לוגו
מחרוזת שבלולים לאיילת ליום-הולדת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הרחק, הרחק, באפריקה,

מעבר למדבר, מעבר לים, מעבר להרים,

מעבר לעמקים, מעבר לנהרות, מעבר לנחלים,

ארץ יש שכל אנשיה כושים, אתיופיה שמה,

שערותיהם שחורות ומתולתלות,

שיניהם לבנות וצחורות.

ועיניהם גדולות ועצובות.

ולמה עצובות עיניהם?

כי ארץ קשה היא ארץ אתיופיה שלהם:

פעם יורדים שם גשמים רבים, ממש מבול

ופעם לא יורדים שם גשמים בכלל.

פעם הם טובעים בשטפונות ופעם לא צומח

שם כלום ואפילו לא עשבים.

הכושים מגדלים להם פרות, כבשים ועיזים

שאותם רועים הילדים והילדות.

האבות נודדים למרחקים למצוא שם עבודה והאמהות

מגדלות ירקות מסביב לאוהלים, אבטיחים, פלפלים,

עגבניות והרבה דלועים.

הם שותים חלב-עיזים, אוכלים ירקות וגבינה וגם

מוכרים אותם בערים, לאנשים שאין להם חלב וירקות,

אבל יש להם חנויות.

פעם-פעם כשסבא שלך, נחום, עוד היה צעיר,

נסע לטייל לאתיופיה באמת!

שם טייל לו בהרים, ירד לעמקים,

שחה בנהרות ושתה מים מהנחלים.

על שפת הנחלים ראה ערימות עצומות של

שבלולים יפים.

כמעט כל הכושים באתיופיה מתקשטים

בשבלולים קטנים לבנים, דומים לפה של כושי:

לבנים, חלקלקים ומבריקים

ומבין שתי השפתיים מציצות שיניים

לבנות, נוצצות וחדות-חדות.


יום אחד טייל לו סבא-נחום

על שפת נחל אחד והגיע לכפר של כושים.

הכושים בכפרים גרים בבתים קטנים עגולים,

שהם בונים להם מקנים הצומחים על שפת-הנחלים,

ומורחים עליהם בוץ חום, שמדביק את הקנים.

אלה בתים יפים מאוד,

חמים בחורף וקרירים בקיץ.

סבא ניגש לבית הראשון, שעל ידו עמדו

אנשים ועל ידם חבילת עורות של עיזים,

מקושטים בשבלולים.

הוא שאל אותם מה עושים בעורות של

העיזים המקושטים ואשה אחת הסבירה לו:

שאת עור העיזים תולה האם על הראש

בחגורה, ובתוכו, על גבה, יושב התינוק שלה!

סבא הוציא מכיסו כסף ונתן לאשה

והיא נתנה לו עור-עז כזה, מקושט,

“תרמיל” של תינוק מקושט במחרוזות יפות

של “פי הכושי”, וחרוזים כחולים.


סבא נחום הביא את העור הביתה

ואנחנו שמחנו מאוד ותלינו אותו

על הקיר לקישוט.


זמן רב עבר מאז,

העור התייבש ונקרע,

אבל מחרוזת אחת של שבלולי פי-הכושי

והחרוזים הכחולים נשמרה, והִנֵה היא!


והיום, כשאת בת ארבע,

מתנת יום-הולדת את מקבלת,

את זאת המחרוזת

ואת זה הסיפור, נכדתנו איילת

מסבא נחום וסבתא תקוה.