¹

ספרות ומציאות    🔗

אחת הסקירות של סיפורת מלחמת השחרור פותחת בתיאור הדרמתי הבא: דפיקה בדלת. העורך קורא: “יבוא!” ולחדר נכנס “איש צבא צעיר על חגורו המלא. מדי החאקי שלו היו שחוקים ומהוהים. מנעליו המסומרים היו מאובקים. כובע הפלדה שלו היה פגום פה ושם מרסיסי פגזים”, ומתחתיו ניבטו פנים כחושים ובהם עיניים מבריקות. והצעיר מודיע בזלזול גנדרני: “כתבתי משהו משדה הקטל,” זורק על השולחן חבילת דפים מקומטים ומפטיר, שהעורך מתבקש לעיין בכתוב. אם הוא, הכותב, יישאר בחיים עד השבוע הבא ושוב יזדמן העירה, יבוא לשאול אם הדברים ראויים לדפוס. לאחר צאתו קורא העורך בדפים ונפעם: “מלא תוכן. המילים מקבלות כאן את מלוא מובנן!”²

קטע זה ממחיש בעיה המטרידה לא פעם את הקורא בסיפורת מלחמת השחרור: זיקתה של הספרות אל המציאות המתוארת על־ידה.

הקטע מצטיין בסגנון המרומם את המעמד: הצעיר, המזכיר את הנער משיר ‘מגש הכסף’ לאלתרמן, נועל “מנעלים” במקום ‘נעליים’ והגיע “משדה הקטל” במקום מן הנגב או מירושלים. המעמד כולו סמלי: הוא בא לרמוז, שכך דפקה על הדלת ספרות מלחמת השחרור וכך היא נכנסה אל טרקלין התרבות העברית, ואותו “איש צבא צעיר” צריך לייצג את דור הסופרים החדש – דור תש"ח.

אם יבוא היסטוריון ללמוד מקטע זה על המציאות, ויסיק, שסופרי דור תש"ח אכן נכנסו לראשונה אל מערכות כתבי־העת הישר משדה הקטל, כשהם חובשים כובעי פלדה נקובי רסיסים ומביאים באמתחתם את חוויותיהם הטריות מן הקרב – תהיה מסקנה זאת מוטעית, אך אם יסיק, שסיפורת מלחמת השחרור והביקורת הנלווית אליה ביקשו לחפש משמעות סמלית בסיטואציות ריאליות ועל־כן ייפו אותן וסיפרו עליהן בסגנון המתרחק מלשון הדיבור – אכן יצדק.

שיקולים של שיטה    🔗

הסוקר את הסיפורת של מלחמת השחרור – גם אם לא יפסוק הלכה בעניין זיקת־הגומלין בין ספרות זאת והמציאות – יצטרך להתמודד עם בעיות מתודולוגיות, וראשונה להן – התיחום הכרונולוגי, במה יפתח ובמה יסיים את סקירתו. דברים בעלי זיקה להגנה ולביטחון וליחסים עם השכנים הערבים נכתבים מראשית ההתיישבות.

ושנייה להן – התיחום הסוגי והבחירה: איפה הגבול בין רשימת־הרפורטאז’ה שיש בה גם מן החוויה האישית ובין הסיפורת הספרותית? מִספר הרשימות עם זיקה למלחמת השחרור מגיע לאלפים רבים ומספר הסיפורים מגיע למאות רבות – מה מכל אלה ייכלל בסקירה? הבעיה השלישית היא הפרספקטיבה הכרונולוגית וההערכה: הסיפורים נכתבו מיום ליום ונדפסו משבוע לשבוע. לכאורה מתבקש, אפוא, הסוקר לעקוב אחרי כתבי־העת ולתאר את התמונה שהצטיירה משבוע לשבוע, אבל משימה זו קשה בלא צוות הנעזר במחשב, וסופה לתעות ולחפש את היער בין רוב העצים. ויש לזכור, שסיפורים רבים נדפסו רק זמן רב אחרי שנכתבו, ולעתים נשתנו מאוד בירי העורכים. והיו שנדפסו וכמעט לא הגיעו אל הקוראים, ויש מאוחרים בזמן כחיבתם, המתארים את המוקדם בסדר המאורעות, ועל הסוקר להחליט, ער כמה יפעיל קנה־מידה של הערכה ספרותית בבחירת החומר כדי להבדיל בין ארעי לבין קבע, ומה חלקה של דעת־הקהל דאז בהערכה – האם הוא מבקש לצייר תמונה כפי שנראתה למי שהיו עדים להתהוותה, או כפי שהיא מצטיירת כעת, כעבור 37 שנים?³ ולבסוף, הסוקר צריך להחליט, אם יכלול בתחומו סיפורים שנכתבו בזמן מלחמת השחרור וחותמה ניכר בהם, גם אם לא כתבו עליה, או יבחר רק באלה, שמאורע או חוויה הקשורים במלחמה מוזכרים בהם?

סקירה זו אינה עקבית בכל אלה ונוטה לצמצם: היא מתרכזת בספרים יותר מאשר בכתבי־העת ומעריכה בזיקה לדעת־הקהל של אז.

טולסטוי של מלחמת השחרור    🔗

בחצר הקיבוץ המנותק, בהפוגה בין ההפגזות, משוחחים שני נערים־חברים. הוחלט לפנות נשים, ילדים וחולים, ואחד הנערים, רפי, טוען, שלא היה מסכים להתפנות, כדי לא להפסיד את החוויה. חברו מחייך, ורפי מצהיר:

טולסטוי זה עדיין לא קם, ו’מלחמה ושלום' של מלחמת השחרור עדיין לא נכתב. שני הניסיונות רבי־ההיקף ביותר להתמודד עם נושא מלחמת השחרור הם ‘פנים אל פנים’ לאבא קובנר⁵, ו’ימי ציקלג' לס. יזהר⁶, והם מתארים את החלק ולא את השלם: הראשון מספר על חייהם של גברים ונשים רבים במשך כשבעה חודשים, כאשר הנושא המקשר ביניהם הוא קורות חטיבה אחת (‘גבעתי’). השני מתרכז בגבעה אחת בעלת חשיבות אסטרטגית מכרעת לשחרור הנגב, ובמשך שבעה ימים, בהם נכבשה גבעה זו שלוש פעמים, ובעיקר – בעולמם הנפשי של הבחורים הנלחמים בגבעה זו, בבדידותם מול המוות, הנוף ותחושת הרגע, כל רגע לעצמו.

ההתחלות: מִסִפרות המאבק לספרות המלחמה    🔗

לספרות מלחמת השחרור אין תמרור־דרך ברור המסמן את תחילתה. היא צמחה בסוף שנת 1947 מתוך מה שנתקרא אז ‘ספרותנו הצעירה’, בה תפסו מקום חשוב סיפורים בעלי רקע אקטואלי, אשר תיארו את המאבק בבריטים ובכנופיות הערביות. ניתן לראות את ראשיתה של ספרות זאת בחבורת סופרים צעירים, אשר הוציאו בשנים⁷ 1945–1946 את קבצי ‘ילקוט הרֵעים’⁸, ואת התגלמותה האופיינית ב’אפורים כשק' (1946) מאת יגאל מוסנזון. מ־12 הסיפורים בקובץ זה 8 מתארים מאורע אקטואלי, הקשור במלחמת העולם השנייה, ב’מאורעות' (בעימות עם הכנופיות הערביות), או ב’מאבק' בבריטים. הביקורת היללה את הספר בשל כך:

למשל, הסיפור ‘אפורים כשק’, שעל שמו נקרא הקובץ, מתאר שני חברי קיבוץ שנתפסו עם נשק, כשחיילים בריטים ערכו חיפוש אַלים בקיבוץ. במאסר הם נזכרים, איך אחד מהם איבד את עינו ארבע שנים קודם לכן, כשסייעו לחיילים האוסטרלים בפעולה צבאית בסוריה.¹⁰ סיפור ‘קורפוראל זוננברג’ מספר את מותו של איש הגנה באימונים: הוא הטיל את עצמו על רימון שעמד להתפוצץ.¹¹ ‘סירה אחת קטנה’ מוסר, כיצר איש הגנה נקרא בלילה להפליג בסירה קטנה למשימה מסוכנת, שממנה איש אינו חוזר.¹² ב’השעה היעודה' מסופרים קורות לילה של פעולות המאבק: צוללן מצמיד פצצות־זמן אל ספינות משמר בריטיות. בינתיים איש הגנה שנמלט מן הכלא נהרג, “הטרוריסטים” (אנשי האצ"ל) תוקפים תחנת־משטרה בריטית ללא תיאום עם ההגנה. מוטל עוצר, נערך חיפוש במכוניות היוצאות את העיר, אך אנשי ההגנה מצליחים להגניב את גופת ההרוג מחוץ לעיר בעזרת מעפילה, המתחבקת איתו. לבסוף, ‘מתתיהו שץ’ משחזר את התאבדותו הכפולה של קורפורל נוטרים: שיעור בשימוש בכידון נפסק, כשנודע, ששדות הקיבוץ הוצתו בידי כנופייה. החברים יוצאים לכבות את האש ומותקפים ביריות, מוציאים את הנשק מן ה’סליקים', וקבוצת חברים יוצאת להשיב מלחמה לתוקפים. אחד מאלה, שהוא יריבו של זוננברג בתחום האהבה, מפר פקודה ומקיף את הפורעים, זוננברג מכוון אליו את הרובה, הבחור נהרג, אך זוננברג נשבע, שלא הוא ירה בו.¹³ פרטים בסיפור מעידים, שהחומר לכתיבתו מקורו ב־1938, כשמוסנזון היה קורפורַל נוטרים בנען. אבל הקוראים ראו בו ספרות המתארת חוויות מן העבר הקרוב וההווה.

וכן קרה לשני ספרים נוספים, שמשכו אז תשומת־לב רבה: באביב 1947 יצא קובץ סיפוריו של ס. יזהר, ‘החורשה בגבעה’. רשימות הביקורת הראשונות נדפסו כבר באפריל ובמאי,¹⁴ אבל עברו חודשים אחדים עד שנקלט הספר בתודעת הציבור. רוב רשימות הביקורת הופיעו באביב 1948,¹⁵ גם כאן ראו הקוראים סיפור אקטואלי בתיאור ההתקפה על מגיני הגבעה, המבוסס על חומר מימי המאורעות ומשנות הארבעים הראשונות, כשהיה יזהר מפקד חי"ש ופעיל הגנה בבן־שמן. הרהוריו של ראובן בשמירה, סיפוריו של חיים על פעולות־קרב, מותו ולווייתו של חיים,¹⁶ תחושת הניתוק והבדידות של מגיני הגבעה עם האפלה היורדת ותיאור הקרב בלילה הארוך¹⁷ – כל אלה, מן הבחינה האובייקטיבית, הביוגרפית־כרונולוגית, אינם שייכים למלחמת השחרור, אך בדיעבד, בגלל זמן פִרסומם ובגלל ההשהיה בקליטתם,¹⁸ הם היוו חלק מספרות המלחמה.

הוא הדין ב’הוא הלך בשדות' למשה שמיר, שנכתב ב־1945–1946,¹⁹ נדפס ב־1947, אך יצא לאור רק באביב 1948, עם העלאת העיבוד הדרמתי שלו על במת התיאטרון הקאמרי.²⁰ המחזה הוסיף פופולאריות לרומן, והכול ראו בגיבורו, אורי כהנא, את הצבר הטיפוסי, איש הפלמ“ח, הלוחם של אביב תש”ח. אמנם לא היה בספר תיאור פעולה קרבית,²¹ וגיוסו של אורי לפלמ"ח, ההווי שם, האימונים ומותו של אורי – הלמו את המציאות של 1945, אך גם כאן השפיע זמן הפִרסום, הצימאון הגדול של הציבור לחומר אקטואלי, והדגש שהושׂם על־ידי המחבר והביקורת באופיו של אורי כנציג טיפוסי של בני גילו.

שלושה אלה, ‘אפורים כשק’, ‘החורשה בגבעה’ ו’הוא הלך בשדות', עומדים אפוא כציון־דרך במעבר מספרות המאבק והמאורעות אל ספרות המלחמה, ויש לראות בהם את תחילתה של סיפורת מלחמת השחרור. שלושתם השפיעו הרבה, כל אחד על־פי דרכו, על סגנונה של סיפורת זו, על התבניות של עלילותיה ועל אִפיון גיבוריה. בתחילת 1948 נחשבו מוסנזון, שמיר ויזהר לַסופרים המייצגים את הדור החדש ואת ספרות המלחמה.

סקירה כרונולוגית    🔗

נזכיר להלן את שמות הספרים העיקריים של ספרות מלחמת השחרור לפי שנות הופעתם:

בתש"ח (1948) נדפסו בישראל כ־500 ספרים וחוברות, לעומת 900 בתש“ז.²² לפי הסקירות על “יבול ספרותנו” עם תום השנה,²³ התרכזה תשומת־הלב של הקוראים והביקורת ב־5 ספרים: הוא הלך בשדות לשמיר, רומן על בן־קיבוץ המסיים את לימודיו בבית־ספר חקלאי, חוזר אל קיבוצו, עֵד למשבר נישואין של הוריו, מתקשר עם נערה־עולה,²⁴ נקרא לפלמ”ח ונהרג בתאונה באימונים.²⁵ מי אמר שהוא שחור למוסנזון, רומן המתאר מושב המותקף על־ידי כנופייה מן הכפר הערבי השכן, בשעה שבני המושב עורכים בכפר זה פעולת תגמול פרטית.²⁶ דגן ועופרת לנתן שחם, 21 סיפורים, שיותר ממחציתם נוגע להווי המאבק בבריטים ולראשית המלחמה, ואשר הביקורת הכתירה כ“אינטלקטואליים”.²⁷ וכן יצאו שני ספרי רפורטאז’ה ספרותית: נגבה – חומת מגן ליהושע בר־יוסף ופורצי הדרך לירושלים, פרקי עלילות נחשון לשמיר. כן נדפסו פעולת יפתח לשחרור הגליל מאת יוסף אוליצקי וירושלים לא נפלה מאת עמוס אילון.

בתש"ט (1949) גדל יבול ספרות המלחמה: בספרות הרפורטאז’ה זכה להצלחה רבה בשדות פלשת – יומן קרבי מאת אורי אבנרי: ב־1949 בלבד יצאו 4 מהדורות, ועוד 3 בשנה שלאחר מכן. ייתכן, שזהו החומר האותנטי ביותר המתאר את הקרבות בדרום ואת הווי חיי החיילים, ממחצית פברואר 48' ועד סוף ינואר 49‘. הקדמתו של שמעון אבידן, מפקדה הנערץ של חטיבת ‘גבעתי’,²⁸ נתנה לספר את ברכת הדרך והוסיפה לו פופולאריות. בשנה זו לא יצא שום רומן שרקעו המלחמה, אך נדפסו קובצי סיפורים: המגדל הלבן למַתי מגד – 10 סיפורים, ש־7 מהם, הערוכים בשער “גבול”, הם מספרות המלחמה. לחיות לחיות מאת מנחם תלמי: 13 סיפורים, כולם מהווי המלחמה. האלים עצלים מאת נתן שחם: 7 סיפורים, רובם מהווי המלחמה, בעיקר הרשימו ‘שבעה מהם’ ו’דגל הדיו’. הראשון מספר על כיתת חיילים מכותרים על גבעה שהם עצמם מיקשו, השני מביא את סיפור כיבוש אילת והנפת דגל־הדיו, תוך הדגשת העימות בין צבר ועולה חדש. כן יצא ספר, שעורר מייד עם הופעתו פולמוס ספרותי־אידיאולוגי הנמשך עדיין: סיפור ‘חרבת חזעה’ ו’השבוי' – שני סיפורים מאת ס. יזהר, אשר עוררו שאלות מצפון וחשבון־נפש. כן יצאו מהד' עממיות־המוניות של הוא הלך בשרות לשמיר ואפורים כשק למוסנזון, וכן זכו לפופולאריות שני מחזות: קילומטר חמישים ושש לשמיר – מחזה־סיפור על קבוצת אנשים אשר נקלעו לבית אחד בפרדס המשמש עמדה בדרך ירושלים.²⁹ מוסנזון זכה להצלחה ציבורית מיוחדת במחזה בערבות הנגב – על הוויכוח בין “עמידה בכל מחיר” לבין “נסיגה זמנית למען הצלת היש” בקיבוץ הנצור בקעת־יואב. התעורר פולמוס ציבורי סוער, שהגיע אף לאלימות.³⁰ הקהל נשאר נלהב.³¹ סיפור מלחמה אחד (‘בפתח’) נכלל בקובץ סיפוריו של שלמה ניצן, חגים בחולות: שרגא נזכר, איך בקרב לילה נתקף הלם, ברח והתעלף, ועשה מעשי גבורה רבים, כדי לכפר על אותה בריחה. כן נדפסו בשנה זו: מעוז עציון לאוריאל אופק, חזית וחיים לעידו ראם ובימים אדומים, זיכרונות איש מחתרת, למתתיהו שמואלביץ.

שנת תש"י (1950) הייתה שנת השיא – מן הבחינה הכמותית – בפרסומי ספרות המלחמה. כל הסופרים שכבר ביססו את מעמדם בשנתיים הקודמות כסופרי ‘דור תש"ח’, הוציאו בשנה זו ספרים נוספים, וחדשים הצטרפו: שמיר פרסם עד אילת, קובץ “מסיפורי הימים” ואת הרומן תחת השמש, המתאר את הווי ערב־המלחמה במושבה קטנה ובקיבוץ שכן. מוסנזון הוציא קובץ סיפורים חדש, בדרך ליריחו. ס. יזהר, בנובלה הארוכה שיירה של חצות, תאר שיירה לילית בדרך עפר עוקפת את עמדות האויב, כשהדגש באווירה, בתחושות ובהרהורים של חמישה בחורים המסמנים את הדרך, ובעיקר של אחד צביילה.³² נתן שחם עיבד למחזה את הסיפור “שבעה מהם”, שנדפס שנה קודם לכן בהאלים עצלים. המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשם הם יגיעו מחר.³³ אבנרי הדפיס את הצד השני של המטבע, סיפור בעל מגמה פציפיסטית,³⁴ הבא לתאר את צידה המלוכלך של המלחמה. הספר זכה לתפוצה רבה, אך הביקורת הספרותית התעלמה ממנו בשל סגנונו. אלכסנדר ויונת סנד כתבו במשותף אדמה ללא צל, רומן מחיי קיבוץ בנגב הרחוק. מִספר גיבוריו כה גדול,³⁵ שהקיבוץ עצמו נתפס כנושא הרומן. יהושע בר־יוסף אסף מסיפורי הווי המלחמה לקובץ בֶּני המג"ד, שהוערך על ידי הביקורת כמין רפורטאז’ה.³⁶ כן יש סיפורי מלחמה ב־3 קבצים נוספים: אנשים אחרים הם מאת יהודית הנדל, סופרת כמעט יחידה³⁷ בדור של סופרים־גברים, ובו סיפור ארוך, ששמו כשם הקובץ, המתאר את השתתפותם של עולים חדשים בקרב עקוב מדם (פרטים אחדים מתאימים לקרב לטרון). רוח ימים מאת אהרון מגד, 9 סיפורים, אשר שני האחרונים בהם מעוררים עניין מבחינת תיאור ספיחי המלחמה: ‘המטמון’ מביא זרם תודעה של פלח ערבי החוזר בלילה אל כפרו הנטוש ופוגש בביתו לשעבר משפחת עולים חדשים,³⁸ ו’המסיבה', עימות לוחם ונכה עם משתמטים ויודעים־להסתדר. וכן ארבעה וארבעה מאת דן בן־אמוץ, 8 סיפורים, ששניים מהם מהווי הפלי“ם והבאת מעפילים ארצה, אחר מספר על מות צנחן בגלל פחדנות חברו – אמנם צנחן בריטי³⁹ – והשני מתאר חוויה סוריאליסטית של פצוע בין גדרות־תיל אשר זאבים קרֵבים אליו (‘במלחמה’). כן נכלל בקובץ סיפור בסגנון אקספרסיוניסטי, בו מקבלת הריגת גמל משמעות סמלית. סיפור זה עורר עניין מיוחד וזכה להערות בביקורת (‘סיפור על הגמל והניצחון’). בספרו של ש. שלום, אדמה ושמי שמים, המכיל זיכרונות, סיפור ושני מחזות, גם ניתן למצוא חומר על הווי החיים בגליל ערב מלחמת השחרור ועם ראשית המלחמה. אך בתודעת הציבור לא נמנה המחבר על דור סופרי תש”ח, ודאי בגלל גילו, אך גם בגלל תוכנו וסגנונו של הספר, והביקורת התעלמה ממנו.⁴⁰ פרשה מימי המלחמה הועלתה בסיפורו של שמואל שיחור, חמישים הדקות של קולא. חיים גורי פרסם את יומן המלחמה שלו תחת הכותרת עד עלות השחר, ו־3 ספרים העלו את המאבק שקדם למלחמה ועד למלחמה, מנקודת ראות אישית־פוליטית של ארגוני המחתרת: המרד מאת מנחם בגין, חורבן ומרד מאת חיים לזר־ליטאי וארוכה הדרך לחירות מאת יעקב מרידור. לפופולאריות רבה זכה הספר עלילות פלמ"ח שיצא במהדורות אחדות תוך שנה, בחתימת הפסידונים ‘פלמחאי’, הוא ברוך נאדל, שהיה גם בפלמ“ח וגם בלח”י ועורר אחר־כך סערה בספרו פרשת הלוחם יונתן, בו העלה פרשות כאובות הנוגעות ללח"י וליחסיו עם ההגנה.

בשנת 1951 משך אליו תשומת־לב הספר במו ידיו (פרקי אליק) של משה שמיר.⁴¹ שבעה מאחד־עשר פרקי הספר שייכים אל ספרות־המלחמה. הספר זכה לתפוצה רחבה יותר מכל ספר אחר של שמיר, מפני שהקוראים מצאו בו את צירוף האותנטי־דוקומנטארי עם הטיפוסי־ומייצג, שהכול ביקשו בספרות המלחמה, ובעיקר את חשיפת עולמם הנפשי האמיתי של הלוחמים הצעירים שנפלו.⁴²

בשנת 1952 עמד במרכז תשומת־הלב הספר חברים מספרים על ג’ימי, הידוע ביותר מספרי־הזיכרון הרבים שיצאו בשנים אלה ואשר נקראו בלהיטות רבה מפני שחיפשו בהם את האותנטיות הנפשית.⁴³ כמו־כן ראה אור בשנה זו תמיד אנחנו לנתן שחם, קובץ שהכיל 7 סיפורים. הראשון והגדול שבהם,⁴⁴ שעל שמו נקרא הקובץ, מספר על שני חברים, רם ואבי, העומדים לצאת לסיור חשוב. רם, המפקד, נותן לחברו חופשה בניגוד למקובל, וזה, לא באשמתו, מאחר לחזור ומנסה לשווא להשיג את הסיור וסופו שהוא נהרג בטעות. תיאורי ההווי של שלהי המלחמה, בתקופת מעבר מסגנון החיים של הפלמ“ח אל גינוני הצבא, הם חלק חשוב בסיפור. שחם עצמו הדגיש עניין זה, מורשת הפלמ”ח לעומת דפוסי הצבא, בדברי הקדמה לספר: “הביקורת המסתברת מהרצאת הדברים אינה באה למעט דמותו של צה”ל […], אף לא לעודד כיסופים לעבר, אלא לעורר מחשבה ולומר הלל לערכים."

כן יצא סיפורו של עמוס מוסינזון, גבעה אחת. דידי מנוסי פרסם חופשה ללא תשלום (סיפורים בחרוזים), וחיים אליאב כתב סיפור לנוער, עלילות ילדי העיר העתיקה.

שנת 1953 עמדה בסימן רומן חדש של יגאל מוסנזון, דרך גבר, לאו דווקא בגלל ערכו הספרותי, אלא בגלל פולמוס ציבורי קולני בעקבותיו, שהביא ל־4 מהדורות גדולות בחצי שנה. הספר מעלה מסכת חיי משפחה מעורערים בקיבוץ, המוליכה לספק־רצח ספק־תאונה. הוא הוכתר סמוך להופעתו בפרס אוסישקין שעוד החריף את הפולמוס, אשר גם יוסף קלוזנר, בורלא ובגין נטלו בו חלק. המסתייגים מתחו ביקורת על תיאורו השלילי של הקיבוץ ועל קטעים “אֵרוטיים קיצוניים” (לפי מושגי הימים ההם), המחייבים הצביעו על איזכור ‘הסֶזון’, הסגרת אנשי האצ“ל והלח”י למשטרה הבריטית בידי ההגנה, נושא שלא נדון עד אז בפומבי. כספריו הקודמים של מוסנזון, רומן זה למעשה אינו מסִפרות המלחמה, אלא מִספרות המאבק. הוא מעלה מאורעות מ־1946 (‘השבת השחורה’ וכליאת אנשי ההגנה בלטרון עם אותם “טרוריסטים” שהם עצמם הסגירו. אבל הציבור נטה אז לזהות את ‘המאבק’ עם ‘המלחמה’ וממילא ניטשטשו התחומים. באותה שנה ראה אור גם חלקו הראשון של רומן המלחמה המובהק ביותר, שהצטיין בהיקפו ובנושאו המיוחד: שעת האפס לאבא קובנר, שהושלם כעבור שנתיים. גם הוא זכה למהדורות רבות. זה ניסיון יחיד להקיף את המלחמה בכללותה. הוא יידון בהמשך. כן נדפס קובץ סיפוריו של מרדכי טביב, דרך של עפר, ובו קטעים הנוגעים למלחמה. בעיקר עורר תשומת־לב הסיפור ‘כינורו של יוסי’.⁴⁵ עניין מיוחד מבחינת תיאור האווירה בחוגי ‘הסופרים הצעירים’, המנסים לכתוב על המלחמה, לאחר שהשתחררו מן הצבא ונרשמו לאוניברסיטה בירושלים, יש בספרו הראשון של חנוך ברטוב, החשבון והנפש.

מכאן ואילך הצטמצם זרם הפרסומים הנוגעים לענייננו. בכתבי־העת נדפסו מדי פעם סיפורים מהווי מלחמת השחרור, שרובם לא כונסו ונשתכחו,⁴⁶ אך מספרם של הספרים העוסקים במלחמה מתמעט. אין טעם לדייק ולמנות אותם לפי שנת צאתם דווקא, אך נסקור אותם בקיצור להשלמת התמונה. אפיזודות ואיזכורים של מלחמת השחרור מופיעים מאז ועד היום ברומנים רבים, אך קשה לראות בהם ספרים בעלי זיקה מובהקת למלחמה.

מן המעטים המובהקים יש עוד להזכיר את רחוב המדרגות ליהורית הנדל, רומן המעלה פרשיות ממלחמת השחרור כשהן משולבות בהווי יחסי אשכנזים וספרדים בחיפה. ההווי והרקע היו חידוש, והספר הוכתר בפרס ברש⁴⁷ ל־1954. באותה שנה ראו אור ספרי הרפורטאז’ה אחדים: המערכה נגד מצרים בתש"ח מאת אברהם אילון, המשפחה הגדולה שין־טית מאת שבתאי טבת ויומן אלטלנה מאת אליהו לנקין.

כעבור שנה, ב־1955 יצא הצומת, חלקו השני של פנים אל פנים מאת קובנר. 1956 הביאה את ילקוט הכזבים לדן בן־אמוץ וחיים חפר. אמנם קשה לומר שהוא ספרות מלחמה, אבל הוא קשור לפולחן הווי הפלמ“ח. דוִד רקנטי הוציא את גשר אכזיב, סיפורים מחיי המחתרת והצבא, וכשנה לאחר מכן, ב־1957, יצא לחם האוהבים לשושנה שרירא, רומן אהבה על רקע מלחמת השחרור, וכן קובץ סיפוריו של ברטוב, השוק הקטן, אשר לצד סיפורים מהווי הבריגאדה באירופה כלל גם 4 סיפורים מהווי המלחמה או מספיחיה: ‘יום ולילה’, המתאר את החרדה המאופקת בה ליוותה הנערה את החבר שלה המלווה שיירות. ‘בעקבי הבן’ מספר על בעל מכולת קטנה במושבה, היוצא לראות את בנו בצבא, ושני סיפורים בגוף ראשון, ‘אני והזר’, על ארמני החוזר לראות את ביתו לאחר המלחמה, ו’ידידו של מֶם־בֵּת' על קומזיץ בקיבוץ ההופך בהיסח הדעת לערב אזכרת־נשמות. באותה שנה יצא גם סיפור ההווי חבורה שכזאת מאת פוצ’ו (ישראל ויסלר), שנכתב זמן רב קודם לכן ולא מצא מו”ל עד שהוכתר בפרס ברש.⁴⁸

השנה שאחריה, 1958, הביאה את הרומן רב־ההיקף ימי ציקלג לס. יזהר, שמבקרים אחדים ראו בו את ההישג האמנותי הגדול ביותר של הדור ומעין חתימה רבתי של נושא ‘דור מלחמת השחרור’ ומצֵבה לתקופה שעברה ואיננה.⁴⁹ אך הנושא לא נחתם: באותה שנה הוציאה ספריית פועלים את האנתולוגיה דור בארץ, בעריכת עזריאל אוכמני, משה שמיר ושלמה טנאי, ועל שמה⁵⁰ נקראו אחר כך הסופרים והמשוררים שכתביהם כונסו בה. גם ספרו של חביב כנען בצאת הבריטים ראה אור בשנה זו.

בשנים הבאות הוסיפו לצאת ספרי רפורטז’ה: הלב מאחורי הדיסקית (1959), ילקוט כתבות מעיזבונו של עמוס לב, שנפל במבצע סיני, מגילת עצמאות ישראל מאת גרשון ריבלין (1960), ימים של עופרת מאת משה רשקס, סיפורה של לוחמת מאת גאולה כהן ותולדותיה של מחתרת מאת דב לוין וא"צ ברוין – כולם ב־1962. חטיבת אלכסנדרוני במלחמת הקוממיות מאת גרשון ריבלין (1964), מערכות הארגון הצבאי הלאומי מאת דוִד ניב (1965).

בינתיים נמשכו איזכורי פרשות ממלחמת השחרור ברומן ובסיפור הקצר: פרקים הנוגעים למלחמה נכללו ברומנים של ראובן קריץ שיצאו בתחילת שנות השישים,⁵¹ ובספרו של אהרן מגד, החי על המת,⁵² (1965). שנה לאחר־מכן יצא חימו מלך ירושלים מאת יורם קניוק, סיפור על פצוע אנוש. באותה שנה נדפס גם ספר לנוער, אני פחדן אני מאת פוצ’ו (ישראל ויסלר). ספר זה, המסופר בגוף ראשון, הוא מבחינות אחדות המשך לחבורה שכזאת, ועם זאת יש בו הקבלה לא מכוונת⁵³ לימי ציקלג: מתוארות אותן התקפות אכזריות על אותה גבעה – חרבת מאחז – בנגב, החולשת על שדה־תעופה (היא עברה 6 פעמים מיד ליד) וגם הוא ערוך בסדר הימים, כמו קודמו הגדול.⁵⁴ היה מוזר, אילו רומן זה, הקליל, היה חותם את ספרות מלחמת השחרור.

אבל 15 שנים לאחר מכן (מ־1981) יצא הראשון מבין הרומנים האוטוביוגרפיים ודוקומנטאריים למחצה של נתיבה בן־יהודה:⁵⁵ 1948 – בין הספירות. רומן בגוף ראשון, שמכריז על עצמו שאיננו רומן ולא שום צורה אחרת של ספרות, אבל גם לא זיכרונות… הוא מסַפר על תחילת המלחמה: פותח לפני עצרת האומות המאוחדות ומלווה את המסַפרת ואת חבריה בחודשים הראשונים של 48'. אחריו באו: ברכות וקללות (1984). מבעד לעבותות (1985). ירושלים מבפנוכו (1988). כשפרצה המדינה (1991). המחברת משחקת קצת את ה־enfant terrible שאינו terrible בכלל, ובאיחור של 33 שנים מספרת את זיכרונותיה בסגנון הקרוב הפגנתית אל הדיבור, בזווית ראייה אישית כנה־מופגנת. היא מעלה את ההווי והאווירה בפירוט, בכנות ובהומור, בסגנון ובנעימה שונים מכול שנכתב על המלחמה עד אז. קשה לשער, איך היו מתקבלים ספרים אלה, אילו יצאו סמוך לתקופה המתוארת. אבל בשנות השמונים הם נתקבלו כזיכרונות – בהם גם אינטימיים – המעלים חיוך בהווי האוטֶנטי שלהם.

מי אתם, סופרי תש"ח?    🔗

פתחנו סקירה זו בתיאור סופר תש"ח צעיר הפורץ אל מערכת אחד מכתבי־העת הישר משדה הקטל, כשהוא חבוש כובע־פלדה פגוע ומביא עמו כתב־יד שנכתב בחפירות ממש והמקנה, על־כן, למלים מובן חדש. עתה, לאחר הסקירה הכרונולוגית של ספרות המלחמה, נתבונן בסופרים, כדי לבדוק, את מי מהם הולם תיאור זה.

ברשימה שלהלן סיכמנו נתונים ביוגראפיים⁵⁶ בסיסיים ברשימה סכמאטית. מן הספרים צוינו: הראשון, והשאר רק אם הם נוגעים לספרות מלחמת השחרור. אלה מסומנים בכוכבון (*).

מרדכי טביב. נולד 1910 בראשון לציון. פרסום ראשון: 1931. ספרים: כעשב השדה. (1948). דרך של עפר* (1950).

זרובבל גלעד. נולד 1912 בבסראביה. בארץ מ־1922. פרסום ראשון: 1930. ספרים: מראות גלבוע (1943). פרקי פלמ“ח* (1951). ספר הפלמ”ח* (1953).

יהושע בר־יוסף. נולד 1912 בצפת. פרסום ראשון: 1935. ספרים: קול היצרים (1937). נגבה – חומת מגן* (1948). בני המג"ד* (1950).

יזהר סמילנסקי. נולד 1916 ברחובות. פרסום ראשון: 1938. ספרים: בפאתי נגב (1945). החורשה בגבעה* (1947). סיפור חרבת חזעה. השבוי* (1949). שיירה של חצות* (1950). ימי ציקלג* (1958).

שושנה שרירא. נולדה 1917 בפולין. בארץ מ־1925. פרסום ראשון: 937ו. ספרים: היאור הירוק (1947). לחם האוהבים* (1957).

יגאל מוסנזון. נולד 1917 בעין־גנים. פרסום ראשון: 1944. ספרים: אפורים כשק* (1946). מי אמר שהוא שחור* (1948). בערבות הנגב* (1949). הדרך ליריחו* (1950). דרך גבר* (1953).

אבא קובנר. נולד 1918 ברוסיה. בארץ מ־1945. הפרסום הראשון: 1943. פנים אל פנים* (1955־1953).

אהרן מגד. נולד 1920 בפולניה. בארץ מ־1926. פרסום ראשון: 1938. רוח ימים* (1950). החי על המת* (1965).

יהודה האזרחי. נולד 1920 בירושלים. פרסום ראשון: 1936. ספרים: על מפתן החיים (1940). עננים בסער* (1947).

משה שמיר. נולד 1921 בצפת. פרסום ראשון: 1939. ספרים: הוא הלך בשדות* (1948). פורצי הדרך לירושלים* (1948). קילומטר 56* (1949). תחת השמש* (1950). עד אילת* (1950). במו ידיו* (1951).

אלכסנדר סנד. נולד 1921 בפולניה. בארץ מ־1934. פרסום ראשון: 1949. ספרים: אדמה ללא צל* (1950).

יונת סנד. נולדה 1926 בפולניה. בארץ מ־1948. פרסום ראשון: 1949. ספרים: אדמה ללא צל* (1950).

מתי מגד. נולד 1923 בפולניה. בארץ מ־1926. פרסום ראשון: 1943. ספרים: המגדל הלבן* (1949). ספר הפלמ"ח* (1953). יומו האחרון של דני⁵⁷ (1958).

אורי אבנרי. נולד 1923 בגרמניה. בארץ מ־1933. פרסום ראשון: 1941. הטרוריזם – מחלת הילדוּת של המהפכה העברית (1945). בשדות פלשת* (1949). הצד השני של המטבע* (1950).

דן בן־אמוץ. נולד 1923 בפולניה. בארץ מ־1936 (?). פרסום ראשון: 1945. ספרים: ארבעה וארבעה* (1950).

חיים גורי. נולד 1923 בתל־אביב. פרסום ראשון: 1943. ספרים: פרחי אש* (שירים, 1949). עד עלות השחר* (1950).

נתן שחם. נולד 1923 בתל־אביב. פרסום ראשון: 1944. ספרים: דגן ועופרת* (1948). האֵלים עצלים* (1949). הם יגיעו מחר* (1950). תמיד אנחנו* (1952).

יהודית הנדל. נולדה 1926 בוארשה. בארץ מ־1930. פרסום ראשון: 1942. אנשים אחרים הם* (1950). רחוב המדרגות* (1954).

חנוך ברטוב. נולד 1926 בפתח־תקוה. פרסום ראשון: 1945. ספרים: החשבון והנפש* (1953). השוק הקטן* (1957).

נסים אלוני. נולד 1926 בתל־אביב. פרסום ראשון: 1948. סיפורים שלא כונסו* (1953־1948).

ברוך נאדל. נולד 1926 בתל־אביב. פרסום ראשון: 1945. ספרים: עלילות פלמ"ח* (1950). פרשת הלוחם יונתן*.

מנחם תלמי. נ' 1926 ברמת־גן. פרסום ראשון: 1946. ספר: לחיות לחיות* (1949).

עמוס אילון. נולד 1926 בוינה. בארץ מ־1935. פרסום ראשון:? ספרים: ירושלים לא נפלה* (1948).

עמוס קינן. נולד 1927 בתל־אביב. פרסום ראשון: 1948. ספרים: בשוטים ובעקרבים (1952).

ראובן קריץ. נולד 1928 בוינה. בארץ מ־1938. פרסום ראשון: 1944. ספרים: בוקר חרש (1955). חטאות נעורים* (1961). אלון ועירית* (1961).

נתיבה בן־יהודה. נולדה 1928 בתל־אביב. ספר ראשון: 1948 – בין הספירות.* (1981). ברכות וקללות* (1984). מבעד לעבותות* (1885). ירושלים מבפנוכו* (1988). כשפרצה המדינה* (1991).

ישראל ויסלר. נולד 1930 בתל־אביב. פרסום ראשון: 1957. ספרים: חבורה שכזאת* (1957). אני פחדן אני* (1966).

יורם קניוק. נולד 1930 בתל־אביב. פרסום ראשון: 1949. ספרים: היורד למעלה (1963). חימו מלך ירושלים* (1966).

הרשימה קצרה מדי וארוכה מדי. לא נכללו בה עשרות שמות של אנשים שכתבו דברי ספרות הנוגעים למלחמת השחרור. ולא כל מי שנכללו בה אכן זכו לתדמית ציבורית־ספרותית של ‘סופרי מלחמת השחרור’.

בין המובהקים יש למנות תחילה את ס. יזהר, יגאל מוסנזון (למרות שסיפוריו שנסקרו כאן שייכים ל’ספרות המאבק'), אבא קובנר, משה שמיר, מתי מגד, נתן שחם, חיים גורי, אורי אבנרי ומנחם תלמי. שני האחרונים עברו אחר־כך לכתיבה עיתונאית והדבר שינה את תדמיתם הציבורית־ספרותית. כל אלה בני אותה שכבת גיל, בערך: הם נולדו בעשור 1916–1926.

סופרים בני הדור הקודם כמעט לא כתבו על המלחמה, ואם כתבו (כגון ש. שלום ויהודה בורלא), התעלם מכך הציבור. הצעירים יותר, אשר בגלל עיכובים מצד העורכים⁵⁸ איחרו בפרסום דבריהם ויצאו בדפוס רק בסוף שנות החמישים או בשנות השישים, שוב לא נתקבלו בתודעת הציבור כשייכים אל דור סופרי המלחמה.

לסופרים שנקלטו בתודעת הציבור יש מֵעין ביוגרפיה בעלת נוסחה משותפת: הם ילידי הארץ – בעיר או במושבה – למדו וסיימו בית־ספר תיכון, היו בתנועת־נוער וזמן־מה, לפחות, בקיבוץ, שירתו בפלמ"ח או ב’הגנה', והחלו לכתוב ולפרסם זמן־מה לפני המלחמה. הם הִכירו זה את זה, הייתה להם תחושת השתייכות לדור חדש ולחבורה אחת, וזיקה חברתית־רעיונית לתנועת העבודה ולביטאוניה בכלל ובפרט הסִפרותיים. במלחמה היו קרובים לחזית וידעו גם על החלטות הפיקוד.

סופרים שנפלו במלחמה    🔗

בדיעבד, לאחר פִרסום מכתביהם, יומניהם ורשימותיהם של הבנים שנפלו (בקבצים כגון: גווילי אש, יזכור, ובספרי זיכרון רבים) התברר, שרבים מן הנופלים – כתבו, והספרוּת תפסה מקום חשוב בעולמם הנפשי, יותר מכפי שניתן היה לשער על־פי הופעתם בחברה. וממילא אפשר להניח, שמבין הנופלים עשויים היו לצמוח סופרים לא מעטים. והיו בין הנופלים שכבר פרסמו דברים אחדים,⁵⁹ והיו אחדים שנפצעו.⁶⁰ הערות אלו חורגות מסקירת הספרות, אך ייתכן שהן משלימות את התמונה.

מסכת המוטיבים    🔗

בסיפורי המלחמה שלנו, כבכל ספרות, המוטיבים התֶמָטיים (בעלילה, באיפיון, ברקע, בהווי ובהגוּת), נשזרים זה בזה. קשה לבודד אותם ולערוך אותם בשיטה הגיונית ולמנות אפילו את רובם. מטרת הסקירה שלהלן היא לתת מושג־מה על מקצת המוטיבים שהופיעו בסיפורי המלחמה:

האימונים – בנוֹטרוּת. בהכשרה המגויסת, בפלמ“ח. בדירה פרטית בעיר. תחת אפם של האנגלים. במחנה לקליטת טירונים: אימונים בא”ש לילה, בספורט שימושי, בכידון, בזריקת רימון ובמטווח. המפקד ה’מותח' את כיתת הטירונים. הטירון, שחבריו מותחים אותו. הוותיק שנקלע אל כיתה חדשה, ומרשה שימתחו אותו, כדי לזכות באהדה. המפקד הקשוח, המתאכזר לפקודיו באימונים בגלל משבר נפשי. המפקד, שיש לו חשבון אישי עם אחד מפקודיו והוא מיישבו באימונים (ואחר כך – בקרב). ההווי העליז באימונים, בעיקר בהפסקות. האימונים שקיללו אותם, עד שהתברר שחסכו דם. אסונות באימונים – כדור שנפלט, ניצרת רימון שנשלפה בטעות, האנגלים שהופיעו פתאום, אסרו את המתאמנים והחרימו את הנשק. השומרים על המתאמנים, לבל יתפסום האנגלים, המתחזים לזוג נאהבים. הילד, שנקלע בטעות לאימונים, ופוחד שיהרגו אותו, משום שראה יותר מדי. האִרגונים הפורשים – האצ“ל והלח”י – כיצד הם מושכים חברים חדשים. טקס ההשבעה רב המִסתורין. הנקמה בבוגדים. תִגרות עם חברי האִרגון היריב. הצורך להימלט ולהתחבא מפני היריבים. בכלא – נזכרים, איך נאסרו בשעת האימונים. איך הוסגרו.

האנגלים – מפקד אנגלי טוב, המגלה נשק מועט בשיירה ומתעלם. אנגלי רע, המחרים את הנשק ומפקיר את מגיני השיירה. מפקד אנגלי שהתבקש להעביר פצוע ומסגירו לידי אנשי כנופיה. האנגלי המזהיר ידיד יהודי. האנגלי הבוגד בידידו היהודי. הנערה המתעלסת עם אנגלים ושערה נגזז. הילד המגלה, שאמו מבלה עם אנגלים. האישה הצעירה הנתונה במצוקה כלכלית, ומגלה, ששכנתה התעשרה מבילוי עם אנגלים. הלוחם העברי הרוצח את אשתו, מפני שנודע לו, שהתעלסה עם אנגלים.

השכנים הערבים – ידידים שהפכו אויבים. הפועל הערבי במושבה, שהיה בן־בית, בא בלילה בראש כנופיה, לגמול רעה תחת טובה או לנקום עלבון ישן. פגישה עם ידיד ערבי שנשאר ידיד או שהפך לאויב. השכן, המושך איש קיבוץ אל מלכודת. היהודי, שנקלע בטעות לכפר ערבי או לרובע ערבי בעיר, נהרג או נחלץ בשן ועין, בזכות תושייתו, במקרה, או בעזרת ערבי. פגישה בשדה או בדרך עם ערבי – עימות המסתיים בטוב, באונס, או בהרג.

טבילת האש – בשדה. בעבודה. בנסיעה. בפעולת סיור. בפעולה הראשונה.

המסע – ההליכה הארוכה ברגל בין הרים, במִדבר. כחוויה עמוקה. העייפות. הפחד. איבוד הדרך. הצימאון. ההיתָקלות באויב. הרהורים וחלומות בהקיץ במסע. עזרה הדדית. המסע כמבחן של כוח־הסבל.

השיירות – הפחד לפני היציאה. ההווי העליז לפני היציאה. היציאה שנדחתה, והבילוי האחרון. תחושת היושבים באוטובוס, במשאית, במשוריין. שיחות בדרך. אִרגון השיירה המוצלחת וארגון השיירה הכושלת. האנגלים המחרימים את נשק השיירה ומספקים ידיעות לאויב. השיירה מול מחסום. במשוריין הפורץ. השיירה המותקפת והמנותקת. הרגעים האחרונים של אנשי השיירה. הנהג המופלא שלנו. המשוריין שלנו, ‘הפשפש המעופף’, שנחלץ מכל הצרות. המשוריין השרוף, שעלה על מוקש. פירוק המחסומים, ההיחלצות ברגע האחרון. הכנת תוואי הדרך לשיירה לילית, שיירה לילית עוברת. הממתינים בעורף לידיעות על גורל אהוביהם בשיירה.

פעולות יחיד – המתגנב לנמל לפוצץ את סירות המשמר. הממתין בודד, כדי להפעיל מטען נפץ. מתגנב יחיד, המצליח לחסל עמדת אויב. יחיד שפעל ולא הודיע לאיש. פעולת הגמול הפרטית, בלא ליטול רשות, נגד פקודה מפורשת, כדי לנקום.

פעולת תגמול – של ‘הטרוריסטים’ בלא תיאום עם ההגנה. הטרוריסטים הורגים שני קצינים אנגלים טובים, שבאו למסור נשק. אנשי ההגנה דורשים מן הטרוריסטים לבטל פעולת גמול שתגרום נזק. פעולת גמול כושלת, פיצוץ בית לא נכון. הרגו ערביה, אך מנהיג הכנופיה נמלט. הרגו בטעות את בן המוכתר הידידותי. פעולת גמול שעלתה יפה: היעד הושמד, מצידנו לא היו נפגעים.

פיצוץ – הגשר, בית־הקפה, הבית הכפרי בו מתוועדות הכנופיות. החורבה, בה נערכת מסיבת ניצחון של כנופייה. פיצוץ המשוריינים האנגלים, סירות המשמר, מחסן־הנשק.

תושייה – הלבשת המת כמו חי ובחורה מתרפקת עליו, כרי להבריחו מעיני האנגלים. אומרים לאנגלים בקור־רוח לחפש את הנשק במקום בו הוא נמצא באמת וכך מצילים אותו. נהג המשוריין המצליח לצאת מן התעלה.

עורמה – שלחו ערביה יפה אל העמדה שלנו, והיא מושכת את אחד הלוחמים לוַאדי ושם הוא נרצח. המתחזה לפצוע ופוגע במצילו.

המקרה המוצלח ומקרה הביש – בגלל מקרה בלבד ניצלו או נהרגו כולם. מה שנראה מקרה עיוור לא היה מקרה. פלוני האמין בגורל ואכן, הוא ניצל או נהרג.

דמויות וטיפוסים – הצבר הקשוח והמושרש בנוף הארץ. הצבר הביישן והמופנם. הלוחם הקשוח, שהוא משורר בסתר. הצלף שלנו. הנהג שלנו, הטבח. הרופא. הגח“לניק הפחדן, הגח”לניק האמיץ. העולה החדש, שאינו נותן אמון בצברים, עד שצבר מציל את חייו ונהרג במקומו. הפרטיזן לשעבר. התימני הקטן, הכורדי, היֶקה, הג’ינג’י, השתקן, המתבודד. קצר־הרואי, שאינו מודה בחולשתו ונהרג. יוצא המחנות, שעבר את כל מוראות השואה. המשוגע. התימהוני, המאמין, שאם יביט ישר אל לוע מכונת הירייה, לא ייפָּגע על־ידי הכדור. המוכתר של השכונה. הזקן או האב השכול או האיש הדתי המצטרף אל הלוחמים. האישה היפה והאריסטוקרטית, המצטרפת אל הלוחמים למען החוויה. הסנוב, הפחדן, העריק, המשתמט. הבחור הטוב שנכשל ומכפר על כִישלונו במעשה גבורה, במותו, בכך שהתוודה.

המפַקד הטוב והמפַקד הרע – הנערץ, האבהי, העריץ, הנושא על שכמו את עול האחריות והצער. המבין את נפש פקודיו ויודע להלהיבם. המפַקד החדש, המנסה לפרוץ את חומת הזרות אל פקודיו. המפקד הקר והרשמי, השומר על גינוני דרגות. המפקד הכושל, שעצביו לא עמדו לו. המפקד הכושל, בגלל שהיה רברבן. המפקד ההולך ראשון ונהרג. המפקד השולח אחרים אל הקרב ויושב במטה בחברת פקידות יפות. חילוף המשמרות בפיקוד: במקום הוותיקים – אנשי הקיבוץ, אנשי הפלמ"ח – בא דור חדש של קרייריסטים. המפקד שנחשד בבגידה מתוך פחדנות, עד שמתגלה השלד שלו ומתברר, שלא בגד.

הקרב – הקצר והמוצלח: באנו, ראינו, ניצחנו, ללא נפגעים. הקרב הכושל: יצאו מאוחר מדי, נסוגו לאור היום נסיגת מנוסה. כבשו כפר בקלות, אך לא התארגנו, ולא היו מוכנים להתקפת הנגד. טעו בדרך, לא הגיעו בזמן, ובגלל חוסר תיאום לא יכלו המחלקות האחרות לכבוש את הכפר. מישהו איבד עצביו, ירה לפני הזמן והזהיר את האויב. בדרך לכפר חסו על ערבי זקן, זה הזעיק תגבורת וכולם נהרגו. הזחילה עד לגדר התיל. הפריצה קדימה מול האש. מחשבות הפחד לפני הקרב: הפעם אני אמות. תחושות האימה בַקרב. אחרי הקרב מנסים לספר מה קרה, ומתגלה שאי אפשר לספר. הקרב ללא תקווה: הם מכותרים. הנשק אוזל. מכשיר הקשר ניזוק. ההמתנה להתקפה, התחושה: עוד מעט זה יתחיל. הם מתקרבים. ההפגזה. וידויים לאחר הקרב: פתאום הרגשתי את החיה שבי עומדת לפרוץ. פתאום שכחתי הכול.

הלוחם היחיד והחבורה במצבי לחץ קיצוניים – במשוריין שנתקע, כשהתחמושת אוזלת, בקרב, כשכולם פצועים. בתעלת הקשר, כשיש לטהר את העמדה המבודדת, מול הטנק המתקרב, ללא נשק אנטי־טנקי. כשמתברר, שנתונים בשדה־מוקשים.

הבחורה הלוחמת – הפקידה המסורה במַטה, שאינה עוצמת עין כל הלילה. הקַשרית. הרַגֶמת. האישה, שזורקת בקבוק־מולוטוב על הטנק הפורץ ומצילה את המשק. האישה המזנקת על האויב המסתער בידיה הריקות ונושכת אותו. המתאבדת בקרב, לנקום את מות אהובה. המנומשת הג’ינג’ית העליזה – הרוח החיה בפלוגה. החיוורת והמאופקת. האימהית. הבחורה הקרה, המגלה יצריות למראה אויבים נהרגים.

אהבה במלחמה – הזויה, בחלומות בהקיץ. הנערה, שראיתָ רק את עורפה ולא את פניה, שראית רק בחושך, ומאז אתה הוזה בה. אהבה מבוישת, המסתיימת בנשיקה במצח. מיניות דורסנית וחייתית – הזויה, או בפועל – לנוכח המוות. שכיבה עם אשת־איש, בזמן שבעלה בקרב, נהרג או נפצע. הקרב הפגיש אותם – זמן קצר לפני היציאה הם התראו לראשונה או באחרונה. הוא לא ידע את שמה. היא שאלה עליו אחר־כך. היא חבשה את פצעיו. הוא זוכר אותה מתוך דמדום. דמותה ליוותה אותו כל הדרך. למענה רצה לחיות. הוא חשב עליה ברגעיו האחרונים. הבן ייוולד לאחר מות אביו. היא נתנה לו את ברכת־הדרך. היא אמרה לו: רק הפעם אל תלך.

הביקור בחופשה – הוא קיבל חופשה קצרה, סר אל הוריו וסר אליה: אהובתו, אהובת חברו, הנערה שעדיין לא העז להתוודות לפניה על אהבתו. הנערה שפגש במקרה, הנערה שהזמינה חייל בחופשה. האלמונית שפגש בתור לקולנוע. הוא הרגיש, שאינו יכול לספר לה כלום. היא לא תבין. הם – ההורים – לא יבינו. פתאום הוא דיבר וסיפר לה הכול. השעון לא צלצל בזמן, והוא איחר לחזור. החופשה בוטלה, הוא יצא לפעולה, לה אמרו, שהוא בחופשה, והיא חשבה שהוא בוגד בה. הוא צריך לבחור, אם לבלות את ערב החופשה איתה או עם חבריו. החופשה של החייל, שאין לו אל מי ללכת. ההליכה ברחובות העיר השוממים, תחושת הזרות של איש החזית אל אנשי העורף. ההווי בבתי־הקפה – כפי שהוא מתגלה למי שבא לחופשה. העוני והסבל של המשפחה. הביקור אצל הנערה השכולה או אצל ההורים השכולים. תחושת האשמה, איך הם יחשבו: למה הוא ולא אתה?

ביקור בחזית – של האב, שגם הוא לוחם, של האב הדתי־הגלותי, של האישה האוהבת, של האם.

אחוות הלוחמים – הַמשיכה של הבחור הביישן והמופנם אל חברו (או מפקדו) הרחב, השעיר, העליז, השתקן, האבהי. שני החברים מימי בית־הספר והתנועה, שעתה נפגשים לפני הקרב. החבר, שעליו לפסוק, אם לתת חופשה לחברו, בניגוד לתקנות. החבר, שעליו לפסוק, אם לשלוח את חברו לפעולה מסוכנת. אחוות לוחמים. הווי עליז לפני הקרב. בקרב. בהצלת פצוע. בשמירה על חפציו, במילוי בקשתו האחרונה. החבר, המוסר חייו למען חברו – יוצא לפעולה במקומו, נשאר לחפות עליו בשעת נסיגה, נהרג במקומו, אחוות הלוחמים המתגלה במחווה הקטן – בכיסוי רגלי הישן בשמיכה.

תחושת האחווה הגדולה. ‘האנחנו הגדול’. התחושה שאתה חלק מחבורה גדולה, ממעשה היסטורי. הישיבה המלכדת סביב המדורה. פגישת הרֵעים בתום הקרבות, כדי להעלות זיכרונות, החברים הטובים שהיו לשונאים, בגלל הבדלי אופי שנתגלו בקרב, בגלל דברי ביקורת חריפים שאמר האחד לחברו, בגלל נערה שעמדה ביניהם.

תחושת הזיקה העמוקה – שנתגלתה ללוחם בקרב. לעבר העתיק של עמנו (מורשת התנ"ך, המִשנָה והתלמוד, כגון: מתגלה לו, ששֵם הכפר הערבי שנכבש הוא, בעצם, שֵם עברי עתיק. זיקה לנוף הארץ – גם קברות השיח’ים הערבים או חורבות הצלבנים שייכים לעבר שלנו, תחושת קירבה לנוף הקדום ביותר: לסלעים, לחי ולצומח הפְּרֵה־היסטוריים. תחושת זיקה לעתיד: על־ידי מעשה הקרב אנחנו כובשים לנו את זכותנו לעתיד, הקרב נותן ללוחם את הבחירה, מתוך תחושות קיומיות. הוא חש בקיומו ובחירותו – הוא בוחר להקריב את עצמו למען חברו ובכך כובש את חירותו.

הפצוע – שנפצע פצעים קלים, אך מתחנן, שיינתן לו כדור של חסד, הפצוע פצע אנוש, המבקש שיעזבו אותו. הפצוע המדמדם, שמספרים לו שנפצע רק פצעים קלים, כדי לעודדו. העברת פצוע תוך סיכון רב. הנערה שנפצעה וחוששת שאיש לא ירצה בה. הגוסס המדמדם. פצוע רואה, שחתול אוכל את מעיו שנשפכו. הפצוע שהבריא וחוזר לקרב, בלי לספר להוריו, שהיה פצוע. האויב הפצוע בשדה, המתחנן למים, מעבר לגדר.

המת – שהבעת פניו שלווה ותינוקית. המת שמצאו את גופתו המרוטשת, שהתעללו בה. מת שנמצא עם אבן בידו, כי תחמושתו אזלה. המת המוטל בשדה בין הקווים, אי־אפשר להגיע אל גווייתו, וחבריו רואים במשקפת, איך תנים מכרסמים אותה. המת שיש להלבישו, ואברו נתפס ברוכסן מכנסיו. תיאורי לוויה. קבורה חשאית בלילה מפחד הפגזות. החברים, הנערה השכולה, הורים שכולים מבקרים כעבור זמן את הקבר או את המקום שבּוֹ נפל. הרהורים בלוויה. רצון־פתע לכבוש נערה אבלה בלוויה. רגשות האשמה של מי שנשאר בחיים למראה ההורים או הנערה השכולה.

תחושת אי־הוודאות של הנערה או של ההורים: זה זמן רב אין ידיעה. ניסיונות לברר מה קרה לו. הבשורה המרה. הניסיון לכבוש את הכאב ולהמשיך בחיים. התנהגות תימהונית, קפיאה נפשית, הסתגרות, התפרצות של עליזות היסטרית אצל הנערה. היא או הם מצטרפים אל הלוחמים, כדי להמשיך במפעלו של זה שנפל. היא או הם ממשיכים לחיות חיי חולין עגומים.

האויב – פגישה פנים אל פנים עם האויב היחיד. התגנבות וצְפייה באויב בביתו, כיצד הוא אוכל, מעשן, עושה את צרכיו. אמו וילדיו. האויב האנונימי – דמויות שחורות עולות וקרֵבות, האויב השנוא, שיש לנקום בו. האויב שמתגלה כאיכר פשוט. האויב הדֶמוני שנדמה שיש לו כוחות על־אנושיים. האויב הצוחק – שמתברר שהוא מת.

הרהוריו של האויב – כשהוא מעריך את המצב. כשהוא נתון בין תאוות־בצע לבין פחד, כשהוא חושב על טיבם של היהודים. כשהוא חולם לאנוס ולרצוח. כשהוא רוצה לשוב אל ביתו הכבוש, כשהוא רוצה לגנוב את רכוש חברו. האויב השבוי – שמתעללים בו. נשים, ילדים וזקנים בכפר הכבוש, כשמשפילים אותם, מגרשים אותם, או דווקא מתייחסים אליהם יפה.

מעשי אכזריות – מִצידם ומִצידנו: התעללות בגופות, הראש הכרות, הגופות המדוּקרות. הרצח בגרזן. הרהורי אכזריות של הגיבור הביישן המופנם. סיפורי אכזריות של החברֶהמן הרברבן. התאכזרות בבעלי־חיים (חמור, גמל, חתול, כלב).

הווי בכפר שנכבש – כשהוא ריק, הדממה, סיור בבתים. האוכל שעל השולחן. התמונות. פיצוץ הבתים. התאכסנות בבתים, רגשות מעורבים של היחיד המופנם המסייר בכפר. גירוש התושבים הנשארים, העברתם למכלאות, לגֶטו. העבדת הנשארים בשירותים לכובשים, צחצוח נעליים, ציד תרנגולות. הכלבים חסרי הבעלים. הלוחם שנתקף בולמוס ביזה ומתבייש בכך לאחר מכן. הבוזזים את הרכוש הנטוש והמעבירים אותו לעורף.

שינוי האווירה במהלך המלחמה – בצבא: הדרגות, אכיפת משמעת. השוטרים הצבאיים. החיץ בין קצינים וטוראים. הפקידות המרימות את האף. הג’ובּניקים שהסתדרו במַטה, בעורף, והמדברים מגבוה אל איש־החזית שבא להתייצב במַטה, הכַתב הצבאי המצוחצח, שלא היה מעולם בקרב, מראיין חיילים החוזרים מקרב, או כותב על קרב בלא לראיין. המסיבות הנערכות בעורף, שבהן אלה שלא לחמו מדברים כאילו פעלו גדולות. הרגשת המרירות של הלוחמים הנקלעים אל המַטה או אל מסיבה.

הנֵכה – שבא אל מסיבה ופוגש שם משתמט, שהתעשר וזכה במשרה ובנערה היפה. החייל שפניו הושחתו. הנכה נפשית, הממרר את החיים לנערתו ולחבריו. הנכה, שחבריו וחברתו עוזרים לו להתגבר ולהשלים.

חילול הקורבן – ההספדים הכוזבים והנאומים רבי הפָאתוס. הג’ובניק, שכותב הספדים בעד כסף וחברו לשעבר מפרסם הספד – עליו. השאלה המנקרת, האם היה כדאי? התשובה: בכל זאת היה כדאי, או: לא כך תיארנו לנו את המדינה. השאלה החוזרת, מדוע פירקו את הפלמ"ח, מדוע זנחו את הערכים, איפה החל המשגה?

מסיבות־רֵעים המעלים זיכרונות ודנים במלחמה ובמה שעשתה לנו. האחד מראה צלקת ומסַפר. מתחילים לשכוח את הנופלים. חוזרים לחולין. יש אחדים שלא ישכחו לעולם.

הַערכוֹת – המלחמה הייתה החוויה הגדולה ביותר בחיי היחיד והציבור. שעתנו היפה. בזכותה אנו ממשיכים. ודעת מיעוט – המלחמה בכלל לא הייתה חשובה בחיַי, אפיזודה ששכחתי.⁶¹ המלחמה הייתה מיותרת: הצעיר המכריז, שאינו יהודי או ערבי, הוא תושב הארץ, שהציונות והלאומנות הערבית כפו עליו את המלחמה. המקטרג: במלחמה עשינו עוול, רצחנו וירשנו, כסדום היינו, וכל שנבנה על יסוד זה, לא יעמוד.⁶² המסנגרים: בדמנו חידשנו את הברית העתיקה, ברית־הדמים, בין העם והארץ.

כדי להיווכח, כמה רשימה זו לוקה בחסר, די שהקורא יבחר לעצמו סיפורים אחדים, ויבדוק כמה מן המוטיבים שיגלה בהם, כלולים ברשימה: הוא ייווכח, שהמובא כאן הוא שלד, מסגרת כללית, המתווה את המיתארים העיקריים.

ומה חסר?    🔗

האם יש מוטיבים מוּכּרים מספרות המלחמה של העמים ונעדרים מסיפורת מלחמת השחרור? כל המונה מוטיבים חסרים, מסתכן, שיוכיחוהו על טעותו. אך יש מקום להעלאת השאלה.

כנראה אין תיאור רגשותיו של השבוי שלנו, שנפל לידי האויב.⁶³ אין פירוט רגשותיו של אדם שעומדים להוציאו להורג, אין תיאורי אונס – של יהודיה או של ערביה,⁶⁴ וחסרות דמויות המרגל והבוגד.⁶⁵ תיאורי הפחד רבים, אך מעודנים – אין תיאור של מי שלִכלך מכנסיו מרוב פחד. מפתיע, שאין תיאור המלחמה מנקודת ראותו של ילד, והעיקר – אין רומן המקיף את כל המלחמה, מראשיתה עד סופה.

עיקר וטפל במוטיבים    🔗

האם ניתן להעריך מה עיקר ומה טפל במוטיבים שמנינו? ודאי לא כמותית, ואף מבחינת הרושם שנשאר בביקורת. לכל היותר יש כאן מקום לבחירה והתרשמות אישית. הנה שני תיאורי שקיעת השמש המסיימים שני סיפורי מלחמה. הראשון מתאר את רגשותיו והרהוריו של פצוע אשר ניצל ברגע האחרון ממשוריין שעלה על מחסום והוקף, הוא ציפה למותו וניצל:

התיאור השני מביא את רגשותיו והרהוריו של מי שהשתתף למורת־רוחו בגירוש פלחים ערבים מכפרם, אך – פרט לשאלת היסוס קלה – לא נתן ביטוי למורת רוח זו:

בשני הקטעים משרה שעת־הערביים לֵאוּת ורוגַע ובשניהם הם מדומים: בָראשון נסתר בַשקט הרצון העז לחיות, בשני – הספק המנקר, אם לא נעשה כאן עוול שאין לו כפרה.⁶⁶ בסיפורים רבים דאז מקנה התיאור לקורא תחושה, שהמסופר סמלי: פרט המלמד על כלל. ואם כן, ניתן לראות בשני המוטיבים המנוגדים אִפיון של מלחמת השחרור: תלמי רואה בה מאבק להצלת החיים, שגרם פצעים מכאיבים, אך האדיר את רצון־החיים של העם. יזהר רומז, שנעשו במלחמה מעשי עוול ללא הכרח וללא טעם, והם עתידים לעכור את העתיד. איזה מהם עיקר ואיזה טפל? מן הבחינה הכמותית ראייתו מחייבת־החיים של תלמי עיקר: היא מצויה בסיפורים רבים מאוד, בעוד ראייתו הספקנית־מאשימה של יזהר מופיעה במיעוט שבמיעוט. אשר לערכם הספרותי־אומנותי של הקטעים, ודאי יסכימו רוב המבקרים, שסיפורו של יזהר עדיף ומבטא באיפוק ועידון רגש כן, בעוד תיאורו של תלמי רדוד ונוּסְחאי. גם מבחינת המקום שיתפסו שני הסיפורים במורשת ספרותנו, כבר הסתמן, שלסיפורו של יזהר שמור מקום מרכזי יותר מאשר לסיפורו של תלמי. ואיזה מהם עדיף מן הבחינה המוסרית ומבחינת זיקתו אל האמת האובייקטיבית – דבר זה ודאי יישאר שנוי במחלוקת. על כן קשה לפסוק, מה עיקר ומה טפל במוטיבים. עם זאת, נצביע על קטעים שיש בהם עניין מיוחד.

דמות הצבר    🔗

מאמצע שנות הארבעים גברה התעניינות הציבור בשאלה, מה טיבו של הצבר הצעיר ומה עולמו הנפשי. גם בספרות המלחמה וגם בספרי הזיכרון חיפשו הקוראים קודם כול תשובה על שאלה זו. אִפיון ישיר ומפורט ניתָן לגיבור הספרותי הידוע ביותר של תש"ח, ברומן הוא הלך בשדות לשמיר. ההקשר: אורי, בן קיבוץ, בן עשרים, “היה מדלג, לפיכך, על סלעים ומוביל אחריו את טוראיו, בעוד נפשו הוא משוטטת לה בדד וחוגגת את היכולת הברורה, הגלויה הזאת ששמה: אני־עצמי, הוא־עצמו, אורי־עצמו”. אם נקבל זאת כמין כותרת, מצפה לנו דיבור סמוי או מבע משולב,⁶⁷ בו ינסח המספר לנסח לעצמו, לנו ולאורי, שאינו בעל יכולת ניסוח רבה, מהו בעצם אותו אורי־עצמו. פירוט אופיו של אורי נמשך כעמוד וחצי וערוך באנָפורה⁶⁸ רבתי בת 26 אברים, המובאים בקיצורים:⁶⁹

אורי מאופיין ראשית, בפעילויותיו התדירות: הולך בהרים בראש מחלקה, בוצר, מתקן מכונות חקלאיות, מתגנב אל כפרים ערביים לסחיבת תרנגולות, יורה במקלע, שוכב עם נערה; שנית, באיזכור עברו: החינוך שקיבל מהוריו, בקיבוץ, בבית־הספר החקלאי.⁷² שלישית, בזוויות־ראייה שונות: כיצד רואים אותו טוראיו, המסַפרים עליו לנשותיהם, מה רואים בו שוטרים אנגלים, מוריו לשעבר, מפקדיו בפלמ"ח, אימו, נערות, חברי קיבוץ אידיאולוגים (התלונות על חוסר נטייתו לכל אינטֶלֶקטואליזם). אולי גם זווית־הראייה של חבריו: אוהב סרטי המערב־הפרוע, לעיתים מלוכלך ונהנה מכך, אוהב את עצמו, אך לא עד כדי־כך, שמישהו יוכל לומר עליו, שהוא חזיר. הוא בעל אישיות שלֵמה, אך גם רבת־ניגודים, הוא תוצאה של התנאים והסביבה (חינוך, ציפיות הסובבים אותו), אך יש לו עצמיות משלו. יש לו קסם אישי, הוא קרוב לטבע־הארץ, פועל מתוך אינסטינקטים ולא מתוך עקרונות, הוא יצרי ועצור כאחת, הוא חברותי ובודד, מוחצן בפעלתנות, מופנם בהבעת רגשות.⁷³

כיוון שהדברים כאן מפורשים וישירים יותר מאשר בסיפורים אחרים, אפשר לקחת את דמותו של אורי כבסיס להשוואה: גיבוריו של יזהר יותר מופנמים, ביישנים, חולמנים וליריים, גיבוריהם של נתן שחם ומתי מגד יותר אינטלקטואליים, גיבוריהם של מנחם תלמי וישראל ויסלר יותר חברותיים – בעיקרו של דבר הם דמויות הווי.

הנושא ‘דמות הצבר כגיבור הסיפור’ זכה גם לטיפול פָרודי בפיליטון שכתב דן בן־אמוץ עם תחילת מלחמת השחרור:⁷⁴

מול המוות, המצפון – והמקרה    🔗

בקטע המסיים את הסיפור תמיד אנחנו לנתן שחם, שוכב אבי באפיסת־כוחות לאחר שאיבד את דרכו במִדבר. פתאום באות עִזים ואחריהן – רועה בדואי.

אבי מבין, שאם הוא לא יהרוג את הבדואי, ימתין הלה עד שהוא, אבי, יאבד את הכרתו, ואז יהרגהו. הלוואי שמישהו היה נותן לו פקודת אש ומשחרר אותו מן החובה להחליט.

הוא שולח ידו אל המקלע, אך אינו עוצר כוח לירות. הבדואי מיידה בו אבן.

מתוך דמדום הוא רואה, כיצד הבדואי ניגש אליו בצעדים זהירים וגוהר עליו ודמותו מתערבת בדמות אמו של אבי, המאחלת לבנה שינה מתוקה. הוא לוחץ על ההדק, והבדואי צונח.

אבי מתעטף בכאפייה שלו ומוסיף ללכת, כשהוא מהרהר: “לא עשיתי זאת אלא משום שהרהרתי באמי.”

אבי נהרג לפי מוטיב הטעות הטרָגית הידוע בוַאריאציות רבות גם מן המיתולוגיה, גם מספרות המלחמה שלנו: כך נהרג גם דוידוב, גיבורו של אהרן מגד בהחי על המת. הטוען, שמותו מקרה עיוור, יראה כאן סיפור קיומי המשקף את חוסר ההיגיון הגמור של החיים. הטוען, שהמקרה סמלי, יצביע על היבט מוסרי־דידקטי: אבי נפל בגלל הכאפייה, ופרט זה קושר את מותו אל מות הבדואי, לפי מוטיב עתיק של ‘נפש תחת נפש’. מבחינת העיצוב, קטע זה מיוחד במינו, אך בַנושא – עימות עם המוות, המצפון והמקרה שאולי גורל – הוא מאפיין סיפורים רבים.

אנטומיה של רומן מלחמה אחד    🔗

הנה תמצית עשרת הפרקים הראשונים של הרומן פנים אל פנים לאבא קובנר, שיצא בשני כרכים (1953, 1955).

1. שלומית מסדרת את החדר. בת 25, ביתה נהרס ב־1939 בפולין. מ’ילדי טהראן'. איתַי בא עייף. פלוגתו יורדת לנגב, אבל עליו ציוו להישאר. מציע לצאת בערב למסיבה אצל ברוריה, מן החברֶ’ה. שלומית מבקשת שלא ילך.

2. ה־19 בדצמבר 1947. ברוריה, השלישה הקטנה, בת 24, גרה בפרישמן. נוניק נוסע למסיבה באוטובוס מחולון. בדרך משוחחים: האנשים בורחים מהשכונות, חוששים לשבת ליד הנהג. נוניק חש גועל כלפי הציבור וההנהגה בגלל אוזלת היד. יש תוכנית לחסל את השפנדאו האימתני. שיחות הווי במסיבה: לשתות לחיי חטיבת הדרום? נוניק ודוִד חסין מתגלים בשיחה כניגודים. ברוריה שמעה במַטה, שמקימים גדודים. שאול גבעון בא במקרה מן הקיבוץ לתל־אביב, ובמסדרון הוועד־הפועל תפסו אותו ומינוהו למפַקד החטיבה. תמר מספרת, כיצד הרגו נהג ערבי במטרה לעשות רושם על דוִד, שלא התרשם. דוִד: מוטב היה למנות למפקד עירוני המקובל על מפקדי הגדודים. אמנונצ’יק בא באיחור ומסַפר, ששלחו את איתַי לפעולת גמול במקום יוחאי, שנקע רגל. הוריה של ברוריה באים.

3. פעולת הגמול של איתַי ואנשיו. כוזור, תימני קטן, מוביל. הוא פוחד בלילה. לפני זמן מה הציל את שכונת־התקווה: בגלל הסתערות פתע נסוגו אנשי העמדות, אבל כוזור הבריח את התוקפים ברימונים. עתה תפקידם לירות אל תוך בית־קפה על אנשי כנופיות, לבסוף איתַי מדווח במַטה על הפעולה וחוזר אל שלומית, שעדיין ערה. במַטה דיברו על שאול גבעון.

4. חיים יוצא לעבודה. יורים. שיחות באוטובוס מחולון. ברוריה, במַטה, חושבת על שאול ועל הסדָרים החדשים. איתַי הרג בטעות את בן המוכתר המשתף פעולה עם ההגנה… שאול אומר לאיתַי, שהפעולה בפיקודו הצליחה, וברוריה אסירת תודה על כך. זֵביק, מסייריו של נוניק, מוסר דו“ח על עמדת השפנדאו ועל סיור של ערבים שלא הבחין בהם, הערבים השתינו עליהם⁷⁵ ואז ירו בהם. לחדר באים מֶ”ם־כָּ"פים.

5. עקיבא השלים תוכנית להתקפה גדולה (של גדוד) על סַלַמֶה. האנשים תועים. עקיבא כועס, מכניס שינויים ונותן אות להתחיל, שלוש המחלקות מאבדות זו את זו. מיכה מתקיף לבדו התקפה כושלת. הכול חוזרים מדוכדכים עם שלושה פצועים.

6. כוזור מוביל מחלקה במקום סלומון, ששרוך נעלו נפתח. חולם בהקיץ, איך ילמד בטכניון. איבד קשר־עין עם מחלקה שלפניו וחוזרים נרגזים. מפקד הגדוד מעודד: זה לא היה כישלון, העיקר שלראשונה יצאנו. זה היה ‘גבעתי’ (שאול גבעון).

7. מחמוד מהרהר בפתח בקתתו. שנים עבד עם היהודים באריזה. אמר לגוברמן הצעיר, כולם יבואו לעבודה, אבל בגלל מעשה גמול נהרס ביתו והוא ברח. הבן הלך ליפו. זרים באו לפקד על הערבים. כאן נכנסים סיכומים של מסַפר היסטוריון על הנעשה בצד הערבי ובצד היהודי: בכל הנגב קורבנות. כיתה נהרגה בטעות. פגיעות בקו המים. מיקושים. המפקד הבריטי מסגיר פצוע מקיבוץ רביבים לידי הכנופיות. ושוב הרהוריו של מחמוד: שמע על פעולות ההגנה בארץ ומפחד. אינו נותן אמון בחסן סלמה, המפַקד הזר. רצו לרשום למחמוד את הרובה, אך בנו לקח אותו ליפו.

8. אברהם רוגוב, המג“ד, מודיע לאשתו, שלא יבוא בשבת לצהרים ולא לקונצרט בערב. יש ישיבה עם ד”ר אברמוביץ, נציג האיכרים, הדורש להחזיר לרחובות את הבנים שנשלחו לגן־יבנה. רוגוב מבטיח לנסות. ממחשבותיו בשיחה: התקפה על כפר סולד. צביעות האנגלים. מדוע אין צווי גיוס. קריאת אזעקה מגן־יבנה: סיור הבנים שיצא בלי נשק נשְבה בכפר ערב־סוכריר (כפרו של מחמוד). מוּלא מוליך את כל התגבורת לשם, מול המשטרה, בנשק גלוי. המשאית מתקלקלת דווקא ליד הכפר והמשטרה, אך משאית מרוחמה מצילה אותם ומביאה אותם לגן־יבנה.

9. שמואליק, מפקד קורס־טירונים, יוצא לשחרר את השבויים. שלושה משוריינים בריטיים יורים במכונות־ירייה על הבחורים. רוגוב מצווה לסגת. בערב מביאה המשטרה אחת־עשרה גופות מושחתות.

10. דודו במַטה ברחובות. מבקשים עזרה לליווי פצוע או הרוג. אין אנשים, אין קשר עם המג“ד. צביק נלחם בכפר אוריה. נסיגה לאחור: צביק מביא מחלקה לכפר אוריה, מאַמן, מסייע לשיירה לירושלים, תוקף כפר ערבי ממנו יצא מארב, נותן תחושת מנהיגות. פיצו נפצע. בהבאתו לבי”ה נהרגים שניים ונפצעים שניים, ושתי הכיתות עם כל הנשק של כפר אוריה מגיעות לרחובות. בו בלילה צריכים לחזור, האנגלים רודפים ומחרימים את הנשק. שוטר אחד מעמיד פנים, שלא ראה שני אקדחים.

החלק שתומצת כאן – כ־110 עמודים, בערך שביעית מן היצירה. בספר השלם יש 67 פרקים, 763 עמ'. בַהמשך מתואר, איך גדֵלות בהדרגה המסגרות וקמה החטיבה בפיקודו של שאול גבעון ועומדת בקרבות בדרך ירושלים ונגד הצבא המצרי. מוזכרים קרב לטרון והמערכה על נגבה. מדי־פעם מופיעים שמות חדשים. יש גם פרשיות אהבים אחדות – כגון בין איתַי לברוריה. להשלמת התמונה הינה תמצית הפרק האחרון. ההקשר: המַטה דחה את תוכניתו של שאול – מלחמת הטרדה בצבא המצרי – וציווה עליו להשמיד את הצבא המצרי על־פי תוכנית בלתי־אפשרית, אנשי הפיקוד־העליון מתוארים כשוטים יהירים שאינם מתחשבים בנעשה בשטח ואינם חסים על חיי האנשים. שאול מבקש את ההוראות בכתב ומאשים עצמו, שהוא שולח את אנשיו להתאבדות ואינו מתפטר. ההתקפה אכן נכשלת ובנסיגה עם שחר נהרגים רבים. הפרק שלפני האחרון מוסר את הרהוריהן של ברוריה ושלומית במַטה בשעת הקרב ומסתיים בידיעה שאיתַי והמג"ד דוִד חזרו חיים.

איתַי בצריף. אינו רוצה לראות את שלומית. נזכר, איך הלכו אנשיו בפרדס ונפרסו. המצרים היו מוכנים והמטירו אש. המונים נהרגו. קרא לאנשיו להסתער פעם ופעמיים. לשווא. יוחאי ויוסקה נהרגו. פינק נשרף. מתקבלת ההוראה לא להתעכב בגלל פצועים. צועקים, שאיתַי נהרג, אך זה איתַי אחר. איתַי רץ ועובר על פני פצועים רבים, ג’רמק הפצוע מתחנן, שלא יעזוב אותו ומזכיר לו שבילדותם הציל את איתַי מקרונית דוהרת. איתַי סוחב אותו בניגוד להוראה. ג’רמק מאבד את הכרתו. קוברים אותו – למרות שאין ביטחון גמור, שהוא מת. יריב נהרג באופן גרוטסקי (מפרפר בעווית וכולם חושבים שהשתגע). ניסים שפנדאו מת מוות פאתטי. איתַי, חציו מדמדם, חושב איך לחבר את הדו"ח. חושב להתאבד ומנסה לחבר מכתב־ פרידה. באה שלומית, מבינה, וצועקת, שלא תיתן לו למות. רומזת לו, שהיא בהריון. משה צימן, הפחדן, שבגללו נהרג ג’רמק, בוכה, כי נודע לו, שאחיו נהרג בירושלים, איתַי מודיע למפקד הגדוד, שהוא מתפטר, כי הוליך את אנשיו לטבח. שאול גבעון, בדמעות בעיניו, סוטר לו. איתַי: למה זה הגיע לי? שאול: כי אני זקוק לך!

הספר פותח ומסיים באיתַי, אך לא איתַי גיבור הסיפור: הוא אמצעי בידי המסַפר, דמותו יוצרת מסגרת ומאחדת את העלילה. הפרקים מתקשרים זה אל זה קשר עלילה רופף: לרוב פרט המוזכר כבדרך־אגב בפרק אחד, הופך עיקר בפרק שאחריו. כך מוזכרת בפרק הראשון המסיבה של ברוריה, שהיא מרכז הפרק השני, ובשני – פעולת הגמול של איתַי, המתוארת בהרחבה בשלישי. תכסיס אחר של קישור: המסַפר מקדים את המאוחר וחוזר לאחור כדי לתאר, איך נתהוו הדברים. כך בפרק 7 מהרהר מחמוד על כפרו ההרוס, ורק בפרק 9 מתברר, מה עשו אנשי הכפר לשבויים, ואז מבין הקורא מדוע נענשו אנשי הכפר. ריבוי הגיבורים והעלילה הרופפת מעמידים במרכז לא את הגיבורים ומעשיהם, לא את הרקע המקומי של הפרקים, אלא אחדות תֶמָטית, וכך מלחמת השחרור נעשית נושא הספר. ייתכן, שאחדים מעקרונות מבנה אלה מושפעים ממלחמה ושלום לטולסטוי ובעיקר מן הרומנים נפילת פָּריס והסערה לאיליה אהרנבורג. רומן יחיד נוסף במסורת דומה בספרות העברית הוא אדמה ללא צל ליונת ואלכסנדר סנד.⁷⁶ פנים אל פנים מוסר את אווירת התקופה, וניתָן לשער, שעשרות אפיזודות שבּו מבוססות על מקרים דומים שאכן התרחשו. הסיפור מלא הערצה לדמותו של שאול גבעון, המעוצב על־פי דמותו של מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן. חוץ מן הרמז בשם (גבעון־גבעתי, כינויו של אבידן), ניתָן רמז נוסף בשם הקיבוץ רמת־אפרים (אבידן היה חבר קיבוץ עין השופט בהרי אפרים). המסַפר משתדל לעשותו אנושי, מתאר אותו ברגעי חולשה, עייפות וחולשת־הדעת, ועם זאת מייחס לו אינטואיציה טובה, צירוף מבורך של ריאליזם וחזון, הדגשת הערכים החבריים, החשבת האדם הלוחם, והאמונה, שרוחו של הלוחם היא הנשק החשוב ביותר. לעומת זאת מצטיירת תמונה עגומה מן המתרחש במַטה הראשי ובכמה מטות אזורים (ירושלים, בעיקר). הספר מדגיש טעויות בתכנון ובפיקוד ומצייר את הרוח הטובה שמשליט שאול גבעון, לעומת הרוח העכורה, שמשליטים מפקדים אחרים. הסגנון לרוב מרומם ופָתֶטי. כך למשל, מסכם המספר את הרהוריו ותחושותיו של איתַי כשהחליט להתאבד:

גם הדיאלוג ערוך בלשון זו. כך, למשל, רומזת שלומית לאיתַי, שהיא הרה:

ותשובתו של איתי:

רומן מלחמה קיומי־לירי־אירוני    🔗

‘ימי ציקלג’ לס. יזהר (1958) מקיף 1156 עמ' בשני כרכים ומתאר 7 ימים – בעיקר במונולוגים פנימיים של בחורים המסתערים וכובשים גבעת חרסית החולשת על שדה תעופה חיוני לשחרור הנגב. לעיתים לא ברור של מי המונולוג, קטעים רבים מסופרים בלשון סתמית של פועל בהווה־רבים כגון ‘הולכים’ או ‘חוזרים’, לא כעשייה, אלא כתחושה והרהור, בלא לציין במי מדובר, וכן רב השימוש בשם הפועל, כגון ‘ללכת’, ‘להביט’, גם כאן בעירוב תחושה והרהור גולמי. נוסף למונולוגים הפנימיים יש תודעה מספרת שאינה מזדהה והיא מֵעין ממוצע־משותף של הקבוצה. מכאן מתקבל סיפור שבהיותו בעיקר הרהורים ותחושות הוא פרטי מאוד, ועם זאת מעצב הוויה משותפת של קבוצה. הינה למשל המשפט הפותח:

הגבעה הייתה עזובה. בבקתות עלובות עדיין עומדים הריחות של חיי הפלחים שברחו. ברזילי, הנושא תמיד תנ"ך בכיסו, מזהה את המקום – נקודת גובה 244 – כציקלג המקראית. כשנוכח שטעה, לא ייתכן שכאן הייתה ציקלג, הזיהוי המוטעה כבר השתרש, לשווא עמל ברזילי לעקור אותו. שני מוטיבים אלה, הסתערות השווא וזיהוי השווא, מקדימים שורה של מוטיבים אירוניים, הומוריסטיים ואף גרוטסקיים, המאזנים במקצת את שאר הרכיבים במסכת הענקית: את האימה נוכח המוות, את הבדידות הקשה לנוכח הנוף האדיש, את תחושת חוסר המשמעות של מצב ושל מעשים שאינם פרי בחירה, את המֶשך האין סופי של הזמן שנפרד לרגעים יחידים הקיימים כל אחד לעצמו.

השלד החיצוני של העלילה מביא ביום המחרת התקפת נגד מפתיעה הגורמת מנוסה מבוהלת, כעבור יום נכבש המשלט שוב בקרב קשה, אבל נעזב שנית כעבור יום לאחר קרב אכזרי.

הקרב הקשה ביותר חל כעבור יום בכיבוש השלישי ובהתקפת הנגד העקובה מפגזים ומדם שלמחרת, אשר נהדפת לבסוף. הנה הקטע המתאר את תחושת הסיום הפתוחה:

מן הקטע נראה, שלא כמקובל בסיפורי מלחמה, הדגש בהתרחשות הפנימית. האירועים החיצוניים רק מסגרת. חזרות רבות מפרטות את התחושות הקשורות בנוף, בשמש היוקדת, בכוכבים, בקולות הלילה, בריחות ובצלילים. קובי החבלן־המשורר, גידי המפַקד, ברזילי איש התנ"ך הידען בכל הנוגע לטבע, שייקה הקשר התמים, נחום שלכאורה אדיש, הפורץ בריקוד עיוועים, עמיחי חובב המוזיקה, דוד המשרה ביטחון, צ’יבי, רפי, בני, עוד רבים, הבחורים גם מהרהרים בעברם ובעתידם, כל אחד גם בגליה ובשולה שלו, במסתורי ובעדין, במושך ובלא־מושג שבבנות…

וכך מסכם דן מירון את ‘עולם הרומן’:

דוגמות טעימה מסיפורי enfant terrible שדווקא נחמדה    🔗

הסגנון מאוחר ב־33 וב־37 שנים מן המסופר.

כיצד מרגיש ומהרהר האויב?    🔗

סיפורי מלחמת השחרור רצופים קטעי הרהורים ורגשות, שהמבקרים מכנים ‘מונולוג פנימי’, ‘זרם תורעה’, ‘מבע משולב’ ו’דיבור סמוי'. מונחים אלה אינם מובחנים והם חופפים חלקית: זו הטכניקה הרווחת של מסירת העולם הפנימי של הגיבור. היהודי. כי אין כמעט כניסה לעולמו הפנימי של העומד בצד שכנגד, במחנה הערבי.

אחד הקטעים המעטים האלה מצוי בַסיפור ‘המטמון’ בקובץ הסיפורים רוח ימים לאהרן מגד (1950). הקטע מתאר את הרהוריו של פלח ערבי פליט, המתגנב וחוזר בלילה אל כפרו, כדי לגנוב אוצר, המצוי לפי השערתו בבית שכנו. הוא מפחד מאוד, אך הסיכוי לזכות בממון, מניעו להתגבר על הפחד, בדמיונו הוא מכין את עצמו למקרה שיתפסו אותו. אז –

בדמיונו הוא נוטל את אשתו וילדיו וחוזר אל ביתו, וכשבאים היהוד בטענות אליו הוא מבקש להיפגש עם ראש־החוּכּוּמֶה (ממשלה) שלהם, ואומר לו, שהוא מוכן לוותר על מחצית אדמתו, וכאשר ראש הממשלה היהודי מאשים אותו, שלפני ארבע שנים זרק אבנים על אנשי המושבה, הוא נשבע, שהיהוד היו תמיד ידידים שלו… הוא קרֵב אל ביתו, נכנס תחילה לאורווה, ומוצף גל תשוקה להישאר שם ולהיות חמור. אם יבוא עכשיו היהודי לתפוס אותו, הוא יקלל את כל מנהיגי הערבים:

בינתיים הוא מציץ בחלון ביתו ונדהם לגלות, שגרים שם: אישה מדליקה פנס נפט, בחדר שלו!

הוא בולש ומגלה שינויים רבים בבית. הוא עוקב אחרי מעשיה של האישה ומבין שהיא לבדה בבית:

הוא מצייר לעצמו, איך קודם יאנוס, אחר כך ישחט, ולבסוף יבוא בעלה ויגלה זאת. אך כשהיא מביטה בחלון, הוא משותק מפחד. נשמע בכי תינוק. רגע אחד חושב הפלח שזה עַלִי, בנו. ונזכר איך נולד. בינתיים חוזר בעלה של האישה. עתה מהרהר סולימאן, איך יכנס כנופיה ויטבח את כל המשפחה. אך מרחם על האיש ומתאר לעצמו, שירשה לו לגור באורווה, ירתום אותו למחרשה עם הגמל. לבסוף הוא רוצה רק להיכנס, לומר שלום ולבקש את הכסת. אך כשבאים שני גברים נוספים הוא בורח, בלי שהצליח לגנוב את המטמון מבית שכנו.

מן הסיפור משתמע, שלדעת המסַפר מתרוצצות בנפש הפלח הערבי נטיות סותרות של יצרי־רצח ושל נכונות לפיוס. הוא מתואר כאדם מוגבל אך אותנטי, בעל חולשות, אך אמין ומעורר אצל הקורא רצון להבינו.

מגמות סותרות במודל של קווים מצטלבים    🔗

כאשר יבוא מבקר מסכם להצביע על המגמות המרכזיות בַסיפורת של מלחמת השחרור, טוב יעשה, אם בצד כל קביעה שתעלה על דעתו יחפש גם את היפוכה, וימחיש זאת במודל של קווים רבים מצטלבים. כל קו ידגים מגמה ואת היפוכה, ועליו, בין הקטבים, ניתָן למקם סיפורים או מוטיבים יחידים.

למשל, במקום לפסוק, שסיפורת זו ריאליסטית, מוטב שיפריד את הריאליזם לרכיביו, כגון: מה טיב ההנמקה לעלילה? היש הנמקה פסיכולוגית למעשיו של הגיבור? אם כן, ישרטט קו למגמה זו וימקם עליו אפיזודות שונות מבחינת הנמקתן הפסיכולוגית. יתברר, שבאחדות מהן מודגשת הנמקה כזו, באחרות היא מובלעת או נעדרת כליל, ובאחרות מתרחשים הדברים בניגוד גמור להיגיון הפסיכולוגי.

ואם נבדוק רכיב אחר של הריאליזם, כגון את הציות לנורמות חברתיות, תישָנה אותה תופעה: על קו־הנורמות תימָצֶאנה אז אפיזודות, שבהן פעל הגיבור מתוך ציות מודגש לנורמה חברתית, אך לעומתן גם אחרות, שבהן מֵפר הגיבור את הנורמה או חי בעולם נפשי, שבו לנורמות חברתיות לכאורה אין קיום.

אם יוחלט, שאחד מֵרכיביו החשובים של הריאליזם הוא הצגת המקרה המאפיין והמייצג, על הקו המיועד לכך ימוקמו – בקוטב הניגודי – גם קטעי סיפור המעלים דווקא את המקרה החריג.

המעוניין בסגנון יערוך לו במחשבתו את הסיפורים בתרשים של קווי הסגנון: מבארוק רב קישוטים, המבוסס על לשונו של הזז העשירה בצירופים כבולים מלשון חז"ל,⁸⁰ כמו פרקי אליק, ועד לסגנון הגורס עברית קרובה ללשון־הדיבור ואפילו לסלנג,⁸¹ כמו בספרי נתיבה בן־יהודה.

על קו הערכים ימוקמו הסיפורים המחייבים את אחת התופעות במלחמה כגון הווי הפלמ"ח – או את המלחמה כולה – מול השוללים אותה. למודל כזה ניתָן להוסיף קווים כהֵנה וכהֵנה, לפי עניינו של המבקר. המעוניין בזיקה למאורעות ההיסטוריים, יועיד קו לכך, וימקם עליו, למשל, את ספרו של קובנר או יומן קרבי – כגון זה של גורי או אבנרי – בקוטב האחד, ואת סיפורו הסוריאליסטי והאֶכּספרסיוניסטי של דן בן־אמוץ⁸² בקוטב שמנגד, כשסיפוריהם של נתן שחם או מתי מגד בתווך.

המעוניין בדרכי עיצוב ספרותיים, בתבניות עלילה, בדרכי אִפיון או במֵמד הסמלי, יועיד להם קווים מיוחדים. אם במקום ‘אכּסיסטנציאליזם’ ו’ריאליזם' נפריד כל אחד לרכיביו ונייעד קו לכל רכיב יֵיעשה המודל מורכב יותר, אך אין חשש, שיהיה מורכב מדי, כי ממילא אין להניח, שמבקר יצייר זאת בפועל: מדובר בתרגיל מחשבה הבא לשמור על מגמת־מחשבה יסודית של ראיית תופעות בסולמות־גיוון בין קטבים מנוגדים.

ספרות תש"ח שופטת את עצמה    🔗

ברומן החשבון והנפש לחנוך ברטוב (1953) נערכים כמה חשבונות־נפש עם המדינה הצעירה: באִרגון הצבא, בכלכלה, בחברה, באווירה ובמוראל הציבור. בין השאר – נשמעים בו גם דברי הערכה לספרות המלחמה.

משה, סופר צעיר, מ"מ אמיץ, שלחם ונפצע, הוציא לאור קובץ סיפורי מלחמה בשם ‘מחרשת הפלדה’, שעורר התפעלות בקרב חבריו. אבל צביקה, חברו הטוב, מותח ביקורת קשה על הספר:

בפרק אחר מספר צביקה לאוולין נערתו של משה –

על־כן, כאשר התפוררה המטרה בעבורה נתנו את חייהם, הם נותרו לפני שוקת שבורה (עמ' 138). ושוב, בפרק אחר, מהרהר משה עצמו הרהורים ביקורתיים על כתיבתו וכתיבתם של חבריו:

עד שבמסיבה, שבה משתתפים סופרים צעירים רבים, הוא מתפרץ:

הנוכחים מרגישים, שמשה הֵפר את כללי המִשחק, והם קמים ועוזבים את המסיבה.

עלייתה וירידתה של ספרות תש"ח    🔗

ביקורתו של ברטוב אינה מצביעה על מגמה שלטת בתקופה ההיא, וגם אותה מוטב למקם במודל הקווים הממחישים גוונים של קיטוב.

עם הופעתה כבשה ‘הספרות הצעירה’ את לב הקוראים שהיו בסוף שנות־העשרה ובתחילת שנות העשרים שלהם והייתה קרובה לליבם, כפי שקרה אולי רק בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הזאת, כאשר הספרות העברית תפסה מקום חשוב בעולמם הרוחני של קוראיה.

תופעה זאת גברה ער סוף המלחמה, ואילו מ־1950 ואילך מופיעים רמזים ראשונים למפנה.⁸³ ציבור הקוראים ברובו עדיין דבק במשמרת סופרי תש“ח. דבר זה מתגלה, למשל, במשאל שערך ‘מעריב’ ב־1958 והִציב לפני הקוראים את השאלה, מי הסופר המועדף עליהם. במקום הראשון זכה משה שמיר, בשני –ש”י עגנון. יש לשער, שאילו נערך המשאל שנים מעטות לאחר־מכן, היו תוצאותיו שונות.

ניצנים ראשונים של קִטרוג הופיעו כבר בחוברות במאבק שהוציא אורי אבנרי בעילום שמו ב־1947.⁸⁴ אך סיפורת המלחמה, ברובה המכריע, הייתה מרוצה מעצמה ובוטחת בעצמה ובאהדת קוראיה. הביקורת עליה הלכה ונתחזקה במשך שנות החמישים, אך עדיין הייתה זו ביקורת של יחידים. ובינתיים קם דור חדש של משוררים ושל סופרים, יהודה עמיחי, נתן זך, דוִד אבידן,⁸⁵ יצחק אורפז, יורם קניוק ואחרים, אשר כתבו על נושאים חדשים, זרים לספרות דור המאבק לעצמאות, ובסגנון שונה. כתיבתם תחילה לא נתקבלה על ידי העורכים ולא על ידי רבים מן הקוראים, ורק לקראת סוף שנות החמישים הם מצאו את קוראיהם. ועם דור הסופרים החדש קם גם דור חדש של מבקרים: גרשון שקד, חיים שוהם, גבריאל מוקד, ניסים קלדרון ואחרים. החריף בביקורתו היה דן מירון, ומעֵטם זכתה ספרות תש"ח לכמה התקפות מרות,⁸⁶ אך היו אלו דקירות חרב ביריב מת. כי בינתיים עברו שנים וקמו דורות חדשים של קוראים. הרומנים וקבצי הסיפורים המרכזיים של ספרות מלחמת השחרור אינם מוּכּרים עוד כיום אלא לאותם קוראים שזוכרים אותם מאז – משעתם היפה. אין קביעה זאת פסק־דין סופי, אלא מאזן ביניים.

בדרך הטבע כובשת הספרות החיה את לב הצעירים ובספרות העבר חל תהליך ממושך של הבחנה בין ארעי ובין קבע, ותהליך זה לא הסתיים עדיין לגבי הסיפורת של מלחמת השחרור.