שָׁעוֹן זָקֵן, שָׁעוֹן חָכָם,

שֶׁמֵעוֹלָם עוֹד לֹא נִרְדָּם –

וּבְתִקְתּוּקוֹ מָדַד זְמַנִּים,

דַּקּוֹת, שָׁעוֹת, יָמִים, שָׁנִים,

הַכֹּל שָׁמַע, לַכֹּל הִקְשִׁיב –

תִּקְתֵּק פִּתְאֹם: בָּא הָאָבִיב!

כּוּשִׁי, דֻּבּוֹן, שָׁפָן, בֻּבָּה,

וְכָל דָּרֵי הָאִצְטַבָּה,

הִתְפַּלְאוּ, וּבְתִמָּהוֹן

כָּךְ שָׁאֲלוּ אֶת הַשָּׁעוֹן:

מַה זֶה אָבִיב? מַה פַּרְצוּפוֹ?

מֵהֵיכָן בָּא? מָתַי, אֵיפֹה?

וְהַשָּׁעוֹן רַק הִצְטַחֵק:

“הוּא עַל יֶדְכֶם” – חֶרֶשׁ תִּקְתֵּק;

כָּל צַעֲצוּעַ מְאֹד תָּמַהּ:

“אֵין הוּא נִרְאֶה, אֵין הוּא נִשְׁמָע!”

שָׁעוֹן תִּקְתֵּק: "אֵין לִרְאוֹתוֹ,

וְרַק לָחוּשׁ אֶפְשָׁר אוֹתוֹ".

– אֵיךְ? מָה? אֵיפה? –

שָׁעוֹן שָׁתַק

וְאַךְ תִּקְתֵּק: תָּק תַּק – תַּק תַּק.

וְאִישׁ שָׁאַל מִפִּי אָחִיו:

מַהוּ אָבִיב? הֵיכָן אָבִיב?

הַאִם שָׁמֵן הוּא אוֹ רָזֶה?

הֵיכָן נֶחְבָּא אָדוֹן כָּזֶה?

וּבְחִפָּזוֹן יָרְדוּ כֻּלָם

לְמַטָּה עַל שְׁלַבֵּי־סֻלָּם,

חִפְּשׂוּהוּ פֹּה, בִּקְשׁוּהוּ שָׁם,

אַךְ הוּא אֵינֶנּוּ, – נֶעֱלַם.

אֵינֶנּוּ שָׁם. – אֵינֶנּוּ כָּאן. –

יָצְאוּ הַחוּצָה, אֶל הַגָּן;

שָׁאַל דֻּבּוֹן בֶּן דֻּבּוֹנִים

אֶת פִּיו שֶׁל שִׂיחַ שׁוֹשַׁנִּים:

"שִׂיחַ הַוֶּרֵד, הַגֶּד נָא לִי,

אָבִיב הֵיכָן הוּא?"

– “אֶצְלִי, אֶצְלִי!”

וְהַדֻּבּוֹן פָּצָה אֶת פִּיו:

“אֵינִי רוֹאֶה אֶת הָאָבִיב!”

אָמַר הַוֶּרֶד: – "הַבֵּט הֵיטֵב:

בְּכָל עָלַי הוּא מְלַבְלֵב,

הוּא בִּגְזָעַי יוֹרֵד, עוֹלֶה,

נוֹתֵן חַיִּים לְכָל עָלֶה."

צַעֲצוּעִים תָּמְהוּ, תָּהוּ:

“מָה הֵם פָּנָיו? וְאֵיפֹה הוּא?”

רָאָה כּוּשִׁי כּוּךְ שֶׁל שׁוּעָל,

חָפַר, חִטֵּט בּוֹ וְשָׁאַל:

"בּוֹאִי נָא הֵנָּה, רוּצִי, בֻּבָּה, –

רְאִי, אוּלַי בַּכּוּךְ נֶחְבָּא?"

וְהִיא עָנְתָה בְּקוֹל עָגוּם:

“בַּכּוּךְ רַק חֹשֶׁךְ, אֵין בּוֹ כְּלוּם.”

עַד כֹּה וָכֹה כָּל הָאֲוִיר

צָחַק לָהֶם, עָנָה בְּשִׁיר:

"הִתְבּוֹנְנוּ הֵיטֵב־הֵיטֵב,

בְּכָל הַגָּן הוּא מִסְתּוֹבֵב,

מֵעַל כָּל עֵץ הוּא מִתְעוֹפֵף,

וְכָל עָנָף הוּא מְלַטֵף.

רְאוּ, הוּא נָגַע גַּם בַּבְּרֵכָה,

וְהִיא נוֹצֶצֶת כֹּה שְׁמֵחָה,

שָׁרִים מֵימֶיהָ: בָּא הָאָבִיב,

גַּם בָּנוּ אֶת רוּחוֹ הִשִּׁיב."

וּכְשֶׁדֻּבּוֹן, שָׁפָן, בֻּבָּה,

דּוּמָם חָזְרוּ לָאִצְטַבָּה,

בְּסֻלָּמָם עָלוּ אֶל עָל,

שָׁעוֹן חָכָם אוֹתָם שָׁאַל:

“הַמְצָאתֶם אֶת הָאָבִיב?”

וְהַדֻּבּוֹן עָצוּב הֵשִׁיב:

"לֹא. הוּא שִׂחֵק בְּמַחֲבוֹאִים

וְאַךְ לִגְלֵג לַצַּעֲצוּעִים,

וְהִשְׁתּוֹבֵב, וְהִתְלוֹצֵץ,

נֶחְבָּא בְּשִׂיחַ, עֵשֶׂב, עֵץ,

הֵצִיץ אֵלֵינוּ מֵעָנָף

וְלָנוּ לֹא גִלָּה פָּנָיו.

חִפַּשְׂנוּ פֹּה – עָלִינוּ שָׁם –

‘אֶצְלִי’ אוֹ ‘בִּי הוּא’ – נְאוּם כֻּלָּם…

וְאַךְ קָרַבְנוּ – הוּא נֶעְלָם".

וְהַשָּׁעוֹן צָחַק, לָעַג:

“הוֹי, טִפְּשׁוֹנִים. תִּק תַּק – תִּק תָּק”.