יוֹם אֶחָד אָמְרָה אִמָּא לדֻבּוֹן: בּוֹא לֶאֱכל!
– בּוּ! – עָנָה דֻּבּוֹן – אֵינִי רוֹצֶה.
– הָאֹכֶל יִתֵּן בְּךְ כֹּחַ לִצְמֹחַ וּשְׁרִירִים חֲזָקִים.
הַאֵינְךְ רוֹצֶה לִהְיוֹת גָּדוֹל,
גִּבּוֹר וְחָזָק?
– בּוּ! – עָנָה דֻּבּוֹן – לֹא!
– מֶה הָיָה לְךְ, דֻּבוֹן? אֵינְךָ יוֹדֵעַ מִלָּה אַחֶרֶת מִלְבַד לֹא"?
– בּוּ לא לא! – עָנָה דֻּבוֹן.
אוֹתוֹ רֶגַע הִתְרַחֵשׁ פֶּלֶא. מִן הַחֲלוֹן עִם הָרוּחַ,
נִכְנַס מַלְאָךְ קָטָן רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, וּבְיָדוֹ שַׁרְבִיט.
הִקְרִיב אֶת הַשַׁרְבִיט לְשְׂפָתָיו שֶׁל דֻּבּוֹן,
נָגַע בְּפִיו – וּמִיָּד שָׁכַח לְדַבֵּר,
וְלא יָכוֹל לְהוֹצִיא מִפִּיו אַף מִלָּה אַחַת מִלְבַד – בּוּ־לֹא־לֹא"!
הַמַּלְאָךְ נֶעֶלַם וְדֻּבּוֹן מִלְמַל: בּוּ לֹא לֹא!
וְחָמַק־בָּרַח מִן הַבַּיִת.
רָץ הַרְחֵק, הַרְחֵק. עָלָה הָרִים וְיָרַד בְּקָעוֹת
עַד שֶׁבָּא אֶל כְּפָר אֶחָד שֶׁל עֲצֵי אֹרֶן.
קָטַף אִצְטְרְבָּלִים וְשָׂחֵק בָּהֶם. הֶחֶשִׁיךְ הַיוֹם,
הָיָה רָעֵב וְצָמֵא. רָצָה לָשׁוּב הַבַּיְתָה
וְלא מָצָא אֶת הַדֶּרֶךְ.
יָשָׁב תַּחַת עֵץ וּבָכָה. עָבַר עַל פָּנָיו אִישׁ אֶחָד.
– מַדּוּעַ אַתָּה בּוֹכֶה, דֻבּוֹן? – בּוּ לֹא לֹא!
– מַה קָרָה לְךְ, דֻּבּוֹן? הַאִם הִכָּה אוֹתְךָ מִישֶׁהוּ?
מַדּוּעַ אַתָּה בּוֹכֶה? – בּוּ לֹא לֹא – בָּכָה דֻּבּוֹן.
– אֲהָהּ! – חָשַׁב דֻּבּוֹן בְּלִבּוֹ – אִלוּ יָכֹלְתִּי לְדַבֵּר כָּרָאוּי כִּי אָז הָיִיתִי
מְבָאֵר לָאֲנָשִׁים כִּי תּוֹעֶה אֲנִי בַּדֶּרֶךְ,
הָיוּ בָּאִים לְעֶזְרָתִי וְלא הָיְתָה בָּאָה אֵלַי הַצָרָה הַזֹּאת!
וְהַמַּלְאָךְ הַקָטָן – בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַזְמָן הַהוּא לִוָה אֶת דֻּבּוֹן כְּרוּחַ קַלָה,
רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה.
דֻּבּוֹן לא הִרְגִישׁ בּוֹ.
כְּשֶׁשָׁמַע הַמַּלְאָךְ אֶת מַחְשֶׁבֶת דֻּבּוֹן (מַלְאָכִים יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ גַם מַחְשָׁבוֹת!)
נָגַע בַּשַׁרְבִיט לִשְׁפָתָיו וּמִיָד נִרְפָּא.
– לוּ יָכֹלְתִּי לְדַבֵּר כָּרָאוּי!… ־
אָמַר דֻּבוֹן וְהַפַּעַם יָצְאוּ הַמִּלִים מִפִּיו בְּקוֹל רָם…
דֻּבּוֹן עַצְמוֹ הִתְפַּלֶא: בַּפַּעַם הַזֹּאת לא אָמַר בּוּ־לֹא־לֹא!"
נִגֶב דֻּבּוֹן דִּמְעָה מֵעֵינָיו,
דָּפַק עַל דֶּלֶת אַחַד הַבָּתִּים, הִצְטַחֵק וְאָמַר לְאַנְשֵׁי הַבָּיִת:
– שָׁלוֹם, אֲנָשִׁים טוֹבִים: אֲנִי תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ,
עִזְרוּ נָא לִי לָשׁוּב הַבַּיְתָה.
עָזְרוּ לוֹ הָאֲנָשִׁים הַטוֹבִים בְצָרָתוֹ,
לְקָחוּהוּ וְהֶחֱזִירוּהוּ הַבַּיְתָה אֶל אָמוֹ.
– דֻּבּוֹן – קָרְאָה אִמּוֹ וְחִבְּקָה אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה
– כַּמָּה צַעַר הִצְטָעַרְתִּי עָלֶיךְ!
כַּמָּה דָאַגְתִּי לְךָ מַדּוּעַ בָּרַחְתָּ מִן הַבַּיִת! עָיֵף אַתָּה?
– כֵּן! – עָנָה דֻּבּוֹן וְהִרְכִּין ראשוֹ בְּבוּשָׁה.
(דֻּבּוֹן הוֹצִיא מִפִּיו אֶת הַמִּלָה: כֵּן!" – הַפְלֵא וָפֶלֶא!)
– הֲתַבְטִיחַ לִי כִּי מִעַכְשָׁיו לא תוֹסִיף לוֹמַר בּוּ־לֹא־לֹא"?
– כֵּן! – עָנָה דֻּבּוֹן – אֲנִי מַבְטִיחַ.
– אוּלַי רָעֵב אַתָּה?
– כֵּן, אִמָּא:
וּמִן הַיּוֹם הַהוּא נַעֲשָׂה דֻּבּוֹן חָבִיב וְנָבוֹן.
כְּשֶׁהָיִתָה אִמּוֹ קוֹרֵאת לוֹ
הָיָה רָץ הַבַּיְתָה כְּחֵץ מִקְשֶׁת:
וְיָדַע גַּם לְהַגִיד אֶת הַמִּלָּה הַנִּפְלָאָה: כֵּן! "