הַקּוֹף הַזָּקֵן, אֲבִי הַקוֹפִים,

יָשַׁב לוֹ בְּלִי נוֹעַ בֵּין הָעֲנָפִים;

יָשַׁב כֹּה עָצוּב, חָבַק אֶת רַגְלָיו.

רוּחוֹ, כַּנִּרְאֶה, לֹא טוֹבָה עָלָיו.

בָּא נֶכֶד שֶׁלּוֹ,

בָּא וּשְׁאֵלוֹ:

– אָבִי זְקֵנִי, אֲבִי הַקוֹפִים,

מַדּוּעַ פָּנֶיךְ כָּל כָּךְ זוֹעֲפִים?

עָנָה הַזָּקֵן, אֲבִי הַקוֹפִים:

– אֵיכָה לֹא יִהְיוּ פָנַי זוֹעֲפִים

וַאֲנִי דוֹאֵג, מַה יְּהֵא עָלַי

אִם פִּתְאֹם מִמֶּנִּי תִּבְרַחְנָה רַגְלַי?

הֵבִין הַצָּעִיר אֶת דִּבְרֵי סָבוֹ,

חָשַׁב: מַצָּבִי כְּמוֹ מַצָּבוֹ.

רִחֵם עַל עַצְמוֹ, רִחֵם עַל הַסָּב,

הִתְיַשֵּׁב כָּמוֹהוּ, חָבַק אֶת רַגְלָיו.

כָּךְ יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם,

שׁוֹמְרִים עַל הָרַגְלַיִם.