסתור מפני השודדים והרוצחים.

מכל מקום, תשע שנים מאוחר יותר הוקמה השכונה “נחלת שבעה”, בכוחם של המשתכנים עצמם.

— ומדוע קראו לשכונה הזאת “נחלת שבעה”?

— ומדוע קוראים לשכונה שלנו “מאה שערים”?

— כי אולי היו בה מאה שערים! – העלתה הקטנה השערה, בלי היסוס.

— חה, חה, חה! – צחק רב יוסף ואתו כל פמלייתו – בשכונה שלנו יש, בסך הכול ארבעה שערים. אך מייסדיה קרואה “מאה שערים”, כי באותו שבוע שבו נוסדה, קראו את פרשת “תולדות” שבספר בראשית, ובה כתוב: “ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו השם…”

— ובנחלת שבעה מצאו רק פי שבעה?

— לא, ילדתי, – ענה הישיש ואמר – נחלת-שבעה נקראה על שם שבעת מייסדיה, מנכבדי היהודים שבעיר העתיקה: רב יהושע ילין אביו של דוד ילינקה, רב יואל-משה סלומון, רב יוסף ריבלין, רב בייניש סאלאנט (בנו של הרב הידוע רב שמואל סאלאנט) ואחרים. היו אלה שבעה בתים קטנים ובודדים בתוך ים של שממה ופחד. ורק בעזרת השם, ה“גבארדיה” וה“שמעראלך” שבידיהם – החזיקו מעמד בתוך הפחד, הבדידות והסכנה שארבו להם.

ביום היו מתיישבי “נחלת שבעה” חיים בבתיהם החדשים ונושמים אוויר צח, אך לפני שקיעת החמה היו מסתלקים לעיר העתיקה, בטרם ייסגר שער יפו שבחומה; ואת מקומם היו תופסים אנשי ב“גבארדיה” האמיצים, שעלו מהעיר העתיקה לפני נעילת השער, כדי לשמור על הבתים ועל הרכוש שבתוכם…

רב יוסף הפסיק לרגע את דבריו, כנזכר במשהו, חייך ואמר: התדעו, כי למתיישביה הראשונים של משכנות שאננים שילם השר משה מונטיפיורי שכר-דירה?

— לא ייאמן כי יסופר!

— אך זו עובדה. כדי שיסכימו לגור בבתים אשר מחוץ לחומה, היה הנדבן מונטיפיורי נותן להם תמיכה כספית חודשית, בתנאי שלא יפקירו את השכונה וימשיכו לגור בה בין זריחה לשקיעה…

— אך מה על מאה שערים? – הזכירה לו נכדתי את מטרת סיפורו העיקרית.

— כן, נשוב למאה שערים שלנו… כשעברו חמש שנים מייסוד נחלת שבעה ותושביה לא נרצחו בידי השודדים – קמה התעוררות רבה בין יהודי העיר העתיקה, והנחשונים שבהם התאספו בבית-הכנסת “החורבה” והכריזו: “בואו ונרחיב את גבולות ירושלים העברית!”

בין אלה שוב היו יואל-משה סלומון ורבי יוסף ריבלין, זכר צדיקים לברכה. יהודים מופלאים היו, אשר העזו ועשו גדולות ונצורות כדי להחיות שממות הארץ ולהכין מקלט לשבי-ציון. ארבעים יהודים מבין תושבי העיר העתיקה נענו לקריאה והכניסו כסף לקופת הוועד. וכעבור זמן קצר נקנתה בכסף הזה מערבי הכפר ליפתא בקעה גדולה בצפונה של ירושלים.

חמרים הביאו אבנים ממחצבה סמוכה, וסתתים סיתתו אותן; ומהכבשנים שבהרים הביאו שיירות-גמלים שקים גדולים וגדושים סיד. בחודש אייר התרל“ך הניחו יסוד לשכונה, בשעה טובה ומוצלחת, ברוב עם ובליווי שירה ונגינה, מחולות ואמירת תפילות. ובחג החנוכה התרל”ה (1875 למניינם) – כבר הושלמו עשרת הבתים הראשונים לתפארת. במקום יללת תנים התחילה להישמע בשממה שירת פרקי תהילים ובמקום שיחת חמרים וגמלים – קולות תורה מתרוננים…

כך, אט-אט, נבנו הבתים בריבוע, כשהם סוגרים כחומה על השוק הזה ועל בור המים שעל שפתו אנו יושבים.

אח הגבארדיה, הגבארדיה המהוללה! – קרא המספר ברגש – רק בזכותה נתקיימה השכונה החדשה בשנותיה הראשונות. כי בני הכפר ליפתא, אלא שמכרו את אדמתם למייסדיה, ניסו מדי פעם להתנפל על המתיישבים, לפרוץ את השערים ולפגוע ביהודים. ובאחד הלילות אף חדרו דרך שער אחד, פצעו אחדים מתושבי השכונה ורצחו אחד ממייסדיה, את רב ישראל חיים שיינבוים, זכר קדוש לברכה…

— חוצפה! בוז! – נשמעו פתאום קריאות נסערות מעבר השער הראשי של השכונה.

— הפניתי ראשי לעבר מקור הרעש וראיתי קבוצת בנות חן, חיילות נח"ל, צועדות זקופות-קומה בשוק מאה-שערים ובראשן הקצינה והיא מחייכת. מאחת ההיאחזויות שבעמק הירדן עלו לביקור בירושלים, ובאו לראות גם את השכונה הגדולה, אשר מלאו לה מאה שנים… — סבא! בוא סבא! – קראה נכדתי הקטנה והיא סוגרת את פנקסה ומושכת אותי אחריה בחזקה – בוא, נהיה אנחנו הגבארדיה של החיילות שלנו, ונגן עליהן מפני כעסם של יהודי מאה-שערים!

 

42. חגיגת “ליל הישועה”    🔗

באחד מלילי סיוון התרפ“א (1921) כשישבתי בחדרוני שבעליית גג ב”מאה-שערים", השכונה הירושלמית הגדולה והמאוכלסת כולה יהודים אדוקים, הגיעו לאוזני פתאום קולות נבל ותוף ומחיאות-כפיים.

אמרתי לעצמי: ודאי חתן וכלה מבני השכונה מובילים לחופה, הנפרשת ליד בית הכנסת הסמוך, ולא כדאי לי להפסיק את הכנת השעורים. כי בתקופה ההיא הייתי תלמיד בית-המדרש למורים שבירושלים, ומורינו הקפידו מאוד – ובצדק – על הכנת השיעורים…

פתאום הכניס בעל-הדירה את ראשו לתוך הכוך שלי, ושאל בתמיהה" חולץ (חלוץ) וחבר ההגונה (ההגנה) בירושלים, ואינו הולך לראות בחגיגת “ליל הישועה”?

הרימותי מבטי מעל הספר שבו עיינתי, ושאלתי: הרי רק לפני כחודש בלבד חגגנו ברוב-עם, בנגינה ובריקודים, את ל“ג בעומר ליד קבר הצדיק רבי שמעון שבדרך להר-הצופים: מה השמחה שקפצה עליכם היום. י”ח בסיוָן?

העביר רב חייקל, בעל הדירה, את ידו הימנית הפתוחה על פני זקנו הארוך, הרחב והלבן, הצטחק מולי בלגלוג ובהנעת יד מבטלת וקרא: כלום לא שמע כבודו עד עתה על חגיגת “ליל הישועה” שאנו חוגגים שנה-שנה במאה-שערים בי"ח בסיוון?!

גימגמתי ועניתי: שנה ראשונה היא לי במאה-שערים ובירושלים, ולא שמעתי על חגיגה זו.

— כך? – אמר רב חייקל והוא מתקין את מגבעתו הרחבה והשחורה על ראשו ומסלסל פאותיו הארוכות – ובכן, כדאי לך להפסיק את העיון בספרי האפיקורסות שלך, לרדת אתנו למטה ולהשתתף בשמחה עממית זאת.

כיביתי את מנורת הנפט, ויחד עם רב חייקל וזוגתו ירדנו בזהירות במדרגות שבפרוזדור האפל, ונכנסנו לתוך סבך הסִמטאות החשוכות של מאה-שערים.

אך יצאנו אל הסמטאות, ומייד הציפו אותנו הדהודי שירה, נגינה וריקודים, שריחפו בחלל הצר שבין הבתים הצפופים והדחוסים:

הוי, רבים אומרים – מי יראנו

טו-ו-ו-ב!

הוי, רבים אומרים: מי יראנו טוב?!

הוי, והנחילנו, השם אלוקינו, באהבה

וברצון, בשמחה ובששון!

הוי, וטהר לבנו, וטהר לבנו,

וטהר לבנו לעבדך באמת.

רחבת השוק שבמרכז השכונה היתה מוארת מנורות לוקס גדולות ומסנוורות-עיניים. כל מעקה הפונה לעבר הרחבה היה עמוס נשים וילדים, שליוו את הנגינה והשמחה במחיאות-כפיים ובדפיקות-רגליים. ובתוך קהל האלפים, שיצר כעין חומה חיה ורעשנית סמוך לקירות הבתים שמסביב, רקדו מעגל בתוך מעגל: במרכז היו ישישים חבושי שטריימלך (כובעי פרווה חומים) ולבושי מעילים רחבים וססגוניים; סביבם רקדו אברכים בעלי זקנים ופאות ארוכות ושחורות, לבושי קאפוטות שחורות ומבהיקות, ועל רגליהם גרביים ארוכים ולבנים מעל שולי המכנסיים, ובמעגל סביבם, אחוזי ידיים ומקפצים בגדיים, רקדו נערים וילדים חבושי כיפות לבנות ומגודלי פאות ארוכות ומתנפנפות, שציציותיהם הארוכות מתנועעות בשולי טליותיהם הקטנות-המלבינות, המגיעות עד ברכיהם…

— במרץ, רב יוסל! – נשמעו קריאות-זירוז מתוך ההמון – א-פרעהליכס (ניגון שמח) רב יוסל!

ורב יוסל ושל נעריו, הכליזמרים (המנגנים) של מאה-שערים שלא היו אלא אב עיוור ושני בניו קצרי הראות – שעמדו במרכז המעגלים – הגבירו את קצב הנגינה. האב הרקיד במהירות רבה יותר את הקשתית על פני מיתר הכינור; זלמנקה, הבן הבכור, הגביר את תרועות החצוצרה, וצעיר הבנים הכה בכל כוחו טס והקיש במקלו על עור התוף לסירוגין. חלל הרחבה רעש כולו לקולות הנגינה והזמרה, שעטות רגלי הרוקדים ומחיאות-הכפיים.

— לזכר איזה מאורע רוקדים הם, רב חייקל? – שאלתי שוב ושוב את בעל דירתי, אשר לידו עמדתי ומחאתי אף אני כף בקצב.

— אספר לך רק לאחר שתשתלב גם אתה במעגל ותרקוד יחד אתנו! —קרא וצחק – ריקוד מצווה!

— יחד אתך, רב חייקל?

— יחד אתי, רב לייזר!

— יאללה, רב-חייקל!

סקרנותי לשמוע סיפור חדש גברה על רגש הבושה שבי. רב חייקל קפץ והשתלב במעגל האברכים, ומשך גם אותי אחריו – והופ-הופ: “הוי, וטהר לבנו, וטהר לבנו, וטהר לבנו לעבדך באמ-מ-מת!..”

— התדע חסידות מהי? – שאל אותי רב חייקל, לאחר שהעלה את זוגתו לדירתם ואנו שנינו התהלכנו אט-אט לאורך הדרך המוליכה ממאה שערים לכיוון חורשת שנלר.

—ודאי, רב חייקל! – עניתי נעלב קמעא – הן גדלתי בבית של חסידים!

— יפה, יפה, מר שכן, וימחל לי על ששאלתי. אך כדאי לנו להזכיר שמייסד החסידות, רבי ישראל בעל-שם-טוב זכר צדיק לברכה, המכונה הבעש“ט, נולד לפני כמאתיים ועשרים שנה בערך, דהיינו בשנת 1700 למניינם. והגאון מווילנא, רבנו אליהו ברב שלמה-זלמן המכונה הגר”א, נוחו עדן, נולד ב-1720 למניינם. רק עשרים שנה הבדילו בין רבי ישראל ובין רבנו אליהו, אך אט-אט התרחקו איש מרעהו מרחק עצום ורב, ותהום נפערה ביניהם.

— הבעש“ט יצר את החסידות וביסס את היהדות על הרגש, על “וטהר לבנו”; ואילו הגר”א ביסס את היהדות על המוח ועל לימוד תורת-ישראל שבכל הדורות. אחרי הבעש“ט נהרו המוני יהודים פשוטים, שקראו לעצמם בשם “חסידים”, שתו “לחיים” ורקדו בהתלהבות ריקודי מצווה ואילו סביב הגר”א התכנסו תלמידי חכמים ולמדנים, אשר נפשם חשקה בתורה, ועסקו יומם ולילה בסוגיות חז“ל, ברמב”ם ובחידושי רבם הנערץ.

אבל בדבר אחד נשארו השניים מאוחדים: הן הבעל-שם-טוב והן הגר“א שאפו לעלות לארץ-ישראל, כדי לקרב את הגאולה. אך שניהם נפטרו בעצם הכנותיהם לעלייה, נסתלקו לעולמם בגולה ולא זכו לראות את ארץ-חלומם בעיניהם. בראש תלמידי הבעש”ט שהעפילו לארץ בשנת 1777 עמדו תלמידיו רבי גרשון קיטבר ורבי נחמן מהורודנקו, ובראש תלמידי הגר"א שעלו אחריהם – בשנת 1809 – עמד רבי הלל ריבלין.

— סבם של הריבלינים המרובים והידועים שבכל הארץ? – שאלתי בסקרנות.

— הוא-הוא! – ענה המספר וצחק – וכן ירבו. בימים אלה, כשהגענו כבר בלי עין רעה לשבעים / שמונים אלף יהודים בארץ-ישראל, אין אנו יכולים לתאר לעצמנו כלל שבימים ההם היה מספר היהודים ב“ארבע הארצות הקדושות” – כך נקראו אז חברון, ירושלים, טבריה וצפת – כאלף או אלפיים בלבד. רובם היו יוצאי ארצות-המזרח, ואשכנזים – נער יספרם.

פתאום נפרץ הסכר – ואניות התחילו להביא על סיפוניהן גברים, נשים וטף מפולין ומליטא, מאוקראינה ומגליציה. בעיר העתיקה שבירושלים, בחברון, בטבריה ובצפת – נראו לפתע פנים חדשות ותלבושות חדשות. בארץ הופיע השטריימל (כובע עגול עשוי פרווה חומה) וברחובות נשמעה פתאום לשון חדשה: אשכנזית…

רב חייקל הפסיק לרגע סיפורו, נשם עמוקות, ושנינו מנינו את צלצולי שעון שנלר הכבדים, שנשמעו ברמה: תשע, עשר, אחת-עשרה!

— הו הו! – קראתי מופתע – כבר?

— כן, אנו מתקרבים לשעת חצות ולעצם הסיפור, רב לייזר. לו הייתי נמנה עם כת החסידים, הייתי מספר לך ודאי על המעשים הטובים שעשו הללו לתחייתה של הארץ. אך כיוון שנמנה אני עם תלמידי הגר"א, זכר צדיק וגאון לברכה – אספר לך על מעשה-נועז שנעשה על ידם בשנת 1873.

הוא קרץ לי בעינו קריצה-של-מתיחה והמשיך: בימים ההם, עם עלייתם של ראשוני החסידים לירושלים, היו היהודים מכונסים כולם בעיר העתיקה שבתוך החומה. אף בית יהודי אחד לא היה קיים אז מחוץ לחומה. כל היום ליוו אותם צלצולי פעמונים של הכנסיות הנוצריות ופנים עוינים של המוני נזירים וכמרים נוצרים על כל מדרך כף רגל זאת, בנוסף על עיניהם הבלתי-ידידותיות של השכנים הערבים, אשר בחצרותיהם שכרו לעצמם “העולים החדשים” בכסף מלא דירות לשבת בהן.

השלטון העות’מאני היה רופף ורקוב – לית דית ולית דיין. והשׂעיר לעזאזל היו כמובן, היהודים האשכנזים, שלא הבינו את שפות הארץ הרשמיות – תורכית וערבית – ואפילו עם אחיהם, היהודים הספרדים, לא היתה להם שפה משותפת. הערבים העירוניים, הפלאחים והבדווים היו מרמים אותם, בוזזים ושודדים רכושם, וגם רוצחים מהם לפעמים, בלי שדמי הנקיים יידרש מידם.

רב חייקל הפסיר את סיפורו לרגע, שאף מלוא ריאותיו אוויר, החליף כוח והמשיך: והרי על הגבארדיה ועל השמעראלך שמעו גם ילדי ירושלים ואיני צריך להאריך בכך. ודאי אתה יודע, כי משנוכחו שכנינו שיהודי ירושלים מקיימים את אשר כתוב בספר התורה “עין תחת עין” – חדלו להתאנות להם ולרדת לחייהם…. ומפה לאוזן סיפרו, שלפי בקשתו של השר משה מונטיפיורי ז"ל שלחה מלכת-אנגליה, המלכה ויקטוריה הגדולה, קצין מקציניה לירושלים כדי לאמן את אנשי הגבארדיה בקליעה למטרה בשמעראלך אלה, שלא יחטיאו…

עשרות שנים נתקיימה הגבארדיה בירושלים – המשיך רב חייקל וסיפר – והביאה ברכה לא רק ליהודים שבתוך החומה, אלא משוטטת היתה בדרכים המוליכות ליפו ולשכם כדי להגן על היהודים שעלו מצפת ומטבריה, מיפו וגם מחברון. ובחסותם של בני-חיל אלה העזו יהודי העיר העתיקה לצאת את שער יפו ולקנות מהערבים אדמה זאת אשר רגלינו דורכות עליה ברגע זה. רצוני לומר: בהגנתם של אנשי הגבארדיה העזו יהודי ירושלים לרכוש אדמה מחוץ לחומה ולחלום על הקמת שכונות חדשות, שבהן יוכלו לנשום אוויר ולזקוף קומתם.

כך נבנו “משכנות שאננים” בשנת 1860 ו“נחלת שבעה” בשנת 1869. אך כשאמרו יהודים לרכוש את האדמה אשר עליה נבנתה אחר כך שכונתנו “מאה שערים”, הודיעה כנופיית השודדים הגדולה אשר שוטטה בין רמאללה ובין חומת-ירושלים: לא! כלומר: רק בהסכמתנו תרכשו את האדמה הזאת, לאחר שתשלמו לנו כופר ו“בקשיש” שמנים.

— וכמה ביקשו השודדים? – שאלתי בסקרנות.

— שתי ג’ארות (כדים) מלאות מטבעות זהב – השיב רב חייקל בשפתם של השודדים.

— ומה עשו קוני הקרקע העתידים? שילמו להם?

— לא ולא. קמו אנשי ועד מאה שערים, התייצבו לפני בחורי הגבארדיה וסחו להם על המשא ומתן עם השודדים. שמע זאת מפקד הגבארדיה והוא אחד מעולי גרוזיה, בחור גבוה וחסון כארז, פניו אמיצים וכתפיו רחבות וחזקות, חייך חיוך ערמומי ואמר: “הביאו חמישה כדי-יין גדולים, יין ישן וחריף.”

— כדי להשקות את השודדים ולשכרם? – שאלתי וצחקתי.

— חכם מבין דבר מתוך דבר – אמר רב חייקל וצחק אף הוא.

— והרי שתיית יין אסורה על בני דת-מוחמד, רב חייקַל! קראתי.

ענה הוא ואמר: רק להלכה; זה אל“ף, ובי”ת : הרי בשודדים ורוצחים אנו עוסקים ואלה פטורים ממצוות…

— אז מה עשו הבחורים שלנו? – הקשיתי.

— לילות אחדים ריגלו בהרים שבין ירושלים ורמאללה, עד שגילו את המערה ששימשה מחבוא לכנופיה. משגילו את משכנם הנעלם, העמיסו ערב אחד את כדי היין על גבי חמורים, נטלו את השמעראלך (האקדחים) בידיהם, התפללו תפילת הדרך ואמרו תהילים.

אחר כך ירדו לכותל המערבי, נשקו את אבניו, חילקו צדקה לעניים, נפרדו מהוריהם ומקרוביהם וגילו להם את סודם, כדי שיביאום לקבר-ישראל אם ייכשלו חלילה ויפלו בקרב עם השודדים. ובתום כל ההכנות הללו, יצאו לדרך. בחשכת הלילה התקרבו למערה הנסתרת, התחבאו סביבה בסבך הסירה הקוצנית והקאנדול (הקידה) הדוקרני; וכשראו את אנשי הכנופיה יוצאים מן המערה לעבר “טריק-א-סולטן” (דרך המלך) – נכנסו לתוכה ותפשו את השומר, קשרו את ידיו ורגליו וסתמו את פיו. אחר-כך השקוהו מנה גדושה יין, דחקוהו לתוך כוך וערמו עליו ערֵמת בגדים בלואים. כשסיימן זאת – הכניסו פנימה את כדי היין, הניחום במרכז המערה על הקרקע – וחזרו אל מארבם…

— ומה קרה אחר-כך? – שאלתי בקוצר רוח. — באשמורת השנייה של הלילה חזרו הליסטים עמוסים שלל רב, על גביהם של חמורים וגמלים שדודים. הם קראו בקול לתוך פי-המערה, כדי שהשומר ימהר ויעלה מדורה, אשר לאורה יכניסו את שללם למעמקי הכוכים

— והנה אין קול ואין עונה.

נכנסו לתוך המערה, שמו קוצים יבשים על האפר, נפחו בגחלים הלוחשות – והקוצים התלקחו. בדקו סביבם – ומצאו את כדי היין. שמחו וקראו יחד: “מן אללה! מן אללה! (מאלוהים) ודאי ידידים היו כאן והביאו לנו יין. ומוסטפה ודאי הלך אתם ללוותם כברת-דרך.”

מזגו איפוא את היין לתוך ספלי-אדירים ושתו, שנו ושילשו. לא עברה אלא שעה קצרה, והבחורים שלנו שמעו קולות-נחרה חזקים עולים מתוך המערה. התקרבו בזהירות, נכנסו לתוך המערה ומצאו את כל השודדים שקועים בשינה עמוקה וערבה, כי עייפים ושיכורים היו…

— ומה עשו הבחורים הפקחים והאמיצים האלה, אנשי הגבארדיה? – שאלתי כולי נלהב. — נטלו את החבלים שהביאו – המשיך רב חייקל בסיפורו – וקשרו ידיהם ורגליהם של הליסטים, פרקו מהם את נשקם והשכיבום אחד-אחד על גבו של חמור לרחבו; אחר כך העמיסו נשקם ושללם של השודדים על גבי גמלים רבים. ועם בוקר, כשנפתח שער-יפו שבחומת-ירושלים – הביאו את הגיבורים הישנים על שללם אל מטה המשטרה התורכית שבעיר העתיקה. המוני המונים מתושבי העיר העתיקה באו לראות במפלתם של הרוצחים, והיללו את השבאב (הצעירים) היהודים האמיצים.

— ומה אז? שאלתי.

— באה הישועה! – קרא רב חייקל – אז נגאלה הקרקע, שעליה נבנו שכונתנו “מאה-שערים” ועוד שכונות יהודיות רבות אחרות, כן תרבינה. ומאז אנו חוגגים שנה-שנה בי"ח בסיוָן את “ליל הישועה” – בשירים, בתופים, ובמחולות…

 

43. ראשוני פתח תקוה מעלים ביכוריהם לירושלים    🔗

או: ממי למד הרצל ציונות

– שלום עליכם, רבי יואל! – קראתי בקול-רם כשאני מושיט ידי אל ישיש בעל-שיבה שישב בחנות קטנה, מקומרת ואפלולית בשכונת מאה-שערים שבירושלים והוא מוקף אלפי ספרים ישנים וקרועים – מה שלומו, רבי יואל?

ורבי יואל, שישב ליד שולחן ישן-נושן, גדוש ערֵמות כרכים עבים כשהוא מעיין באחד מהם, נשא אלי עיניו העששות והממושקפות, השהה עלי מבט ממושך, השיב לי שלום ביד מרעידה ושאל בקול צרוד: כבודו מכיר אותי?

— שמי אליעזר! – קראתי בקול רם.

— אליעזר? – השיב הישיש בגיחוך, כשהוא מגבע בכף ידו הימנית את אפרכסת אוזנו הימנית – אליעזרים רבים איכא בשוקא (מצויים בשוק)!

— אליעזר “החלוץ”, שהתגורר בעלייה הקטנה שבדירתו לפני כיובל שנים!

— אה, אה – הימהם הזקן והאיר פניו אלי כשהוא בוחן אותי מראשי ועד כף רגלי – אליעזר הלז, שלמד בימים ההם בבית המדרש למורים של דודל יעלינקה האפיקורס?

— הן, הן, רבי יואל! אני הוא אליעזר מבית-מדרשו של דוד ילין, זכרונו לברכה!

— ובכן, שלום עליכם, רבי לייזר, וברוך הבא!

— עליכם השלום, רבי יואל.

— שב, שב במטותא (בבקשה) ממך, התכבד ושב, אורח נכבד.

— תודה רבה, רבי יואל.

— יצאת מביתי לפני יותר מיובל שנים בלי חתימת זקן – אמר בעל החנות אחר שתיקה קצרה – וחזרת גם עתה בלי חתימת זקן. נשארת ממש נער כשהיית…

— אחרת לא היית מכיר אותי – אמרתי וצחקתי.

— נו, והיכן אתה מתגורר?

— בתל-אביב, רבי יואל.

— ומה הביאך פתאום לעיר-הקודש?

— עליתי לרגל עם תלמידי.

— להתפלל על יד הכותל המערבי? – שאל וצחק.

— העלינו ביכורים לקרן-הקיימת-לישראל, רבי יואל, הלא בערב שבועות עומדים.

— ביכורים ממש? – תמה.

— כן, רבי יואל, מפרי הגן שבבית-הספר שלנו.

— אם כן – אמר הישיש במעין סיפוק – נראה, שלא שכחת את כל סיפורי-ירושלים אשר סיפרתי לך בימים שבהם התגוררת בדירתי. הלא נכדו של רבי יואל-משה סלומון ז"ל אני, אותו רב יואל-משה המפורסמים, שהיה בין מייסדי השכונה היהודית השנייה מחוץ לחומה, נחלת שבעה, וגם בין מייסדי המושבה העברית הראשונה בארץ – הלא היא פתח-תקוה.

— לפני דגניה ותל-אביב, רבי יואל? חמדתי לי לצון ושאלתיו, כדי לעורר בו את יצר הסיפור אשר ידעתי כי ניחן בו עוד מהימים שבהם התגוררתי בדירתו.

— מה רבי לייזר סח?! – צעק רבי יואל כשהוא קם ומנפנף מולי בשתי כפות ידיו – האם כבודו אינו יודע, שלשכונת נחלת-שבעה כבר מלאו מאה שנים, ומאה-שערים שלנו אף היא בת מאה שנים כמעט?

— זה אל“ף – הוסיף ואמר לאחר שנרגע וישב – ובי”ת – שנה לאחר שנוסדה פתח-תקוה, היינו בשנת תרל"ט, היא 1879 למניינם העלו מייסדי המושבה הראשונה ביכורים מפרי אדמתם לירושלים, תרומה ומעשר – בפעם הראשונה לאחר חורבן נבית-השני, כן נזכה כולנו לראות שוב בבניינו…

ואילו אתם מלעיטים את תלמידיכם בציונות של פרופסור שפירא ודוקטור הרצל, אשר לפי דבריכם הם-הם שגילו את ארץ-ישראל והראו לנו את הדרך לציון…

— ומי היו הציונים הראשונים לדעתך, רבי יואל? – שאלתי בזהירות.

— הרב הגאון רבי משה סופר מפרשבורג שבהונגריה ותלמידיו, זכרונם לברכה – קרא הישיש, רועד כולו מהתלהבות – והרצל שלכם, שהיה אף הוא יליד הונגריה, קיבל את רעיון הציונות מן הגאון הזה.

— מרבי משה סופר מפרשבורג? – שאלתי נדהם – זה המכונה חת"ם סופר על-פי ראשי תבות שמו של ספרו המפורסם “חידושי תורת משה”?

— הוא ולא אחד. והיכן שמעת את שם הספר הזה?

— מפי אבא ז"ל.

— אח, חומץ בן יין שכמותך! – קרא ר' יואל וקם וטפח לי על שכמי – נראה כי אביך היה תלמיד חכם… אך אמור נא לי, כלום שמעת גם שמעו של שיר-ציון שנתחבר בהונגריה באותם ימים, ושאותו היו שרים תלמידיו של הרב משה סופר מפרשבורג?

ניענעתי בראשי לשלילה בעצב.

רבי יואל עצם עיניו, כיחכח בגרונו ופתח בשיר בלחש וברגש:

קורא התרנגול:

הנה הבוקר אור.

ביער ירוק, בשדה רחוק,

מטיילת לה ציפור.

מה יפית ציפור!

הו, מה יפית ציפור

צהובת-רגל, זהובת מקור

מחכה לי הציפור.

חכי, חכי, ציפור!

הו, חכי, חכי, ציפור!

אם לך יעדני אל –

אתך אגיל בדרור.

קורא התרנגול:

הנה הבוקר אור

ייבנה המקדש,

עיר ציון תמלא.

הוי, מתי יגָאל דור?

ושם נשיר שיר חדש

וברננה נעלה.

הוי, הגיע כבר התור!…

— כפתור ופרח, רבי יואל! – קראתי נרגש – אך איזה קשר יש בין רבי משה סופר לבין הביכורים, שהעלו מייסדי פתח-תקוה כאלפיים שנה לאחר החורבן?

— הו, הו – קרא רבי יואל וצחק – שניהם קשורים ביניהם כחוליות בשרשרת אחת. כלום שמעת את השמות יהושע שטמפפר, יהודה ראב ודוד-מאיר גוטמן?

— שמות רחובות ידועים הם בפתח-תקוה? – קראתי בהתלהבות – ומי לא התהלך ברחובות האלה?

— כן, כן, רבי לייזר – אמר רבי יואל – עתה הם שמות רחובות. אך פעם היו אנשים חיים ופועלים… בימים ההם, לפני כמאה שנים ומעלה, היו שלושתם בחורים צעירים ותלמידים נלהבים של רבי משה סופר. הם הטו אוזנם לקריאת רבם, ועלו לארץ-ישראל מהונגריה. ימים, שבועות וחודשים הלכו ברגל עד שהגיעו לחוף הים התיכון; כאן עלו על סיפונה של אניה שהפליגה לארץ-ישראל, והשכירו את עצמם להיות חוטבי-עצים ומסיקי דוודים – כי לא היתה להם פרוטה לפרטה. כך זכו להגיע לארץ-ישראל, חוננו אדמתה ושרו את שירו הידוע של רבי יהודה הלוי: “ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך!…”

— אמן, רבי יואל – הינהנתי.

— רגע, רגע אחד, ידידי! – קרא המספר וחבט באגרוף יד ימינו על מצחו — פּוּרָה, שר השכחה, כמעט השכיח מלבי שם יקר נוסף, מתלמידיו של הרב משה סופר ז“ל, הלא הוא רבי עקיבא-יוסף שלזינגר, נוחו עדן. הלז, שעלה לארץ בשנת תר”ל, (היא 1870 למניינם) היה בעל חזון ובעל מרץ ולא מצא לעצמו מנוחה בין חומות העיר העתיקה.

“לא די לשבת ימים שלמים ליד הכותל המערבי ולקונן.” טען לפני שכניו יוצאי הונגריה, שישבו בצפיפות ברחוב היהודים והתפרנסו מהחלוקה. “צריך לקיים את דברי רבנו חת”ם סופר, ולייסד מושבה עברית, אשר בה נעסוק בחקלאות ממש. נחרוש ונזרע, נקצור ונדוש. אז נוכל לקיים גם את המצוות התלויות בארץ: כלומר, בעבודת האדמה ממש: תרומה ומעשרות והעלאת ביכורים לירושלים…"

— ומה עשה?

— קם ויסד חברה בשם “מחזירי עטרה ליושנה”, כדי לגאול את אדמת ארץ-ישראל.

— נו, והיו קופצים על מניות החברה הזאת, רבי יואל?

— העובדה מעידה על עצמה – השיב רבי יואל בהתחכמות – ר' עקיבא שלזינגר, ר' דוד-מאיר גוטמן, ר' יהודה ראב ורבי מיכל כץ, זכרונם לברכה, שכולם היו יוצאי הונגריה וחסידיו של החת"מ סופר, נוחו עדן, ואתם גם מאנשי ירושלים, תושבי העיר העתיקה – כרבי יואל משה סלומון, ייזכר לטוב, ואחרים, כולם אנשי חזון וחובבי חקלאות, אמיצים בנפשם וחזקים בגופם – העזו והיו לנחשונים, אשר עלו על הקרקע שנגאלה.

— סיפורי-נפלאות שומעות אוזני היום מפיך, רבי יואל.

— אך את העיקר טרם סיפרתי לך, ר' לייזר – אמר ומילא נחירי אפו טבק הרחה והתעטש.

— אסותא, רבי יואל.

— ובכן – המשיך וסיפר לאחר שהוציא מכיס קפוטתו מטפחת אף גדולה ואדומה וקינח בה את חטמו ואת זקנו – מתון מתון, ללא דחיקת הקץ, המשיכו הראשונים הללו לרכוש חברים לחברתם ולהפיץ מניותיהם. תחילה ניסו לרכוש אדמה בדרך ליריחו. אחר כך ניהלו משא-ומתן בדבר קניית שטח אדמה בסביבות חברון.

לבסוף זימן להם אלוקים מציאה ממש: שטח אדמת-עידית בן שלושת אלפים דונם, סמוך לכפר הערבי מלבס שעל שפת הירקון. השטח נרכש על ידם בזיל הזול, ממש בערב ראש-חודש מנחם אב תרל"ח (1878), והיה לקניין-עד לעם ישראל. ולאחר שנחתם החוזה בינם ובין המוכרים, שתו “לחיים” והחליטו לקרוא למושבתם שתקום, בקרוב, אם ירצה השם, בשם פתח-תקוה…

— זיידה (סבא), הבאתי לך תה! – קראה נערה כבת שתים-עשרה שנכנסה לחנות כשהיא נושאת בידה האחת קומקום אלומיניום ובשנייה – שתי כוסות.

— איך ניחשת, מלכה’לה, שיש לי צורך בשתי כוסות?

— ראיתי שיש לך א-גאסט (אורח), אז חזרתי הביתה והבאתי כוס שנייה.

— אדאנק (תודה), מלכה’לה נכדתי – אמר הישיש כשפניו קורנים – תזכי, אם ירצה השם, לחתן תלמיד חכם.

הנערה הסמיקה והסתלקה מהחנות. רבי יואל מזג שתי כוסות תה אדום וחריף, הוציא ממגֵרת שולחנו קופסת סוכר קטנה וחילק שתי כפיות מהמתוק-המתוק הזה לי ולעצמו; אחר כך בירך ברכת “שהכל נהיה בדברו” בקול רם, ואני עניתי אחריו: אמן. לאחר שבחש בכפית, גמע גמיעות אחדות והשמיע קריאות תענוג – המשיך בסיפורו:

— ובכן, אנו מתקרבים סוף-סוף אל הביכורים. וזה הרי עיקר סיפורנו…

— כל הסיפור כולו היה מעניין ומאלף, רבי יואל —אמרתי ומצצתי בשפתי.

— ובכן, סוף טוב – הכל טוב. והסוף היה מוצלח יותר מן המשוער, כפי שסיפר לי אבי ז"ל. אני עצמי לא הייתי בעולם בימים ההם. אך על הבאת הביכורים ההיא על-ידי מייסדי פתח-תקווה שמעתי מפי אבי ומפי אמי, נוחם עדן; פעמים רבות חזרו וסיפרו לי על מעמד יפה זה – והדברים נחרתו בזכרוני על פרטיהם, משל ראיתים בעיני שלי רק תמול-שלשום…

ובכן, ימים אחדים לפני חג מתן-תורה, הוא חג השבועות, עלה רבי יואל-משה סלומון מאותה מושבה חקלאית צעירה פתח-תקווה לירושלים כשהוא רכוב על גמל. נכנס לעיר העתיקה ובחיקו אלומת חיטה בשלה, צהבהבה, רעננה ונחמדה למראה. עבר משה-יואל ברחובה של העיר ותקע בשופר.

לוּ היה נכנס יהודי זר לרחוב היהודים רכוב על גבי גמל ותוקע בשופר – היו מטילים בו גושי-עפר וקוראים אחריו “משוגע”. “מטורף” ו“חסר-דעת!” אך מי מיהודי העיר העתיקה לא הכיר את רבי יואל-משה סלומון, הגבוה ובעל הזקן הארוך והשחור? הלא הוא שיסד וערך עתון עברי בשם “יהודה וירושלים”, שבו עורר את יהודי העיר העתיקה לעזוב את הגיטו המחניק, לייסד מושבות ולעסוק בחקלאות!

ובכן, כשראו את רבי יואל-משה רכוב על גבי גמל, מחזיק אלומת-תבואה נאה ותוקע בשופר – התחילו זקן וטף להיקהל סביבו ולהריע לקראתו. והלז, מתנדנד על דבשת הגמל, הכריז בקול:

"אלוקי-ישראל שלח את הברכה בשדות פתח-תקווה כבר בשנה הראשונה להיווסדה. והגרנות שלנו מלאות בר, ברוך השם! הגשמים ירדו בעִתם, בעזרת השם, יורה ומלקוש; החיטה והשעורה עשו שיבולים כגודל אשכולות ענבים, בלי עין-רעה. תרמילי הפול והאפונים ארכם כחרובים, בסיעתא דשמיא (בעזרת השוכן בשמיים) המלפפונים ארוכים כדלועים ומלאים עסיס, והלפתות זקוקות לארבע ידיים כדי להרימן.

“ובכן, שמעו נא, אחינו בני ישראל שבעיר הקודש, וישמע לכם אלוקים! מחר, אם ירצה השם, בשעה השלישית בבוקר (תשע) – תגיע מפתח-תקווה לשכונת מאה-שערים אורחת גמלים עמוסה כל-טוב: שקי חיטה ושעורה, פול ואפונים, חומוס ומלפפונים, קישואים, צנון ולפתות, סלק ושאר ירקות!”

“למכור לנו בזול?” שאל ההמון ומחא כף.

“לא למכור! תרומות ומעשרות הן, אשר נעלה לירושלים משדות ישראל שבפתח-תקווה, בפעם הראשונה מאז נחרב הבית השני בידיהם הטמאות של קלגסי טיטוס הרשע, ימח שמו!”

“שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!” הריע ההמון.

“אמן ואמן!”

ובשמם של מייסדי המושבה פתח-תקווה תקע שוב ר' יואל משה סלומון בשופרו, והזמין את כל הכוהנים והלויים שבתוך חומת ירושלים ובשכונות שמחוץ לחומה, לבוא לקבל את התרומה והמעשר מפֵרות שדותיה ובוסתניה של “אם המושבות”.

למחרת, עת השמש רק התחילה להפיץ אור על הרי ירושלים והבוקר נעור — התחילו יהודי העיר העתיקה להתכנס ליד בית הכנסת “החורבה”, כשהגברים עטופים טליות ומעוטרים תפילין, והנשים לבושות שמלות-שבת צבעוניות, הילדים מגודלי פאות וחבושי כיפות לבנות, והילדות – סרטים אדומים קלועים להן בתוך צמותיהן.

המנגן, רב יידל, בא והביא עמו את הפידל (הכינור). המתופף, ר' דב, הגיע עם התוף. והחלילן, ר' שמיל, הופיע ובפיו החליל… לאחר שהתפללו יחד תפילת שחרית, התחילו המנגנים לנגן ויצאו בראש קהל במעלה הרחוב לעבר שער יפו. אחרי המנגנים הלכו הרבנים והדיינים, עטופים בגדי לבן ונושאים ספרי תורה קטנים בידיהם. בעקבותיהם יצאו הכהנים והלויים, עטופים טליות ושקים וסלי-נצרים ריקים בידיהם, כדי לקלוט לתוכם את הביכורים. ואחריהם נהר קהל גדול של גברים, נשים וטף – וכולם שרים ומוחאים כף, מרקדים, מפזזים ומכרכרים…

וכשראו את אורחת הגמלים צועדת ובאה מעבר מוצא. עמוסה שקים וסלים, תיבות וקופסאות; ולפניה ולידה צועדים מייסדי פתח-תקווה, כולם שזופים משמש ורטובים מטל-הלילה – הריעו להם וקראו: “הידד למייסדי המושבה החקלאית הראשונה בארץ-ישראל הבנויה – פתח-תקוה! בואכם לשלום בשערי ירושלים!”

“אשרינו שזכינו ליום גדול וקדוש זה!” – ענו להם אנשי פתח-תקווה, והוסיפו: “הנה אנו מעלים תרומות ומעשרות משדותינו ומבוסתנינו לכוהני ירושלים וללוייה!”

אנשי ירושלים המריעים והשרים, שהקבילו את פני הגמלים במחולות, חיבקו את אחיהם אנשי פתח-תקווה, ועד מהרה נתלכדו מעגלי רוקדים בחוצות ירושלים והשירה פרצה אדירה: “עם ישראל חי!” וגם “וטהר לבנו לעבדך באמת!”

כאן נאלם ר' יואל, כיסה פניו בידיו הרועדות ופניו הקמוטים נתכסו דמעות, דמעות התרגשות ושמחה…

 

44. בחזרה אל התנ"ך    🔗

יומיים התהלכתי שעות ארוכות בחברת דוקטור אהרון שולוב בממלכתו הקסומה, אשר שמה “גן החיות התנ”כי" שבירושלים. הקשבתי בהתפעמות להסבריו ולסיפוריו על תולדותיה של פינה מקורית ונאה זאת. שריתי באווירה תנ"כית, בעולם שכולו רחשים ולחשים, ציוצים ונאקות. כאן הנשר והעזניה, החסידה והיען, ושם אייל ויחמור, דוב וזאב.

ופסוקים מפסוקים שונים, המתנוססים על הכלובים והסוגרים, מחזירים אותי אל נוף-הילדות הרחוק והטוב – אל תקופת בראשית התמימה: “וגר זאב עם כבש”; “מה מתוק מדבש ומה עז מאריה?” “והנחש היה ערום מכל חיית-השדה”, “גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה, ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה”. ועוד רבים-רבים…

כפעם בפעם נשאתי עיני מבין עצי האורן הענפים, השקפתי קדמה וימה, צפונה ונגבה (בלשון התנ"ך), וחיפשתי אחיזה לעצמי: היכן בעצם משתרע גן החיות התנ"כי ובאיזו סביבה אני נמצא?

פתאום צץ מולי ממזרח חודו של מגדל וחלקו העליון של השעון הגדול, אשר אליו היינו נושאים עינינו לפני חמישים וחמש שנים, בימים שבהם היינו תלמידי בית-המדרש למורים שבהנהלת רבנו דוד ילין ז"ל; ולפי מחוגיו הגדולים וספרותיו המוזהבות של שעון זה ניהלנו אז את חיינו. מייד הכרתיו. — הלא זהו השעון העתיק שבחורשת שנלר…

בעצם, כל תושבי שכונת מחנה-יהודה וסביבתה ניהלו אז את חייהם לפי שעון-השמש, שהתנוסס בראש העלייה הגבוהה של בניין “הכנסת-אורחים” שבאותה שכונה. ואילו גרי השכונות שממזרח למחנה יהודה נשאו עיניהם לשעון של שנלר, שהיה מדויק בתכלית הדיוק, קיץ וחורף, והשמיע צלצוליו בקביעות יומם ולילה.

שנלר… חורשת-שנלר, המוסד-החינוכי של שנלר… מי היה איש זה, אשר על שמו נקראו חורשת האורן ומבני האבן הגדולים, שבראשו של אחד מהם מתנוסס שעון עתיק ונצחי זה?

המוני העם שבתוכם התהלכו כל אותן שעות ארוכות בגן-החיות התנ“כי הסמוך ל”שנלר" – לא ידעו כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה בנקודה זאת בימינו אלה ממש: בשנת 1860 התנפלו המוני דרוזים ומוסלמים בלבנון על “אחיהם” הנוצרים, וערכו בהם טבח. לודוויג שנלר, מורה גרמני צעיר במיסיון הלותראני שבביירות, שהיה עד-ראיה לרצח-המונים זה, זועזע מאוד למראה ילדים נוצרים עזובים ורעבים, שהסתובבו בחוצות העיר מיותמים וחולים. הוא קיבץ כמאה מהם והעבירם לירושלים – לחצר המיסיון הגרמני-לותראני שבעיר הקודש…

וכיוון שהיה בעל מרץ ובעל סגנון-נמלץ, ישב וחיבר “קול קורא” נרגש בגרמנית, ובו תיאר את הטרגדיה של מאות היתומים, בני העדה הנוצרית-מרונית שבלבנון; שלח העתקים רבים לערי גרמניה, וביקש נדבות כסף להצלתם ולחינוכם… בכסף אשר קיבל מן הנדבנים קנה אותו מורה רחמן מידי ערבי ליפתא הסמוכה כברת-קרקע, שעל חלק ממנה הוקם – לאחר זמן רב – גן החיות התנ"כי.

ופרופסור שולוב הרחיב את ידיעותי בנושא זה.

— השמעת על הקונסול הבריטי ג’יימס פין, שכיהן בירושלים השנים 1845–1862 כשגרירה של הוד מלכותה ויקטוריה מלכת-אנגליה? – שאל והשהה עלי מבט ממושך – ובכן, גוי זה ורעייתו אליזבת היו חובבי-ציון ותיקים, שהאמינו באמונה שלמה בביאת המשיח ובשיבת עם-ישראל לארצו העתיקה, ולכן התחילו לקרב את הגאולה במעשים.

מה עשו? ב – 1852 קמו וקנו שטח-אדמה גדול בצפונה של ירושלים, הקימו עליו בית (ייתכן שזה היה הבית הראשון אשר נבנה בידי לא-מוסלמים מחוץ לחומת ירושלים) וקראו ל“יישוב” שלהם בשם “כרם אברהם”… על שם אברהם אבינו, העברי הראשון…

— כוונתך לשכונת כרם אברהם ממש!? – שאלתי נדהם – הרי ימים רבים גרתי באחד מבתיה, בתקופה שבה למדתי בסמינר של ילין!

— זו ולא אחרת! – ענה מלווי וצחק – ולא רק בית הקים שם זוג מופלא זה, אלא גם חווה חקלאית יסדו על אדמתם, והעבידו בה יהודים מעניי ירושלים, כדי ללמד ידיהם עבודת- אדמה לקראת בואו של משיח בן-דוד…

אך מחמת שיהודי ירושלים התייחסו בפקפוק אל הזוג פין ואל מעשיו, וחשדו בקונסול וברעייתו כי יש להם כוונות מיסיונריות – הזדרז אותו לודוויג שנלר, קנה מידיהם את השטח כולו והקים עליו את בית-היתומים לילדי הנוצרים המרונים. הוא גם נטע עליו חורשות אורן, שבאחת מהן אנו מהלכים עכשיו וניהנים יחד עם החיות התנ"כיות מצִלה.

אגב הסיור עלינו על סוללה ארוכה וצרה, החותכת את החורשה ממזרח למערב. התבוננתי בה במצמוץ עיניים, כמנסה לעמוד על טיבה.

— אל תחשוש – אמר לי פרופסור שולוב – אין זה בית קברות, חלילה, אלא שריד המסילה אשר סללו פועלי כפייה בתקופת התורכים, כדי להניח עליה פסי-ברזל לרכבת זעירה, שתקשר את ירושלים עם נמל חיפה דרך רמאללה, שכם, ג’נין ועפולה.

— אני יודע, כאן, על גבי סוללה זאת ממש – עניתי לו אגב אנחה – ספגנו לפני יובל שנים ומעלה מכות אכזריות… בימים ההם התגוררתי בעליית-גג שבדירת מורנו לבוטניקה אפרים הראובני ז"ל, יצקתי מים על ידיו, הייתי נושא כליו וליוויתיו בכל טיוליו הבוטנאיים אשר ערך בסביבות ירושלים.

והנה, באחד מימי שישי התהלכנו שנינו לאורך מסילה זאת ועקרנו פקעות ובצלים של צמחי-בר שונים. לפתע עברה על פנינו חבורת פלאחים מתושבי הכפר ליפתא הסמוך, בדרכם ממסגד עומר חזרה ליישובם.

“מרחבה (שלום)!” קרא הראובני במאור פנים אל הבאים. כי ידיד הפלאח הערבי והרועה הבדווי היה האיש ודרש טובתם; מפיהם למד בהתמדה את שמות הצמחים בלשון הערבית ותירגם אותם לעברית, כן אסף ביניהם משלים ופתגמים רבים על צמחי הארץ – והיה אסיר תודה להם.

אך במקום המענה המקובל “מרחבתין” (פעמיים שלום), הוציאו הללו נבוטים (אלות) מתחת לעבאיות החגיגיות שלהם – והתחילו לחבוט בנו אגב קריאות-זעם “עליהום (עליהם, התקיפו אותם)!” “לאש (מדוע)?!” קרא צעק הראובני הנדהם, כשהננו מתגוננים במעדרינו הקטנים ועלובים מפני חבטותיהם, “נחנא סחאבּ (אנו ידידים)…”

מוכים ופצועים הגענו בכוחותינו האחרונים אל משטרת מחנה-יהודה, אך במקום להקשיב לתלונתנו, אמר לנו הקצין הבריטי ברוגז גלוי תוך שימוש חופשי במטבע לשון של בן-עמו הגדול ויליאם שקספיר: “יהודים מקימים תמיד מהומה – על לא מאומה…”

כבשנו זעמנו, וחזרנו לדירתו של מורי הדגול כדי לחבוש את פצעינו…

— עתה ודאי משקיף אפרים הראובני מגן-העדן על גננו זה – ניחם אותי פרופסור שולוב – והוא שמח יחד אתנו. כי לפי ארונות הקבורה שנתגלו במערות שבסביבה זאת-ממש שימש השטח כולו, כולל ה“סנהדריה”, בית-קברות יהודי בתקופת הבית-השני. ארונות-קבורה ומצבות רבות של יהודים נתגלו כאן על ידי עוזריו של אותו שנלר, ואלה מעידים כמאה עדים שליהודים היתה שייכת האדמה אשר אנו דורכים עליה.

אחר שתיקה קצרה הוסיף מארחי ואמר: לפני מלחמת השחרור, זמם המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, לקנות מידי מנהלי מוסד שנלר את האחוזה כולה ולייסד בה אוניברסיטה ערבית. כן, דווקא כאן, בלב-לבו של ישוב יהודי. אלא שמן השמיים עיכבו; הבריטים התקפלו אט-אט ופינו את ירושלים – ו“ההגנה” כבשה את ממלכת “שנלר”. כל הנכס היקר הזה עבר לידי ממשלת ישראל…

*

שאגות אריה ושקיקות דוב, זעקות קופים וצריחות תוכים, געיית איילות ופעיית כבשןת בר, המיית תורים וסלסולי בולבולים ושחרורים.

אני מקשיב וקולט בריגוש את הקולות, מביט בעיניים פקוחות לרווחה – ועיני לא תשבענה. הנה ראֵם והנה יחמור. הנה איילה שלוחה והנה הדוב שלנו (הדוב ה“סורי”) וכלום זה הזאב “שלנו” ממש, פרופסור שולוב? וזה הצבוע התנ"כי באמת?

מצטחק שולוב ומספר לי מעשה שהיה: יום אחד נכנסו לגן אברכי ישיבה אחדים, והם נושאים בידיהם אלונקה שעליה שכוב ישיש בעל זקן רחב ולבן, פאות ארוכות ומצח חיוור. התקרבתי אליהם ויצאתי בעקבותיהם, כדי לעמוד על סודו של ביקור זה.

כשנתקרבו נושאי האלונקה אל כלובו של הזאב הארץ-ישראלי, נעצרו, העמידו את האלונקה על הארץ והכריזו: “רבנו, אנו עומדים ליד הכלוב אשר בתוכו שוכן הזאב שעליו ניבא ישעיה הנביא: ‘וגר זאב עם כבש’.”

פקח הישיש החולני את עיניו, הציץ בזאב ובירך בקול-רועד: “ברוך אתה ד', אלוהינו מלך העולם, שזיכיתני לראות בעיני את הזאב שעליו התנבא הנביא ישעיהו…”

וכך נהג ליד כלובו של הדוב, הנזכר בתנ"ך, ליד כלוביהם של האריה והנמר וליד כלובים אחרים…

המוני בני ישיבות ויהודים אדוקים מבקרים בגננו – הוסיף שולוב בקול ספוג שמחה וסיפוק – ואני שמח לארחם ולהדריכם. גם תושבי קריית-צאנז, הגובלת בגן מעברו הצפוני-מערבי, מתייחסים בחיבה לפינתנו, והחסידים האדוקים מבקרים בה בקביעות…

כשלוש-מאות אלף איש מבקרים בגן בשנה – אמר מארחי בגאווה גלויה – וביניהם יהודים אדוקים רבים, אשר באים משפחות-משפחות לראות בפלאי הבורא…

אתה שואל איך הגעתי לכאן, ומדוע אני מקדיש עשרות שנים למפעל זה? – השיב ידידי שולוב על שאלה שלא נשאלה במילים, אך תלויה היתה בחלל פי – בשנת 1926 עליתי לארץ כ“אסיר ציון” ששוחרר ממרתפי-הענויים של יוסף ויסריונוביץ דז’וגאשוילי (סטאלין) בברית המועצות. עבדתי כפועל בבניית האוניברסיטה העברית שעל הר-הצופים.

אט-אט הצטרפתי לחבורת הסטודנטים הראשונה; וכשעבר פרופסור בודנהיימר מתחנת הנסיונות שבתל-אביב להורות על הר-הצופים, התחלתי ללמוד אנטימולוגיה (מדע החרקים). במשך הזמן התמחיתי בהדרכתו בהכרת העקרבים והעכבישים שבארץ, והקדשתי ל“יצורים חביבים” אלה שנים רבות ומחקרים אחדים. אך כשנתמניתי מרצה באוניברסיטה, ונוכחתי כי הסטודנטים לזואולוגיה עוסקים בעיקר בחקר עצמות בעלי-חיים ובפיזיולוגיה של החיות – החלטתי להקים אט-אט גן חיות, שבו ילמדו בחורינו להכיר את חיות הארץ ואת דרך חייהן, וידען להבדיל בין כלב לבין זאב.

פתחתי כ“תחביב” בכלובים קטנים ליד כיכר ציון בירושלים, ובעזרתם של סטודנטים מתנדבים. משם עברנו למרתפי “הדסה”, לאחר שבית-החולים עבר להר-הצופים, ואט אט התרחבנו.

— ותקציב? – שאלתי.

הוא חייך וענה: אם תרצו, אין זו אגדה… עוד בימים ההם היו יהודים טובים ובעלי חזון – ומהם ייזכרו לטוב מנחם אוסישקין ומשה שרת זכרונם לברכה, אשר ראו גם במפעל זה “ציונות” וסייעו בידינו. אך קמה עלינו צעקת השכנים אשר מסביב לגננו הצנוע, שהוטרדו מקולותיהן של החיות שבכלובינו. הללו פנו אל ראש העירייה בתלונות, ודרשו בתוקף להעתיק את הגן מקרבתם…

לו היו לי בית וחצר משלי – הוסיף שולוב וצחק – הייתי מעביר ודאי את ידידי הצעקנים לרשותי הפרטית. אך כיוון שיש לי רק דירה ב“מעונות עובדים”. פניתי שוב בצר לי אל משה שרת אציל הנפש, והוא הצילני. רמזתי לו, כי נראית לי החורשה שמאחורי מוסד “שנלר” ומייד אורו עיניו. הרים את שפופרת הטלפון ושוחח עם ראש עיריית ירושלים דאז, אוסטר ז"ל. כך נמסרו לרשותנו שמונים ושבעה דונם. כן, ידידי , שמונים ושבעה דונם!..

— ותקציב? – חזרתי ושאלתי.

— אני מומחה להכנת נסיוב נגד עקיצותיהם של ח“י מיני עקרבים אשר חיים ועוקצים בארץ – אמר שולוב וצחק – אך אינני מומחה לתקציבים. ובכל זאת ארמוז לך רמז: המחזור הכספי של הגן הוא כמיליון לירות ישראליות בשנה. שישים אחוז מסכום זה באים מדמי-כניסה שמשלמים הבאים לגן. כעשרים וחמישה אחוז מוסיפים עיריית ירושלים ומשרד החינוך והתרבות. והשאר – ממכירת בעלי חיים. ילידי הגן שלנו: אריות, נמרים, דובים, טיגריסים וכדומה… כעשרים איש עובדים בגן-החיות התנ”כי, רק שנים-עשר מהם יום עבודה שלם. ואני – קרץ לעומתי בשובבות – עובד בהתנדבות, שהרי אני מרצה באוניברסיטה ומקבל ממנה את שכרי…

— במה אברכך, אהרוֹן שולוב המתנדב?

— שדברים אלה, אשר תכתוב לילדינו, ייקראו גם על-ידי המורות בישראל, ותבואנה הן עם תלמידיהן לגננו המופלא, כדי לשאוב ממנו מידע וציונות של אמת, בלי מרכאות…

אמן, כן יהי רצון!

 

45. עמדתי במבחן….    🔗

או: כך בחר בי זייד למורה

בשנות העשרים הראשונות למאתנו, כאשר נמניתי עם תלמידי בית-המדרש למורים בירושלים, מילאתי כרסי תורה, ונפשי רוותה אורה – אך אכלתי פת-שעורה ושתיתי מים במשורה…

ובסוף אותה תקופה גרנו שניים-שלושה סמינריסטים שבת-חברים גם יחד במרתף אפלולי; בקיץ אכל אותנו החום ובחורף – הקור. אך היינו קבצנים-שמחים ושרנו ורקדנו הורה ערב ובוקר, כי שני מזונות אלה לא עלו לנו ביוקר…

וכיוון שהתגוררנו בשכונת הבוכרים נתנו לנו הירקנים הטובים ישראילוף ודלפונוב “בררה” (שיירים של ירקות ופֵרות) בהקפה. וישלם להם אלוהים כגמולם בגן-עדן, ותלין אותם השכינה תחת כנפה.

ולמה פתחתי סיפורי זה בחרוזים? אולי משום שזכיתי ללמוד תורה מפי חוקר שירת יהודי ספרד הנודע, מורנו הדגול רבי דוד ילין, שהיה רגיל לתבל כל נאום ונאום מנאומיו בחרוזים – הרגלתי גם אני את פי ואת עטי להיות עליזים. ועתה נאזור עוז ונפסיק לחרוז, ונתחיל בפרוזה לפרוז…

בצהרי אחד הימים הלוהטים של חודש אב, כשיצאתי מחנותו של דלפונוב וקערה עמוסה שאר-ירקות בידי, קלטה אוזני פתאום קולות צחוק ושירה. תמהתי שתי תמיהות: ראשית – דממה ותנומה עוטפת בשעות אלו את שכונת הבוכרים יום-יום, ומה היום מימים? ושנית: הרי בחודש אב אנו עומדים – ומי זה פוצח לפתע בשירה בירושלים בחודש האבל? התקרבתי אל החצר ההומה והשוחקת, תחבתי את ראשי בעד השער והצצתי פנימה. הצצתי – ואף אני התחלתי לשמוח. כי ראיתי חלוצים לבושים מכנסי חאקי וחולצות בד לבנות אשר שרווליהן מופשלים למעלה ושוליהן משתלשלים למטה – והם שותים משקה מתוך ספלים וכולם שמחים, שרים ומצחקים.

וכשראיתי בין הבחורים גם בחורות אחדות, והן לבושות ששמלות ארוכות ולבנות ועל רגליהן היחפות סנדלים – הצטחקתי ושאלתי: האם חתונה חלוצית כאן ויש לברך במזל טוב, חברים?!

ענו אחדים ואמרו: חנוכת הבית!

צחקתי וקראתי: והרי זה בית ישן!

ענו ואמרו: קופת-חולים של ה“הסתדרות” פתחה כאן היום בית-הבראה חדש לחולי-קדחת מן המשקים. ובאותו הרגע ראיתי באמת בחורה לבושה חלוק ארוך ולבן, ועל ראשה שביס צחור. בידה האחת מד-חום ובשנייה – צנצנת זכוכית ובה גלולות מלבינות של כינין.

— סוניה! – קראו הבחורים אל הבחורה הלבושה חלוק לבן וחבושה שביס לבן – כבדי גם את הבחור האורח בספל לימונדה.

חייכה סוניה לעומתי ואמרה: ובתנאי שיקבל גם גלולת כינין…

הושטתי ידי ואמרתי: מידך, סוניה, אקבל גם את הטוב וגם את הרע!

מזגה לי האחות-הרחמניה ספל מלא משקה צהבהב וקריר, הגישה לי גלולה מרה ואמרה: ממליצתך נראה שסמינריסט אתה: נכון?

שמתי את הגלולה בפי ועיוויתי פני, גמעתי מהלימונדה וקראתי: לחיים! אכן, סמינריסט אני; ובקרוב אהיה, אם ירצה השם, מלמד תינוקות בישראל!

— מזל טוב! – קראו הבחורים והבחורות לבושי הלבן ומחאו כף – בקרוב יהיה לנו “מלמד” חלוץ ויחנך ילדינו שייוולדו – לחלוציות!

— ואיך ידעו כולם שאני חלוץ כמותם? כי אף אני לבוש הייתי מכנסי-חאקי קצרים וחולצה לבנה אשר שרווליה מופשלים למעלה. מעל למרפקים, ושוליה מורדים מעל למכנסיים; רגלי היחפות היו תקועות בסנדלים פרומים, וראשי המגולה היה מגודל פרע והוא עשוי תלתלים מקורזלים…

עוד ברכתם על לשונם ולשונם בתוך ספלי הלימונדה – ואלי נתקרב גבר גבוה וצנום ובעל שפם קצר ובלונדי. כל המבריאים כולם היו עלמים ועלמות בראשית העשור השלישי לחייהם, ואילו זה שניגש אלי היה כבר גבר בעמיו, שעמד בראשית העשור הרביעי לחייו. פניו המוארכים היו שזופים כפניהם של כל בני העלייה השנייה שמצאנו בארץ-ישראל, אך רזים מאוד. ובניגוד לשאר החלוצים – היה לבוש מכנסי רכיבה חומים ונעול מוקיים של עור שצבעם חום. שולי חולצת החאקי שלו היו מוכנסים לתוך מכנסי הרכיבה, וראשו היה חבוש מגבעת שחומה ובעלת תיתורה רחבה, שהיתה מכונה בימים ההם בשם מגבעת-אוסטרלית.

— שלום – לחש האיש ותקע לי כף יד שחומה ומיובלת ועיניו הכחולות מצטחקות צחוק-ילדותי – שמעתי, שמורה אתה.

החזרתי לו שלום והינהנתי: כן, במהרה בימינו אהיה מורה.

— ואיך קוראים לך?

— אליעזר.

— ושמי אלכסנדר זייד – אמר הלז והסמיק – ומכפר גלעדי שבגליל העליון אני.

— אלכסנדר זייד? – חזרתי ואמרתי בלחש – רגע, רגע: אלכסנדר זייד השומר, שהייתה לו סוסה מפורסמת?

הסמיק הלז כפליים, הסיר מגבעתו מעל ראשו וגילגה בידיו, כיחכח בגרונו ולחש : כן.

חזרתי ושאלתי: אלכסנדר זייד, שהיה חברו של טרומפלדור?

ליקק בלשונו את שפתיו הסדוקות ואמר: אוסיה (יוסף) היה בתל-חי, ואילו אני – בקבוצת כפר-גלעדי הסמוכה.

עמדנו ומדדנו איש את רעהו במבטים ממושכים, והחשינו.

— אולי אתה רוצה להיות מורה לילדינו? – שאל האיש בזהירות.

— משכתי בכתפי ואמרתי: אולי.

— המשיך ואמר: את יתומי חברינו השומרים, שנפלו על משמרתם או שמתו מקדחת, אספנו יחד עם אמותיהם לכפר-גלעדי, ואנו זקוקים למורה הלובש מכנסיים קצרים כמוך והוא חברה’מן… הצטחקתי והחשיתי…

— אתה יודע טבע? – שאל והוא מסתכל בי במבט-ידידותי – כי ילדינו שואלים תמיד שאלות: מה שם צמח זה? ואיך קוראים לציפור זאת?… הנעתי ראשי מלמעלה-למטה.

— וחקלאות אתה יודע? – שאל שוב – כי ילדינו ילדי כפר הם וצריכים לגדל ירקות למטבחם בידיהם…

משכתי בכתפי והחשיתי.

כיוון שהחשיתי, חזר ושאל: למדת בסמינר למורים שבירושלים?

— שלוש שנים.

— וקיבלת כבר דיפלומה (תעודה)?

— כבר הכנסתי אותה אפילו למסגרת-עץ, והיא תלויה על אחד הקירות שבחדר מגורינו…

— אתה בעל משפחה?

— אנו גרים שלושה בחורים במרתף אחד…

— ואת יצחק בן-צבי ורחל ינאית אתה מכיר?

— זה שלוש שנים אני חבר ב“הגנה” בירושלים, והם המפקדים שלי…— אמרתי בקול נמוך.

— הם היו גם המפקדים שלי —לחש זייד והוא מנענע בראשו מעלה מטה – ויחד יסדנו לפני כשלוש-עשרה שנים את הסתדרות “השומר”.

— זייד! – קראה האחות סוניה כשהיא מתקרבת אלינו ושמה ידה על שכמו.

— כן, סוניה? – שאל והצטחק אליה.

— כולם אוכלים כבר ארוחת הצהריים.

— סליחה, סוניה, אבל… – גימגם איש שיחי.

— מה “אבל” זייד? – שאלה האחות וליטפה אותו בעיניה הטובות.

— זה סמינריסט – גימגם זייד ושם ידו על כתפי.

— ידידך?

— אני רוצה לקחת אותו לכפר גלעדי עם גמר הבראתי, כדי שיהיה מורה לילדי; רציתי לומר: לילדי הקבוצה.

— והוא זקוק להבראה? – שאלה האחות והצביעה על אגן-הפח המלא “בררה” שבידי.

— אם לא תתנגדי – לחש זייד ואמר כשהוא מסמיק – אחלק אתו את ארוחתי…

— המגשים עמוסים לחם והקערות מלאות חמיצה – אמרה והצביעה בידה הלבנה ובעלת האצבעות הארוכות – בתיאבון! — תודה רבה, אחות סוניה – לאט זייד.

— חובשת סוניה – תיקנה והושיטה לי ידה – תרגיש עצמך כמו בבית…

— חן-חן.

— סמינריסט ירושלמי טיפוסי – אמרה סוניה בגיחוך והיא משתחווה מולנו – ינעם לכם ויבושם לכם ו….איך אומרים בתנ"ך?

— ויערב לכם.

— תודה רבה; ויערב לכם.

מה אסתיר ולמה אעלים? משך כל אלף הימים שבהם חבשתי את ספסל בית-המדרש למורים בירושלים לא טעמתי סעודת מלכים כזאת: קציצות קלופס (בשר טחון מעורב בפרורי לחם הרבה) ברוטב, חמיצה קרה והיא מלאה וגדושה עלי ריג’לה (רגלת הגינה, צמח בר קיצי המכסה בשפע את גינות השלחין) ופודינג צהוב ועל פניו שכבת שוקולדה מתוקה ושחומה. והעיקר – לחם טרי וטוב, שחור וגם לבן, לחם חמים ממש בתוך סלסלות-קש גדולות ומפתות…

— היית תלמיד טוב בהיסטוריה? – שאל זייד לאחר שקמנו מעל גבי הספסל, התמתחנו ונשמנו לרווחה.

— תודה רבה לך, החובשת סוניה! – קראתי וניפנפתי בידי מולה – אוכל מצויין!

— יערב לך!…

— היית תלמיד טוב בהיסטוריה? – חזר זייד ושאל.

— הייתי תלמידו של דוקטור יוסף קלויזנר – עניתי בגאווה כשאני נוטל בידי את קערת הפח הגדושה שיירי-ירקות – וקיבלתי ציון “טוב”…

— אז בוא אתי ואראה לך את ראשית ההיסטוריה של “הסתדרות השומר” שלנו – אמר זייד ויהיה לך מה לספר לילדים שלנו…

— הנוסד “השומר” בירושלים?! – שאלתי נדהם – מה פתאום בירושלים?!

— “השומר” נוסד בפרדס סמוך ליפו – אמר זייד כשהוא לוקח את הקערה מידי, מכניסה לתוך אחד החדרים וחוזר ומצטרף אלי – אך ההתחלה כאן בירושלים.

— מתי?

— רגע – ענה כשהוא עוצם עיניו ומהרהר – לפני כחמש-עשרה שנים.

— אז באתם מהגליל לירושלים, כדי לייסד בה את “השומר”?!

— בוא, בוא ידידי – ענה ואחז בזרועי, והפנה אותי צפונה לעבר סנהדריה – לירושלים לא באנו לשם ייסוד “השומר”, אלא כדי לשכב בבית-החולים של המיסיון האנגלי ולהרפא מהקדחת. כי בימים ההם עבדנו בסביבות הירקון ובמקומות נגועי-קדחת אחרים, והגענו לאפיסת הכוחות ממש ולא יכולנו להניע רגלינו. ואז הושיבה חיה-שרה חנקין אותי ואת הבחור שלה יחזקאל חנקין ברכבת בעל-כרחנו ממש, הביאה אותנו לירושלים והכניסה את שנינו לבית-החולים – בית-החולים שבו היו מרפאים חינם…

— יחזקאל חנקין, הצייד הידוע שסייע בידי חוקר החי בארץ, יוסף אהרוני? – שאלתי בסקרנות.

— הכרת אותו? – תמה זייד.

— לא, כשעליתי לארץ כבר לא היה יחזקאל חנקין בין החיים. אך מורי לציפורים, אהרוני, סיפר לי רבות על עוזרו האמיץ והזריז.

— ובכן – הוסיף זייד כשהוא מוליך אותי בסמטאות של שכונת הבוכרים הפונות להר-הצופים – חנקין זה היה חברי הטוב. יחד עבדנו במושבות יהודה והשומרון, ויחד קדחנו, הקדחת כבר?

— עוד לא – עניתי והסמקתי.

— אם כן, עוד אינך חלוץ בחורי. הרוצה להיות חייל – חייב להריח ריח אבק-שריפה. והרוצה להיות “חלוץ” בארץ-ישראל – צריך לטעום טעם-קדחת: לרעוד בקור ובחום, לבלוע כינין, להידקר על ידי מחט הזריקות, לדמדם ולהזות ולהבריא – ולקדוח שוב ושוב…

ואחרי שתיקה קצרה, הניח ידו על שכמי ואמר: כמורה צעיר – שתי דרכים שונות לפניך בעתיד: האחת: להישאר בירושלים וללמד בבית-ספר אפור ומשעמם; לגדל כרס ולשאת בחורה שמנמונת וחיוורת ולחיות בדירה שבאחת השכונות הצפופות, ללא אוויר ולולא שמש. או – לבוא אלינו לגליל, להצטרף לציבור הער והרענן, ציבור הפועלים השזוף והאכול חמסינים ורוחות הצפון; הציבור הבונה את הארץ והשומר עליה.

אמנם כן, בחורי, כאן תאכל יום-יום בשר כבשים שמן ותשתה חלב עזים ערביות סמיך ותלמידיך יקראו לך בשם “אדוני המורה”. ואילו שם תאכל יום-יום- בעבאלך (שעועית) וחצילים ותשתה תה ממותק בתאנה מיובשת (דבלה). אך תראה בעיניך את הבחורים והבחורות המופלאים והנועזים, הכובשים את עמק-יזרעאל והגליל ומקימים קיבוצים ומושבים חדשים! כאן שעמום, ושם – חדוות יצירה, שירה וריקודים.

ופתאום התעורר זייד כמתוך תנומת-הזיה, הושיט שתי ידיו לפניו וקרא בשמחה: הנהו, הנה הצריף שלנו, כמו שהיה לפני… לפני… כן, בימים שבהם שכבנו בירושלים וקדחנו… כמובן, לאחר שיצאנו מבית-החולים של המיסיון האנגלי והתהלכנו כצללים. בית-הבראה של קופת-חולים ובו אחות-אם כסוניה עוד לא היה בירושלים; והיינו מחפשים לנו עבודות קלות ביום, כדי לקנות בשכרנו הזעום לחם וגבינה קשה ומלוחה ותפוז מצומק, ובערבים היינו סרים לצריף פחים זה ולנים בתוכו…

התקרבנו לצריף-פחים גדול, פרוץ ומוזנח, וזייד נעצר לידו להרכין ראשו מולו בחרדת קודש. השעין שתי ידיו על הפחים המוחלדים והחשה. רוח-מערבית נשבה ופחים אחדים שעל הגג המנוקב התנועעו והשמיעו נקישות עגומות. הצצתי פנימה – וראיתי גללי עזים ופרות, קרעי בגדים ישנים, קליפות אבטיח וחרצני זיתים, עגבניות רקובות וגל אשפה ושיירי מדורות כבויות…

— כאן, כאן, בחורבה זאת נרקם החלום הראשון על “הסתדרות השומר” – קרא בהתרגשות והתרפק על הפחים כעל מקדש-נעורים – כשאבריא ואשוב הביתה, אציע לחברי שבכפר-גלעדי שנעביר את החורבה הזאת אלינו לקבוצה – ונהפוך אותה למוזיאום של “השומר”.

אך לא לבדי הייתי פה, אט-אט נצטרפו אלינו עוד כמה וכמה בחורים מהגליל ומהשומרון, שהובאו אף הם בחום גבוה לאותו בית-החולים, בלעו כינין ונדקרו במחטים – והבריאו, לא לא! “הדסה” עוד לא היתה בארץ, היא נוסדה על ידי יהודי אמריקה אחר-כך, כעבור כמה וכמה שנים, ודאי: לו היתה כבר “הדסה” – לא היינו נכנסים לבית-החולים של המיסיון על צלביו, אם כי היחס אלינו היה טוב ואנושי מאוד…

ובכן, יום אחד החלטנו לערוך טיול בסביבות ירושלים, עלינו על הר הזיתים וטיפסנו בכוחותינו האחרונים על הר-הצופים – וירדנו לכאן, לשכונת הבוכרים.

שכרנו את הצריף הזה מיהודי בוכרי לדירה – המשיך זייד לספר אחר שצחקנו צחוק ממושך – קנינו מחלצות ופטישים, פרימוס, ספלים וצלחות ויסדנו קומונה. בוקר-בוקר היינו קמים ויוצאים לסיתות ואחד משלנו היה נשאר בצריף ומבשל בשבילנו דייסת אורז בפח, מכין סלט עגבניות ומלפפונים קערה גדולה ומלאה וסל ענבים וכד מים קרים; וכששבנו עם ערב מהעבודה – היינו מכלים הכל בתיאבון, שרים ורוקדים ומבריאים, האוויר הטוב והשמש השחימו פנינו.

ואז צץ במוחינו רעיון “השומר” – שנקום כולנו ונעלה לגליל, ונכבוש השמירה מידי השומרים הזרים. כאן, כאן, בצריף הזה, נולדה מחשבה נועזת זאת, כתבנו מכתבים לישראל שוחט וליצחק בן-צבי, וביקשנו מהם לאסוף עוד בעלי הזיה ואומץ כמונו, לארגן אותנו בגדוד ולהיות מפקדיו ומדרכיו….

זייד נשתתק. פנה שוב צפונה, לעבר מערות -הקברים שבסנהדריה. ואני אחריו. ואחר שתיקה ממושכת הוסיף: וכך נוצרה “הסתדרות השומר”. שהעלתה אותנו לסג’רה, למסחה (כפר תבור), ליבניאל ולמלחמיה (מנחמיה). ומשם – לכפר גלעדי. אחדים נפלו מכדורי השכנים, שהביטו עלינו בעין רעה וזועמת. אחדים חלו בנדודים ומתו, ונשארו יתומים ויתומות, שאספנו אותם לכפר-גלעדי ועליך לעלות ולהיות להם למורה…

הלכתי לידו ושתקתי, כי הייתי נרגש מאוד. ופתאום נעץ בי מבט בי מבט חודר ושאל: אתה יודע לירות?

הצטחקתי והשבתי: משך שלוש שנות לימודי בסימינר – הייתי חבר ב“הגנה”, זייד.

ואז שלף מכיס מכנסיו אקדח וציווה עלי: היכנס לתוך המערה וירה שתי יריות! ואל תדאג, אני אעמוד כאן על המשמר ואשמור נגד “עין רעה”…

נטלתי מידו את האקדח, נכנסתי לתוך המערה הגדולה, יריתי שתי יריות, יצאתי החוצה והחזרתי לידיו את הנשק…

— עתה אוכל לומר בלב-שלם לילדינו – אמר ושם ידו על שכמי – שמצאתי בירושלים מורה מתאים להם…

— כעבור שנה העלתה אותי עגלה רתומה לפרדות מצמח, העיירה הערבית שבדרום הכנרת, לכפר-גלעדי שבגליל העליון…