התנועה לישוב ארץ־ישראל החלה ברומניה בשנת תר“מ והמעוררים היו: הממשלה ופקידיה, אשר לחצו את היהודים יושבי הארץ הזאת בחקי און ובגזרות רעות לאין תקומה, ואלעזר רוקח, אשר בא בשנה ההיא בתקופת האביב מא”י לרומניה לעשות נפשות לישוב א“י ע”י עבודת האדמה. הוא היה בעל רגש סוער, פיו היה חוצב להבות ועטו עט סופר מהיר ושנון ומטרת חייו, אשר שָׂם לו, היתה לחדש את הישוב היהודי בארץ־ישראל ולהביא בו רוח חיים תחת הקפאון והרקבון, פרי החלוקה ומשטרה ב“ארצות החיים”. בא“י יסד חברת “ישוב ארה”ק” ובהשתדלותו קנו החברים אדמה בכפר גי־אוני ושבעה עשר בע“ב ירדו אל הכפר לעבוד שם את האדמה. על זאת ועל דרשו תקונים בחיי הישוב ובסדרי החלוקה בכלל, היה איש ריב ומדון לממוני הכוללים ולרבנים וירדפוהו עד חרמה. במכתבו אשר שלח מבוקרשט לבעל המגיד הוא מתאונן לאמר: “עשיר הייתי אשר לא בושתי להמנות בין העשירים באירופה, והנני הולך לאבדון ע”י הרדיפות אשר רדפו אותי ממוני הכוללים ובעלי הטובות לישראל בא”י והתירו לכל איש רע ובליעל לאכול את הוני. הגשתי דיני למשפט אל הממשלה, והם העידו באלפי עדות שוא ומפיחי כזב כי הצדק את עושקי נחלתי והוני, וגם מאת המשפט יצאתי וידי על ראשי. הלשינו אותי, גם ירו בי כדורי מות כפשוטו וכמשמעו, וכו'" (המגיד, גליון 37 מיום י“א תשרי תרמ”א). – גם בצאתו את הארץ ללכת לארצות המזרח, שלחו אחריו חצי לשון שנונים: לרוסיה, אשר פנה שמה בראשונה, הודיעו במקומות הדרושים כי הוא ניהיליסט וידו בקושרים על ממשלת הארץ, ובהיותו בדרך הגיעה אליו הידיעה הזאת מאת בעל החבצלת, ידידו ובעל בריתו במלחמה נגד הרקבון של הישוב הישן; אז שִנה את דרכו וישם פניו לרומניה.

אל הארץ הזאת בא רוקח בראשונה כשמונה שנים לפני כן, בשנת תרל“ב, כאשר גברו הרדיפות והגזרות הרעות על היהודים ברומניה, ואז לא היה דורש לציון כי אם בא־כח של חברת מסלת ברזל פנסילוניה וחברת האניות “הכוכב האדום”. שלש חדשים עבר בערי מֹלדוֹבָה־וַלכיה ומעל במות בתי הכנסת עורר את העם לצאת מן הארץ, אשר היתה להם לכוּר עֹני, אל ארץ טובה ורחבה, אל אמריקה. “אך – כה יאמר בהתוַדוֹתו אחרי כן על שגיאתו – לשוא שִׁחַתִּי את דברי, לתהו והבל כליתי עתי ועמלי שמה… ותחת אשר לפני שמונה שנים האמנתי באמנה שלמה, כי האור והדרור בימינו המה לנו בני ישראל רוחו של אליהו ומשיח, ונבואת חכמינו “עתידה א”י שתתפשט בכל העולם כלו” נתקימה בנו, הנני רואה עתה בעינים פקוחות כי בשוא האמנתי ובשקר שמתי מבטחי, לא ימות המשיח, רק חבלי משיח באים עלינו מכל עברים, ולא פזורם של ישראל בין העמים יביא לנו הטוב, רק קבוצם במקום אחד כאמונת ותקות אבותינו זה אלפים שנה, הוא פנה ויתד לגאולתנו”. (יזרעאל, גליון 26 מיום י“ב טבת תרמ”ב).

כה היה הדבר בתקופה הסוערת ההיא גם ברוסיה גם ברומניה: שֵׁמַע אמריקה לא העיר את רוח העם ולא לקח את לבו; חושו הבָּריא הגיד לו כי אך גלות בגלות ימיר – אם תקדים ואם תאחר לבא – בכל ארצות הגוים אשר ילך שמה, ורק לארץ אבות כלתה נפשו, רִננו לבו ובשרו; בעוד אשר “אצילי בני ישראל” גם ברומניה גם בארצות המערב ראו להם אך את אמריקה לבדה לארץ מקלט לנדחי ישראל ואדמת יהודה היתה להם לחגא, מדי הַזכיר אותה אליהם – התנודדו.

בבוקרשט משך אליו רוקח את טובי העם, המשכילים ואנשי הלבב בהם, ובעזרתם פעל ועשה לישא“י, הכניס במאות בתי ישראל קפות לישא”י תחת קפות רמבעה“נ, ולילה כיום עבד בכתיבת מכתבים לאנשי המעלה בארצות המערב, וביחוד לראשי החברות בלונדון, כי יתנו יד עזרה למאה משפחות אשר בקשו ללכת לא”י לעבוד שם את האדמה. אך אנשי חברת כי“ח מזה ורב אחד ועדתו מזה, בבוקרשט, אשר היתה עליהם יד הממונים מא”י, מזה, יצאו לשטן לקראתו וחִבלו את כל מעשיו. אלה כתבו עליו מרורות ויתנוהו לכופר ול“בוגד בה' בתורתו ובעמו ישראל” ואת הנדיבים הזהירו בקול הקורא אשר הפיצו, כי חלילה להם מלשַנות מצדקת רמבעה“נ לעבודת האדמה, “אשר עי”ז יֵצאו העובדים מדת ישראל”.

מבוקרשט יצא ליאסי, שם יסד מכ“ע “יזרעאל”, אשר יצא בעיר הזאת ואחרי כן בפיאטרא אחת בשבוע מיום י”ז בשבט תרמ“א עד י”ב בטבת תרמ“ב, ויהי השאור שבעיסה לתחית ההשכלה העברית־לאומית בכלל ולתנועת ישא”י בפרט במדינת מלדובה־ולכיה בימים ההם.

על ידו עזרו הסופרים י. ח. ל. קארן (יחל"ק), ד“ר ליפא, ש. י. רוזניס, הלל כהנא ואחרים מן הצעירים, אר בהיותם מלאי דעת התורה ורוח היהדות (בימים ההם עוד היתה עיר יאסי מקום לתורה ולתעודה והקול קול יעקב נשמע בה בבתי המדרש ובישיבות) היו סופרים “בכח” ובבוא מעיר הריצו את ידיהם לו ויביאו איש איש מפרי עטו. רֻבי דבריהם נסַבו על שאלות הזמן והמקום, על דברי תורה וחֵקר הלשון, על ידיעות העולם והטבע, על המלחמה בצוררי היהודים, אשר חדשו את השנאה הישנה ויעטרו לה שם חדש “אנטישמיות” (בזה התנוסס מכל חבריו הד"ר ליפא, וזאת היתה עבודת חייו עד אחרית ימיו – מלחמה באנטישמיים ובנצרות כלה, מקור השנאה לישראל, עד היסוד בה), מלחמה בשליחי המסיון, רובם משומדים, אשר שרצו אז בערי רומניה ויפרשו רשתם על ילדי היהודים ועל הצעירים, ובח' כי”ח ושאר גדולי ישראל, אשר היו לשטן לציון ולכל דורשיה ואשר “ישתדלו בכל עוז לגרש שנית את היהודים לפאתי ארץ באמריקה למען יתבוללו שם בעמים וישבר כד היהדות על מבוע ההתערבות בגוים.”

ביחוד הושם לב לפִתּוח הלשון העברית וסעיף אחד מן התכנית המוצעה בגליון הראשון ע“י יחל”ק, העוזר הראשי במערכת, קובע: “שלא למלא את הגליון במבטאים ממזרים כמו בודזט, אוטוריטט וכדומה”, וגם “לפנות מדור בפני עצמו לחקירת הלשון והרחבת השמוש בה כפי צורך הדבור בזמן הזה: קובץ מלים חדשות לא להשמעות אזנים בלבד, כמו: דלוג־רב, לה־כמו־תוף, וכדומה אשר תקוץ בהן כל נפש יפה, זולתי על יסוד החקירה והבקורת”. יחל"ק בעצמו חִדש מלים במאמריו המדעיים בעתון הזה: מגוּשש – מן גוש – למושג compact; מכובר – מנוקב ככברה – למושג porớs – (“ספוגיי” בלשון הקדמונים), ועוד.

אך את רוב הגליונות מלא רוקח בעצמו, ממעל לקו – מאמרים המעוררים לישא“י והמשיבים מלחמה על “רבני תקיפי וחסידי ארעא דישראל” עמודי החלוקה (אשר שלחו אחריו חציהם אל כל המקומות אשר הלך) ועל מקורות החלוקה – קופות רמבעה”נ – עצמם: “תשובות באנשי און”, “ואראה את כל העשוקים”, “משיב כהלכה”, “ושבה הארץ לבעליה”; ומתחת לקו: “מסתרי הארץ הקדושה” אשר כמהו כמאמר “תשובות באנשי און”, נמשך כל השנה ולא נשלם אז – ולא נשלם גם היום…

תכנית העתון ומגמת בעליו הובעו בגליון הראשון במאמר “על זאת הקיצותי”: “גמרנו להוציא לאור מכתב־עתי, אשר על ידו נעבוד לטובת מטרתנו, לטובת המטרה אשר בעבורה הרחקנו נדוד ועל מזבחה הקרבנו עד היום קרבנות רבים – המטרה הגדולה והקדושה והנשגבה להמציא מרכז לאומי לכל אחינו הנפוצים בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים. ואיה איפוא המקום המוכשר למרכז לאומי יותר מהארץ הקדושה? הארץ אשר בכל אבן מאבניה ובכל כפיס מעציה שלובים וקשורים אלפי זכרונות מימי קדומים, מהימים אשר היו לנו פנה ויתד, ארץ ומלוכה, נביא וחוזה, וכו'”; ובאחד הגליונות האחרונים, שבו יעץ לפונים אליו, כי “כל החברים ישתדלו אצל קרוביהם ומיודעיהם להניח יד על מעות הקופות הנושאות עליהן שם ר' מאיר בעל הנס”… וכי המתנדבים “יאצלו את ברכתם ונדבת לבבם על דבר טוב ומועיל, על חזוק ידי אנשים אשר ירימו את ישוב ארץ ישראל ואשר תקוה טובה נשקפה מזה אל היעוד הלאומי” (“משיב כהלכה”, גליון מיום ט“ו אלול תרמ”א).

מכה“ע “יזרעאל” נוסד “במתי מעט… אף לא במאתים חותמים למפרע, רק בעזרת בני הנעורים הישרים בלבותם, אשר עוד לא נשחת הזרע הטוב בקרבם ולבם מלא אהבה לעמם ולשפתם”. על כן לא יכול להתקיים ולעמוד יותר משנה אחת, בכל היות אלעזר רוקח בעל מרץ ורצון כביר; המכשולים רבו על דרכו והתומכים מעטו, והיד הארוכה אשר ל”תקיפי ארעא דישראל" השיגה אותו ותשופהו עקב גם ביאסי גם בפיאטרא. ביאסי הדפיסו נגדו כתבי שטנה ויד “המשורר” מ. ש. ר. (אשר כעס על רוקח ועוזריו שבקרו קשה את ספרו “השולמית”) היתה עם שוטניו; ובפיאטרא גֹרַש מן הארץ בעצת רשעים אשר הכוהו בלשון לפני השלטונות. מאמצי אוהביו ומוקיריו הועילו להשיב את שבותו, אך העתון לא האריך עוד ימים רבים.

ואולם הזרע אשר זרע רוקח ברומניה בשנה האחת ההיא, היה לברכה: אגודות לישא“י נוסדו בעיר ועיר ותנועת חבת־ציון רחבה ונסבה והכתה גלים עד למרחוק, עד פריז ולונדון; אך שם נפגשו הגלים בצורים… רוב חברי האגודות אמרו לתת את כל הון ביתם והכסף אשר יהיה עוד להוציא עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה, יתנו להם בהלואה. אגודה אחת בבוקרשט, מאה משפחות במספר, פנו (בחורף תרמ"א) פעם בפעם אל ח' כי”ח בפריז, אל ועד שליחי הקהלות ואל אגודת אחים בלונדון, בבקשה “להלוות לנו כסף (אחרי אשר גם כל אחד מאתנו יתן דמי קדימה ארבע מאות פרנק) על קנית קרקעות בא”י ועל הכנות הכלים לחרישה וכו‘, וכל הדברים האלה יעמדו תחת רשות החברה אשר תלוה את הכסף על משך עשר או חמש־עשרה שנה, וכו’“. על כל מכתביהם הרבים לא קבלו אף תשובה אחת. אז פנו אל סיר לורנס אוליפנט האנגלי, אשר עבד אז עבודה גדולה ונמרצה לטובת ישא”י ע“י היהודים, והוא פנה בעדם אל ועד שליחי הקהלות – ללא תוצאות. אגודה אחת לישא”י, בבאטושאני, פנתה (אלול תרמ"א) בבקשה כזאת אל חכי"ח, ובפעם הזאת הואילו האדונים לענות במכתב כדברים האלה:

“נתכבד לענות על מכתבכם, כי לא נוכל להשתדל בדבר הנסיעה לאה”ק, הארץ עניה ורעבה ללחם ואנשיה ירעבו ויצמאו והאנשים אשר יבואו שמה יגדילו המחסור. עבודת אדמה תוכל להעשות אך ע“י עובדי אדמה אמתיים, ולפי דעתנו אין נמצאים בכם עובדי אדמה כאלה כלל, כי לוּ היו, הלא יוכלו להתפרנס שמה בארצם ברוָחה”.

“המעמד הבינוני”, אשר יחפשו אותו היום בנרות ואשר יתלו עליו תקוות רבות לבנין הארץ, היה אז “נמצא מאד”, הוא והון רב עמו (לפי ערך הכסף ומחירי האדמה בימים ההם, היה הפרנק אז יותר מן הלירה היום), נכון לעלות ולבנות את הארץ גם בטרם יקראוהו; ולולא השנאה העוֶרת ששנאו – וששונאים גם היום – “גדולי” ישראל את ציון, כי אז נוסדו ב“עת רצון” ההיא מושבות רבות בארץ־ישראל ונושבה מחצית הארץ רק ע"י יהודי רומניה לבדם.

אחרי אשר דפקו האגודות לישא“י על כל דלתים ועל כל “החלונות הגבוהים” ולא נענו, ואחרי אשר נלאו ברוב מאמציהן ובצפיָתן לעזרת האחים הרחוקים ההם, התאחדו האגודות, כל אשר לא התפרדו בינתים מאפס עוזר ותומך ובחדש טבת תרמ”ב נאספה האספה הכללית הראשונה לישא"י בפוקשני, ושם ירו אבן הפנה לעבודת הציונות ברומניה מן הוא והלאה.