אִם לִכְתֹּב אוֹמַר אֲזַי בַּל אִיִעַף וְלֹא אֶרְגָּעָה;

וְטֶרֶם כַּלּוֹתִי תִּבְלֶה עֵטִי הַנַּהֲלָאָה.

כִּי עֶשְׁתּוֹנוֹתַי גָּאוּ וְאֶת לִבִּי מָלָאוּ,

וְאֲחֵרִים יָבֹואוּ אִם אֵלֶּה נָסָעוּ.

כִּי לֹא מִצְעָר הַדָּבָר, לֹא קַל הָעֶרֶךְ

לְהִפָּרֵד מֵאֲהוּבָתוֹ וְלִנְסֹעַ בַּדֶּרֶךְ.

הֲיֵשׁ לְתָאֵר אִי-מְנוּחָתִי וְצוּקַת לִבִּי

אִם כָּל פִּרְחֵי תַעֲנוּגוֹתַי נִקְטְפוּ בְאִבִּי,

וְאִם כֹּה הֲמָמַתְנִי אַהֲבָתִי וְנַפְשִׁי נִקְשָׁרָה,

אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאוֹבִי, הֲיֵשׁ דִּמְיוֹן לְצָרָה?

אַךְ מָה אוֹעִיל בִּמְלִיצָתִי בְּשָׂפָה לְנֶאֱמָנִים,

מָה אוֹעִיל בִּבְכִי וּצְעָקָה בְּשִׁיר וּרְנָנִים?