פני הספרות. סִדרת ילקוטי ביקורת על יצירתם של סופרים עבריים. הקיבוץ המאוחד וקרן תל־אביב לספרות ולאומנות. 1988: דוִד פרישמן. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו. בחרה והקדימה מנוחה גלבוע. 255 עמ‘. יהודה הלוי. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו. בחרה והקדימה אביבה דורון. 285 עמ’.
2+24 🔗
ל’פני הספרות' נוספו עתה שתי פנים חדשות, ואיתן מגיע מספר הילקוטים שבסִדרה ל־26. 21 הראשונים יצאו בעם עובד ו־5 האחרונים בהקיבוץ המאוחד. חבל שהמו"לים אינם מפיצים את הרשימה המלאה: זה היה מועיל למכירות אצל האוהבים סדרות שלֵמות בארון הספרים שלהם ולהתמצאותם של המחפשים סופר, שיש עליו ‘חומר מרוכז’ כנושא לעבודת עיון.
לנוחיותם של אלה ואלה הרי הרשימה לפי סדר שנות הלידה של הסופרים (לפי סדר הקריאה מימין לשמאל1) ובצירוף שמות המלקטים:
יהודה הלוי (1080, דורון)
פרישמן (1859, גלבוע)
ברדיצ’בסקי (1865, גוברין)
טשרניחובסקי (1875, האפרתי)
גנסין (1879, רתוק)
שופמן (1880, גוברין)
ברנר (1881, בקון)
פיכמן (1881, גוברין)
ברקוביץ (1885, הולץ, ארה"ב)
בורלא (1886, ברשאי)
בארון (1887, עדה פגיס)
עגנון (1888, ברזל)
ברש (1889, טוקר)
אצ"ג (1896, ברזל)
הלקין (1898, לאור)
הזז (1898, ברזל)
שלונסקי (1900, אביעזר ויס)
שנהר (1902, הילל ויס)
שלום (1904, שרגא אבנרי)
רטוש (1909, לאור)
אלתרמן (1910, באומגארטן)
גולדברג (1911, יפה)
יזהר (1916, נגיד)
אמיר גלבוע (1917, בלבן)
אבא קובנר (1918, לוריא)
עמיחי (1924, צוויק)
הרחבת התחום 🔗
מסתבר, ששני הילקוטים החדשים הרחיבו את התחום הכרונולוגי שטוּפל בו עד כה, ואם תימשך מגמה זו (כרגע אין ילקוטים נוספים בהכנה), צפויים לִקטי ביקורת גם מגדולי שירת ספרד וספרות ההשכלה. מגמת ההרחבה בכיוון שכנגד הִשיגה כבר את הגבול המסוכן של יוצרים שעודם בחיים (יזהר, עמיחי) או שהיו בחיים בשעת הכנת הילקוט (אמיר גלבוע, הלקין, קובנר, רטוש), אך המדובר ביוצרים ש’דמותם בעיני הביקורת' כבר הייתה אז ברורה למדי, ולא חששו, שיפרסמו פתאום משהו חדש, שיפריך את המסקנות הישנות. שמיר, מגד ושאר בני דורם המועמדים לילקוטים יצטרכו כנראה להמתין עוד, ומה גם, שאחדים מן ה’אריות' בני הדורות הקודמים טרם נפקדו: מאפו ויל"ג, מנדלי ושלום עליכם, לנסקי, פוגל ושטיינברג, ועוד הרשימה ארוכה. לכאורה, אם נכלל עגנון (שזכה, אגב, לילקוט כמעט כפול, כמוהו כהזז), צריך היה להיכלל בסִדרה גם ביאליק, אלא שכבר יצאה אסופת מאמרים בביקורת ביאליק שליקט שקד, שלא כחוליה בסדרה ובלא מבוא סוקר.
וחבל. כי למבואות תפקיד מרכזי: הם סוקרים (לרוב ב־25–35 עמ') סקירה כרונולוגית את הביקורת על היוצר הנידון, וסקירות אלו מצטרפות אפוא לפרקים ב’תורת ההתקבלות' ולהדגמה חוזרת של שינויי הטעם והאסכולות בביקורת העִברית. אך גישת המלקטים אל המבחר אינה אחידה: בילקוט לאה גולדברג, למשל, הגישה מקיפה, ונכללו גם מאמרים על המחזה שלה, על שירתה לילדים, על תרגומיה ודרכה כמבקרת, בעוד שבילקוטי שלונסקי ואלתרמן מובאים מאמרים רק על ‘האפיק המרכזי’ של יצירתם.
בגישה מקיפה 🔗
מחַברות שני הילקוטים החדשים, גלבוע ודורון, נקטו בגישה המקיפה: יהודה הלוי נידון מבחינת הביוגרפיה ורקע צמיחתו החברתי־תרבותי, כמשורר (של שירי קודש וחול, שירי אהבה וציון) וכפילוסוף, ובמבוא ובנספחים מיוצגים 150 שנות ביקורת, ההולכת מן ההתרשמות והמעורבות האישית־אינטואיטיבית (בעִברית הוצע לכך הניב היפה ‘בבינת הלב’) אל המחקר ה’צונן', בדיונים בכלל יצירתו ובכמה שירים יחידים, כגון (מוכנים לנחש?) – ‘ציון הלא תישאלי’.
וגם פרישמן מתגלה בריבוי פניו – סופר, משורר, מבקר, מתרגם, כותב פיליטונים (שנקראו אז ‘פֶּליֶטונים’, שֵם שנגזר מן ה feuilleton־הצרפתי עם רמיזה ל’פּוֹלְיָטון' (מין שמן ריחני בלשון חכמים).
גלבוע מייחדת בסקירתה פרק לכל ‘פַּן’ (כלומר: סוגה) ביצירתו של פרישמן, כפי שנידון בביקורת, ובמבחר רשימות הביקורת היא כוללת אפילו שיר (סונט מאת יצחק קצנלסון) המתאר את… עיניו של פרישמן, את קרחתו ולשונו, כדי להביע חיבה והוקרה לאיש. והאיש, כפי שדמותו מצטיירת בקובץ, אכן ראוי לכך, גם מצד אישיותו וגם בהיותו מייצג אידיאלים של תקופה, שהאמינה בהרמוניה שבשילוב הלאומי והאנושי, השכל והרגש, הפרט והכלל, התרבות והטבע – אידיאלים יפים, שחבל, שהתרחקו מאיתנו.
והילקוטים ודאי עשויים לקרב את היוצר ואת עולמו, כפי שנתפסו ע"י המבקרים: הרי ‘מפת הספרות העִברית’ דינָמית, מדי פעם יוצרים מוּזזים למרכז או נדחקים לשוליים, ובבורסה הספרותית מניותיהם של בני המזל עולות.
רעיון ‘פני הספרות’ 🔗
יוזם הסִדרה ‘פני הספרות’ ועורכה הראשון – (ילקוט הביכורים, המוקדש לפיכמן, יצא ב־1971) היה דן מירון. היו אלו שנותיו הראשונות והמרשימות של כתב העת ‘הספרות’ (החל באביב 1968), ולקצתם של התלמידים הצעירים והנלהבים הייתה תחושה, שכאן – ב’הספרות' – תחילתה של הביקורת האמיתית והיחידה הראויה לכובד ראש. הסִדרה ‘פני הספרות’ הייתה אפוא משקל שכנגד ל’הספרות' ובאה לאזן: להראות בעליל, שהביקורת העִברית מדברת בקולות רבים ומגוּוָנים, ואלה מצטרפים למסורת עשירה.
ובמסורת הכמות הופכת לאיכות: ילקוט שנוסף לו ילקוט – הם עדיין שני ילקוטים, אבל עשרים ושישה כבר מצטרפים ל’קוֹרפוּס' (התלמידים המקווים להתקבל לפקולטה למשפטים והלומדים בינתיים ‘מִקבץ’ שיעורים בספרות עִברית משפיעים אולי במקצת על מילון המונחים שלנו). והמעיין במילונים יגלה (ברגשות מעורבים), ש’קורפוס' משמעו בהקשר זה ‘החלק העיקרי’ או ‘כל הכתבים בעניין נידון’. הילקוטים לא יהוו אפוא רק הקלה ניכרת במציאת חומר מגוּוָן ומרוכז על שורת יוצרים, אלא הם ייחָשבו לחלק העיקרי של ‘פני הספרות’ שלנו, לרשימה הקָנונית (מונח שסימן תחילה רשימה ‘סגורה’ ומקודשת ע"י הכנסייה) של כל ה’מי ומי'… ומי שאינו חסיד הקינון או הַקְדישה (קָנוניזָציה) יקווה אפוא שרשימת הילקוטים לא תיסָגר.
-
כאן – רשימת הסופרים היא בטור אחד – הערת פרויקט בן־יהודה ↩