לוגו
כניעת המלכים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

סיפור שכתבתי למיכל ל“בת־מצווה” שלה


 

מנגינה צובטת    🔗

היום אספר לך, בתי, איך נכנעו מלכים ונטשו את

ממלכתם, ממלכת השממה,

מפני זרים וחזקים, שזה מקרוב באו והפכו בה סדרי

בראשית.

ושמעי בעוד מועד:

אם אוהבת סיפורים עליזים את,

אולי מוטב שלא תקראי כלל: הוא די עצוב, הסיפור

הזה שלי.

יודעת את? כזאת אני: כל הפרת סדר קבוע ועומד

בסביבה,

מעוררת בי מין עצב כזה, דק, גם מתוק.

למשל, פרחים שקוטפים לקישוט הבית וזורקים אותם.

למחרת, לאשפה.

ואילן שאת רגילה לראות אותו צומח במקומו ופתאום

בא מישהו וכורת אותו.

כל כך יפים היו במקומם, והינה אינם.

מה גם כשמדובר בכניעה, כניעתם של מלכים הנוטשים

את ממלכתם.

אבל רגע, איזה מלכים, איזו כניעה?

מייד נגיע.

כיצד את מכנה את מה שקורה לך, כשאת שומעת

מנגינה, שיר, או סיפור עצובים,

כאשר שתי עינייך, ואין

כלל הבדל, אם שחורות, חומות,

כחולות, או ירקרקות הן,

מתכסות במין לחלוחית מלוחה, הנאספת בזווית כל עין

לדמעה קטנטנה,

שאינה רוצה לגלוש בשום אופן, ורק מכסה את העין

במין ערפל?

לסיפור, למראה ולמנגינה הגורמים לי כל זאת,

אני קוראת “סיפור צובט”, "מנגינה, או תמונה

צובטת".

ויש מין מתיקות בעצב המלוח הזה, נכון?

ועכשיו נחזור אל ה“מלכים”. אל “כניעת המלכים”,

למשל, –


 

הבדווי אבו ־ נימר    🔗

הוא עמד לו על גבעה במורד הגלבוע, צנום וצפוד מחום

השמש הלוהטת, עיזיו השחורות היו רועות סביבו

בשלווה ובשלום. הוא חילל לו שם בחלילו והתבונן

בחלוצי העמק, בחורים צעירים ונמרצים, שחפרו

בהתלהבות תעלות ניקוז לייבוש הביצה.

ענני יתושים עטו עליהם ולא הרימו ראש. הם התקדמו

כפופים וחפרו בקצב. וחפרו. וחפרו.

והבדווי, אבו־נימר, חילל וחילל מנגינה כזו, צובטת.

פתאום, זקף אחד הבחורים החופרים את גבו, ניגש אל

הבדואי המחלל, אל אבו־נימר, כבדו במחצית הסיגרה

שלו ושאל אותו:

– יה אבו־נימר, למה החליל שלך בוכה ובוכה?

– הוא בוכה, החליל שלי, יה־יהוד, כי אני בוכה וליבי

בוכה בי.

– ואתה, למה אתה בוכה, אבו־נימר, ולמה בוכה בך ליבך?

– אני בוכה, מפני שאתם היהודים מייבשים את הביצה;

לא תהיה ביצה, לא יהיה מרעה לעיזי;

לא יהיה מרעה לעיזי – ימותו;

ימותו העיזים שלי, אמות אני, נמות כולנו.

כך דיבר הבדואי אל הבחור ושב לחלל את ה"מנגינה

הצובטת".


סיפור זה שמעתי מפי ידידי הוותיק ידידיה, שהיה אחד

מאותם בחורים, שחפרו תעלות בביצה לנקות

ולייבשה, לפני חמישים וחמש שנים…

וכששמעתי מפיו את סיפור אבו־נימר, נפרש אותו

ערפל מלוח על עיני, כפי שהוא נפרש בהן תמיד, בשמעי

“מנגינה צובטת”, “סיפור צובט”.


 

הנשר בגלבוע    🔗

זהו סיפור ששמעתי מפי שניים מגיבוריו, גם מפי שמריה,

גם מפי שבו. גיבורת־המעשה השלישית כבר היא נחה

מנוחת עולמים מזה שנים רבות, מרימצ’יק שמה.

וזהו מעשה הנשר: פעם אחת, שבו רועי הצאן שלנו

הביתה, לקבוצה, שעל יד מעין־חרוד, וסיפרו, שנשר

ענק יושב בנקיק הצוק הגדול שבמרומי הגלבוע.

יושב ואינו זז ממקומו, כאילו היה לאבן.

והכוורנים, שגם הם שוטטו בגלבוע, לתור אחרי מקום

לכוורות, אישרו את סיפור הרועים: – אמת ויציב!

נשר. מאה אחוז נשר. ולא סתם נשר. נשר ענק!

אותו שמריה, כיום סבא זריז וטוב־כפיים של נכדים

רבים, אז בחור במיטב כוחו, נמרץ, חובב־טבע מאין

כמותו, ניגש מייד למלאכה ועשה סולם חבלים, חמישה־

עשר מטר אורכו. כשסיים את מלאכת הסולם, קרא

לשבו, שהיה אז נער בשנות־עשרה שלו, חדור גם הוא

באהבת בעלי־חיים באשר הם שם. הם שניהם קראו

למרימצ’יק פרח לעזרתם. מרימצ’יק, היתה נערה –

שלחייה תפוחים וכל השאר, דבר לא נעדר.

הם שלושתם רתמו פרדה לעגלה וקדימה, להר.

כשהיגיעו לפרדס־רחל, החנו את העגלה ואת הפרדה בצל,

וטיפסו בהר. עד מרגלותיו של אותו מצוק שבו אמורים

היו למצוא את קן־הנשר. כאן עמדו ובלשו היטב

בעיניהם את הצוק, למלוא גובהו.

כמעט בבת־אחת צווחו שלושתם:

– הינה הנשר!

– שם בצד ימין, למטה מראש הצוק!

– רואים את הראש בבירור!

ובאמת, מתוך נקיק צר וגבוה מאוד, בחלקו הימני של

מצח הצוק הקרח, בצבץ ראשו של נשר, כמו נעוץ

בקצהו של גבעול־צוואר בהיר וקרח. היה זה ראש עוף

שטוח, חסר נוצות, האמת להגיד, מכוער למדי…

השלושה נתמלאו סקרנות: האם זה נשר, או נשרה,

ואולי הוא בכלל אפרוח מגודל, שהוריו עדיין מפרנסים

אותו, בו במקום שבקע מביצתו?

– קדימה – אמרו – עולים!

קל להגיד וקשה לבצע. שבו טיפס בהר ועקף את הצוק

משמאלו, ובקרבת ראש הצוק מצא גדע אלון, שקשר

אליו את קצהו העליון של סולם החבלים שהיה אתו.

הסולם שולשל בזהירות כלפי מטה, עד שהיה תלוי ישר,

וחלקו נוגע־לא־נוגע בסיבכי הצמחיה שעלתה מנקיקי הצוק,

וחלקו תלוי ומתנדנד באוויר. פחד! נקיק הנשר, שמתוכו

צמח ראש הנשר על גבעולו, היה כשני מטר מתחת

ראש הסולם.

ןמרימצ’יק? עכשיו היגיעה שעתה לטפס בסולם!

עזת נפש וקלת משקל, למה לא? שתטפס! וכך עלתה

הנערה יחפת ויפת רגליים בשלבי הסולם, נשמרת

לנפשה מן הזיזים הנשכניים של הסלע, אינה מביטה

למטה מחשש סחרחורת, תלויה לה בודדת לנפשה, בין

שמים וארץ, ועיניה בראש הנשר הנישא מעליה, אי־שם

במרום.

כשהיגיעה מרימצ’יק לטווח ראייה ברורה, קראה נרגשת:

– זהו נשר ענק! הוא תקוע כולו בנקיק! כנף אחת

שלו – חציה בחוץ, כנראה שבורה, הנשר הזה פשוט

לא יכול לעוף!

עכשיו מיהר שמריה לטפס בסולם גם הוא, שק גדול

ופקעת חוט משיחה בידו. זהיר זהיר טיפס ועלה, צעד

אחר צעד, עד שהקדים את מרימצ’ק בכמה שלבים,

כיסה בבת־אחת את ראש הנשר הנדהם בשק והתחיל

לחלץ אותו לאט לאט מן הכוך.

אוהו, זה היה מבצע מפרך! גודלו של הנשר היה רב

משל שמריה עצמו. קר רוח וזהיר, כרך מסביב לנשר

את השק, קשרו היטב, כריכה אחר כריכה, בחוט

המשיחה, וכשהיה ארוז כמו שצריך, משך אותו כלפי

מטה, לרגלי הצוק. צריחה חדה, נואשת, בקעה מתוך

השק. הנשר ניסה לפרוש שם את כנפו הבריאה, לשווא.

השלושה מיהרו אל הנשר. כל הפחדים והחששות

שהקדימו את הסרת השק מן הנשר היו מיותרים.

הנשר הפצוע, מוטות כנפיו כשני מטר, היה כתינוק כנוע.

בעיני עוף עגולות הביט בעיניהם כאמור: – בידכם

אני לטוב ולרע, כנפי, כנף־נשרים, פצועה ושמוטה,

ומכל כוחי וגבורתי נשארה רק הבדותה…

הנשר הזה הובל לאחר כבוד לפינת החי של הדוד

יהושע (מרגולין) ב“סמינר הקיבוצים”, וחי שם חיים,

אם לא טובים, הרי ארוכים, ובמשך עשרים שנה

צפו בו קטנים וגדולים.

מאז כתבו במילונים וב“מגדירים” ש"יש נשרים מקננים

בגלבוע". אולי.

אנשי הקבוצה שלרגלי ההר לא ראו בכל אופן בנקיקי

הצוקים נשרים נוספים,


 

הסיפור על התן האחרון    🔗

גדעון, שעכשיו הוא אבא לבנים ובנות היה תלמידי

כשהיה ילד. לפני ימים לא רבים סיפר לי סיפורים

אחדים, בתוכם הסיפור הזה, על התן האחרון.

כל בני משפחתו של גדעון היו רועי צאן. הרועים

הראשונים בקבוצה שלנו. זכרונותיו של גדעון מתחילים

בדיר. כילד צעיר למדי כבר היה יוצא למרעה,

עד שעת תחילת הלימודים, ובוודאי ב“חופשים”

הקטנים והגדולים.

כשהיה שומר הלילה מעיר אותו, היו שמורות עיניו

נדבקות בחזקה זה אל זו, מתחננות לפניו לעוד טיפת

שינה, לפחות לתנומה. אבל גדעון, שזכר את מראה

הגדיות והטליות ואת ריח הזבל, הצמר והחלב החם, את

סבתו, את אביו ואת כל דודיו בדיר, כולם, –

היה מתנער, מתלבש באפלולית חדר השינה שלו ושל

חבריו וצועד לו כגבר בחצר הריקה עדיין מאדם,

באור השחר הוורדרד־כתמתם של הגלעד שמאחוריו

כמעט כמעט ובצבצה כבר השמש, צועד לבדו וליבו

קצת רועד, וכבר הוא בדיר, בתוך הפעייה וההמולה

החמה מסביב, נושם נשימת רווחה.

אספר מכאן את הסיפור בלשונו של גדעון:

יום חורף בהיר וקר. אני עומד ורועד מקור ועדר

הכבשים סביבי. הן רועות להן בנחת בעשב הגבוה והדשן

ופתאום איזה גל, מין רעד עבר בהן. כל הראשים נזקפו,

וכל המבטים תקועים לנקודה אחת, והן מתחילות

לפתע להתקרב זו לזו. איך נגיד? “ככבשה אחת!”

היבטתי למקום בו היביטו הכבשים.

שם עמד תן, במרחק עשרה מטר ממני עמד באופק

הגבעה. צהבהב, כמעט זהוב, בקרני השמש הזורחת,

ועיניו תקועות בעדר.

והכבשים! –

הן הוסיפו לנוע כלפיו, בסך, כחומה, כגל של צמר לבן,

היישר עליו!

לתדהמתי הגוברת נבהל התן מן הכבשים!

הוא פנה עורף וזנב. הוא ברח ונעלם.

אולי לא היה התן הזה בדיוק התן האחרון

אבל תנים שוב לא היו בשדותינו. כך ניצח המזרע

את סמל הישימון…

במילים אלו סיים גדעון את סיפורו “הצובט”.


 

מות השועל הזקן    🔗

– יום אחד – כך סיפר לי שבו, המורה וחוקר הטבע –

יצאה כיתת “דפנה”, כיתה ב', עם מורתה זיוה,

ל“מערת השועלים”, שבמורד האמפיתיאטרון הטבעי

שלנו, הצופה על העמק המזרחי

והינה הם מגיעים, הילדים, לקרבת המערה ומה רואות

עיניהם? – שועל זקן, חולה, תשוש, רבוץ על צידו.

ראשו המחודד, חום, עיניו עצומות כמעט כליל, פרוותו

החומה־אפרפרה לחה מזיעה, רגליו הקצרות מוטלות

ארבעתן על האדמה, רזות ככפיסי עץ, זנבו מדולדל.

כמה עלוב היה! איפה פרוותו האדמדמת, היכן זנבו

המפואר, והיכן ערמתו?! נושם היה נשימות־כלב

קצרצרות, כל עוד נשמה באפו.

זיוה המורה ואבישי, “בריון” הכיתה, הגדול והחזק,

תפסו בו בשועל המסכן והובילו אותו אלי, לחדר־הטבע,

שמא אוכל לרפא אותו. השתדלתי מאוד, טפטפתי לו

חלב לתוך לועו, ניגבתי את זיעתו, את עיניו. לא

הצלחתי. הוא בא, כנראה, השועל הזה למות

במאורתו, באמפיתיאטרון, אבל מת אצלי בחדר־הטבע

ונקבר “קבורת־שועלים”, שם על יד המזבלה.

מאז ועד היום ובוודאי עד עולם, לא נודעו עוד, גם לא

יוועדו – שועלים בסביבתנו.

– דפנה, בתי הקטנה – סיים שבו את סיפורו –

היתה עצובה מאוד. ולא רק היא. כל הילדים

היו עצובים. גם זיוה ואני.

וגם אני המספרת לך היום סיפור זה.

הרי כבר אמרתי לך, שחולשת החזקים מעציבה

תמיד את ליבי. צובטת.

*


את מתפלאת עלי, בתי?

את שואלת אותי כך:

– האם לא רצית שייבשו את הביצות, שיטעו את היער,

שיזרעו את השדות ויחפרו בריכות־דגה?

האם רצית שיוסיפו ה“מלכים” האלה למלוך בשממה

והשממה תמלוך בארץ?!

ודאי לא! מה זה עולה בדעתך, ילדה! והרי באנו הנה

בשביל לגרש את השממה

ולהפוך את אדמתנו לאדמה שכולה־משקה,

זה היה חלומנו ואותו הגשמנו ועוד איך!

אבל,

המלכים הללו ואחרים היו “מלכים” והינה אינם.

כנועים ופגועים נטשו את ממלכתם, או מתו.

חזיון עצוב הוא.

ואם סיפור “כניעת המלכים” אינו “סיפור צובט” בשבילך

ואינך קולטת מתוכו את “המנגינה הצובטת” שלי, צר

לי עלייך. באמת.

אולי זה עניין של גיל?

אף כי מיום שאני זוכרת את עצמי, ילדה רכה מאוד,

כבר אז צבטו גם צבטו אותי סיפורים ומנגינות מעין

אלו, של “כניעת המלכים”.

1973