הַקּוּקִיָּה סִפְּרָה לָאֹחַ

שֶׁהָעוֹרֵב

אוֹתוֹ אוֹהֵב.

הַקוּקִיָּה סִפְּרָה לָאֹחַ

שֶׁהַבּוֹנֶה

אוֹתוֹ שׂוֹנֵא.

אֲבָל הָאֹחַ

הוּא בַּעַל מֹחַ,

אֵינוֹ אוֹהֵב

לְהִתְעַצֵּב

וְלֹא יוֹתֵר מִדַּי לִשְׁמֹחַ.

עָמַד כְּמוֹ קֹדֶם עַל עָנָף,

כְּלוּם לֹא עָנָה וְרַק חָשַׁב:

אַתְּ, דַּעְתֵּךְ קַלָּה עָלַיִךְ,

אֵין אַתְּ דּוֹגֶרֶת אֶפְרוֹחַיִךְ,

לָכֵן נוֹטָה אַתְּ לְכָל דְּבַר שְׁטוּת

וּמְמַלְאָה זְמַנֵּךְ פִּטְפּוּט.

מִנַּיִן לָךְ

שֶׁהָעוֹרֵב

אוֹתִי אוֹהֵב?

מִנַּיִן לָךְ

שֶׁהַבּוֹנֶה

אוֹתִי שׂוֹנֵא?

עוֹד לֹא זָכִיתִי לִרְאוֹתָם,

וּכְלָל אֵינִי מַכִּיר אוֹתָם.

פַּטְפְּטָנִית אַתְּ, קוּקִיָּה,

בּוֹדָה מִלֵּב כָּל יְדִיעָה.

שָׁתַק הָאֹחַ, כְּלוּם לֹא עָנָה לָהּ, –

הִיא נִפְרְדָה וְעָפָה הָלְאָה.