הנה הם. האמנם? אלה הם כל מה שיש לנו? אלה הם המיטב שלנו השמור לשעה הקשה? אלה שרואים אותם ושומעים אותם בטלוויזיה? הדלות הזו, המיסכנות הזו, הקטנות הזו – שר ההיסטוריה מהתל בנו!
איך נישארנו כעת בידי כל אלה – כשהכל צריך לתנופת מחשבה. לתעוזת הכרעה, ולאחריות מוסרית – ואיזה מוגבלות. איזה שדיפות ואיזה יאוש עלינו.
רק ידיים מאובנות, רק מושגים מאובנים, רק בלי להציע כלום, רק בלי לקדם כלום ורק תקועים בלא, תמיד לא, ושום דבר מלבד לא, שקועים בבטון השלילה ואין מה לעשות.
מה יוצא? יוצא שהמסוכן היום איננו כל־כך באבן שבידי הנער המיידה – אלא באבן הזו התקועה במוחות המאובנים האלה. במוח המזקין הזה שלא למד כלום ולא יילמד כלום. המוח שלא המציא כלום, שלא פרץ כלום, שאינו מתכוון לפרוץ, נטול שום דמיון, לא יוצר מצבים חדשים, ולא מקדם מהלכים חדשים. חסר שום גמישות ורק מאובן על סיסמאות מאובנות. מה מסוכן יותר ממוחות מאובנים?
אבל, ממש מידיים כידיהם, מידיים קשות עם מוחות מאובנים, ממש מידיים כאלה נופלות פתאום המלחמות.
אם נותנים להם. אם לא עושים משהו. ומייד.
יזהר סמילנסקי, כתב יד, 1988