יספר לדור תהלת החסידים וקדושיהם, חכמתם
וסכלותם, מזמותיהם ונכלי תרמיתם, האבות
והבנים, הנכדים והגבאים, בקצור נמרץ
כיד ה' הטובה עלי
(הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא. (ואז) ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר).
(ישעיה כ“ט י”ד).
בספר גבעת הערלות
(תוצאה שניה ומתוקנה, דף נ״ט. פעטריקוב תרפ״ג 8)
מצאתי כתוב לאמר:
“שמשון הגבור לכד שלש מאות שועלים, ויפן זנב אל זנב ולפידי אש ביניהם וישלחם להשחית כרמי פלשתים, ולא הצליח. אבל הצדוקים והחסידים לכדו יותר משלש מאות אלף שועלים קטנים, ויקשרו את זנבותיהם אחד אל אחד, ויציתו אש בכל נאות יעקב ויצליחו. והכל על פי קבלה מעשית”.
א. מתי נולדה כת החסידים? 🔗
ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה, וחסידים יכשלו בה.
(מרן לגאון בעל נודע ביהודה והצלח).
להגביל בדיוק, מתי נוסדה כת החסידים, לא יתכן בשום אופן. אחרי אשר לא נשאר לנו כל זכר בדברי ימי ישראל, לא מיסד ולא מסד, לא זמן ולא מקום, לא רועה ולא מנהל, לא תקנות, חקים ומשפטי האגודה או הכת, חובת החברים איש לרעהו, וכדומה. מכל זה אין כל זכר, ואנחנו יודעים רק אחת כי הכת הראשונה היתה “כת שבתי צבי” הנוסדה על למודי הקבלה. ואחרי המרת שבתי צבי, נשארה כת גדולה באמנה את משיחם, וכלם היו מאמיני הקבלה. ואחרי כן בשוב יעקב פראנק מתוגרמה לפולין, יסד כת גדולה. ומאמיניו היו פזורים בפולין, אשר היתה אז ממלכה גדולה, אשר הכילה כל פלכי פולין גדול, גאליציען, וואהלין ופאדאליען. והכת נוסדה בשם “פראנקיסטים” על שם מיסדה יעקב פראנק. אפס, אחרי אשר המיר את דתו ומת, נשארו מאמיניו כצאן בלי רועה, ומהם אשר מאנו להמיר את דתם כאשר עשה מורם ורבם. יסדו להם בסתר בית תפלה אשר קראו לו בשם “שטיבעל” (בית קטן) מפחד ההמון, ובבית תפלתם לבשו בגדי בד לבן, לזכר הדערווישים התוגרמים המשומדים מבני ישראל. ובית תפלה כזה כבר מצאנו בבראדי. ומבלי מנהל או מיסד קראו לעצמם בשם “חסידים”. אבל בפי כל ההמון נקראו תמיד בשם פראנקיסטים, או “הכת”. ואני זוכר עוד כי בהיותי בעיר מאהליוו, ברוסיא הלבנה, בערך שנת תרכ״א או תרכ״ב נקראו בפי כל החרדים רק בשם “הכת” ויתקצפו על האיש אשר כנה אותם בשם “חסידים”. וברבות חברי הכת, קמו איזה נוכלים הוללים, מהם חצי בורים, או יודעי ספר מעט, וכל אחד באיזה עיר קטנה השמיע על עצמו כי הוא מקובל, קדוש, בעל שם עושה נפלאות, וההמון הנס הלך אחריהם כשיות תמימות.
כל קדוש כזה היה לעתוד ההולך לפני העדר. עשה נפלאות ויאסוף כסף וינחל גם כבוד רב. והמון הבורים העלילו על קדושיהם, בי הנם לומדי תורה, וגם תואר רב וגאון נתנו להם ביד נדיבה. ובאופן זה פרו וישרצו הקדושים כצפרדע של מצרים, עד כי באשו את כל ארץ פולין וחלק מרוסיא, וכמעט מספר הערים היה מספר האלילים הקדושים, עד כי היו למחנה גדול. ובין כה, ורוח אלהים רעה, לבשה את בן השוחט ה׳ דובער בר׳ שמואל שוחט, בקאיפוסט 1 ) אשר חדה עמל וילד שקד, ויברא לו עוואנגעליום הדש, אשר קרא בשם "שבחי הבעש״ט״, אשר ידעו החסידים עד כה. ועל יסוד המופתים אשר עשה הבעש״ט החלו כל קדושיהם הרבים להראות גם המה מופתים בשמים וארץ, ובעלי שמות רבו כארבה.
כבר אמרתי, כי בפי ההמון לא נקרא הכת בשם "חסידים״ כלם ידעו רק את הפראנקיסטים או שבתי צבי. וכן הננו רואים בכל הכרוזים והחרמות אשר לא ידעו שם אחר, לא בימי הגר״א וזמן ידוע אחריו. ובכל החרמות בערים שונות לא ידע הרב בעל ספר “אהבת דוד” את התואר חסידים, רק פראנקים, ושבתי צבי והחרדים בישראל אשר יקללו זכר הכת, הלא לא יואלו ולא יכסלו לכנותם בשם יפה כזה, חסיד העומד במדרגה יותר גבוהה, מצדיק, תואר כזה לא ינוח על ראש רשעים. והנה לכם עדים נאמנים כי מעולם לא נקראו בשם חסידים בפי היהודים עד הימים האחרונים. הראשון בהם בעל ספר “זמיר עריצים” הראשון 2 ) (אלעקסניץ תקל״ב 8) וכי הננו רואים במחברת “זמרת עם הארץ” להגאון ר׳ בנימין משקלאון תלמיד הגר״א. 3 ) ורק עתה בימים האחרונים הסכין העם כלם לכנותם בשם חסידים. אך לא לפי מושג התואר חסיד, רק לשם חרפה, תואר פתי מאמין, בור ועם הארץ, הוללים או שכורים בטלנים או נוכלים, אך כי באמת נמצאים גם ביניהם יודעי תורה, אך כי במספר קטן מאד, גם אנשים ישרים ויראי אלהים מאמינים בתעתועי קדושיהם בתור נחלת אבות, כי כן הסכינו לשמוע מפי הוריהם מיום הולדם.
ההתנגדות נגד הכת, יצאה בגלוי ראשונה בשנת תקל״ב. בכרזים וחרמות בכל בתי הכנסיות בערים הגדולות באיירופא, בראות הרבנים את הסכנה הגדולה המרחפת על תורת ישראל באשר נבדלה הדת מקהל הגולה, על ידי בתי כנסיות (שטיבלעך) מיוחדים, שוחטים מיוחדים, נוסחאות התפלה, בטול הישיבות, טבילות במקוה (במקומות שונים עשו מקוה תחת השטיבעל, ועיני ראו זאת בימי חרפי בערי וואהלין) בבטול תורה בשחוק פרוע נגד כל גדולי גאוני ישראל שאינם מקובלים ולא מאמינים במרמת קדושיהם הבורים. ולפי הנראה לא היה הגר״א הראשון לצאת במחאה נגדם. ואני מצאתי, כי הגאון ר׳ יוסח שטיינהארט, הרב בעלזאס בהקדמת ספרו ״שו״ת זכרון יוסר" (פיורדא תקל"ג 2) שופך עליהם כל חמתו. ואלה דבריו שם, מלה במלה:
אשרי הזוכה ומחכה לקץ הימין, ולא יאמין, בשוא נתעה, ובדברי שקר אל ישעה, מבני פריצי עמנו שגגו ושלו, ינשאו להעמיד חזון ונכשלו, שמו למישור העקוב, אמרו על איש ידוע שבתי צבי ימ״ש ירקב, היותו משיח אלקי יעקב, וגם לאחר מותו עודם מחזיקים בטומאתו, ומתנהגים בדתו, המזויף והשקר, ונוטים מדת האמת והעיקר, לא ישמעו לדברי חכמים, דתיהם שונות מכל העמים, זדון לבם השילום לנהוג קלות בכמה מיני עבירות. ומנתקים גם בעריות החמורות וכבר היה הרבה מכת הזאת הארורה בזמנינו, במדינות פולניא בקרב אחינו, שהיו מתנגדים שם לרבותינו, והלשינו עליהם אצל שרי המדינה, עד הביאום קרוב לסכנה, ובחמלת ה׳ עלינו נתברר כי לא דברו נכונה, ושאין בהם תבונה, ולבעבור זאת יצאו מן הכלל והמרה היתה באחרונה, וידוע כי כת הזאת משתתפים שם שמים ודבר אחר, לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה שאין לו שחר, ככלב, שב על קראו כולם, יעקרו מן העולם ותוצץ הרעה מהם, גם אל הבאים אחריהם ותולדותיהם כיוצא בהם:
וגם לזאת יחרד לבבי, חס לבי בקרבי, בראותי בספר אחד קטן מכונה זמיר עריצים וחרבות צורים, נדפס מקרוב במדינות פולין ע״פ המורים, כי גם עתה קמה שם כת אחת, אשר אין מהם נחת, מתכנה עדת חסידים ופרושים, יבדלו במעשיהם ומנהיגיהם מקהל עדת קדושים: אחור נסוגים, מגושים רוב ימיהם כחגים, בתפלתם מצפצפים ומהגים, יתנו קולי קולות משונים ומשנים כמה וכמה מנהגים, אשר הנהיגונו וגבלו לנו הגאונים, ורבותינו הקדמונים, ובלי ספק מאשר חוו עיניהם, ממנהגי החסידים ומעשיהם, החכמים הגדולים אשר שם במדינה עמהם, רצו להדמות אליהם ולעשות כמוהם, ובאמת אין הדמות ושיווי ביניהם ורחוקים המה מהם, מרחק רב, כרחוק מזרח ממערב, באשר שאותן הגדולים כבר מלאו כריסם מש״ס ופוסקים, ובהם תמיד עוסקים, וכבר שמענו את שמעם הטו׳ באזנינו, לשכון כבוד גם בארצנו, והם השיגו ארחות חיים וחכמת האמת על בורי׳, ידענו שאין ברוחם רמי׳ וכוונת׳ לשם שמים רצוי‘, המה ידעו דרך ה׳ הסלולה, לעלות במסלה, בית אל עולה, ולכוין בהרמת קולם בתפלתם, ורנתם ותנועותם, כפי מחשבותם, לפי המקום והשעה והזמן ענין אלוק לא יושג לזולתם, ולא כן אלה המתדמים אליהם כקוף לאדם. כי לא כן בדם, מראים א״ע בפני המון אנשים, וקהל קדושים, כחסידים ופרושים ויקוו לעשות ענבים ויעשו באושים, והמה מדברי תורת האמת בטלים, ומבטלים אחרים קטנים עם גדולים מטיילים בפרדס יומם ולילה, עוסקים תמיד בספרי הקבלה, והיא להם לתקלה) יתפארו בחכמת האמת פי ידעוה בשלימותה, וכבר הגיעו עד תכונתה, ובאמת אינם משיגים החכמה לאמיתתה, ואולי מקצצים בנטיעות ויסבבו כמה דעות, כי בסתר רזי כתר חכמה ובינה, אין בהם תבונה, ומימי חסד הגדולה המתוקים וממתקים בגבורה, אש התבערה, הפכן למי רוש לענה ומרה, ושפע זיו תפארת נצח הוד יסוד מלכות שמים, ימשיכו לאחורים) גם יגלו דברים שכיסה עתיק יומין היקרים, העומדים ברומה של עולם ונסתרים, לעמי הארץ ובורים ולבחורים נערים מנוערים, ויסודי סודי חכמה הצפונה, יפרסמו לפני עוללים שועלים תעלולים אוילים סכלים שפלים לא קנו חכמה ובינה, משליכים הפנינים לצנינים וקמשונים, ולכל אשר אליהם יתחברו ולהם פונים, בידיעת דעת עליון יתפארו וחלומות שוא ידברו, כי מפאת חמדת ממון ואהב שבח בני אדם, למען יתנדבו אליהם ממה שבידם, ישימו כזב מחסם ובשקר נסתרים, ויאכלו אל ההרים, ועדת חנף גלמוד, ימאסו בלימודי יסודי התלמוד, ימיקו ברע יביעו ידברו עתק תועה וסרה, על הגאונים ורבנים דעסקן באורייתא תדירא, במקרא משנה וגמרא, בפלפול ובסברא, דתנו ומתני סיפרי וספרא ותוספתא, וכולהי גמר׳ ומסקי שמעתת׳ אליבא דהילכת’, וידוע ומפורסם שהרבנים יש להם יתרון עליהם בכמה וכמה מעלות גדולו׳ מעולות, ובמדות נכבדות חמודות, ובכל זאת ידברו עליהם, ויציאו עתק מפיהם, מילין לצד עילאי ימללו, ותורת האמת שבע״פ יחללו, ובלי ספק אנשים כאלה מעכבים עקבות משיחא, ולא תוכל לבוא הנכוחה, ומאחרים קץ הגאולה, לעם סגולה, ה׳ יצילני מהם ודומיהם, וכל ביוצא בהם, ונפשי יודעת מאוד שפל ערכי, ע״כ יראתי מאוד פן יאמרו עלי מי אנכי, כי עתה באתי להזכיר עונם, ולגלות קלונם, ומה כוחי לבוא להוכיח בדברים, ולדבר לפני מלכים ושרים אדירים אשר קטנם עבה ממתני, ולכן יבהלוני רעיוני, פן יאמרו רמות רוחא הוא דנקיטא לי, והיא נשאתני כי העתרתי עליהם דברי בחרבותי מילולי, אמנם ה׳ היודע כל המחשבות, ובוחן לבבות, הוא יודע כי לא מגובה לבבי, או רוח גאוה אשר בקרבי, זאת עשיתי, ורק בתום לבבי באתי, ומשיחי וכעסי דברתי, ומפאת גורל צערי, אשמיע את דברי, עצור במילין, מי יוכל, נלאתי כלכל, ע״כ אמרתי דאגה בלבי אשיחנה, לפני גדולים ממנה אספרנה, אולי יתפעלו ע״י זה יתאמצו ויתעוררו לקנא קנאת ה׳ צבאות, ויראי לטובה אות, להשפיל דמים, המחבלים את הכרמים, ישתדלו החכמים, להפר עצת ערומים, ולא יפנו עוד דרך כרמים, ורק ישובו לעלות במסילה, בדרך הישרה וסלולה, העולם בית אל למעלה, ויהי להם לשם ולתהלה ואם ישמעו ויאזינו טוב ארץ העליונה יאכלו, ואם ימאנו וימרו בחרם יאכלו לחרפה ולכלימה, מבקר עד ערב יוכתו, יורדפו עד החרמה, וה׳ ישימנו מאנשי עבודתו, ויתן בלבנו אהבתו, ואהבת תורתו, בכל לב ונפש ולנצח, ונזכה לשכון בצל צח:
ויהי אחרי מות הגר״א ז״ל, ובכל נאות החסידים שמחה וששון, וישתו וישכרו ויתהוללו כמשוגעים, 4 בתקותם כי מעתה שבת הנוגש, ואיש לא יחריד רבצם, אבל טעו בחשבונם, כי מענת תקנ״ח נדפס ס׳ הויכוח לר' ישראל לאבל, אבד״ק נאוואהרדאק נגדם, ובשנת תקנ״ט נרפס גם ספרו “מדת חסידות” (פראנקפורט דאדר. 8), כי בראות הרבנים, כי הגר״א שר צבא מחנה הלוחמים נלקח מהם, התחזקו לעמוד בפרץ איש ואיש בעיר מושבו, ובהם היו רבים גאונים וחכמים, כמו הגאון בעל “נודע ביהודה”, הגאון בעל “תשובה מאהבה” בספרו “אהבת דוד” (ראה עולת חודש) פראג תק״ס. 8 כותב בכמה מקומות לאמר:
במכתב של החכם האדון נפתלי הירץ ווייזל, בראש הספר הוא כותב:
"לא נעלם ממני, כי כן יקרה לכל משתגע מאד, בעניני׳ אלדיים כאלה ער וויל קיינע פראגע או צד הסותר אן הערן, לא כן אנכי עמדי ווען יעמאנד צור מיר זאגט, איך גלויבע ניכט, בדברי הזוהר וכ׳׳ש בקבלת האר״י ז״ל, אני מאמין באמונה שלימה באלדי ישראל ומגדלו בכל הגדולות הכתובות בתורת משה רבינו עליו השלום ובספרי הנביאים, ושומר מצותיו מאהבה ויראה, אם אמת כאשר דובר, הוא אצלי מחסידי ישאל ומאהובי עליון, חי נפשי כי שמעתי בנעורי מפי הגאון המקובל הגדול שהי׳ יודע הזוהר וכל ספרי האר״י ז״ל בע״פ, הוא הרב מוה״רר יונתן אייבשיטץ זצ׳׳ל, שהי׳ אומר לשומעי דבריו בעניני הקבלה, כשראה שהם מפקפקים בהם, ואמר אם לא תאמינו אין בכך כלום, כי אין אלו מעיקרי אמונתנו, וכן היה אומר לאלו המביאים הקדמות מדברי הקבלה ליישב איזו גמרא או מדרש, לא חפצתי בזאת, ומה חדוש עפ״י הקבלה תוכל ליישב מה שתרצח, אמור לי הפשט הברור ע״י נגלה ואז אודך, ובכל זה אמת, איך בין איין גראסער פרעהרר דער קבלה, בין אבער הצנע לכת, וואט איבער איין האריזאנט שטייגט, נעמליך ווא איך קיין עמפפינדונג. אודר בגריף אין חבי, בלייבט פיר מיר נעלם ומכוסה, ולא במרכבה ביחיד אא״כ חכם ומבין מדעתו, איך ווייס ניכט וויא איך מיין טעפפער עהרין קן במלי׳ בלי טעם כו׳ איך בין איבריגנט מיט אללער האכאכטונג צו איחרע בפעהלי:
אוהבו ומכבדו נפתלי הירץ וויזל.
בדף ג עמוד א הוא כותב:
אני הגבר ראה ראיתי את עני עמי, בו נמצאים שני מיני אנשים הפושעים, מבוהלים ומשוגעים, אם במאזנים לעלות המה מהבל מעשה תעתועים, ודומין עלי לאחד שקנה שתי חביות של יין, ופתח אחת מהן וטעים את היין, ואמר שהוא רע שאין רע למעלה ממנו, ופתח את השני׳ וטעים, ואמר שהוא גרע מן הראשון, כך בעוננו שני סוגי רשעים בעולם, סוג אחד בתכלית הרע שאין רע למעלה ממנו, וסוג השני רע יותר מן הראשון, הנה המינים והאפיקורסים הכופרים בחידוש עולם, ובמציאת הש״י, המה רעים וחטאים בנפשותם מאד, בתכלית הרשע, ואין לך רשע ופשע יותר מזה עכ״ז סוג השני קשה מהם, והמה פגרי האנשים הרשעים, הנוטים אחר קבלת שוא ותפל, משלשה רוח הטומאה, שבתי ברכי׳ יעקב תפח רוחם ונשמתם (ובל אשא שמותם בכל עת על שפתי, אמרתי אזכרם בסימן רע ובי״ש כי בי״ש ר״ת משמות הרשעים האלה שר״י) כי הנה האפקורסים המתפרצים בעם פרץ על פני פרץ, ועושים עבירות מפהרסיא כמו מחללי שבתות, ואוכלי נבלות וטרפות, אין דבריהם נשמעים, כל רואיהם יכירו וידעו כל מעשיהם הבל ורעות רוח עועים, אנשי אמת יראי ה' וחושבי שמו, מרחיקים אותם ואת ביתם בית פרץ, כהרחקת העיר מן הקברות ומן הנבלות, ולא ילמדו מעשיהם המקולקלים, והם גם הם לא יאמרו, מצוה היא לראות את ערות הארץ, ועל כל אכילת מאכלות האסורות יקבלו שכר, אלא כופרים בכל שכר ועונש שמים, ובהפקירא ניחא להו, וענינו אל ה׳ אלדינו שיחננו, וישקיף וירא בעני עמו, ויבער הקוצים מכרמו, ויגדור פרץ, ורשעים לא ישכנו ארץ, גם בענינו ראינו ובאזנינו שמענו, אף הרשעים גמורים, ביום נחלה עבר על נפשם בהיותם כואבים, השליך איש אלילי תאותיו, ואת גלולי מחמדיו, ותוהא על הראשונות, אבל סוג השני העוסקי׳ בעסק בי׳׳ש, זו רעה חולה מכה נחלה מאד, דתיהם שונות מכל עם ולשון בארץ, ואת דתי המלך אינם עושים, מכסים מעשיהם הרעים במכסה היראה נפלאה, נראי' כירחי' מתעטפים בעשרה לבושים מתנשאים בסוד קדושים, צביים ודומי' לפרושים, אלה לחרפות ולדראון עולם, מסיתים ומדיחים בחלקלקות לשונם, רוממות אל בגרונם, כאלו עושים באמת וביראה רצון קונם, ואינם עוסקים לא במשנה ולא בגמ׳ ולא בפוסקים, אף לא בחכמות טבעיות ולמוסיות שחברו חכמי או״ח, מבלים ימיהם ולילות בחלומות שוא והבל, וכת זו נודעה, מדורות ומשעה, פגיעתן רעה, שואלין ודורשין אגדות של דופי, ויתעם לב המון עם לא התבונן, בתהו לא דרך בהילוך שבתי, ולא בהילוך צדק, ומפורשים טעמי מצות בטעמים פגומים זרים מרים ומאררים, לחצוב להם בארות בארות נשברים, מילדי נכרים, והבלי נכר, ונמשכו אחר דעות הנפסדות, מחשבות הנדחי' אבי אבות הטומאה, המסית הנחש ש״צ הי׳ ערום, ואחריו שני בני יצה״ר, ויהי שניהם ערומים, ויעשו גם המה בערמה ומרמה, ה״ה ברכי׳ ויעקב ידו אחוזת בעקב אחיו ברמאות, (כדבעינן למימר קמן אי״ה מעשיהם הרעים בארוכה) ועל שתי כתות יחדו, אמר הנביא ע״ה (ישעי׳ א׳) אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע, כצמר יהי‘, ודקדקו למה אצל תולע נאמר אדימו, ואצל שנים לא נאמר יאדימו, ולמה אם כשנים כשלג ילבינו שהוא לבן מאד, ואם כתולע אינו מלובן לגמרי, רק כצמר שאינו לבן כשלג, מה הפרש בין זה לזה, ונראה גם חזון ישעי׳ אשר חזה, על שני סוגים הנזכרים, כי הנה השני, הוא נראה אדום לעין כל, כי החיצון אדום, כמו כן אפיקורסי׳ והכופרי׳ בה’, נראי׳ רשעיהם בגלוי, וכמו השני, מן האדום האדום הזה לא יאדים אחרים, כן המינים ועובי עבירה בפומבי, לא ילמדו אחידים ממעשיהם המכוערים, כי כלם יודעי׳ שמעשיהם רעים וחטאים לה‘, והתולע הוא להפוך פנימו אדום וחיצון לבן, כמו כן בן מבי״ש תוכו טמא לנפש רוח ונשמה, ומגבו נראין בו סימני טהרה, ומותר לקורעו כדג ומגבו (כאשר ביארתי בס״ד בדברים של טעם ודעת לנבון, בחבורי עולת צבור ח״א מאמר קי״ז, ופקח עיניך וראה מ״ש לקמן אי״ה) וכאשר התולע צבע אחרים, כך מאמיני חלמא בי״ש מחטיאים ומדיחים אחרים, ומביאים אותם חיים שאולה, ואמר הנביאי ע״ה במשל ומליצה, כמו השני הזה שהוא אדום ואינו מאדים אם יהיו גם חטאיכם כך, דהיינו בגלוי, ולא החטיאו ומדיחו אחרים, אם תשובו אל ה’, אז כשלג ילבינו ר״ל שימחול להם העון לגמרי, אבל אם כה יהיו חטאותיכם שמראין עצמן כשרים, בבית שכלו ספרים, ומתעטפים בטלית שכלה תכלת הדומה לרקיע, וטומאתן מבפנים טומאה בלועה, ומטמאין אחרים, רוגמת התולע שפנימו אדום ומאדים, אז אך אם ישובו מדרכיהם הרעים, אין העון ילובן לגמרי רק כצמר יהי', שאינו לבן כמו השלג (וקרוב לזה מצאתי בס׳ אה״י):
בדף ו׳ עמוד א׳ הוא כותב:
אחי ורעי השמרו מאד בנפשותיכם לא תשאו ולא תתנו דרך ויכוח, בחכמה ודעת, עם האיש אשר בו נגע צרעת, ואף אם יהי׳ נראה בעיניך, המצורע הוא גבור חיל, תחלתו וסופו יראת שמים, לא תאבה ולא תשמע לו, כי עקיצתו עקיצת עקרב ולחישתו לחישת שרף מעופף, ובהדי דשליף שדי זיהרי, (ע״ד שכ׳ הרמ״א ז׳׳ל משלי א׳ יו״ד) בני אם יפתוך חטאים אל תאבה, עצה טובה קמ״ל, אל ידחה את המפתים בטענות, פן ידחום, ויתפתה, רק יאמר שאינו רוצה, בלי טענה, וז״א אל תאבה, והאריך בדברים של טעם, ובקשת משם ומצאת את לבבו נאמן לפניך) וכי תאמרו במה נדע, מי המה האנשים הטמאים לנפש אדם בליעל, המטמאין במשאות שוא ומדוחים, אחרי אשר תמיד מספרים כבוד אל וקדושתו, יום יום יביעו אהבתו ויראתו, כ״מ שאתה מוצא גדולתו, ואתן לכם סימנים מובהקים, אלה שאינם בקיאים בש״ס ופוסקי', ועוסקים באגדות ובספר זוהר זיהרא אית להו, וקלי זיהרייהו, כאשר איגלו בהתייהו זה לכם טמא הצב למינהו, גם אלה אשר הנשים יושבות ועוסקות אף עמהם, כי שב״י כלהו איתנהו בהו, הכל ממירין א׳ אנשים וא׳ נשים, הכל סר יחדו נאלחו בדברי שוא, גם את האנשים יודעי דעת מביני מדע, אשר כח בהם לעמוד בקשרי של תורה, ועשו קשר ללמוד כתבי בי׳׳ש, ופורשי׳ מן הים הגדול תלמוד בבלי, ומליעבים בחכמי תורה שוני הלכות גדולות נגעים ואהלו׳, ומתעתעים את דבריהם החקר אלדי תמצאו בפלפול הגמרא, אם עד תכלית שדי תגיעו, הוא קשר בוגדים וחבור עצבים (ויתר סימני טומאה תמצא לקמן בדרוש הזה אי״ה) שאלני אחד הצבים, לו יהי׳ כדבריך, מחשבותנו מחשבת ע״א, ואנו חבור עצבים, הלא תדע הלא תשמע הלא הוגד מראש חכמי ישראל (ב״ר פ' ל״ח ובילקוט שמעוני רמז תק׳׳כ) ר׳ אומר גדול השלום, שאפילו ישראל עובדי׳ ע״א, ושלום ביניהם, כביכול אינו יכול לשלוט בהם, שנ׳ חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל משנחלקו מה הוא אומר, חלק לבם עתה יאשמו, והיא בעצמה ראי׳ מהימנא, כי תורת אמת בפינו, אחרי שכל יאחד ממנו, אוהב את רעהו כמהו, ואין בינינו לא קנאה ולא שנאה זולת אהבת ריעות, ושלום איש את אחיהו, והשבתי לו מה שאתם באהבה ואחוה וריעות לא מפאת אהבת ריעים, וחברת בני האדם, זולת בעבור שאתם שנואים ותועבים בעיני הבריות, ונרדפים מכל מבקשי האמונות והדעות, עשיתם עצמיכם אגודה אחת, כמשל שמשלו חכמים (סנהדרין ק״ח א׳ לשני כלבים, שהיו בעדר, והי׳ צהובין זה לזה, בא זאב על האחד אמר האחר אם אין אני עוזרו, היום הורק אותו, ולמחר בא עלי בו׳, אמר רב פפא היינו האמרי אנשי כרכושתא נשונרא עבדו הלולא, מתרבא גדא בי׳׳ש, גם מה שאמרו ז׳׳ל גדול השלום אפילו עע״א ביניהם הק״בה מוחל להם, היינו אם עושי׳ תשובה:
בדף ט׳ עמוד ב׳ הוא כותב:
(בשנת התפ״ד) חזרה טומאה הישנה, טומאת בית הסתרים בסתרי תורה שוא והבל ורעות רוח הטומאה, כי איזה אנשים בני בלי שם, החזיקו את הטמא המודח ש״ץ ש״ט, הוא יהי׳ הגואל, ויעלה ויבא ויגיע ויראה ויגלה, והאמינו בו ובתורתו (תורת המצורע המוסגר בשאול תחתי׳, ולא יפתח, ואיש לא יבא בו, ושמה יהי׳ לחרפות לדראון עולם, ולא יראה ולא ימצא) להיות עושי׳ ימי אבל לי״ט, ויום שתכפו אבלי ציון, לשמחת עולם, והוסיפו על של אבותם אבות הטומא׳ כל העריות למישור כל התועבות השנואות לפני המקו׳ ב״ה, הן הן תיקוניהם, שתפו ש״ש וד״א, וחכמי הדור ההוא, עמדו בפרץ, ובנו עליהם מצודי׳ גדולי׳, מצודים וחרמים, והעבירו קול תרועת מלחמה, בכל מחנה העברים, והשמיעו בכל בתי כנסיו׳, כל שרצי׳ (יש אהם ארס) אחר צבי, והם רצי׳ לבאר שחת סורו טמא קראו למו, סורו סורו אל תגעו, כטומאת ע׳׳א וטומאת הנדה, היתה דרכם, ויטמאו את בית ישראל בעלילותם (גם פה עיר הגדולה לאלדים, נדפס התפ״ו קול כרוז מגדולי הדור ופרנסי העדה, ונדפס פעם שנית שנה זו ממני ומאחי הרבני׳ המובהקים המאורות הגדולים ב״ד מו׳׳ש נר״ו) עד שבזרוע עוזם פזרו הרשעים, מפוזר ומפורד וגו׳, ופזר לרשעים נאה להם ונאה לעולם, ואין לך דבר שמביא תקלה לעולם אלא קשר הרשעים ואגודתם עלי ארץ, כמאמר רז״ל כנם לרשעים רע להם ורע לעולם, ובו תרמז הכתוב (תהלים קי׳׳ט ק״כ) קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו וזהו כלל גדול לשבור זרועות הרשעי׳ האמיני ש׳׳ץ תר״ו, להתחכם עליהם תמיד, שלא יאמרו בכנופי׳, ולא יעשו אגודה, ויאבדו מאליהם, ואפילו אם ילכו שנים יחדו הוא לציר מכשיול, ולאבן נגף, לבית ישראל, ומזקנים אתבונן, כי זה הי׳ אחד מן התנאים שהתנו, טפסרי קושטאנטינא, וגבירי אנדרי נופולי, עם נתן שיהי׳ שתוקי שלא יהי׳ באסיפה בכ״מ אשר הולך רק ישב בדד וידום (עי' בשו״ת דבר שמואל שאל׳ עש׳׳ה בארו׳) אמנם לא פסקה זוהמת נחש לגמרי, וחלב טמא קאי ביני אטפי. וטומאה בלועה, עכ״ז אין הצבור נדחי', רק איש איש הי׳ טמא לנפש, אבל אחרון הכביד כמשא כבד יבבדו עונותיו (שנת התקי״ט) הי׳ חוזר וניעור האיסור:
בדף י׳׳ז עמוד ב׳ הוא כותב:
אשר בעו׳׳ח ע״י לימוד חכמת הקבלה הרבה קלקולים חלולים חלולים, שנתחלל שמו הגדול בין הגוים, אשר לא ידעוהו, ובין הממלכות אשר בשמו לא קראוהו, העבדים הביטו לראות, על ימי הרשע עז פנים ש״ץ שחיק עצמות, כל העמים אשר שמענו חמרתו ששו, היינו חרפה ובוז לשכננו, כיום מועד מגורינו מסביב, משל בפי הגוים, לעג הרבה מכל צד, ואחרון הכביד עונו, והרע לעם הזה, הוא המשוקץ והמתועב יעקוב הנקוב, אשר נקב בשמות הבעלים והאליאלים, הוא יצא ראשון אדמוני, לבוש אדום לבושו, גם ריעיו הרעים מן האדום אדום הזה, רכב על סוס אדום, ואחריו עבדיו על סוסים אדומים, כלם דמות מראה אדום, וכל מה שכותבים הוא בצבע אדום, וחבר דת למו, והיא לא דת עברי, ויצא דת נוצרי, יצא ישראל, וצא ישמעאל, ולא כדתי פרס ומדי, דתיהם שונות מכל יודעי דת ודין, וקרא לדתו בשם דת אדום, חיצון אדום, ופנימו לבן שאל את התרפים, ואת הגילולים, ואת כל שקוצים, אשר נראו בארץ, אלה, וכחש, וגנוב, ונאוף, ופרץ, שואלי׳ ודורשים, פסוקי התורה ונביאים ומדרש לפרושים, שיסכימו על דתם ודעתם, ועשו להם כונים, כפי טעותם באמונתם, בדברים שאין הדעת סובלת, ולא יקבלו השכל האדם, משיח ה׳ נצכד בשיחתם, שיחות שדים, ושיחות תקצות, הסכצות, וההוצצות, ומקדחים ומחרזים, כצ נבואות הנביאים והחוזים. וכצ רמזים, מחכמי הרזים, ממשיח ה', על משיחם, המשוח באלי׳, ובחלב טמא, המטומאה בטומאת עבודת אליצלים כרות יכרתון, שיתי לבכם היש עם נבל וסכל, ופתי יאמין לכל דבר, בכתאים האלה, אחד מיסודי דתם הוא, מה שאז״ל בשיח יתיב אפתחא דרומי, כיונו על מבצר טשענסטכאב (מקום אשר הי' אסור שם משיח המדיח) הוא תרעא דרומי, חבל דלית לי׳ דרתא, ותרעא לדרתי׳ עביד, כי הוא דר בשחת, בעומק שאול מתחת, אשו לא תכבה אש מתלקחת, והי׳ שם דראון עולם, עד מתי פתאים תאהבו פתי, עד מתי אתם מאבדים שתי עולמות ותבלו ימיכם ואף לילות, מקבלה בטלה מגוללה, מרוכסי איש בליעל שנתגעל, ירד שאול ולא יעל, עד מתי אתם מהפכים דברי אלדים חיים, מרבותנו בעלי האגדות ומשלי חכמי חידות, עד מתי תקשו ערפיכם, ותכבדו אזניכם, ותשעו עיניכם, לראות ולשמוע במה יקלקולים גלוצלים, יצאו מהקבלה נבלה, מהנבל אשר נבל צור ישועתו, עשה זמה ונבלה בישראל, וחלל את גאון יעקב, משפיל גאים, ומגביה שפלים, במדרגה העליונה במו עמלק, בלעם, ירבעם, וכי״ב, אורחות פרץ, לטהר את השרץ, ולראות ערות הארץ, ושרש כל הקלקול הוא, בעבור שאינם עוסקים בגמרא וש״ע, רק במדרשי האגדות ובמאמרי זוהר, לחזק בנינים של שוא ותהו:
בדף י״ט עמוד א׳ הוא כותב:
אחי ורעי הנאמני׳ בבריתי, שמעו ותחי נפשכם, די לנו ולבנינו בתוך הגולה״ אם אנו עוסקים לילות כימים, בתלמוד בבלי עם הרי״ף והרמב״ם ותוס׳ והרא״ש והטור והש״ע, עם האחרונים, הוא תלמוד הקדוש, והעוסקים בו קדושים (וקבלה בידינו מאת גאונים הקדמוני׳ הקדושי' אשר בארץ המה, אם משיח ה׳ אשר יתגלה כבודו בימינו בקרוב, לא יהי׳ בקי בכל הש״ס, עם בל הראשונים והאחרונים, אף שיהי׳ שלם בכל החכמות הרמות ונשגבות, ברור כשמש שאין זה משיח ה׳, אלא מלבד כל המעלות ומדות שמנו חכמים ונביאים, צ״ל ג״כ גדול שבגדולים בגמרא ופוסקים, וכלל גדול הזה, הוא בכלל דברי הנביאים והחכמים והמשכיל יבין) אשריהם מה טוב חלקיהם, העוסקים כל ימיהם, בחיובא דיומא, תדיר ומקודש, בעבורם, יחון ויבנה בהמ״ק, ולאי שאנו בקיאים, בדיני התורה הנהיגים מדי יום ביומו, ומדי שמת בשבתו ובעוננו בעינינו ראיני, עוסקים בס׳ מערכות (צ״ל מערכות אלהות) ואינם בקיאים בהלכות ק״ש וברכות, לא גמירי ברכת מזוני, והציבו ציונים בס׳ ציוני, (לריקאנאטי) אינם יודעים דיני קדיש וקדושה, ומקהילין קהלות קהלות ודורשין בס׳ ויקהל משה, וכן ביתר ספרי קבלה, ולא נודע להם משפטי התפלה, ודיני נטילה, יען בכל אלה השוטים והטפשים, המשכיל ידום, ויקיים כנפשו האנק, דום, כי אינם מרשיעים את זולתם, בשטותם ואולתם, מי ישית בטוחות כסילים חכמה, מי ירפא ויחבש את החמור התועה מדרך השכל, או מי יפקח כל העורים בדרך, אבל אחרי אשר ראינו זה קל״ה שנים, יצאה התקלה, מבעלי הקבלה, מיום היות רשע עריץ, אשר בקע ביצי צפעוני והשריץ. והוליד בן פריץ, כי משרש צפע, יצא נחש ביעקב אחרון שבאבות הטומאה, וריש בריוני, נשך כנחש פרש כצפעוני, פרושים באושים ע״פ קבלה שוא ורעיון רוח טומאתו, כאשר עלה באשו וצחנתו, כי הגדיל לעשות רע לשמים ורע לבריות, התיר כ׳׳מ שנ׳ השחתה ע״א וגלוי עריות, וברוח זנונים התעה לב המון עם לא בינות, ויזני מתחת אלדיהם, כי פורש להם שהוא תקון גדול בשמים ממעל, נפש כי תחטא ותמעל מעל, ואיש כי ישכב עם הטמאה ובעולת בעל, כי לא יפקיד ה׳ על בנותיהם כי תזנינה, ועל כלותיהם כי תנאפנה, וכהנה גלה להם הנבל, מוסדות תבל, (והוא מלשון תבל עשו דמיהם בם) באמרי שקר לחבל, בתועבות זרים, כמעשה מצרים, ודרכי האמורים, שיעבירו זרעם למולך בנותיהם לשדים ובניהם לשעירים, וכרוזא קרא בחיל, מלכא משיחא אנא, ושלוחא דרחמנא, כי מטה זימנא דת וזימנין להשנא, בדוכתא ביש׳ מכולא תמן תשכח פורקנא, ומלכותא ושלטנא, ורבותא די מלכות תחות כל שמיא יהיבת לנא, ועוד הרבה זרות סוררות אשכולות מרורות, נזקי צרורות, מיד ולדורות, אשר לא נתנו לכתוב ולא נתנו לקרות, על פי הבלי קבלה, שוא ותהו, על ה׳ ועל משיחו, שואלין ודורשין מאמרי זוהר כעין חשמ״ל, ארבע כתות שאינו מקבלות פני שכינה, כלהון איתנהו בהו, (חניפו׳ שקרי', מספרי לה׳׳ר לצים) עתה אין לך הדומי׳ תחלה, כי כל אח עקוב יעקב, ישמחו כי ישתקי חכמי לב, ויאמרו שתיקה כהודאה, למען ספות הרוח את הצמאה, להוסיף טומאה על טומאה, בקבלה זרה ונסתרה והיא נטמאה, (וקבלה בידי מאת אדוני מורי, רבן של ישראל, נשמתו בג״ע, כל מי שאומר לחברו, ואיש בריתו, שמע עצתי הוי פקח ושתוק ואל תדבר דבר, לא ממאמיני ש״ץ, ולא מדעת יעקב, שם רשעים ירקב, טובתם ורעתם בל תדרוש, הוי יודע האומר כן הוא אחד מן הנבלים, המאמין מחלומות והבלים, מצבי נבל) והיתה דעתי עצה היעוצה, שבל יפרו וירבו הטמאים בכל שרץ, ויתמו חטאים מן הארץ
בדף כ״ג עמוד ב׳ הוא כותב:
שיתו לבכם אם לעת הרעה הזאת הי׳ חי עמנו כבוד איש חי בגן האלדים רבינו גדול העולם אשר ממזרח שמש עד מבואו (ר׳ יחזקאל לנדא) נודע ביהודה איך חי׳ מסר נפשו על קדושת הש״י לבער הרשעים אשר בחייהם מטמאין טומאת רקב מאמיני קבלת האולת מרשע יעקב אשר חרף וגדף את ה׳ ונקב זכרו נא לימים הראשונים הטובים מאלה מה עשה כבוד איש האלדים קדוש רבינו הגדול נר ישראל (בליל הושענא רבא תקי״טל) כאשר החל השרץ הטמא להשריץ צחנתו בארץ פולין והחרים בארור חרם נדוי שמתא בתקיעת שופר ובכבוי נרות את יעקב רמאה ואחוזת מרעהו את הצב למינהו ומן השמים הסכימו עם קדוש עליון ונתפרדה החבילה ותחבולה מחבלי שוא ונתפזרו הרשעים והי׳ נאה לעולם וכן בכל זמן מן הזמנים שהיו הללו נוצצים הללו הנבלים מנובלת צבי אזר חלציו להלחם כנגדם מלחמת חובה הן תועבה ובניהם תועבה ורדפם עד חרמה ומחה את שמם מקרב הארץ, וברוב הדרשות אשר דרש במקהלות הזכיר מכת הרשעה הארורה הזאת ואמר עודנה המה בעוצם כי צפה והביט בחכמתו הנפלאה במחשך מעשיהם בחדרי חדרים בטומאת בית הסתרים וצבי שמור בתוכם בחדרי לבבם הערל והטמא וסוף הטומאה לצאת טומאה בלועה וכעת נראה לכל כי רוח ה׳ דבר בו הוא הי' מניד מראשית אחרית כי בעו״ה מעת אשר נגנז ארון האלדים הטומאה בוקעת ועולה ועשו חבור לטומאת ע״א כי לדעתם השפלה הנבלה שפתינו אתנו מי אדון לנו או לצרינו איש הישר בעיניו יעשה אין להם עוד קצין שוטר ומושל הרודה אותם בשבט עברתו נתננו ה׳ בידי לא אוכל קום בתולתי אלו הקדושים אשר בארץ החיים אבל לא כן הוא כי ת״ל לא אלמן ישראל מגדולים חקרי לב אשר להם זרוע עם גבורה גדולי הדור אשר עודנה חיים המה יחזקי מגן וצנח וכלי קרב המה יעברו חלוצים ויורו המורים חצים לבל יחללו עוד הפרצים ושבל תרמשו עוד השרצים ויבערו את הברקנים ואת הקוצים את הגלולים ואת השקוצים המשקצים אה נפשותם בטומאת מת יעקב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו וגו':
בדף כ״ה עמוד א' הוא כותב:
כדאמרו ז"ל (מכות כ״ד א') אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, הנה כת הארורה הזאת, ראשית הסתה ללכת לעבוד אלהים אחרים ומתעים המון עם אשר עיניו השע, ולא ראה מאורות מימיו, בלשון הזוהר מגו חשוכא אתידע נהורא תפח רוחם ואת בניהם יקפחם (מוציאים לעז אל אותו צדיק רשב״י, בדברים שקרים, אשר לא עלי על לבו מעולם, לא בהקיץ ולא בחלום) ויתר דברי פתויים ובדויים, כלו כחשים וכזבים לכל דבריה׳:
בדף כ״ה עמוד ב' הוא כותב:
כאשר בעו״ח סוררים ומורים בה' ובמשה עבדו, מאמיני הטמא שיבתי צבי ש״ט, כי הרשע עז פנים הזה, התברך בלבבו הערל לאמר, אני אעשה לתורת מושקא בטל (אם הישמעאלים רוצים לכנות למי ששמו משה קורין לו מושקא) הוא ותלמידיו ותלמידי תלמידיו, יבטלו כחרס הנשבר, ואות אחת מתורת משה עבד ה', לא יבוטל בשום זמן, עד עולם ועד, והתפאר שיתן תורה חדשה, ומצות אחרות וצוה לעשות שבת הגדול ביום כ״ב תמוז, ויתר מעשים אשר לא יעשו (הלא הם כותבים, על ס׳ צידת צבי מודח, ומובא בס׳ הברית, חלק א׳ מאמר כ', פל׳׳א עיין שם) היינו לשחוק בפי העמים, לעג וקלס בין האומים, ברוך המקום שאבד זכרו מן העולם ועד עולם, אבל האחרון הכביד, חטאתו כבדה מאד, ועונו גדול מנשוא, הוא יעקב איש רע מעללים, ברא חלולים חלולים, לחלל ברית אבותנו, להשמיד מנער ועד זקן, טף ונשים מאים לשמוע קבלת יעקב רמאה, ועוסקי׳ יחדו במעשה מרכבה טמאה, למען ספות הרוח את הצמאה, בחורים וגם פסולות זקנים עם נערים, שואלין ודורשין כתבי ארי במסתרים, וכתבי צבי ויחמור חמרים חמרים, ומחרב הפגר מורה שקרים, ומיתר רשעים גמורים, אשר חדשים מקרוב באו חדשים לפגרים, ומזונה מופקרת, אשר היא מדברת, מאי מדברת נבעלה ונסתרה והיא נטמאה, זאת אומרת כזאת וכזאת ראיתי במראה, את כל התלאה, אשר יקרא לעם נלאה, כהנה וכהנה מעשה שגעון ינהגו חרו, אנשים ונשים, בחורים ועוללים, והי׳ מקינן הנביא שמעו נא כל העמים, וראו מכאובי בתולותי ובחורי הלכו בשב׳׳י, הכל מטמאין בנגעים, הכל חייבין בראיות פנים בעיר אשר נקבר שם, גם בחור גם פסולה, גם שב גם ישיש:
בדף כ״ט עמוד ב' הוא כותב:
וז״ל המהרש״ל (בתשובה סי׳ צ׳׳ח) דע אהו׳ חדשי׳ מקרוב באו, ורוצים לחיו׳ מכת המקובלים, וממדרשי הנעלמים ומחולשי הראיות לא יביטו באור הזוהר, ולא ידעו מוצאו ומבואו וכוונתו, אלא שכך מצאו בספרי רשב״י, ודע אהובי שכל רבותי ואבותי הקדושי׳, ששמשו גאוני עולם, ראיתי מהם לא נהגו כך, אלא כדברי התלמוד והפוסקים ואם הי׳ רשב׳׳י עומד לפנינו, וצוח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים, לא אשגחינן בי׳, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו כו׳, לכן מוהבי אל תלך בדרך אתם, ואין לך עסק בנסתרות המתיהרים בחידושי׳ כאלה, הין יודעי׳ ומבינים רזי תורה וצפונים, והלואי שידעו הגלוים, מה יפה כח של ר׳ שמשון מקינון, אחד שלמד סתרי הקבלה, אמר שהוא מתפלל כתינוק בן יומו וד״ל כו׳, ויהי׳ להם מה שלהם, אבל דע שכל המשנה ידו על התחתונה, וידינו על העליונה עכ״ל, גם רבינו המהרש׳׳א ז״ל הרבה להוכיח בתוכחות צחות, על העוסקים בנסתרות, ועיין עליו בחי״א פ׳ אין דורשין, ובפ' עשר יוחסין, ועיין בש“ך י״ד סי' רמ״ו סוה סק״ו ועיין מהרש׳׳א חי״א ב”מ ל״ג ע״ב, ומי לנו גדול יותר ממקובל האלדי הקדוש והטהור, אחד מגדולי הראשונים, הוא כבוד רבינו הרמב״ן ז״ל, שכתב בסוף הקדמתו לביאור התורה, וז״ל ואני הנני מביא בברית נאמנת, והיא הנותנת, עצה הוגנת, לכל מסתכל בספר הזה, לבל יסבור סברא, ואל יחשוב מחשבות בדבר, מכל הרמזים, אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיע נאמנה, שלא יושגו דברי, ולא ידעו כלל בשו׳ שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם לאזן, מקבל מבין, והסברא בהן אולת, מחשבה מועלת, רבת הנזקין מונעת התולעת, אל יאמין בשוא נתעה, כי לא תבואהו בסברותיו, רק רעה, כי ידברו על ה' סרה אשר לא יוכלו כפרה, שנ׳ אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, אל יהרסו אל ה' לראות, כי ה׳ אש אוכלה הוא, אל קנאות והוא יראה את רצוייו מתורתו נפלאו׳, אבל יחזו בפרושנו הדוש׳ בפשיטים ובמדרשים יקחו מוסר מפי רבותנו הקדושים, בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך בל תשאל, במה שהורשית התבונן, שאין עסק בנסתרות עכ״ל. ומה מאד האריך הגאון (בעל שו״ת ח״י סימן ר״י) בסכנה העצומה בלמוד חכמת הקבלה, וערבים ונכונים דברי אביו הגאון זצלל״ה, בס' שמן למאור, אשר ראוי לכל בעל תורה לעיין בהם, כי כל דבריהם כגחלי אש שלהבת יה (ואביא דבריהם אי״ה בל"נ בחלק שני בארוכה עם מה שחנני אלדי׳ בזה, מפי סופרים ומפי ספרים) ועתה שיחו לבכם, אם המה לא ראו מעשה תעתועים, מכת המשוגעים, ולא דברו מהקלקולי' חלולים חלולים, חרופים וגידופים שמסתעפים מהם ותלמידהם, אנו בעינינו ראינו, ואבותינו ספרו לנו, כמה המירו כבוידם נהפך למשחית הודם, כמו השקץ שבתי צבי וסיעתו שם רשעים ירקב, אשר עשו מעשים אשר לא יעשו, ע"פ קבלה שלהם קבלה מזובלה מה מאוד יאות לרחק' בזרוע, צאו וראו מ״ש רבינו הגדול נשמתו בג״ע עליון (בס׳ נ״ב סימן ע״ד בחלק י״ד) וז״ל והנה בדברי הזוהר אין רצוני להאריך, ומה מאז חרה אפי, על ואלו העוסקים בס׳ הזוהר ובספרי קבלה בפרהסיא, פורקי' עול תורה נגלות מעם צוארם, ומצפצפים ומהגים בס' הזוהר, וזה וזה לא עלה בידם, ועי״ז תורה משתכחת מישראל, ולא עור אלא בדורותינו נתרבו המינים מבת שבתי צבי שחיק טמיא, הי׳ ראוי לגדוד גדר בלמוד הזוהר וספרי הקבלה כו‘, ועכ״פ אין מורין הלכה מן הזוהר, ואין רצוני להאריך בכוונת הזוהר כי אין לי עסק בנסתרות, ומה שהורשתי אתבונן עכ״ל וגם (בסי' צ״ג שם) כ׳ וז״ל (על ששאל לו אחד על נוסח לשם יחוד) עד שאתה שאלני נוסח אמירתו, שאלני אם נאמר כי טוב באמירתו, ולדעתי זה רעה חולי בדורנו, ועל הדורות שלפני זמננו, שלא ידעו מנוסח זה, ולא ואמרוהו, והי׳ עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות, הכל ע״פי התורה, וע״יפי הפוסקים, אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד, עליהם נאמר תומת ישרים תנחם, והם הם אשר עשו פרי למעלה, ולדול מעל שמים חסדם, אבל בדורנו הזה, כי עזבו את תורת ה’ ומקור מים חיים, שני התלמודיים בבלי וירושלמי, לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם, כל אחד אומר אנכי הרואה, ולי נפתחו שערי שמים, ובעבורי העולם מתקיים, אלו הם מחריבי הדור, ועל הדור היתום הזה אני אומר, ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם עכ״ל, ועיין עוד דברים מתוקים מדבש וחלב תחת לשון צדיק (בס׳ צל״ח על ברכות דף כ״ח ע״ב בד״ה עוד נלע״ד) אם אמר על זמנו כך, שהי׳ במחשך מעשיהם ולא היו מסיתים לעיני כל, ולא הלכו אז על קבר תהום רבה, מפגר יעקב הסרחן (ועיין ראשית צמודים שיער ששי מבע׳׳ח הנושכי׳ כו׳ סדר הששי סימן כ״ה) ולא היו אומרים אז, שהוא על עפרו יקום, והוא משיח המשוח בזפת מבית ומחוק בכופר, ולא היו כופרים אז בכל עשיין ול״ת וכל המצות האסורות בתורה, ולא שתפו אז שם שמים ודבר אחר, כעת שאינם מעשיה' בהסתר, ויתעו ממדבר סיני שניתנ' התורה לישראל, ויחנו בקברות התאוה, אשר שם קברו את הכלב סרוח מעיקרא, הוא יעקב, עציץ נקיב, עציצא דבית הכסא, ומרמזים עליו רמזים ורזים, יעקוב מצא, קיא צואה, יש מכנים, אותו בשם משיח, המשוח בשמן המר ממות, ויש עובדים אותו ומפערין לפניו, ומשתטחים על קברו, ואומרים ששומעים בקברות חמור נוער, הוא החמור אשר ירכב עליו הזב והצרוע, וכל טמא לנפש בית יעקב, וכהנה דברי תעתועים השחיתו התעיבו עול, ומחשבותם מלא גשמות, פסל ומסכה תועבת ה' ואמר הרשב״י בעצמו לתלמידיו דעל אינון נאמר, ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה:
הנה כי כן נראה ברור בלי כל ספק בעולם, כי ראשי המדברים בהתנגדותם אל הכת, לא ידעו עוד, או לא חפצו לדעת את הכנוי ״חסידים״, ולא זכרו עוד אף את אלילם הבעש״ט, אחרי אשר החסידים לא הכירוהו עוד לראש האלילים עד אשר נדפס העוואנגעליום בשנת תקע״ה. ואם לא פלא הוא, כי כן היה גם גורל העוואנגעליום לנוצרים. הנוצרים לא ידעו מאומה ממציאת ישו עד אשר נתפשט העוואנגעליום. ובאופן זה לא היה הבעש״ט מיסד הכת מעולם, כאשר לא יסד ישו את הנצרות להפך, הנצרות יצרה את האליל ישו, והחסידות ילדה את האליל בעש״ט. על ברכי העוואנגעליום הקאפוסטי, וטוב היה לוא נמצא איש חכם ומקור לחקור ולדרוש אם יש איזה זכר מתי הקימו את המצבה על קבר האליל ב״גלגלתא השניה" (מעזיבוז) אחרי אשר בזה לא יספוק איש דעת אף רגע, כי לוא היה חי ומת במעזיבוז, ואחרי מותו הציבו ציון על קברו, הלא ראשית דבר היה לציין שנת ויום מותו, את אשר יעשו תמיד אף על קבר כל איש פשוט, ומה גם קדוש וצדיק, ראש כל אלילי הכת. ובעיני אין כל ספק—אף כי לא הייתי במעזיבוז— כי מצבה כזאת איננה שם, אחרי אשר גם החסידים עצמם אינם יודעים מתי נפטר, ובאיזה מקום עלה למרום, והחסידים יודעים זאת לא יותר מידיעת הנוצרים אודות מות אלילם ומקום קבורתו. אף כי העוואנגעליום יזכיר זאת יותר מפעם אחת, רק אין איש דעת אשר יאמין בשקר זה, והאמת הזאת תתן עז להחלטתי, כי האליל בעש״ט לא היה ולא נברא.
ב. התגלות הבעש״ט. 🔗
על השאלה מי קדם למי, החסידים או הבעש״ט? נקל לענות כי החסידים קודמים. כי כן טבע כל האלילים שנעשו או נוצרו בידי עובדיהם וכל יוצרי פסל הלא קודמים לפסלם, ויוצרי הבעש״ט יצרו את “ההתגלות”, כי בלי התגלות אין האליל שוה אח שרוך נעל.
לאיזה תכלית נחוצה ההתגלות? — הענין הוא פשוט.
כל איש גדול, בישראל או בעמים, לא נפל מן השמים, חכם, מלומד, יהיה חכם בחכמת התורה, חכמת הטבע וידיעות העולם, חכם חרשים, אלמן נפלא, צייר, יוצר פסל, פלוסוף ובכלל כל מדעי התבל, כל איש נודע לשם, כלם למדו מנעוריהם כלם הצטיינו מילדותם בשכל חד ובשקידה גדולה, התמדה נפלאה, מבלה ימיו ושנותיו בלמודים, ומהם הממיתים את עצמם באהלה של תורה וחכמה. הקרובים רואים והרחוקים שומעים ובמשך הימים, בהראות חכם כזה את כחו בתורה וחכמה, אז יצא לו שם בעולם. ואנחנו כלנו יודעים את כל גדולי ישראל בכל הדורות מתי נולדו, ממי למדו, ומספריהם הננו יודעים לשפוט על רחב בינתם, ואין אחד בהם אשר “נתגלה” פתאם, אין אחד אשר היה תמול עם הארץ, ולמחרתו ״גאון״. תמול איש מן השוק, ולמחר קדוש וצדיק. ומלבד זה הנני מרגיש “רוח נצרות” בכל “התגלות”. ישו הנוצרי נתגלה פתאם, בן שלשים היה (על פי העוואנגעליום) כאשר נתגלה. פוילוס נתגלה, וכן נתגלו רבים מקדושי הנוצרים. האפיפיור מגלה את “הקדוש” אשר ימצא חן בעיניו. ואם הוא יניח את חותמו עליו, אז יהיה קדוש, אף הקדוש שלא נולד מעולם. והתגלות הבעש״ט, לא דבר חדש הוא, גם האר״י גם הדב, גם רח״ו, גם שבתי צבי, גם יעקב פראנק, כלם נתגלו פתאם, כי אמנם זה הוא מענה יקר על שאלת התם, היתכן? הלא אני יודע את האיש, והוא איש פשוט מן השוק, ואיך היה פתאם לגאון קדוש?
אמנם כן, יש מין התגלות אשר אני מאמין בה, התגלות אשר ראיתי בעיני אבל רק התגלות ממין אחר, ההפך מן הקצה אל הקצה, התגלות אשר המון פתאים חשבו על איש ידוע כי הוא צדיק תמים, קדוש מרחם, ופתאם נתגלה, כי נובל הוא, איש כבד עון, מלא תוך ומרמה, אשר ידע להסתיר את תועבותיו, עד אשר “נתגלה” ונתפש בכף. כי נמצא במחתרת.
החסידים, או כאשר נקראו ראשונה “כת שבתי צבי”, או פראנקיסטים, כבר היו להם קדושים קודם הבעש״ט. והתלמיד הראשון, ואולי יוצר הבעש״ט המקורי, הנוכל הנודע (עיין דה״י לגראטץ) בעל “תולרות יעקב יוסף” אשר שמענו את שמעו בפעם הראשונה על ידי ספרו “תולדות יעקב יוסף” זאלקווא תקמ״ד, אשר זכר איזה פעמים את השם בעש״ט, בערך עשרים וחמש שנה אחרי מותו (לפי השערת גראטץ, בין תקי״ט — תקכ״ה) ולקוטים מספר זה, הרימו ואספו הוללים אחרים, וידפיסו ספר קטן בשם “כתר שם טוב”. ומאז יצא להבעש״ט שם בין החסידים, אשר מיום ליום העלוהו למעלה רמה, עד כי שמו בשמים קנו, ויוצר העוואנגעליום מצא כבר די חומר למלאכתו. וכן יצא העגל על קרבו ופרשו בשנת תקע״ה, אחרי אשר כבר היו להם קדושים כדי ארבה לרוב. ואת הבעש״ט עטרו בעטרת “אליל על בל האלילים”, כאשר כן עשו גם הנוצרים עם אלילם ישו.
הנה כי כן, החסידים קדמו לבעש״ט, מעשי ידיהם, ומעולם לא יסד את כת החסידים, כאשר לא יסד ישו את הנצרות. כי אם להפך. ובזה נבין איך היתה “התגלות” הפתאמית, מאין איש אשר ראה או ידע מקום מולדתו, אבותיו או מוריו, קרוביו ובני משפחתו כי מאין יצא ולתהו ישוב עד עולם.
ג. הבעש״ט מי הוא? 🔗
(אליל החסידים והמקובלים האחרונים).
כמו רבים ממיסדי כתות שונות, גם שם הבעש״ט ותולדתו מכוסה בערפל. והדבר הוא טבעי, איש גדול, נדיב וחכם לב הנודע לשם ולתהלה בעמו לא יעלה על דעתו לסכסך איש ברעהו, לערוך קרבנות, ולא לפעמים רחוקות שפיכת דמים, מלחמת אחים חרבן ערים, וגם מדינות, תחת אשר כל הדיוט קופץ בראש, לאמר אני אמלוך בעיני ההידיוט, כן בוז משפחות לא יכבד להקים בן באביו ובת נגד אמה (כדברים אשר שם העוואנגעליום בפי ישו הנוצרי) ההדיוט לא יבוש להתפאר בשקר אך לעיני יודעיו ומכיריו היודעים כי אין בפיהו נכונה. ההדיוט אשר מצחו נחושה לא יפחד מפני כל תועבת אלהים ואדם למען יגיע למטרתו, כי על כן לא יפלא כי כל קוראי הדורות נבוכים מבלי דעת למצוא את האמת בתולדות מיסדי הכתות וכל מה שנודע לנו, הוא רק מה שיספרו לנו לא המיסדים עצמם, אשר ביניהם גם בורים־אשר לא ידעו תפוש עט בכף, רק מה שהודיעו לנו תלמידיהם, ורוב התלמידים רעים היו עוד יותר מהרבי המיסד עצמו. ולפעמים קרה, כי באמת לא היה כל מיסד בעולם, רק התלמידים יצרו את הרבי, התלמידים הנוכלים אשר יאמרו להתעלות באיזה אופן שיהיה. ובדעתם כי בשם עצמם לא יצליחו, נאלצו להתלות באילן גדול, ואם לא מצאו אילן גדול בקרבתם, מפחד פן יתפשו בכף, נאלצו להרחיק עדותם כטבע כל משקר. או תלו את עצמם על אילן סרק או אטד, למען יזכו המה “התלמידים הקרובים למלכות”. ומשדה קוצים כזה צמח גם הבעש״ט.
אם כת שבתי צבי נשארה באמנה את מורם ורבם אף אחרי אשר המיר את דתו, וכלם נשארו בתורגמה, וביחוד בגאליפאלי שאלוניק וקושטא, ומאמיני ש“צ באיירופא עזבוהו. הנה הפראנקיסטים אשר הלכו ללמוד קבלה ותורת שבתי צבי, שבו כלם לפולין, ואך אחרי אשר המיר פראנק את דתו, נשארו רבים אשר האמינו בו ובקבלתו. ולמען הפרד מן הפראנקיסטים המשומדים קראו לעצמם בשם “חסידים” וייסדו להם בתי תפלה בסתר. ומפחד העם, לא כנו אותם בשם “בית תפלה” רק בשם “שטיבעל”. וכן נשאר השם הזה בפי החסידים עד היום. ביחוד, בבראדי התפללו ע״י כוונות קבלת ש״צ. ובעת התפלה לבשו בגדי משי לבן ומצנפת לבנה כהדעדווישים התורגמים. וכן עושים עוד היום גם השומרונים בשכם. ואת “הטבילה” העלו עד מרום קץ הקדושה, הכל כמו שצוה יוחנן המטבל לכל הנוצרים, אשר בלעדי הטבילה לא יקבלו כל משומד, אף אם יהיה ד”ר יוסף קאויזנער עצמו. וסרוחי טבולים אלה אשר בראשונה בהיותם עוד מעטים, עשו במחשך מעשיהם. אבל כאשר ראו כי הכת גדלה והצליחה, והבורים בפיולין אוקריינא, פאדאליען, וואהלין וסביבותיהן, יצאו לעשות מעשיהם בגלוי, ומבלי מנהל ומורה דרך אחר, נמצא בכל עיר אטד אחד, אשר אמר אני אמלוך, אני הוא הקדוש. ולאות, הנה לכם טבילה בבקר בבקר בכל יום תמיד, הנה לכם בגד משי לבן, ומקובל? מי לא יוכל להעיד על עצמו כי מקובל הוא. כאב בטן הוא, כאב אשר גם רופא מומחה לא יוכל להכיר מחלתו אף אם מאה פעמים ימשש את בטנו מבחוץ. מקובל ההולך לטייל בגן עדן בכל לילה, כבן בית, ושם ילך שלוב זרוע עם האבות הקדושים, עם משה רבנו, עם כל הנביאים, משיח ואליהו הנביא וכו', ומי יוכל להכזיבו כי שקר ממרום ידבר? ובאופן כזה נפוצו הקדושים כצפרדע של מצרים, כל אחד מהם נחל את הצאן האובדות אחר המדבר בשקריו והבליו, ות״ל כי בערבות אוקריינא לא היה כל מחסור בבורים ופתאים, וכלם היו לחסידים, מאמיני כל הבל. ואף אם נמצא בהם לפעמים איזה איש נבון, הלא ידע מראש כי בנפשו הוא אם יעוז לדבר דבר נגד ההוללים. וכן התנהל העדר עד אשר התעוררו איזה נעוי לב, עזי פנים ועריצים (ראה גראטץ) ויאמרו למשול. ואגדת החסידים מספרת כי רש״ז מלאדי, נסע לתהות על קנקנו של המגיד ממעזריטש, אך לא הגיד לנו מה שמצא בקנקן ההוא. רש״ז לא נסע אף למעזיבוז, יען בימיו טרם נדפס עוד העוואנגעליום לחסידי (שבחי הבעש״ט נדפס ראשונה) בקאפוסט בשנת תקע״ה, ורש״ז נפטר בשנת תקע״ב) ואולי לא ידע גם ממציאות הבעש״ט, ולמצער לא ידע כי איש מופת היה כת חסידי החב״ד (ר״ל חכמה, בינה, דעה, שלש מלות זרות המקובלים) ואם כן היתה הכת הזאת אשר מצאה קן לה בפלכי רוסיא הלבנה (ויטעבסק מאהליוו) בחסדי רש״ז מלאדי, והם המה החסידים המתגאים תמיד נגד חסידי פולין המכונים בפיהם בשם “ברורים ופראים” וכל חסידי פולין עם כל קדושיהם, אינם ראוים אף להתיר שרוך נעל שלאחד מקטני חסידי ליבאוויטש. ועם כל המון השקרים והזיופים אשר הפיצו חסידי חב״ד כיעזואיטים ממדרגה ראשונה, לולא זאת, יכל הרש״ז להיות ראש כל החסידים בתבל. לולא קם פרעש אחד, ויריעש את כל הבצה והצחנה עד שמי מרום.
הפרעש ההוא היה, איש אחד, שו״ב בעיר קטנה “קאפוסט” פלך מאהליוו.
ומדוע אחר השו״ב הטפש או הנוכל בספורי בדיו עד שנת תקע״ה, קרוב לששים שנה אחרי מות הבעש״ט (לרעת גראטץ) הוא פשוט, יען עד העת ההיא לא ידע ולא שמע מאומה אודות נפלאות הבעש״ט ורק, כאשר נדפס הספר הנבזה “לקוטי מוהר״ן” מהמטורף נחמן מבראסלאוו, אשר התפאר כי הוא נין ונכד להבעש״ט, כי כן עשו החסידים רגל לפי מדת הנעל. ובעת אשר אחרים ספרו כי להבעש״ט לא היו בנים או בנות. ובאופן זה הן לא נשאר לו שם ושאר בישראל, ועל כן נאלצו לתת לו בת ושמה האדעל, ואחריה הוסיפו לו גם בן, הירשעלע שמו, וכאשר נדפס (בלעמבערג?) ס׳ לקוטי מוהר״ן עם כל המון שקריו והבליו, אז יכל גם טפש שני למצוא לו חומר לחבור שקרים חדשים על זקנו של המטורף עצמו, (הבעש״ט), אבל אין כל ספק בעיני כי לא השתפק בעל שבחי הבעש״ט רק עם לקוטי מוהר״ן לבד, רק קרא עוד את העוואנגעליום בעברית או זארגאן, וכל השקרים היפים אשר בדו עובדי האלילים על אלילם “ישו הנוצרי” אשר נועדו גם כן רק בעד נשים זקנות וספרים בורים. הנה כי כן מצא מחבר “שבחי הבעש״ט” לטוב לו להעתיק את השקרים ההם על שם הבעש״ט ואולי ראה המחבר גם את המחברת “שבחי ר׳ חיים ויטאל” אשר כתב רח״ו עצמו בעצם ידו (אני ראיתי את הכ״י באוקספורד), ואם רח״ו עצמו, המקובל הקדוש, יספר על עצמו נפלאות גדולות כאלה, מי רשע ולא יאמין חלילה?
הס׳ המגאל “לקוטי מוהר״ן” נדפס ראשונה בשנת תקס״ט, שש שנים לפני הדפסת שבחי הבעש״ט. בראשונה מלאו כל החסידים שחוק פיה על הבליו, אבל במשך הימים נתקדש אצלם, אף כי חסידיו בראסלאוו באומאן שנואים על כל החסידים, וטמאים הם להם כטומאת הנדה עד היום הזה. ומלבד באומאן אין לחסידיו כל שטיבעל אחר בעולם.
אם יפלא הדבר בעיני הקורא אשר לא ידע את החסידים, ויתפלא לאמר: היתכן, כי איזה חסיד שוטה יעתיק ספורים מהעוואנגעליום (בעברית כתוב עליו ״ס׳ ברית חדשה") וישימם על ראש קדושו הבעש״ט? אך האיש היודע תכונת החסידים בכלל, וחסידי חב״ד בפרט, אשר שמו להם כל הליכות היעזואטים לקו. יודע, כי החב״דים אינם מפונקים גדולים לבחירת ספורי נפלאות על קדושיהם יהיו מה שיהיו, ומי שיהיו, ובכלל, הן אין להם ממה לבחור, תבן בלי בר, שקר קדוש זה או נוכל אחר. והעם בערבות אוקריינא, זה העם ההולך בחשך, למן היום אשר כסתה החסידות אור פני היהדות הטהורה בצלמות, וזה לכם האות, כי בתוצאה הראשונה בקאפוסט, נמצא ספור אחד בשם הבעש״ט, כי פעם אחת בלילה בעלותו השמימה (עלית נשמה) ראה את עצמו, והנה הוא עומד על דף אחד עם "אותו האיש״ (ישו הנוצרי). הנה כי כן כבר רמז הנוכל הראשון אל החסידים, הסופרים היעזואטים החדשים, להשוות את הבעש״ט לישו הנוצרי, וכן עשה באמת הד״ר יוסך קלויזנער במאמריו הרבים במ״ע השלח. ואחרי כן גם בספרו “ישו הנוצרי חייו ותורתו”. וכן מתאמצים המיסיאנערים לחסידות, כהאדון הצדיק האראדעצקי וחבריו הבאים על שכרם בעולם הזה, על ידי חסידי אמעריקא ופולין.
חומר אחר, מלבד אלה אשר הזכרתי בזה, לא יכל החסיד מחבר “שבחי הבעש״ט” למצוא בכל העולם, אחרי אשר להבעש״ט לא נשאר כל זכר בספרתנו. אין אישי בתבל אשר ראה אותו בחייו (מלבד הכ״י מאוסטרהא אשר הזכרתי באחת החוברות אשר הדפסתי בשנת תרס״ד, בשם “חרב חדה”, זמיר עריצים הראשון, וכו׳. וכשאני לעצמי טרם החלטתי אם להאמין בכ״י ההוא.) אין איש בתבל ידע מי הוא, מי היו אבותיו, אצל מי למד, באיזה עיר נולד, ומה עשה כל ימי חייו, וכמה היו שני חייו, האם צעיר לימים היה או הזקין? ועל כן נאלץ בעל שבחי הבעש״ט לבדות הבל נפלא. נעים מאד לאזן הסיד אשר למד “חכמת האמת” בטוב טעם ודעת, והוא: 5
כי הלך השוחט מקאפוסט לבקש את הדב ביערות אוקריינא, אין זה פלא כל בעלי השמות אשר שרצו כצפרדעים בין החסידים אף בפלך מאהליב, כלם נודעו לנעוי לב, רקים ופוחזים, ולוא גם רצה לשמוע לעצת חז“ל להחנק ולהתלות בליצן גדול לא יכל לעשות זאת בכל חפצו הטוב, מאין אילן גדול, גדול התורה בין החסידים בעת ההיא. כל קדושיהם עד אחד, כלם היו עמי הארץ או בורים פשוטים, הגדול בהם, ר' לוי יצחק מברדיטשוב היה עם הארץ, כמו שהוכיח בעליל בספרו ״קדושת לוי”. ולרש״ז מלאדי עוד לא יצא שם בארץ כי משני ספריו אשר הדפיס בחייו "התניא״ והלכות פסח, משו״ע או״ח, לא נראה גדלו בתורה. ובעת ההיא טרם העתיקו החסידים את הס' “חיי אדם” עם איזה שנוים, אשר הדפיסו אחרי ימים רבים בשם “שו״ע הרב רש״ז מלאדי”, ובניו שני בני היצהר, האחד ר׳ בערעניו אשר השתקע בניעזין, ויחלה ויאנש וימת במחצה מגונה…. רר בשרו…. מלבר אשר היה עם הארץ גמור, ואחיו משה אשר התקצף ויקלל באלהיו, אשר חשב כי אחיו עשה לו עול נורא בגזלו ממנו את המלוכה אשר לו יאתה כי היה הבכור, וגם יודע ספר יותר מאחיו, וילך וימיר את דתו וקדושי החסידים האחרים כלם אילני סרק, אין להתלות עליהם. והשוחט מקאפוסט כאחיו ההולך לפניו ר״מ דליאון, הן לא את הדב בקשו רק את השקל, וזאת מצאו שניהם בלי עמל רב. והדבר הוא ברור עתה, כי השוחט מקאפוסט הרויח כסף רב מהעוואנגעליום החדש, ובא האות על זה, כי עוד בשנה ההיא, נמצא כבר עוד חכם כמהו בברדיטשוב, וימהר וידפיס את שבחי הבעש״ט כתבניתו, בצלמו כדמותו. ואין כל ספק כי שניהם נדפסו במספר רב מאד, אחרי אשר עוד היום, אחרי עבור קי״ב שנה נמצאים המה לרוב בשוק הספרים, אף כי נדפס פעמים רבות אחרי כן בדפוסים שונים. וגם במעזיבוב עצמה אשר לא ידעו שם הבעש״ט עד העת ההיא, גם שם נדפס בשנת תקע״ז ברגע אשר יסדו שם בית דפוס. ובני העיר הקטנה ההיא שמחו מאד, כי דג גדול נפל אל פיהם בחסדי השוחט מקאפוסט.6
ד. הבעש״ט ופוילוס הקדוש. 🔗
בדבר אחד אמנם צדקו החסידים החדשים, מליצי הבעש״ט, המתאמצים להציג את שני האלילים בשורה אחת, הבעש״ט וישו הנוצרי. קאויזנער והאראדעצקי, שני חסידים נוצרים, אדוקים, והדמיון בין שני האלילים אמנם נקל למצוא בכל ענין וחפץ, עד כי גם יוצרי האלילים כמעט נשתוו. וההבדל הקטן בין שניהם, הוא רק, כי הראשונים היו ערלי בשר, והאחרונים ערלי לב. כי דברי הימים הכללים יורונו, בכל מקום אשר יצרו אליל חדש, נתנו לו לעזר, תלמיד ותיק למלא חסרונות רבו, אשר שכחו או לא ידעו יוצרי האליל בראשית יצירתו. וכן הולידו מומר יהודי אשר קראו לו ראשונה בשם “שאול”. ובהמירו את דתו נקרא בשם רומאי “פוילוס” על היותו נתין רומי.
פוילוס, הוא הוא מיסד הנצרות האמתי, ועל פיהו ישק כל נוצרי יהיה מאיזה כתה שיהיה. פוילום מלא כל חסרון בעוואנגעליום. בראות יוצרי ישו, כי על פי העוואנגעליום לא תכון אמונתם, מאין בו כל יסוד לדת, ואף לא לאמונה. כי מי הוא מחויב להאמין בכל המון הסכלות ההוללות והסתירות בעוויאנגעליום מי עד יעיד על אותות המופתים והנפלאות? בעוואנגעליום אין חק ומשפט, אין עצה ואין תבונה להשכיל לבני אדם, אף אין כל רמז לדת חדשה. ואף כי הסכילו הערלים לתת דברים בפי אלילם, כי תורת משה נתנה רק עד יוחנן המטבל, אבל שכחו לתת בפיו מלים אודות דת חדשה על מקום תורת משה, תחת אשר במקום אחר נתנו בפיו דברים, ההפך מן הקצה אל הקצה, “כי מתורת משה לא יחסר את קוצו של יוד”. כי על כן נחוץ היה למנות חסרון גדול כזה, ובבית חרשת למעשי אלילים בראו בריאה חדשה בשם “פוילוס”. והוא אמנם מצא את החסרון, ואת כי לא בכל פרטיו, אשר חשבו למותר, בדעתם כי יציר כפם זה הולך להטיף אמונה באזני כלבים (כן כנה ישו את כל העמים הערלים) ולהשביע רעבון בלבים די להשליך לפניהם עצם יבשה. וכן עשו גם ערלי הלב יוצרי האליל “בעש״ט”.
יוצר העוואנגעליום “שבחי הבעש״ט” בן השוחט מקאפוסט (ואולי מבערדיטשוב) לא ידע לספר דברי תורה, חקים, משפטים, דינים, הלכות ומנהגי ישראל מדורות קדומים. ובחפניו אסף רק המון ספורי הבלים אשר שמע מפי חסידים ונשים זקנות. הבלי קדושיהם אשר היו להם לחסידים, זה כבר בכל ערי מושבותיהם, וחסידי כל עיר ספרו נפלאות מרבם וקדושם, ובהיות מספרם רב וגדול, נקל היה לכל הולל לאסוף ספורים חמרים חמרים ולתתם לפני החמורים ביד נדיבה. וכמו בעוואנגעליום של הנוצרים לא נמצא דבר כמעט, מלבר ספורי הבלים, סכלות, לשון תהפוכות ושקרים נגד היהודים. כן עשה גם יוצר העוואנגעליום לחסידים. וביחוד גנב ספורים רבים אשר מצא כבר בדפוס, מספורים על הנוכל המטורף ר׳ נחמן מבראסלאוו, אשר כתב והדפיס טפש או נוכל אחר, הוא תלמידו, או כאשר יכנו החסידים הולל כזה בשם “גבאי”, הוא ר' נתן מנעמירוב בספרו “לקוטי מוהר״ן” (ח״א אוסטרהא תקס״ח, וח״ב, מאהליאוו תקע׳׳א. שבחי רח״ו ושבחי האר״י ודילה ריינא) האליל הקטן, ר' נחמן מבראסלאוו היה להם לכל החסידים “פוילוס השני”. הבעש״ט, אשר יחסוהו, כי הוא נכד הבעש״ט, אף כי אין איש יודע את בני הבעש״ט. 7 ) כמו שאין איש יודע בני ישו או אבותיו. כל אוהבי נפלאות ושיחות נשים זקנות כבר קראו מופתי פוילוס מאומאן, טרם קראו עוד את העוואנגעליום “שבחי הבעש״ט” שנדפס אחרי כן, בשנת תקע״ה. ואין כל ספק כי האפאסטאל הקאופוסט גנב גם משבחי רה״ו ואר״י וגדולת משה רבנו. וכל הנפלאות אשר הראו שבתי צבי ויעקב פראנק, שני המקובלים היותר גדולים, ועל יסוד העמודים החזקים האלה בנה את היכלו במעזיבוז, ושם הרביץ את הרב ביער החסידות, ואם יפלא הדבר, כי במעזיבוז עצמה לא ידעו מזה דבר. וכאשר נוסד דפוס ביער ההיא בשנת תקע״ז, מהרו וידפיסו שלישית העוואנגעליום אשר יקבלו מקאפוסט וברדיטשוב. וצר לי כי לא יכלתי להשיג את התוצאה הזאת, השלישית, למען דעת במי האמין המדפיס במעזיבוז, להאפאסטאל הבערדיטשובי או הקאפוסטי, יען בהקדמת שבחי הבעש״ט, יספרו שני המדפיסים שני שקרים משונים. האחד יספר כי השיג כתבים אשר מצאו סגורים בתוך אבן, אשר הם הניחם המקובל הגדול ר' “אדם” (ומי לא ידע את המקובל הגדול ההוא, שהיה חי בימי ישו הנוצרי?) ואחרי מותו השביע בנו את האבן והכתבים יצאו לחפשי ונשלחו ליד המדפיס. והמדפיס השני אשר הדפיס את העוואנגעליום הנ״ל אחרי התוצאה הראשונה, ומפחד ההתחרות פן יתפש בכף המדפיס הראשון, נאלץ למצוא את החומר במקום אחר, ועל כן כתב כי השיג את הכתבים מארץ ישראל, ורק במעזיבוז עצמה לא ידעו מזה עד שנת תקע״ז.
ר׳ נחמן זה, הנכד, היה בן לאביו ר׳ שמחה, ור׳ שמחה זה, אשר אין איש יודע מי היה, ואין כל זכר כי היה חתן הבעש״ט, או כי שם אשתו היה האדעל. בכל זאת קרא שם בנו נחמן הנכד, איך שיהיה, נכד או לא נכד, אבל אפאפטאל היה בלי כל ספק והוא הוא אשר כי חיי החסידים תלואים בו, גם הטובים גם הרעים. ובקראי את ספרי החסיד המקובל “ד״ר האראדעצקי” הריחותי ריח חכמת פוילום ור׳ נחמן מבראסלאוו, וכאחים נראו לי באמת שני הצדיקים האפאסטאלים ההם, כמו אם אחת חבלתם, והצדק עם האראדעצקי המתאמץ להרים את הבעש״ט עד שמי ישו הנוצרי, והדברים עתיקים.
ה. השוחט הקאפוטי הוא יוצר הבעש״ט. 🔗
האיש החפץ לבקש חומר לתולדות הבעש״ט, 8 אומר לכל, כי לא למד לדעת את ישראל וספרתו, אם לא יחפוץ לשמוע תחלתו, כי סכל הוא, תולדות ישו הנוצרי כתולדות הבעש"ט, שתיהן ממקום קדוש אחר יהלכון.
העוואנגעליום יספר, כי ישו הנוצרי נולד בלי אב טבעי, רק על פי רוח הקדש. וכן נולד גם הבעש״ט ע״י פלא בלי אב ואם. ישו הנוצרי הלך כאח ורע עם השטן, והשטן הלך בצל גם אחרי הבעש״ט, ושניהם מלחמת תמיד היתה להם עם השטן, פעם גבר האחד ופעם גבר השני. ישו הנוצרי התבודד על ההרים, ושם למד את תורתו בלי ספר ובלי מורה. וכן יספר גם בלק שבחי הבעש״ט, כי התבודד בין הקארפאטים בהיותו רועה צאן, תחת אשר בעיר לא למד מאומה, בהיותו נער עזוב בלי אב ואם. המופתים אשר הראה הבעש״ט שוים המה למופתי ישו הנוצרי בכל ענין, ולפעמים עלה גם על ישו, עד כי מתנגדיו אמרו עליו כי מכשף הוא. דברי חכמה ומוסר אשר השמיע לפעמים, ולא קלעמים רחוקות גם מוסר הבלים כעם הארץ גמור, שוים לדברי ישו, על דברת העוואנגעליום. ישו והבעש״ט, שניהם לא ידעו תפוש עט בכף. ובזה לקה הבעש״ט על ישו, כי היה למחבר ספרים אחרי מותו, ותחת אשר הסופר כתר שם טוב שנדפס בשנת תקנ״ח, ועד העת ההיא לא ידעו מהבעש״ט מאומה, רק איזה רמזים מבעל תולדות יעקב יוסף. ועל יסוד זה הדפיסו איזה מאמרים אשר יחסו להבעש״ט. הנה עתה בימינו, התחכמו החסידים להדפיס ספרים שלמים אשר כתב הבעש״ט אחרי מותו, דבר אשר לא נסו עוד אף היעזואיטים הקאטלקים ליחם לישו איזה ספר או מכתב.
פוילוס הקדוש, המיסי אנער היותר חרוץ אחרי מות ישו היה, המיסד האמתי של הנצרות, ועל פיהו יחיו היום כל הנוצרים בתבל, אף כי פוילוס עצמו לא ראה את ישו מעולם. וכן היה גם נחמן מבראסלאוו מיסד החסידות, ועל פיהו מתנהגים כל החסידים, ואף גם חסידי חב״ד, (על פי ס׳ לקוטי מוהר״ן) אף כי החסידים ישנאוהו תכלית שנאה. ואת חסידיו המעטים הנודעים בשם “נחמנצוקים” וראש מושבם באומאן פלך קיעוו. הנה כבר קרה כי בהתאסף הנחמנצוקים באומאן להתפלל שם בר״ח ויוכ״פ, התנפלו חסידי העיר, עובדי אליל אחר, על בית תפלתם בליל יום הכפורים, ויהרסוהו עד היסוד, לא השאירו אבן על אבן אף לא נתנו להם מקום אחר להתפלל. ומה חטא נכד הבעש״ט ־— אם היה נכד באמת, והחסידים הן לא הגידו לנו עוד בן מי היה באמת ובשום ספר לא נזכר כי היה לו להבעש״ט חתן או נכד. והבעש״ט סופרי החסידים אשר נתנו להבעש״ט בת ושמה האדעל, ואולי היא היא אשר ילדה את הנכד ר׳ נחמן, אם כן, נחוץ היה, כי יתנו אותה לאיש, ומי היה האיש אשר זכה להיות חתן המלך, הבעש״ט עצמו? האמנם איש מן השוק אשר חשבו להם לחרפה להזכיר בשמו? או אולי יחסו לה בן שנולד ברוח הקדש כמרים או ישו ? והבעש״ט אשר עשה עלית נשמה בכל לילה (עניו גדול היה הבעש״ט, ומעולם לא התפאר כי עלה השמימיה עם הגוף) ואולי ידע כי קשה מעט לעלות השמימה בלי סלם ארוך, ושם בשמי מרום הלא היה כבן בית, וכל צבא המרום במרום שרתוהו כעבדים נכנעים, ומדוע שכח לבקש כי יולד לו בן גדול בישראל כמשה רבנו? היתכן לחשוד את החסידים וסופריהם הנשכרים בכסף, כי ידברו כזב חלילה?
ישו הנוצרי החיה שני מתים, טרם שנקברו. והבעש״ט חקה את מעשיו ועוד הפליא לעשות, בראותו תרנגלת שכבר בשלה בקלחת על האח, וכאשר הביאוה על השלחן לאכלה, קרא הבעש״ט כי התרנגלת היא טרפה, והשוחט אשר ישב גם הוא אל השלחן התקצף בשמעו שמו מנאץ, כי הוא מאכיל טרפות, קם על רגליו וימחא, ויאמר, כי התרנגלת נשחטה כדין, והיא כשרה, אז ענה הבעש״ט, ויאמר: תקום נא התרנגלת בעצמה ותעיד, וכרגע קמה התרנגלת מן הקערה, ותקרא בקול גדול (בעברית או זארגאן?) “אמנם הנני טרפה”. ובכן מי יוכל להכחיש כי עלה הבעש״ט גם על ישו הנוצרי? ובכן הנני נבוך מבלי דעת למי הצדק, לד״ר קלויזנער או הארארעצקי, ואולי צדקו גם שניהם, כי אמנם לדבר אחד מתכונים ולהשוות את ישו להבעש״ט או הבעש״ט לישו. ורק עוד בדק אחד עליהם לתקן, כי ישו הנוצרי לא היה מקובל, ולפי הנראה לא ראה את הזהר וקלויזנער אשר עשה את ישו לקדוש החסידים בלכתו לברך את הנשים, ויכנהו בשם “רב גלילי” כר׳ הלל פאריצער בשעתו, הוא, קלויזנער יוכל לתקן עוד בתוצאה השניה, בהדפיסו שנית את ספרו “המדעי״, “ישו הנוצרי חייו ותורתו”, “ומהיות טוב אל תקרא רע” הנני להיות לו לעזר מעט, להוכיח, כי “הרב הגלילי” משיחו היה גם מקובל, אחרי אשר המקובל ר״י אירגס עצמו אומר מפרש בספרו “שומר אמונים” (אמשטרדם תצ״ו 4) כי עזרא ובית דינו כבר היו מקובלים, וממילא היו גם כל חברי הסנהדרין יורשי אנשי כנסת הגדולה גם המה מקובלים וישו הנוצרי אשר העוואנגעליום מספר עליו כי התוכח תמיד עם הפרושים, בלי ספק היה ויכוחיו רק בעניני קבלה, כי בדברי תורה הכתובה והמסורה הלא לא יכל בשום אופן להתוכח עמם, בהיותו עם הארץ פשוט. ורב גלילי הן לא יתכן כי יהיה איש פשוט לא מקובל, ואת תורת הקבלה למד מפי החזן בבית הכנסת של העיר נצרת (שלא היתה בעולם בעת ההיא) כפי השערת קלויזנער עצמו, ואשר על פי ההשערה הזאת כבר הוכיח הוכחה היסטארית, כי ישו היה רב גלילי, מברך את הנשים ככל קדושי החסידים, ו״רבי החסידים” בלי קבלה, היתכן? חמור בלי כנפים, והדברים עתיקים.
אם אנחנו, ועמנו כל דורשי דעת בישראל, לא נתברכנו מאת ההשגחה העליונה באמונת חסידים וקרשים. ועד היום עוד לא מצאנו את הרב (ישו הנוצרי) בכל יער הנצרות, כמו שלא מצאנו את השפן (הבעש״ט) בחורבות החסידות, ואשר על כן, אם נאבה או נמאן עלינו להכחיש מציאות שני ברואים אלה בפה מלא, אך בעד החכמים המאמינים הבאים על שכרם, עליהם אתפלא, למה רגשו גוים בימים האחרונים האלה. לבקש חומר לתולדות הבעש״ט, כר״א כהנא והלל צייטלין, ומדוע לא השתפקו בחומר היקר אשר אסף החוקר המדעי המקובל האדון האראדעצקי בלי כל עמל, הוא לקח לו את ״שבחי הבעש״ט" וידפיסהו על חשבונו עוד הפעם. לא בקש חשבונות רבים כי האמין בכל לבבו בחומר אשר מצא בראש העוואנגעליום החדש, והחומר הוא כה פשוט, טבעי, מלא הגיון כרמון, אמת ויציב ונכון וישר, נעים ונחמד וקיים צעד, עד כי היה החומר הזה ביד איש מדעי אביעקטיבי כד״ר יוסף קצויזנער, הלא נקל היה לו לחבר עוד ספר מדעי, ספר מדעי בשם ״ישו הנוצרי השני הבעש״ט״. והחומר בה ברור ואמתי, אשר אין חסיד בעולם אשר יעוז לעורר איזה ספק חלילה, כי הלא כה דברי "שבחי הבעשי״ט״ אשר הדפיס החוקר המדעי, הפלוסוף המקובל האדון האראדעצקי לאמר:
איש אחד היה בעולם (אחת היא באיזה עוצם) ושמו “אדם”, אך לא רק אדם היה, אך רק מלאך או בן אלהים. והוא כתב כתבים אשר לא זכה הדור ההוא לראותם, ועל כן סגר אותם בתוך אבן, והוא הניח אחריו גם בן. ויהי היום, וגם עוד איש אחד היה בעולם ושמו אליעזר ואליעזר ואשתו לא ילדה בנים או בנות, ויהי היום, בהיות שניהם בני מאה, בא אליהו הנביא ויבשר להם, כי יולידו בן אשר יאיר את כל התבל כלה, וכן היה. ומזה נוצר הבעש״ט הכל כאשר לכל כמו שעשה המלאך למרים אם ישו הנוצרי, הבעש״ט נשאר יתום (ד״צ) ולמד תורה על ההרים ביחד עם בנו של ״אדם“, והתבודדו בין הרי הקארפאטען מחוץ לעיר בראדי. 9 ואז נפתחה האבן וכתבי אדם נתגלו, שם היו כתובים כל ספורי המעשיות של הבעש״ט אשר באו ליד השו״ב הקאפוסטי, ומן הכתבים ההם יצא ספר ״שבחי הבעש״ט” הקדוש.
הנה כי כן מי לא יודה כי החומר הזה די ומספיק לספר תולדות הבעש״ט? החוקר הר״א כהנא הלא יכל למצוא עוד חומר אחר אשר לא ירע האראדעצקי, כי בשנת תקע״ה אשר בה הדפיס הקאפוסטי את העוואנגליום הראשון. התקנא בו מתחרה אחר, אשר ראה בלי ספק באספקלריא מאירה, כי מעוואנגעליום זה לכסף מוצא. וכרגע מהר וידפיס גם הוא את העוואנגעליום שנית. אך פחד מהסגת גבול, ובכן נאלץ לקחת את החומר לספורי המעשיות ממקום אחר, אחרי אשר הכתבים אשר היו סגורים בתוך האבן נפלו כבר ליד הקאפוסטי, הנה כי כן נאלץ להשיג את הכתבים מארץ ישראל, הארץ המבורכה אשר הצמחה וגדלה את ישו הנוצרי וקלויזנער תלמידו, ושם בארץ ישראל הלא צמחו גם מקובלים על כל קוץ ודרדר. העוואנגעליום השני, מספר עוד פלא כהעוואנגעליום הראשון, והוא הבעש״ט מתה עליו אשתו (לפי הנראה ספק גדול הוא עוד אם היתה נקבה) ותלמידיו יעצוהו כי יקח לו אשה אחרת, אבל הבעש״ט ענה, “כי הוא פרוש זה שנים רבות”. ואם תאמר הערשעלע בור, נולד על פי הדבור, ופלא כזה לא הראה אף ישו הנוצרי, כי להוליד בן על פי הדבור (על ידי המכונה "ראדיא״ עוד לא היה נהוג בארץ ישראל קודם החרבן.) ומה תאמרו אנשי מדע על נפלאות כאלה? היפלא עתה אפוא, כי מה שלא יעשה השכל תעשה הקבלה והנצרות.
ועתה הקורא, אם תחפוץ לדעת מי היה הבעש״ט, קרא נא את כל דברי העוואנגעליום “שבחי הבעש״ט”, בתנאי אם כח אבנים כחך לקרוא את כל, והיה בגמרך את קריאתו אז תדע מי היה הבעש״ט, או יותר נכון, אז תדע מי לא היה הבעש״ט, ותדע עוד יותר, כי בעש״ט כזה היה רק בדמיון הנוכל המכזב, אך לא באמת, במציאות ככל האדם, במציאות כישו הנוצרי עצמו שהיה במציאות רק בפי מפיחי שקר עובדי האלילים במצרים מחברי העוואנגעליום הראשון, ואם ישאר עוד איזה ספק בלב הקורא, ולבו לא יתנהו להכחיש מציאות אליל נודע בישראל יחכה נא עוד אשר יתעורר עוד סופר אחר, איש ישר אשר לא יבוא על שכרו, איש חוקר נאמן ודורש אמת ואקוה כי אז תצא כנוגה צדקת משפטי.
ו. הבעש״ט לא היה ולא נברא. 🔗
(והאלוהים כליל יחלוף). (ישעיה)
עוד בימי נעורי, לפני ששים שנה בקראי את ה.עוואנגעליום בעברית, כבר החלותי לכחש במציאות ישו הנוצרי. ואז כבר ידענו כי מאיזה מלות באגדות חז"ל, על ידי ומפי האמוראים האחרונים. אין כל ראיה בעוצם, ואין מקשין על האגדה. ומה שמח לבי, בקראי בימים האחרונים ספרי מדע אשר כתבו גדולי חכמי הנוצרים, אשר יכחישו מציאת ישו הנוצרי בראיות מוכיחות שאין כל איש דעת בעולם אשר בכחו להכחישם. ואני אמרתי עוד בשנת תרס״ט להרב רא״י קוק ביום ד׳ לחדש סיון, אז בנסענו יחדו במסלת הברזל מירושלם ליפו, כי על הסופרים והרבנים בא״י, חובה קדושה להכחיש מציאת ישו, אישר לי פי מקורי ספרת ישראל אין כל זכר למציאותו, אף לפי איזה אגדות חז״ל מפי האמוראים האחרונים, אשר לא ידעו מאומה רק מפי השמועה אשר שמעו מרחוק בשבתם בבבל הרחוקה, ואין אחד מכל חכמי התלמוד אשר העיד כי ראה את ישו אי תלמידיו. ואם היהודים יכחישו את מציאותו, אז תחדל הטענה, והכמרים יאלצו לקפוץ פיהם להשמיע יום יום באזני ההמון, כי היהודים הרגו את אלהיהם. ואם לא חרפת נצח היא, כי עלינו היה לחכות עד היום הזה, עד אשר החלו גדולי חכמי הנוצרים עצמם להכחיש מציאותו, ולא על פי מקורי ספרת ישראל, רק ממקורות זרים. ועלינו סופרי היהודים עתה רק ללכת אחרי חכמי העמים, לעזור על ידם עד שתתפשט הדעה הזאת בין כל המון הנוצרים, ואז אולי תהיה לנו הרוחה.
כגורל ישו הנוצרי, כן גורל הבעש״ט בלי כל הבדל. שניהם נולדו ברוח הקדש, רק הראשון יותר טבעי כי אמו היתה צעירה וגם נשארה בתולה עד עולם. — אף כי לפי העוואנגעליום ילדה עוד ארבעה בנים אחי המשיח. והבעש״ט נולד לאמו, בהיותה בת מאה, וגם אביו בן מאה, ובהולדם, איש לא ראה ולא שמע, וכן לא נודע באיזה עיר נולדו, כי לפי העוואנגעליום הראשון נולד ישו גם בנצרת גם בבית לחם יהודה. ובעוואנגעליום השני (שבחי הבעש״ט) אין זכר לעיר מולדתו. שניהם לא למדו בשום מקום, וממילא נשארו עמי הארץ, בורים שניהם תעו בין ההרים. אך אין איש יודע אל איזה הרים. שניהם היו עניים מרדים בלי לחם ושמלה. הראשון התאונן (על פי העוואנגעליום) כי מקום אין לו להניח את ראשו, אף כי היה בן אלהים, ולפעמים האלהים עצמו. כי כן אמר מפרש כמה פעמים “אני והאב הוא אחד, והמושל בגבורתו עולם המתפאר, כי לי הכהה ולי הזהב” לא נתן לבנו ושותפו אף לחם לאכול, ונאלץ לבקש נדבות מידי נשים זקנות, הבעש״ט האביון נאלץ גם הוא ללכת ממקום למקום לברך את הנשים הפתיות. וכישו הנוצרי, כן לא ידע איש, מתי באיזה שנה נולד, או לא נולד ומתי מת, ואיה מקום קבורתו, איש לא הספיד את שניהם, שני גדולי התבל, ואין זכר לאיש עוסק בקבורתם. ואם ישו קם מקברו — על פי העוואנגעליום אחרי שנות מאות — מי יודע אם לא יכריזו החסידים אחר מאה שנה, כי גם הבעש״ט קם מקברו ויעל השמימה, כאשר עשה בחייו בכל לילה ולילה (עלית נשמה). וכי לא רחוקה העת ההיא, הנה כבר ראינו סימנים מובהקים, כי עתה אחרי מותו ימים רבים, היה עתה למחבר ספרים שנדפסו מחדש בפיעטרקוב, בעוד אשר בחייו לא ידע תפוש עט בכף. וכישו הנוצרי אשר אין איש בתבל ראהו בחייו, כן לא נמצא כל זכר, מי ראה את הבעש״ט בחייו, באיזה עיר. עין איש לא ראתה את “הערשעלע בנו הנולד על פי הדבור”. עין איש לא ראתה את האדעל בתו אשר בדו החסידים מי היה בעלה, או מתה בתולה, איה מקום קבורתה ומצבתה. כי איך יתכן לבת איש אלהים כזה כי ימחה שמה לנצח. והערשעלע בנו, הלא נתחנך על ברכי צדיק מושל ביראת אלהים. בלי ספק לא נשאר בור רועה צאן בין הרי הקארפאטים — מחוץ לעיר בראדי — כאביו הקדוש, ואיך סגרה הארץ בריחיה בעדו לעולם, עד כי נשכח אף מלב החסידים, כמו לא היה בעולם, או, כי החסידים עצמם לא יאמינו חלילה גם בספורי “שבחי הבעש״ט” ובלי ספר קדוש זה הלא אין בעש״ט בעולם. כמו שאין ישו בעולם בלי עוואנגעליום. היתכן? הן בלי בעש״ט אין גם חסידים אין קדושה, אין נסים ונפלאות, ומה יעשה ר״א כהגא והאראדעצקי הלא ישארו הולכי בטל בלי כל מלאכה ועבודת אלילים, ואני דואג מאד לעתידותם, חי אני!
כל מיסדי כתות בישראל, וכן גם בין העמים, כלם נודעים לנו, אם מעט או הרבה, עד כי גם ענן ושאול מיסדי כת הקראים הקטנה, נודעים לנו. גדולי ישראל עוד לפני אלף שנה ויותר, כתבו נגדם ספרים שלמים ומאמרים, או פתגמים ואף גם אנשים פרטים, פוחזים ומזייפים כר"מ רליאון, ר״א אבולאפיא. תועים ומתעים כדוד הראובני ור״ש מולכו. כלם נודעים לנו, המה ומעשיהם, ומה גם שבתי צבי, איש צעיר, ברגע אשר השמיע את הבליו עורר רעש גדול במחנה ישראל, הרב ר״י אייבשיץ אך כתב איזה קמעות הבל והנה עורר עליו חמת רבנים וגאונים, וספרים רבים נכתבו נגדו. ההולל פראנק (מיסד כת החסידים באמת) כלנו יודעים מי היה ומה מעשהו. ורק הבעש״ט הוא האחד שאין אנחנו יודעים מאומה אודותיו, אין יודע מתי נולד, מתי חי, ומתי מת. והוא הוא מיסד כל כתות החסידים לפי אמונתם. הלא דבר הוא! הגאון יעב״ץ, בכל ספריו נגד הזהר והקבלה, נגד החסידים, אשר לפי אמונתם היה הבעש״ט חי בעת ההיא. וכן יאמין גם גרעטץ, ובכל זאת לא נזכר שם הבעש״ט בין כל ספרי הגאון.
הר״ם חאגיז בכל ספריו נגד תלמידי שבתי צבי, ונחמיה חייא חיון ביחוד אשר בימיו היה גם הבעש״ט, ובכל זאת אין אף רמז קל בכל ספריו אודות מיסד כת החסידים, אשר כמהם, ככת שבתי צבי אין כל הבדל ביניהם, ואם שבתי צבי המיר את דתו בדת מחמד דת שאיננה אלילית למצער, והוא המיר את דתו באונס ולא ברצון ומי יערוב לנו, כי לוא נסה מקובל אחר בנסיון כזה, אם נשאר בו רוח להחזיק באמונתו? הן גם התלמוד עצמו מאמין, כי לוא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה היו עובדים לצלם, ובכל זאת נשאר שם שבתי צבי לקללה בפי כל היהודים. ושבתי צבי הלא היה באמת יודע תורה, וגם מקובל, תחת אשר הבעש״ט, אף לפי מחבר "שבחי הבעש״ט״, היה בור, ומדוע לא זכה הוא כי יזכירו את שמו, אף לא לקללה?
הגאון ר׳ יוסף שטיינהארט, בעל שו״ת זכרון יוסף (פיורדא תקל״ג 2) בהקדמת הגדולה לספרו זה, מדבר רתת נגד כת החסידים והמקובלים, אבל את שם הבעש״ט לא ידע, הגאון הנ״ל מזכיר בפעם הראשונה את הספר “זמיר עריצים” שנדפס באלעקסניץ בשנה ההיא 10 אשר כל הספר נכתב רק נגד החסידים וגם אין כל זכר להבעש״ט כמיסד הכת.
והגר״א ז"ל עצמו? ראש מתנגדי הכת. האחד אשר התעורר נגדם בכל כח לבבו. ובין כל הגזרות, החרמות, האלות והשבועות בין כל שמות חרפה אשר חלק לחסידים כידו הרחבה. אך אין זכר להבעש״ט בכל אלה. היאומן כי יסופר?
כל המקובלים, ובהם גם מעריצי שבתי צבי, כמו נתן העזתי, אברהם היכיני, בעל חסד לאברהם וכו' אין איש אשר זכר את הבעש״ט, אף כי חיו בימיו, ועד שנת תקנ״ד אשר אז נדפס הס׳ הקטן “כתר שם טוב” ח״א אשר בו נזכר הבעש״ט בפעם הראשונה, לא נודע זכרו לאיש. ומאד אתפלא, אפוא הוא המקור אשר ממנו שאב גרעטץ את ההשערה, כי מת בין חקי״ט — תקכ״ה?
הלא אין איש אשר ראהו בחייו. והמקור האחד אשר מצאתי אני בכ״י אקספורד, כי בא פעם אחת לעיר אוסטרהא, איננו עוד מקור מים חיים. כאשר העירותי כבר בהקדמתי לס׳ זמיר עריצים הראשון, אשר הדפסתי בקארני, שנת תרס״ד.
בכל ימי חיי הבעש״ט לא כתב, לא לבד איזה ספר, כי זה מובן מאליו, כי כל עם הארץ איננו מחבר ספרים בחייו. אבל גם מכתב אחד לא נמצא ממנו בתבל, וגם בעל שבחי הבעשי״ט לא זכר כי הבעש״ט כתב איזה מכתב בחייו, מפחד, פן ימצאו איזה חסידים אשר יבקשו לשלם מחיר גדול בעד כתבי יד הבעש״ט. ומכתב כזה אין בעולם. וזה, לא יתכן, כי איש גדול כזה לא שלח ידו אל העט אף פעם בימי חייו. וזה יתכן רק אם האיש לא נולד ולא מת מעולם.
בעל שבחי הבעש״ט יספר לחמוריו, כי תלמידים רבים היו להבעש״ט. אף כי לא הבין לשקר ולהודיע באיזה עיר ישבו תלמידיו, ומה למדו ממנו, ומה שמם, ואיך לא נשאר בידם כל זכר מרבם. כמו רח״ו אשר ידע לספר לוא גם כזבים ושקרים מרבו האר״י? אין עונה ואין משמיע מי היו תלמידיו אשר היו עמו. ומה עשו, ומה ראוהו עושה כל ימי חייו?
הכי קרא הקאפוסטי את שמו “בעל שם טוב” ומי היה בעל שם רע? הן בעלי השמות כלם עם אחד, המה נוכלים, צבועים, ורבים גם בורים, ואיזה, הבדל נמצא בין בעל שם טוב, ובעל שם רע? ור׳ יואל בעל שם הלא היה יודע תורה, (האב והנכד) ואתנו חיים גם היום, איזה אנשים המתיחשים על בני משפחתו אף פה באמעריקא. ובכל זאת אין איש אשר תארהו בשם “בעל שם טוב”. אחרי אשר לא כבוד גדול הוא להתיחש על משפחת איזה בעל שם יהיה מה שיהיה.
הקאפוסטי, מחבר העוואנגעליום לחסידים, שכח לפי הנראה לתת להבעש״ט כל שאר או קרוב, מצד אביו או מצד אמו, עד כי לא נותר מהבעש״ט כל שם ושאר בישראל. ועד שנת תקס״ט אשר אז נדפס ראשונה הספר המגאל “לקוטי מוהר״ן” אשר בו יתפאר המחבר ר׳ נתן כי הוא נכד הבעש״ט, ועד העת ההיא לא ידע איש מזה. והשקר הזה איננו הראשון מספר משוגעים הלז, עם שגעונות של שבעה קבצנים (7 בעטלער) והחסידים יאמינו לו, מאין ברירה אחרת. ואם בשנת תתר״חף הבאה עלינו לטובה, יולד הולל שני ויקרא את שמו “אח הבעש״ט” שנולד גם הוא לאביו ולאמו בהיותם בני שלש מאות, הלא יאמינו גם להם, כי אין מעצור לאמונת הבלים המביאה פרי זהב וכסף, חי האראדעצקי!
ועתה אתה הקורא, חסיד או לא, הגידה נא לי מה שם נקרא לאליל פולין זה, אליל אשר לא נולד ולא מת מעולם, רק כל ימיו בלה במלחמות עם השטן, שדים ורוחות, כישו הנוצרי בשעתו, ואיש לא ראהו לא בשמים ולא בארץ, בן תהו, זה שמו הנכון לו. ואלה אלהיך, ישראל. (בעל שם טוב).
ז. משרש נחש יצא צפע. 🔗
הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש. (בראשית)
הנחש כבר מלא את תעודתו. וימלא יום יום ביתר שאת. הנחש ישלח בנו לשון אפעה ואנחנו מחשים, כמו לא הרגשנו את עקיצותיו. הנחש מראשית ימות העולם היה ערום מכל חית השדה, היא ידע כי טוב לו לפנות ראשונה אל האשה קלת הדעת באין אישה עמה. אפס במשך הימים ברבות מין האדם על פני האדמה, וגם בין אנשים מצא קלי דעת לרוב, שנה את משטרו וחלקת לשונו. ותחת עץ הדעת, אשר הביא טוב לאדם, החל להטיח באזני קלי הדעת הגברים. כי טוב לאכול פרי אולת, ותחת לפקוח את עיניהם, הכה אותם בסנורים, בהראותו להם, כי הסכל נתן במרומים. ומפרי אולת ישבעו רבים, יאכלו ויותירו גם לבניהם אחריהם. ולפרי עץ אי־דעת קרא בשם “חכמת האמת” ופתאים מאמינים הלכו לנקוט דודאים פרחי אולת, נחמדים למראה עין כל סכל. וישבעו רצון כי מצאו גם לחם גם כבוד, ומה להם עוד?
והנחש היה עוד צעיר וקטן. ובין היהודים, לפני שש מאות שנה, לא מצא לו גואלים, לא הביאו את הנחש אל ביתם בידעם כי חמת עכשוב תחת לשונו. ואם “קבלה” היא לא נקבל, ועל כן שם הנחש אל הנוצרים פניו, אשר מצאו בו חפץ, חכמת ישו אלילית לפי מדת אמונת הבלים. והנוצרים קבלוהו בשתי ידים. נקוהו, טהרוהו, וילבישוהו בגדי פעטרוס, ויעשוהו כתפארת אליל. וימים רבים היה שעשועם, ורוב היהודים לא ידעו כי האורב יושב לו במאורתו, ויחכה להם לעת מצוא. והעת אמנם באה אחרי עבור קרוב לשלש מאות שנה, כי יצא ממחבואו ויתגל במנטובה העיר בשנת שי״ח לאלה הזה, הנחש הזקין ויוליד צפעונים אשר נפוצו על פני תבל, ולבני ישראל היה חשך בכל מקומות מושבותיהם, בכל מקום אשר נשא התנין ראש. חשך מצרים, ענן וערפל כסו פני היהדות בצלמות. הסכלות ישבה לכסא, והאולת פרשה כנפיה השחורות על תורת ישראל ודתו הטהורה. התנין בלע אל קרבו את כל הקרוב אליו, קטן או גדול. והנבלעים בבטנו חשבו כי בגן עדן מושבם, כעטלפים התענגו על חשכת ליל, ובראותם את החשך כי אב הוא. קראו לרעיהם להתענג כמהם. מחזה שדי ראו בבטנו ויהיו שמחים. ותורת ישראל יצאה מן המקובלים וידיה על ראשה, ומה עלינו לעשות עתה אם לא לשוף ראש הנחש?
(לחדש פני המלחמה) זאת היא העבודה הראשונה אשר עלינו לעשות לפי דעתי. אמנם הנני זוכר, כי עוד בימי נעורי שמעתי תמיד מפי משכילי ליטא, כי החסידות כבר מתה לשחת, והמלחמה נגדה היא אך למותר, ומהם אשר חשבו, כי גם מלחמת הגר״א ז״ל לא הביאה כל תועלת. רק להוסיף עוד שמן על האח. אבל ההשקפה הזאת היתה רק מצד המשכילים אשר ידעו את החסידים והחסידות רק על פי השמועה, תחת אשר אני אשר ישבתי ימים רבים בין החסידים ידעתי אחרת. ובעיני אין כל ספק בעולם, כי לולא הגר״א אז כבר היינו נטבעים בבצת החסידות עד צואר. והגר״א ז״ל הציל את זאמוט וליטא מגיא צלמות. ובא האות, כי באין איש כהגר״א, הננו טובעים בים של רפש. והרפש הולך וגדול ומתרחב, עד כי התנין נשא ראש, ויפתח את לועו הנורא, יחפוז זנבו, וכל הקרוב אליו יסכן.
הפאגראם על היהדות ברוסיא ביד הקאצאפים מבני ישראל. אם יתרוננו מטיבי ראות במאסקווא, ימצאו, כי רוב מחוללי הפרעות, הבאלשעוועקים כרבם הנם מבני החסידים אשר יצאו לתרבות רעה, כהפאגראם של קדושי החסידים על היהדות עצמה באמעריקא. ולהוסיף יגון על יגון, התחברו עתה עמון ומואב. והחסידות עם הנצרות, האדאדעצקי וקלויזנער, מארטין בובער והלל צייטצין וחבריהם כלם מקובצים, חסידים, נוצרים, באלשעוויקים, סאציאליסטים, חצי אנארכיסטים, וכלם יחדו על היהדות האמללה, החסידים התחכמו לחקות מעשי המיסיאן הבריטית לקנות נשמות בכסף. ובשוק הנשימות יתכן למצוא סחורה כזאת די והותר. והמסחר החל בכסף אמעריקא. ראשית דבר שרצו קדושי החסידים כרמש על הארץ, בורים, צדיקים למאות נהרו מכל אגמי גאליציען כדי ארבה לרוב. והחסידים ידעו (על פי הקבצה) כי לקנות אמת ולא למכור, אין זה דרך הסוחר לקנות ולא למכור מאומה, כי על כן בחרו בדרך ישרה, להשיג את השקר חנם, ולמכרו במחיר גדול, ולתכלית זאת נחוצות רק איזה נשמות רקובות, ובכסף יש לקנות בהמון, וכן עשו ועושים גם היום והמסחר הולך וגדול. הפאגראם מתחזק ומתרחב בכל יום נגד היהדות הטהורה. ומשכילנו וסופרנו בנויארק, ביחוד הסופרים העברים כלם רואים ויודעים זאת. ויום יום הננו מדברים אודות הפאגראם הספרתי, אשר התנפלו עלינו החסידים ברבבותיהם. ואך כי אינם עוד רוב העם, אבל כחם גדול, וכל מחיר לא יקר בעיניהם, לקנות נשמות, תחת אשר היהודים הנאמנים בברית ישראל, עוד לא הניעו אף אצבע קטנה נגד המגפה החדשה באמעריקא, אשר חוללו ידי החסידים הבאלשעוויקים.
לחדש פני המלחמה. עלינו לדרוש ראשונה מיד מגיני הבעשטי״זם, כי יראו לנו אותות ומופתים נאמנים, ראיות והוכחות ברורות, לא מעשיות משבחי הבעש״ט, או מס׳ מצרף העבודה, רק מפי עדים נאמנים, כי היה בעש“ט כזה בעולם. יען הננו מכחישים מציאותו בפה מלא. ולא לנו להביא עדות על השלילה, רק עליהם בעלי החיוב, להביא ראיות לא מאיזה זיופים אשר זייפו בשנים שלשה ספרים, ראיות מי היה זה ר׳ גרשון קיטאווער אשר בו יתפארו כי נתן את אחותו להבעש״ט הבור. ובכן הלא הוא עצמו היה גם כן בור לא קטן. יביאו לנו ראיות, איך היה המטורף בעל לקוטי מוהר״ן נכדו של הבעש״ט, ואם היה נכדו באמת, מדוע יתעבוהו כל החסידים, אחרי אשר באמת, כל מנהגי החסידים כלם, הנם על פי מוהר״ן, כהנוצרים השומרים לא תורת ישו, רק תורת פוליוס. יוכיחו לנו באיזה עיר נולד הבעש״ט, מי היה אביו או אמו (לא על פי שבחי הבעש״ט), רק ממקור נאמן בשנת הולדו, ואם על פי שבחי הבעש״ט עצמו היה יתום בור. יוכיחו נא מעריציו ממי למד אף להיות ״בעל שם רע”, יוכיחו לנו אם ידע תפוש עט בכף, יראו לנו מי ראהו בחייו, ועם מי בא בברית. ואפוא נעלם ״הערשעלע" בנו? האם נשאר לו נין או נכד, שם ושאר בישראל, ומדוע היה גורלו באמת כגורל ישו הנוצרי. אין יודע את אביו ואמו אין איש אשר ראהו בחייו או במותו. וכל הידיעות אודותיו, הוא רק חעוואנגעליום, כהידיעות אודות הבעש״ט בעוואנגעליום החדש "שבחי הבעש״ט״. ואחרי אשר יוכיחו לנו את כל אלה (אולי באלף השמיני) אז נודע לדרוש עוד דבר מה. וכל עוד אשר לא יוכיחו את כל אלה, הננו משמיעים בקול רם, כי החסידות הבעש״טות היא עבודת אלילים, ועל כל איש יהודי להתרחק מהם כמפני טומאת הנדה, ועל קדושיהם נביט כעל נוכלים חותרי בחשך בתים, מאספי הון מהבל הבלים על ידי שקר ותרמית מכים פתאים ההולכים אחריהם כעורים אחרי הפסחים. עכס אל מוסר אוילים.
ח. הקבלה אם כל הבל בישראל. 🔗
(מאתות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה).
בראשית צאת ספר הזהר מיד האמן ר“מ דליאון, ומספר ההעתקות בכתב יד היה מעט מאד כי לא רבו המאמינים בו, ומעתיקים אחרים לא מהרו להעתיקו. הנה לא רב היה גם מספר המקובלים, ובכל משך הדורות בין חבור הזהר בשנת ס״ח לאלה חששי עד שנת שי״ח, היו מקובלים מעטים מאד, עד כי איש לא שם לב אליהם. וגדולי התורה חשבום לאנשים שאינם מן הישוב החיים בעולם התהו, ורק אז שמו לב להם, בצאת אחד הנוכלין להשמיע בגלוי כי הוא הוא המשיח אשר עליו נבאו הנביאים, והוא אשר יביא גאולה לעמו, ורק אז בראות גדולי ישראל כי סכנה נוראה מרחפת על היהודים והיהדות, רק אז התעוררו ויקיצו מתרדמתם. כמו שקרה להרשב״א עם הנוכל המקובל ר״א אבוצפייא, ורק כאשר נס וימלט על נפשו במקום סתר באיטליה, קם הסער לדממה, והכל שב על מכונו כמקדם. וגדולי הדור לא דאגו עוד לשרש אחרי הקבלה עד רדתה, כמו שלא דאגו ולא מצאו חפץ לדעת את הנצרות, ולא שמו לב לאזהרת חז”ל “ודע מה שתשיב”. ורק בבוא עת צרה, כי נקראו לויכוחים אז נמצא להם איש חכם אשר בחרו בו להיות להם לפה ולמליץ בעד היהדות וישתפקו בהתנצלות לבד, תחת אשר לוא ידעו את הנצרות, הלא נקל היה לחכמי ישראל למחות באפס יד כל תורת הנצרות, מבלי אשר יעיזו כמריהם להרים ראש בפעם שניה. ובזה כמו בהבלי הקבלה חטאו גדולנו חטא לא נוכל כפרה, כי לא שמו לב לעתידות ישראל, וצרות רבות, תלאות אין מספר, מהומות, שפיכת דמים, ריב משפחות כתות גדולות וקטנות, משיחי שקר, נביאי הבעל, מפיחי כזבים, מוליכי עם ד׳ שולל, תועים ומתעים, מקובלים, בעלי שמות, מעוננים מכשפים. נפוצו כדי ארבה לרוב בין העם. ההמון אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ורועי ישראיל לא שמרו את צאן מרעיתם להצילן משיני זאבים, לא ראו את הנולד כי מקבלה תצא היהדות וידיה על ראשה, ורק אחד היה בדור האחרון הגר״א ז"ל אשר ראה אחרית הקבלה והחסידות, ועמד על המשמר להזהיר את העם התועה בישימון, תחת אשר לוא עשו כמהו כל גדולי ישראל בראשית צמיחת הקבלה, אז לא נוצרו לנו משיחים כדוד ראובני ר״ש מולכו לא היו לנו תועים כהאר״י, ולא נוכלים כרח״ו, לא משיח כשבתי צבי, פראנק, הבעש״ט, וההוללים הקטנים עם הגדולים. לא יהיו לנו קדושים בורים ונוכלים, בעיר ובהלות כטאלנא לא זכתה כי בה ינוח “דור מלך ישראל חי וקים” ולהנשא בכסא כסף טהור על שכם חמוריו (מעשה שהיה) ומעזיבוז לא היתה לנצרת שניה, ושבחי הבעש״ט לעוואנגעליום חדש. וערי פולין וגאליציען לא יהיו קן לכל קדוש בור ונוכל, ולא התעו את עמי בדרכי חשך. עד כי היינו חרפה לשכנינו, סחי ומאוס בעיני עצמנו, עם קדוש זה אשר לו תורת אמת שאין דוגמתה בכל העולם, למיום ברוא אלהים אדם על הארץ. ועם קדוש וטהור זה היה לשחוק בעיני עצמו בחסדי רועיו קצרי עין ועצלים, ולא שמרו ולא עמדו על משמרתם כמשפט רועים נאמנים.
הקבלה הזוללה בראה מנהגי הבל ורעות רוח אין מספר, ורועי ישראל עצמו את עיניהם, ולא הבינו כי רוב בני הדור החדש מתאוננים, כי קשתה עליהם יד הדת. ולוא הודיעו כל גדולי התורה גלוי לעיני כל, כי מנהגי הבל אינם דת, והדת עצמה תדחיקם כמו רוח. ולמשל, לוא הכריזו הרבנים בכל בתי כנסיות לבטל מנהג כפרות, ולא השתפקו באיזה מלות קצרות בשו״ע, כי מנהג שטות הוא, או עבודת אלילים. וכלנו יודעים כי העם איננו יודע מה שכתוב שם בשו״ע. ואף לא אחד מאלף יקרא בו, או לוא הודיעו כי מנהגי הבל למאות הכתובים על לוח ספר חסידים המה דברים בטלים. אז ידעו גם צעירנו להבדיל בין הדת הטהורה, ובין החלודה אשר העלו עליה המקובלים המתעים. המקובלים עזבו את התורה הכתובה והמסורה, וישימו כל מעינם בתפלות וכוונות, כמו כל תורת ישראל נשענת על התפלה, עד כי כל מתפלל מתהולל נחשב להם לקדוש. ועיני ראו בעיר קאינווטאפּ—פצך צערניגאוו— בשנת תרל״ב בערך, בבוא אחד מקדושי החסידים אל העיר, והחסידים קראו לו בשם “המתופלל” הוא היה יודע ספר מעט ובכל יום בבקר כאשר גמרו כל המתפללים את תפלתם בבית הכנסת עמד הוא להתפלל. וסדר תפלה עם כוונות ר׳ שבתי מראשקוב פתוח לפניו, אף כי לא הביט בו ולא קרא ממנו את תפלתו. התפלל בעל פה, ואצל כל מלה התכוון וירקד כמו עגל, קפץ באיל, וישתגע כמטורף אמתי, שם ראשו בין שתי רגליו כמו "קלאון״ רגיל, ובכל כחו השמיע קולות משונים, געה כשור פר, שרק כעורב צהל כסוס ויצפצף כצפרדע, וכה התמהמה שעות אחדות, גם בתפלת שמונה עשרה לא עמד על מקום אחד, ואחרי אשר לא נשאר עוד כל איש בבית הכנסת, אז גמר את תפלתו, וילך לביתו. ושם נקבצו אליו חסידים,אשר הביאו לו מנות, וכה התמהמה שנים שלשה ימים בכל עיר, ויאסוף כסף מחיר תפלתו, וכה הלך למסעיו כל ימי חייו. ובפלך פאדאליען ברך אלהים את חסידיו גם באשה יהודית טובה ואלמית, אשר קראו לה בשם “דיא שטומע גוטע אידענע”. האשה הטובה ההיא בהיותה אלמית, עוררה עליה רחמי שמים ביחוד, וכל צבא המרום במרום עשו עמה חסד להשלים כל חפצה. ועל כן נהרו אליה חסידים וחסידות מכל עברים, והיא עשתה מופתים גדולים ונוראים כהבעש״ט עצמו. והחסידים הוסיפו לספר נפלאותיה, ומי רשע אכזר יכזיבם?
בקרבת בריסק דליטא, התגלה צעיר בור אחד, רועה צאן, אשר התבודד ביער או בשדה, ויספר על עצמו, כי יום יום הוא רואה מחזה שדי, ובכחו לעשות נפלאות גדולות, ובבואו אל העיר יום או יומים, נהרו אליו המון פתאים ויתנו לו מתנות, ואחרי כן נעלם עוד הפעם. ולפעמים יצאו אנשים את העיר לבקשהו ביער ובראותו את מבקריו פרש כפיו אל השמים, ויקרא בקול גדול, גאטוניע! טאטעלע פאטער! ומבקשיו התפלאו על ההתלהבות הנוראה, ועל האור הנוצץ מבין חרכי עיניו, ובזמן קצר היה. לקדוש. אך לדאבון לב החסידים, פתאום נעלם האיש, ומקומו לא נודע עד היום. וזה היה בערך בשנת תרל״ז או תרל״ח. ובהיותי אז בבריסק שמעתי רבות אודותיו, אבל לא זכיתי לראותו.
אמונות שוא ותפל חוללה יד הקבלה לאין מספר. אמונות הבלי הגוים עובדי האלילים האסורות על פי התורה בכל חומר הדין, בעלי השמות בין מאמיני הקבלה רבו כילק. השבעות שדים ורוחות תפלות למלאכים, קמעות ולחשים בידי נוכלים כנחשים, סגופים, טבילות ומקואות, סגולות ונבואות, חכמת היד (לקחת שוחד) צירופי שמות והבלי חזיונות רבו עד כי אין מספר לכל אלה.
מנהג יפה אף נעים נהגו החסידים — על פי קבלת הבעש״ט — לשתות יין שרף בבית אלהים בכל בקר אחרי התפלה, “תקון לנשמה”, לזכר איזה יאהרצייט, בר מצוה, ברית מילה, וכדומה. תקון נשמה יבשה להרטיבה ביין שרף הנחשב לדבר גדול אצל החסידים ולעשות את בית אלהים לבית מרזח היא מצוה. אשר גם פני קאזאק יחורו מבשת.
ט. החסידות לפני כסא המשפט. 🔗
אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלם. בעל האגדה חפץ להשמיענו כי על ידי מקרה קל הערך אשר אין שוה לדבר בו, יצאו דברים גדולים ומעשים נוראים, טובים גם רעים, אף כי לא חדש בזה מאומה, אחרי אשר הנסיון היומי יורנו זאת תמיד בכל הזמנים. וכן היה גם הפעם במקרה ספר הזהר. סופר עני מעתיק ספרים במחיר, חפץ להתעשר פתאם, ויכתוב ספר דרושים בזארגאן ארמי, ובשבתו בארץ ספרד מצא את הספר במערה בארץ ישראל, ולא במערה ממש, אחרי אשר מעולם לא היה בא“י, רק במערה אגדית בתלמוד. ואף כי לא הצליח למצוא פתאים איש יאמינו לו, ובא האות, כי מת עני ואביון, ואיש לא קנה ממנו את המציאה היקרה אשר מצא באמתחת שקריו. ולפי הנראה עתה ברור, לא מצא אף טפשים רבים אשר נסו לעשות פתשגן מספרו. והאות הנאמן על זה הוא כי עד היום אין כתב יד עתיק מספר הזהר בכל העולם, כ”י עתיק רק בן שש מאות או רק חמש מאות שנה, ואין כל הוכחה כי חכמי ישראל ראוהו במשך מאתים וחמשים שנה – משנת ס“ח לאלף הששי זמן חבור הזהר עד שנת שי”ח שבה נדפס, עד כי ספק גדול הוא אם נמצא אף מקובל אחד, עפ“י הזהר – בכל דור – אם נחשוב כל דור לשלשים שנה. ומקרה כזב זה היה כה שפל ודל בעיני גדולי התורה, עד כי איש כמעט לא שם לב אליו ולא הזכירו את ס' הזהר אף בשם, מלבד שנים שלשה מקובלים אחרונים כמו הריקנטי ור”י טריוש (בעל סדר תפלה עם הכוונות הראשון, טהינגען ש"כ, ובעל ס' מקור חיים) ולולי נדפס הזהר, היה גורלו בלי ספק כגורל מאות ספרים כ“י כמהו המתגוללים כאבן שאין לה הופכים באוצרות ספרים שונים ואיש לא יחוש להם, אבל לאסון כל בית ישראל הצליחה המרמה, והספר נדפס, ומחלת הקבלה נתפשטה בין אברי האומה, עד אשר הולידה משיחי שקר, כתות גדולות וקטנות, אשר כל כת יצרה לה אליל אחר, כת שבתי צבי ותלמידיו, כת של פראנק ויורשיה, כת גדולה אשר קראה לעצמה בשם “חסידים” והמגפה הביאה בשר חי בבשר יהודה, עד כי הגר”א ז“ל היה האחד אשר שם לב לגורל עתידות היהדות, ויתאמץ לעצור בעד זרם הרוחות הטמאות אשר באו מערבות אוקריינא, ועוד הפעם על ידי מקרה קטן ודל, כי איזה שו”ב בעיר קטנה יצר לו הוליל חדש בעיר קטנה אחרת, מעזיבוז“11 אשר אין כל זכר לה בתולדות אוקריינא בימי קדם, כמו נצרת בא”י, והשקר הקטן הזה מצא לו אזנים ארוכות במספר גדול, עד כי היתה הכת לחרדת אלהים, ולולי הציל הגר“א את ליטא ממגפת החסידות, כי עתה אולי נטבענו בתהום אולת נצרות ועבודת אלילים עד צואר, ואף כי החסידים לא שעו לדברי הגר”א, בכל זאת עזרו החרמות נגדם, כי לא עזבו את היהדות מכל וכל, והקאטאליציזמוס נשארה על אם הדרך, מעורבה רומית מעזיבוזית. ולפני דור אחד או שנים, כבר חשבו משכילים רבים, כי החסידות כבר ספה תמה, כלתה כעשן, ואני כשאני לעצמי עמדתי תמיד נגד הדעה הכוזבה ההיא, תמיד עמדתי על המשמר, וידעתי כי התנין הרובץ בביצת מעזיבוז אך ישן הוא, כדרכו שנת החורף, ובבוא הקיץ יקוץ גם הוא, וכן היה, עתה הרים התנין את ראשו נכון לבלוע את כל הקרוב אליו, וביחוד מצא לו חוף ים בטוח באמעריקא בארצות הברית, וסכנה נוראה מרחפת עתה על היהדות כלה, החסידות והנצרות עשו שלום אמת, אף כי מעולם לא היה ריב גדול בין שתיהן. קלויזנער והאראדעצקי, מארטין באבער, אברהם כהנא, הלל צייטלין ותלמידיהם כלם נוצרים, חסידים, מיססיאנערים נשכרים, ואמעריקא היא ארץ עשירה נתבעת למשכן ונותנת מאה, ואלף לעגל, וגדולי התורה מה עשו עד הנה לעצור בעד המגפה?
קסברי רבנן שב ואל תעשה עדיף. לוא קמו כל גדולי התורה ויצאו חוצץ כלם לעזרת הגר“א בימיו ואחרי מותו, אז אין כל ספק, כי מכל החסידים נשארה אולי כת קטנה ככת שבתי צבי בשאלוניק. הגאונים יעב”ץ, ר"י שטיינהארט (בעל שו"ת זכרון יוסף) ר' יחזקאל לנדא, פלעקלש, ורבני שקלאוו אמנם עשו מעט, אבל למצער לוא עשו גם אחרים כמהם, גם אז יכלו להביא איזה תרופה נגד המגפה. אפס, כרבם עמדו מנגד, בחשבם כי מחלה עוברת היא ובמהרה תרפא. ועתה הננו רואים כי טעו בחשבונם, ועתה אם לא יתעוררו גם היום, הנה לא נחטא אל האמת אם נשים את כל האשם בראש הרבנים בכלל וגדולי חכמי ישראל בפרט, ערבים המה לנו, ועליהם לתת דין וחשבון לפני כסא דברי הימים אם לא יקיצו מתרדמתם גם היום, ואם ישאלו, מה עלינו לעשות כיום הזה?
התשובה היא!
אספה גדולה ונכבדה מכל רבני ישראל, חכמיו וסופריו בארצות שונות למרכז אחד אשר יבחרו להם, באיירופא או אמעריקא, ואל בית האספה יביאו את כל הספרים המדברים אודות הזהר, הקבלה והחסידות, בעד וכנגד, הנאספים יקראו את כל הספרים הנחוצים לענין זה, למען ידעו להתוכח ביניהם, ואחרי אשר ידעו כלם מה לדבר, יבחרו להם ועד של רבנים יודעי דעת, לא בטלנים היודעים רק ד' אמות של הלכה, וסופרים חכמים, הנאמנים בברית ישראל, לא מחדר האראדעצקי וחבריו, חכמים יודעי תורה ודברי ימי ישראל מבקרים תרוצים, מבלי נטיה לצד אחד. אל האספה יוכלו להועיד גם איזה מקדושי החסידים יודעי דעת (אם נמצא בהם כאלה) וזמן ינתן להועד שנה תמימה עד אשר יקראו את כל הספרים הנחוצים, ועד אשר יבואו להחלטה גמורה, ואחרי אשר יתבררו ויתלבנו כל הדברים, אז יודיעו בכתבי עתים זמן האספה הכללית, לויכוח גלוי, וחפש ינתן גם לחכמים ידועים מחוץ לועד לבוא בשאלות לפני הועד והועד יהיה מחויב לענות לכל שואל מדעת, ואחרי ברור כל הענין מכל צדדיו, יחליט הועד ויודעיה פסק דין, גלוי לכל איש ישראל, מה לעשות עם ספר הזהר. מה יחוס היהדות אל הקבלה החדשה, ומה יהי גורל החסידים בדברי ימי ישראל, אם להכירם כיהודים אמתיים, באופן כי לא יחשבו עוד לכת מיוחדה, אשר נקרעה מעל היהדות הטהורה, או לא.
אמנם ידעתי, כי מאד יתכן, כי החסידים או קדושיהם יענו עזות ולא יבואו אל האספה, או ימאנו לעמוד למשפט עם תורתם החדשה, אז נקי הועד מד' ומישראל, ויוכל להשמיע את פסק דינו אשר יקובל בכל תפוצות ישראל, והועד ימחה את השם “חסידים”, ושם חדש ינתן להם “קרעים” אשר נקרעו מעל בית ישראל. והקבלה עם הזהר יכחדו מן הארץ בתור ספרים שאסור לכל יהודי להחזיקם בביתו, ואם כי ידאב לבנו אם יקרע שבט מישראל, אבל מה יעשה הרופא בראותו בשר חי בגוף האדם, אם לא להרחיק את הבשר החי לבל ישחת כל הגוף, ואם יפחדו איזה מחברי הועד לחתום על פסק דין כזה, עליהם לא לשכוח מצות התורה “לא תגורו מפני איש”. והגר“א והגאונים יעב”ץ, ר“י לנדא, ור”י שטיינהארט וכו' כלם צדיקים גדולי התורה, לא כחדו תחת לשונם, גזרו חרמות, כתבו ספרים שלמים, ובזה הצילו אלפי נפשות תמימות מהלכד בפח פרשו נוכלים לפני אנשים ישרים אשר לא ידעו להזהר, ואין כל סבה לפחד עתה יותר מאשר היה לפני מאה שנה. ואני זוכר כמו תמול היה הדבר, כי עוד לפני ששים שנה, בהיותי במאהליוו (על הדניעפּער) כי בפעם הראשונה, כאשר עמדתי למבחן לפני שני דיינים מב"ד הרב ר' מאיר ברלין, כמנהג אשר נהגו אז עם כל חתן יודע תורה, והרב ר' שאול יפה – אשר היה לי לחותן אחרי כן – נגש אלי וישאלני לאמר: “טרם נגש אל הבחינה, הנני חפץ לדעת אל נכון, אולי הנך יליד משפחת חסידים, ואם חסיד אתה, אין לדבר אודות התחתנות עם בתי, יען שבועת ה' שוררת במשפחתנו, לבל יתערב חסיד בינינו”. ויהי שבע רצון, כאשר עניתיו כי בעיר מולדתי מעולם לא שמענו אף שמע החסידים. ופעם אחת, איזה ירחים אחרי חתונתי (בשנת תרכ"ה) קרה הדבר, כי חמותי לותה איזה פארור או קלחת לבשל מאת שכנתה, ובשוב חותני אל הבית בערב, שמע את המקרה המוזר הזה, ויען ויאמר לחמותי, “עתה תדעי כי כל הכלים בבית כלם טרפה המה”. וכן היו עוד רבים בין החרדים הנאמנים לבית ישראל אשר לא התחתנו עם חסידים, לא אכלו משחיטתם, ויתרחקו מהם כמו מפני נוצרים גמורים, ומי יתן, ושמרו זאת בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, כי עתה לא שטפנו מבול מחסידות והקבלה האלילית.
י. הגר"א איננו מקובל. 🔗
ישנם בנו טפשים במספר לא קטן, בחפצם להרבות בכבוד איזה רב, יוסיפו לו עוד תואר “מקובל” בחשבם באולתם כי מלבד ידיעתו בתורה הנגלית, יגדל כבודו בידיעתו את הנסתר, מבלי דעת בעצמם מה הוא נסתר בתורה. ואם ישנם איזה עיונים דקים הנסתרים בעמקי השפה, טעמיה ונקודותיה. הנה אין אלה הבלי המקובלים עובדי אלהים אחרים. בין הטפשים, המחברים אשר כבר היו לחרפה ולשנינה בין כל יודעי תורה, הוא בלי ספק הפתי המהלל האדון לעווין, בעל ספר “עליות אליהו” אשר חשב לכתוב תולדות גאון ישראל זה, ובאולתו חשב כי בספרו עליו הוללות קדושי החסידים יגדיל בזה את כבודו. ולא ידע ולא הבין עד כמה השפיל את כבודו בספרו עליו ספורי נפלאות אשר מקומם היה בשבחי הבעש“ט, שבחי רח”ו12, לקוטי מהר“ן. הטפש בעל עליות אליהו לא הבין לתת לנו שיטת הגר”א בלמודו, הליכותיו עם אלהים ואדם. מעוף שכלו הנעלה אשר לא קם כמהו מימי הרמב“ם עד היום. תם דרכיו כי לא נתן לאיש להדפיס אף מלה אחת מחידושיו בחייו, יען לא חפץ ליהנות מכבוד התורה פן ימצא נחת בראותו חדושיו נדפסים לעיניו. בעל התולדות לא ידע ולא הבין עד כמה נחוץ היה לאסוף אל כל כתבי יד הגר”א ולהניח עליהם חותם צר מפני המזייפים, כי אמנם דברים וענינים שונים, וגם ספרים אלמים נדפסו על שם הגר“א בשקר. כאשר יעשו כל המזייפים לתלות את דבריהם באילן גדול, ומהם אחד משני סדורי התפלה שנדפס בירושלם. וכן הפירוש על רעיא מהימנא המזויף. והגאון לא ידע מזה דבר, יען מעולם לא שלח ידו אל הקבלה. כי עוד בימי חרפו כבר קרא את כל ספרי הגאון יעב”ץ, ואת כל אשר כתב נגד הזהר והקבלה. והגר“א לא התערב בריב יעב”ץ עם הר“י אייבשיץ, יען דבר לא היה לו עם הבלי המקובלים. כי לולי זאת, הלא טבע הענין מחייב, כי בהיותו ראש הגאונים בתבל, הלא על המריבים היה לפנות אליו לשמוע את דעתו. אין זאת רק, יען כלם ידעו כי כל גדולתו בתורה, היא דעת התורה הטהורה בלי סייגי אלילים. בעל התולדות לא ידע איך נפלו הגהות הגר”א על הש“ס ביד המדפיס הנוצרי בוויען, ואיזה רוח הביא את הפירוש על ס' רעיא מהימנא, בעוד אשר הספר עצמו הוא מזויף ככל ספרי הזהר, זהר חדש, תקונים, אדרות, היכלות, מדרש הנעלם, רות וכו'. והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי נקל היה לאיש בעל עינים פקוחות להכיר את כ”י הגר“א במבט עין הראשון, כתב יד הגר”א הצטיין באותיות קטנות, עגולות, נקי, הקל מאד לקריאה. מאד נחוץ היה לדעת באיזה אופן נפזרו כל כ“י הגר”א בידי זרים. או כי באמת אינם כ“י הגר”א עצמו, וכל איש חכם לב ברוח בקרת חדה יכל לברר את האכל מתוך הפסולת. אם רק ידע שיטת הגר“א בלמודו. ולפי הנראה לי, הנה גם עתה עוד לא ידעו לומדי תורה ערך הגהותיו בש”ס, אשר כהנה יש עוד למצוא אוצר יקר של בקרת נפלאה במינה. ולומדי התלמוד לא שמו לב לאלה מפני קצורם, ולא ראו רוחב בינת הגר“א מבין חרכי ההגהות הקצרות שנאמרו בשתים שלש מלות הדורשות בקיאות גדולה בתלמוד ובכל חדרי התורה. אבל חלילה לנו ליחס לגאון ישראל זה הבלי מקובלים מכזבים ומזייפים, עינו החדה חדרה לכל פנות התורה, ולא הניח דבר קטן או גדול מכל התורה הכתובה והמסורה אשר העלים עינו מאיזה פנה. ולוא חשב את הקבלה לענין שיש בו ממש, אז היה הוא הראשון בלי ספק לכתוב פירוש על הזהר, והגר”א, לא לבד שלא כתב מאומה אודותיו, אף לא זכר בשמו, כמו שלא היה בעולם. והבל הוא מה שיחסו להגר“א דברים אשר אמר, כי לא כל אשר כתב רח”ו המה להאר“י באמת. כי מאין יכל לדעת זאת, בעוד אשר כל אשר כתב רח”ו, הלא לרח“ו המה, אחרי אשר מהאר”י לא נשאר שום כ“י בעולם. וגם מהגאונים אשר ישבו אז בצפת, אשר לא שמו לב להאר”י, כמו לא ידעוהו. ובאמת, במה נחשב איש צעיר לימים לא נודע לגדול בתורה, מתהלל בחזיונות הבל, שדים רוחות קליפות, בעיר מלאה חכמים וסופרים, תלמידי חכמים גדולים בישראל. איש לא שם לב להאר“י, ועוד פחות ממנו לרח”ו התועה והמתעה, והגר“א עוד לא ראה אף את שבחי רח”ו ושבחי האר“י שלא נדפסו עוד בימיו, ואם נדפסו לא באו לידו אחרי מותו, בימי הגר”א עוד לא היה דפוס בווילנא (הספר הראשון נדפס בווילנא, בשנת תקנ“ט, שנה אחת אחרי מות הגר”א) וכל ספרי חיים ויטאל נדפסו על ידי החסידים בעריהם, בקארעץ, פאריצק, מעזיבוז ומאהליוו פאדאלסק. ולליטא מעולם לא הוראו הספרים ההם, ספרים אשר כל יודעי תורה לא חפצו אף להביט עליהם, ועד כמה אהב הגר“א את הקבלה והחסידות נראה ברור מתוך מכתבו נגד החסידים, באמרו בראשית דבריו לאמר: אלה אלהיך ישראל עץ ואבן (ראה מחברת “זמרת עם הארץ”), ובאופן זה הלא חשב אותם לעובדי אלילים. ושקר העיד בעל “מצרף העבודה” כי ר”ז מלאדי בא אל הגר“א להתוכח עמו. ככל השקרים אשר בדו החסידים על הגר”א, עד כי לא בשו לשלוח מלאכים לכל ערי ישראל, להשמיע כי הגר“א חזר מדעתו נגד החסידים השקר כי בא ר”ז מלאדי לווילנא, רק לא נתנו לו להתראות עם הגר“א, יען הגר”א אמר כי אסור להסתכל בפני אדם רשע, אבל ר' זלמן הוא יכל לדבר את דבריו למצער באזני הרבנים הגדולים בווילנא, ומה גם באזני תלמידי הגר“א. אפס בדברי ימי תולדות ווילנא אין זכר לביאת קדוש החסידים או ליציאתו מן העיר. ואספוק מאד אם שמע הגר”א אף שם ר“ז מלאדי, יען בשלחו את מחאתו לכל ערי ישראל בשנת תקל”ב, ובשנת ההיא כבר נדפס הספר “זמיר עריצים” הראשון באלעקסניץ (עיין שו“ת “זכרון אפרים” בהקדמתו, פיורדא תקל”ג) ואם היה הר“ז מלאדי צעיר לימים, אולי כבן עשרים, ועוד לא יצא לו שם, אף גם בין החסידים אשר עיני כל החסידים היו תלויות לקדושי וואהלין ופולין, ור”ז מלאדי עוד לא הדפיס אף את ספרו התניא בעת ההיא. וצעיר לימים, חסיד מעיר קטנה מפלך מאהליוו יעוז לגשת לפני גאון כל הדורות הישיש הגר"א, אשר כל התבל כלה כבר מלאה תפארתו.
את כל הדברים האלה כתבתי, יען כמה פעמים שאלוני אנשים שונים אשר שמעו מפי חרפת הקבלה באמרם אלי, ומה תענה על הגר“א שהיה מקובל? ובכל פעם עלי היה להוכיח כי שקר בדו על הגר”א כי היה מקובל למען יציגוהו בשורה אחת עם ההוללים קדושי החסידים. וחלילה לנו להשכין לעפר כבוד גאון כל הדורות זצ“ל. לא נופל מהשקר אשר בדו על הגר”א, הוא השקר אשר בדו אוהבי “חכמת האמת” על הרמב“ם ז”ל, אף כי חפשתי בכל חדרי ספרתנו ולא מצאתי אף ספר אחד בקבלה כתוב בידי הרמב“ן בטעם קבלת הזהר והמקובלים אשר הוליד בעל הזהר, כקבלת הרמ”ק, האר“י, רח”ו תלמידי שבתי צבי והבעש“ט. כי כן דרך החסידים להתלות על אילן גדול, רק אם יוכלו לחנק אחרים. ושני גדולי ישראל אלה, הרמב”ן ןהגר“א אינם היחידים, כי גם על איזה רבנים בדור האחרון בדו שקר זה, כהרב בעל הפלאה13 וכו'. אחרי אשר מעולם לא היו רבנים גדולי תורה אף אחד בין החסידים. וע”כ אמרו לטבול בבצת הקבלה למצער איזה רב נכבד אשר ישב קרוב אל הבצה.
יא. כת חדשה, חסידים נוצרים. 🔗
NIEMTSHI OBESTIANA VIDUMALG
הפתגם הרוסי, כי האשכנזים המציאו את החיה
נתאמצת עתה בירח תמוז שנת תרפ“ו, ביציאת ווילהעלם השני, מי שהיה קיסר אשכנז באשמה חדשה נגד היהודים, אשר לפי דבריו יאמרו היהודים ליסד “אמונה או כת חדשה” מעורבה מחסידות ונצרות. ובזה יאמרו להכחיד את הנצרות הטהורה מן הארץ, ומביא ראיה לאשמתו מד”ר יוסף קלויזנער וד“ר סטעפאן ווייס. את הראשון אמנם יזכיר בשמו, ורק את סטעפאן ווייס יזכיר בשם רב גדול ומהלל באמעריקא. (אנא אל תשכחו להזכיר את הצדיק ר' וועלוועלע האהענצאהלערן, כי הרב המהלל ההוא לא ידע אף את הא"ב העברי) האשמה אשר חשב ווילהעלם כי גלה אמעריקא חדשה. והוא לא ידע כי אני היהודי הפשוט, שלא הייתי מעולם קיסר אשכנז אף יום אחד, אף לא בן מלך, ולא אשכנזי מלידה ומבטן. ואני כבר גליתי זאת עוד טרם נפלה העטרה מעל ראש ווילהעלם, במחברתי “הבו תמים” (ירושלם תרע"ג) כי מי לא ראה, כי יוסף קלויזנער כותב מאמרים בהשלח אשר בהם יתאמץ לאחד את ישו הנוצרי עם הבעש”ט. ולתכלית זאת הוציא לחשך את ספרו “ישו הנוצרי” למען יהיה לעוואנגליום חדש בעד הכת החדשה. וכבר נמצאו אפאסטאלים ברוסיא, האדונים האראדעצקי, א' כהנא והלל צייטלין, וכלם באים על שכרם מיד החסידים בנויארק, כי פה בנויארק, התאספו עתה המון צדיקים וקדושי החסידים כדי ארבה לרוב, גן חיות גדול היתה נויארק לחסידי פולין וגאליציען, מרבץ לכל רמש וכל עוף טמא למינהו14. נויארק היתה עתה אחות לירושלם, שם מציון כבר יצאה תורה וידיה על ראשה, ומקומה ירשה תורת חשך על פי נוסח הנוצרי ד"ר יוסף קלויזנער. ומנויארק, אלפי זהב וכסף למען הפשיט את התורה החדשה בין החסידים. והמיסיאן גם היא ידיה מלאות עבודה, המיסיאן יודעת מפי הנסיון כי אם יבשלו בפארור אחד בשר כשר ובשר טרפה, ישאר הכל טרפה. ומה גם שני מיני טרפה יחדו, הנסיון כי חסידי שבתי צבי, וחסידי פראנק המירו כלם את דתם, וכן תהיה גם אחרית הדת החדשה, בלי כל ספק בעולם. ואם ישנם עוד די עורים בין החסידים אשר לשמע “נוצרית־חסידית” תרגז בטנם, לעולם לא יסכימו כי בניהם הצעירים ימירו את דתם בדת נוצרית חדשה, הנה על ראשה האשמה, כי לא יחפצו בתבונה, האמונה העורת סגרה את עיניהם. עליהם להתעורר ולפקוח עין, למען יראו כי דרכם חשך, אל בור ינוסו, כי אבדו דרך.
יב. התנצלות המקובלים. 🔗
למה תהגו ריק, מקובלים נכבדים?
למן היום אשר יצאה הקבלה מרשות היחיד לרשות הרבים, מכ“י לדפוס בשנת שי”ח, לא תמיד שכבה תחת שמיכה חמה, ולא תמיד ערבה עליה שנתה. כפעם בפעם הקיצו מזעזעיה ולא נתנו לה מנוחה בשאלות וספקות, וביחוד למן היום אשר יצא ס' יוחסין הראשון על פני תבל (קושטא שכ"ז), והיו גם חכמים בישראל אשר לא ראו את הספר הנ“ל, ורק בכח חכמתם לבד מצאו את “הרקב בדענעמארק” כמו הרב ר' יש”ר מקאנדיע, בספרו “מצרף לחכמה” אומר כי בכחו להתנצל ולהגן על הקבלה, אף להכחישה ולהכחידה ולוא האמין בה בכל לבבו, למה היא לו לעורר ספקות באזני הקוראים, תחת אשר כל איש יוכל להבין, כי אם יש בכח איש חכם להכחישה, אז הן כל התנצלותו לא תשוה אף שרוך נעל. ר' משה חיים לוצאטו המקובל אשר מתנגדיו האשימוהו כי האמין כי הוא עצמו הוא משיח, ובכל זאת מצא לנכון לכתוב ספר “חוקר ומקובל” למען הראות את החיוב והשלילה, ולמה עשה זאת15? המאמין התמים הן לא יעלה על דעתו כל צד שלילה, ולא ימצא נחת בויכוחים, בדבר שהוא מאמין בלי כל ספק, האין זה אות כי איזה ספק רצע את אחזו. והוא בלי ספק ידע, כי רבים מרבני וויניצא לא האמינו בקבלה, ובתוכם ר“י אריה די מודינא. ואין כל ספק כי ידע, כי אחד מתלמידי רח”ו (יעקב צמח) כבר הקדיח תבשילו בעיר ההיא. הוא ידע את כל הרעש והמהומה בישראל אודות שבתי צבי ותלמידיו המקובלים. ועל כן לא יפלא כי לא בכל התנצלותו בספרו חוקר ומקובל לא הצליח אף במאומה לרפא מחלת הקבלה. עת צרה היתה להקבלה בימי הגאון יעב"ץ ואביו, הגאון חכם צבי והמון רבנים אשר הלכו אחריו, והמלחמה התלקחה כמעט בכל פנות בית ישראל. ולוא נשארה הקבלה רק בתור למוד נסתר בידי איזה מאמינים תמימים, אז יכלו מתנגדיה לנוח ממלחמה, והקבלה תמס הלכה מבלי משים, אבל אוהביה לא השתפקו מרעיונות מפשטים לבד, כי חלקוה לשנים, לקבלה עיונית בעד טפשים תמימים הולכי בטל, מוחות מבולבלים שאין להם כל מלאכה ועבודה אחרת רק לעוף בשמים בלי כנפים, הרואים חלומות בהקיץ לשוח בגן אולת גדול הפתוח לפני כל פתי או חצי משוגע. והחלק השני, הקבלה המעשית, לקחו להם אנשים אשר הפכו את הקבלה למסחר, עמך ישראל צריכים פרנסה, ואם לא ימצאו די לחם מעבודתם בארץ, הנה אמרו להתפרנס מדגן שמים, כי מה נקל לדבר שקר ממרום, ולא יתפש בכף? וגם לדעת כל פרטי חלומות המקובלים לא מצאו לנכון, הן חכמה נסתרת היא ולא יוכל לגלותה לזולתו, ודי לו אם ברמזים קצרים יעיד, כי תמול בלילה היתה לו עלית נשמה, ושם בשמי שחק היה חבר למשה רבנו, וילך לשוח בגן עדן עם דוד המלך, ואת ישעיה הנביא ראה מרחוק אף שמע חן דבריו ומליצותיו הנעלות, רק לדברים קלי ערך כאלה מי ישים לב? ובלילה אחר התראה עם שר הפנים מטטרון ויעש עמו חוזה, כי בכל פעם אשר יתפלל יזכיר את שמו, יבוא כרגע לעזרתו. והמלאך רזיאל מסר לו כל סתרי “חכמת האמת”. ואם איש תמים ישאל לתומו, האמנם? היתכן? התרופה הבדוקה והמנוסה היא, דקרוא “אפקורס” הנך מכחש באלהים ובעבדיו הקדושים, והאיש יוכל להיות בטוח, כי יש משרתי המקובל אשר על קדושתו פרנסתם, מן גו יגרשוהו או ירצחוהו נפש, ובאופן כזה אין פלא, כי רבים אחזו במסחר זה ויעשו גם עושר, גם כבוד, והקבלה היתה להם למחסה כזב, וכנען בידו מאזני מרמה ידע להונות את הקונים התמימים עד היום הזה, עד כי פרח המסחר ויעש פרי למכביר.
אחרי אשר שקטה המלחמה אשר ערכו תלמידי הגר“א נגד הקבלה והחסידות, וקדושי החסידים שרצו כצפרדעים בכל ערי פולין וגאליציען ואיש לא החריד רבצם. התעוררו ארבעה אנשים להגן בעד הקבלה מבלי כל סבה מיוחדה, בלי לוחמים נגדה, נסו ואין רודף, תחת אשר בעת תרועת מלחמה נדמו כאלמים כלם איש מהם לא נועז להראות כי לא צדק הגאון יעב”ץ, איש לא חגר חרב על ירך נגד הר“מ חאגיז, נגד הגאון ר' יחזקאל לנדא, והגאון בעל “תשובה מאהבה”, ומה גם נגד הגאון ר' יוסף שטיינהארט, בעל שו”ת “זכרון יוסף” (פיורדא תקל"ג) או הרב ר' לייבעל בעל ס' הויכוח וס' מדת חסידות, וזמיר עריצים. ארבעה אלה אשר זכרתי, היו, ר"מ קוניץ אשר הדפיס ספר גדול ארוך ורחב בפארמעט משונה כמעט משוגע. במדה אשר בארכו ורחבו אין ספר אחר כמהו בכל ספרות ישראל, באופן, כי נחוץ שלחן גדול אם יפתחו את ספרו “בן יוחאי”, ועם משקל הספר, כי יקל ערכו, עד כי על כנף זבוב ינשא, ספר אשר ינקר את העינים כי מחברו בחלום ידבר, מבלי חשוב, כי יש עוד בעולם ענין, ושמו הגיון עד כי חרפה היא לאי דעת לענות עליו או אף לדבר בו דופי, כי מה ישתעשע עם ילד זקן עובר ובטל.
שני לו, יצא עוד איזה חסיד, מקובל שוטה באיטליה, אליהו נסים שמו, במחברת קטנה ככנף הפרעוש, בשם אדרת אליהו (ווילנא תרמ"ו תוצאה ב') ובאדרתו הגדולה אין די אף לכסות כנף הזבוב, וכפי הנראה מדבריו, חשב לצאת נגד החכם הגדול שד"ל ונגד ספר הנעלה “ויכוח הקבלה”. (ריגייו תריב") ולא טוב ממנו הוא השלישי בעל ספר “מגן וצנה” (חסר מקום ושנת דפוס. לפי הנראה נדפס בשטעטין או קאניגסבערג בערך בשנת תרט"ו), חושבים כי המחבר היה בסולבאך. ואם אמת היה הדבר, הלא ידענוהו למקנא לא חכם, אשר העיז להחרים את הגאון הנערץ ר' חיים פיליפאוועז על היותו מקיל. ספרו מגן וצנה ראוי היה להכתב ביד איזה מלמד דרדקי, ובאמת לא נמצא עד היום אף אחד בין כל הסופרים אשר שם לב אליו, כי אמנם חרפה היא אף להזכיר בשמו.
הנכבד בין כל הארבעה, הוא הרב ר' דוד לוריא מביחאוו ישן פלך מאהליוו אשר במחברתו “קדמות ספר הזהר” (קעניגס. תרט"ז) חשב לבנות חומה בצורה באויר בלי כל יסוד, מעשי או הגיוני. עד כי נקל מאד למחנה כבד של עשרה זבובים להפיל את החומה בנשיקת פיהם. אפס אחרי אשר המחבר היה רב נכבד, הנה כי כן ראוי הוא למענה, אף כי המחברת מצד עצמה איננה ראויה לזאת, כאשר יראה הקורא במשך הדברים.
הרב רד“ל, בעל הפירוש על “פרקי דר' אליעזר” נודע לי שמו עוד מימי נעורי בשבתי במאהליוו, הוא לא היה מקובל ולא חסיד רק מאמין בקבלה, כי כן היה לפנים דרך כל רב חרד, כי לולא האמונה, הלא יחשבוהו לכופר חלילה. הרב הזה שמע לפי הנראה איזה טענות מתנגדי הקבלה, הוא ידע כבר את הטענה הצודקת והאמתית, אשר בכחה לבד די למחות את כל ספר הזהר לבל ישאר ממנו שריד ופליט. הטענה, כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמר בכתב. ומטעם זה הלא לא מצאנו אף ספר אחד כתוב בידי אחד מחז”ל במשך חמש מאות שנה עד כלות דור רבנן סבוראי. והרב המחבר רד“ל מצא לו פתח לא פתוח לצאת מן המבוכה על ידי המצאה חדשה אך בלתי אמתית. כי אסור היה לכתוב דברי תורה רק בעברית, ולא בארמית, אף כי אין זכר למציאה זאת בכל התלמוד. חלום הוא, חלום שוא, בלי כל יסוד בדברי הימים, כי אמנם לוא התירו חז”ל דבר כזה, הלא הרשב“י לא היה האחד בין חכמי ישראל ובמשך שנות מאות ימי חבור התלמוד הלא היו חכמים לאלפים, ומהם גדולים מהרשב”י, ואיך יתכן כי לא נמצא אף מחבר ספר אחד – למשל ר' עקיבא רבו היה דורש כל ה“את”ן שבתורה, אשר לפי ההשקפה השטחית, אין זה דבר גדול, אבל באמת, יכל איש גדול כר' עקיבא לחבר ספר גדול ונכבד במחקרי מלות התורה, אשר במקומות רבים יכלה לעזוב את המלה “את” על פי סגנון שפת עבר, בר קפרא יכל לאסוף את כל דרשותיו ולעשות מהן חבור נפלא בלשון ארמית, חבור נחוץ להמון העם אשר באו לשמוע את דרשותיו רבה בר בר חנה יכל לאסוף את כל ספוריו המופלאים16 ולעשות מהם ספר נפלא בשם “פלאי הטבע, או נפלאות הבורא”. ולוא ספר לנו ר' זירא אשר ברא נברא, מאיזה חומר עשה את האדם, מבשר בהמה כשרה, או מעפר ומים, כתבנית הגולם בפראג, בריאה אשר לא יכל אף אהרן אחי משה רבנו לברוא רק עגל אך לא אדם בצלם אלהים. ור' זירא בלי ספק איש טוב היה, ולא מנע את הטוב מספרו לספר לנו כל פרטי האדם אשר יצר. הליכותיו עם אלהים ואנשים, מאכלו ומשתהו, ערך בגדיו, ושנות חייו, הכל כאשר לכל, ובלי ספק עשה כל אלה רק על ידי “חכמת הקבלה” וספר כזה הלא נכבד היה בעד המקובלים אלף מונים יותר מהזהר עצמו.
הרב רד“ל ידע כי בספר הזהר נמצאים דינים חדשים שלא נודעו לחז”ל, והוא ידע בלי ספק, כי המחדש דינים חדשים עובר על הלאו של “לא תוסיפו”. האמנם יכל רב גדול בתורה להאמין כי חז“ל לא ידעו את התורה הכתובה, עד כי השאירו מקום לאיש אחד לחדש דינים שאין להם כל מקור בתורה? ורשב”י ככל חכמי התלמוד הן לא מצאו כל ספר כ“י לפניהם, וכל אשר ידעו היה רק את אשר שמעו איש איש מפי רבו. וממי יכל הרשב”י לשמוע דינים חדשים אם לא מפי רבו ר' עקיבא, ואם הוא שמע זאת, הלא שמעו זאת גם תלמידי ר' עקיבא האחרים, אשר התלמוד מונה מספרם עד כדי כ“ד אלף. ואיש מהם לא ידע דבר רק הרשב”י, ורבו ר' עקיבא עצמו הלא נחל את תורתו גם הוא מרבותיו. וכלם לא ידעו ולא השמיעו דינים חדשים שאין להם כל מקור בתורה?
הרב רד“ל ידע גם כן, כי בפרשת יתרו נמצא בזהר זכר לספורי מלחמות הישמעאלים מאמיני מחמד. והלא דבר כזה ינקר את העינים, כי כותב ספר הזהר הוא איש מאוחר בזמן, ובכל זאת לא יבוש ללחוש על המכה, כי הרשב”י ראה מלחמות המחמדים בנבואה, דבר שאין לו כל ענין עם היהודים. והלא יותר נחוץ היה, לוא נבא רשב“י על גלות ספרד, גלות נוראה אשר נגעה עד לב היהודים בכל העולם כלו. הנבואה על שבתי צבי והמהומה אשר הסב במחנה ישראל, ועוד נבואות כאלה אשר יכלו להיות לעזר גדול לוא ידע ישראל האותיות לאחור. ומדוע לא נבא רשב”י כי יקום מזייף אחד ושמו ר' משה דליאון ויזייף ספר אחד בשם “הזהר” על שמו ר' שמעון בן יוחאי? אין זה, הלא, רק יען כי הרשב“י לא היה נביא מעולם, כי לוא נביא היה, הלא היה עליו לדעת למצער, כי שפתו, שפת ס' הזהר איננה ארמית, רק לשון עלגים, זארגאן מארבה מכמה לשונות. הרב רד”ל ידע בלי כל ספק את כל המון הזיופים בס' הזהר אשר הגאון יעב“ץ מצא את מספרם עד כדי מאתים ושמונים, והוא לא נסה אף לענות על אחד מהם. הרד”ל המתנגד לחסידים אשר ישב בביחאוו הקרובה לשקלאוו, אשר היתה אז עיר ואם בישראל, ושם, בעיר ההיא היה מרכז המחלוקת נגד החסידים, ובלי ספק ידע או שמע, את החרמות אשר הפיצו תלמידי הגר“א, ובתוכם הרב ר' בנימין משקלאוו. ובחרמות האלה נקראים החסידים המקובלים בשם “עובדי אלילים” (ראה מחברת זמרת הארץ, אשר הדפסתי בס' מפלגות בישראל. נויארק 8) ולא סוד כמוס היה בימיו את אשר הוכיח ראש סופרי ישראל ברוסיא. הריב”ל בספרו “שרשי לבנון” נגד קדמות הזהר, אשר הרים על נס איזה מאמרים מהזהר כתובים בטעם הנצרות, אשר אין איש בעלם אשר יוכל להכחישם. הלא אין זה רק, כי חפץ הרב רד"ל לצאת ידי חובת מאמין ולקיים “מוטב שאהיה שוטה כל ימי”.
כל מעריצי הקבלה לא מצאו עז בנפשם להתנצל בכל עת מלחמה, מבלי כל כלי נשק בידם, ואף גם כאשר יצאו גדולי חכמי ישראל בספרים מחוכמים מאד, כספר אר“י נוהם לרי”א די מודינא, נדפס על ידי פירשט לייפציג, 1841 (ת"ר, 8) ספר ויכוח הקבלה לחכם עמנו שד"ל.
ס' בחינת הקבלה לר' יצחק שמואל ריגייוו, (קרי רעדזיז הנודע בשם יש“ר (גורוציאה תרי"ב, 8). פראפאסער פראנק בספרו “קבלה” (נעתק עתה לעברית). ה”ר יעללעניק, וכל ספרי ד“ר רובין “סנחויתון” (מעשה בראשית) סוד הספירות, מעשה מרכבה, ס' המלאכים, (כלם נדפסו בהשחר) וכן ספרי ר”ד כהנא, אבן נגף אבן אפל, ואבן התועים, והתוצאה החדשה בשם “תולדות המקובלים”, ב“ח, (אדעססא תר"ע 8) ס' יקר מאד, וכן ס' תולדות הקבלה והחסידות לה' גאטלאבער, ועוד איזה אשר גלו ערות הקבלה והחסידות. וכנגד כל האויבים הנוראים הנזכרים, מצאו החסידים מגן בעדם בתבנית איש עור ופסח אשר העמידו על חומת הקבלה, את החסיד בלי חסידות, המורה בבית מדרש לרבנים מטעם הממשלה בזיטאמיר, האדון הר”א צווייפעל וספרו המגאל, “שלום על ישראל” אשר החסידים שלמו לו שני אלפים רו"כ בעד עמלו הבל, וספרו סנגור המלא הבלים וצביעות, כיד הצביעות אשר היתה טובה עליו בכל ימי חייו. והחסידים המקובלים לא יכלו למצוא בין כל המון חכמי ישראל, סופריו ורבניו, אף אחד אשר יקח על שכמו את העבודה להתנצל בעד הקבלה, ויען מה, יען שקר אין לו רגלים. ועל כן יסעו כל קדושיהם במרכבות, מקובלים קדושים! עד מתי תדברו כזב סלה?
לדבר אודות מתנצלי הקבלה והחסידות החדשים אלה משכילי החסידים ברוסיא, אחשוב לי לחרפה, בהיותם שכירים במחיר מיסיאנערים הבאים על שכרם, אשר אחזו בדרכי בעל “שלום על ישראל”, כי גם עמיו לא התוכחתי אף כי כתב נגדי בספרו “סנגור” להתנצל בעד הקראים, ורק פעם אחת אמרתי לו פא“פ בהיותי באדעסא, וכאשר נודע לי ברור כי לקח כסף מאת חכם הקראים ה' שלמה ביים, אמרתי לרא”צ, “בפעם הראשונה בהתנצלך בעד החסידים עליך היה להתמצל גם בעד נפשך לפני הגענעראל גובערנאטער בקיעוו. ועתה בקחתך שוחד מאת הקראים אין לך בעד מי להתנצל, כי פה אין פעאדאראו. ועתה עוד דרך אחרת פתוחה לפניך17 לקחת שוחד מידי המיסיאן להתנצל בעד הנצרות, לך והתראה עם הד”ר בנ־ציון, ואז יהיה החוט המשלש שלם.
יג. שקר גלוי בדברי הימים 🔗
לפי הנראה, נשבע אלהים בימינו לשמור רגלי חסידיו מהלכד בפח18 האמת.
ד' אלהים הטה להם חסד, ומנות חלק לנוצרי תורת מעזיבוז, לחסידי פולין (נוסח ספרד) נתן ספורי נשים זקנות כידו הרחבה, לחסידי גאליציען סכלות ועמי הארץ במדה מרובה וסכלות אין קץ. ורק לחסידי חב“ד (נוסח אר"י) נתן מנה אחת אפים. תרמית נכלי זדונים, וכל לראש גם עט שקר סופרים, סדרי וחכמות לאיאלע, ביחוד בימים האחרונים ברוסיא –, והם המה אשר הפיצו את השקר הגדול, כי סבת יסוד החסידות היתה, “כי הרבנים הכבידו עול התורה על צואר העם, עד כי נלאה נשוא”. ועל כן התפרצו החסידים להקל משא הרבנים. ובזה אמרו להתפאר, כי היו לרעפארמים כמארטין ליוטהער אשר התפרץ נגד עול הקאטוילים ברומי. ואמנם לוא התירו קדושי החסידים למצער בשר חזיר, מלאכה בשבת, לוא בטלו מילה, נשואי תערובות, יו”ט שני של גליות, אז יכלו החסידים להתפאר באמת כי גדולות עשו, והרעפארמים באשכנז ואמעריקא יכלו להודות להם חסדם. אפס, לפי הכלל המקובל באומה כי אין ב“ד יכול לבטל דברי ב”ד אחר, רק אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואיה הוא הב“ד של הגדולים אשר הושיבו החסידים, וב”ד של שלשה הדיוטים, כהקדושים מברדיטשוב, טשערנאבעל, ופרעמישליאן יכלו להתיר אולי לגרש פרעוש אחד בשבת. אך בעיקר הדבר, הוא שקר גלוי, בכל ספרי דברי הימים לישראל לא מצאנו כל ספר, מתי התאונן העם על רבניו אשר הכבידו עליהם עול התורה. ומה גם כי בדורות האחרונים עד יסוד ועד ד' הארצות, הלא לא עשה כל רב דבר חדש מדעתו, מלבד מה שקבל הועד. ומי יתן והיה לנו ועד כזה היום. ולפני מאתים שנה היה מספר היהודים באוקריינא כה מעט, דלים ובורים אשר שבו מעט מעט לקומם הריסות חמעלניצקי, עד כי לא מצאנו ביניהם אף גדול אחד בתורה. ובין הערים הנהרסות, הנזכרות בס' יון מצולה, אין כל זכר לעיר בשם “מעזיבוז” שנתקבלה עתה בפי החסידים (הודות לבעל שבחי הבעש"ט) לנצרת חדשה. רבני ישראל כאז כן עתה היה להם השו“ע לפסק הלכה, ורק איזה רבנים גדולים באמת, התירו להם לפעמים להקל נגד השו”ע, תחת אשר רבנים קטנים, פחדו תמיד לצאת מגבול השו“ע. אחרי אשר רק השו”ע עשה אותם לרבנים. ומהם אשר קבלו רק “התרת הוראה” בלי ידיעת חשן משפט. ובידיעה מעטה בתלמוד ופוסקים ראשונים. ומבין החסידים הלא לא היו רבנים בכלל, מלבד קדושים בורים. ואם קבלו רב באחת מערי החסידים, לא היה הרב מכת החסידים, מלבד בימים האחרונים בימי ממשלת ליבאוויטש19 אשר התיר לו האפיפיור הקטן להושיב רבנים ושוחטים אשר שלח הוא, מבלי הבט אם היו מוסמכים, או לא, ולמצוא רב מוסמך מילידי החסידים, נקל היה למצוא אולי בשמים ממעל, אך לא בארץ מתחת. כי בני החסידים לא הלכו ללמוד בישיבות וואלאזין, מיר, איישישאק וסאלאנט, כי מי יתיר לאיש חסיד ללכת ללמוד אצל הליטוואקים, המתנגדים האפקורסים? ואך שוא יתפארו החסידים ברבם וקדושם רש“ז מלאדי, אשר על שמו הדפיסו בימים האחרונים מין שו”ע חדש, אשר איש לא ידע ממנו בחיי הרש“ז. כי הספרים המעטים והרעים אשר חבר, הלא נדפסו כלם בחייו. ולוא השאיר איזה כתבים אחרי מותו (בדרך במלון נוצרי) הלא יכל בנו ר' בערעניו מניעזין להדפיס (אחיו השני משה המיר את דתו, ונעלם מעיני כל חי, כמו סגרה הארץ בריחיה בעדו) אבל גם אז לא הדפיסו מאומה. והחסידים הבקיאים ונודעים כבר למומחים בחכמת היד (הזיוף) וכדרכם בקדש, לקחו את הס' חיי אדם וחכמת אדם, וישנו בו איזה ענינים קלים, וידפיסוהו בשם שו”ע של הרב מלאדי, (ווארשא תקצ"ח) אף כי בימי חייו לא נודע רק חלק קטן על הלכות פסח. אף כי בעל החיי אדם עצמו לא נחשב בין גדולי התורה, כי היה האיש ר' אברהם דאנציג רק סוחר ולא רב. וכן עשו החסידים את ר' מענדעלי לגאון גדול ר“ל20 כי הדפיסו על שמו ספר “שו”ת צמח צדק”. ולא אתפלא רגע, אם ביום מחר ידפיסו ספר “יצחק ירנן” על שם ר' יצחק מלאנצהוט, או ס' “צמח דוד” על שם דוד מטאלנא אחרי אשר גם מחבר ס' שו"ת “צמח צדק” היה ר' מענדל מניקלשפורג. (אמסטרדם תל“ד, אלטדורף תקכ”ד), אפס בכל זאת לא יתכן לקפח שכר שיחה נאה של החסידים אשר הקילו עול הרבנים מעל צואר הכת, כי אמנם לא שמו עול תורה על צואר בניהם, כי לא למדום לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה, ולא גדלו תלמידי חכמים. וזה לכם האות גם היום באמעריקא, כי בין שני אלפים רבנים בארצנו אולי נמצא רב מוסמך אחד מבין החסידים, ותחת זה שרצו עתה בורים קדושים בנויארק כדי ארבה לרוב, והבא לבקר את הקדוש מטאלנא, יזהירו משרתיו לבל ידבר עם “הרבי” בדברי תורה, יען הרבי הוא איננו בן תורה, רק קדוש מרחם, ביחוד זקנו הצדיק הנודע לדראון עולם בפי כל יודעיו, תחת אשר אנחנו האמללים אשר לא זכינו להולד על ברכי חסידים. בהיותנו עוד נערים בני עשר, הלכנו רגלי ללמוד תורה בישיבות. קור וכפן לא עצרו בעדנו אף לנוס בסתר מבית הורים, ערום ויחף רק לשמוע דבר ה' מפי גדולי תורה, ראשי הישיבות בכל ערי ליטא. ועוד יותר בזאמוט (פלך קאוונא אז) ואני עד לעצמי כי כן עשיתי גם אני, אף כי הייתי יחיד להורי, ובבית אבותי לא היה חסר לי מאומה.
עתה יבואו נא סופרי החסידים, יגידו ויראו לנו איזה עול אחד הסירו מעל שכם כל היהודים (מלבד החסידים) עתה יבואו ויוכיחו לנו, כי הקילו את העול מעלינו, בשכין חד (לא חלק) אשר בדו להם. ואשר החמירו הרבנים לבלתי אכול בשר משחיטת החסידים מחשש טרפות על ידי שכין פגום אשר לא יתכן להרגיש מפני חדודו או ההיתר אשר התירו להפוך את בית אלהים לבית מרזח, לכבוד תקון הנשמה, או העול הכבד של קריאת שמע בזמנה, ותחת לשמוע תורה מפי הנציב בוואלאזין, או הגאון ר' אליעזר גארדאן בטעלז, ללכת לשמוע ספורי נשים זקנות מפי הוללים בווילעדניק או סאדיגורא, או לקנות ולמכור סחורות ידועות (ליודעי חן) בניעזין… את אשר ראיתי עוד בעיני בשנת תר"ל, בהיותי שם בבוא “בן המלך מליבאוויטש” לשבת על כסא מפטרא זקנו.
עוד דבר טוב אחד, אשר בו יוכלו החסידים להתהלל, ובצדק כי השליכו מעליהם עול הרבנים, והוא, כי קימו וקבלו עצת התלמודי “מנעו בניכם מן ההגיון” ר“ל מחכמת יון. והחסידים עוד יתרה עשו כי מנעו את עצמם ובניהם מלהגות בכל ספר שיהיה תורה או חכמה, הגיון או סכלות, כי אף את העוואנגעליום הקאפוסטי לא יקראו. ואינם יודעים מה שכתוב בו. והשם “שבחי הבעש”ט” די להם להאמין בקדושים, ועיני ראו זה עתה בנויארק, בראשית שנת תרפ“ז כי הובא ס' שבחי הבעש”ט, התוצאה החדשה על ידי המקובל הקדוש ה' האראדעצקי למאות חסידים. ואיש לא מאמין גדול העיר את רוחם על האולת על חשבון הבעש“ט אשר התפאר כי אשה עצורה לו זה ימים רבים והוא פרוש. והבעש”ט אומר “וא”ת (ואם תאמר) הערשעלע בני? וי“ל על פי הדבור. החסידים בשמעם זאת, צעקו מכאב לב, כי שקר הוא. רק האפקורס האראדעצקי הוסיף זאת נופך משלו. והאיש המביא את הספר נאלץ ללכת ולמצוא שבחי הבעש”ט ישן נושן, ואמנם מצאהו אצל המו"ס שפיגעל רחוב לודלאוו. ובראות החסידים כי האראדעצקי לא הוסיף מאומה, ואיננו אפקורס חלילה. שככה חמתם כמעט, אך נשכו את בשרם בשיניהם מבשת, וישתקו.
מלבד העמל בקריאת ספרים, ומלבד העמל היותר גדול עוד ללמוד לדעת קרוא בספר, הנה חשכו להם את הכסף הנחוץ לקנות ספרים. וזה חזון יקר כי יקנה חסיד איזה ספר כי אם אין קורא אין קונה. מלבד אולי איזה צעירים אשר בחסידות געלה נפשם. והמה, אולי אחד ממאה אלף. אבל תחת זה יזילו כסף וזהב לקדושיהם הבורים, וכל אחד מהם אשר הציג כף רגלו על אדמת קאלומבוס רק שנה אחת, יצא מפה וכיסו מלא כסף וזהב. ורבים מהם עשו עושר ונשארו בארץ, כי ראו לפניהם כר נרחב מלא דשן, די לחיה ולבהמה. ותמצא הארץ חן בעיניו לאכול מפריה ולשבוע מטובה בלי עמל כפים, ולבלי תת ידים להחסידים להכזיבני אמרתי להזכיר בזה קדוש אחד אחוז מאלף, והוא הרבי מגור אשר אסף ספרים הרבה. ובשנת תרל“ז הראו לי בווארשה רשימה נדפסה באותיות רש”י מכל הספרים אשר יבקש הרבי לקנות, ספרים יקרי המציאות באמת, אשר לפי הנראה ברור, היה מחבר הרשימה איש יודע ומבין בספרים. וזה היה הראשון והאחרון אשר ראיתי או שמעתי בין כל כתות החסידים בתבל. ויודעי ספר המעטים ביניהם לא יקנו אף ספרי חסידות או קבלה, וגם שם הספרים לא יחושו לדעת. ופתגם בפי חסידי דרום רוסיא לכנות את הספר בשם “ספאלניק” (ר"ל מפיל תרדמה) כי לחפץ אחר לא יכון כל ספר רק להפיל תרדמה על עפעפי איש אשר לא יוכל לישון.
הנה כי כן אקוה, כי לא הפרזתי על המדה, בהוכיחי ברור כשמש, כי שקר יתפארו סופרי החסידים, כי הקילו משא הרבנים מעל שכם העם. ורק טפה אחת קטנה, קצת אמת יש בזה, כי החסידים עצמם השליכו באמת עול הרבנים מעל שכמם, אבל בזה לא הרויחו מאומה, כי היו עבדים שפלים קדושים בורים, אשר יוליכום בתהו לא דרך. ואני רשמתי את הדברים, למען ידעו הקוראים התמימים, כי עט שקר עשו להם סופרי החסידים, ומהם צעירים אשר התחילו לכתוב גם ספרי תולדות ישראל. וכתוכיים יביעו ידברו, יגמגמו בלשונם איש איש מאשר שמע מפי רעהו מבלי חקירה ודרישה, כי לא לחסידים מחקר, ולא לקדושים בינה. ואתם מליצי הבעש“טיזם, הלא תבשו הלא תכלמו, כי כמני ידעתם כי פעלכם מאפע, אחרי אשר גם נער קטן יבין כי שכורים אתם הבאים על שכרם. ועליכם לדעת כי כל איש דעת לא ישים לב לערמתכם, כלם, אי נקי, כלם יבינו, כי לא מפי מיסיאנער תצא אמת, אחת היא, אם מיסיאנער לנצרות או בעש”טית, ולמה זה הבל תהבלו להונות, עם ה' בתעלוליכם? עד אָן תהבלו, עד מתי תבקשו כזב סלה?
כלימת עולם לכם אם לא תשובו מדרככם, חרפת נצח לא תמחה. אכן, שקר אין לו רגלים, אבל מה טוב היה לוא היה חסר ראש.
יד. המדע והאמונה 🔗
(שתי קצותן אכלה האש).
ישנם בנו חכמים – טפשים המאמינים בכל לב, כי כבוד גדול הוא לנו לתפאר, כי בני ישראל “מאמינים בני מאמינים המה”. החכמים האלה טרם השכילו להבין, כי לוא היינו “מבקרים בני מבקרים” היינו מאושרים הרבה יותר מהיות מאמינים בני מאמינים, כי לוא ידע המאמין כי גם אביו היה פתי מאמין, אז לא היה מתפאר בסכלותו גם הוא. בני המאמינים הביאו עלינו צרות ותלאות אין קץ באמונתם הבל, בלי אמונה לא יכלו משיחי שקר למצוא אזנים ארוכות ללכת אחריהם, בלי פתאים מאמינים לא יכלו מקובלים נוכלים וטפשים להונות עם ד' בסכלותם ותרמיתם, בלי אמונה מצד היהודים, אולי לא יכלה גם הנצרות להרים ראש, כי לוא הינו מבקרים לפני אלף ושמונה מאות שנה, בראשית צמיחת הנצרות, ולוא יצאו אז היהודים להכחיש את העלילה, כי בן נולד לנו בעיר תהו, שלא היתה עוד בעולם, לא הכחישו כי בני אלהים אין בישראל, או כלם הנם בני אלהים אף אלה הכופרים באלהים, לוא יצאו אז במחאה גלויה, הלא לא מצאה עוד יד הנבל המזייף אייזעביוס להראות קבר ישו בגלגלתא, בשנת 325 לספירת הנוצרים, ולא יכל לזייף עוד את ספרו של יוסף בן מתתיהו (יאזעפוס) להוסיף בו שקר גדול כזה. לא נמצא בנו עד היום אף מבקר אחד אשר יאסוף את כל המאמרים הקטנים, המלות האחדות המפוזרות בתלמוד המזכירות את הנצרות ולהוכיח מהם ברור כשמש בצהריים, כי חז"ל לא ידעו מאומה אודות ישו והנצרות רק מפי איזה שמועות רחוקות, בלי כל תכן ואמת, והנוצרים עצמם אף בזמן הזה לא מצאו כל חפץ במאמרים אלה, כאשר הסכינו לעשות שנהב מזבוב.
לוא מבקרים היינו, תחת מאמינים בני מאמינים, אז לא לקחנו על שכמנו משא דבשת גמלים אשר עמדו עלינו המון הוללים, מקובלים, מטורפים, משוגעים, נוכלים, בעלי שמות, קדושים, מגידי בעלטה, עם כל המון ספרי הבלים, שקרים, זיופים, מעוננים ומכשפים אשר הוליכו עם ה' תועה ואשר המיתו בו כל רגש שכל אדם בריא, עד כי תמצאו בין ההמון אנשים לאלפים הכופרים באלהי ישראל ותורתו, ומאמינים בשדים, רוחות, קדושי החסידים ובעלי שמות, וההרגל אשר השחיתה האמונה הטפלה אף טעם אנשים בעלי דעה, ובתוכם גם סופרים, עד כי לא ידעו עוד להבדיל בין ספר מדעי באמת, לספר מלא עינים כמלאך המות, אם המחבר יודע לאחוז את העינים, להזכיר בשם ספרים שונים, אשר לא קרא מעולם, או ראה רק את “שער הספר” וכותב בכל רגע (עיין בספר Zur Geschichte der Dumheit. P. xxxxxx Berlin 1989.8. מפלסוף המהלל ה' פראנץ דומקאפּף. ועיין עוד, עוד וכו'. וזאת יחשבו סופרנו “המודרונים” לספר מדעי, כמו שהעיד קלויזנער עצמו על ספרו המזוהב, הטמא “ישו הנוצרי חייו ותורתו”, אשר הדפיס שנית עם הוספות שקרים וזיופים חדשים, וספר מדבר בשפה ברורה, בהגיון, אשר כל איש דעת יכל להבינו על נקלה וימצא בו את האמת הברורה, ספר כזה איננו ספר מדע בעיני המודרונים הצעירים. ספר בלי אחיזת עינים, בלי שפה בלולה, בלי מליצות אץ קוצץ, איננו שוה אף להביט עליו. הנה כי כן השחיתה האמונה העורת גם טעם המדע, עד כי קשה עתה להבדיל בין שבחי הבעש“ט תוצאה חדשה של ה”ד“ר האראדעצקי,” (בלי ספק קבל תואר ד. ד. ד. (דאקטאר דער דומהייט) ובין “ישו הנוצרי חייו ותורתו” או ספר חסידים תוצאה חדשה (ע"י מקיצי נרדמים) וכל אלה באו עלינו, יען טפשים מתפארים, כי אנחנו בני ישראל הננו מאמינים בני מאמינים בחשבם כי אחת היא עם הפתגם “כי הננו רחמנים בני רחמנים”, שהוא כבוד באמת.
מגפת תוארי “ד”ר" בעד כל מחברת מלאה “הבל מדעי” הגיעה כבר עד “שער העפוש”. וכל לץ מודרוני אשר הגיש לאיזה אוניווערזיטאט, או בית חרשת מעשה לרבנים איזה “דיססערטאטיאן” בת עשרה דפים, המדברת באיזה שפה איירופית בלשון מדעית, אודות “המכנסים של רב פפא”, ארכם ורחבם, כמה כפתורים, תפירות, סדקים ובקיעים, ובעד החכמה הגדולה הזאת יקבל תואר “ד”ר לסכלות" בלי עמל. הנה כי כן, אולי נכון הדבר, כי נגיש גם אנחנו כל המון בית ישראל, דיססערטאטיאן פרטית אודות “הקבלה המדעית” והפלוסופיא של הבעש“ט, גל של הבל גדול, ולקבל תואר “ד”ר למאמינים בני מאמינים” על שם “כנסת ישראל”. ואז נהיה כלנו דאקטוירים לפלוסופיא וסכלות בלי עמל רב, האין זאת אחי?
האמונה בכל הבל, היא סחורה עוברת לסוחר. בזול גדול, כמעט חנם, בכל עיר וכפר תמצא בלי עמל, בלי מחיר ובלי דעת. ודורשיה רבים, לא יספרו מרוב, תחת אשר הדעת לא על נקלה תמצא, דורשת עמל רב ועבודה קשה, עבודת הלב והנפש, ושנות עבודה לא מעטה, כי על כן כבר אמרו המושלים כי המלה “עם” נמצאה ביחיד, וגם ברבים, כמו “עמים”. כי כן העיד הכתוב: “כי הן רבים עתה עמי הארץ”. תחת אשר המלה “שכל” נמצאה רק ביחיד, יען “כי לא רבים ישכילו” (רמא"ג באחד מספריו) ומטעם זה רבו מאמיני הקבלה, ומעטים היו החכמים מבקריה, מהם אשר מאנו לבלות את העת לבהלה, בחשבם אותה להבל וריק, ומהם אשר לא ידעוה ולא חפצו לדעתה. באמרם, כי רק תורה אחת לנו, אשר צותה עלינו “לא תוסיפו”. ובזה די להרחיק את הקבלה, לוא גם חכמה היתה באמת, ומה גם אולת קשורה בעבודת אלילים, תחת אשר תורת ישראל וחכמתה די רחבה ועמוקה לבלות בה שנות כל חכם אמתי, אבל עתה עם התפשטות הנצרות בין המון הצעירים הבורים בישראל וביחוד באמעריקא, הנני חושב למצוה רבה על כל חכם אוהב עמו, לאמר גם להקבלה, פה עמוד! הלאה אלילית! צאי לך! כי בבית ישראל לא יכירך עוד מקומך.
טו. הקבלה בצה עמוקה. 🔗
אמנם פתי יאמין לכל דבר, אך לעולם לא יאמין כי פתי הוא, כי על כן קשה למצוא איש תבונה אחד בין כל המון החסידים, הפתי יאמין כי “הרבי” הוא קדוש מרחם, אף אם הוא עם הארץ גמור, הפתי מאמין, כי כל קדוש לחסידים הוא מקובל, אף אם לא ידע פירוש המלות מסדור התפלה. הפתי לא יאמין כי הרבי הבור הוא נוכל פשוט, צבוע ורודף בצע מעשקות, ואם אלף פעמים תכתוש את החסיד במכתש ישאר חסיד פתי, המאמין כי על פי הקבלה יוכל הקדוש להפוך את העולם לתהו ובהו, אף כי לא יתכן להכחיש, כי ראיתי בין החסידים גם רבים היודעים ומבינים את כל החלאה אשר בבצה, אבל נוכלים וצבועים המה אשר עשו להם את הצביעות לפרנסה, והמה הלא רעים המה אלף פעמים מהחסידים הפתאים התמימים, הרמאים הנוכלים יודעים כל מה שנמצא בבטן הבצה העמוקה, המה יודעים, כי מלבד, בלויי סחבות, גזרי עץ רקוב, שברי כלי חרס, ועוד חמודות כאלה יותר לא העלה איש מן הבצה, אף אם ירד אל עמקי תהום, אבל הפרנסה, אם כל חטאת, לא תתן לנוכל וצבוע להביט בעינים פקוחות על דרכו, כל עוד אשר ברק הזהב יעור את עיניו.
טז. האב, הבן ורוח הקדש (חכמת הנצרות) האב, הבן והנכד (חסידות) 🔗
(ויאמרו העצים אל האטד לכה מלכה עלינו). (שופטים)
על שלשה עמודים חזקים, מצוקי ארץ, עולם החסידות עומד, השקר, הפתי והבור.
אם לא התול נחמד הוא, כי ברגע אשר ישמע החסיד מפי איזה הולל, בור ומכזב, הקורא את עצמו בשם קדוש או צדיק, כרגע יתארהו בתואר “רבי”, תחת אשר כל נער יהודי יודע, כי בתואר זה נתאר רק את הרב המורה תורה לבני עדתו, או “המלמד” מורה תורה לצעירים, ראש ישיבה וכדומה. אך אם נפגוש איש עני ואביון ובתרמילו אין אף פתותי לחם למלא נפשו כי ירעב, ואותו נתאר בתואר “נדיב”, האין זה רק התול נחמד ושחוק לנערים או לועג לרש?
כל הולל אשר אחת נשבע בקדשו להיות צדיק וקדוש. די לו, אם יקח לו “גבאי”, ילבש מעיל משי לבן, קורץ בעיניו, ועיניו לשמים תצפינה, ידבר איזה מלים בלתי מובנות, והגבאי משמיע בקול רם, “הרבי שלנו יליד עיר רחוקה, הוא עיר וקדיש מן שמיא, קדוש עליון, אחד מזרע המלוכה בפולין או גאליציען”. וכרגע יודעים כל תושבי העיר הקטנה, כי יונה צלויה נפלה אל פיהם. ויבקשוהו להשתקע בעירם, בדעתם, כי ככל “רבי” מביא פרנסה אל העיר, מרוב אורחים הבאים אל הרבי מקרוב ומרחוק. ולוא גם ידעו כי כל הענין הוא שקר, הבל הבלים. אך בזה הן לא יאבדו מאומה והפרנסה היא בטוחה. ואם יאמר איש להוכיח משוגתם או יעיד כי יודע הוא את “הרבי” לנוכל ואיש מרמה, לא ישמעו לו או גם יגרשוהו בחרפה. ולהרבי יכינו מעון יפה. יעמדו לפניו כעבדים לשרתו, בתקותם, כי מזה יהיה חלקם שמן, ובני העיר יפרסמו את שמו ברבים, יספרו עליו נפלאות גדולות, שקרים אין מספר, ובעוד מעט ינהרו אליו פתאים מאמינים, מכל עבר ופנה, ואיש איש יביא לפניו מכאובי לבו, ואם הרבי לא יצליח בהבטחותיו שקר, הלא מענה נכון כבר בפי החסידים, כי ה' חפץ דכאו. והרבי הלא עשה כל מה שבידו לעשות. התאבק עם כל שרפי מעל. כבר נסה השבעת שדים ורוחות, קמעות ולחשים, אך השטן גבר עליו, ולהאמלל אין דרך אחרת רק להכנע ולקוות לחסדי השם, הרבי כבר יושב על כסאו בטח, הונו יגדל מיום ליום, כי ינהרו אליו פתאים לאלפים או גם לרבבות, וכל אחד יביא לו מנחה, ולכל טפש יבטיח לאכול מדגן השמים, והוא עצמו אוכל משמני הארץ. והיה אם בן או בנים לו, יסמוך את ידו על ראש הפר, והבן יהיה לקדוש. ואם נכד לו, יברכהו גם אותו, בן לילה, והוא קדוש, בן קדושים, נין ונכד לקדושים, וכל אחד מבני משפחתו יהיה לקדוש, וימצא לו או יבחר לו איזה עיר לשים בה משכנו, והוא מאושר. על הרועים הרעים חרה אפי.
יז. הכתות בין החסידים. 🔗
תולדות הכתות הדתיות, ככתות המדיניות, הסבה אחת היא.
תאות הממשלה.
איש אחד, אמיץ לב או עז פנים המבקש ממשלה על העם, אשר לא יוכל להשיגה, ימצא תנואות על המושל או פקידיו, קורא ומטיף אל העם להתקומם נגד המושל ומשפטיו, ותמיד ימצא לו מקשיבים לקולו. מאמינים, לפעמים קלי דעת, ובכן ויסד לו כת מיוחדה, והוא עומד בראשה, והכת נקראת על שמו, זה הוא חק עולם.
כל דת או אמונה בתבל תתפאר כי נתנה מן השמים, ועל כן, על כל מיסד כתה דתית חדשה לעלות השמימה, ולהביא משם סבות ותנואות להתנגד אל הדת הקיימת. וכל המרבה לספר שקר ממרום, יגדל כבודו בעיני פתאים מאמינים. ומה גם אם חנן המיסד בפה חנף ושפת חלקות לקחת לב העם. ואם הוא נוכל ערום יאסוף במכמרתו גם נוכלים צבועים הבאים על שכרם מכיס העם, העם, הפתי הגדול, והצבועים יהיו לתלמידים מספרי נפלאות המיסד המושל בשמים. ובאופן זה נוצרה הנצרות גם האסלם. אפס אם המיסד הוא אחד מסלת העם וחסר כח לב, וירגיש בנפשו כי העם לא יתן בו אמון ללכת אחריו. ומחפצו הכבד למשול לא יוכל להתאפק, אז ימצא לו עצה עתיקה להתלות באילן גדול. והוא הוא רק התלמיד אשר זכה לראות את פני רבו, והוא הוא אשר למד מרבו חקים ומשפטים חדשים, ואם לא ימצא אילן כחפצו, יברא לו אילן שלא היה בעולם. והעם, הפתי המאמין לא יחוש ולא ירגיש כי יוליכוהו תהו לא דרך, והולך אחריו כבהמה בבקעה. והתלמיד המיסד האמתי יהיה תמיד לראש המדברים.
כן היה וכן יהיה עד עולם, “כת החסידים”, מעולם לא נוסדה כת בשם זה, כי אין זכר זה בדברי ימי ישראל. אבל ההיולי הראשונה היתה, כת שבתי צבי, וש“צ היה גם המיסד הראשון לכל “הכתות” אשר יצאו מבטן הקבלה. והמקובל יעקב פראנק הביא את תורתו לפולין, וימצא לו מאמינים רבים, ורק אחרי המרתו עזבוהו רוב מאמיניו, אשר לא חפצו להמיר דתם. ואיזה אלפים מהם אשר נשארו באמנה אתו, נאלצו להסתיר את דתם ואמונתם, אך הרוב מהם נפלגו והיו למפלגה מיוחדה, מאמיני קבלה ככל תלמידי פראנק, ויהיו לכתה מיוחדה, ויקראו להם בשם “חסידים” בלי כל מיסד ומנהל, אפס גם זנב הנחש לא יתנועע זמן רב בלי ראש, וכלם ידעו את הכת רק בשם פראנקיסטים. (עדי כי עוד בשנת תק"ס לא נקראו בשם חסידים, והגאון בעל “תשובה מאהבה” קורא אותם תמיד בשם פראנקיסטים או שבתי צבי). ובכן נאלצה הכת למצוא לה מיסד אחר, יהיה מי שיהיה. והנוכלים הצבועים בדו להם שם איש שלא היה ולא נברא, אשר קראוהו בשם ישראל בעל שם. ולמען הבדילו מכל בעלי השמות הרבים אשר שרצו כצפרדעים ביאורי פולין בעלי שמות בכח הקבלה, ועל כן הוסיפו על שם אלילם תואר “טוב”. ואולי חשבו להעיר בזה, כי יש גם “בעל שם רע” ורק אלילם הוא בעל שם טוב (בעש"ט). וקדושי הכת הראשונים מעולם לא הזכירו אף ברמז, כי הבעש”ט היה מיסד הכת בעוד אשר כל הקדושים עצמם, בכל עיר ועיר כל אחד התנשא למלוך, אחרי אשר אין אחד אשר יכל להתפאר כי ראה את הבעש“ט, או היה תלמידו. וכל הולל קדוש אשר מצא אזנים ארוכות להאמין בו, היה לאליל עומד ברשות עצמו, על חשבונו, כל קדוש ראה מראות אלהים, כל קדוש היה לנביא מגיד עתידות, כל קדוש פוקד עקרות, עושה נפלאות גדולות בשמים ובארץ, ורק אחרי כן, אחרי צאת העוואנגעליום לחשך, והבעש”ט היה לאליל על כל האלילים, רק אז, החלו הקדושים להתפאר כי התראו פנים עם אלילם הכול, שם ברקיע השמים, וברבות הנוכלים רבו הקדושים, ואיש מהם רודף כבוד ובצע התקנא ברעהו, איש איש מהם שלח מלאכים, לא לבד לאסוף כסף “המעמד”, אבל, וביחוד להסית ולהדיח המון מאמינים, וכן הצליחו באמן. וכל הולך על שתים, ולבו לב טפש ואזניו ארוכות, כלם נספחו אליהם, עד כי היו למחנה גדול. והקדושים הצדיקים אשר רבם ככלם היו והנם גם עתה עמי הארץ, בורים פשוטים, אשר לא ידעו להכין די תבן ומספוא לחמוריהם, אנשים בלי תורה ובלי חכמה, ומבלי דעת מאומה בדברי ימי ישראל, הנה נאלצו להכיר את הבעש“ט לראש כל הכתות השונות, אליל כל האלילים, והמה, הצדוקים, כלם המה תלמידיו, ואת תורתו למדו מפי העוואנגעליום “שבחי הבעש”ט”, וממנו למדו לשקר איך לעשות מופתים בשמים ובארץ, ואם לפעמים נמצא בין הקדושים אחד יודע ספר מעט, השתמש בידיעתו זאת ויתנשא על האלילים הקטנים אשר סבבוהו, עד אשר היה להם לראש, והאלילים האלמים קטני ארץ אלה נאלצו לכוף ראשם ולכרוע ברך נגדם, ולפעמים הרויחו בזה כי התפארו להיות תלמידי האליל המפורסם לגאון וצדיק.
הכתות הרבות בין החסידים נוסדו באופן זה.
ראשית דבר יבחר לו הקדוש עיר קטנה לשים בה משכנו, רחוקה מאדם וקרובה אל אלהים, רחוקה מתורה ודעת, כי כן “אמר אלהים לשכון בערפל”, ומלבד זה, הדבר כבר בדוק ומנוסה, כי בעיר גדולה גם הסכנה מפני “עין הרע”. והלצים האפקורסים יוכלו להחרים את כל העולם חלילה, על ידי מלשינות לפני הממשלה. ובני האדם בכל עיר גדולה, המה מטבעם קטני אמנה. ואיך יזרעו זרע חסידות על צחיח סלע?
הצדיק שולח מלאכים לכל הערים הקטנות סביבו לאסוף חסידים אשר ישלמו “מעמד” שנתי. ובכל עת צרה יבאו אליו לשפוך שיחם, וישלמו “פדיון”.
הצדיק מתאמץ והגדיל כבודו ופרנסתו. ונוסע אל הצדיק הגדול אשר כבר קנה לו שם בערמתו. יושב אצלו איזה ימים או שבועות ללמוד ממנו תורה. לא תורת משה הכתובה או המסורה, לא! סחורה כזאת אין בבית מסחרם, הוא למד קבלה, איך לקבל פדיונות, ולהבטיח לכל עקרה כי אלהים יפתח את רחמה, ולעגונה כי תלד שבעה. ואם בנים ובנות לקדושים, יתחתנו ביניהם, והיה הצדיק הקטן מחותן עם הצדיק הגדול, ואחרי שובו אל ביתו או כפרו, יביא עמו אמתחת מלאה עצה ותושיה. ועם זה יגביה עד שמים שיא “רבו” הגדול והקדוש, ומספר עזוז נפלאותיו בשמים ובארץ. והוא התלמיד, הלא התחמם לאור תורתו, ונצדק קודש.
הנסיון הראשון נודע לנו – לא מפי דברי הימים חלילה – רק מפי החסידים עצמם, כי מיסד כת חב“ד רש”ז מלאדי שמע שם האדמו“ר ר' בער ממאזריטש, או בעל “תולדות יעקב יוסף” ויבוא מלאדי – או לאזני, לקחת מפיו לקח, והוא הוסיף על השמועה, ורש”ז ראה מראות אלהים דרך ארובות השמים אשר היו פתוחות תמיד בכל ערי וואהלין, ובשובו לביתו נחה עליו רוח אלהים ויהי לצדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ובהיותו גם יודע ספר – לפי הנראה הרבה יותר מכל רבותיו – הנה נתעלה פתאם ויהי לאליל גדול וראש לכל חסידי חב“ד, ובו יתפארו נגד כל קהל הצדיקים הבורים, כי לא קם כמהו. ומלבד בניו ונכדיו לא מצאו חסידיו חפץ בכל האלילים האחרים, בני רש”ז ונכדיו כלם ירשו נחלת אביהם, וכלם ישבו על כסא קדשו, כלם מלבד בנו משה אשר המיר דתו,21 כלם צדיקים, כלם קדושים, נכדים ובני נכדים עד סוף כל הדורות. וכן היה להם לחק עולם בין כל משפחות הצדיקים הקדושים, ואז אשת הצדיק ילדה לו בנות, אז תהיינה לנשים רק לבני קדושים אחרים, כאשר יעשו גם מלכי ארץ להתחתן רק עם זרע המלוכה, ובאופן זה נקשרו הקדושים איש ברעהו, וכל הקרוב אליהם יהיה הוא ומשפחתו קדוש.
יח. חסידי פולין וחסידי חב"ד. 🔗
עפה, כי לא כח לב, רק כח הזרוע יחסר לי לעת זקנתי לתאר את כל דרכי החסידים, וביחוד קדושיהם המפוזרים בכל קצוי תבל, אחרי אשר החסידות כבר דגרה ביציה ותלד נחשים וצפעונים בכל גל של אשפה, עד כי בשלש קלשון אשר בידי, אין די כח לגלות את כל האשפתות, אשר על כן אמרתי לגלות רק מעט מאלה אשר ראו ברוסיא ארץ מולדתי. ובכן לא אדבר פה מחסידי גאליציען אשר על סופרי הארץ ההיא החובה לטהר את ארצם מן החלאה וגלי האשפה הגדולים אשר צחנתם כבר עלתה באפנו מעבר לים, וחובה קדושה על הסופר הנערץ ה' בראנדשטאטער וחבריו להרים מכשול ודרך עמם.
במספר חסידי פולין נחשבים, כל החסידים בעשרה פלכי פולין גדול, כל פלכי וואהלין, רוסיא הקטנה (קיעוו פולטאווא וצערניגאוו), פאדאליען, בעסאראביען, ומספר ידוע גם בפלכי רוסיא הדרומית, ומספר ידוע גם בפלכי הוראדנא ומינסק. חסידי ארצות אחרות לא נחשבו בחשבון חסידי פולין, כמו חסידי גאליציען ורומעניען. כי נבדלו בשפתם הזארגאנית, כמו בקריאתם בתורה, במנהגיהם ובכל תהלוכותיהם, ולהם היו קדושים ואלילים אחרים, ולא ידעו איש את אחיו, ורק אליל כל האלילים (הבעש"ט) חשבו גם הגאליציאנים להם לאלוה, ואי אין את נפשי לדבר אודות אלה האחרונים אשר לא תכנתי את רוחם לכל פרטיהם, והחובה על סופרי הארץ ההיא היודעים אותם יותר ממני לדבר אודותם.
חסידי פולין הכי טובים – בין עשר מכות – המה בפולין גדול, יען ביניהם היו גם יודעי ספר, ובערים הגדולות קבלו רבנים מפורסמים, אף כי לא היו חסידים, ורבם מהם אשר ידעתי פנים אל פנים, כמו הרב רא“ח מייזליש בלאדז, שני האחים דיסקין בבריסק ולאמזא, ר' שמואל מאהליווער, הגאון מלבים (לונטשיץ) רד”ב מייזליש וגעזונדהיט בווארשא. ר“י בכרך בסייני, פלק, ר”ז מקוטנא, ר“א וואקס, שפירא במעזריטש, ר”ח פיליפאפאווער, ועוד. ולפעמים חדרה ההשכלה גם בין חרכי החסידות החשוכה, עד כי יתכן היה ליסד אף בית מדרש לרבנים בווארשא, מטעם הממשלה. אך הבית ההוא לא האריך ימים, יען רוב תלמידיו לא נתקבלו לרבנים מטעם הממשלה, כמו ברוסיא, וכמעט כל התלמידים המירו את דתם, ולאושר חסידי פולין – אף כי הם חשבו זאת לאסון גדול – ישבו רבים מבני ליטא בפולין, וביחוד בפלכי סובאלק ולאמזא, וביניהם יודעי תורה רבים, גם סופרים ומשכילים, תחת אשר בפלכי וואהלין, צערניגאוו, פאלטאווא, קיעוו, פאדאסלק, ובעסאראביען אשר התישבו שם אחרי גזרות ת“ח – ת”ט. וגאנטי שר“י רבם ככלם היו בורים, והליטאים לא חדרו לערבות אוקריינא עד הימים האחרונים. וכל בן ליטא היה קוץ מכאיב22 בעיניהם, עד כי גם רבנים מוסמכים לא לקחו להם וישתפקו ברבנים בורים מאגודתם. ויהיו לקנאים גסים מאין כמהם לרוע. ועל כן רחוק היה באמת למצוא יליד ליטא בעריהם, עד אשר נוסד בית המדרש לרבנים (מטעם הממשלה) בזיטאמיר, בשנת תר”ג. ויהודי ליטא נהרו אליהם רק בשנת הרעב (תרכ"ז) כי גדל הרעב בזאמרט. ואני ישבתי אז בצערניגאוו, עיר מלאה בורים ונעוי לב בעת ההיא, אשר עשו להם שם גדול לחרפה ולשנינה, על רוע לבבם אשר הראו לאמללי ליטא אשר עזבו את משכנותיהם בל ימותו ברעב. ואני עזבתי את עבודתי מכל וכל כמעט, ואהיה טרוד יומם ולילה לדאוג בעד אחי האמללים והגולים אשר נהרו דרך העיר ההיא למאות ואלפים, ורק מעטים מהם נשארו בעיר היונה ההיא.
כת חב“ד הצטיינה ברשעתה נגד הגולים האמללים בכלל, ונגדנו אפקורסים בלי כל אמונה ודת. ורבם ר' פרץ בראשם. וחסידי חב”ד עלינו. ומה גם בראותם כי יסדנו אגודה לבנות לנו בית תפלה אשר בו נתפלל בנוסח אשכנז, הלשינו עלינו כי הננו מורדים, פליטים, אפקורסים בלי כל אמונה ודת. ורב ר' פרץ בראשם. וחסידי חב“ד אדוק ה' חיים חלפן הצטיין בכזביו, והנני מזכירו רק למען ישאר שמו לדראון עולם. בין כתות חסידי פולין וחסידי חב”ד עומדות בתוך עוד כתות אחרות, ולכל כת אליל מיוחד, כמו כת אהרן מקארלין אשר נהג את ממלכתו ברוב הדר וגאון, ויעש לו שם גדול בין אצילי הנוצרים, וירוממוהו בקהל עם, כי הוא מומחה גדול בסחר הסוסים. ואל כל שוק גדול (יריד) בארץ, שם הופיע ברוב גאונו, והוא עצמו בחן את כל הסוסים הטובים, ויהי הקונה היותר גדול תמיד, והחסידים התפארו כי בארות הרבי נמצאים תמיד יותר מאלף סוסים נבחרים. וכל האצילים הנוצרים, יבואו אליו לקנות ממנו סוסים, והקדוש יוסף הון רב, גם מן הסוסים, גם מן “החמורים”. (ראה מאמר המשורר יהלל בשחר, אודות “הינוקא בסטאלין”).
כת הצדיק ר' ישראל מווילעדניק (עיין ס' שארית ישראל, אשר הדפיס הצדיק מיכאל לוי פרומקין, ראדקינזאן) על שמו. כת ר' אהרן שטראסעלער, (פלך מאהליוו) תלמיד רש"ז מלאדי, אשר התנשא למלוך אחרי מות רבו, בטענה, כי הבן היורש ר' דובער הוא עם הארץ, אבל לא הצליח, כי הכת אשר יסד לא גדלה מעולם. ורק בית תפלה אחד לה במאליוו, על שמו, בחלק העיר דובראווענקא. עוד כת אחרת בקאידאנאוו, כת משוגעים בקאצאק, וכתות רבות יוצאי ירך ר' מאטאלא מטשערנאבעל, ומהן שמונת הכתות הנודעות אז בשם “שמונה שרצים”. ריח רע מאד השאיר אחריו הצדיק ר' ישראל מקאזניץ בברחו מבית האסורים, בעזרת הכסף הרב אשר הוציאו חסידיו לקנות לב כל פקידי ושומרי בית הכלא, אשר ברחו יחדו עם הקדוש לגאליציען, מפני חמת הממשלה, והצדיק הזה גדול שמו מאד בין חסידיו עד היום. שבתו בבית האסורים היה, לא יען כי חטא חטאה גדולה חלילה, והאפקורסים מאמינים, כי אכל כזית בלי נטילת ידים, והממשלה קצפה עליו קצף גדול, בחשבה כי שגגת צדיק עולה זדון.
יט. בירת ממלכת החשך. 🔗
רומא הקטנה, (ליבאוויטש), משכן האפיפיור בזעיר אנפין. הדעספאטיזם הקאטולי בין חסידי חב"ד (ר"ת חסרי בינה ודעת), כפי אשר ראו עיני לפני ששים וחמש שנה.
עד עתה23 דברתי אודות מיני חסידים שונים וקדושיהם בפלכי רוסיא השונים, אבל ראיתי נכון לפני להשאיר זכרון בספר את אשר ראו עיני בליבאוויטש, אחרי אשר עד הנה לא ראיתי כל תמונה נאמנה אודותה באיזה ספר, כתובה בידי סופר אשר בעיניו ראה, ובידיו משש את החשך כמני, ואחרי אשר גם בלעדי זה אקוה כי החסידים יברכוני שבע ביום על הטוב והחסד אשר עשינו עמם, כי על כן יוסיפו לברכני גם בעד מאמרי זה עד עולם.
ליבאוויטש, היא עיר קטנה בפלך מאהליוו (על יד נהר דניעפער) לא רחוקה מעיר המלוכה לאדי, לפנים בירת ממלכת רש“ז מלאדי, ראש משפחת שנאורזאהן, וראשון לקדושי חב”ד, ערי מצער, רוב תושביה היה יהודים עניים מרודים, כבכל ערי תחום המושב ברוסיא, ורק כאשר העלוה החסידים לבירת ממשלתם, יצא להם שם בישראל. רבים מתושביה מצאו לחמם על ידי האורחים הרבים אשר נהרו אליה מפלכי רוסיא הלבנה, מאהליוו – וויטעבסק או מינסק. ויחידי סגולה נתברכו על ידי “הקבלה” במסחר חדש אשר לא ידעו עד כה, כי העבירו אליה סחר ניעזין, לפנים דירת “האמצעי” ר' דובער בן המלך, רש“ז. כבר יצא שם גדול בין כל חכמי “חכמת היד”, אשר אליה הביאו את כל פרי עמלם ועבודתם, ואליה נהרו כל הסוחרים הקונים כל חפץ יקר במחיר זול, אפס אחרי מות אלילם, וזרם האורחים נדמה, והסוחרים חדלו לבוא שם, העבירו את המסחור אל הבירה החדשה, ליבאוויטש. ולתושבי העיר הקטנה ההיא – אשר לא היו חסידים מטבעם – היתה הרוחה. ובזכות “הרבי” הקדוש נבנו גם המה. כל ימי חיי האפיפיור הזקן, הצדיק, ראש אלילי החסידים, הולד לו ששה בנים, וכלם זכרים, וכלם ילדו להם בנים, וכלם ישבו לבטח בבירת ממשלת אביהם, ויחיו חיי עונג על חשבונו, לכלם בתים יפים וגדולים וכלם התענגו על רוב טוב. והכי נכבד מכלם היה הצעיר ר' שמואל, ורק אחד מן האחים הקדושים, אברהם שלום, עזב את העיר ההיא, בראותו כי איש לא ישים לב אליו, בהיותו בור ועם הארץ פשוט, ועל כן עזב את העיר וילך וישתקע בעיר אוורוטש, ויהי שם לצדיק וקדוש. וחמשת אחיו נשארו כלם בליבאוויטש, עד מות אביהם בשנת תרכ”ו.
זרם הכסף דרב הלך הלוך וגדול יום יום. כי נחוץ היה לא לבד לכלכל את כל משפחות זרע המלוכה, אבל גם להשביע רעבון פקידי הממשלה אשר כבדו את הרבי, ויבואו לבקרו כפעם בפעם. ובעיני החסידים נחשב זאת לכבוד גדול, כי גם פקידי הממשלה יודעים לערוך חין ערך אלילם. וגם תואנה מצאו תמיד, כי הפקידים באו להתרפא ממחלתם או תלאות אחרות אשר לא נתנו להם מנוחה, עד כי לא מצאו מזור מיד הרופאים, ועל כן פנו אל קדוש חסידי חב"ד, אבל הרבי זכה לכל הכבוד הזה רק בזכות “ההלואה” אשר בקשו הפקידים תמיד. וחקי הממשלה נגד קדושי החסידים נתנו חרב ביד הפקידים לבקש הלואות תמיד. וזה הדבר: על פי חקי הממשלה אסור היה לקדוש החסידים לעזוב את עיר מושבו ללכת לנוע הנה והנה לא יותר ממרחק 30 קילאמעטער, ואם הדבר היה נחוץ מאד, על הקדוש היה לבקש רשיון מיוחד, ולרשיון כזה זכה רק אם צפה אותו בזהב טהור מבית ומחוץ. ועל כן נאלצו כל הרביים לשבת בית, ולשלוח מלאכים לכל ערי ישראל לקבץ “מעמד” מאת כל המאמינים. וליבאוויטש עלתה על כלנה. ומשלחת מלאכי רעים אלה לקחו מכל הבא לידם, ברצון או באונס, כי היו לפעמים פקידים גדולים מעיר הפלך אשר בקשו הלואה עשרת אלפים רובל או יותר. והצדיק הלא ידע כי עיני הממשלה לרעה על הקדושים והחסידים. ובכן נחוץ היה לחזק כל בדק בעיר הפלך, על ידי שתדלנים, והשתדלנים קראו תמיד הב הב, אשר על כן התחכם האפיפיור הקטן לעשות גדולות, פלא נכבד ומופת מהלל את אשר לא עשו כל הקדושים אשר בארץ למיום ברא24 אלהים אדם על האדמה, וזה מעשהו: חקי רוסיא הישרים נגד היהודים הלא נודעו לכל, היהודים לא יכלו לצאת מתחום המושב לגור בפלכי רוסיא האחרים, ואף סוחרים גדולים לא יכלו לבוא לפנים רוסיא או לעיר הבירה, פעטערסבורג או מאסקווא25, עד אשר שלמו מס שנתי גדול אשר קראו בשם “גילדע”. גילדע ראשונה, שניה ושלישית. כל מחלקה משלש המחלקות האל נתנה לסוחר זכיות מיוחדות, עד לשבת חצי שנה גם בעיר המלוכה. אבל עוד נתח שמן, היה טמן באוצר הממשלה. והוא, התארים “אזרח נכבד”, ועוד גדול מזה “אזרח נכבד לדורותיו”. אך לגשת אל הנתח השמן הזה, לא יכל בלתי אם עשיר גדול אשר הונו הגיע עד מיליאן רובל או יותר, אחרי אשר עליו היה לשלם מס גילדע ראשונה בעד שלשים שנה בפעם אחת, ואחרי כן סכום של ששים אלף שקל. ומלבד זה נחוץ היה עליו להראות כי הוא אדון אחוזה גדולה, כפר או עיר קטנה. וחקים כאלה היו גם בארצות מערב איירופא. והרבי הדק והצנום בליבאוויטש חשב מחשבה גדולה להשיג תואר “אזרח נכבד26 לדורותיו” בעד כל מחיר. ועל כן היתה ראשית מעשהו להביא את כל הכסף הדרוש אל בית גנזיו, ועשירי החסידים נאלצו לשלם איש לפי עשרו, והצדיק שלם לאוצר הממשלה את כל הכסף הדרוש, אבל עוד שטן אחד עמד על דרכו, להשיג אחוזה גדולה. אך אלהי ישראל הלא ישמור רגלי חסידיו, ולא יתן למוט רגל נאמן ביתו הקדוש. וגם על השטן הזה גבר בזרוע כח קדושתו, ויונה צלויה נפלה אל פיו בלי עמל רב, וזה הדבר:
בדרך המלך, לא רחוק ממאהליוו או באברויסק, עמדה מושבה27 יהודית זה מזמן רב. ומספר תושביה היה כארבע מאות משפחות, והרוב חסידי חב"ד. והאפיפיור דרש ביד חזקה לרשום את המושבה על שמו, ואף כי היו גם מתנגדים לזה בין אזרחי המושבה, ביחוד האכרים, אבל מפחד האפיפיור ועבדיו ומשרתיו נאלצו לחתום את שמם, אף הבטיחו להם השמים ושמי השמים. המושבה נרשמה על שם הרבי, כי אחוזתו היא, ובאופן זה הגיע למטרתו להשיג תואר אזרח נכבד לדורותיו.
זכיות התואר הזה היו גדולות מאד ברוסיא העדינה, ראשית דבר, כי נתן הרשיון להמאושר לגור בכל רחבי ארץ רוסיא, לסחור את הארץ בכל מיני סחורה, לקנות אחוזות גדולות בלי כל מס מיוחד. שנית, אסור היה לכל איש לנגוע בכבודו, ואף גם על חטא גדול לא יכלה הממשלה לאסרו בבית כלא. לו היה הרשיון לנסוע במרכבה רתומה לשלשה זוגות סוסים לאורך, וכבוד גדול חלקו לו על כל מדרך כף רגליו, מבניו לא לקחו לעבוד בצבא, ככל האצילים, ועוד ועוד, עד כי רק יחידי סגולה מעטים מאד זכו לאושר כזה. והצדיק ר' מענדעלע היה אחד מהם.
בית הקדוש הזה התנהג על ידי דעספאטיזם מיוחד את אשר לא ראו בבתי הקדושים האחרים. וחסידיו לבשו גאות נגד כל הקדושים והחסידים בעולם, באמרם, כי המה בחירי יה, לומדים וחכמים, תחת אשר חסידי פולין כלם המה בורים, נעוי לב, סכלים, פתאים מאמיני כל הבל, המאמינים כי קדושיהם עושים מופתים ונפלאות בשמים וארץ. לא כן אנחנו, אנחנו חסידי חב"ד לא נאמין חלילה כי הרבי הוא אלהים, חס ושלום, הרבי הוא רק גאון עולם, רבן של כל בני הגולה, צדיק וקדוש ומצוה עלינו לפרנס אותו בכבוד גדול, לא יותר, ובכל זאת אם נואל איש להוציא הגה מפיו, כי לא יאמין במופתים, היו נכונים אף לרצוח נפש המתנגד, ולמצער לרדוף אותו עד חרמה.
ואלה היו סדרי ליבאוויטש כאשר ראו עיני איזה פעמים, ופעם אחת התמהמהתי שם יותר מחודש ימים, בבואי קודם ראש השנה עד חוה"מ סכות.
המונים המונים הלכו לליבאוויטש רגלי, מהם דלים ואביונים אשר לא מצאה ידם לשלם שכר עגלה, ומהם אשר התפארו כי רק מטוב לב המה הולכים רגלי, כעולי רגל לירושלם בזמן הבית, ויתברכו בלבבם כי יקבלו “שכר הליכה” בעולם שכולו טוב ואני יצאתי בכל יום מחוץ לעיר לראות את עולי הרגל, רובם ככלם נשאו את נעליהם על שכמם וילכו יחף למען ישארו הנעלים שלמים ללכת בעיר ולא יקרעו בדרך, ובבואם הלכו וימצאו מנוחה באיזה אכסניא, או בית איש פרטי במחיר מצער מאד, בימים ההם, אכלו פתותי לחם יבש אשר נשארו בתרמילם כיד ה' הטובה עליהם, ויהיו שבעי רצון כי זכו לדרוך על אדמת הקדש.
בבית הרבי היו חדרים גדולים, רקים בלי כל כלי בית, אף לא כסא לשבת, לא שלחן ולא מנורה, מלבד ארבעה קירות הבית, וכל החדרים היו מלאים כצאן אדם, כלם מדברים, מתוכחים, מספרים נפלאות רבי זה או אחר, עושים מסחר, קונים ומוכרים בסתר, ברמזים, במלות זרות בלתי מובנות, שם מתפללים מנחה ומעריב לפעמים, ורק לעת ערב כאשר ידליקו נרות, אז יבוא אחד הגבאים, יפתח את הדלת, למען יבואו לחדר הקדוש, “יחידות” קראו לבקור כזה, הגבאי איש חסון כאלון עומד באמצע הפתח, וכפיו החזקות כמטילי ברזל פרושות לשתי המזוזות לבל יהין איש לעבור. האורחים עומדים צפופים, דוחפים איש את רעהו לגשת אל הפתח, וכאינקוויזיטאר רגיל יחקור את כל איש המקרב אליו, וביחוד, בראותו איש עני לובש קרעים ופאות ראשו סרוחות על פניו, אולם בראותו איש לבוש בגדים יפים, או הוא אחד ממכיריו, את אלה יתן לעבור בלי דרישה וחקירה. בבוא האורח לחדר האפיפיור כרגע יגש אליו הגבאי השני העומד לשרת לפני הרבי, וישאלהו אם יש לו “פתקא”, בקשה כתובה על ניר אשר עליו ישפך שיחו לפני הקדוש, ובלי פתקא, יצוה עליו הגבאי למהר להגיד לו חפצו, ואז ימסור הגבאי את דבריו חמש או שש מלות באזני הרבי בלחש, והרבי עונה “לך לשלום וד' יצליח דרכך”. ואם ידרוש האורח כי יתן לו הרבי איזה מטבע “להצלחה” ימהר הרבי ויתן “קאפייקא” אחת על יד הגבאי, והגבאי ימסרהו להאורח. ופעם אחת ראיתי, כי האורח מאן לקחת את המטבע יד הגבאי, באמרו כי יחפוץ לקחת רק מיד הרבי, עות הרבי את חוטמו, אבל מלא את שאלתו. אפס בבוא איש ויגיש28 גם “פדיון” עם הפתקא, אז ידבר אליו הרבי בעצמו, ויקרבהו כמו נגיד. בכל חודש אלול, יקבל הרבי משלש עד חמש מאות איש בכל ערב, הרבי התפלל תמיד ביחידות בחדרו,ורק בשבת ויו“ט יצא לבית התפלה, הנשען על יד חדרו, יצא רק “לקדושה” ואחרי חזרת הש”ץ, הגיד דברי תורה, ר"ל חסידות, אבל אין איש שמע את דבריו, אף גם אלה אשר עמדו על יד ימינו, ואני התאמצתי בכל כחי לשמוע דבר מה, אף כי הייתי קרוב לו, אך לא שמעתי אף מלה אחת, וככלותו29 את דבריו במשך רבע שעה ישוב לחדרו, “והחוזר” יבוא ויעתיק את דברי הקדוש למען ישמעו כלם. ופעם אחת ראו כלם כי החוזר לא היה בחדר ולא שמע את דברי הרבי, ובכל זאת אמרו הקרובים כי חזר על כל דברי הרבי מלה במלה, כמו “סטערעאטיפּ” ויהי הדבר לפלא עד כי חשבו איזה פתאים, כי “המגיד” מן השמים למדהו את כל הדרוש.
תואר פני הקדוש הזה עשה עלי רושם רע מאד בכל פעם אשר ראיתיו, הוא היה קצר קומה, דל בשר גידי פניו שורגו, עורקיו כמו התעותו, ועיניו העמוקות הפיצו זועה כעיני צפעוני. אף שחוק לא נראה על שפתיו, ומקורביו ספרו, כי מעולם לא ידע לדבר רכות אף עם בניו, וכל בני משפחתו עמדו לפניו כעבדים שפלים, ועל כל יצורי גוו נראה הדעספאט בכל הדרו.
(הירושה) וזאת התעודה לכל קדושי החסידים, אחת נשבעו כי בניהם אחריהם ירשו את מקומם, ועל כסא קדוש לא ישב זר, ירושה היא, נחלת אלהים לקדושיו, ואם אין בן לו להקדוש, יירש חתנו את כבודו וקדושתו. ואחרי אשר להקדוש ברומי הקטנה היו ששה בנים, היו כלם לקדושים, וכל אחד מהם הלך להשתקע בעיר אחרת, והבכור בהם ר' ליב, אף כי כלם ידעו כי עם הארץ גמור הוא, ובכן חפצו רבים כי הצעיר ר' שמואל יהיה הממלא מקום אביו, אבל הבכור נסע לערים שונות, איזה ירחים לפני מות אביו, למען יטה את לב עשירי החסידים להיות בעזרתו נגד אחיו, אבל האל הטוב לא נתן לו להפיק זממו, כי בהיותו בדרך מת אביו, ולא ראהו קודם מותו, ואחרי שובו לביתו, מת גם הוא, ותוחלתו לרשת כסא אביו נכזבה.
כ. חובת הרבנים באמעריקע 🔗
הרבנים אשר הרימו30 קול נגד נושאי הצלב בחורף שנת תרפ“ו (כמסופר בספרי “צלם בהיכל” סט. לואיס תרפ"ו) על הרבנים ההם וגם הנשארים אשר פגרו מלכת אחריהם, על כלם החובה הקדושה, להראות כי לא שוא ישאו משמרת “שומרי חומת הדת”, עליהם לאסוף אספה גדולה לעצור בעד משובת החסידות־ הנוצרית לבל תתפשט באין אברי האומה, עליהם החובה לכתוב ספר מיוחד למען גרש המפלצת החדשה מבית ישראל. עליהם החובה לגרש את כל “הרביים” הנוכלים הקדושים האוכלים שאר עמם במרמה ונלוז, כי מי לא שמע הצדיק מטאלנא, אשר בקרוב איש לבוא אל ביתו, יזהירו משרתיו את האיש לבל ידבר “דברי תורה” עם הרבי, יען הרבי איננו בן תורה, רק קדוש מרחם, ואבותיו הקדושים הלא חיו בימינו, וכלנו יודעים כי לא טובים היו מבניהם ונכדיהם. שודדים פשוטים כהצדיק ר' דוד’ל מטאלנא, אשר ידעתיו פנים אל פנים, מאז שבתו באדעסא לרחוץ במי הים, כל אחיו הקדושים, אשר היו נודעים לחרפה ולשנינה בשם “שמונה שרצים” אשר עד היום עוד לא נמצא בישראל אף מפולפל אחד אשר נסה לטהר אותם, מלבד אולי האראדעצקי וחבריו. ונאמן עלי הדיין, כי בשנת תרל”ד בשבתי בסעוואסטאפאל, ישב בביתי המורה ה' הירש ליפשיץ מקאוונא, אחי יעקב ליפשיץ, והאיש איש דעת, כותב צחות בעברית, ולפנים ישב באומאן, והוא כתב את הספר “מגן דוד” הנדפס על שם ר' דוד’ל מטאלנא. וביום בהיר אחד קבל מכתב מר' דוד’ל אשר בו יבקשהו לבאר לו איזה ענין בהקדמת ספרו, כי לא הבין מה שכתוב בו. ובקראי את המכתב אשר הראהו לי, בקשתיו לתת לי את המכתב, ואני אשקול על ידו שלשה רו“כ. אך הוא מאן לעשות זאת, יען חשב כי המכתב ההוא יהיה בידו תמיד למקל חובלים נגד הקדוש. ובורים מחברי ספרים כאלה רבים היו והנה עוד היום. ומהם בורים אשר31 חיו לפני מאה שנה ויותר, אשר בחייהם לא ידעו תפוש עט בכף. ועתה אחרי אשר כבר נרקבו עצמותיהם, עתה היו למחברים, וספריהם נדפסים בפיעטרקוב יום יום כמעט, עד כי גם הבעש”ט הבור היה עתה למחבר.
הנה כי כן צדק הפעם ווילהעלם השני, אף כי בכל ימי מלכותו דבר הבלים אין קץ, בנשאו עטרת מלכות כבדה, גדולה פי מאה מראשו הקטן. אבל עתה כי חדל מהיות מלך, החל להיות איש, למצער בפעם הראשונה. והצוערים (יוקער) באשכנז, והכמרים באמעריקא עליו יגילו כי הגדיל לדבר. ואולי באה העת גם לחסידים להתרונן מיינם.
זאת חטאת הקבלה וזה פריה.
כא. קבורת מת מצוה 🔗
שלשה אבות נזיקין קמו בישראל במשך מאתים וששים שנה האחרונות. שנים הראשונים כבר נקברו עמוק עמוק בתחתיות ארץ, האחד בגאליפאלי (שבתי צבי) השני בטשענסטיכאוו (יעקב פראנק) והשלישי? הדבר מוטל עוד בספק, החסידים, היורשים האמתים בני ונכדי שני האלילים הנזכרים, אומרים, כי השלישי, מלכם ואלהיהם כבר הובל לקברות “בגלגלתא” החדשה (מעזיבוז), ורק אני הצעיר לא אאמין במותו, כאשר לא האמנתי בחייו.
היתכן, כי אביו בהיותו בן מאה ואמו בת מאה כי יולידו בנים, ואם קרה מקרה נפלא כזה, כיוצא מן הכלל, הלא בלי כל ספק עשה זה רושם גדול בעולם, ורופאים גדולים, שרים ורוזנים, הלא בטח השתוממו ויבואו לראות את הפלא אף מארצות רחוקות. איך תניק בת מאה את בנה, ומה תואר ילד נפלא כזה, אשר בלי כל ספק אין דומה לו בין כל הילידים על פני תבל. ואם לא נמצאו חכמים ועשירים אשר התנדבו לחנך את הנער הנפלא כזה היחיד במינו. ואיך יתכן כי לוא גם מתו עליו הוריו, כי כלם יעזבוהו, רעב ללחם, ערום ויחף, עד כי נאלץ להיות רועה צאן, ולא נתנוהו אף ללמוד בת“ת או בישיבה? היתכן כי לא נמצא איש נכבד בישראל לקחת אותו ולחנכו, ולתת לו אשה מבנות אצילי ישראל? היתכן כי איש לא רשם את המקרה הזה בספר, עד כי אין איש אשר שמע שם אביו, אין איש זכר שם אמו, אין איש זכר מי לקח אותו לחתן לבתו, ומה שם אשתו? באיזה עיר ישב כל ימי חייו? במה התפרנס. מדוע אין סופר בישראל אשר זכר, ידע או ראה אותו בחייו? גם בעל ס' תולדות יעקב יוסף המזכיר בשמו איזה הבלים – בתנאי אם אין זיופים בספרו, כנהוג בין המקובלים – לא אמר כי דבר עמו. ובאיזה עיר היה זה הבעש”ט, ומדוע אין כל זכר כי ישב במעזיבוז, מלבד בשבחי הבעש“ט? היאמין אם יספר, כי במות בן אלהים זה אשר החסידים עשוהו לאליל, היתכן כי איש לא ידע יום מותו? היתכן כי איש לא הספידו? היתכן כי איש לא ידע שם חתנו? ואיש אלהים נורא כזה, אשר עלה השמימה בכל לילה וכל צבאות שחק היו לו כאחים מבטן, ועוד יותר מזה, כעבדים המשמשים את הרב, והאליל עצמו פקד עקרות לאלפים, והוא עצמו נשאר עקר? והערשעלע בנו, הלא הוא רק חתול נחמד, כי לוא היה לו איזה בן באמת, הלא בלי ספק היה נודע לכלם. ועתה אין איש יודע איפה היה, ומתי פצתה הארץ את פיה ותבלעהו עד כי אין זכר לו אף בין החסידים? וכל אנשי הכנסיה החסידית, מצאנו וראינו את תמונותיהם, תמונת שבתי צבי, יעקב פראנק, נתן עזתי ועוד ועוד, מכלם נשארו תמונותיהם, ורק הבעש”ט הצעיר מכלם, ממנו אין כל תמונה במציאות? והחסידים מספרים כי הבעש“ט נסע לארץ ישראל, רק התנחם בהיותו בדרך וישב לביתו, ואיך יתכן כי לא התראה עם איש, ואיש אינו יודע מתי שב הביתה, ובאיזה עיר היה ביתו? ואפוא עזב את אשתו, או כי הלכה עמו, ומדוע אין זכר אף למותה, מתי ואפוא נקברה? ומתי מתה האדעל בתו? ומה היה לחתנו? ואם בתו לא היתה לאיש ונשארה בתולה, אם כן איך היה ההולל ר”נ מבראסלאוו נכדו? מי היה אביו או אמו? ועל פי איזה סבה נאלץ לשים בעיר אומאן קינו? והטפש או הצבוע, זה הגבאי הצועני מנהל הדב, ר' נתן אשר מלא ספר גדול “לקוטי מהר”ן" הבלים משא “תליסר גמלי”, לא מצא נכון לפניו להזכיר אף מלה אחת אודות יחוס משפחת הדב?
החסידים, ויש גם סופרים המיחסים להבעש“ט יסוד הכת, ואני חפץ מאד לדעת על איזה יסוד בנו את ספוריהם, בלי כל חקירה ודרישה, בנוהג שבעולם, כל איש האומר ליסד כתה דתית חדשה, הלא ראשית דבר עליו לדעת את הדת ההיא לכל פרטיה, ואחרי כן יאסוף אליו מספר אנשים אשר מצאו מגרעות במנהלי וראשי מבארי ומפרשי הדת ומנהליה, אבל בשום אופן אין להאמין כי איש מן השוק יאסוף אליו מספר אנשים, והוא יורה להם חטאת הרבנים והגאונים אשר חטאו נגד דת ישראל ותורתו, אם לא היה משוגע או פרא אדם, עז פנים שאין כמהו תחת השמש. הנה כי כן על מעריצי החסידים ותורתם החדשה להראות לנו מתי אסף הבעש”ט את העם, באיזה עיר? באיזה יום בשנה, ומה הטיף להם? ומה הנה המגרעות אשר מצא בתורת הבנים? ואיך, ולמה קמו איזה חצי בורים לשנות נוסח התפלה. מבלי דעת לתרגם אף פסוק אחד בתורה? האם ידע שבתי מראשקוב תולדות הנוסחאות בישראל? מי היה מיסד הנוסח האשכנזי העתיק? האמנם כה גדלה ידיעתו בחכמת הדקדוק עד כי מצא מגרעות בדרכי הלשון בי“ח ברכות אשר תקנו אנשי כנה”ג? ומי טפש לא יכל להבין כי עם שנוי נוסח התפלה הלא נחוץ יהיה לבנות גם בתי תפלה מיוחדים, ולברוא כת מיוחדה, ולמה? לאיזה תכלית? הן בכל משך ימי גלותנו היינו עם אחד, שפה אחת, תורה אחת אשר כלם האמינו בה, ואלה המעטים אשר לא מצאו בה חפץ, נסו למערכות האויב וימירו את דתם, ואיש לא שם לב אל המומר, אם רק לא נהפך לצורר ישראל, ואיזה סבה אלצה את הכת החדשה, החסידים לפרוש מן הצבור ולצאת מכלל ישראל, ולברוא לה אליל בתבנית אלילי הנוצרים, וליחס לו מעשים מגואלים בטעם כמרי הקאטוילים, הזרים לרוח ישראל ותורתו? מה המריצם לעשות זאת, אם לא יען כי חקו מעשי עכן ויטמינו באהליהם נזמי שבתי צבי, וחמודות יעקב פראנק, וכל שרידי האספסוף אשר פגרו מלכת לעבוד את ישו הנוצרי, בנו להם בית (שטיבעל) ויהיו לכת בלי כל מסדר ומנהל, ורק במשך הימים ספרו איזה הוללים כי פעם אחת נולד איש אחד על ידי רוח הקדש, ויעש נסים ונפלאות, ועל כן מדוע לא יולידו עוד איש כזה, כי גם הראשון גם השני שניהם היו יהודים טובים, את האחד לקחו להם הנוצרים והשני נקח לנו, ולעשות מופתים בשמים ובארץ – על הניר – הלא הוא דבר קטן, הניר הוא סבלן, אלם, ולא יקצוף אם יעמיסו על גבו שקרים והבלים, הניר נושא את מכאובו בדומיה, לא יצעק ולא יתאונן אף אם נלכד בידי נוכל או מזייף ובן השוחט הקאפוסטי יוכיח על אמתת דברי. הנה כי כן באופן זה נוסדה הכת באפס יד, רק מפתותי הלחם הנרקב אשר מצאו תחת שלחן יעקב פראנק, ומהם עשו מטעמים חדשים, ושם חדש קורא להם “חסידים”, ואחרי אשר אין כל מנהל להם, על כן מצא לו כל הולל32 להתיצב בראש איזה פתאים בכל עיר, וכל אחד יסד לו כת מיוחדה הנקראת על שמו, ואיש את רעהו יצודו חרם, וכתותיהם רבו כילק. ועתה? הואילו נא אדנים נכבדים להראות כי לא נכונה דברתי, ואם יש לכם אותות בטוחים ונאמנים חרותים בעט סופר על לוחות דברי הימים הבו ונראה!
-
בשנת תקע״ה. נדפס ספר זה ראשונה, בקאפוסט, ובשנת ההיא עצמה נדפס עוד הפעם בברדיטשוב, ולא נודע ברור מי משניהם היה הראשון, ובאיזה עיר ישב מחבר העוואנגעליום לחסידים רד״ב בן השוחט ובנצרת החסידית (מעזיבוז) לא ידעו מאומה מכל הנפלאות אשר חוללו בידי הבעש״ט אלילם, עד אשר נוסד שם בית דפוס בשנת תקע״ז, ואז הדפיסו את העוואנגעליום החדש שלישית מן התוצאה הראשונה, ולמן היום ההוא נתהפכה עירם הקטנה לרומי החסידית, ורבים מתושביה ימצאו די לחם על ידי האורחים הרבים הבאים לתנות על קבר אלילם. ↩
-
ענין נכבד מאד מצאה הביבליאגראפיה העברית לענות בספר קטן זה, אשר כל רושמי הספרים היותר גדולים בישראל נבוכו ולא ידעו למצוא את האמת עד אשר הצליח לי לגלות את המסכה. וזה הדבר:
בעיר קטנה “אלעקסניץ” בפאדאליע, נוסד הדפוס הראשון ברוסיא, בשנת תק״ך, והספר הראשון שנדפס שם, היה ספר קטן בשם “ברית מלח” להגאון בעל תוי״ט. ספרים מעטים נדפסו בדפוס ההוא. ובשנה האחרונה לקיום הדפוס, בשנת תקל״ב נדפס שם בפעם ראשונה הספר “זמיר עריצים” נגד החסידים ־ הפראנקים, והחסידים לא חכו זמן רב וישרפו את כל הספרים אשר מצאו, עד כי לא נשאר ממנו שריד. ובימי ידעתי רק שני עקז׳ בתבל. האחד בבריטיש מוזעאום, והשני באוצר ספרי לעהרן שנמכר במכירה גלויה באמשטרדם בשנת תר״ס (?) ובידי נמצאה העתקה או פתשגן ממנו מכ״י ד׳ מענדל לאנדעסבערג והדפסתיו בשנת תרס״ד בדפוסי (קארני), תחת אשר זמיר עריצים השני הדפסתי קודם לזה בשנת תרנ״ט. הראשון לא נודע מחברו, והשני, זה שנדפס בברדיטשוב שנת תקנ״ח, מיוחס לר׳ טוביה פעדער, אף כי קשה להאמין, כי יצא מעט הסופר הנערץ ומליץ מפואר כמהו. ובשני הספרים האלה, כמו בכל ספרי מתנגדי הכת תמיד יכנום, כת שבתי צבי, פראנק או חסידים. ↩
-
המחברת הזאת הדפסתי ראשונה במ״ע “נר המערבי” ואחרי כן בספר מיוחס בשם “כתות בישראל” (נויארק תרנ״ו) ועוד הפעם בספר מפלגות “בישראל” שם תרנ״ח) 8. ↩
-
עיין בס׳ קריה נאמנה לרש״ פין, אך אין הספר לפני לסמן את הדף, בשבתי פה בעיר סט. לואיס, רחוק מביתי ומאוצר ספרי, בעיר אשר בה ששים אלף יהודים, (95% מהם חסידים) ואזרחי העיר הבטיחו לי, כי בה נמצאים לא לבד בורים, אבל גם חמשה יודעי ספר בכל העיר. אבל למצוא פה איזה ספר, יותר נקל למצוא נצוצי אש, בתוך יאור מיזורי. ↩
-
לפי הנראה התענג האראדעצקי ענג רוחני גדול מספור זה, ועל כן טוב עשה בעמו בהדפיסו מחדש את הס׳ הקדוש “שבחי הבעש״ט” אך כי כבר התגולל הספר בכל בתי דפוס ומו״ס כמעט בחנם. ↩
-
כל הידיעות הנזכרות העתקתי משלשה כ״י שונים, כ״י “שבר פושעים”, אשר מכרתי להשר ארקאדיע קויפמאן בפעטערבורג בשנת תרל״ז — אשר מצאתיו בביאלסטאק. כ״י שני העתקתי בוויען באוצר בית המדרש מעזבון הרב ד״ר יעאינעק, ובו'. שלישי נמצא באוצר ספרי העיר נווארק. ↩
-
החסידים מספרים כי להבעש״ט היתה בת ושמה האדעל. ואולי ע יסוד זה כנה הר“ן מבראסלאוו את עצמו בשם ”נכד הבעש״ט", אף כי אין איש יודע מזה דבר, והוא עצמו לא הודיע לנו שם אמו או אביו. ואני שאצתי זה כמה פעמים את פי החסידים להגיד לו מי היה המאושר אשר זכה להיות חתן המלך, הבעש״ט. ↩
-
הסופר ר׳ אברהם כהנא מזיטאמיר, כתב אלי מכתב לעיר פיררה באיטליה, בשנת תרס״א, הדורש ממני לתת לו חומר לתולדות הבעש״ט, ואני עניתי לו מוויען, כי הנני למלא חפצו בכל לב, רק בתנאי, כי יואיל להראות לי את הבעש״ט עצמו, שמו וזכרו בדברי ימי ישראל, ושנים שלשה זכרונות מזויפים, כי ד החסידים הטובל עליהם, לא אקבל בחשבון, ובכל זאת לא ביש הר״א כהנא לכתוב ספר “תולדות הבעש״ט” אשר חפר ומצא בשבחי הבעש״ט וכמו מלוח השנה דפוס אדעסא, ואחרי החכמה הגדולה הזאת, “הוסיף מדיליה” עוד אולת קטנה בהחילו להדפיס פירוש מדעי על תנ״ך, תחת פירוש מדעי על “שבחי הבעש״ט”, ור״א ן' אמוזג אשר חרש בעגלתו, בפירושו על התורה, הלא כבר מת בשנת תר״ס, והוא לא יקפיד עוד על הגנבה. ↩
-
ומאד צר לי, כי, החוקר המדעי שכח להעיר, כי מחוץ לעיר בראדי הלא נמצאו אז הרים יותר טובים המסגלים להתבודדת, והמה הרי הקארזיללערן. וטעות כזאת טעה ר״ל גם איש המדע קלויזנער וישכח להעיר, כי העוואנגעליום לא ידע ג״כ להגיד לנו על איזה הר או הרים נשא ישו הנוצרי את תוכחותיו ויטיף את ספרו הנעלה על כל מוסרי הנביאים, כאמונת איש המדע קלויזנער וסטעפאן ווייס תלמידו הקדוש זי״ע. ↩
-
ספר זה שרפו החסידים, עד כי לא נשאר מהם שריד כמעט שלשה או ארבעה עקז׳ בתבל, ואני הדפסתיו שנית בדפוסי בקארני בשנת תרס״ד, מכ״י של לאנדעסבּערג אשר קניתי את אוצר ספריו בקרעמעניץ בשנת תרמ״ז. אך רושמי הספרים — ובתוכם גם בן יעקב ודובנאוו לא ידעו, כי שני ספרים בשם זה נמצאים בעולם, ממחברים שונים, הס׳ זמיר עריצים השני, הוא כידוע ממחבר ס׳ הויכוח, וס׳ מדת חסידות, הרב ר' ישראל ליבל מנאווארידאק, והוא הוא גם מחבר ס׳ חרב חדה בשפת אשכנז, שנדפס בזורנאל “שולמית” בשנת 1807 ואני העתקתיו לעברית, ואני קראתי את שמו ״חרב חדה״ ונדפס על ידי בדפוסי בקארני שנת תרס׳׳ד. וכן הדפסתי בשנה ההיא גם את המחברת ״מגלה עפה“ מכ״י לאגדעסבערג אשר חבר הריב״ל, אבל הכ״י היה מלא טעיות, עד כי חרפה היתה להדפיסו, ואני נאלצתי לתקנו באופן שיהיה ראוי לדפוס, ופלא הוא, כי לא נמצא כל זכר לשני ספרי ״זמיר עריצים” ברשימת באדעליאן הגדולה, של רמש׳׳ש. וגם צעדנער לא ידע ממציאות שני הספרים ההם, ורק אחד מהם ידע, ובן יעקב לא ראה מאומה וטעה. ↩
-
“מעזיבוב” במקור המודפס, צ“ל: מעזיבוז – הערת פב”י. ↩
-
רח“ו = רבי חיים ויטאל – הערת פב”י. ↩
-
ובעל מאור נתיבים. ↩
-
“לעינהו” במקור המודפס, צ“ל: למינהו – הערת פב”י. ↩
-
“זא” במקור המודפס, צ“ל: זאת – הערת פב”י. ↩
-
“המפולאים” במקור המודפס, צ“ל: המופלאים – הערת פב”י. ↩
-
אודות כל הענין ההוא, ימצא הקורא דברים בספרי “צלם בהיכל” בדברי אודות המשומדים בישראל בכלל, ואודות המומר פעאדוראו בפרט. ↩
-
“בפה” במקור המודפס, צ“ל: בפח – הערת פב”י. ↩
-
כל החפץ לדעת איזה פרטים ע“ד הדעספאטיזם אשר נהג האפיפיור הקטן מושל ליבאוויטש, יוכל לקרוא את המאמרים ”צרור מכתבים מאת מי שהיה חסיד“ בהשחר שנה שביעית, מאת פסח רודערמאן, אשר אביו היה משולח מליבאוויטש, מאסף כסף ”המעמד“ בעד ר' מענדעלי. ופסח בנו, המשכיל הצעיר, לקח את מכתבי הרבי בלי ידיעת אביו, ויפרסם אותם בהשחר. והוא (רודמאן) עצמו ספר לי בשנת תרל”ז בווארשא, כי בעד חטאו זה גרש הרבי את אביו מהיות שלוחו עוד. ↩
-
ראה בשתי החוברות “זמיר עריצים” ו“חרב חדה” (קארני תרס"ד) אשר הדפסתי, ושם ימצא הקורא ענינים נכבדים לחכמת החסידים, וספר “צמח צדיק” נכתב באמת בידי ווידרעוויץ, אשר ישב בבית ר“ מענדעלי והחסידים כנוהו בשם ”חבר הרבי“, אף כי מלידה ומבטן לא היה מילדי החסידים, ומשכורתו חמשה רו”כ לשבוע נתנה לו מיד “הרבי” והוא הוא אשר ענה “תשובות” לכל השאלות אשר שאלו את “הרבי” והרבי עצמו לא ידע בין ימינו לשמאלו. ואני ראיתיו כמה פעמים בשנת תרכ“ד בהיותי בליבאוויטץ וגם אחרי כן בשנת תרל”ו במאסקווא אשר רק שם “רב” נקרא עליו בפי החסידים. והרב האמתי היה אוהבי ואהובי הרב ר' חיים ברלין בן הנציב מוואלאזין. ואז בשנת תרל“ו היה גם הנציב עצמו במאסקווע לבקר את בנו. ובדברי אודות ווידרעוויץ, הגידו כלם כי לא היה לו רשיון לשבת במאסקווא. והחסידים השיגו בעדו רשיון רק בתור ”סוכן“ (אגענט) של הפאליציי, לטובת חסידיו, או לטובת כל איש אשר שלם לו ביד רחבה, כי היו היה האיש רודף בצע בלי גבול, וכאשר נגרשו כל היהודים ממאסקווא בשנת תרנ”א, השמיע ראש הפאליציי גלוי לכל, כי אשמת ווידרעוויץ היא. ולעיני פקידי הפאליציי ואיזה יהודים, ענה ואמר לווידרעוויץ, Ti use stais u menia uv gorlo עד כי בעזבו את מאסקווא פחד להתמהמה באחת מערי ליטא, פן ישלחו בו היהודים יד. ובבואו לנויארק לא מצא אף קהלה אחת לקבלו לרב עד יום מותו. ↩
-
חסידי חב“ד מספרים – אף כי בלי חמדה – כי בנו משה התעתד לרשת את כסא אביו, כי היה הבכור, או יען כי היה יודע תורה יותר הרבה מאחיו ר' דובער שהיה עם הארץ מפורסם, ואף כי על שמו נדפס ספר מלא הבלים בשם אור תורה (ואחרים קראו לו “עור תורא”) אך אחיו תפס את המלוכה בידו ויתישב בעיר נעזין, ובראות משה כי נכזבה תוחלתו, הלך וימיר את דתו, ולא נודע אף מקום קבורתו. ואני שמעתי עוד בשנת תרכ”ב, כי החסידים שלחו בו יד להמיתו. (ראה מה שכתבתי אודותו בהקדמתי לס' זמיר עריצים הראשון, קארני תרס"ד. 8). ↩
-
“מכאים” במקור המודפס, צ“ל: מכאיב – הערת פב”י. ↩
-
“אתה” במקור המודפס, צ“ל: עתה – הערת פב”י. ↩
-
“בא” במקור המודפס, צ“ל: ברא – הערת פב”י. ↩
-
“מאקווא” במקור המודפס, צ“ל: מאסקווא – הערת פב”י. ↩
-
“נחבד” במקור המודפס, צ“ל: נכבד – הערת פב”י. ↩
-
במושבה ההיא, אשר שכחתי את שמה, הייתי פעם אחת בימי חיי בשנת תרכ"א, בנסעי בעגלה עם אורחת יהודים, כשמונה איש, בלכתי ללמוד לישיבת ר' שלמה ברודא בעיר מאהליוו, המושבה עמדה כארבעה קילאמעטער מדרך המלך ועלינו היה לעבור דרך הישר. הדבר היה בערב שבת, והעגלון הלך עלינו אימים כי לא נוכל להגיע אל העיר בעוד יום, ועל כן אמר ועשה ויוליכנו אל המושבה, אף כי אז היה כחצות היום, וגם אנחנו הנוסעים חפצנו לראות מושבה יהודית גדולה. אם המושבה עומדת עוד על תלה, אינני יודע עד עתה. אך במשך הימים נפלו דברי ריבות בין הצדיק או יורשיו ובין אזרחי המושבה, ואני זוכר כי שמעתי אז אודות סכסוכים ומשפטים ביניהם, והאכרים התאוננו מרה על העול אשר עשו להם בני זרע המלוכה ומאד התנחמו על האולת אשר עשו לרשום את המושבה על שם הצדיק. ↩
-
“וייש” במקור המודפס, צ“ל: ויגיש – הערת פב”י. ↩
-
“וככלותי” במקור המודפס, צ“ל: וככלותו – הערת פב”י. ↩
-
“החרימו” במקור המודפס, צ“ל: הרימו – הערת פב”י. ↩
-
“ארש” במקור המודפס, צ“ל: אשר – הערת פב”י. ↩
-
“הוללל” במקור המודפס, צ“ל: הולל – הערת פב”י. ↩