מכל הדברים הגדולים, אשר נשאו נביאי ישראל את נפשם אליהם לפני אלפי שנים ואשר הציגום למשא־נפש גם לעמם גם לכל האדם, לא באו ולא היו עד היום הזה כי אם מעט מהרבה. צדק ומשפט, אמת ואמונה, אהבה ואחוה, חֹפש, השתוות כל בני האדם, ועוד – כלם דברים טובים ויפים מאד אשר כל מבקשם ימצאם… בתנ"ך ובספרי המלים, אך לא בארץ חיים – ואף גם לא בצרפת אחרי המהפכה. צדק משמים נשקף – ואלינו עדֶן לא הגיע; אמת מארץ תצמח – מי יודע אחרי מָתַי, כי אכן לא המטיר אלהים ואדם על הארץ את המטר המצמיח צמח כזה. הרִשעה לא כלתה – מבשרנו נחזה זאת ברֹב ארצות מגורינו, ושמים וארץ לא קרבו זה אל זה, מימי החוזים הגדולים ההם ועד היום, ברב או במעט, לא עלו האנשים למרום ולא ירדה שכינה למטה מעשרה.

רק האחד ממשאות נפשם בא ונהיה כמעט לעיניהם ובימיהם: עבודת האלילים חדלה מישראל בעוד היות הנביאים האחרונים חיים ואחרי כן, בעוד דורות מספר, גם בקרב הגוים מסביב. מתרגמי התורה ליונית, היהודים האלכסנדרונים, בעלי ה“סִבילות”, פזורי ישראל ברומה ובאיי הים, פקחו מעט מעט את עיני העמים לדעת כי שקר נחלו אבותיהם, סיני גבר על אולימפוס, והאלילים חדלו לשום משטרם בארץ: אלה העמיקו שאולה ויהיו – לפי אמונת הנוצרים הקדמונים – לשדים ולרוחות, אלה הגביהו למעלה ויהיו לכוכבים, ונוס, מרקור, נפטון ועוד, ואלה נשארו תלוים בין השמים ובין הארץ ויהיו לכסף (זוז – זֵיאוּס), לתת לאדם את מחסוריו, אשר לא יכלו עוד האלילים למַלאָם לו.

האלילים חלפו, אך לא כליל: עןד שָאַר האחד – מאדים, אליל המלחמה, הוא האריך ימים אחרי רעיו, הנפילים אשר היו בארץ, ואחרון על עפר קם. מאדים, אשר זה ימים ושנים אנשים מתאמצים לרַגל אותו, לדעת מוצאיו ומובאיו ולהבין לאותותיו, או לאותות שוכני כתפיו, ואולי גם להבקיע להם דרך אליו – הנה הוא יוצא לקראתם, מקדם פניהם ובא עדיהם פעם בפעם עם כל נוראותיו; מן השמים (כי גם הוא בין כוכבים שָׂם קנו, ולא מצא שם מקום לפעלו… ) ישקיף על בני אדם לראות העודם נאמנים לו כקדם, אם בחרו להם אלהים חדשים צעירים וטובים ממנו ( כי כנשים כאלים תגבר בם הקנאה לעת זקנה) ופרקו עֻלו מעל צוארם וכִתתו חרבותם לאִתּים והפקידו כליו, אשר נשאו מעולם, בארץ נשִיה? והמה כאז כעתה יפיקו לו נפשם, אותו יעריצו, אליו ידרשו ואותו יעבדו. ועבודתו מה קשתה, ונוראותיו מי ימלל, כי גם את מבחר בניהם, את מחמדי כספם וזהבם, את כל הונם ואונם יקדישו לו, כל קרבנות מֵחִים יקריבו על מזבחו. והוא כמות ולא ישבע, שִׁניו חרבות, בידו רעם וברק ורשפי אש ונשמת אפו כנחל גפרית בוערה, רוח זלעפות רכובו ועצמות־אדם אבק רגליו; כמֹלֶך לפנים זרועותיו נטויות אל מול זבחי הַבהָבוֹ וכַבֵּל גרונו פתוח לבלוע כל היום, ובלע נפש ורעוש ובלע עמים וממלכות ואכל ערים ומבצרים ואכל כל יגיע כפים, יחשוף יערות ויבוקק ארצות וירושש מדינות ושת קציר לצמח האדם כארבה לצמח השדה ואכל ובלע והשמיד ולא יחמול.

וכהניו ועובדיו לא מבני העם המה כי אם גדולי העם ושריו, מאשריו ותומכי גורלו. לעם אין כל חפץ במלחמות, כי גם לא הוא יאכל את פריָן; העמים לא יחפצו קרבות ולא יקראו חרב איש על שכנו – אף כי עתה אינם עוד לא “שפה אחת” ולא “דברים אחדים” – אם לא יֵעָרה עליהם רוח עִוְעִים ממרום, אם לא תעלה עליהם רוח המושלים ושובבום והשיאום ביד אנשי מעשיהם וחצוצרות התרועה אשר בידם ושמו חחים בלחייהם להובילם אל גיא ההרגה. המלחמה ותוצאותיה – גם למנצח – ממעיטות את התושבים ואת כח העבודה – הרכוש היקר לארץ ולעם מכל הון – ממעיטות את עבודת האדמה ואת החרשת ואת החריצות ואת כשרון המעשה, מסיגות אחור משפט וצדק ומגבירות את הרשעה ואת הזדון ואת ה עשק ואת המרוצה ומכבידות את עֹל העם לאין משא. אחרי אשר הכניעו הרומים ארצות רבות מסביב ואחרי עלותם על במתי הגדולה והגבורה בהחריבם את קרתא־חדתא, היא קרתגה, גברו העני והמרירות בתוך העם עד לאין מרפא. עבודת האדמה, מקור החיים והעשר לארץ ולעם, נעזבה כלה כדבר אין חפץ בו ותנתן על יד העבדים; והאזרחים החפשיים, ממרום עם הארץ, אשר נאסף בידיהם עשר רב ועצום משלל המלחמה, היו למרדפי ריקים, הוללות ותענוגות, וכל ההמון הגדול היו עניים מרודים, ובמר נפשם התקוממו פעם בפעם והארץ מָלאה מהומות ומלחמות־שערים כמאה שנה, עד תקופות הקיסרים. גם אחרי כן גברו העֹני והמצוקה בתוך הארץ ככל אשר הוסיפו הרומים להרחיב גבולותיהם מסביב – עד אשר היה הענק למאכׂלת רקבונו הפנימי. – בימי פיליפ השני, אשר הנחילוֹ אביו “ממלכה אשר לא תבא בה השמש” ובימי בניו אחריו, היתה ספרד גדולה ונוראה על פני חוץ ומפנימה ירדה פלאים וכל תועפות הכסף והזהב אשר באו אליה שנה שנה מאמריקה היו למחסור ולא למותר – העשר החיצוני נסך על העם רוח עצלות ויבא כמהַלך רִישָׁם. – רוסיה “האדירה”, אשר מושליה יגורו מלחמות בשכניהם מסביב זה מאות שנים בכל דור ודור, הולכת ודלה מפנימה כפי אשר תרחיב גבולותיה החוצה. בהיות לעם הארץ חלקות רחבות ידים לאיש ואיש, פי שנים או פי שלשה מאשר בארצות האחרות, לא ישימו האכרים ובעלי האחוזות את לבם אל אדמתם לעבדה ולנצלה היטב והארץ לא תתן להם את יבולה גם השלישית מאשר בגרמניה, למשל, וגם יש אשר תּפָּקד הארץ הטובה הזאת ברעב מזמן לזמן, וממלכות אירופה התיכונה ובלגיה והולנד, הקטנות מאד לפי ערך יושביהן, עושות חיל בעבודת האדמה, במסחר ובתעשיה הרבה יותר מאשר ברוסיה הגדולה והרחבה והעם אוכל בטובה ורואה ברכה בעמלו. – וכי ירחיבו המושלים את גבולות ארצם הלוך והרחב במלחמותיהם עם שכניהם מסביב ורחבה ונסבה הארץ מאד, לא תוכל עוד הממשלה המרכזית, גם כי תחפוץ, להעמיד ארץ במשפט ובצדקה וכאחשדרפנים לפנים כנציבים היום יעשו במדינות ממשלת ידם איש ככל הישר בעיניו והרקבון יִפְשֶׂה לבלי חק והארץ תמלא חמס מפניהם. וכי תקצר רוח העם ונפשו מרה לו על העשק ועל המרוצה ועל העֹל הכבד ועל העֹני והמחסור ועל כל המכשלות ואמר להתפרץ מפני נוגשיו – ומהרו המושלים לפַלג לשטף רוחו תְּעָלה אל עבר אחר וסכסוכו עם בעם ולאֹם בלאם בתוך הארץ פנימה או יעירו ויעוררו את הכל למלחמה חוצה, למען ישכח במהומת המלחמה רישו ועמלו בימי השלום… וכשוב החרב אל תערה ועבר השכרון ושקטו הרוחות – תפקחנה עיני העם וראו והנה הם אמללים, אחרי הנצחונות ואחרי הכבושים, מתרוששים ואין כל, כאשר היו, ורק מתי מספר מצאו חפצם במלחמה: המושלים העריצים, אשר יוכלו מעתה, אחרי הגבורות והתשועות אשר עשו לארצם, להשיב ידם על העם ולחזק מוסרותיו, או “האדונים” האוכלים את חֲלֵב הארצות הנכבשות ומסִבּים אליהם את כל העשר הרב, שפע יַמים ומִכְרֵי מטמונים, למען הגדיל את עֹני העם ואת עמלו ואת לחצו על אחת שבע; וכי ישובו ההמונים להתגעש ולהתמרמר – ושבו המושלים לתת תוצאות לזעף העם במלחמות חדשות על פי דרכם – וחוזר חלילה: רעה תלד רעה ואין קץ לתלאה.

החזיונות הטובים והיפים ההם, הנוצצים לעינינו מנגד ככוכבי אור זה אלפַּיִם שנה, עודם רחוקים הרחק מאד מאדם; גדולי ארץ טרם יקחו להם מועד לשפוט מישרים, כל יצרי לב האדם הרעים הולכים ומתכנסים מעט מעט בין עם לעם, בין שכן ורֵעוֹ, מנקודות קטנות כאדים קלים, אשר לא תשורן עין, עד היותם לעננים מריקי חזיז ורעם – מלחמה. כל הרשעה כלה לא כלתה: התֵעצר הרשעה מהתכנס, מבוא עד מרום קצה, מהתגלע בחרב נטושה? היבא יום ונחנק מאדים בדמו ושבה חרבו אל לועו ונפל וירד אל ארץ תחתית, אל משכן רעיו, ובני האדם יעזבו משובתם והתקדשו והטהרו אל מקדש אלהי השלום לעבדו שכם אחד כמשא־נפש הנביאים? מי יחוש עתידות, מי יודע אם יקום ויהיה הדבר הטוב הזה ואם בימינו או בימי בנינו אחרינו. ואולם אם בוא יבא היום והאליל האחרון יעבור מן הארץ, אז יבאו ויקומו אחרי כן כל משאות־נפש נביאינו וגדולינו אשר היו אחריהם: הרשעה כלה כעשן תכלה, צדק ומשפט ואהבה ואחוה ישימו משכנם בארץ, שנאת עם לעם, גזע לגזע, משפחה למשפחה, כליל תחלוף, כל בני האדם יֵשבו שבת אחים יחדו תחת שמי ה', וגם לכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.