לוגו
היבטים ספרותיים לרפורטאז'ה: על "רגל של בובה" ליעקב העליון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(דברים בסימפוזיון)


בפרקים הקודמים עלתה השאלה, כיצד מצרף המחבר חומרים הלקוחים מן החיים עם תבניות השאובות - לעיתים תוך שינויים מהותיים - מן הספרות. לעניין זה מתקשרת השאלה, אם ניתן לדון בתבניות הסיפור הספרותיות ביצירה, המכריזה על עצמה שאינה ספרות אלא רפוטאז’ה.

להלן דברים שנאמרו בסימפוזיון בהשתתפות המחבר שערכה מערכת “מעריב” כחצי שנה לאחר צאת ספרו של יעקב העליון, “רגל של בובה”. הדברים נמסרים כפי שנאמרו, אף כי קצתם חורגים בתוכנם ובסגנונם מנושא ספר זה.


אלפי מצביעים    🔗

עם צאתו לאור מעמיד את עצמו כל ספר להצבעה ורובם של הספרים נכשלים בה ואינם עוברים את אחוז החסימה של המהדורה השנייה. אבל בעד “רגל של בובה” כבר הצביעו תוך חצי השנה הראשונה 28 אלף קונים, שרכשו אותו בעטיפה קשה: הספר יצא ב־8 מהדורות תוך 6 חודשים - עוד לא היה כדבר הזה בספרות העברית.

ייתכן שאל רוב הקוראים מדבר הצד האנושי: הספר פותח אשנב אל עולמו של אדם המתמודד עם מציאות של קרב ושל נכות, של פחד ושל סבל, ויכול להם. וייתכן, שרבים נמשכים אליו, מפני שאדם הקרוב להם נמצא במצב דומה, או מפני שהם מרגישים, שהיו עשויים להיות במצב כזה. מהי תגובתו הרגשית המודעת והלא־מודעת של הקורא לספר כזה - זה נושא לפסיכולוג. אבל לא רק פסיכולוג ימצא בו עניין: אילו ערכנו סימפוזיון של בעלי מקצועות שונים, היה כל אחד מפנה את תשומת הלב להיבט אחר: האחראי על תוכניות האימונים של השריון ודאי ירשום בפנקסו, שיש להדגיש יותר את תרגול חילוץ הפצועים מן הטנק, ויש לשנן לצוות להרחיק את הפצוע מן הרכב שנפגע; הרופא ודאי ייתן דעתו על כך, שפצוע הסובל מכאבים כה עזים, שכמעט כל משקיטי הכאבים אינם מועילים להם, זוכה להקלה רבה מגלולת ויטאמינים ומתרגיל של הרפּיה - לאחר עדות כזאת צריך לבדוק מחדש את כל בעיית השימוש בסמי הארגעה… הממונה על עבודת נהגי האמבולנסים והאחראי על מינהל המשק של בית החולים גם הם ירשמו משהו בפנקס שלהם, המכין את תוכניות הלימודים בבית הספר לרפואה ידרוש לקרוא כמה קטעים כפרקי־חובה בעניין יחסו של הרופא לחולה; הבלשון, שירצה לכתוב מחקר על העברית המדוברת־התרבותית של 1973, שאינה ספרותית־חגיגית ואינה סלנג־של־רחוב, ימצא בספר חומר מעניין.

ומה ידגיש חוקר הספרות? המבקרים מעדיפים לעסוק ביצירות, שבהן ניתָן להוציא ארנבות מן המגבעת ולהראות משמעות נסתרת, שהקורא הממוצע לא יגלה בלא עזרת המבקר. אך “רגל של בובה” אינו נמנה עם יצירות כאלו. למשל, קשה למצוא בספר סמלים: אם גיבור של עגנון שמו עקביה מזל, נקל להראות, שהמזל אכן עקב אותו, ואם הגיבורה שמה בלומה, מסתבר, שהיא אומנם פורחת, אלא שגורלה בולם אותה. אך קשה לטעון שהשם יעקב סמלי, מפני שהוא נגזר מ’עקב' ושאכן באמת יעקב נפצע בקרסול, ודווא לאחר שיצא מגבעה ששמה “גבעת האֵם”, אשר הייתה - מסתבר - אֵם חורגת, וששם אשתו יעל, מפני שהיא קלת תנועה וממהרת לבוא לבית החולים. פירושים כאלה לא ישכנעו, מפני שאנחנו יודעים, ששם המסַפר יעקב באמת, והספר אינו בונה מציאות לעצמה, מציאות ספרותית שהמחבר בדה, אלא הוא דיווח מהימן על מציאות אובייקטיבית. מבקרי הספרות אוהבים לדון בחוקיות הפנימית של היצירה, כיצד היא בונה את עולמה, אך כאן הדגש באותנטיות, בנאמנות למציאות שמחוץ ליצירה.


חלונות שקופים    🔗

יש חלונות שקופים כל כך, שאין מרגישים בזכוכית, ויש חלונות־צבעונין, שבהם כל תשומת־הלב נמשכת אל אומנות החלון. “רגל של בובה” שייך לחלונות השקופים, שבהם עיקר עניינו של הקורא מתרכז בנוף הנגְלה, ובכל זאת הספר שובר במידת־מה את האור, וניתן לדון בשאלה, איך הוא מראה את הנוף.

הספר עומד על הגבול שבין רפורטאז’ה וספרות: רפורטאז’ה, מפני שעיקר עניינו לדווח מה קרה באמת, וספרות - מפני שהוא מארגן את החומר לפי תבניות ולפי מוסכמות ספרותיות. למשל - שֵם הספר מדגיש פרט קטן שבסיפור ועושה אותו בכך סמלי. המסַפר מייחס חשיבות רגשית רבה לרגל של הבובה, וממילא הקורא גם הוא מתחיל לייחס לה חשיבות: אם הוא אוהב את האי־רציונלי, יקַשר את רגל הבובה עם תחושתו הסתומה על הגיבור, שהפעם ייפגע, ועם סימנים מבשרי רעות שארעו לטנק בדרך אל גבעת האֵם: הוא יפרש לעצמו, שהקמע קיים את ייעודו והציל את חיי הגיבור־המסַפר, ואילו אם הוא מעדיף את הרציונלי, יראה ברגל של בובה סמל של הקשר הנפשי של המסַפר לבית ולמשפחה: גם מבחינה זאת זהו קמע הנותן לו כוח לעמוד בסבל. תחילה על המסַפר להיפרד מרגל הבובה, לבסוף עליו להיפרד מן הרגל האהובה שלו ממש, שהוא קורא לה בובה־רגל, ולבסוף מסייע דימוי זה להסביר לתמי הקטנה את חסרונה של הרגל: שלחו אותה לתיקון. גם שאר שמות החלקים שבספר - “ההתשה” או “ברוך הבא, חבר, למשפחה” - הם ספרותיים.

הספר מסופר בלשון הווה מתקדם שבו שזורות נסיגות, כשמדי פעם המסַפר נזכר באירועים בעבר. תמונות קטנות של דיאלוג שנקל היה להמחיז או להסריט, מקשרים משפטי סיכום והכללה של המסַפר, דיווח אובייקטיבי מתחלף בראייה סובייקטיבית, קטעים רבים הם מונולוג פנימי, אך מונולוג זה לובש תכופות לבוש שיחה, כמו שיחת טלפון על הבמה, כששומעים רק את שאלות הצד האחד, אך לא את תשובות הצד האחר. גם קצתן של השיחות ממש מובאות כך, כאמצעי של חיסכון, למשל בקטע המתאר את ביקורם של חברים, כשהמסַפר עדיין בהכרה מדומדמת:


איפה נפצעתי?… תל־פאחר? מה זה?… עשרות, אתה אומר? הלכו שם הרבה, אתה אומר?… מה יש, חברה?… מדוע, בשם אלוהים, אתם מתוחים כל כך? בית החולים מבהיל? נהרג מישהו?… מדוע אתם מסתכלים זה בזה ושותקים?… מי? עזרא ברוש?… (43)


יש כמה משחקים בדימוי, שנקראים בביקורת “מימוש” או “ריאליזציה”: אומרים, שמשהו דומה לדבר אחר, אבל להלן הופכים את הדימוי לזהות, ואת ה’כאילו' ל’באמת'. זוהי דרך סיפור הנוטה אל הגרוטסקי. למשל:


איך נראית רגל קטועה?… היא נפוחה כמו כדורגל… הכדורגל הזה שמונח על המיטה, הוא שלי. וִיסוֹקֶר בועט למחצית המגרש, שפיגל קולט, מעביר לשפיגלר, לא! לא! לא! הפסדנו את הכדור, הפסדנו את הרגל (139).


הסיפור מצטרף אל מסורת ארוכה של דה־הרואיזאציה בספרות העברית, מסורת של העדפת החולין על המופלא ושל העלאת הפרוזאי שבחיים - מסורת הריאליזם. הוא עוסק בנושא פאתֶטי - של סבל - אבל אינו גולש בשום מקום לפאתוס או לרגשנות, בגלל מערכת של איזון, הן על ידי מתן שפע של פרטים פרוזאיים, והן - ובעיקר - על ידי ההומור והאירוניה הפזורים בכל הספר. למשל:


אף פעם לא תיארתי לי שכך מרגישים כשנפצעים. לא תרגלנו את זה באימונים (13). נפצעתי שוב, בפעם השנייה. זה לא הוגן (15). בבקשה, החזיקו אותי בירך ולא בשוֹק… למה לא מלמדים בבית הספר להבדיל בין שוֹק לירך? (15). ויותר מכול, אני מתיידד עם התקרה שמעל מקום משכבי (32). אני שותה, אולם עניין הפיפי לא הולך (32). חברה, תפסיקו לעשות לי הפתעות. אני זוכר, באתי לכאן בלי יד - ופתאום יש לי! (39). איזה מין נהג זה, מפטפט לו בעליזות בקבינה ושוכח שהוא מוליך אמבולנס. אם רק הייתי יכול לקום, איזה מכות שהיית סופג ממני. הכדור לא עוזר, אני זקוק לכדור מסוג אחר, בשביל הנהג (55). אני מלטף את ידה: אולי נתחלף? אני אפנה לך את המיטה, ואת תנוחי בה. ואם תתנהגי יפה, אפילו ארחץ אותך… (64).


בחלקו האחרון נעשה ההומור לא פעם מאקאברי. למשל:


“כן,” נזעק ‘טרומפלדור’ צעיר, “ניסיתם פעם ללטף בחורה ביד אחת? העליתם בדעתכם מה היא חושבת כשהיא מרגישה את היד מפלסטיק?…” - “אה, אתם קוּטֶרים,” רוטן מישהו. “רגל, יד, מה היה קורה אם היה נפגע לכם המה־שמו? תגידו תודה, שהלכה לכם רק יד או רגל.” (181).


ומה המאפיין?    🔗

יש אפוא בספר תכונות ספרותיות. והן מאפיינות את הספר בכמה קווים:

– המהימנות אינה נוצרת רק בגלל הכרזת המסַפר בהקדמה, שכל המסופר אמת; הלא גם אהרן מגד מכריז כך ב“מחברות אביתר”. המהימנות נבנית כאן ממאות פרטים המהימנים כל אחד לעצמו, ואינם ערוכים לכאורה לפי איזו תבנית ספרותית.

– ובכל זאת יש תבנית כללית: זה סיפור של צמיחה. העולם ההרמוני שהיה קיים לפני הפציעה נהרס במחי אחד. ומעתה, בהדרגה, בהרבה נסיגות וסטיות, נבנה עולם חדש, שאינו הגן־עדן של תום שלפני הנפילה, אלא עולם של זיעת־אפיים ועצב, אבל אפשר לחיות בו. בסיפור צמיחה זה יש ‘משחק’ של יסודות מקַדמים ומעכבים: כל דבר המקרב את המסַפר אל שובו לחיים תקינים ככל האפשר הוא מקַדם, ואילו הנסיגות בתהליך הריפוי, האכזבות מתקוות, אבל גם הסטיות מן הנושא המצומצם, הסיפורים על חולים אחרים, הם מעכבים.

– בסיפור צמיחה זה שולט שילוב בין האובייקטיבי והסובייקטיבי, בין ההתרחשות הפנימית והראייה החיצונית, בין המרַגש והמאַפק, בין הפאתטי והסרקסטי.

– הסגנון בדרך כלל ריאליסטי, במידה רבה סגנון של רפורטאז’ה, אין בו גינונים ספרותיים מופגנים. מבחינה זאת הוא מעין אנטיתזה לספרו של דן בן־אמוץ “לא שׂם זין”, או ל“עור תחת עור” של יצחק אורפז, שגם בהם הגיבור נפצע בקרב ומנסה לשקם את עולמו, אך נכשל.

– ראיית העולם של הספר אופטימית ומפוכחת: המסַפר חוזר לחיים תקינים ככל האפשר, ואף פצועים אחרים מסתגלים למצבם: ישראל כהן, הקיטע בשתי ידיו, לומד לכתוב ומתלוצץ, שעוד יידע לכפתר את המכנסיים ולהסתבן באמבטיה (181).

– בגלל המהימנות, הצמיחה, האיזון, הריאליזם, הראייה האופטימית והמפוכחת - זהו ספר דידקטי מאד, הוא מחנך את הקורא לא להשלות את עצמו ועם זאת לראות את המציאות ראייה אופטימית: מפני שמוכרחים לחיות במציאות זאת, צריך לגלות, איך ניתן לחיות בה. בן־אמוץ ואורפז גם הם דידקטיים, אבל בכיוון ההפוך: הם מבקשים לקומם את הקורא נגד המציאות שבה הוא חי, ואילו יעקב העליון מפייס.

– לכאורה נמנע המסַפר בעקביות מכל הרהור הקשור בפוליטיקה, בבעיות חברה ומדינה, בהשקפת עולם וראיית האדם והעם בעולם, ושתיקה גמורה זו גם היא כמובן סוג של אמירה עקיפה. אבל בפרק האחרון, “החוב”, מוסיף המחבר לַסֵפר ממד היסטוריוסופי יותר מפורש: בצד המסַפר, שהתנסה במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, מופיע כאן ידידו הצעיר ערן, שהמסַפר רואה בו את בבואת עצמו (“האין הוא אני?” 215), הנפצע באותו יום בחודש, באותה שעה וכמעט באותו אופן, והבשורה על פציעתו נמסרת להוריו בדומה - כמו שארע למסַפר בתחילת הסיפור, בהבדל, שערן נפצע פציעה קלה יותר, בזכות הלקח שלמד מן המסַפר: שַלֶטת בגורל האדם וכנראה גם בגורל העם חוקיות מופלאה. דור לדור יביע אומר, מלחמה למלחמה תחווה דעת. המעגל נסגר, אך יימשך: כמעט ניתן לדמיין, איך ערן ישתתף במלחמה הבאה, וניסיונו ייתן לקח לאיזה ידיד צעיר, שישתתף במלחמה הבאה־הבאה.


כמו תמיד בחיים ובספרות, קשה לירות בשתי ציפורים כאחת: מי שמצלם, קשה לו לצייר, ומי שמצייר, קשה לו בו בזמן לצלם; מי שמדגיש את ההיסטוריה, מעמיד בצל את הספרות, ומי שמעדיף את הספרות, מעמיד בצל את ההיסטוריה, הכותב לאניני טעם מקשה על הקוראים שטעמם טעם הקהל הרחב, והפונה אל הקהל הרחב, לא ישביע בכול את אניני הטעם. נכון שיש צורות ביניים של צילום אומנותי ושל רומאן היסטורי, ויש סופרים כצ’ארלז דיקנס, שהצליחו לדבר כאחת אל קהל רחב ומצוצם, אך אלה רק מדגישים את הבעיה. על הכותב לבחור. ויעקב העליון בחר, ומה שעשה עשוי טוב על פי דרכו. הוא משכנע, הוא מראה, שיעקב העליון בן־בית בצורת כתיבה זו של רפורטאז’ה שעל גבול הספרות וספרות שעל גבול הרפורטאז’ה.

אבל יש בספר כמה רמזים, שהוא היה עשוי להיות בן־בית גם בכתיבה אחרת, ואסיים בציטוט הקטע, הנראה לי הטוב והנוגע ללב ביותר שבספר, שהוא אחד הרמזים האלה, המדובר בהרהוריו של המסַפר, לאחר שהסכים, שיקטעו את רגלו:


הניחו לי… רוצה להיות לבד… חשבון־נפש? לא, חשבון־רגל… אני מחבר לה נאום פרידה. לפני שהיא, מה שנשאר ממנה, תלך לדרכה. האחרונה. יקירתי. 29 שנה… זה לא דבר שהולך ברגל… עשינו הרבה דרכים ביחד. הרטבתי אותך בפיפי שלי, כשהייתי תינוק. נשאתי אותך, ככה בקושי, כשהתחלתי לדדות. עשית עמי את הטיולים של התנועה… היית דווקא בסדר גמור, שרירית וחסונה. נשאת אותי במסעות הקשים של הטירונות… היית מונחת בטנקים, עצלה שכמותך, היה קצת קשה להתאים לך נעליים… אני מוכן לשכוח לך את העניין הזה, רגל, עכשיו לא הרגע להיות קטנוני. אחרי מות - קדושים. אליך אני מדבר, רגל קדושה, אליך. את, שמתכוונת לעזוב אותי.

מה היה חוסר המזל הזה? למה לא הניחו אותך - זאת אומרת, אותי - מטר אחד שמאלה או מטר אחד ימינה, מן המקום שבו שכבתי פצוע, כשהתפוצץ פגז המרגמה… מאז שנאתי אותך, רגל… עד שנחרץ גזר דינך, כי אַת תלכי ממני, ייחלתי שיקחו אותך ממני, אבל עכשיו, פתאום, אני רוצה בך…

מחר את הולכת ממני. א־דיו, רגל. עוד לילה אחד ביחד. איך תתנהגי הלילה? יהיה זה ליל יסורים? ליל־אהבה? מחר מוציאים אותך להורג. אני נותן לך את זכות הלילה האחרון. רגל־בובה שלי, בובה־רגל שלי. רגל בובה שהלכת לאיבוד בבית־חולים רמב"ם ולא מצאוך שם. דאגתי מאוד אז ולא ידעתי מדוע. עכשיו אני יודע. (131–132).