מֹחוֹ שֶׁל חוּשָׁם מְאֹד טָרוּד:

מַה זֶּה: לָלֶכֶת “לְאִבּוּד”?

שָׁמָּה הוֹלְכִים כָּל הַדְּבָרִים:

הָעֶפְרוֹנוֹת, הָאוֹלָרִים,

צַעֲצוּעִים וּמַפְתְּחוֹת,

הָאַרְנָקִים, הַמִּטְפָּחוֹת,

וְכָל דָּבָר שֶׁנֶּעֱלַם,

הָלַךְ “לְאִבּוּד”, דַּוְקָא לְשָׁם!

וְחוּשָׁם כָּךְ אֶת זֹאת הִסְבִּיר:

וַדַּאי “אִבּוּד” הוּא שֵׁם שֶׁל עִיר,

אוּלַי אֲפִלוּ שֵׁם שֶׁל כְּרָךְ;

לִמְצוֹא אוֹתוֹ אֲנִי מֻכְרָח!

אָמְנָם מִפּה לָלֶכֶת צַר,

אַךְ בְּ“אִבּוּד” אֶמְצָא אוֹצָר!

לִשְׁעָרָיו שֶׁלֶט חָרוּת:

פֹּה עִיר גְדוֹלָה וּשְׁמָהּ “אִבּוּד”;

הֵנָּה בָּאִים, כֹּה נִמְצָאִים

רִבּוֹא רִבְבוֹת צַעֲצוּעִים.

חוּשָׁם הָלַךְ, בֵּיתוֹ עָזַב,

גַּם אֶת הָאֵם, גַּם אֶת הָאָב,

וְהוּא הוֹלֵךְ עוֹד עַד הַיּוֹם

וְלא מָצָא אֶת הַמָּקוֹם.

אִמּוֹ בּוֹכָה, הָאָב נֶאֱנָח:

הוֹי, חוּשָׁם לְאִבּוּד הָלַךְ!