הצופים בתוכנית הטלוויזיה “זה הזמן” בשבוע שעבר שהתוודעו אל פרנסישקו אסיס באסטו דו קוסטה ריס, איש פורטוגל, יכולים היו לעמוד על הידורו וחביבותו ומעל לכל על מה שהיתה הסיבה העיקרית להזמנתו לארץ: שליטתו המופלאה בשפה העברית ואהבתו לספרות העברית ולבני־ישראל כאל דובריה, יורשיה ויוצריה. מקרה כזה של איש קאתולי שאין בחינוכו לכאורה גורם כלשהו העשוי להביאו לידי עניין מיוחד ביהדות וביהודים, איננו נדיר ביותר לעצמו. ואף־על־פי־כן יכול היה גם צופה הטלוויזיה הרחוק ביותר מן העניין להבין למראה קוסטה ריס שאין זה כלל מקרה שכיח של פילוֹשמיוּת פעילה. ברור היה שהוא איש סגולה, בעל הבחנה וכוח יצירה.
מי שצפה, ימים אחדים קודם לכן, בתוכנית שהוקדשה למשורר יעקב אורלנד שיש לזקוף לזכותו את המאמץ העיקרי בהזמנת קוסטה ריס ארצה, יכול היה להתרשם גם מכתב־ידו המדהים, מן הניקוד המלא וכל כיוצא באלה, הסגוליים לאיש העיר הקטנה בצפון פורטוגל, ליריה, שנדלק בו לפני שנים זיק מיוחד מסתורי, שהביאו ללימוד עברית על בוריה ולבסוף גם לידי הביקור הזה בארץ־הקודש.
גם אני זכיתי לראות את קוסטה ריס לראשונה בשבוע שעבר בלבד, כאשר נפגשתי עמו ב“משכנות שאננים” בירושלים, ויומיים לאחר מכן בבית אגודת הסופרים בתל אביב. אבל לדידי הוא היה בבחינת מודע ותיק, שעל נדירותו וייחודו אני עומד בהתפעלות זה שנים אחדות, מאז קיבלתי ממנו מכתב ראשון בספטמבר 1987. קל לי לזכור את התאריך הזה מפני שהוא קשור באירוע שהיה התירוץ לקשר הראשון בינינו, ועודנו מוטיב קבוע החוזר בהתכתבות בינינו שוב ושוב. הנה כי כן, לקראת יובל המאה להולדתו של המשורר הפורטוגלי המודרני המרכזי, פרננדו פֶּסוֹאָה, כתבתי בעמוד זה רשימה קצרה על אודות שירתו המופלאה של המשורר שלא היה מוכר אצלנו כלל. לרשימה צירפתי תרגום, או ניסיון תרגום ראשון, של אחד משירי פסוֹאָה. כבר שנה או שנתיים קודם לכן התחלתי ללמוד פורטוגלית בעקבות התוודעות ראשונה, באמצעות תרגומים אנגליים שהביאם לפני חברי ד"ר גיורא הון, לשירה רבת פנים וגאונית זו. אכן, פסואה הוא משורר שכדאי ללמוד למענו את לשונו!
אבל, כמובן, היפתחות לשפה גוררת עמה גילויים רבים נוספים, וספק אם לימוד שפה כלשהי בעבר חשף בפני אוצרות לא־צפויים רבים כל כך כמו לימוד השפה הנידחת לכאורה, המוזרה למשמע, המוסיקלית להפליא, שהיא שפתם של פֶּסוֹאָה ושל קוסטה ריס. ובכן, זמן מה לאחר כתיבתה של הרשימה הנ"ל קיבלתי איגרת עברית מן העיר ליריה, ובה דברי ידידות וכן גם תרגומי שירים של פסואה לעברית, הכל מעשה ידיו של מורה לגיאולוגיה בבית ספר תיכון בליריה, פרנסישקוּ באסטו דו קוסטה ריס. היתה זו התחלתה של התכתבות אינטנסיווית שבה זיכה אותי הידיד מליריה בשפע של תרגומי שירים מפורטוגלית לעברית מצוינת, מיוחדת – מאת פסואה ומאת קאמואנש ורבים אחרים – וכן גם בספרים פורטוגליים לרוב, כגון הרומאנים של ז’וזה סאראמאגוּ, שאחד מהם תורגם זה לא כבר לעברית בידי מרים טבעון (הודות לספר ששלח לי ידידי יכולתי להשוות את התרגום של “דברי ימי מנזר” למקורו).
יקרים מכל היו המכתבים עצמם, מלאי דעת בתחומים רבים, עבריים ופורטוגליים, וכתובים כולם בשפה מקסימה, פיוטית ורבת־אמצאות, נשענת על כל רבדי העברית, ואף הארמית, ועם זאת מודרנית בהחלט, בהחלט עברית שלנו! כאשר הראיתי את אחד ממכתביו הראשונים של קוסטה ריס לידידי בנימין תמוז, התרגש הסופר המנוח עד דמעות־כמעט מן הפלא שלפניו, שיגר גם הוא מכתב לליריה – בינתיים ידעתי כבר לא מעט על העיר ההיסטורית הזאת, המוזכרת גם בספרו הנ"ל של סאראמאגו – והחל בהתכתבות עמו. כאשר נאלצתי להודיע לאחר זמן לקוסטה ריס על מותו של בנימין, זכיתי לראשונה לשמוע את קולו: הוא טילפן אלי ללונדון להביע את צערו ואת תנחומיו.
הפגישה ב“משכנות שאננים” (בטלוויזיה יכולתי לראותו רק רגעים ספורים) אישרה את כל נבואות הלב העולצות: הקשר היה מיידי, כיאה לידידים ותיקים. פרנשיסקו – הוא הורה לי לפנות אליו בשמו הפרטי – היה סחוט מן הימים מלאי החוויות הירושלמיות, החום הכבד, הכנסת האורחים הנפלאה והממצה. אשתו היפה של פרנסישקו, מריה אונדינה, אף לא יכולה היתה לצאת אלינו מרוב עייפות. הכרתי אותה רק מקץ יומיים בתל־אביב. בכל זאת ישבנו שעה ארוכה – ילדי, שביקרנו עמם ב“משכנות”, נרדמו בינתיים על הספה – ודיברנו על אהבותינו המשותפות: על השפה העברית (פרנסישקו דיבר בתבונה ידענית על דלותה של שפת העיתונות שלנו) ועל פֶּסוֹאָה. לראשונה למדתי את היגויו הנכון של השם הזה שהוא גם מלה פורטוגלית שפירושה “אישיות” (פרסונה) ויש להגותה תוך הבלעה ההגה e – ועל קאמואנש, בעל האפוס הלאומי “אוס לוסיאדס”, שפרנשיסקו שוקד על תרגומו. הודות לעזרתו של א. ב. יפה יכולתי להביא לפרנסישקו את התרגום העברי הראשון של קטע מתוך “בני לוזו” (כך מתרגם קוסטה ריס את שם האפוס לעברית), מעשה ידי יוסף בן עוליאל שפירסם בשנת 1892 בליסבון את האפיזודה המפורסמת ביותר של האפוס, “מות אינס דיקאסטרו”, בעברית מוזרה ומקסימה (א. ב. יפה צילם למעני את החוברת הנדירה, ואני התקנתי צילום נוסף בשביל הידיד הפורטוגלי, יורשו של בן עוליאל למפעל תרגום “בני לוזו”).
הפגישה עם פרנסישקו, קודם פרנסישקו קוסטה ריס שבכתב, ועתה זה פרנסישקו בכבודו ובעצמו, בחביבותו וצניעותו כובשת־הלב, עוררה בי ביתר שאת געגוע ישן ומסתורי, שביני לביני כבר למדתי לכנותו במלה הפורטוגלית “סאודאדה”, געגוע אל הארץ הנידחת כיום, הארץ שהיתה האימפריה האירופית הראשונה, ושהעמידה מקרבה את המשוררים המעודנים והווירטואוזיים מכל הידועים למסורת המערבית. אני יודע יפה שאין יחיד המייצג תרבות שלמה, ובייחוד שכזהו יחיד כה מיוחד, כמעט אקסצנטרי ונדיר, כמו פרנסישקו אסיס באסטו דו קוסטה ריס. ועם זאת על כורחו היה פרנסישקו בעיני, ואולי גם בעיני הישראלים האחרים שנפגש עמם, לסמל ולמשל מקסים: הפילושמיות שלו – אין להוציא מכלל האפשרות שהוא צאצאם של יהודים אנוסים – נענתה מצדי בפילו־פורטוגליות נחרצת, עד שאוכל לומר שבימים אלה לבי בקצה מערב.
17.8.90