מַר אַלְפוֹן קָרָא בְּקוֹל:

– תַּם הַחֹפֶשׁ הַגָדוֹל.

שׂבְנָה, אוֹתִיּוֹת שְׁחוֹרוֹת,

שֹׁבְנָה, חֲזֹרְנָה, הַסְּפָרוֹת,

הִסְתַּדֵּרְנָה בָּטּוּרִים

הַסְּפוּרִים וְהַסְּדוּרִים!

בָּא הַזְמַן לָשֵׂאת בְּעֹל:

תַּם הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל.

אוֹתִיּוֹת וּסְפָרוֹת

נֶחְפָּזוֹת וְחוֹזְרוֹת,

בְּפָנִים מַזְהִירוֹת

עַל הַחֹפֶשׁ מְסַפְּרוֹת.

אַךְ הַסֵּפֶר הִפְסִיקָן:

– הַאֻמְנָם כֻּלְכֶן כְּבָר כָּאן?

אֲנִי חָשׁ בִּי חָלָל רֵיק…

מִי מִמֶּנִּי הִתְחַמֵּק?

אָלֶף? – יֵשׁ. בֵּית, גִימֶל? – יֵשׁ.

דָּלֶת, הֵא – עַד קוֹף וָרֵישׁ?

יֵשׁ וָיֵשׁ יֵשׁ וָיֵשׁ.

שִׁין? – יֵשׁ. תָּו? – אוֹת תָּו אֵינָהּ.

הַאֻמְנָם הִיא יְשֵׁנָה?

אוֹ לֹא שָׁבָה עַד עַכְשָׁו?

הֵיכָן תָּו? הֵיכָן הִיא תָּו?

הִיא אֵינָהּ, – לֹא שָׁם, לֹא פּה –

בְּוַדַּאי לֹא עוֹד תָּבוֹא.

כָּל הָאוֹתִיּוֹת שְׁמֵחוֹת:

תְּהֵא־נָא אוֹת אַחַת פָּחוֹת.

מִסְפָּרֵנוּ כָּל כָּךְ רָב, –

יְהֵא הָאָלֶף-בֵּית בְּלִי תָו.

צוּרַת תָּו לֹא יֵדַע אִישׁ.

– וּבְכָל זאת – עֲסֶק־בִּישׁ.

לֹא יוֹעִיל כָּאן כְּלוּם וּכְלוּם:

הָאַלְפוֹן בְּלִי תָו פָגוּם.

מַר אַלְפוֹן שָׁלַח הַצָּו:

מִכָּל רוּחַ שׁוּבִי, תָּו!

וְהִיא שָׁבָה מֵרָחוֹק

וּמִלְאָה אֶת פִּיהָ צְחוֹק.

שְׁאֵלוּהָ: מַה קָרָה?

לָמָּה תָּו כֹּה אֵחֲרָה?

– מָה? אֵחַרְתִּי? הַאֻמְנָם?

הַאִם כְּבָר כַּלֻּם יֶשְׁנָם?

מָה הַכַּעַס? מָה? וְאֵיךְ?

הָאַלְפוֹן: רְאִי, נַעַנְשֵׁךְ;

מֵעַכְשָׁו

תְּהֵא אוֹת תָּו

אַחֲרוֹנָה בְּאָלֶף-בֵּית

לְעוֹלָם וָעֶד.

הִתְחַנְנָה, בָּכְתָה אוֹת תָּו,

בְּשָׁמְעָה אֶת כָּל דְּבָרָיו.

אַךְ אַלְפוֹן שׁוֹפֵט חָרִיף,

גְּזַר דִינָהּ לֹא עוֹד יַחֲלִיף:

וְהִיא לְעוֹלָם וָעֶד

אַחֲרוֹנָה בְּאָלֶף-בֵּית.