ספריית פועלים. 1977.

האם יש מועד ב'?    🔗

אחד־עשר סיפורים המצטרפים לעולם עדין ועצוב, הנשקף מבעד לצעיף של אירוניה. הם מסופרים בגוף נסתר בפי מספר־יודע־כול שמגביל עצמו לנקודת התצפית ולעולמה הפנימי של דמות אחת. ודמות זו ‘נתפסת’ תמיד ברגע־חיים של חשבון־נפש: עולים בה הרהורי־זיכרונות ומתקשרים לאיזה נושא – לרוב ‘אהבה’ (אף כי מילה זו כמעט שאינה מוזכרת) – ומסתבר לה, לדמות המהרהרת, ש’הדבר האמיתי' היה בהישג ידה, אלא שהחמיצה אותו. כשקורה משהו מעין זה לסטודנטית בלימודיה, עדיין יש לה סיכוי בבחינה חוזרת, ב’מועד בי"ת'. אבל מי יודע, אם יש מועד שני באוניברסיטאות של החיים.

הסיפורים מתנהלים תמיד בשני מישורי זמן: בהווה המסופר ניתנת מסגרת – חטיבת חיי חולין – שיש בה משהו שמפעיל זרם של הרהורים וזיכרונות, ובאמצעותם אנחנו מתוודעים לעולמן הפנימי של אחת־עשרה דמויות, שש נשים וחמישה גברים. עולם פנימי זה גם הוא עומד בסימן של חולין, אלא שכאן, בפרקי העבר, מתערב משהו פיוטי. ובצירופים של כל אלה – הווה ועבר, התרחשות ‘ממש’ והתרחשות פנימית, בהרהורים, חולין ופיוט – ניתן להבחין בתבנית חוזרת של עימות ושל מעגליות.

עימותים    🔗

נילי בת ה־19 נוסעת לניתוח הפלה. שֵם הסיפור – שעליו נקרא הקובץ – רומז, שזוהי רק הבחינה הראשונה של בחינות הקיץ, ותבואנה בחינות נוספות. בדרך, באוטובוס, היא מהרהרת בבחור המעורב, איך זה קרה, ומה אולי היה, אילו היה יודע… ההִתרחשות ה’חיצונית' – הנסיעה, הניתוח, והפנימית – ההרהורים המשערים סיבות, תוצאות ו’מסלולים מקבילים' – מצטרפים לעולם קטן, אינטימי, שאין בו שום ניסוח של נושא מופשט או של מסר. אבל הקורא – אם הוא מחפש הפשטות ומסרים – יכול לנסח את אלה: קִרבה וריחוק של בני האדם. כן, קורים דברים כאלה. טעויות? על כל פנים, הכאב והמתיקות, גם אם היו חלק מאשליה, עושים את טעם החיים.

ב’ירושה' מוזמן יהודה קסטנבוים אל בית־הדין הרבני. המסגרת כאן – כניסתו ויציאתו. אך עיקר הסיפור בהרהוריו של יהודה, בעימות שבין הווה לעבר ובין המקרי וחסר החשיבות – האנשים היושבים שם, המשא־ומתן המשפטי – והמופלא: הזִיכרונות שהוריש יהודה לאביו, שהם הירושה האמיתית. האב מתגלה בזיכרונות כאדם כאוב שהחמיץ את חייו, ההולך ומסתגר, נעשה חולני, שתקן וזועף, בניגוד לטבעו.

גאולה חוזרת מהסופרמרקט וזורקת לאשפה כמה מנדרינות שנרקבו ואת שברי הזכוכית של החלון. ומהרהרת בבדיקות הנערכות – היא נשואה שש שנים ואינה יכולה להרות. אבל כאן מתערבים זיכרונות אהבתה אל גיני – גונן – המדריך בתנועה, שבא להיפרד ממנה לפני שהתגייס, והם עמדו ליד עץ המנדרינות שבחצר… כאן מצרף שם הסיפור “מנדרינות” את החולין עם הסיום הסמלי: גאולה רואה, כיצד אחד מפועלי הניקיון מלקט מהפח את המנדרינות שזרקה.

ב’סיפור ראשון' קוראת שלומית את סיפורו הראשון של תלמיד שלה לשעבר. אינה מבוגרת ממנו בהרבה, ובזמנו חשק בה בהרהוריו. בסיפור מדובר על חייל ברכבת, שמתבונן בנערה ומתלבט, איך לפתוח איתה בשיחה. הסיפור נכתב על סמך חוויה שאכן הייתה לבחור עם סטודנטית, שישבה לידו באוטובוס. פעם – ורק הפעם, שלא כבעימותים הקודמים שבין גבר צעיר ואישה צעירה – נודע לבחור מה חושבת הבחורה, ואיך תיפתר הבעיה.

גם ב’יום ירושלים' נערך מעין עימות: השוואה בין נסיעות לירושלים – שתיים בעבר ואחת בהווה. זהו אפוא ‘סיפור מסע’ – אך קשה לשפוט, אם זה ‘המסע שהִצליח’ או ‘המסע שנכשל’, כי הסיפור מסתיים בתהייה, כמו רוב סיפורי הקובץ. וגם כאן יש תפקיד ממקד לשם הסיפור. ממַקד – מפני שהוא מצביע על משהו ריאלי במסגרת, שמקבל משמעות סמלית בסיפור ה’פנימי', שעיקרו הִרהורים.

ובן הדבר ב’תחקיר ביטחוני', סיפור המביא את הרהוריה של אישה צעירה, גרושה, ששירות הביטחון מבקש ממנה מידע על חברתה הטובה – לשעבר – ובתוך כך היא נזכרת בבעלה – לשעבר – האומן־למחצה הבוהמיין, בכִישְלון נישואיה ובכִישְלון חַברוּתה.

מעגלים    🔗

הסיפור ‘פיקאסו’ מציץ אל עולמו של אברום הצַבּע, שמכר את דירתו לזוג צעיר שמצא חן בעיניו והִבטיח לסייד את הדירה. וזוכר את חייו עם סטֶלה – הוא הכין בשבילה ציורי תבליט של צבע שמן על אחד הקירות, והיא לא זכתה לראותם. כאן נגלֶה יסוד של ראיית־חיים בתבנית מעגל: הזוג הזקן – אברום וסטלה – היורד מן הבמה ושני זוגות צעירים – אסתר, בתו של אברום ובעלה ואורנה ושמואליק, הקונים את הדירה – המתחילים להתבסס. בסופו של דבר מחליט אברום בעצמו למחוק את ציורי השמן מן הקיר, מפני שהוא חש, שאינם לטעמם של הצעירים, ומפני שהכול חולף. ובעיה זו – התהייה “ומה יישאר?” – היא בעצם נושא הסיפור.

‘אנאבל’ זה שם הסיפור השמיני ושמה של כלבת בולדוג מכוערת, המופיעה בדיוק ברגע של קִרבה נפשית – אמיתית או מדומה – בין הגיבורה, סטודנטית, ואריאל, הבחור שאיתו למדה גרמנית לפני הקפיטריה והִפסיקה את הלימוד כדי לטייל מעט על אחד ממורדות הכרמל. זו העלילה החיצונית. והפנימית – אהבתה החשאית של הבחורה אל אותו אריאל בימי הגן ובית־הספר. בהרהוריה משתלבים קטעי שירה מימי תנועת הנוער (‘אדמתנו אש בוערת, האויב בשער’, והשיר ‘אנאבל לי’ לאדגר אלן פו, ותמונה משוערת, איך אריאל ישוחח פעם עם רינה שלו על ספר השירים ובו ‘אנאבל לי’, שנתנה לו הגיבורה מזכרת לטיול ולכלב הבולדוג… לי נִראה סיפור זה היפה שבספר.

רומנטיקה ואנטי־רומנטיקה מתאזנות בו. הגיבורה מבינה, שחל מִשגה גמור בסרט חייה: לפי התסריט שלפני שלושים שנה “היו נופלים זה לזרועות זה וקושרים חייהם במשותף לנצח” אך –

מסתבר, שאת הסיכוי הזה של בית־המלון מקלקלת הכלבה, כשהיא מופיעה בדיוק ברגע, שבו כמעט נאמרה המילה הגואלת.

סגנון בסימן השילוב    🔗

הסיפורים מוגשים במין ‘מבע משולב’ המערב סממני ‘זרם התודעה’ של הגיבור עם סיכומי המסַפר וזאת בטכניקה של ‘דיבור סמוי’, שהוא משהו בין דיבור ישיר לעקיף. ובאלה הצליחה רות לורנד לעצב סִגנון מיוחד משלה. הִנה למשל קטע ממעשיה והִרהוריה של נילי הנוסעת לניתוח:

הקטע מדגים את השילובים: בעלילה שבהווה נערה נוסעת באוטובוס ומהרהרת, כיצד – וזו העלילה שבעבר – באה אל גבר גרוש בוגר ממנה הרבה ושכבה אִתו אחרי שיחה מגומגמת, מתוך תחושת קִרבה וזרות, כשלא ברור, מה בעצם הִרגישו וחשבו הוא והיא לפני, בזמן ואחרי שקרה מה שקרה: תמונה מיניאטורית, מיעוטת קווים, אך שלימה: הצצה לעולמו שלו, לעולמה שלה, אל מה שאירע ביניהם ואל תהייתה הכפולה על המִתרחש – אז, בחדרו, ועתה, באוטובוס. ההִרהורים מקוטעים, והגיבורה נִמנעת מלחשוב עד הסוף דברים המִסתברים: “אולי תכתוב לו פעם. אחרי. רק מילים אחדות. שיידע ש.”

והדברים נוגעים ללב בכנותם, בתיאור מבוכתה של הנערה, שאינה יודעת את נפשה, כפי שנאמר באופן כה ציורי בשיר השירים. נוגע ללב כפל הרגש וכפל הראייה שלה, שהרי היא יודעת, שהכול בָּנָאלי, ועם זאת היא חשה, שזאת הייתה החוויה שלה החד־פעמית. ודאי כך כבר הִזמין סטודנטיות אחדות לחדרו לפניה ויוסיף להזמין בעתיד, יגיד להן שהוא סקרן, ידליק סיגריה ויעיר, שלא היה אומר, שזאת האהבה, אבל שהיא שמחה לבוא, נכון?

הכול חולי־חולין, האנטיתֶזה לאהבה הגדולה, הרומנטית, המוליכה לאובדן החושים, לטירוף, למוות, לנצח… ובכל זאת… כי ‘זה מה יש’ ויש רק פעם אחת.

כל הסיפורים שבקובץ מועד א' הם כאלה – מתארים עולם חולין נוגע ללב, מפני שהוא עטוי צעיף דק של פיוט ושל עצב אירוני.