נחום סוקולוב – עיתונאי, סופר ומנהיג ציוני, נולד בעיירה וישוגרוד, פולין, בה׳ בשבט תרי״ט, 10 בינואר 1859 וגדל בעיר פלוצק. מילדותו רכש השכלה תורנית וכללית מקיפה, במידה רבה בכוחות עצמו, וכבר ב-1874 הופיעו רשימותיו הראשונות בעיתונות העברית. ב-1876, עם נישואיו, התיישב בעיר מאקוב, ובאותה שנה החל להשתתף בעיתון ״הצפירה״ במאמרים בענייני מדע. במקביל השתתף בעיתונות היהודית והכללית בלשונות אחרות (פולנית, רוסית, גרמנית, יידיש וצרפתית), אף זאת בעיקר בתחומים שונים של מדעי הטבע, וב-1878 הופיע ספרו הראשון, ״מצוקי ארץ״, ספר גיאוגרפיה פיסיקלית. בסוף אותה שנה פרסם ב״המליץ״ את מאמרו הראשון בתחום האקטואליה הפוליטית, בו קרא לממשלה הרוסית להעניק זכויות אזרחיות ליהודים. מכאן ואילך התמסר לכתיבה פובליציסטית באכסניות שונות, אך בהדרגה ריכז את עיקר כתיבתו ב״הצפירה״, שנהפך בהשפעתו משבועון להפצת השכלה מדעית לבמה אקטואלית-ספרותית מובהקת. ב-1880 עבר לווארשה ונעשה עוזר ראשי ומנהל המערכת של השבועון. באותה העת כבר התגבשה תפיסתו בדבר תפקידה החיוני של העיתונות כמכשיר לעיצובה של דעת הקהל וכתשתית לחיי ציבור תקינים, ומה גם באומה היהודית המפוצלת והמפולגת. ברוח זו פתח בפעילותו הפובליציסטית ב״הצפירה״, תחילה במדורו ״הצופה לבית ישראל״ (סקירות וחוות-דעת על מצב היהודים לתפוצותיהם) ולאחר מכן בכל שאר מדורי העיתון. מלבד כתיבתו העיתונאית השופעת חיבר באותן שנים ספרים בנושאים מגוונים: ״שנאת עולם לעם עולם״, 1882 (תולדות שנאת ישראל מראשיתה); ״תורת שפת אנגלית״, 1882 (ספר לימוד-אנגלית ביידיש שזכה לפופולריות רבה בקרב המהגרים היהודים); ״צדיק ונשגב״, 1883 (סיפור היסטורי על ר׳ יום-טוב ליפמן הלר); ״ארץ חמדה״, 1885 (גיאוגרפיה של ארץ-ישראל). בד בבד ייסד וערך את השנתון ״האסיף״ (1884–1888, 1893), שכרכיו העבים וגדושי החומר הספרותי והעיוני נפוצו באלפיהם והעידו על צמיחת קהל רבבות הנזקק לספרות העברית ולעיתונותה. אולם, במתו המרכזית היתה ונותרה ״הצפירה״, שנהפכה ביוזמתו באפריל 1886 לעיתון יומי ושמו נקרא עליה מאז כעורך בצד ח״ז סלונימסקי. בעשרים השנים הבאות נהפך סוקולוב לבולט, למשפיע ולאהוב מבין העיתונאים העברים, וכעורך ״הצפירה״ שימש סנדק אוהד לכוחות ספרותיים חדשים, עד שהנסיעה לווארשה להתייצב בפני סוקולוב נהפכה לתחנה הכרחית-כמעט במסלול החניכה של עשרות סופרים צעירים. קלות הכתיבה שלו היתה לאגדה: הוא מילא חלקים גדולים מן העיתון בכוחות עצמו, פרסם בו אלפי מאמרים ואף ספרים שלמים שהופיעו בהמשכים. את עיקר השפעתו קנה בפיליטונים היומיים והשבועיים שלו, בהם פנה אל קוראיו בנימת שיחה נינוחה שהסוותה את מגמותיו הדידקטיות, וביאר להם באריכות אירועים ותופעות מן העולם היהודי והכללי. הפופולריות הרבה של פיליטונים אלה נבעה מעמדת הדובר הייחודית שעוצבה בהם, של מי שהוא בן בית גמור בשני העולמות שביניהם ביקש לתווך. היכרותו השורשית של סוקולוב עם ההווי היהודי העממי איפשרה לו למצוא מסילות אל לבם של קוראיו, ולהתאים את אופן הסברתו לעולם המושגים שלהם. כאשר ביקש, למשל, לספר על שכיות החמדה שראה בביקוריו במוזיאוני הציור האירופי, פתח בנזיפה מבודחת אך סמכותית על ניכורם המסורתי של יהודים כלפי האמנות הפלסטית, המשיך בנימוקים שנועדו לפוגג את חשדנותם של קוראיו כלפי עולם זר זה, והתרכז בתיאור מפורט של ציורים בנושאים תנ״כיים שבהם, ידע, עשויים קוראיו להתעניין במיוחד. בצד הכתיבה השוטפת המרובה הוסיף סוקולוב לעסוק בתקופה זו במפעלי כתיבה ועריכה מגוונים, חלקם מטעם ״הצפירה״. ביניהם: הוצאת לכסיקון ביוגרפי ראשון מסוגו של סופרים עברים (1889), עריכת השבועון הפולני איזראליטה (Izraelita) ב-1895, עריכת השנתון הספרותי ״ספר השנה״ (1899–1905), כתיבת ספר-הסברה ציוני לחוגים הדתיים (״למרנן ורבנן״, 1901) ורומן היסטורי מימי בר-כוכבא (״נעורי הנשר״, 1901), ייסודו ועריכתו של העיתון היומי ביידיש ״דער טעלעגראף״ (1906). ב-1904 נחוג יובלו הספרותי בכינוס חלקי של כתביו ובהוצאת ספר-יובל מקיף לכבודו.

כתיבתו של סוקולוב ומדיניות העריכה שלו הפכו את ״הצפירה״ לעיתון היומי העברי המרכזי בפתח המאה העשרים. מלבד תרומתו לביסוסו ולשכלולו של הז׳אנר הפיליטוני הכניס שורה של ז׳אנרים עיתונאים, כגון הרפורטאז׳ה, רשימות-המסע והמוסף הספרותי השבועי, שהגבירו את חיוניותו של העיתון ואת כוח המשיכה שלו בקרב קהל רחב. הוא הכיר בחשיבותו של מידע עובדתי מעודכן ומדויק, והפך את עיתונו לכלי חדשותי מהימן. בכתיבתו טבע נוסח לשוני ייחודי, המורכב כפסיפס עשיר של כל רבדי הלשון העברית ומשובץ חידושים משלו בצד מלים לועזיות רבות, לשם הגברת הקומוניקטיביות והאפקטיביות של התוכן הנמסר. כמו כן שקד על ביסוסה של אתיקה עיתונאית שבמרכזה חתירה לאמת ולדיוק תוך הימנעות מסנסציוניות צעקנית לשמה. בזכות כל אלה מכונה סוקולוב בצדק אבי העיתונות העברית המודרנית.

מעל דפי ״הצפירה״ התרחשה גם התקרבותו של סוקולוב לתנועה הציונית. את תנועת ״חיבת-ציון״ קידם בחשדנות-מה, אף כי תמך במגמתה הכללית. עמדה מסתייגת זו נמשכה עם הופעתו של הרצל, עד כדי ביטויי פקפוק והיסוס כלפי הקונגרס הציוני הראשון (1897), אך משהשתתף בקונגרס כעיתונאי חלה בו מהפכה פנימית, ומאותה שעה נעשה פעיל ציוני נלהב, הפך את ״הצפירה״ לבמת-תמיכה מובהקת בהרצל ובציונות המדינית, ואף בפולמוס אוגנדה (1903) צידד העיתון בהרצל אם כי נתן מקום גם למתנגדיו. לבקשתו של הרצל תירגם סוקולוב את הרומן האוטופי שלו ״אלטנוילנד״ (1902), והשם התנ״כי שקבע לו, ״תל-אביב״, נעשה ב-1909 לשמה של העיר העברית הראשונה. רק טבעי היה, אפוא, שעם סגירתו הזמנית של ״הצפירה״ ב-1906 נקרא לכהן כמזכיר ההסתדרות הציונית העולמית, ובתפקידו זה ייסד ב-1907 בקלן את השבועון ״העולם״, בטאונה של התנועה הציונית, וערך אותו בשנותיו הראשונות במקביל לעריכת השבועון הגרמני של התנועה, Die Welt. כאשר התחדשה ״הצפירה״ ב-1910 הוסיף שמו להיקרא עליה כעורך, אם כי בפועל הפקיד את העריכה בידי קבוצת סופרים והמשיך להשתתף בעיתון כאורח. באותן שנים הוסיף פרקים רבים לרשימות-המסע שלו, אך בעיקר פיתח סוג חדש בכתיבתו – מסות-דיוקן עשירות ומעמיקות על סופרים, אמנים ואנשי-ציבור יהודים, המפליאות בחדירתן הפסיכולוגית ובד בבד מציבות את האישיות המתוארת על רקע היסטורי ותרבותי רחב. כתיבתן של מסות אלה מסמנת את פרידתו ממלאכת העיתונאות היומיומית ככל ששקע ראשו ורובו בעבודה מדינית והסברתית במסגרת התנועה הציונית. בין היתר מילא תפקיד חשוב בהשגתה ובהסברתה של הצהרת בלפור (1917), ייצג את התנועה הציונית בוועידת השלום בוורסאי (1919), ונבחר ליושב-ראש ההנהלה הציונית (1920). מכאן ואילך ניצח על כל הקונגרסים הציוניים, ובקונגרס השבעה-עשר (1931) אף נבחר במקום חיים וייצמן כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. את מושבו קבע בלונדון אך שהה רוב זמנו בסיורים ברחבי עולם, ומפעם לפעם פקד את ארץ-ישראל. גם בשנים אלה לא הניח את עטו, ושקד על כתיבה מגוונת בנושאים שונים – ספרים בשפות שונות על תולדות הציונות (בתוכם ספרו המקיף באנגלית History of Zionism, 1918), מונוגרפיה רבת היקף על ברוך שפינוזה (1929), ואף מחקר בפסיכולוגיה של ההמונים (״ה׳אני׳ הקיבוצי״, 1930). ב-1935 כינס חלק ממסות הדיוקן שלו בשלושת כרכי ״אישים״, הנחשבים על-ידי רוב מעריכיו כפסגת הישגו הספרותי וכמיצוי עילאי של כשרונותיו כמתבונן וכבעל-לשון. נחום סוקולוב נפטר בלונדון בכ״ו באייר תרצ״ו, 18 במאי 1936 וכעבור עשרים שנה הועברו עצמותיו לקבורה בירושלים. מבחר מקיף מכל סוגי כתיבתו הופיע בעברית בשלושה כרכים (1958–1961).
בני זמנו של סוקולוב עמדו משתאים ונבוכים מול השפע האדיר של כתיבתו המגוונת. גם מעריציו המובהקים נאלצו להודות שפעילותו הספרותית והלא-ספרותית השופעת היא ערבוביה מדהימה של תחומים, עניינים, לשונות וסגנונות, שקשה למצוא בה גרעין פנימי או מרכז מאחד. היו שפירשו זאת כסימן לגאוניותו האוניברסלית של איש האשכולות, הפורצת את כל הגדרים המקובלים. אחרים רמזו כי שפע זה שמור לבעליו לרעתו, שכן התפרשֹותו העצומה של סוקולוב על פני מקצועות כה רבים, כתיבתו הזריזה והשופעת וריבוי סגנונותיו מעידים על שטחיות בלתי-נמנעת ואולי גם על העדר כוח יוצר מקורי. סוקולוב עצמו, שהיה מודע לביקורת זו, השיב לה בעקיפין בכמה ממסות ה״אישים״ שלו, בתארו את הדרישה להתמקדות מעמיקה בעניין אחד כסימן לפרובינציאליות תרבותית, ובהעלותו על נס דווקא את האישים החורגים מן המסגרות המקצועיות המקובלות ושולחים ידם במיגוון רחב של תחומי יצירה ועשייה. ברוח זו הושיט למבקריו מפתח אפשרי להבנת אישיותו היוצרת כאשר הגדיר את עצמו בראש ובראשונה כעיתונאי, כלומר כאדם האחוז כל כולו במאורעות ההווה החולפים, מחויב לספק את צרכי קהלו ומשלם על כך מחיר רוחני גבוה, שכן הוא ״אנוס להחליף את שקלי הון רוחו בפרוטות קטנות, לפזרן בכל יום ובכל שעה״.

נכתב על-ידי אבנר הולצמן עבור Originally prepared for The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe
[מקורות נוספים: קרסל, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור, תדהר, ויקיפדיה, Jewish Encyclopedia, Электронная еврейская энциклопедия, Yiddish Leksikon, Encyclopaedia Judaica (2nd edition)]

ביבליוגרפיה: ג. קרסל, ״נחום סוקולוב דרכו ופעלו״, בתוך: נחום סוקולוב, הצופה לבית ישראל (ירושלים : הספריה הציונית, 1961), עמ׳ 11–97.
שמעון ראבידוביץ (עורך), ספר סוקולוב (ירושלים : הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית ומוסד ביאליק, 1943).