מַר צְרָצַר פָּגַשׁ

בָּאָדוֹן חַרְגוֹל;

הִתְאוֹנֵן בְּקוֹל נִרְגָּשׁ:

מְיֹאָשׁ אֲנִי מַמָּשׁ,

בְּכָל בָּתֵּי עִיר הַבִּירָה

אֵינִי יָכוֹל לִמְצֹא דִירָה.

פֹּה בָּתִּים קְטַנִים מִדַּי,

שָׁם אֲוִיר אֵין לִילָדַי,

כָּאן עָמֹק מִדַּי חֹרִי,

אֵין שׁוֹמֵעַ כִּנּוֹרִי.

פְּגָם וּפְגָם לְכָל דִּירָה

בְּרַחֲבֵי עִיר הַבִּירָה.

וְכָךְ, רְאֵה, נִגְזַר עָלַי

לָנוּד עִם כָּל מִטַּלְטְלַי.

וַחֲבֵרוֹ, אָדוֹן חַרְגּוֹל,

הִקְשִׁיב, שָׁמַע, הֵבִין הַכֹּל,

אָמַר: מְאֹד חֲבָל, וְצַר

לִי עָלֶיךְ, מַר צְרָצַר.

הִנֵּה בְּכָל עִיר הַבִּירָה

אֵינְךְ יָכוֹל לִמְצֹא דִירָה.

כָּךְ עָמְדוּ וְשׂוֹחֲחוּ,

אַפִּים קִנְּחוּ וְנֶאֶנְחוּ.