הָאֶצְבָּעוֹת מִצְטַעֲרוֹת

שֶׁהֵן לַיָּד מְחֻבָּרוֹת…

אִלוּ יָכְלוּ – כָּךְ, פָּשׁוּט,

לָלֶכֶת, כָּל אַחַת לְחוּד –

בַּמֶּרְחַקִים לָשׁוּט…

כִּי אָז הָיָה הָאֲגוּדָל

וַדַּאי עוֹלֶה עַל הַמִּגְדָּל;

הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת מִשָּׁם

כְּפָרִים, עָרִים, הָרִים וְיָם.

וְאַחַר כָּךְ הָיָה חוֹזֵר

וּמְסַפֵּר, וּמְסַפֵּר

מַה שֶּׁרָאָה בִּמְלוֹא־עוֹלָם;

– הָיוּ מִתְפַּעֲלִים כֻּלָּם.

וְהָאֶצְבַּע – סַקְרָנִיָּה,

הָיְתָה נוֹסַעַת בָּאֳנִיָּה;

אַחַת הִיא לָהּ אֵיכָה, לְאָן:

הַרְחֵק־הַרְחֵק מִכָּאן…

וְהָאַמָּה הַחֲכָמָה

הִיא לֹא תָנוּד עַל אֲדָמָה;

בְּבֵית הָעֵקֶד שֶׁל סְפָרִים,

תִּשְׁקַע כֻּלָהּ בְּמֶחְקָרִים,

תִּקְרָא, תִּלְמַד, תַּחְמֹר, תִּדְרשׁ.

לֹא לְחִנָּם נִתַּן לָהּ רֹאשׁ!

קְמִיצָה הִיא לַקְקָנִית מְעַט:

אוֹהֶבֶת דְּבַשׁ וְשׁוֹקוֹלָד;

הִיא תַעֲזֹר לַטַבָּחוֹת –

וּתְלַקֵּק גַם צַלָּחוֹת;

הִיא לֹא תָשׁוּט בַּמֶרְחַקִּים,

גַּם כָּאן יֵשׁ לָהּ דֵּי מַמְתָּקִים.

וְאַךְ קְטַנְטֹנֶת זוֹ, הַזֶּרֶת,

הָיְתָה בִּמְקוֹמָהּ נִשְׁאֶרֶת;

הִיא מְרֻצָּה. רַק לָהּ בִּלְבַד

טוֹב כָּאן לָשֶׁבֶת בִּקְצֵה הַיָּד.