אנו מניחים ברגיל שתי דרכים לידיעה, חושים ומחשבה, שכל אחת מוליכה אל אמת משלה. שני עולמות. החושים ממציאים לנו ידיעה בלא זמן. העין נפקחת ורואה. ואילו המחשבה צועדת צעד צעד, מעובדה לעובדה, ממוקדם למאוחר, ממסקנה למסקנה. ואין כל ספק שיד העין על העליונה מפאת הוודאות המיידית, אבל חומר ידיעתה מצומצם מאד, רק מה שהיא רואה ולא יותר, אף לא כחוט השערה. ובתוך חוג הראיה עצמה מעורבים פרטים ופרטי פרטים ללא כל קשר וחשיבות מרכזית. ומאידך המחשבה, אף כי היא אטית, צעד־צעדית, חוקיה חובקים זרועות עולם, ובו בזמן הכול מקושר והגיוני, הכול עיקר והכרח. לו נתגנב טפל קטן אל תוך המהות היה כל צור המהות מתפוצץ. ובכן פלוס ומינוס משני הצדדים. בעולם המוחש הכול חי וססגוני, אבל מוגבל מאד ומעורבב; ובעולם המושג הכול רחב כמלוא העולם, אבל חיוור ומופשט. והשאלה היא אם יש דרך שלישית של ידיעה שתרכיב את שתי הדרכים ורק את הפלוסים של שתיהן, וגם היא תוליך אל אמת משלה, אל עולם משלה?
נדמה לי שכן. החזיון השירי הוא עין ומחשבה יחדיו, עין שהיא מחשבה. החזון מגלה משהו מוחש שאנו תופסים אותו מיד בכל חושינו, אבל מזוקק ומטוהר מכל טפל וארעי, משהו מרוכז ולוהט בסמליותו, מושג שהומחש ונסגר, מוחש – אולי יורשה לי לומר – שהומשג ונפתח.
כי כשם שהומחש אמת בעולם החושים, והרעיון אמת בעולם המושגים, כך החזון אמת בעולם הסמלים. יש מאתנו החיים ופועלים בעיקרם בחברת צללים זוהרים אלה. ויש והאמת שופעת ועוברת מחזון לאמונה. חזון המרכבה, למשל, על נהר כבר שכולו שירה ורמז, נעשה במשך הזמנים פשט. האופנים, שכל ציוריהם – גבותם מלאות העיניים ורוח החיה באופנים – מרמזים בלא ספק להשקפה הילוזואיסטית1 עתיקה שהכול חי, שגם החומר של מטה נפוח רוח חיים – אופנים אלה נהפכו בתקופת התלמוד להוויות ממש בפליה שלמעלה. כך עשויה השירה הגדולה של היום (אם ישנה) להיות דת של מחר. כי השירה והדת אחיות הן בנקודה זו, ששתיהן קשורות אל הסמל והאיקונין, אל המוחש שזוקק וזוכך עד כדי היות מושג, או אל המושג שנתלבש לבושין על לבושין עד כדי היות מוחש. כך איוב והשטן, ופרומיתוס והאמלט ופאוסט.
ואולם החזון או הסמל אמת לא רק בתור מושג־מוחש אלא בעיקר מבחינה יותר רחבה, זו של משמעות. ופירוש משמעות כבר למדנו בפרשה הקודמת: כעין הילה מחשבתית־רגשית העוטפת את השיר ומשתרעת – בחינת ושוליו מלאים את ההיכל – עד מעֵבר לכל תפיסה והכרה. היא פורטת על כל מיתרי הלב תוך מוזיקה בלתי נתפסת כל כולה עד שבלא הבנה ברורה ומקיפה כל חוויתנו עונה לה אמן. היא מוזיקה ממש, שיגור גלים במעמקים ללא מלים כלל. ועל כן מין מציאותו של הסמל שונה בטיבו ממין מציאותו של המושג. המושג סטאסי2, מחותך־חד כאבן יהלום, וכולו בתוך עצמו ללא שייר, ללא פליטים או פולשים. ואילו הסמל משגר זרמי רמזים למרחקים עד אבוד באינסוף, כולו בעצם מחוץ לעצמו.
ובכן החזון שני דברים. ראשית, מושג־מוחש שבעולמו שלו הריהו נמצא ככל הנמצאות, חי ופועל עלי יותר מהאדם שאני רואה ממרום חלוני שם מעבר לרחוב. ושנית, משמעות שכל הלב יוצא לקראתה מתוך תחושת האמת שבה הדינאמית והאינסופית. היסוד הראשון מסמן את הצד השווה והשייכות שבין השירה והמדע ששניהם עומדים ותוהים לפני כל פרגוד ומסך באיזשהו עולם. והיסוד השני, המשמעות, תוחם ומבדיל, שכן במדע אין קרניים אל מחוץ לעצמו, דהיינו אין משמעות. בעולם המדע אין ירח.
הבה נסביר את השווה והשונה בדוגמה קטנה. אחד המדענים מחשובי הדור, סיר ג’יימס ג’ינס, העיר, וודאי עפ"י חשבונות מדויקים, הערה זו:
We cannot move a finger without disturbing all the star “אין ביכלתנו לנענע אצבע בלי לגרום הפרעה לכל הכוכבים”. והנה אותן המלים בדיוק מפליא מביא רבי מרדכי מטשרנוביל בשמו של הבעש“ט: “צריך להאמין באמונה שלמה, כי כאשר אדם מנענע אפילו באצבע קטנה מנענע עולמות עליונים רוחניים”. אותן המלים ממש, ואווירה שונה תכלית שינוי. אצל ג’ינס הרעיון מדעי־חותך, והכוכבים גלגלים מתים, ואילו אצל הבעש”ט צריך להאמין והכוכבים עולמות. אצל ג’ינס ההיגד כולו מה שיש בו, בלי שום רמזים מסביב לו, בלי עטרה, עובדה ערטילאית. ואילו אצל הבעש"ט כל עיקרו לא הוא אלא המשמעות או המוזיקה הנפשית מסביב לו, הקרניים המפציעות מתוכו וממלאות כל הוויתנו הרהורים ותהייה.
אפשר כאן אנו מתקרבים להגדרת השירה: מה שאמיתו מחוץ לו, פועמת ומפעמת עד אבוד באינשָם ובאינשֵם, או בקצרה – מלים אינסופיות, לא יותר.
לא פחות.