לוגו
תקשורת: 1972 – 1977
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

ידיעות אחרונות    🔗

מושג    🔗


האיש הממוצע, המאושר, האומלל

כמי שצופה באחרונה באינטנסיביות נמוכה בתוכניות הטלוויזיה הישראלית, אני מנסה לנחש מיהו הצופה הממוצע שעל פיו “מתנהגת” הטלוויזיה כפי שהיא מתנהגת. וככל שהתוכניות ממוצעות יותר, מתברר שצופה שכזה אמנם קיים. אך אין בכוונתי לבוא בדברים עם תפיסת הממוצע של הטלוויזיה, ותוך כדי כך לבדוק את טיב השירות המסופק לממוצע זה. עצם הידיעה שהסכנו עם חלוקת הממוצעים האנושיים מרתקת מהצלחת או מאי־הצלחת הטלוויזיה להתאים עצמה לממוצע.

דומה שנכונותו של כל פרט לראות עצמו כ“אדם ממוצע” קשורה לתוחלת האושר שהוא מאחל לעצמו. בהנחה שהאושר מושג יותר בסביבת הממוצע. גם אם ברור לחלוטין שהסכמתו של פרט כלשהו להיקרא “אדם ממוצע” משוללת כל רלוונטיות להיותו או לאי־היותו “אדם ממוצע”. הממוצע הִנו ממוצע, כי הוא ממוצע ולא אחד הקצוות. אך תהיה זו טעות לחשוב שכל ממוצע נידון להיות ממוצע. כמה ממכרי בחרו להיות ממוצעים מתוך שיקולים מעשיים. כשהשיקול המנחה, אם אני מצליח לזהות אותו נכונה, הוא תוחלת האושר, הנראית כקרן קיימת ושמורה לקהילת הממוצעים, כפי שנראה בהמשך.

במאי ישראלי צעיר, שזכה להצלחה מסוימת, ענה למראיינו: “… אם אני מאושר? אני לא יודע… אושר הוא מושג של עקרות בית”. תשובה זו הפגישה שני ממוצעים, המעוררים עניין שווה. הבמאי, שהוא במאי ממוצע מובהק, ועקרת הבית, שלא יזמה את הפגישה המילולית עם הבמאי אשר בוודאי נראה בעיניה כיצור בלתי ממוצע. בעוד היא, בעיני עצמה, נראית כפי שהיא נראית בעיני הבמאי, כלומר ממוצעת מאוד. כל זאת, כשמדובר בעקרת בית המודעת לממוצעות המקופלת בעקרות ביתיותה.

מה גרם לבמאי המצליח להדוף את “האושר” לתחום המחיה של עקרות הבית? קשה להאמין שהוא אינו מבקש “אושר”. אלא של “אושר” משמעות אחרת לגביו. “אושר” אחר – בהשוואה לזה של עקרות הבית; אין לדבר על “אחר” אלא בהשוואה למשהו מוכר. כלומר, הבמאי חושב שהוא מכיר את “האושר” של עקרת הבית. ומזהה אותו עם נמיכות, קרתנות או עם “משהו העוזר לה לעבור איכשהו את החיים למרות הצרות”. ואותו במאי יתקשה להאמין, שאותה עקרת בית מסוגלת להבין את ה“אושר” שלי, משום שמושגיה על אודות ה“אושר” נגזרים ממנת ה“אושר” שלה.

משלב זה, בו הרצון לזכות באושר משותף לכול, עד לקביעה איזהו האושר המאושר יותר – של הבמאי או של עקרת הבית, נוצרת שותפות ממוצעת של אנשים בדרכם אל האושר, כך שעקרת הבית ממצעת את הבמאי, ולהפך, עם כל חוסר הנחת שעובדה זו גורמת לו. סביר להניח שאילו מדדו את הבמאי לפי איש הרוח הנעלה, היה הבמאי מאושר יותר מאשר הצמדתו לעקרת הבית. ובאותה שעה יודע איש הרוח הנעלה ש“אושרו” קרוב ל“אושרה” של עקרת הבית, ואינו פחות מחוספס ממנו.

מידה רבה של שרלטניות מגושמת מצויה בניסיון להניח שמטרה זהה אחת ממצעת את כל האנשים בעלי אותה מטרה. אך, אם למושג “אדם ממוצע” יש תוקף וחוקיות, הרי ש“מטרת האושר” נראית לי כמכובדת ביותר להנחת קו־הממוצע. מה גם שזו המטרה בה חבר המספר הגדול ביותר של אנשים, מכל מטרה אחרת.

חבר המפלגה, המועדון הסגור, לשכת הסעד, ארגון בעלי המכוניות או אגודת הציידים הופך לממוצע, לפחות באותו חלק של אישיותו השותף לפעילות שאר חברי המועדון או המפלגה. וכל אלה יחד, חברי כל הקבוצות והארגונים ובעלי המקצועות, חברים ממוצעים באגודה הגדולה של מחפשי ה“אושר”, הדורש הפעלת מלוא אישיותם כדי להשיגו.

ליחסו של חבר אחד באגודה למשנהו (ותהיה זו הערכה או זלזול), ישנה חשיבות שאינה יכולה לערער את העובדה שהשניים חברים באותה אגודה. חבר המפלגה החשוב מזלזל בחבר הפשוט, משום שהפשוט “פשוט”, אך אינו מזלזל בשל כך במפלגה שהסכימה לקבל לשורותיה את הפשוט, כי גם הוא, “החשוב”, חבר במפלגה. ומבחינת ה“מפלגה” ככזאת אין פער של יחס מצדה כלפי “החשוב” ו“הפשוט”, בתפקידם כחברים במפלגה.

נחזור אל תוחלת האושר הממצעת את בני האדם, ואל הבמאי ועקרת הבית. אני מאמין שחתירתם, הנואשת או המשועשעת או איזה שלא תהיה, להשגת ה“אושר” גוברת על כל הניגודים האפשריים ביניהם ו“משווה” אותם.

מהו האושר? זו שאלה מטפיזית, הפילוסוף המעשי יענה ש“האושר הוא שלילת או מניעת האומללות”. תשובה המחזקת חיזוק נוסף את ההשוואה הנ“ל בין הבמאי לעקרת הבית ומנסחת את השותפות הממוצעת כ”חתירה לשלילת או למניעת האומללות“. כשכל אחד מהשניים “נמנע מאומללות” כהבנתו וכיכולתו. “אומללות” שהיא ביסודה משותפת, כי היא אנושית. מילון החיים, של עקרת הבית ושל הבמאי, ושלי ושלך, משוכלל במידה כזו המביאה לזיהוי אוטומטי של המושג “אומללות”. ועם זאת, יש והפרט טועה לחשוב שהאומללות שלו היא מטיפוס לא מוכר ואינה יכולה להיות, אפוא, ממוצעת, או למצע אותו. אך גם אותו פרט מסכים לאפשרות שקיים פרט אחד אחר הסובל מאותה אומללות, ובכך יוצר אותה ממוצעות של אומללות. התופעה שכיחה מאוד ונחלקת, כמעט תמיד, לפי המעמדות החברתיים, אלה הקיימים ואלה המדומים. הגנרל הצרפתי האמין שרק הגנרל הרוסי “מבין” את אומללותו והמשורר הצעיר מדמה שרק המשורר הזקן מבין אותה. והבמאי הנ”ל משוכנע שעקרת הבית אינה מבינה את שלו, אם כי הוא מבין את שלה ללא כל מאמץ (וישנם גנרלים המאמינים שרק המשורר יכול להבין את אומללותם).

אבל אנחנו, המחזיקים את מילון החיים הכולל את אומללות הגנרל והמשורר והבמאי, מבינים את אומללות הגנרל הצרפתי מבלי להיות גנרל רוסי, ויודעים שדמיון עז קיים בין אומללות הגנרל לזו של עקרת הבית, שכן החמיץ תבשיל שניהם.

האדם נוטה אל הממוצע, המאפשר מגע זהיר ומחושב, ככל שזה ניתן, עם האומללות ועם האושר. כל תנועה לכיוון אחד הקצוות מפחיתה את סיכויי ההידברות ומניעת האומללות, ולו רק בשל הבדידות היחסית שבקצוות, המחייבת התמודדות־יחיד, כמעט, עם השגת האושר. בעוד שבמרחב הממוצע אפשר להיעזר בניסיון ובחוכמת הקיום הקיבוצית.

כך שלא רק ש“מניעת האומללות” הִנה אידיאל חיים משותף הממצע את בני האדם, אלא שלבני האדם הממוצעים קיימת אפשרות טובה יותר, לכאורה, למנוע אותה. ורוב בני האדם הם אכן אומללים ממוצעים, משום שהם נמנעים מאותה אומללות והיא: “אומללות החיים”. אומללות טבעית המשווה במאי לעקרת בית.

אבל, גם אתה וגם אני מבינים שלפנינו ערֵמת שטויות ושאין “איש ממוצע”. ואין אומללות או אושר ממוצעים, אלא פרטית מאוד שכל חוכמת הקיום של הקיבוץ בו אנו חיים אינה יכולה להקל עליה.

בעיני הסטטיסטיקה והטלוויזיה אנחנו ממוצעים, כי הסטטיסטיקה מודדת ולא מבינה ולא מפענחת. ואם תמצא נחמה בכך, הרי שבעיני אלוהים איננו ממוצעים, אם כי שנינו עבדי ה‘, משום שעבדי ה’ אי אפשר להם להיות ממוצעים.

הסטטיסטיקה והטלוויזיה חייבות “לחנוק” אותך, שאם לא כן אתה “תחנוק” אותן. לכן הן ממצעות אותך. המשא ומתן עם הממוצע ואך ורק עם הממוצע, שמנהלת הטלוויזיה, מיועד להתיש את הלא־ממוצע, המעוניין אף הוא להצטרף לאותו “משא ומתן”, או לאיזשהו “משא ומתן”. ובמציאות בה קיים סוג אחד בלבד של קשר שכזה, והוא באמצעות הטלוויזיה הבנויה על ממוצע לא קיים ולא אנושי, לא נותר ל“לא־ממוצע” אלא להחליט: עם או בלי הטלוויזיה? החלטה שהיא חסרת כל השפעה על הטלוויזיה, שכבר עשתה את ההחלטה שלה, שהיא: אתה ואני – ממוצע.

ההחלטה הִנה פעולה כמעט יומיומית, חוזרת. הרצון ליצירת קשר חזק מאי־הרצון. שכן אי־רצון ליצירת קשר עם המרכז האינפורמטיבי הגדול (בעידן שלנו, הטלוויזיה) הוא נחלת מעטים, ולמעטים מהם סיבות רציניות לכך. רוב בני האדם מתגעגעים הן אינסטינקטיבית והן במחשבה, לקשר זה. כמעט בלתי אפשרי לבסס קשר מוגבל ומנופה עם הטלוויזיה. כלומר, לקלוט ממנה את האינפורמציה ולא לקלוט את הפרשנות והמגמה, כי אין עוד אינפורמציות נקיות. הן פינו את מקומן לתעמולה. והטלוויזיה לוקחת בחשבון את היפלטות הצופה הלא־ממוצע ממעגלה, ובו בזמן את רצונו להימצא במעגל מסוג זה, רצון העשוי להכניסו למעגל, ועם זאת היא אינה חושבת להתאים עצמה אליו, כי היא רוצה להיות טלוויזיה ולא משהו אחר.

מה לעשות?

להשאיר אותם אומללים ממוצעים, הבטוחים כמו כל האנשים הממוצעים שהם אינם ממוצעים, ולהיכנס למעגל הטלוויזיה. עם הבמאי ועקרת הבית והגנרל ואיש הרוח הנעלה. המשתדלים, כאיש אחד, להימנע מאותה “אומללות החיים”.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 30.6.72


החי על החי

שמעון ולוי יושבים בבית קפה, כשהשמש מלטפת את פניהם העיוורים. הם יושבים ונזכרים בימים ההם. יושבים, מפני שאין להם רגליים ללכת. את הרגליים השאירו בקרב על תל ירמיהו. חברים עוברים על פניהם ומנפנפים להם לשלום, והם אינם משיבים בנפנוף, כי אין להם ידיים. את הידיים השאירו בקרב על תל מושון. מישהו מראה להם תמונות משפחתיות, והם לא רואים, את הראייה איבדו בקרב על תל חורון.

מה הם עושים שם, כחום היום, בבית הקפה מול הים? נזכרים, נזכרים בימים ההם, בחברים ההם, בסיסמאות ההן. יושבי בית הקפה מסתכלים עליהם. אמא צעירה מסבירה לבנה שהם גיבורים, שנתנו את הכול בשביל שהיא והוא יוכלו לשבת בבתי קפה, גם אתה תהיה גיבור, אומרת האם לבנה.

המלצר מתבייש להסתכל להם בעיניים, בגלל שהוא מלצר ולא גיבור. באחת הפינות יושבים משורר זקן ונערה צעירה. עד עכשיו הוא סיפר לה בדיחות גסות, והיא אמרה, שאין לאן ללכת ושהחיים חסרי פשר. המשורר הזקן עודד אותה, בחיוך של אמבה, לפרוק את אשר על לבה. אבל, הרגע הוא ראה את השניים, את ראשם הנטוי אל המים, והוא מבקש סליחה מהנערה, ומתחיל לכתוב שיר על השניים. השורה הראשונה באה לו בנקל: “ראיתי אותם, אבי, שניים, כתם יהודה וכתם ירושלים…”

המלצר היהודי שולח אליהם את המלצר הערבי. המלצר הערבי יודע שרק בזכותם הוא הגיע מירושלים המזרחית לעבודה אצל בעל בית יהודי. עיתונאי ניגש אליהם, הוא מכיר אותם מריאיון שעשה איתם לפני שנתיים. מאוד מעניין אותו איך הם התקדמו מאז ועד היום, האם התגברו על אובדן הידיים והרגליים, איך החברה מתייחסת אליהם. וכדי להבטיח שעיתון אחר לא יקדים אותו, הוא מתחיל לכתוב את הכתבה תוך כדי הליכה לשולחנם. המשפט הראשון בא לו בנקל: “כזכור, אני ראיינתי באופן בלעדי את השניים מיד לאחר שהתעוררו מהרדמת הניתוח. והנה, הם אנשים חדשים, בלי ידיים ובלי רגליים, אבל חיים…”

יחד עם העיתונאי והמלצר מקיפים אותם גם המשורר הזקן ועוד מישהו ועוד מישהו. המלצר שואל אותם מה תשתו, והעיתונאי שואל מה נשמע, והמשורר רוצה לספר להם שעד כה התרכזה שירת המלחמה שלו בנופלים, והם השפיעו עליו להטותה גם לפצועים. ומישהו שואל אותם אם הוא ראה אותם ביומן קולנוע לפני שנה. ומישהו אחר מסביר שזאת אומרת אם זה הם או לא.

העיתונאי מסביר להם שטוב שהוא פגש אותם, כי הוא רוצה לעשות רב־שיח בין פצועים קשה ובין פצועים בינוני. המשורר שואל אם הם מכירים את שירו “לך פני הארץ והשמים”; קראו אותו בכמה מסיבות סיום והוא התקבל יפה. מישהו מציע להם ללמוד הנדסת בניין בהתכתבות. מישהו אחר אומר שהם מוכרחים להתארגן בארגון, כדי שלא יסדרו אותם. מגיע לכם הכול, אל תוותרו, הוא אומר.

שמעון ולוי יושבים בבית קפה, כשהשמש מלטפת את פניהם העיוורים, ונזכרים בימים ההם. אבל, הצבוע והעיט מפריעים להם להיזכר ולוקחים מהם את הים.

משלי ציון, ידיעות אחרונות, 7.7.72


החיים המתוקים

ירוחם בירנבאום מוכן לעשות הרבה בשביל קצת אושר. אבל, חייו מרים וקשים. ואושר אין בם. תקוותו האחת: הפרסומת למוצרים ב“גל הקל”, שהוא בסיס החלומות, התקוות והאושר המולחנים והמושרים.

על כן קנה ירוחם, הקורע את עצמו עשר שעות ביום כפקיד קבלה במוסד ציבורי, שעון מפירמה “מקרוסטכניקה”. זהו שעון רב־שימושי ומתאים מאין כמוהו לדיג תת־מימי, לציד עגורים, לפעילות קומנדו, לטיס על־גובהי, לריצת 100 מטר, לשוד, לתרגום סימולטני, להכה את התקליטייה, כאיפוס שעונים – ויפה שעה אחת קודם – לתחרויות זלילה, להזמן עושה את שלו, ללאן הערב, לנהיגה בשלג ולמסיבות של החברה הגבוהה.

השעון שעון, וירוחם ירוחם. והאושר?

על כן קנה ירוחם את סנדלי “אפרודיטה”, העשויים מסיבי נירוסטה בלתי מחלידה, שסנדלים אלה הם האושר; להרגשה רעננה, לקלות, לצעירות, לחברה הגבוהה, לטיס, לנהיגה מהירה, להחלקה על קרח, לרכישת ידידים, לנשימה נקייה, לשינה עמוקה, לכיבוש נשים ולשתיית שמפניה. מה שלא עשית עד היום בעזרת ראשך, יעשו בשבילך סנדלי “אפרודיטה”. אבל הסנדלים סנדלים, וירוחם ירוחם. והאושר?

על כן קנה ירוחם את משחת השיניים “הלנה מטרויה”, לקריאה מהירה, לזינוק מהיר, להצלחה מהירה ולכיבוש מהיר. עד שירוחם התאמץ להחזיק באושר, האושר ברח ממנו. והשבוע, כשפתח את “הגל הקל”, הבין שטעות היתה בידו עם השעון, עם הסנדלים ועם משחת השיניים. שכן, היה עליו לקנות את מכשיר הרדיו “מגאטון”. הרדיו לאדם המודרני. לאיש העסקים המצליח, לאשת החברה המפורסמת, לדוגמנית, לאמן, למדען, לדוגמנית שהיא האדם המודרני, לאשת החברה שהיא אמן, לאמן שהוא איש העסקים המצליח, ולהצלחה שהיא הדוגמנית.

עם הרדיו קנה ירוחם גם גופייה מרופדת במוליכי קור וחום, כגופייה שלבשו האסטרונאוטים בביקורם על הירח. וכן מצחייה עשויה מפיברגלס, כמצחייה שיחבשו שופטי הקו באולימפיאדת מינכן הקרובה. זו מצחייה בעיצוב חדיש, המשלב את היפה עם המועיל. היא מאפשרת לך, בתנאי שאתה שופט קו, לראות את המגרש ואת השמים גם יחד.

עכשיו יושב ירוחם, עשר שעות ביום, בחדר הקבלה עם שעון “מקרוסטכניקה”, סנדלי “אפרודיטה”, משחת שיניים “הלנה מטרויה”, רדיו “מגאטון”, מצחיית פיברגלס וגופיית אסטרונאוטים, כשהוא כובש נשים כמו שופט קו, שותה שמפניה כמו שפקידי קבלה שותים, מודרני כמו ריצה ל־100 מטר ומאושר כמו שרק ירוחם יכול להיות.

משלי ציון, ידיעות אחרונות, 28.7.72


העיתון והירח

א. בשבוע שעבר הרגה הטלוויזיה האמריקנית את השבועון האמריקני המצויר הגדול, המפורסם, הענקי, הוותיק והראוותני “לייף”. האנשים של ה“לייף” הגיעו לפקין, לפראג, לשארם א־שייח, ללונדונדרי, לביאפרה, אבל בחודש יולי 1969 כאשר ניל ארמסטרונג דרך על הירח, ישבו האנשים של ה“לייף” כמוני וכמוך, וצפו בטלוויזיה. הטלוויזיה היתה העיתונאי היחידי שהגיע לירח, ולכן הציבור קרא את הטלוויזיה ולעיתונים האחרים לא היה מה למכור. עכשיו ה“לייף” שסבל הפסדים כספיים, נסגר. בשבוע הבא הוא יישכח מן הלב. מי זוכר את השבועונים “לוק” או “סטרדיי איוונינג פוסט”? רק ההיסטוריונים של העיתונות.

הכול עוברים לטלוויזיה. גם הכתבים של ה“לייף” יעברו לטלוויזיה, כי אין להם לאן ללכת. העיתונים והשבועונים שנותרו בחיים נמצאים בפאניקה, מצמצמים בהוצאות, מייעלים, מפטרים עובדים. העולם הגדול הופך לכפר אחד, שבמרכזו אנטנות ומסכים. רוצים ביאפרה – הנה ביאפרה, על המקום. אין צורך לצלם, לפתח, להגדיל, להדפיס ולהוציא עיתון. עד שהשבועון רואה אור ביאפרה חשובה כשלג דאשתקד. חנווני אמריקני רוצה “מלחמת ששת הימים” – הנה, “מלחמת ששת הימים”, שעה אחרי שעה. חנווני צרפתי רוצה את “הקרב על סיאול” – הנה הקרב בשידור חי, אצלו בסלון או בחנות מכולת או בביסטרו או במכונית. איפה שהוא רוצה הוא יכול לראות את הקרב, ואם הוא חנווני הצועד עם הזמן הוא יכול לקבל את הקרב כשהוא ישוב, במכנסיים משולשלים, על האסלה.


ב. לפני ואחרי ותוך כדי שידור הקרב זוכה הצופה לפרשנות מדינית, צבאית, כלכלית והיסטורית על מהלך הקרב, גורמי הקרב, עתיד הקרב, תוצאות הקרב. הטלוויזיה לא נותנת צ’אנס לעיתונות. החדשות הן ביד הטלוויזיה, הפרשנות בידה וכן גם הפרסומת. מה נשאר לעיתונות לעשות? לנפח את הפרשנות. כלומר, להשוות את הקרב האחרון ב־1972 על סיאול עם הקרב האחרון ב־1936 על אדיס אבבה. איך משווים? נותנים סטטיסטיקות. למשל, חייל חבשי ממוצע שהגן על אדיס אבבה היה בן למשפחה מרובת ילדים והורי אמו התגוררו איתם. מאחר שהיתה זו משפחה מרובת ילדים גם אחיו הבכור הגן על אדיס אבבה. לאח הבכור היה מה להפסיד: את אדיס אבבה ואת הבכורה. לכן הוא נלחם בחירוף נפש והלך לעולמו כבר בשעת הקרב הראשונה. אחיו, החייל החבשי הממוצע, עמד בשעת הקרב השנייה בפני שתי משימות: להגן על אדיס אבבה ולנקום את מות אחיו. לכן הוא נלחם בחירוף נפש והלך לעולמו כבר בשעת הקרב הראשונה. אחיו, החייל החבשי הממוצע, עמד בשעת הקרב השנייה בפני שתי משימות: להגן על אדיס אבבה ולנקום את מות אחיו. לכן הוא נלחם בחירוף נפש והלך לעולמו בתום שעת הקרב השנייה על אדיס אבבה. הן מפני שנלחם בחירוף נפש והן משום שחסר הכשרה צבאית מתאימה, לא ידע קרוא וכתוב, היה בן כפר מרוחק ומימיו לא היה באדיס אבבה, לא היה לו חיל אוויר ולא שריון, רק כדורי טוטו.

לעומת החייל החבשי ניצב החייל הדרום־וייטנאמי, שהוא בן למשפחה מרובת ילדים והורי אמו מתגוררים איתם. הוא מעולם לא היה בסיאול, רק שמע עליה. הוא אינו יודע קרוא וכתוב, אבל הוא מצויד ברובה חודר שריון ובבטן מלאה בצ’יפס וקוקה קולה. הוא נלחם כדי להגן על סיאול, ניקסון, ישראל, העולם החופשי. ובעזרת חיל האוויר הוא נהרג רק בחודש השמיני לקרב על סיאול, בשעה שהוא נותן חיפוי לצוות של הטלוויזיה החודר לאזור מופצץ, בשביל לצלם בשידור חי את “המוות עצמו”, כדי שהצופים שבבית יגיעו, בעזרת הטלוויזיה, למסקנה שהמלחמה חסרת שחר ושהמוות, אולי, בהמי ומיותר.

בשולי פרשנות סטטיסטית ומדעית זו מוסר העיתון, המתאמץ לעניין את קוראיו, תצלום של חייל חבשי ולצדו תצלום של חייל וייטנאמי. החבשי נראה בחור טוב, שחשב כל היום על בחורות ואיך לעשות כמה גרושים, והווייטנאמי נראה בחור טוב כמוהו. החבשי מביט קדימה בעוז, בהחלטיות, ופניו מקרינים תקווה לשלום, וכמוהו הווייטנאמי. מתחת לתצלומיהם נמסרת סטטיסטיקה, ממשיכה הפרשנות העיתונאית: בשני ימי הקרב על אדיס אבבה נהרגו יותר אנשים מאשר בארבעת החודשים הראשונים למלחמת וייטנאם. ואילו ברבע השעה הראשונה של מלחמת וייטנאם השתמשו בכמות תחמושת פי מאתיים מאשר בשני ימי הקרב על אדיס אבבה. כאן מסתיימת הפרשנות בכמה מסקנות מניתוחים אלה: א. המלחמה ב־1972 מתוחכמת מהמלחמה ב־1936. או ב. החייל הווייטנאמי מתוחכם מהחבשי. או ג. מלחמה בת ארבעה חודשים עדיפה על מלחמה בת יומיים. או ד. אדיס אבבה זה לא סיאול. או ה. הנלחם בחרב ימות בחרב. או ו. פנינו לשלום.

הטלוויזיה אינה מפגרת אחרי העיתונות. בקרב על סיאול ניצחה אולי הפרשנות של העיתונות, אבל לא עוד. ובשידור חי ממהומות צפון אירלנד כבר ניתנות פרשנות וסטטיסטיקה המשוות את מלחמת האזרחים האירית למלחמת האזרחים הקפריסאית: אירי ממוצע מול קפריסאי ממוצע, לפי השכלה, רמת תזונה, הכנסה שנתית לנפש, מצב משפחתי, כושר גופני, ידיעת שפות זרות, ידע צבאי, ציוד צבאי, רובה צ’כי מול רובה חצי אוטומטי.


ג. מה נשאר לעיתונות לעשות לאחר שהטלוויזיה מספקת נוסף לחדשות החיות גם רקע, פרשנות וסטטיסטיקות? נשאר לה רק לייצר פרשנות על הפרשנות של הטלוויזיה, לבקר את הפרשנות של הטלוויזיה, לגלות לציבור שפרשן הטלוויזיה טעה, כשאמר שההכנסה ברוטו לגולגולת של טורקי־קפריסאי גדולה ב־10 אחוזים מזו של יווני־קפריסאי. ולכן אין זה נכון לומר שמלחמתו של היווני־קפריסאי נבעה גם ממצוקה כלכלית, כמו שאמר פרשן הטלוויזיה, שהשווה את הקפריסאים והאירים. אבל, ביקורת שכזו לא מזיזה לציבור ואי אפשר לבנות עליה עיתון, כפי שאי אפשר עוד להתקיים ממכירת צילומים מרהיבים ומקצועיים שבוע לאחר שנראו בטלוויזיה. לכן ה“לייף” נסגר. לכן עוזבים הקוראים את השבועון. והפרשן הצבאי של ה“לייף” יעבור לטלוויזיה, שם יגיע לעמק השווה עם הפרשן הצבאי של הטלוויזיה על גובה ההכנסה ברוטו לגולגולת של טורקי־פריסאי.

בשבוע הבא יישכח, כאמור, ה“לייף” מן הלב. אך השבוע הוא עוד על סדר היום. אינטלקטואל אמריקני כתב מאמר אינטקלטואלי בעיתון רגיל על מפלת העיתונות ועל סגירת ה“לייף”, ובו הגיע למסקנה ש“המילה” פשטה את הרגל. הכוונה למילה הטובה, האישית, הרגישה והמבחינה של העיתונאי־הסופר הטוב, האישי, הרגיש והמבחין שרשימותיו היו מתפרסמות בשבועון שאיננו עוד. ייתכן. אני ראיתי בדרך כלל ב“לייף” צילומים מעניינים או יפים. עכשיו אני מוצא אותם, באיכות פחותה אך מהר יותר ובזמן, בטלוויזיה. אם לא בטלוויזיה הישראלית – אז בזו האירופית או האמריקנית. לא מדובר בטלוויזיה הישראלית, כי לא אני סגרתי את ה“לייף” אלא הקורא האמריקני והאירופי סגרו אותו.

לאמריקני המתגעגע ל“מילה האישית והרגישה” מזומנים כמה כתבי עת אינטלקטואליים, המפרסמים בכל גיליון לפחות שני מאמרים מצוינים שכותרתם: “אורות וצללים בממלכת הטלוויזיה”, “הטלוויזיה בחברת ההמונים”, “אמינותה של הטלוויזיה כמעצבת חברת השפע והחרדה של זמננו”, ועוד כהנה וכהנה. הטלוויזיה אינה מאיימת ואינה מתייחסת לכתבי עת אלה, משום שהם לא ביאפרה, סיאול, חדשות או הירח, אלא רק מאמרים מצוינים על הטלוויזיה. כלומר, פרסומת שקטה לטלוויזיה.

הפרשן הצבאי של ה“לייף” עובר לטלוויזיה, החנווני הצרפתי עובר, אני ואתה עוברים וגם האינטלקטואלים עוברים, כי אף לא אחד רוצה להישאר בחוץ. הטלוויזיה לוקחת בחשבון את הרצון שלנו להיות בעניינים. רצון שהוא אנושי וחזק מן הביקורת וההסתייגות שלנו מרמת ואופי הטלוויזיה. ה“טלוויזיה” יודעת זאת ולכן היא ממצעת את החנווני ואת האינטלקטואל, ומעמידה לפניה יצור שהוא אינטלקטואל־חנווני. האינטלקטואל־החנווני אינו קונה שבועונים, הוא קונה רק שבועוני־טלוויזיה המדווחים על התוכניות והסדרות הבאות, על אורח חייו של הקריין, על תפוצת שבועוני־הטלוויזיה בדצמבר השנה לעומת דצמבר שעבר.


ד. כל זה בעולם הגדול, כמו שאומרים בישראל הטלוויזיה תומכת בעיתונות, כי היא אטית, משעממת ואינה חיה את זמנה. העיתונות הישראלית עושה כמעט כל דבר טוב ממנה. הטלוויזיה נראית כפרודיה מתמשכת על טלוויזיה, בכל התחומים מלבד תוכניות הספורט. אנשים עברו מהרדיו לטלוויזיה ועשו מהטלוויזיה רדיו. המדורים הפוליטיים (“מוקד”, למשל) נדמים כלקוחים מאלבניה או מדיקטטורה עממית אחרת. תוכניות מוגשות או לא מוגשות על פי שיקולים פוליטיים. התיאטרון של הטלוויזיה הוא מחסן של אכזבות ומפח נפש.

מן הראוי היה אולי לפרט כאן “איך הטלוויזיה צריכה לעבוד”, אבל לא זה הנושא. הנושא הוא הטלוויזיה נגד העיתונות. ובינתיים, בישראל אפשר לדבר רק על הטלוויזיה נגד הרדיו. וגם זה בקושי, כי הטלוויזיה אינה אלא רדיו מנופח. היא עוד לא סוגרת עיתונים, והאינטלקטואל־החנווני הישראלי קונה וקורא כל יום עיתון ובשבת שניים. הוא תאב לפרשנות ולניתוח החדשות ולפובליציסטיקה שבעקבות החדשות, והוא מוצא זאת על פי נטיית לבו בעיתונים השונים, ולא בטלוויזיה, אין טלוויזיה, יש חלון ראווה ממלכתי. אני אומר את הדברים בפישוט רב, קצת בוטה, קצת ילדותי. “אין טלוויזיה”, הרי יש, עובדה, מה אתה רוצה?

אני רוצה שלהקת אומרי ההן של הטלוויזיה לא יחשבו שאנחנו חושבים שהם משהו יותר מלהקת אומרי הן. אומר ההן הטיפוסי הוא בעל מודעות מלאה ומשושים מחודדים, המסייעים לו להבחין בין “הן” ובין “לא”. הוא יודע ש“לא” זה “לא” ולא “הן”. לדעת זה הג’וב שלו. לכן הוא יודע מה זה “הן” ושהוא אומר “הן” מגוחך וחסר צבע, אבל אין לו ברירה. במקום אחר ובזמן אחר לא היו נותנים לו לפתוח את הפה, ואילו אצלנו נותנים לו לפחות להגיד “הן”, וזה דבר שלא הולך ברגל.

אמנם, אומרי ההן אינם הנושא שלנו היום, אך כשנזכרים בטלוויזיה הישראלית עולה מיד דמותם. במובן מסוים אני שמח בלהקה זו. היא מבטיחה אריכות ימים לעיתונות הישראלית. את העבודה הרצינית עושים עיתונאים שונים בעיתונים שונים ולכן הציבור קונה וימשיך לקנות עיתונים. כשהטלוויזיה תתחיל בעוד חמש־עשרה שנה, להערכתי, “לעשות את העבודה” היא תהווה איום ממשי לעיתונות, ואז נרוץ כולנו לטלוויזיה, כי לא יהיה לאן ללכת.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 5.1.73


טוב, רע, או לא יכול להיות

לינדון ג’ונסון מת מהתקף לב. ג’ורג' פורמן השכיב את ג’ו פרייזר שש פעמים באחד מקרבות האִגרוף הגדולים בהיסטוריה של האִגרוף. איזו ידיעה חשובה יותר? שואל ירוחם בירנבאום את נפשו, כשהוא קורא את העיתון. ג’ונסון, חושב בירנבאום, היה האיש שעמד לימין ישראל במלחמת ששת הימים, והוא היה עומד לימין ישראל גם במלחמה הבאה, אז זה רע ליהודים שג’ונסון מת, וזו לבטח ידיעה חשובה. ושני הגויים האלה, ג’ורג' פורמן וג’ו פרייזר, שהכניסו אחד לשני מכות, הם בסך הכול שני גויים שהשכל שלהם ברגליים, וההוא הכושי עוד בטח שונא יהודים כמו כל הכושים, אז זה טוב ליהודים שהוא הפסיד, וגם זו ידיעה חשובה.

כך קורא האזרח בירנבאום עיתון, הוא ממיין את הידיעות לפי טוב ליהודים, רע ליהודים, ולא משנה ליהודים. שני המחבלים הערבים שנתפסו בווינה והודו שהם מחבלים – זו ידיעה חשובה מכל הבחינות. לא רק שהם נתפסו, הם גם הודו, וזה טוב ליהודים שמחבלים נתפסים ומודים. ואילו הידיעה המוסרת שראש השירות החשאי הבריטי פורש ממשרתו היא מסוג הידיעות שאינן משנות ליהודים דבר. בריטי אמיתי, יודע בירנבאום, שונא יהודים מטבעו, ורק בריטי אמיתי זוכה להיות ראש השירות החשאי הבריטי, ולכן גם הראש החדש ישנא יהודים, אז זה באמת לא משנה ליהודים אם הוא התחלף או לא.

כשהידיעות החשובות הטובות או הרעות ליהודים מהוות את רוב העיתון – אז בירנבאום מרוצה מהעיתון. היום העיתון עמד על הגובה, הוא אומר. כשהידיעות שלא משנות ליהודים מהוות את רוב העיתון, אז בירנבאום לא מבין למה הבריות קוראות כל כך הרבה עיתונים.

יש ידיעות שהן ידיעות מבחן. אלה הידיעות שבירנבאום קורא ואינו יודע את נפשו. האם הן טובות – או רעות – או לא משנות ליהודים. למשל, הידיעה ששלושים חברי כנסת באו לפגוש עולים בלוד ונדהמו מהסידורים הירודים. אפשר להגיד שהיא טובה ליהודים, כי היא מלמדת שני דברים: שבאים עולים חדשים ושיש לנו חברי כנסת, ואפשר להגיד שהיא רעה ליהודים, כי היא מלמדת שאנחנו לא ערוכים כראוי לקבל את אחינו העולים. ואפשר להגיד שהיא לא משנה ליהודים, כי בוא יבואו העולים למרות כל המכשולים כמימי עולם. ולא ידיעה זו או אחרת תעכב בעצם. מה שבכל זאת ירוחם היה רוצה זה שעורך ומנסח הידיעה יעמיד אותה באור החלטי וחד־משמעי, ושהקורא לא יטעה לחשוב שהיא טובה – או רעה – או לא משנה ליהודים.

כך, שנים על גבי שנים קורא האזרח בירנבאום עיתון, ואף אחד לא יגיד לו איך לקרוא. ורק בשלוש־ארבע השנים האחרונות נכנס קנה מידה חדש לשיטת הקריאה של בירנבאום. קנה המידה של “אצלנו זה לא יכול לקרות”. למשל, הידיעה המספרת שסרסור הכה ושדד לקוח שעמד על המקח, או שמורה ירושלמית נאנסה ונרצחה בצהרי היום, או שסגן ראש עיר מסוים הדליף לשותפו הקבלן את תוכניות הבינוי של העיר, או שאיש מכס נחשד בסיוע למבריחים. כל זה פשוט לא יכול לקרות אצלנו, אומר בירנבאום, לא שזה טוב או רע ליהודים, זה פשוט לא יכול לקרות אצלנו!

אני מכיר את בירנבאום, כי הוא קרוב שלי. וזה שנים שאנחנו קוראים יחדיו עיתונים, ואני אוהב את בירנבאום, כי הוא אדם עקבי ונאמן לעצמו, ואני מקנא בבירנבאום, כי הוא שהצליח להפוך את העיתון לחידון מתח, לדרמה, לטרגדיה, לספר אגדה או ליום טוב, הכול לפי הנסיבות הטובות – או הרעות – או הלא משנות ליהודים או שלא יכולות לקרות אצלנו.

משלי ציון, ידיעות אחרונות, 26.1.73


זוכרים את…

זוכרים את אלכסנדר דובצ’ק, את הסגן קלי, את גיבורי המלחמה שהחזירו את עיטוריהם לממשלת ברית המועצות, לממשלת ארצות הברית, את המלחמות, את הגיבורים, את העיטורים, את הפלישה לצ’כוסלובקיה, את משפט הרופאים, את כפר קאסם, את שכונת נווה צדק, את אברהם הרצפלד? מתי כל זה היה, קרה, מי, מה, איפה, למה?

לכוח הזיכרון אין כוח. הקו הישיר בין הקרב על גבעה 24 לבין הקרב על איסמעיליה הולך ונמחק. כל דבר שקורה היום, קורה בפעם האחרונה, את שכונת נווה צדק שראית אתמול לא תראה היום. על האב השכול הישראלי שהחזיר לצה“ל את דרגותיו החדשות של בנו, לא תשמע מחר. את משפט הרופאים תחליף עם משפט הסופרים, את הטבח ברומא עם הטבח במאי־לאי, את הגיבורים מאיוו־ג’ימה עם הגיבורים מאל־עלמיין. את הצעירים הנבוכים שראית שלשום בטלוויזיה הישראלית לא תראה עוד, למוטי אשכנזי תתרגל כמו לזריחת החמה. הקרב על החרמון יהפוך לאפיזודה קטנה בהיסטוריה הישראלית, ולך, כתמיד, לא תהיה השפעה על מהלך חייך. מחר ייערך קרב נועז יותר ונורא יותר מהקרב על החרמון, מחר ייערך טבח גדול יותר מהטבח ברומא, והיום עובר עולה חדש בנתיב הל”ה וחושב שזה שם של פרח. בעוד שבוע יעמוד מוטי פרידמן למשפט, לפני שבוע הוא עמד למשפט, מה קרה באמצע? בנה לך קיר פרטי וצייר עליו כתובות, סימנים ותאריכים, אחרת תחיה כמו צמח חסר זיכרון.

תראה את אלכסנדר דובצ’ק, המנהיג הצ’כי המודח, הוא מנסה להזכיר את עצמו, להוכיח שהוא היה. הוא כתב מכתב לאלמנת ידידו יוסף סמרקובסקי, בו הוא מפרט את השתלשלות המאורעות ב־1968. אם השבועון האיטלקי שפירסם את המכתב לא היה מפרסם את המכתב, דובצ’ק לא היה יכול להוכיח שהוא בכלל היה. אם מוטי אשכנזי לא ישמור קטעי עיתונות, תצלומים וסרטים מוקלטים, בעוד שנתיים הוא עצמו לא יֵדע אם היה או לא היה. בהתחלה יחליפו אותו עם אסא קדמוני, אחר כך עם החייל שאמר “אמרו לי שהחרמון זה העיניים של המדינה”, אחר כך יחליפו אותו עם ד“ר ניב שחשף את פרשת נתיבי נפט, ובעוד חמש שנים יפרסם ד”ר צעיר למדעי המדינה מחקר המוכיח שלמעשה אשכנזי הפגין בעד משה דיין. אם הצעירים הנבוכים, ששאלו את משה שמיר ומתי מגד שאלות מביכות, לא ישמרו את המאמרים שנכתבו עליהם, הם לא יֵדעו מחר שהיו צעירים נבוכים.

מי שזוכר את הטבח בתושבים הווייטנאמים במאי־לאי וזוכר את הטבח שערכו הצפוניים במקום הנקרא יו, זוכר שני טבחים, השני נורא מן הראשון. אם הוא אדם רגיל, ולא היסטוריון צבאי או אחד מקורבנות הטבח, הוא ישכח מי טבח את מי, ומי טבח יותר, כוחות הקדמה או כוחות הריאקציה? וזה שאינו מבחין בין ריאקציה ובין קדמה יחשוב שמאי־לאי הוא מקום בביאפרה ושהטבח נערך שם כתגובה להפצצת פרל הארבור במלחמת העולם. לווייטנאמי הטבוח לא היה סיכוי בחייו. וגם במותו אין לו סיכוי להיות זיכרון היסטורי כפי שהיה למעשה, כי איש לא יזכור אותו כפי שהיה, כי איש לא יֵדע איך ומי היה, כי איש מעולם לא עצר לשאול אותו: מי אתה? או, איך היית רוצה שנזכור אותך? או לומר לו, אם אתה רוצה שנזכור אותך כקורבן הריאקציה, אנחנו מצטערים, כל המקומות במחלקת הזיכרון הזו תפוסים, אבל אפשר לסדר לך מקום כקורבן הקדמה, תחשוב על זה טוב, ייתכן מאוד שזה יותר טוב מכלום…

כמה זמן אתה חושב שנישאר במעמד נפשי של חייל צעיר משוחרר? כמה זמן אתה מתכנן להישאר? מחר תחזור להיות מה שהיית, רופא, מורה, פועל, פקיד. השיטה תחזיר אותך, ועד שאנחנו מדברים אנחנו בני חמישים, צופים מבעד לערפל בבחורות הצעירות ובתצלומים ישנים. הטלוויזיה האמריקנית, כלומר השיטה, הורידה את המסך על משוחררי מלחמת וייטנאם. המסך יֵרד גם עליך. השיטה פועלת בכל הכיוונים ואתה עצמך הציוד המשוכלל שלה, המודרך לשכוח את עצמו. למה שיזכרו אותך, אם אתה שכחת את ד“ר ניב? הקרב שלך אינו ניתן לזכירה יותר מהל”ה, מגבעה 24. השיטה אינה יכולה להרשות לעצמה שציבור שלם יישאר יותר מדי זמן במעמד של חייל משוחרר. כשאמצעי התקשורת יֵרדו מהנושא, הנושא יחדל מלהתקיים, כשהעיתונות הרפתה מנתיבי נפט או משכונת נווה צדק, אלה נפלו. עם הגיליון החדש של מחר הדחפורים עלו על השטח.

כל יום של דחיית פרסום מסקנות ועדת החקירה היה חבלה באפשרות שלך לזכור מה קרה, שבכלל קרה משהו, שאתה היית. כל יום נוסף שלא הורכבה ממשלה (מתי זה היה?), כל יום בו ה“ה רפאל ובורג ישבו על הגדר, חיזק את מעמדך הנפשי כחייל משוחרר, איפשר לך לזכור שבך מדובר. הקמת הקואליציה היא התחלת הסוף, והיא מקרבת עד מאוד את נקודת השבירה של כוח הזיכרון. כל תצלום של שר התחבורה החדש, המחליף כיסאות עם שר הדואר הישן, מטשטש את תצלום המצב. עוד דיווח מפורט על הברוגז של ח”כ ברעם, על הברוגז של מפ"ם ואתה הולך ונשכח, כי אם לא מדווחים עליך אינך קיים. ואז איש אינו טורח לחקור אם אינך קיים משום שלא דיווחו עליך או שלא דיווחו עליך משום שאינך קיים או שאתה קיים אמנם אך משום־מה לא מדווחים. ירדת מאמצעי התקשורת וזהו זה. הם נתנו לך את התואר והמעמד של “חייל משוחרר”, יהי שם הקומיסרים מבורך. וברגע שיינטל ממך המעמד, אתה עצמך תתפרק מנשקך, ותתחיל לשכוח שהיית כזה, כי תיכנס לקטגוריות אחרות. תהיה פנתר, ריאקציונר, שמאלני, הרוב הדומם, העם הזה, העם העצוב, הישראלי החדש, מה שלא יהיה – רק מהות כמעט מוחלטת של חייל משוחרר חודש לאחר המלחמה. המהות היחידה שהיה לה סיכוי להזיז משהו.

בעוד לא יותר מחודש תהיה חשוב כמו משוחררי 48' וחסר כוח כמוהם. בעוד חודש ייווצר מצב רוח שאתה עצמך שותף לו, בו לאנשים לא יהיה כוח בשביל “הסיפורים של החיילים המשוחררים”. מי שלא הביט לאחור לעבר צ’כוסלובקיה, וייטנאם, כפר קאסם, מלחמת השחרור, ד"ר ניב, שכונת נווה צדק, לא מבין היום שהיום הוא עצמו בפעם האחרונה. במשך תקופה קצרה כמו מצמוץ, מתחיל ונגמר הסיכוי שלו ליצור מצב שיש לו סיכויים; שמחר הוא גמור, שמחר הוא לא יוכל לומר “אני חייל משוחרר”, כי זה לא יהיה יותר רלוונטי והתשובה תהיה, אז מה?

בעוד שש שנים שום שבועון איטלקי לא יפרסם את מכתביך, ספק אם בכלל יהיו מסוגלים להבחין בינך ובין חייל משוחרר לשעבר מצרי או סורי. בעוד שש שנים לא יעניק לך את עמדת הכוח של חייל משוחרר, היא נתונה לך היום, עד רדת השמש, אל תמזמז אותה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 12.4.74


מכתב לידיד

ניו יורק

יודה שלום, מה העניינים? עכשיו תשמע אותי.

הבוקר התקשר אלי יעקב ואמר לי, תפתח את הרדיו, מחבלים תפסו בית ספר במעלות עם כמעט מאה תלמידים. אני התקשרתי לבוקי ולנירה ולדליה ואמרתי להם לפתוח את הרדיו. מזה אתה מבין שאנחנו כאן, הישראלים, משפחה בניו יורק, הנפגשת כשיש צרות. כשפתחתי את הרדיו הודיע הקריין: הישארו צמודים לתחנתנו, תוך דקות ספורות נביא חדשות מאוד דרמטיות מישראל… ועבר לפרסומת לפאות נוכריות שאפשר לעשות איתן הכול: לשחות, לרכוב על אופניים, לרקוד. זאת אמריקה, אתה מבין, הפרסומת מכסה כאן את עין השמש. אתה לא יכול להבחין בין פרסומת ללא־פרסומת. נעזוב את זה.

כשהכתב האמריקני ג’יי בושינסקי החל לתאר את המתרחש1, נעצרה נשימתי, פשוטו כמשמעו. כדור השיגעון המזרח תיכוני ממשיך להתגלגל. ההרגשה היתה כמעט כמו זו של יום כיפור האחרון. באמצע מצלצל אלי קרוב משפחה אמריקני, הרוצה לדעת רק דבר אחד: למה לא חוטפים את חוואתמה לישראל וגומרים איתו אחת ולתמיד, לזה הוא מוסיף אזהרות מפני קיסינג’ר ומסיים ב“הערבים מבינים רק את שפת הכוח, תמיד אמרתי את זה”.

מעלות. איפה זה? מאיר אומר שזה ליד צפת, חיים אומר שזה ליד תרשיחא. איפה תרשיחא? לא יודע. אולי מעלות זה תרשיחא, מעלות־תרשיחא. יהודי אמריקני מצלצל ואומר: אני לא מבין למה לא בונים מין חומה סינית אלקטרונית, כסף זה לא בעיה.

פעם, כשהייתי בתיכון, ביקרנו במעלות. אני זוכר היטב שמעלות לא היתה חלק מהנוף והמציאות שלנו, היינו ילדי השמנת הישראלים ומעלות ואנשיה היו מקום ואנשים ש“קיווינו שיתפתחו יפה ויהיו מודרניים”. אתה זוכר את העמדה הרוחנית הדגנרטית הזו של תיכוניסטים ורודי לחיים, ילידי הארץ, מעמד בינוני, קרוב בממשלה, דוד בצבא, מיקרובים קטנים המתרבים על שמנת ו“מקווים שמקום זה ותושביו יתפתחו”? אתה זוכר את החינוך ואת האווירה שהפכו כל דבר לנושא לחיבור? אתה מוכרח לזכור, זה לא כל כך רחוק. עכשיו מעלות חוזרת בכוח של זעזוע מוח.

בעצם כל מילה מיותרת, כי אתה יכול לתאר לעצמך מה זה לשבת בניו יורק ולשמוע על מעלות. בארץ, גם בתל אביב, אתה שותף. כאן, גם אם תצווח, אני שותף, אני שותף – אתה צופה, לא יעזור לך. אתה יכול להגיד לעצמך: אני כאן, כי אני כאן, אלה החיים שלי, המדינה קיימת בשביל אזרחיה ולא להפך. אתה יכול, אבל זה לא זה. מילים, שעם כל החוכמה החברתית שבהן נשארות עכשיו רק מילים. מחר, כשחיל האוויר יפציץ את דרום לבנון, המילים תחזורנה להיות חוכמת חיים.

האינפורמציה הניתנת בניו יורק על ישראל מפורטת ומהירה יותר מן האינפורמציה הניתנת לך בתל אביב. לווייני התקשורת והכתבים הזרים עושים עבודה מצוינת. האינפורמציה היא בעצם סוג קללה מודרני. היא אינפורמציה למען ומתוך ומטעם האינפורמציה, מין מולך חדש שכולנו נתיניו. קשה להסביר במילים, אבל זה מאוד מוחשי. היא מיישרת את הגלובוס לפי תוויות; אלימות באירלנד, במעלות, בלוס אנג’לס, במוזמביק. אותה שיטת תיאור, צילום, חיתוך, תאורה. אותה אותנטיות מקצועית. אם אתה ציני, אתה יכול לתאר לעצמך שכל זה קורה בווייטנאם, או שזו פרסומת לתעשיית הנשק האמריקני או הסובייטי. למילים כמו “לא אנושי”, “ברברי”, לא נשארה כל משמעות. השימוש החוזר, האוטומטי, בילה אותן.

כשהשידור מאירלנד, אני יושב בתחתונים מול המסך, שותה בירה, בוחן את דוגמניות הפרסומת, מעלעל ב“פלייבוי”, מרכל. על המסך תהלוכת מוות, אירים ואנגלים מרוטשים, קריין מקצועי נרגש, ואני בשלי. לא יכול לעשות את האירים לקרובים שלי ואת דבלין לנוף שלי. אני יודע שזה “נורא”, פרשן הטלוויזיה אומר לי שזה “נורא”; יש לו שתי דקות לומר את זה, בין פרסומים לחברת התעופה ההודית לבין פרסומת של חברת בנייה בניו מקסיקו. אם חברת התעופה וחברת הבנייה לא היו משלמות עבור הפרסומת, לפרשן לא היתה הזדמנות לומר שזה נורא, כי לא היה מאיפה לשלם את משכורתו. כלומר, חברת התעופה ההודית היא האומרת, באמצעות הפרשן שהוא שכיר שלה, שזה “נורא”.

בעזרת המורשת ההומניסטית שלי והתעמלות מילולית שגרתית אני יכול להתרגש מהשידור מאירלנד. אבל זה תמיד יישאר עניין אירלנדי. אל תספר לי שאם אני אדיש לאירלנד, אירלנד אדישה לגורלי; אני יודע. ובעצם כל מה שאני מנסה לומר לך הוא שאל תחשוב שאמריקה בשוק מהרצח במעלות. היא לא. גם לא מהרצח באירלנד ובמוזמביק. כל אלה בבחינת אינפורמציה, ואינפורמציה כאן היא לחם חוק.

את וייטנאם ראית כשאתה משחק עם אשתך. היום הווייטנאמי רואה אותך כשהוא באותה תנוחה. יש כאן תעשיית מזון מיוחדת לצפייה בטלוויזיה. ילדים גדלים על תמונות זוועה. זוועה היא מצרך יומיומי. חיים בממלכת האינפורמציה מקהים את הרגשות, כך כשזה קורה לך, אתה תופס שזה באמת קרה. אחרת, כל מה שקורה קורה בתחום המחיה של האינפורמציה עצמה במחלקת הזוועה. וכשהזוועה היא העניין בפני עצמו, מעלות יכולה להיות כפר אירלנדי מבחינת הצופה האנונימי. בקיצור, יודה, הסיכויים להשתגע כאן גדולים וצריך לחזור הביתה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 31.5.74


תנו לאינפורמציה לזרום

כלל יסוד: אינפורמציה שווה דמוקרטיה. במדינה דמוקרטית הטלוויזיה והעיתונות הן ספקי האינפורמציה. במדינה דיקטטורית, הממשל.

בארצות הברית כלל היסוד מופעל באופן מעשי. הנשיא ניקסון אינו יכול לברוח מן הטלוויזיה. היא נמצאת מעבר לכל פינה. דימוי מתחום הציד יכול לתאר את מתח היחסים שבין הנשיא לבין הטלוויזיה. כמעט כל ילד ניו יורקי יודע שכך צריך להיות, שהטלוויזיה צריכה לרוץ, לצאת לשטח ולתפוס את הממשל בנקודות התורפה.

מי שישוב באפס דעה ומחכה לאינפורמציה שתגיע אליו, מקבל אינפורמציה מהסוג המקובל ביוון, בפרס או בישראל. אילולי אמצעי התקשורת האמריקניים היו מה שהיו, ארצות הברית לא היתה מה שהיא אלא ישראל, ככל הנוגע לדמוקרטיה. את הפירוש הישראלי המאובן למושג אינפורמציה אפשר היה למצוא בטלוויזיה הישראלית, בראיונות עם אנשי הממשל. סקר שפורסם בזמנו על ידי ארגון של האו"ם הציב את ישראל באחד המקומות האחרונים ברשימת המדינות המערביות בהן התקשורת בלתי תלויה בשלטון. נקודת המוצא של הסקר היתה: אינפורמציה שווה דמוקרטיה. מעמדנו, מבחינה זו, הושווה לזה של ספרד או חבש, צריך היה להוציא את האנשים לרחובות. זה לא קרה. אזרחים שאינם נלחמים להשגת אינפורמציה בלתי מצונזרת, הם אנשים שעברו סוג מסוים של שטיפת מוח. זה מה שקרה לנו.

זה מה שממשיך לקרות. אנשים יפים מייחלים לשינוי לאחר מלחמת יום כיפור. להיות מעורבים יותר, להשפיע, לדעת מה קורה ולמה, לקבל אינפורמציה. אבל דבר לא השתנה.

דוגמה:

כתבי “ידיעות אחרונות” אילן כפיר ומנחם מיכלסון מדווחים ממעלות: “… יו”ר המועצה, אליהו בן יעקב, אומר לשר: ‘אדוני, שר המשטרה. יש לי כאן התכתבות ענפה עם גולדה, שניהלתי עמה עוד ב־1971, בנושא מחדלי הביטחון של העיירה.’

"הלל עוצר בעדו: ‘אל תראה את המסמכים! יש כאן עיתונאים!’

"בן יעקב: ‘אני דווקא אראה זאת, כדי שהעיתונאים יֵדעו את האמת.’

“הלל: ‘דע לך, שאם תראה זאת, תשרת בכך את אויבי המדינה.’”

שטיפת המוח הישראלית נעה בקשת קצרה של “אויבי המדינה”, או “זהירות, עיתונאים!”, או “למה להוציא את הלכלוך החוצה?!”, או “למה לך לעשות רעש?”, או “חכה עם זה, עכשיו זה לא הזמן…”, “עזוב, הציבור לא מוכן נפשית לכך…”

תגובת השר הלל, כפי שנמסרה, ייצגה את השיטה הישראלית. שיטת השתקה והשקטה באמצעות מילים וסמלים כמעט מאגיים: “יש כאן עיתונות!”, “תשרת את אויבי המדינה!” שיטה וסיסמאות שהתפתחו במשך השנים והתרבו על אדישות של ציבור אינטליגנטי, בדרך כלל, שהשאיר את ההחלטות הרציניות ל“מבינים”, שהחליטו מה היא החלטה רצינית ומה לא. אחת ההחלטות הרציניות היתה לחנוק את האינפורמציה בעזרת האינפורמציה עצמה. כך הוקמה וקיימת טלוויזיה ישראלית, שהיא ממשלתית מבוקרת ויחידה, והוא הדין ברדיו הישראלי. אמריקני היה חושב שהוא במדינת שלושת הקופים.

יו"ר מועצת מעלות הבין שאם זה “משרת את אויבי המדינה”, אסור לו להציג את המסמכים. אילן כפיר ומנחם מיכלסון עשו עבודה אמריקנית כשמסרו את הדו־שיח כלשונו. בדרך כלל לא חסר הרבה שמערכת הנימוקים של השר תשכנע את העיתונאים, או שהעיתונאים ישכנעו את עצמם בנוסח: “בשעת אבל זו, לא יאה לבקר את שר המשטרה…” אין טעם להיטפל דווקא לשר המשטרה. זה לא הוא, זה אנחנו. אם אני או אתה או אילן כפיר או מנחם מיכלסון או מי שאתה רוצה, היינו שר המשטרה – אותם היגיון וטיעונים היו מופקים מפינו. בשום מקום אתה לא נעשה שר המשטרה בשביל להשמיע ניגונים חדשים, אלא כדי להריץ את ההיגיון של השיטה.

תנועות המחאה בישראל, המכריזות על מאבק על איכות החיים, אחריות מיניסטריאלית, שיטת הבחירות ובחירות פנים־מפלגתיות מוקדמות – חייבות להיאבק על הזרימה החופשית של האינפורמציה. האינפורמציה היא הכוח, והמאבק יהיה מוצדק ושפוי רק אם יתנהל על שותפות בין האזרח ובין הממשל בכוח זה. איכות החיים היא גם תוצאה של אינפורמציה. הנה, דוגמה מעשית לכך. לאיקרית ובירעם היתה השפעה מהממת על איכות החיים בישראל. הם היו עניין שהתמצה באחזקת אינפורמציה או בחוסר כל אינפורמציה בדבר הסיכון הביטחוני שבהחזרת התושבים. לו היתה בידינו האינפורמציה הנכונה המלאה, יכולת לדעת אם אתה משתית בישראל מוסר שכזה משום שאתה בוחר בו, או בעל כורחך. כלומר, אם היית מבין מתוך האינפורמציה שה“סיכון הביטחוני” הוא, בנסיבות אלה, ערמה של שטויות, ובכל זאת לא פצית פה, היית לפחות יודע שאתה בוחר באיכות חיים מסוג מאוד מסוים.

תנועות המחאה חייבות להקים בישראל תחנת טלוויזיה עצמאית. כל חבר כנסת שיתנגד להצעה, יציג בכך את תעודת הזהות הפוליטית־חברתית שלו. הוא יגיד בזאת, במילים פשוטות: האינפורמציה שייכת לממשל, הציבור יכול ללכת לעזאזל.

ברגע שתהיה בישראל תחנת טלוויזיה עצמאית, אנחנו נהיה נתונים לשרירות חדשה: שרירות בעלי הבית של התחנה החדשה, שיהיו במידה מסוימת נתונים לשרירות המפרסמים, שיהיו, כתמיד, נתונים לשרירות הממשל, שילחץ בעזרתם ובעזרת מתן רישיונות, הטבות וכו' על התחנה החדשה. זהו “המעגל הדמוקרטי” המוכר. אין מה לעשות. עדיין רבה התועלת החברתית מן הנזק של “רשות שידור” אחת, שהיא למעשה “הרשות המשדרת”.

אם מאבק תנועות המחאה לא יהיה על אינפורמציה חופשית, המחאה תקבל אופי של מחאה־למען־מחאה, פעילות שלא יכולה להחזיק מעמד זמן ארוך. ולבסוף יתברר לנו שנבחנו לשמים מבלי לדעת מה, איך, איפה, כמה, מתי, למה קורה מה שקורה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 26.7.74


משל מזון הכלבים

בארצות הברית יש תעשייה מיוחדת למזון כלבים, ויש טלוויזיה. הטלוויזיה משדרת פרסומות מסחריות למזון הכלבים. אלו הפרסומות הכי מגעילות שבנמצא, ולכן הן יעילות מאוד. מה שעושים עם הכלבים בפרסומות, אפשר לעשות רק עם בני אדם. הכלבים שרים ורוקדים ומתעוותים ומאבדים צלם. אם לא היתה פרסומת למזון כלבים, לא היתה הדמוקרטיה האמריקנית, כי לא היתה טלוויזיה מסחרית עצמאית; הכסף שמכניסה הפרסומת מאפשר לה להיות עצמאית, ובלי טלוויזיה עצמאית הדמוקרטיה האמריקנית לא היתה מה שהיא.

השבוע גילתה הטלוויזיה, ששליש ממוצרי מזון הכלבים נצרך על ידי בני אדם. עניים, כמובן. מי שלא מאמין לגילוי הזה צריך להיות דובר משרד הסעד האמריקני או הנשיא – כל היתר מאמינים. לי היה קשה להאמין להרבה חדשות וגילויים של הטלוויזיה, כי אני ישראלי. בישראל לא היה כל סיכוי שהטלוויזיה תודיע ששליש ממזון הכלבים נצרך על ידי אנשים. בישראל זו היתה “שמועה זדונית”, המופצת על ידי “ארגונים עוינים” ו“אנשים חולניים”. בניו יורק הטלוויזיה מוסרת את הגילוי בחדשות בין פרסומת למזון כלבים לפרסומת למזון חתולים. הגילוי, באופן אמריקני כל כך, מהווה למעשה פרסומת נוספת למזון כלבים. אבל לא זו הנקודה, העניים הם הנקודה. נקודה.

אף אחד לא אוכל מזון כלבים, אלא אם אין לו משהו אחר לאכול. ישנם גם כלבים שאינם אוכלים מזון כלבים, אלא אם אין להם משהו אחר. מי שאוכל מזון כלבים יודע שהוא אוכל, ולא צריך את הטלוויזיה שתספר לו. יש לו טלוויזיה, כי בניו יורק אין אדם בלי טלוויזיה. זו לא שאלה כלכלית, גם העני המרוד ביותר הוא צרכן טלוויזיה, שהיא, אם תרצו, איבר המין המרובע של אמריקה. צבעוני או שחור־לבן. הוא, העני, אוכל מזון כלבים בשעה שהוא צופה בטלוויזיה הנותנת פרסומת למזון זה, או בשעה שהיא מגלה בזעזוע לציבור הניו יורקי שחלקו אוכל מזון כלבים. זו הזוועה האמריקנית: העוני המנוול בתוך העושר המנוול. אם מישהו היה מציג בסרט או במחזה תמונה של אדם האוכל מזון כלבים כשהוא צופה בסרט פרסומת למזון כלבים, היו אומרים שזה מבוים, שזו סאטירה מבוימת. כאן, בניו יורק, זו לא סאטירה, זו מציאות חיים, המבוימת על ידי השיטה הקפיטליסטית. אני יודע, כל נער יודע לצעוק בוז ל“שיטה הקפיטליטית”; אבל אני יודע דבר נוסף: השיטה בנויה על התוצאה, וישנה רק תוצאה אחת הכרחית, העשירים חייבים להתעשר. ככל שהעשירים מתעשרים יותר, רבים יותר אוכלי מזון הכלבים. זה היה יכול להיות אחרת, העשירים יכולים היו להתעשר ואיתם יכולות היו שכבות רחבות להשמין קמעה. זה קרה, רבים שמנו קמעה עם העשירים, אך העניים האמיתיים הפכו ליותר עניים. כלומר, זה לא יכול היה להיות אחרת. השיטה הקפיטליסטית לוקחת בחשבון עושר קיצוני ועוני קיצוני, העוני הקיצוני יכול תמיד לראות בטלוויזיה את נלסון רוקפלר או את ג’קלין אונאסיס. אם לא היו נלסון רוקפלר או ג’קלין קנדי־אונאסיס לא היתה הדמוקרטיה האמריקנית, כי בעיקרון, רוקפלר וג’קלין ממלאים בעצם קיומם את אותה פונקציה דמוקרטית שממלאת הפרסומת המסחרית למזון כלבים. המעגל נסגר באנחה: ג’קלין נאנחת כשהיא רואה את העניים על המסך הקטן, והעניים נאנחים כשהם רואים את ג’קלין.

כל שנה אומרים בניו יורק, השנה העיר תתפוצץ. יש לה את כל הסיבות, ואוכלי מזון הכלבים הם רק אחת הסיבות. לאוכלי מזון הכלבים יש לפחות כסף לקנות אותו, ואילו מאות אנשים אחרים פושטים מדי יום ביומו על פחי הזבל, וזאת אני אומר רק ממראית עין של 12 – 16 רחובות באזור מגורי. מאות נוספים עושים את לילותיהם מוטלים ברחובות. העיר הזאת היא מקום ארור ויפהפה, ועוד לא אמרתי כלום. העוני ארור, הוא ארור בכל מקום, אך כאן הוא ארור שבעתיים. אולם האנשים החיים בגבעות הזבל שמחוץ ללימה, בירת פרו, מבינים מהו עוני ארור. אבל החיים בגבעות הזבל של לימה מוגדרים כחיים בגבעות זבל, ואילו העניים בניו יורק גרים בלב העיר, בתוך מנהטן, כאילו בתוך השפע אבל מחוץ, כאילו בהישג יד, אך במרחק של שנות אור.

למרות הידיעה הכללית כאן על העוני, ושכל תושב שמיני בניו יורק הוא נתמך סעד, הגילוי על אוכלי מזון הכלבים הפתיע והרעיש אנשים רבים. הפרופורציה בין העושר הקיצוני לעוני הקיצוני התחילה להתערער. עשרה אחוז של מזון כלבים הנצרך על ידי אנשים מהווה פרופורציה “בריאה”, סטטוס־קוו. אבל שליש הוא הפרת מאזן הכוחות. יותר מזה, שליש ממזון הכלבים הנצרך על ידי אנשים הוא איום על השיטה. שליש זה פירושו המעשי תוספת של אלפי ניו יורקים שאין להם יותר מה להפסיד. זו חזרה כמעט מדויקת על הנוף הכלכלי והחברתי של שנות השלושים, בהן אמריקה היתה קרובה לקומוניזם. כך היום, ככל שקפיטליסטים מסוגו של רוקפלר מתעשרים והולכים, באין להם ברירה אלא להתעשר, הם מזמינים יותר את החשיבה הקומוניסטית אצל אנשים שאינם מבינים בקומוניזם, אלא מבינים את העובדה שהם אוכלים מזון כלבים, בעוד אמריקנים אחרים משמינים מהמשאבים הלאומיים.

ניו יורק לא מתפוצצת, בין היתר, מפני שהעניים “שמבינים עניין” עורקים למחנה השני ברגע שהם רואים צורה של כסף. ברגע זה הם מאמצים את הפילוסופיה הקפיטליסטית של “איש כפי יכולתו”, “תחרות חופשית” ו“חופש המסחר”. אין ספק, הקפיטליזם הוא מומחה גדול לטמטום הבריות באמצעות מנגנון ההחנפה לאגו של בן השכבות הנמוכות, היודע שהוא “עשה את זה” וכו' וכו'. בנקודה זו דומה הקפיטליזם לדת היודעת ליצור תנאים נוחים לחוזרים בתשובה.

כל תוכנית חדשות גורמת לך להאמין שזו רק שאלה של זמן עד שאנשים ייקחו כאן את העניינים לידיים והבעיות ייושבו דרך קנה הרובה, לא נראית אפשרות אחרת לניו יורק. בינתיים זה לא קורה. איזשהו מנגנון ערמומי ומשוכלל מנהל פה את העסקים, ובמבט שני הכול נראים כבובות־על־חוט. גם נלסון רוקפלר, גם ראש העיר, התובע המחוזי, העניים, כתבי הטלוויזיה. אף אחד הוא לא הוא עצמו. זה משונה, אני יודע, מין מיוחד של הזיה. כל אחד ממלא תפקיד שקבעה לו תוכנית המחשב הצינית והיעילה של העיר. רוקפלר ממלא תפקיד של רוקפלר, אברהם בים ממלא תפקיד של ראש עיר וכתבי הטלוויזיה של כתבי טלוויזיה. במבט שני, כאמור, איש לא נראה כבן אדם פרטי. הכול קבוע ומנוסח מראש, ההופעה, התפאורה, הג’סטות, הטקסט, העוויות הפנים, תנועת השפתיים, קשה להאמין. כל פורטוריקני מייצג את הפורטוריקנים ואינו הוא עצמו, כל יהודי נראה יהודי – כל ניו יורקי, שלא לדבר על הכושים.

אם השוטר סרפיקו לא היה קיים, ואם האדמו"ר מלובביץ' לא היה חי כאן, אפשר היה בנקל להאמין שניו יורק היא רק משל. “אנשים האוכלים מזון כלבים…”, נשמע כמו פתיחה או מוסר השכל של משל ממשלי קרילוב. אבל היא לא משל, ואנשים אוכלים פה מזון כלבים. אם בכל זאת יתברר פעם שניו יורק אכן היתה אחד המשלים המופלאים בתולדות האנושות, אז זכויות היוצרים מגיעות לשטן.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 16.8.74


הימים האחרונים בבונקר

כמה מילים מאוחרות על הנשיא־לשעבר ריצ’רד ניקסון, ואולי יותר על דברים ואנשים אחרים ופחות על ניקסון עצמו. נתחיל מהכותרת “הימים האחרונים בבונקר”. זו כותרתה של כתבה שפורסמה במגזין של ה“ניו יורק טיימס”, מ־18 באוגוסט 74', מאת ויליאם סאפייר, לשעבר כותב הנאומים של הנשיא ניקסון. התואר “לשעבר” מוצמד כאן היום להרבה אנשים. לא לקיסינג’ר, בינתיים. נחזור לכותרת, היא מזכירה את הבונקר של היטלר, את הימים האחרונים בבונקר. זו אינה אסוציאציה, או כותרת מקרית של כתבה העוסקת בימיו האחרונים של ניקסון כנשיא בבית הלבן. זו כותרת מכוונת היטב, ה“ניו יורק טיימס” הוא עיתון מכוון היטב בדרך כלל.

זו כותרת אלימה ודמגוגית. הקריאה: היטלר! תישאר תמיד מכשיר דמגוגי יעיל בחברה המערבית. וגם אם קיימים היו איזשהם זיהויים חצי מופשטים בין שיטת העבודה של ניקסון והיטלר, הרי הכותרת הנ"ל מציעה לקורא השוואה כמעט מלאה בין השניים. השוואה, שלדעתי, נולדה יותר באווירה של לחצים נפשיים חמורים, ולוחמה פסיכולוגית שלוו בביטחון עצמי מבוסס והרגשת השליחות הקדושה של העיתונות האמריקנית, ופחות באפיונים ובתכונות ההיטלראיות של ניקסון עצמו.

הכותרת ב“ניו יורק טיימס” לא היתה הראשונה או האחרונה שהרסה את גבולות ההיגיינה של השפה. לפני זמן־מה הגדיר אחד המשתתפים בדיון על הנשיא, בערוץ הטלוויזיה מס' 2, את ניקסון כ“עכבר מת על רצפת המטבח”. ואילו העיתונות הלא־ממוסדת של ניו יורק שפכה בשנה שעברה ערמות של לכלוך וקללות על ניקסון, שאין אפילו אפשרות לצטטן במרכאות בעיתון עברי. נסתפק, אפוא, בדוגמה אחת: מאדר־פאקר. שחור על גבי לבן. העיתונות הלא־ממוסדת, הנקראת “עיתונות מחתרת” בהגדרה קלה, אינה עומדת למשפט אותו ציבור קוראים של העיתונות הממוסדת. לעיתונות המחתרת צורך דחוף בצעקנות מושכת קוראים; ולכן, בדרך כלל, היא בעלת אופי שונה וכושר קומוניקטיבי שונה מזה של העיתונות הרגילה. מעבר להבדלים של סגנון עריכה והופעה חיצונית, לא היו קיימים הבדלים מכריעים בין שני סוגי העיתונות בכל הנוגע לגישה התוקפנית לנשיא ניקסון. תוקפנות ורדיפה בלתי פוסקת דומות הושגו באמצעים שונים ונבעו מסיבות שונות ומרמות פטריוטיות ואידיאולוגיות שונות. התוצאה היום ידועה: את ניקסון הפילו ניקסון עצמו ואמצעי התקשורת.

“עכבר מת על רצפת המטבח”, “הימים האחרונים בבונקר” הן דוגמאות לתחמושת המילולית של העיתונות, המוכיחות שבסופו של דבר המילים הן הנשק המשוכלל ביותר. בעוד ש“מאדר־פאקר” היא קללת רחוב מסריחה ושימושית ביותר, ולכן אינה כה נוראה ככלות הכול, “הימים האחרונים בבונקר” היא שיסוי המוני ומחושב, שלידו “מאדר־פאקר” נראה כהתפרצות ילדותית בלתי מזיקה. בהזדמנות זו מתבררת גם עדיפותה של העיתונות הממוסדת כנשק פוליטי על זו של עיתונות המחתרת.

מי שעקב אחרי פרשת ווטרגייט במשך השנה וחצי האחרונות, חזה, למעשה, בהתפרקות הכלים המוסכמים של השפה המקובלת, שהיא תמיד גילומה של התרבות הלאומית. את הסגנון הכתיבו תנאי הקרב, שהכתיב ניקסון עצמו. טיעוניו, סירובו לקבל את מרות החוק, שיטת חצאי האמיתות שלו והמילון הדמגוגי שלו, היו בתחילה יותר אלימים וולגריים מאשר התנהגות העיתונות כלפיו. הוא, למעשה, משלב מסוים והלאה דחק את העיתונות לקיר והכריח אותה לבחור בכלי הנשק של ניקסון עצמו: תוקפנות ומידה בלתי מבוטלת של דמגוגיה. ראיתי את ניקסון בהופעותיו הטלוויזיוניות לפני האומה. הכחשותיו הטוטליות, התרפקותו התיאטרלית והדביקה על “צדק”, “חוק וסדר”, “עתיד האומה”, “הגנה על מוסד הנשיאות מפני גורמים לא פטריוטיים” וכיו"ב, יצרו שתי אפשרויות בלבד: או שהוא דובר אמת – או שהוא משקר. ניקסון תקף בשני צבעים, שחור ולבן, בלי גוני ביניים. האגרסיה נשארה אפשרותה היחידה של העיתונות. ובאווירה של אלימות אינטנסיבית שהשתררה על ארצות הברית לא היה עוד מקום לעידונים לשוניים וניסוחיים והדמגוגיה הוכרה כנשק חוקי וקונבנציונלי, כי היא היתה בשימושם של שני הצדדים הלוחמים.

ברגע שהדמגוגיה מתאזרחת בגלוי לא רק בחיים הפוליטיים אלא גם בתרבות הלאומית, היא מקבלת משמעות קצת יותר מתונה. היא יותר מצפויה וכלולה במשחק הפוליטי, היא מוצהרת ובלתי מוסווית. אבל, לא הכול יודעים “לקרוא” את ההצהרה האומרת: “אל תיקחו את הכול כמו שזה נשמע, 50 אחוז הם דמגוגיה נקייה”.

מי שלא יודע “לקרוא”, ורבים אינם יודעים, עלול לחשוב בעזרת הכותרת “הימים האחרונים בבונקר” שניקסון שהסדיר את הפסקת הלוחמה במזרח התיכון, יזם את ההשפרה וההידברות עם סין וחיזק את הדטאנט עם ברית המועצות – הוא אמנם מבין היטלר אמריקני.

ההשלכה של תרגילי הדמגוגיה הכול־אמריקניים, במשך פרשת ווטרגייט, משתרעת מעבר לגורלו ולמעמדו האישי של ריצ’רד ניקסון, וחודרת ללב החיים הלאומיים; לשפה הלאומית – המיוצגת הן על ידי השלטון והן על ידי אמצעי התקשורת – שהיא סיכום מילולי של המוסר, חוכמת החיים והאופי הלאומיים. לא רק הפרט נבחן בלשונו.

אחד הלקחים של פרשת ניקסון הוא השימוש של הכוחות הדמוקרטיים בנשק הדמגוגיה להשגת מטרות דמוקרטיות, תוך לקיחה בחשבון את עוצמת הנזק שנגרמת כתוצאה מכך לשפיות הלאומית ולרעיון הדמוקרטי. לחברות בעלות חסינות נפשית פחותה מזו של ארצות הברית – התרגיל הדמגוגי אינו מומלץ.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 13.9.74


דתיים כבני אדם

כנראה צריך להיות אדם “חילוני” כדי לחוש בעליבות ובעלבון שברוב תוכניות הטלוויזיה הישראלית המוקדשות ל“דת” ול“דתיים”. אחרת אין להבין את השתיקה הממושכת והגמורה של עשרות אלפי חברי ובוגרי “בני עקיבא”, הישיבות התיכוניות, החיילים והסטודנטים, למראה המסכת הקיטשית והתת־אינטליגנטית של חזנות־גיטרות, חידונים ומלל כאילו־דתי, המזכיר לעתים את זה של המיסיונרים הנוצרים באפריקה השחורה. אני מתייחס לנוער הדתי בלבד, מתוך הנחה, שעייפות המבוגרים עושה את שלה, וכשהם מגיעים ל“חצי השעה הדתית” פליאה וגעגועים מציפים אותם למראה “היהדות הטלוויזיונית”, עד שאין דעתם נתונה למה שבאמת רואות עיניהן.

אחת הסיבות הכבדות לשתיקה זו היא, לדעתי, שיטת ה“הישגים” או “הנתחים” הישראלית. ה“הישג” מתמצה בעצם ה“הצלחה” הפוליטית־עסקנית לרכוש זמן טלוויזיוני של חצי שעה במוצאי שבת עבור הדת והדתיים. שיטת “החזקות” פועלת והיא מחפה על המתרחש באותה מחצית השעה. כלומר, “חצי השעה הדתית” היא חי הנושא את עצמו ומסגרתו החיצונית היא תוכנו, ואילו התוכן הוא רק חומר מילוי לסתימת חור של שלושים דקות. חשיבה חברתית המתיישרת לפי שיטת ה“הישגים” פועלת גם על הצעיר הדתי – המעורב מעורבות מלאה ב“חיים” הישראליים – המוכן לספוג את “התוכניות הדתיות” כדי לשמור על ה“הישג” החברתי־מעמדי שבעצם קיום התוכניות.

כל כך התרגלנו לנוף תרבותנו הלאומית עד שאיננו טורחים עוד לשאול למה, איך, עד מתי. במובן מסוים אנחנו החברה הצעירה הכי עייפה בעולם. הכול הולך או עובר כשהוא מלווה בנדנוד ראש שפירושו: “מה יש?! לא טוב לך, אל תסתכל…” או: “מה אכפת לך!! הערבים זה הבעיה שלנו ולא זה…” ההרגל הופך כאן כל התפרצות להתפרצות לדלת פתוחה. הכול יודעים הכול, כל צרכני הטלוויזיה, דתיים וחילוניים, איתם שוחחתי על “חצי השעה הדתית” הגיבו באותו אופן: חנטריש, זוועה, קיטש. צופה אירופי משכיל היה משוכנע שזו פרודיה על תוכניות דתיות. התגובה הכללית, לגבי תוכנית זו ותופעות אחרות, בנויה על צופן בריאות ישראלי האומר: “אתה בריא, חבר, מרגיש טוב, אז מה אתה בוכה?!”

נחזור לטלוויזיה ולדתיים.

אפשר להפיק תוכניות דתיות שונות, ולשם כך דרוש היגיון שונה. יש לקחת בחשבון כמה נתונים: את ה“דתי” כמושג מופשט המעורב בכל מערכות החיים, ולא כמוסד קואליציוני. את הצופים לא כעדר פסיבי, חסר דעת ובעל קיבת ברזל. את ה“דתיים” כשותפים שווי זכויות בחברה הישראלית, ולא כשבט שעליו מוטלת חובה קבועה לנמק, להוכיח את “קורבנו הלאומי”, “רגש אחריותו”, ומה שדגנרטי מכול: את היותו “מתקדם”.

עוד נשוב ל“קדמה” זו.

“הטלוויזיה הדתית” היא בבואתו של פנומן ישראלי: הדתיים המוכיחים את עצמם. לאחר כל מלחמה אתה קורא שהחבר’ה הדתיים היו בסדר, בסדר גמור, יותר מבסדר גמור. כאילו שקיימת איפשהו ציפייה אפלה, היסטרית וגויית, שהדתיים לא. שהדתיים יכזיבו, יתמוטטו, יברחו. כאילו קריש דם מדם האומה ניצב בין החילוני לדתי. כתוצאה ישירה מכך נוצרה ההשפלה, שבצורך הקבוע להדגיש את שירותם הצבאי של הדתיים. הגטו הדתי התבצר בעזרת מערכת מושגים ישראלית מעוותת, המחלקת ו“מבחינה” בין קדמה לפיגור – הפיגור הוא נחלת ה“דת”, כמובן – תפילה ואבל תשעה באב הם “פיגור” ואילו "שמע ישראל בצעדי סטפס זו “קדמה”. כך הוגבלה “הדת” לתחום המחיה של חלות, קידוש, סיפורי חסידים ולתחום הקרינה של נרות שבת. לפעמים פורצים את תחום המושב כדי להציג דתי שהוא גם מדען, דתי שהוא גם טייס, דתי המאזין למוזיקה קלאסית, בשעת הצגה זו אני מחכה להצגת רגליו וידיו של “הדתי” כהוכחה מדעית לקרבה שבינו לבין האדם. קידום “הדת” בישראל מעמדת פיגור לקדמה יכול להיעשות רק אם אישים מסוגו של חיים טופול, למשל, יקבלו עליהם עול תורה ומצוות.

התודעה היהודית הטלוויזיונית, עם מבצעי הנחת תפילין, איש חסיד היה, חידוני חג דתיים, היא במהותה טיפוס ישראלי של עבודת אלילים. שותפים לה רבנים המועלים בתפקידם, נשים הסובלות מדלדול משאבים פולקלוריסטיים, סטטוס־קוו פוליטי ובורות. השתיקה של הציבור הדתי והסך הכול המצטבר של התוכניות מנציחים את ה“דת” כלקט מעשיות וזמירות לילדים וכדברי נוחם לזקנים העומדים להיפרד מהבלי העולם הזה. אני לא יודע מי וכיצד תימרנו את ה“דתיים” וה“דת” בישראל לעמדת נחיתות תרבותית, המפקיעה מהם כל התעסקות תרבותית, מלבד קישוט הסוכה. איך קרה לנו האסון הרוחני של זיהוי הדת עם מפלגות דתיות ורבנים צבאיים; איך ציבור עצום של ישראלים דתיים מוכן, כציבור, לספוג כל מוצאי שבת את העלבון ולשתוק. התנועה הקיבוצית, חברי אג“ד, לשכת עורכי הדין וכמעט כל קבוצה חברתית או מקצועית ישראלית לא היתה שותקת. לעתים, לפני תוכניות תיאטרון או מדע, המוקרנות לאחר התוכנית הדתית, אני מחכה להודעה: “מתאים גם לדתיים בוגרי תיכון ששירתו בצה”ל…”

אם אני טועה והתוכנית אינה מכוונת לדתיים, אלא לחילונים כדי לקרבם לדת, עדיין העלבון נשאר בעינו והדת נשארת כפולקלור חצי אפריקני פלוס אהבת אדם נוסח הארי קרישנה פלוס ריפוי בעיסוק של החוששים שמא ישתגעו בשעות הפנאי. כשכל זה מודבק יחד בהתנצלות מביכה ואומללה על עצם קיומו של “פיגור” שכזה בחברה כאילו חילונית ומדעית כשלנו. “גאוות יחידה” ו“אתה בחרתנו” בוטים הם היפוכה של התנצלות זו, והם זיוף וקיטש כמוה. אך שמורה לתוכניות שכאלו האפשרות של דרך הביניים העניינית, המתייחסת לדברים עצמם. ולא התנצלות האומרת: נכון, זה מפגר, אבל זה כל כך משפחתי, חם, לא מזיק. מידה עצומה שכזו של ביטול עצמי, התחטאות ושימון בלתי פוסק מתאימה להיגיון הקרוי באופן עממי: אנטי־דתי. אלא, שכידוע, עורכי תוכניות אלה אנשים טובים שכוונותיהם טובות. ממי שאינו מבחין ביסוד ההתנצלות של התוכניות, אני נפרד בשלב זה של המאמר.

התרופה היחידה היא ביטול התוכנית. הנזק המיידי האישי שוודאי ייגרם למשתתפי התוכנית, יהיה שווה בברכה הציבורית ובניסיון להתחיל מבראשית על בסיס תרבותי שפוי יותר. ביטול התוכנית הוא הצעה שמרנית ותמימה. אם קיים הכרח פוליטי־עסקני לשמור על ה“הישג”, אפשר, בינתיים, להקדיש את זמן התוכנית לקריאת פרקי תהילים. קריאה שהוכיחה עצמה, במשך ההיסטוריה היהודית, לפחות כבלתי מזיקה. זו הצעה תמימה, כי היא לוקחת בחשבון כושר להרים תוכנית שונה, בעוד שעשרים ושש שנה של נחיתות תרבותית קבעו את דיוקן עשרים ושש השנים הבאות.

התוכנית החדשה – אם אכן תבוטל זו הקיימת – עשויה להיות שונה, לדעתי, רק כאשר תיערך על ידי אנשים חילוניים גמורים. אנשים המזכירים את הארכיטקטים החילוניים שהשכילו להבין את ההוד והקדושה של בתי התפילה, בחיוניות ובאופן אסתטי מעולה מזה של המתפללים עצמם. או אם תיערך התוכנית על ידי דתיים גמורים שאינם גורסים “קירוב הדת” באמצעות גיטרות חשמליות. אנשים משוחררים ממסורת ההתחשבות במקביליות הכוחות הישראליות השונות; המבינים שהדת מהות עצמאית שפעילותה מקיפה את כל “החיים”, ולא מרוכזת במגרש חניה אחד מוסך בשמן זית זך; ובזיקות “פטריוטיות” לשירות צבאי, ולהיגיון של “הישג” בעצם שיתוף “הדת” באמצעי התקשורת. “הישג” ישראלי, שהפך בישראל לתעודת פטירה ולפטור מן הצורך להתמודד עם הדברים עצמם.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 11.10.74


מוזיקה צומחת מן הריסה

אבות ישורון הוא משורר תל אביבי. רק היום נודע שמלאו לו שבעים שנה. אורך ימים ישביעהו ויראהו בישועתו. בשבוע שעבר פורסם במוסף לתרבות של עיתון זה ריאיון של חיים נגיד איתו. עמוד שלם. עורך המוסף קבע בזה עובדה בשטח: אבות ישורון “שווה” עמוד עיתון. גם ישורון צריך את זה, ויותר ממנו העיתון. כמה מילים על משוררים ועיתונות.

יש רומן. משוררים קוראים עיתונים, חלקם בולע. בחגים עושים העיתונים למשוררים כבוד גדול, ויש משוררים החיים מחג לחג. חיים שיש בהם כבוד, לא עליכם. במשך השנה יש דברים חשובים משירה, בעיני העיתונים. ויש משוררים, בירושלים ובתל אביב, האורבים ב־5:00 בבוקר למחלקי העיתונים בכל יום שישי בשבוע. רוצים לראות שמות, מי כתב על מה, על מי. מי שמכיר משוררים לא צריך לראות בשביל להאמין. מי שלא מכיר, שיאמין לי. מין רומן ארוך, קצת חד־צדדי. צד א‘, המשורר, נותן בצד ב’, העיתונות, סימני צבע: צהוב, בדרך כלל. צהוב, כלומר לא רציני, לא לעומק, בלי סלקציה, עיתון. ואילו העיתונות סופגת הכול. אם לתת דימוי מעצמתי, הרי היא אמריקה גדולה. במשך השנים התפתח סוג של צדק עיתונאי באמצעות המוספים הספרותיים ומוספי החגים, והקהל שומע על זה ועל זה ועל ספר חדש או על כינוס שירים של משורר ותיק. לא תמיד השמועות מדויקות, ולפעמים הן בנויות על אהבות ושנאות ילדותיות וחשוכות. שמועות עם מומים, אבחנות מוצפות שומן, לא מעט אינטרסים אישיים. מצב שיש לשנותו, אך אפשר, בינתיים, להמשיך לחיות איתו.

לא ברור אם הצירוף “צדק עיתונאי” ברור דיו. הכוונה לצדק כפול פנים הנשען על שני עמודים, עמוד הכבוד ועמוד התועלת. כבוד קל להבין, תועלת – מבחינת העיתון והקוראים. אין הכוונה לקריאה הבכיינית נוסח: “איך זה אין מעלים על נס ענק זה היושב בתוכנו, בעוד מרוממים כאן נמושות…” אם כי גם בבכיינות אין לזלזל, שהיא טבעית לנו ולפעמים מעוררת את הלבבות.

“תועלת” בהנחה שהעיתונות היא המכשיר החי, פעיל ומתסיס ביותר בישראל, ושיש קוראים טובים; מה שבטוח, מעבר לשוליים הרחבים של זוטות, רכילות והנהלת חשבונות, קיים בעיתונות תחום של דברים נצברים, בעל אורך חיים, ובמבט לאחור רואים שהוא “עומד”, בנוי על רצינות וגם אהבה. כאן משתפים פעולה קוראים וכותבים קבועים ונוצרת הרגשה די בטוחה ביחס לתוכן. כאן חיים שידוכי הכבוד והתועלת בין עיתונים ובין עגנון, הזז, קורצווייל, גרודז’נסקי או שידוכים מוגבלים עם פרופ' טלמון, רוטנשטיין, הוגו ברגמן, ברוור, עמיחי, א"ב יהושע, אפלפלד, שחר. אלה נהנים ואלה נהנים.

קשה לומר אם אבות ישורון מעוניין או לא ב“צדק עיתונאי” למינהו.

כל מה שייאמר על שירת ישורון, אינו יכול לבוא במקום קריאתה. אבות ישורון תל אביבי, משורר פוליטי, היסטוריוסוף. לכתיבתו יש את המיידיות, החספוס, הענייניות והיופי של חומר הגלם עצמו. אם מאמר זה היה נדפס באמריקה, טבעי היה לומר שהוא אחד המשוררים היותר רלוונטיים שלנו. הוא רלוונטי מאז ומתמיד. מחזור שיריו “השבר הסורי אפריקני” הוא המשכם של דברים קודמים ולא רכיבה על האפשרויות הנוחות ל“כאבים יפים” שצצו עם מלחמת יום כיפור. במילים אחרות, שירה עם שורשים.

ישורון משורר קונקרטי, שהרחיב את תחום השיפוט של ה“פוליטיקה”. שהכניס את הפוליטיקה והשירה אחת לתוך השנייה, ואת השפה למשמעת. לקח מהשפה מה שרצה והכניס לתוך השיר, ואת השיר שיחרר מגבולות ונימוסים הנחשבים כיאים לשירה. זהו צופן המורכב מלשון סוחרים, עולים חדשים, יידיש, פולנית, שיבושים, ערבית, חומש. צריך אוזניים וצריך להכיר את הנופים: העיירה, תל אביב, ערבים, אדמה, החצר האחורית של השפה. אם היה אז “פופ”, היו אומרים שהוא “פופ”. היה פה גם הרבה שימוש בכוח, אפשר להרגיש במיוחד על רקע השירה שנכתבה בזמנו. בתוך כל זה מתנסחות עמדות פוליטיות חזקות ומשויפות, היכולות להפגיש כאלה שאינם קוראים שירה עם שירה. העמדות הפוליטיות הן מסקנות מתבקשות מאוד, אך אינן נראות כמוטיבציה היחידה. מה שעושה את השירים לפחות נפוחים, ואת הרגשנות הגדולה ליותר מובנת ונסבלת. מכל זה אפשר להבין שישורון משורר מקצועי בעל מודעות מקצועית. לא יפיוף שלא יודע מהחיים שלו. משורר מנוסה, שבנה לעצמו שפה הרמטית – תערובת של אלמנטים חילוניים, שברי אסוציאציות קיבוציות ככל שהן פרטיות יותר, שאלות קיום יהודי־ציוני־ישראלי דרך מנסרה אישית, שבירה מתמדת, הומור קצר שאינו פורט את עצמו, איפור מינימלי, תופעות המיוצגות על ידי פרטים ואביזרים יומיומיים. העסק של השיר במרכז, ה“יופי” – בקצוות. הוא מדבר, לא מדקלם. מזה נובעת מעלה יוצאת דופן בשירתנו: נשמע מצוין גם בקריאה בקול. נדיר כמו שלג באילת. טבעי לשירה היוצאת מ“החיים”, ולא מ“שירה”, ממסורות של שירה.

הנה, שיר “צמיחה” (נדפס ב“סימן קריאה” מס' 2).


יש דבר הנראה במוזיקה צמיחה.

דיבלופמנט. זאת אומרת צמיחה בשינוי.

בחיקוי חקי תוכי. שומעים מוזיקה

נעשה בית. ז.א. מוזיקה צומחת מן הריסה.


ויש אחד בימים מתהלך

עם כמה דברים בנשמה.

זה מעניין אותו? אבל

תמיד על השטח. למשל


שטח שהיה פעם שכונת נורדיה.

נחשפה שורה של בתים.

בין בית לבית אדמה.

כל בית עוד מן האֳנִיה שקוע.


הם נקראו ועליהם לבוא.

יהודי תל אביב באו ויושבים

בשטח

שכ' נורדיה סנטה קתרינה בית המקדש.


הייתי מכניס שירים של ישורון לעמוד העיתון הראשון, בין בנק רוזנבאום למשבר בעיריית בת ים. תחשבו על זה, אל תגידו ישר מה פתאום. עכשיו סוף הקיץ, יש לו שיר “סוף קיץ”, קצת ארוך בשביל העמוד הראשון. גם אותו אפשר לקרוא באותה חוברת של “סימן קריאה”. שיר של ישורון בעמוד הראשון יסתדר לא רע. העיתון ירוויח מזה, כלומר הקוראים. אחרי כמה שירים תובן השפה הישורונית ותהיה פגישה עם שירה שסיכנה את צווארה לא מהיום. פגישה עם תגובה רגשית או עניינית לפוליטיקה, לשטחים, לווייטנאם, לתל אביב, לערבים. “לפני שנה, ימים כעת/יש את הצ’אנס/צ’אנס תחת שן/טוב משן תחת שן”.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 18.10.74


מצבים מקומיים

סאטירה לאיפה שלא תפנה, תיתקל בסאטירה. הסאטירה הישראלית של היום היא היורשת החוקית של הפלאפל. מה פעם היה הפלאפל על כל לשון, בכפר ובעיר, שווה לכל נפש, אורח בכל הזדמנות, ברור כזריחת החמה, בריא כשמן קיק, יציב כאחדות העם והארץ – כך הסאטירה.

מוסד, עיתון, רדיו, מפלגה, תנובה, ארגון אמהות, גנרל, ועד פועלים או רמקול שאין לו להקה סאטירית, הוא בהכרח גוף שאינו צועד עם הזמן. יתר על כן, הוא גוף שאינו צועד על קיבתו. שאינו מבין שסאטירה טובה בשביל הקיבה וממלאת היום קופות.

אין הבדל עקרוני בין סאטירה לבין, למשל, “ליכוד לאומי”. סאטירה חשובה לאיחוד העם מפני מרה שחורה, וליכוד לאומי ירים, כידוע, את המורל. מאחורי הדרישה לליכוד לאומי עומד הממסד, ומאחורי הסאטירה עומד אפילו עיתון “דבר”. הסאטירה היא עדות לחוסננו הנפשי, והליכוד הלאומי הוא פרי טבעי של נפשנו החסונה, אריק שרון הוא גיבורם של הסאטירה ושל האיחוד הלאומי כאחד. ההמונים רוצים לחם, סאטירה וליכוד לאומי.

מי שזוכר את שירותיו הלאומיים הטובים של הפלאפל, יכול רק לקוות שהסאטירה לא תפגר אחריו במילוי תפקידה כחומר מלכד עממי טרי ובריא. מי שלא זוכר, שיסמוך עלינו בכל הנוגע לתפקידו ההיסטורי של הפלאפל, ושיסמוך על הליכוד הלאומי בכל הנוגע לסאטירה, ועל הסאטירה בכל הנוגע לבלבול ביצים, ועל הביצים בכל הנוגע לעתיד.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 20.12.74


סילבה זלמנסון

א. לפני שלושה חודשים היתה סילבה זלמנסון גיבורה לאומית. אמצעי התקשורת הכתירו אותה כגיבורה לאומית. באותה שעה גם אנחנו הכתרנו אותה כגיבורה לאומית, כי השפה והמושגים וההיגיון של התקשורת היא השפה וההיגיון שלנו. לפני שלושה חודשים זה הרבה זמן. וממרחק של שלושה חודשים, אתה מבין שסילבה זלמנסון היתה גיבורת היום, שהיה אמנם יום לאומי מאוד, אך עדיין יום אחד מסוים ובודד. היא היתה גיבורה לאומית של אמצעי התקשורת, המייצרים גיבורים לאומיים ליום אחד לאומי. לפעמים משתרע היום האחד על פני מספר שבועות.

היא היתה אסירת ציון, שמאבקה לחירות ולעלייה זכה לפרסום רב ולאהדת כולנו. המילים “פרסום רב” ו“אהדת כולנו” לקוחות מן המילון של אמצעי התקשורת, המוכרחים מטבעם להנהיג שפה מוחלטת. ברורה, בריאה, חד־קומתית וחסרת גמישות. לולא התקשורת לא היינו יודעים שמאבקה זכה לפרסום רב ולאהדת כולנו. לא היינו יודעים שקיימת אישיות פרטית ששמה סילבה זלמנסון, שהפרסום קיים, שאהדת כולנו בנמצא, שכולנו בנמצא.

“לפני שלושה חודשים” נשמע במציאות התקשורתית שלנו כמו משפט פתיחה של הספד. היום זוכה סילבה זלמנסון לכותרות כגון זו: “בודדה ונשכחת שובתת סילבה זלמנסון ליד הכותל”. הכותרת היא, למעשה, סיכום של תלונות. תלונה עלינו, האנשים החיים, שאהדתם היתה נתונה, כמפורסם, לסילבה זלמנסון. תלונה על גוף מופשט הקרוי: פרסום רב. לאיפה נעלמת, מיסטר פרסום רב? איפה אתה היום, לאחר שלושה חודשים, כשצריך אותך? באותה הזדמנות זו אף תלונה פנימית של נציגות אחת של התקשורת על התקשורת כולה, שהיא האחראית הישירה ל“פרסום הרב” ולמעמדה של סילבה זלמנסון כגיבורה לאומית, ולערעור מעמדה תוך שלושה חודשים.


ב. חברת הכנסת גאולה כהן העלתה בכנסת את פרשת השביתה של ס' זלמנסון ובחרה לנגח באמצעותה את הממשלה בעניין העלייה מברית המועצות. מי שקרא או ראה את ס' זלמנסון “השובתת בודדה ונשכחת”, ולאחר מכן את ס' זלמנסון כנשק פוליטי, במידה מסוימת של חברת הכנסת גאולה כהן – ראה למעשה את שני צדי המטבע. בין שני הצדדים ניצבת האישה, ס' זלמנסון, כפי שניצב וכפי שיוצב כל אדם שהגיע למעמד של גיבור־יום־לאומי, בחסות אמצעי התקשורת והפוליטיקאים: כמעט מריונטה, בובה על חוט, מחוסרת שפה, הנעה בין הקפריזה, המקריות, הפרובוקציה, התהילה, האמת הלאומית, הסנטימנט הלאומי, השיקולים העיתונאיים. בחוץ נשמע רחש קוצר רוחם של הגיבורים הלאומיים הבאים, שידחקו ברגליהם את גיבורנו הנוכחי.

מסביב למהומה מוטלות כמה אמיתות. האמת האישית של סילבה זלמנסון, אמת של העלייה מברית המועצות, האמת של אותם אנשים שהעלייה באמת בנפשם.

הפגישה בין האמת האישית של הפרט המסוים, של ס' זלמנסון או של מוטי אשכנזי או של סול בלו, ובין מנגנון הקליטה־תרגום־פרשנות של אמצעי התקשורת, היא פגישה בלתי אפשרית, גם אם נדמה לתמימים שזו כמעט פגישת עסקים של בעלי אינטרסים זהים.


ג. האינטרס של אמצעי התקשורת הוא חד־כיווני, קישח וסגור. לאנשים הפרטיים, ויהיו המעולים או הרגישים ביותר שבין עובדיו, אין השפעה ממשית עליו. התכונה האנושית הגלויה של התקשורת היא התיאטרון, כלומר המשחק. הסופרים סול בלו והיינריך בל משחקים בטלוויזיה את התפקיד שתפרה להם הטלוויזיה, שקבעה אותנו הצופים כשחקנים הממלאים תפקיד של צופים. בין האינטרס של סול בלו להופיע בטלוויזיה, לשחק בטלוויזיה, ובין האינטרס של הטלוויזיה להשתמש, לזמן מוגבל, בכישרון המשחק של בלו, יש זיקה צרכנית מעוותת. מצד אחד, אין כמעט סיכוי שסול בלו יאמר בדיוק את מה שהוא רוצה. המראיין, המשתתפים האחרים, התיווך של המסך הקטן והחגיגיות מכתיבים כיוון אחד, והוא: סול בלו הגדול הואיל לבוא אלינו, סימן שזכות הקיום שלנו מוצדקת. זהו האינטרס של התקשורת, במקרה זה. מכאן והלאה, כל מה שסול בלו יאמר או לא יאמר חשוב כחרס הנשבר, מבחינת הטלוויזיה. ומצד שני, קיים המצרך ששמו סול בלו. שאינו רק שחקן מושאל של הטלוויזיה הישראלית, אלא גם, לא ייאמן, אדם פרטי, הלוקח בחשבון שהוא ממלא תפקיד מוגדר ומוגבל, בעצם הופעתו הטלוויזיונית; אך, למרות זאת, מנסה לשדר לצופים בבית כמה ספקות ורגישויות שהן מעבר לחומת התיאטרון והמשחק, בו הכול משתתפים. האינטרס של התקשורת הוא המנצח האמיתי, היחידי האפשרי מכל פגישה שכזו.


ד. “סילבה זלמנסון בודדה ונשכחת ליד הכותל”, היא, למעשה, האפשרות והתוצאה הטבעית של מעמד “הגיבור הלאומי”. בהזדמנות זו, אני מציע לה להישאר במצב זה, כי זהו מצב אנושי מאוד.

זהו מצב אנושי בתנאי שאינו מוגדר במירכאות, ובתנאי שאינו צמוד לכותל, ובתנאי שאינו מסגרת התיאור הטלוויזיוני־עיתונאי הנמרץ והחד־ממדי: “בודדה ונשכחת ליד הכותל”. אמצעי התקשורת מיישרים את בדידותנו, את נשכחותנו, את אושרנו, את מזלנו הטוב, את אהבתנו ואת גבורתנו, לפי כושרם הלקוי מיסודו להציג בדידות, אהבה וגבורה, כלומר להבין אהבה, בדידות וגבורה.

סילבה זלמנסון, שהוצנחה לפני שלושה חודשים לתפקיד הקשה וכפוי הטובה של “גיבור לאומי”, אינה, כמובן, אותה סילבה זלמנסון הפרטית, שהיתה צוברת או לא צוברת במשך הזמן הכרה וזיהוי כלשהם, הכרה וזיהוי זמניים, שניתן לתאר אותם בעגת רחוב כ“כל הכבוד”. כל הכבוד שפוי, בריא וטבעי יותר מ“גיבור לאומי”, שהיה גם מסלולם של גרישא פייגין ויאשה קאזקוב.

מי שגרם לס' זלמנסון להיות “בודדה ונשכחת ליד הכותל”, עשה זאת מתוך חובתו למצוא גיבורי יום לאומיים חדשים. ואין לזה, לדעתו, קשר להשתקת עניין יהודי ברית המועצות. אדרבה, ייתכן שגיבור האומה של החודש הבא יהיה עולה מרוסיה, שינצח בתחרות גיבור האומה את האלוף גונן, את כושרה האטומי של ישראל, את אסתר שחמורוב או את קברו של מלך ישראל האחרון השני, שיתגלה תוך כדי שיפוץ וילה בנצרת עילית…

קשר עין, ידיעות אחרונות, 3.1.75


המשל הדומה לעצמו

א. כמה מילים לא מדויקות ולא בטוחות על מעלה אדומים. אם להתחיל מהסוף, הרי שהרגשתי היא שמעלה אדומים אינה קיימת אלא כמשל או כסימן מוסכם, שיתפענח רק “במקרה הבא”; כפי שפרשת שטח 9 התפענחה בפתחת רפיח, וכפי שפתחת רפיח היתה קשורה לאיקרית ובירעם. כל פרשה שכזו היא “המקרה הבא” של קודמתה. ומעלה אדומים אינה רק הסך הכול של עצמה, אלא גם סיכום מצטבר של מקומות ופרשיות, המסתדרים אחריה בטורים היסטוריים.

מעלה אדומים אינה פיסת קרקע. היא סיבה או איום או יד ההיסטוריה. היא היורשת הבלעדית של באב־אל־מאנדב. ראשית מעלה אדומים היתה טפטוף אטי של השם עצמו, שנזל להכרתנו מבלי שנוכל לזהות אותו. תקופה ארוכה מעלה אדומים היתה קיימת ולא קיימת, כשם שצליל אינו קיים בלי עור התוף. בסינון מחושב, שהתפתח היום לסחף, צברה מעלה אדומים חשיבות זו עד שמחר כל קיומנו יהיה תלוי בה. ומבחינה זו, כאמור, היא “המקרה הבא” של באב־אל־מאנדב, שגם היא עברה ממצב של אלמוניות מוחלטת למצב של גילום כל קיומנו כאן.


ב. מעלה אדומים היא מין הזיה תקשורתית, מוצר של שפת הברזל הישראלית. שפה, שהיא טרגדיה של שפה, הבנויה על מילון מושגים מצומצם, מעורפל, חסר ניואנסים וסנטימנטלי, שקיומו נתגלה ומובטח באמצעי התקשורת ובהודעות דוברים צבאיים. המושגים השליטים במילון זה הם ביטחון, מלחמה, שלום, מולדת, אויב, זכות קיום, אסטרטגיה, טרור, צדק, היסטוריה. רק פעילות לשונית קטנה ושולית מתנהלת בישראל ללא זיקה מכרעת לשפת הברזל הישראלית. פעילות של כמה משוררים ואמנים, שפיתחו לעצמם קוד פנימי־משפחתי. ואילו רוב הפעילות הלשונית שלנו מובנת אך ורק בזיקה למושגי האב הנ"ל. הרבנים, השרים, האיש שברחוב, האיש שבקיר, העובד המצטיין, כולם מכפיפים את לשונם – ובעקבות כך את הגיונם – לשפת הברזל שלנו.

גם מעלה אדומים ממלאת זיקה זו. והיא קיימת יותר במרחב מילון המושגים ופחות במרחב הגיאוגרפי. החזרה הבלתי פוסקת על השם, שנתמך בצליליו ובשורשיו העבריים המעוררים “התרגשות היסטורית”, הנציחה אותו כמשל לקיומנו, שלא יעורער גם על ידי הדחפורים המיישרים את השטח.

מעלה אדומים יושבת בתוך השפה שלנו, שהיא הבבואה הפורמלית של ההיגיון הלאומי, כפי שרק משל כמו “עזה עילית” יכול לשבת. מ“עזה עילית” מופקות אותן אסוציאציות, כי “עזה עילית” נשמעת כיורשת של “נצרת עילית”. שהיא המצאה לשונית הקשורה למושגים השליטים ביטחון, מולדת, היסטוריה וכו'. כך ש“עזה עילית” אינה קשורה בעזה עצמה, היא קשורה בשפה המעצבת את הגיוננו ואת הכרתנו. גם מעלה אדומים וגם עזה עילית יכולות מבחינה גיאוגרפית להיות על הירח, כי הבחינה הגיאוגרפית היא הבחינה השולית שלהן.


ג. למרות חוסר האפשרות לדבר בשפת מושגים אחרת, כי אין שפה אחרת, עדיין נשאר לנו מרחב מסוים. במרחב זה, הקיים בכמה שמורות רוחניות, שלא נכבשו כליל על ידי מושגי והיגיון הברזל של אמצעי התקשורת ודוברים ביטחוניים, אנו מאותתים אחד לשני על פחדינו ותחושותינו. וכך מתאפשר למעלה אדומים קיום מחוץ למושגי האב הקושרים את מעלה אדומים בקשר “היסטורי חיובי” למולדת, לטרור, לצדק. מתאפשר קיומה כהיפוכם של מושגי ביטחון, מולדת וצדק פורמליים. מתאפשר קיומה, מרגע הופעתה הראשון, כריכוז מילולי של אי־שקט, אי־ביטחון, עידוד הטרור, איום על קיומנו. מתאפשר קיומה כאזעקה, כצליל אזעקה מתמשך הקושר את רגליך ואת ידיך ומעמיד אותך חסר אונים מול המנגנון הקרוי “אסטרטגיה פוליטית” או “כורח היסטורי”, החורץ את גורלך ואינו מאפשר לך להתערב. ומעלה אדומים, העשירה במטענים “עבריים־ היסטוריים” והמזכירה אינסטינקטיבית את מצדה, איומה ומפחידה מבאב־אל־מאנדב הערבית חסרת השורשים. מעלה אדומים קרובה מאוד למצדה, ומצדה קבועה בשפה ובזיכרון הלאומיים יותר כמושג ופחות כפיסת קרקע.

מעלה אדומים, שתחילתה חיים בחצר האחורית, כספח של דיונים מדיניים כפי שנמסרו בטורי הרכילות הפוליטיים, צברה כוח קמאי של משל שנמשלו יתברר רק “במקרה הבא”. ייתכן שיתברר שמעלה אדומים היא הנמשל של מצדה, היא “המקרה הבא” של מצדה, היא בדיוק מה שאתם מרגישים אך מתנחמים שיהיה טוב.


ד. אם תרצו ואם תמאנו, מעלה אדומים היא הצליל המלווה את תנועות המחול האטיות, המהירות, הבלתי שפויות, החכמות, הכפייתיות, החותכות אוויר ונוגעות בדם, שאנו מחוללים מאז המלחמה. הצליל הוא התהודה של עצמו, הוא המשל של עצמו. צריך לקרב את עור התוף אל הצליל. אז יתברר שהוא קיים, שמעלה אדומים קיימת; לא בדרך ליריחו, אלא כיצור מופשט, כמוזיקת קיום המופקת מחיכוך פחדים במשאלות לב, מחיכוך שני מאזני אימה, פרטי ולאומי.

מעלה אדומים היא אולי מצדה בטווח־היותר־רחוק, והיא בוודאי, בטווח הקרוב, איתות אזהרה מפני הגלמים הלשוניים הנוצרים כאן והופכים לבלימה שעליה קיומנו. היא המחשה לכוח האיום ולכושר זריעת הפאניקה של השפה הרשמית, המשרתת חשיבה פוליטית ומטרות פוליטיות מוגדרות.

מי שרצה שמעלה אדומים תחליף את באב־אל־מאנדב האלמונית, הצליח. מעלה אדומים היא באב־אל־מאנדב. אך המילים והגלמים הלשוניים הם הנשק המסוכן ביותר. הנשק שאדוניו אינו שולט בו יותר. והגולם מעלה אדומים יעבור את באב־אל־מאנדב, ייתקע במערכת שלנו בתפקיד של “תמצית קיומנו”, ויסיים את כהונתו כמצדה. אלה המבינים את מעלה אדומים כפשוטו, כשם מקום בדרך ליריחו, יהיו הישראלים המופתעים מימות עולם.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 17.1.75


אומץ לב

א. אומץ הלב סיים את תפקידו העיתונאי, בסוף שנות ה־50. היום אין צורך עוד באומץ לב כדי לכתוב מה־שלא־יהיה בנושאי חברה, תרבות ופוליטיקה. הנושאים היחידים שנשארו סגורים הם השואה ומס הכנסה; שכל כתיבה לא־מסורתית על אודותם נוגעת, לפחות בקצה אצבעה, בסוג מסוים של אומץ לב, כפי שזה מובן באופן שימושי בפופולרי. רק קוראים ומאזינים תמימים מאמינים שיש למדברים מקצועיים – לעיתונאים, לאמנים, לפולמוסנים ולאנשי תקשורת – צורך היום, בישראל, באומץ לב כדי לשדר, לכתוב, להביע דעה. להם ולאגדת אומץ הלב מוקדשת רשימה זו.

הרשימה מוקדשת גם לאלה שאינם תמימים, אך עדיין מסרבים להיפרד מהציוד הרומנטי ששמו “אומץ לב”. הם קשורים אליו קשרים היסטוריים מחתרתיים ספרותיים, קשרים המעידים, לעתים, על חוסר אומץ לוותר על נכסים רגשיים ומשאלות לב, ולהתייצב קלים ורעננים מול תמלילים עיתונאיים ותקשורתיים, הבנויים לפי מתכון של “אומץ לב”, אך אינם אלא שבלונות של אומץ לב.

מלבד שבלונות של אומץ ישנן שבלונות של אהבה ושל מקצוענות – שכמוהן כאומץ לב קלות לזיוף ומוליכות שולל, בזריזות גדולה, את הבריות.


ב. בלי דוגמאות לא נוכל לזוז מטר. להלן כמה דוגמאות, מתוך עשרות דוגמאות, למה שנחשב אצלנו כהופעה של “אומץ”. הדוגמאות מתייחסות לעצם השימוש המוטעה במושג “אומץ”, שאינו המרכיב העיקרי באותה הופעה מסוימת, אם כי הציבור מזהה את כל ההופעה כ“אומץ”; והן גם מתייחסות ל“אמיצי הלב” עצמם, שהפכו, ביוזמתם הם או מתוך “אדישות אצילית”, לקריקטורה

הישראלית הטיפוסית של “אמיץ הלב שאינו יכול לנהוג אחרת”. את הקריקטורה מייצגת הדוגמה האחרונה: אמן ממורמר. הדוגמאות האחרות הן:

התוכנית “ניקוי ראש”, ממנה ומאומץ לבה מתלהב ממושכות אחד מעמיתי הפופולריים, המזכיר אותה בנשימה אחת עם ג’ורג' אורוול, ברכט, קארל קראוס ולני ברוס.

קוראי עיתון “דבר” ניהלו במשך שבועות התכתבויות ארוכות ומתישות על אודות רשימותיו הפוליטיות של הסופר יורם קניוק, שאינו מתיישר לפי הכלל ב“דבר”. רבים מהם ציינו את אומץ לבו.

הציבור, כשהוא מתייחס לפרופסור ישעיהו ליבוביץ', נוהג להעניק לו את עיטור אומץ הלב, בשל עצם הבעת דעתו בענייני דת ומדינה, למשל.

אמן ישראלי, שחמרמרו מעיו עד שלא אישרו פרויקט שלו, אמר: “אם לא היו מאשרים, הייתי יורד לצמיתות מן הארץ”. רבים נפלו על אחוריהם לשמע מילים “אמיצות” אלה (אני לא מציין את שמו, משום שאין לי סימוכין בכתב לדיוקו של הציטוט. כאשר תמליליו העתידיים יהיו רשומים לפנינו כלשונם, נשמח לתרגל לגביו “אומץ לב”).


ג. ל“ניקוי ראש” אין חצי דבר עם אומץ לב. יש לה, או היה לה דבר עם שנינות, עליזות, ביקורת ומשחק. היא היתה דבר בטוח, פופולרי וחביב. העובדה שהיא הרגיזה פונקציונרים רבים לא עירערה את הביטחון העצמי של התוכנית, ולא את הביטחון הכללי של הנהלת הטלוויזיה, אולי להפך.

כדי לשתוק היום, בישראל, צריך יותר אומץ מאשר להציג סאטירות ופרודיות על בגין, רבין או הנשיא קציר. מה גם שבאווירה החבר’המנית שלנו – המנטרלת למעשה כל סאטירה והופכת אותה עצמה לפרודיה על סאטירה – היה זה כמעט משחק חברתי להיות מותקף על ידי “ניקוי ראש”. אנשי התוכנית פעלו במסגרת פרנסתם או מקצועם כאנשי טלוויזיה. אומץ הלב שנדרש מהם כדי להפיק סאטירה על רבין או אילנית, היה אותו אומץ מקצועי־אמנותי הנדרש ממפיקי תוכנית טלוויזיה עם הזמרת אילנית, למשל.


ד. מאמרים ליברליים התוקפים את הממסד, את השחיתות, את השיטה הפוליטית – אינם נכתבים מתוך אומץ מיוחד. או, ליתר דיוק, לשם כתיבתם אין כבר צורך באומץ מיוחד. לפני שמונה־עשרה שנה היה צורך – והיו שכתבו. מי שהביע דעתו אז, ברוח המוכרת היום כשמאלנית (“עוכרת ישראל”), קבע אמת מידה וקבע עובדה בשטח, תוך סיכונים אישיים ברורים. היום זו נורמת כתיבה מקובלת, בלתי מפתיעה, אופנתית במקצת ועייפה, אלה מאמרים הנכתבים על ידי הסטודנט הצעיר, האקדמאי שגילה את ה“חיים”, העסקן החורג מן השורה, העיתונאי הירוק המתחנן לתשומת לב, איש הספרות הנחלץ להביע דעתו ברבים – הכותבים בטכניקה המשופשפת של כתיבה “הומניסטית ואמיצת לב”. טכניקה שציידה עצמה במחסן של אביזרים לשוניים המייצגים אוטומטית כאב, גילוי לב, רוחב דעת, פטריוטיזם שפוי, קוסמופוליטיות מעודנת, ניקיון כפיים ואומץ לב.

מאמרים שאינם טעונים באומץ, בעיקר משום שהם באים ושבים מתוך ואל סביבה טבעית מוגנת מאוד, הומוגנית מאוד, סביבה רעיונית וחברתית המכתיבה סוג מסוים קשיח של “התנהגות”, של דעות ומאמרים, ומחמשת אותם באהדה, בסיפור ובאישור מתמידים. זו חממה ואלה הם תנאי חממה.

בחירת הסביבה הטבעית היא, בראש ובראשונה, פעולה של הגנה עצמית, של בקשת חום והכרה. בודדים הם אלה שבחרו את עצמם כסביבתם הטבעית. ברגע שאתה יושב בסביבה המתנגדת לבגין ותומכת בהסדרי קיסינג’ר – כל מה שתכתוב על אודות “גיבורים” אלה, יכול, במקרה הטוב, להישפט לפי קנה מידה מדיני, אך לא במושגים של “אומץ”, שהוא צפוי ומותר בסביבתך הטבעית. אם אתה נמנה עם חטיבה פוליטית־אינטלקטואלית־פוליטית מסוימת, אינך יכול אלא להגיב באופן מסוים על איקרית ובירעם; “נועז ואמיץ” ככל שתהיה בתגובתך, היא אינה אלא וריאציה על “נקודת מוצא”, שסביבתך סיפקה לך ולאורכה תתמוך בך. ובשלב מסוים של הפגנת “אומץ לשוני מרהיב” חוזר ונשנה, תהפוך לבדיחה תת־אינטליגנטית.


ה. פרופסור ליבוביץ' קשור, בעל כורחו ושלא בטובתו, ל“תיאטרון האומץ הישראלי”. כשאנשים מזהים את דעותיו כ“אומץ לב”, הם, לעתים קרובות, אינם משתמשים במילה הנכונה. דעותיו של ליבוביץ' אינן בנויות בזיקה למושג העממי “אומץ”. אלו דעות שתהליכן הפנימי כרוך בהכרעות רציונליות ובנאמנות לאותן הכרעות; שאינן מתחשבות הן במעמדם הלאומי של דיין או הרב גורן, והן בהיותם מטרות טובות להפגנת “אומץ לב”, במיוחד בימים שלאחר מלחמת ששת הימים.

פרופסור ליבוביץ' הנאמן להיגיון ולא לדירוגו בליגת האמיצים שלנו, עשוי בהחלט “לרדת” דרגה ולהציג דעה הרחוקה אפילו ממינימום האומץ הישראלי הכללי. מובן שהוא עצמו לא יֵרד; רק תדמיתו האמיצה תרד, בעיני המודדים אותו לפי “האומץ”, כאשר, למשל, יגיע (וזה תרגיל היפותטי) לכלל דעה שאסור לשבת עם ערפאת, משום שהוא רוצח. גם אז יהיה זה אותו ליבוביץ' ואותה נאמנות, כפי שהיה כאשר הוכתר כ“אמיץ” בשעה שביטל את הרב גורן או את קדושת האבנים, שהיו רק איורים לדעותיו ולא הדעות עצמן.

התמליל של האמן הממורמר המאיים “לעזוב את הארץ”, הוא הדוגמה הירודה ל“אומץ” ולקריקטורה של “אמיץ הלב”. הוא לא היה משחרר את איומו, אם הנמענים היו עונים לו: בבקשה, לך תידפק.

אבל, כפי ששיער, זה לא קרה. הוא סמך על יעילותו של הדיבור הקטגורי, המוחלט והדמגוגי כסממן של תקיפות אינטלקטואלית בעיני ישראלים רבים. הסביבה החברה’מנית־אינטליגנטית (עסקנים, קבלנים, עיתונאים, טייסים, קצינים) היא סביבתו של האמן, המטפחים זו את זה. סביבה המצפה ממנו להפגנות מילוליות, מגוננת עליו ומדביקה לו תווית “אומץ”. בעוד שהאיום ב“עזיבת הארץ” הוא האיום האלמנטרי, ההיסטרי והקל ביותר. האמן מנופף באמנותו כבנכות. מי שמעניק לו על כך אות “אומץ הלב”, עושה צחוק מהעבודה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 7.3.75


האושר כרכילות עיתונאית

א. אונאסיס האגדי מת. הידיעה העיתונאית אומרת, בין השאר, ש: “כאשר מת, היה אחד האנשים העשירים ביותר בעולם, והיה יכול להיות גם אחד המאושרים שבהם, אילו בנו יחידו, אלכסנדר, נשאר בחיים…”

כמה מילים על האושר “העיתונאי”.

האושר הוא מושג של עקרות בית. מובן שלהגדרה: “עקרות בית” אין כל תוקף מציאותי. זו הגדרת סרק שימושית, כמו “האושר”. יש עקרות בית החיות על פי נורמות מהפכניות, בהשוואה לאלו של איש עסקים, למשל. הן עושות אהבה בבוקר. או, הן יודעות שהן עקרות בית והן שלמות עם מעמדן, בעוד שאיש העסקים שואף למה “שלמעלה ממנו”: למעמד אונאסיסי. הכרת מעמדך “האמיתי” היא הישג פילוסופי מזהיר, שלהשגתו קרובות עקרות הבית יותר מכל קבוצה מקצועית אחרת, אולי.

האושר מושג של עקרות בית, כי הוא לקוח מעיתוני נשים. ההבדל היחידי בין סתם עיתונות לעיתונות נשים הוא חוסר היומרה של עיתונות הנשים להיות משהו אחר. כלומר, במבחן השפיות ובמבחן הפילוסופי עומדת עיתונות הנשים ולא הסתם־עיתונות.


ב. מבחן השפיות הוא מבחן השפה. הידיעה על “האושר” של אונאסיס הופיעה בעיתון בוקר. אילו היא הופיעה בעיתון נשים, לא היה דבר טבעי ומובן ממנה. לעיתון הנשים שפה ומילון משלו, בעלי תוקף ושדר פנימיים “היושבים” היטב במערכת המוכרת כ“מערכת של עקרת הבית”; מערכת חשיבה וערכים, שפיתחה משמעות “עצמאית” למושגים כגון אהבה, הצלחה, כבוד, יופי, בושה, אושר – הבנויים ופועלים בזיקה ובהלימה הדדית.

עיתון הבוקר, המוסר בעמוד הראשון על תוחלת האושר הבלתי מסופקת של אונאסיס – מקריב מדי יום ביומו את יכולת החשיבה וההגדרה וההתבטאות של קוראיו. והוא מותיר בכך את עיתונות הנשים כעיתונות הבריאה והשפויה במרחב התקשורת.

עיתון הבוקר נכשל במבחן השפה. הכישלון, כמובן, לא החל עם אונאסיס. הכישלון נמשך מאז ומתמיד. המילים מתגלגלות כמו ביצים קשות. העיתונות ספוגה במילים ובמושגים כמו תרבות, תרבותי, תת־תרבותי, יופי, אסתטי, רגיש, כן, ילדותי, אצילי, אמיתי, מהפכני, מוסרי – שאיבדו כל משמעות, שאיבדו את העומק, את העושר ואת הגוונים.


ג. “האושר העיתונאי” הוא פלסטיק. יש בו עוני רב, הוא צמוד לעיתון. הוא מסמל את הסחף העצום של שפת היומיום. הוא אחד הביטויים הנמוכים של השאיפה המיואשת והמייאשת ליצירת ממוצעים אנושיים באמצעות ממוצעים לשוניים. הידיעה העיתונאית, העמוד הראשון ומיפוי שיאי האושר של אונאסיס – הם ניסיון חוזר ונשנה למצע אותך, על סמך ההנחה המוצקה שהרצון לזכות ב“אושר” הוא המכנה המשותף המובהק של האנושות.

הקורא נצמד ל“אושר”, כי כל מה שנמצא בסביבות “האושר” אינו זר לו. הקורא מסוגל לדלג על ידיעות ומאמרים שעניינם בולים, ספורט או פוליטיקה. הוא אינו מסוגל לדלג על ידיעה המוכרת “אושר”.

“האושר העיתונאי” הוא רכילות. האושר והרכילות ממצעים אותנו. הידיעה בעמוד הראשון על “האושר של אונאסיס האגדי” היא תערובת אלימה של אושר ורכילות, הדופקת לקורא את המוח.


ד. אושר ורכילות הם סם חיינו. בארצות הברית תירגמו זאת תרגום נאמן וטבעי: עיתון. השבועון החדש “פיפל” (אנשים), עוסק אך ורק באושר וברכילות. המו“ל שלו הוא המו”ל של המגזין “לייף” ששבק חיים. מי שקורא את “פיפל” יודע שהוא סופג לקרבו רעלים סרטניים, גם אם הוא “לוקח בקלות” את השבועון.

מי שקורא את העמוד הראשון עם הידיעה על אונאסיס ואושרו, קורא “רכילות ואושר” הפוגעים ופולשים לתוך המערכת שלו, מי שקורא את העמודים הפנימיים – קורא רכילות. רק השער היומי של המרקים והדולרים השחורים אינו רכילות אלא אינפורמציה שימושית.

מי שכתב אותה ידיעה על האושר ואונאסיס, הוסיף קו לדיוקנו של האושר כרכילות עיתונאית. סביר להניח שהניסיון מעורר הרחמים שלו לפענח או להגדיר את תוחלת האושר של אדם אחר (אונאסיס) – לא נראה לו כלל מעורר רחמים. הוא נראה לו מקצועי מאוד, עיתונאי מאוד, סביר מאוד.

מי שקורא על “האושר”, צירף את “האושר” למסכת האושר של נסים סרוסי, ד"ר משה קרוי, ננסי קיסינג’ר, בריז’יט בארדו (“האם בגיל ארבעים את מאושרת?”), הזוכה המאושרת בתחרות “מלכה ליום אחד”, דמעות האושר של מאמן הפועל תל אביב שמלפני חודשיים.

מסכת אושר עיתונאית המסתכמת בוויתור על השפה. ויתור ההופך את “כל העסק” למשהו קצת בלתי שפוי, חד־ממדי ופרימיטיבי. “האושר” של “מלכה ליום אחד” שווה ל“אושר” של אונאסיס השווה ל“אושר” של השבויים המשוחררים השווה ל“אושר” של הזוכה המאושר בהגרלת הוועד למען החייל.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 21.3.75


תן למילים ללכת במקומך

א. מדינת ישראל, מקום קטן, שלושה מיליון תושבים, בשוליים, באיזשהו מקום בשוליים, מתנהל העסק של “תרבות ואמנות”. שליש מהחברה הישראלית אינו קורא עברית. שליש נוסף אינו מתעניין ב“תרבות ובאמנות”. רבע נוסף אינו מבין על מה מדובר, כאשר מדובר על משהו. עשרה אחוז נוספים שרויים בגעגועים אין קץ לתרבות מולדתם הישנה. מי שנשאר, לאחר חישוב הכוחות הנ"ל, שייך לאותם כמה מאות אנשים המנהלים את העסק.

מקום קטן, מספר מצומצם של אפשרויות, ומשרות, כולם דוחפים. על כל כותב, יש עשרה כדוגמתו ושלושה טובים ממנו. הוא הדין במנהל, בעורך ובטוראי.

תוך שנה־שנתיים כל התעניינות או יוזמה קלה או נכונות לכתוב/לערוך/לנהל – הופכת לפרנסה. המלחמות הקטנות הן מלחמות פרנסה, גם אם הן נגועות בכאילו־תרבותיות. בנסיבות בריאות יותר, לפחות מחצית המאמרים, ה“מכתבים הגלויים” והביקורות יישלחו בדואר כמכתב פרטי.

מכל פעולה ומכל שורה עולים אדי מאמץ הפרנסה ועודפי השומנים של אנשים הפועלים באנרגיה עצמית; אי אפשר להבחין בין תוצאה אחת לרעותה. כל האוונגרד – אוונגרד. כל השמרני – שמרני. כל קוראי מרשל מקלוהן – מקלוהן. כל הפרנקופילים – ז’אנה, אלואר, סארטר. כל האמריקופילים – נורמן מיילר, אנדי וורהול, ג’ק ניקולסון. כל הבחורות מתאמצות לכתוב כתיבה גברית. כל הגברים עדינים, מסובכים, אכולי ספקות, אם כי נחושים בדעתם, משוכנעים בצדקתם הבסיסית.


ב. הכול נכתב, מוצג, נעשה בתפוצה פנימית, אם לא בתפוצה עצמית. אמן א' משדר לאמן ב', באמצעות תערוכה במקום חצי־ציבורי. מנהל מוזיאון מאותת למשנהו באמצעות הודעה לעיתונות או באמצעות ארוחת ערב עם תורם אמריקני. הכול נעשה בתואם עם גובה פני הקרקע. מה שקרוי “הקהל הרחב” אינו יכול לדעת במה מדובר למעשה, כאשר מדובר במשהו, המניעים, הכוונות והאומללות אינם חשופים דיים. הקיטש שבאוונגרד מוסווה היטב, הפרנסה שבביקורת מוסווית היטב, האוננות שקועה במילים. נחמד מאוד.

חירות הרוח אינה אלא נשיאת חן מתמשכת וחורקנית. הבחורה הכותבת על ספר/הצגה/תערוכה/קונצרט מתחנפת לדימוי העצמי של בחורה הכותבת על ספר/הצגה/תערוכה/קונצרט, כפי שזה נתפס בחושיה או כפי שחושיה מציירים לה את תפיסתו של העורך.

הבחור הכותב על הצגה/קונצרט משלם מסים לשבלונה אנגלית יבשה־סרקסטית, העוברת דרך הפילטר של החמסין הישראלי. או לשבלונה אחרת. בנסיבות בריאות יותר, היו הופכים כל אלה למכתבים פרטיים או למכתבים למערכת.

הפעילות, בהכללה מסוימת, אינה אלא פעולת תרגום או כתיבת מכתבים. מי שכותב על הטלוויזיה, כותב למעשה מכתב פרטי למרשל מקלוהן. מי שכותב על תיאטרון, כותב למעשה מכתב פרטי לשני מבקרים אנגלים ולמבקר אמריקני אחד. הכותב על ציור ופיסול, כותב לשני מבקרים אמריקנים, לצרפתי אחד ולמנהל מוזיאון אחד.


ג. אנחנו בבית. הושט ידך, אהיה שם. מקום קטן, צפוף, מלא דרווישים, הכול דוחפים. כמה מאות אנשים יושבים בחדר קטן, מתרגמים איש את אחיו, שולחים תקצירים ומכתבים פרטיים, מביעים אהבה או שאט נפש. עקרונית, אין הפרש בין שמאל לבין ימין תרבותי, כפי שאין הבדל בין חרות לבין מפא"י. נחמד מאוד.

עקרונית, העיקרון פשוט מאוד: כל אחד עושה את שלו. מנשה קדישמן מציב פסל ברחבת היכל התרבות – כל מי שיש לו יד ורגל מביע דעתו. “הבימה” מחפשת מנהל – הכול מביעים דעה. ד“ר קרוי – ד”ר קרוי.

אין ד"ר קרוי, יש פאנובים. פאנובים נוסעים, יש נסים סרוסי. אסור להרפות גם לזמן הקצר ביותר. צריך להחזיק את החנופה בחיים ובמצב טוב. את החנופה לדימוי העצמי; לדימוי של התרבות; לעורך; לוועד המנהל; לבעל הבית; למספר אנשים שהדברים נאמרים/נשתקים בזיקה משתנה אליהם; למוסכמות אמנותיות־תרבותיות; לדפוסים הקבועים ולמנגנון של הבעת דעה נועזת/אישית/מתקדמת, או ספקנית/סגפנית/מתחכמת, או פשוטה/בריאה/ישירה.


ד. לאחר שתי הבעות דעה או ביקורות – אתה יודע מי יאמר מה, מתי, איך ולמה. הכול ברור מן הפתיחה או מן הכותרת, אין צורך להמשיך הלאה. ברגע שאתה מתעניין בתעשיית תרגומים־מכתבים זו, אתה שותף, חלק מהמשחק, מתחשבים בך.

מחוץ לחדר הקטן נמצא העולם שאינו מבין במה מדובר; שאינו מפענח את הקשר שבין “הגנה על התרבות” ובין פעולת פרנסה ומכירה עצמית טעונת מתחים ותשישות; את הקשר שבין הבעת דעה אינטנסיבית ובלתי פוסקת על כל מטרה מזדמנת ובין ריפוי בעיסוק; את הקשר שבין הבל־הפה־התרבותי ובין הגנה עצמית נחשלת.

צריך לצאת מהחדר הקטן. צריך כוח. אין כוח. במקום כוח יש תירוצים כגון זו המציאות בכל העולם. או, הדברים מצטברים ונוצרת תרבות. או, כך מתפתחים קני מידה. או, זה מה שאני יודע לעשות – קח את זה או עזוב את זה.

אין כוח. אולי מחר. בינתיים, תן למילים ללכת במקומך.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 2.5.1975


טרמפים

א. ההיסטוריון של התרבות מכיר בחשיבותם של “הטרמפים התרבותיים” כאמצעי להבנת התקופה. ה“טרמפ” – בניגוד לקליקות המתארגנות לטווחים ארוכים ולהישגים מצטברים – הוא אחד משני אלה: אנשים הנצמדים זה לזה בכוח, לזמן קצר; או, זינוב באירוע תרבותי־חברתי והרעשה כללית סביבו, עד שעניין זה יורד מהכותרות. כל “אנשי התרבות” שותפים, פעילים או רדומים, בשיטת ה“טרמפ”. מתוך מאגר אנושי זה תמיד יימצא מי שייקח טרמפ על “הבימה”, על המוזיאון, על המחזה המקורי. תמיד יימצאו שניים (מחזאי ומבקר, אמן זועם ועיתונאי צעיר) שילכו יחדיו עד לפינה הקרובה. כך נוצרות שותפויות קצרות תרבותיות־חברתיות. לאחר זמן מתברר לשני הצדדים כי יצאו מנצלים ומנוצלים. השותפות התפרקה, עכשיו איש לנפשו, חזק יותר או פחות, לא משנה. חשוב רק דבר אחד: עבר זמן ואתה ממשיך לצוף. קצת תיעוב עצמי רק יזכך אותך. שותפות־הטרמפ היתה אינטרסנטית, האינטרס היה שקוף וכל ילד ראה אותו; אבל גם הילדים, בבוא זמנם, יתפסו טרמפים ואילו האינטרס בא על סיפוקו.

ה“טרמפ”, כמו הקליקה, הוא גם אחת מתמציות התרבות וגם שיקוף הריאות של אותה שעה תרבותית. בדוק מי אמר מה, ביוזמת עצמו ומטעמיו שלו על “הבימה”, למשל – והרי לפניך ריכוזם של הלכי הרוח, של חיתוך הדיבור ושל האימג' הכללי של אותה שעה. היום, לאחר כמחצית השנה מאז “תיק הבימה” (בחירת מנהל חדש וכו') – אתה קורא את העיתונות של אותם שבועיים בעיניים של אנתרופולוג או של סוציולוג ומגלה (בפעם המאה) שהעיתונות התרבותית היא חומר גלם היסטורי מצוין. אנשים הנחשבים כאן כ“אנשים רציניים” (כלומר, אלה העמידים בפני הרוטציה המהירה) כתבו מאמרים, מכתבים גלויים, השוו את בחירת מנהל התיאטרון לבחירת רמטכ“ל ואת “הבימה” לנשמת האומה. השפה וטכניקת הטיעון של מאמרים ומכתבים אלה הן חלק מ”תסמונת רעידת האדמה" שלאחר מלחמת יום כיפור, שהפכה לשבלונת ההתייחסות הישראלית הכללית. מין פאתוס פופולרי פלוס פאניקה פלוס סגידה לאליל המילולי החדש (“רעידת אדמה”) פלוס גבריות ישראלית חדשה הנושאת עיניה אל שינוי ערכים בסגנון צבאי, כולל הניסיון לשטיפת מוח באמצעות ההשוואה מנהל תיאטרון־רמטכ“ל. נוסח ישראלי חדש לענייני תרבות. לא עוד ההיסוס המוכר, ההסתגרות, הצניעות, בקשת המחסה – אלא עידן חדש, כלים חדשים, אסטרטגיה לשונית ודימויית מתואמת עם “רעידת האדמה”. התקיפות נובעת מהתקיפות של הרחוב באותה שעה, גם אם היעד נראה שונה (תיאטרון ולא שחיתות כלכלית). המאמרים והתגובות מצטרפים למין דוח ישראלי עני לאיזושהי אקדמיה עממית, המשקפת את סגנון הדיבור הרווח בתחומים האחרים. ההיסטוריון שימדוד את רמת הטיעון, את כמות השומן, את אנרגיית התוקפנות ואת מידת השאיפה של ה”רציני" להיות ברור, חד־משמעי ובריא – יפענח באותה הזדמנות את היגיון השפה של אותה תקופה, כפי שזה התבטא בהתקפות על משה דיין או על קבלני קו בר־לב. התיאטרון, בשעת פז זו, הוא ראי החיים.

הרבה דברים נראים מגוחכים יום לאחר יומם. הגיחוך גובר כאשר אתה יודע שבעצם ושלמעשה ושבדרך כלל לאיש לא אכפת ולא משנה מה שקורה עם “הבימה”. כלומר, ההתיישרות לפי סגנון הרחוב לא היתה אפילו תחבולה מחוכמת. התחבולה לא הועילה להסוות את השיקול המוטעה שבהפגנת התוקפנות ושבשיחוד הקורא בהשוואה לרמטכ"ל; וחשפה אותך כמי שאינו מזהה את קהלו הטבעי ואת כושרו להבחין בעובדה: שבין התוקפנות לבין הכוונות הטובות אתה לוקח טרמפ על “הבימה” למטרות שקל להבינן וגם להתייחס אליהן באהדה מסוימת – אם מכירים בצורך החיוני של אנשים מסוגך להזכיר שהם קיימים, בהזדמנויות הנראות להם מספיק מכובדות ומספיק גורליות.


ב. אתה מבקר בארכיון העיתון. לפני ארבע שנים הודפס ריאיון. עיתונאי צעיר לענייני תרבות ראיין אמן מפורסם. ריאיון מסוג אותם ראיונות בהם המראיין מתפקד כטייפרקורדר. היום, במבט לאחור, הכול כל כך מובן ושקוף. דבר אינו אמיתי. שני אנשים לוקחים טרמפ אחד על השני. איש ושיקוליו. איש כפי יכולתו. העיתונאי רוכב על האמן לכיוון מוגדר מאוד. האמן רוכב על העיתונאי למרחקים קצרים. כל מרחק קצר ומטרותיו. בסופו של כל מרחק קצר, עיתונאי צעיר חדש. כולם רוצים מקום תחת שמש התרבות. האמן נלחם בשִכחה. כי האמן חי לקראת שִכחתו. העיתונאי הצעיר שואף להיכנס לזיכרון. לזיכרון כלשהו, לזיכרון של קורא, של אמנים אחרים, של עיתונאים אחרים, לבוא בחשבון; למה שלא יהיה, רק שיהיה הקשר אחד אמנותי, אמן, תרבות. המצוקה ברורה כמו השאיפות. השאיפות נמוכות כמו ההישגים. ההישגים נצחיים כמו העיתון. התוצאה מבישה: היית טייפרקורדר או היית “אמן החודש”. מי שמבין בעסקי תרבות (הטורקים הצעירים או הזקנים) תפס אותך על חם ויתקשר איתך בשבוע הבא. מי שלא מבין – הבין שאתה עַיִר צעיר ושעוד נשמע ממך, כי ייתכן שתאריך ימים תחת שמי התרבות. תהיה כתב, עורך, מבקר. תהיה “סופרנו”; לאנשים כמוך יש עבודה, מה גם שאתה כבר כאן. ראיינת את “אמן החודש”. הוא היה גדול, אמיתי, הוא קילל, הוא בכה, הוא מלא אהבה למה שלא יהיה עוד, הוא לא יחזור לכאן עד שהפקידות והמִנהל יתקנו את מידותיהם, עד שהלבנטיניות תתנדף. אתה “רשמת מפיו”. מי שקרא את הריאיון, ראה את שמך והבין שאתה קיים.


ג. איש לוקח טרמפ על רעהו. לפעמים “הבימה” היא רעהו, לפעמים המוזיאון, לפעמים שטראוס וואגנר. שמות נקשרים לשעה קלה. אם זהו מוסד, הרי שהוא עומד על מקומו ואליו נקשרים שמות שונים בהזדמנויות שונות ומטעמים שונים. אם זהו אדם/אמן, הרי שהוא זז וזזים סביבו והוא זז סביב הזזים. האמן מחפש את המראיין הצעיר, היודע בדיוק מה שהוא עושה. המראיין הצעיר הוא בעל חיים מחושב, המנצל את תנאי השטח. בשטח מסתובב האמן המוכן לקבל ולתת כתף לשעה קלה. מכתף לכתף נוצר משהו הנדמה כפעילות תרבותית, כנוכחות או כעובדה. עם השנים מתברר, שהאחד חי אך ורק בתודעתו של השני ובתוך מערכת יחסים כוזבת. מחוץ למערכת זו דבר לא קורה ודבר לא נרשם. עיתון הפועלים השמאלני מראיין את פרופסור ליבוביץ' כדי לנגח את “גוש אמונים”. ואילו הפרופסור מתראיין, כי הוא מתראיין. מי שחושב שזהו דיאלוג תרבותי – הוא רק הפרא התמים הקורא לראשונה בחייו עיתון, או התם שהכול לוקחים את הטעייתו בחשבון. ההנחה של המראיין הצעיר היא שבעוד מספר שנים תישכחנה הנסיבות ותישכח השותפות ותישאר רק העובדה שהזמן עבר ואתה כאן, באותו ערוץ. ההנחה של מראייני ליבוביץ' היא שאין ביניהם דבר אמיתי משותף – מלבד הטרמפ. ההנחה של מגִני “הבימה” היא שאיזשהו חשב־תרבותי רושם להם נקודות ושמבחינת אלה שבאמת “בעניינים” – הם בעצם מיותרים; אך מבחינת ההיסטוריה של התרבות המקומית הם אינם מיותרים, כי “מישהו הרי צריך לעשות את העבודה”.

הטרמפים מצליחים להחיות את “התרבות” משבת לשבת בעיתונים ומשנה לשנה באיזשהו מרחב מחיה בזוי ולא מדויק, מוקף אדישות וחוסר חשיבות. אני לא יכול לקרוא על אירוע תרבותי הנדמה כבעל חשיבות כלל־חברתית וזוכה לטיפול שכזה – מבלי לחשוב על ה“טרמפ” כמושג הפעיל והמייצג ביותר בתרבותנו. הוא קשור, בעיני, לכל מינוי, לכל גינוי, לכל תוקפנות, לכל כיבוד, לכל אות המודפסת בעסקי תרבות־חברה אלה. זו, כמובן, נקודת תצפית נמוכה, מכמה וכמה בחינות. אך הנמיכות מאפשרת הצצה בגובה הפנים והמבט של דברים נמוכים. ובגובה זה הדברים נראים פחות נלעגים, יותר אנושיים, יותר טבעיים, לפחות מבחינת קרקע צמיחתם ואופן גידולם. הם בגובה פני הסביבה, או בגובה פני תחומי החיים האחרים: נעימת המרי והקשיות סביב “הבימה” מתיישרות לפי אלה של תנועות המחאה; האמן לפי הבדרן; האמן הזועם לפי עוצמת “רעידת האדמה”; המכתמים של ליבוביץ' יורשים את אלה של דיין. העיסוקים והעסקנים התרבותיים (כלומר, כל מי שמוכן להשתטות ברבים לעתים מזומנות), בגובה הזה, כל כך חביבים ומצחיקים עד שיהיה זה רק הוגן להבטיח להם שהחברה תכיר לעד בזכות קיומם.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 3.10.75


צמוד לדולר

דבר ראשון בבוקר מדור המניות. דור הבנים מחובר לדור הגולה. עם ישראל חי צמוד לדולר. סוחרי סדקית עוקבים אחר מחירי סחורות בבורסה של לונדון. מחיר פתיחה, מחיר סגירה, גבוה, נמוך, שינוי, בשבוע, משתתפים. חתן וכלה הכניסו את הכול בצמודים. עתיד החרסינה הירוקה שלהם תלוי בהודעות של זנבר ושל מן. כותרת בעיתון היומי: “הפרסים ממשיכים לקנות”. אם כמעט כל דבר הוא היום ראי למצבנו הביטחוני והכלכלי – הרי ש“הפרסים ממשיכים לקנות” הוא ראש פרק בתנ“ך הישראלי החדש הנכתב למעשה מדי יום. ויבוא הפרסי תל אביבה וירא את המקום כי טוב הוא וזול הוא ויקן את חנויותיו ואת קומותיו ואת אדמתו ויפרח כתמר. רק הסגנון שונה, פחות תנ”כי: כמה כסף? וי שטייט דער דעלאר? פיק הברכיים הישראלי בבוקר הוא אמריקני. בחורה ניו יורקית, בבוקר, פה לא שטוף, זוחלת לעיתון למדור המניות, הקפה על הגז, הידיים רועדות, הולי שיט, היא אומרת, הולי שיט, יו קאנט ביט איט.

איך הקקאו שלך, אדון הופמן? אני עובר על המניות שלי. כבלים מתאוששת. השם כבלים זורח לעיני מתוך העיתון. המילה שטה על פני העמוד ומתחברת לפרסים. הפרסים בכבלים. “הפרסים בכבלים ממשיכים לקנות”. כאשר יענו אותם כן ירבו וכן יפרוצו, כנראה. “הפרסים בכבלים” כמו שם של סרט, קו־פרודוקציה פרסית־ישראלית־איטלקית. אטילה מלך ההונים ממליץ על מניות הכשרת היישוב. עוד אבנך ונבנית בתולת בת־פרס, עוד יעמדו מניות מטעי־הדרייך על 120 נקודות. מכיוון שאני צמוד לכבלים, אני יודע מהו מחיר הקקאו. הוא עלה בצורה חדה, למרות שהנתונים שפורסמו בשבוע שעבר מורים על ירידת הצריכה בארצות הברית ובאנגליה. כשהקקאו עולה – הנחושת יורדת. הנחושת היתה צריכה לרדת יותר, לולא החלשת הלירה שטרלינג וקניות מצד גורמים ספקולטיביים. אני אוהב את הסגנון הלקוני והמתומצת הזה: “גורמים ספקולטיביים”. מערכת לשונית שלמה, שמאחורי המערכת המקובלת. ככל ששוק המניות פופולרי יותר, השפה המחתרתית נעשית מקובלת יותר. איך הקקאו שלך, אדון הופמן? – כל זמן שהפרסים קונים, אני יושן בשקט, אדון כהן. האם אתה גורם ספקולטיבי, אדון הופמן? אני, אדון כהן, צמוד לפרסים.

זו נקודת המוצא: סוחר יווני שווה שלושה סוחרים יהודים וסוחר פרסי שווה שני סוחרים יוונים. אם פרסים קנו, בימים אלה ממש: “ארבע חנויות, בשטח כולל של 375 מ”ר ברוטו, במרכז כלל בירושלים; ושילמו 12,000 ל“י למטר רבוע, או 4.5 מיליון לירות בסך הכול – הרי שעסקה זו ראויה לציון משני טעמים: ראשית, זוהי אחת מהשקעות־החוץ בנדל”ן הבודדות בתקופה האחרונה, בפרט כשמדובר הוא במשקיעים פרסים…"

אין ספק, הפרסי הוא האיש בעל התכונות.

כי היינו בזבזנים עד מאוד עם חי לקראת הפיחות הבא. אדון הופמן אומר: פברואר הקרוב. אדון כהן אומר: ינואר. אומה שלמה תולה עיניה בעיניהם של רבינוביץ‘, זנבר ומן. כל ריצוד, עווית, חצי חיוך מלמדים משהו. התצלום של רבינוביץ’ על מרפסת ביתי מחכה לאנשי ההסתדרות, ראשו שמוט על זרועותיו המפוזרות על מעקה המרפסת – מובן גם למשקיע קטן במניות כבלים שכמוני. ה“ה הופמן וכהן (שמות מייצגים, כמובן) לא צריכים את התצלום כדי לדעת אם צריך לעבור ל”שחור" או לא.

מילה אחת של זנבר גורמת לתזוזה תת־קרקעית עצומה. החיים אינם כשהיו. מטבעות זהב ומדליות זהב נודדות מארצות הברית לישראל ובחזרה. המטבעות נסחרות בדולרים, הדולרים קונים את אזור החולות של חולון ב־130 לירות למ“ר. בסביון, מגלה כתבנו, אזלו האדמות וברקע שירים ישנים,…”כי היינו בזבזנים עד מאוד"… חברה אחת קרויה “אדמות ישראל” ואחרת קרויה “אדמות זהב” וכולם, מגלה כתבנו, מחכים לימים טובים.

מחר תזרח השמש, מחר אמכור את כבלים ואקנה אדמה באזור החולות של חולון, כי העתיד לא יפסח על חולון, המקום בעל התכונות.

האיחוד הגדול אני קורא את המדור הכלכלי, כי אני וולטר מיטי בעל החלומות הישראלי. אני החברה הקנדית לבירה ואני לא נואש מכוונתי לרכוש את קונצרן הבירה הישראלי של משפחת רובינסון. אקנה אותו ואעביר אותו לאזור החולות של חולון. אני אהיה האיש שהביא את הבירה לחולון. מבחינתי העסקה גמורה. אני החברה הגרמנית ואני אפתח את המרינה של תל אביב בעזרת הפרסים שיקנו ממני במטבעות בן־גוריון־זהב את מפעל הבירה בחולון. לפועלי המפעל אמכור את זכויותי להקמת מפעל־בירה־מאושר בנצרת עילית, לא לפני שהם יקנו שם אדמות לא־ חקלאיות.

אני קורא את המדור הכלכלי, כי אני רוצה לדעת איפה אני חי ולמה קורה מה. המדור הכלכלי הוא הפרשן הפוליטי שלי. אם לילינבלום אינו מאמין בהסכם הביניים, למה שאאמין אני. איש עוד לא הכחיש את קול־לילינבלום לאומה, הקול שאינו רק קול אלא גם ידיד. קול לילינבלום קורא אלי ממעמקי אדמות חולון, מקובות פרנקפורט, מכספות הבנקים. קול לילינבלום הוא הקול בעל התכונות.

אני קורא את המדור הכלכלי בציפייה להודעה על האיחוד הגדול: לילינבלום והפרסים. הם יכניעו סופית את הממשלה; הם יביאו את השלום; הם יעשו כאן קולנוע; הם יחליטו להקים אנדרטאות לעצמם; הם ישקמו את ההיסטוריה ויציבו אותנו במרחב; הם יחשפו למכירה את האדמות שמתחת לאדמות סביון שאזלו; הם יקצרו את התהליך וינפיקו מטבעות לילינבלום עצמאיות; יחזירו את האמון במשק, בלירה שטרלינג, בצדקתנו הלאומית, במילה הכתובה. אזרח לילינבלום יהיה חבר גא במשפחת העמים.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 17.10.75


קורא יקר

קורא יקר,

לפניך גיליון ראשון של “מושג”, שהוא ניסיון ליצירת עיתונאות שעניינה המוצהר תרבות ואמנות – במתכונת של ירחון וביומרת־יסוד להתערב ולהשפיע, לצד תפקיד של כלי אינפורמטיבי יעיל.

להופעתו של “מושג” ישנה חשיבות, שאווירת הצמצומים הנוכחית מדגישה אותה. זו החשיבות שבמתן אשראי לפעילויות כאילו “בלתי רווחיות”, שאינן נותנות פירות מיידיים. עצם הרעיון של מוסד ציבורי־ממלכתי להוציא לאור את “מושג” הוא קידום שלב בסולם העדיפויות הישראלי של התחום, הדחוי למדי, הקרוי: תרבות ואמנות.

אין ספק שהצלחתו ורמתו של “מושג” לא יהוו שיקוף של מעמדן ומשקלן של “התרבות והאמנות”. “מושג” אינו מתיימר לייצגן, כי הן אינן ניתנות לייצוג בלעדי על ידי גוף אחד. “מושג” מתכוון להיכנס ל“תמונה” כניסה משלו, באמצעות הצגת תהליכים, תופעות, סיכומים ותעודות – תוך מאמץ אינטנסיבי לצאת ממעגל “משפחות” הקהילייה האמנותית המקצועית ולהגיע למעגלים חברתיים נוספים. חשיבותם הלא מעורערת של כתבי עת ומוספים קיימים מוגבלת משהו, לדעתנו, על ידי תפוצה נמוכה. “מושג” מכיר בערך התפוצה כקנה מידה לעניין ולנוכחות, ולא רק כקנה מידה מסחרי. בתקופה המוגדרת כ“עידן הפרסומת והאינפורמציה” יהיה זה כמעט לא טבעי להתעלם מכך ולא להפעיל עיתונות שעניינה תרבות ואמנות, לפי תפיסה עיתונאית־אינפורמטיבית בכלים קלים, בשפה שווה לכל נפש ובהרחבה חילונית של הערכים “תרבות ואמנות”.

“מושג” מתייחס ל“תרבות ואמנות” כמושגי עבודה שוטפת. התייחסות שאינה מפחיתה מ“יראת הכבוד” ומאידך שומרת מפני נפיחות ומאפשרת “עבודה” בקלות משחררת ובריאה.

השיקול המנחה את “מושג” הוא אפוא עיתונאי־פופולרי, נקי מיומרות מיסיונריות.

“מושג” לא נולד עם מקל מחנכים בפיו והוא מבקש ליצור מעין שותפות עם קוראיו, הבנויה על ענייניות ועל צורך זהה.

“מושג” מרשה לעצמו שני דברים. האחד, לדלג על התייחסויות והגדרות כ“ממסד”, “תלוי” ו“בלתי תלוי”. האחר, להצהיר שאינו “אוונגרד”, אם כי מרצו מוקדש, בין היתר, להצגת פנים חדשות וסגנונות, שאינם מקובלים על הרוב.

כמה הערות על המדורים ועל אחדות מן הרשימות בגיליון זה:

* * ששת העמודים המרכזיים (45 – 50), המוקדשים הפעם לאמן מנשה קדישמן, יוקדשו בקביעות לאמן ישראלי, אשר יגיש על פניהם תצהיר אישי או הצעה/הצעות או סיכום של עבודותיו. “מושג” רואה בזאת אחת הדרכים לבלום את סכנת השִכחה המאיימת על היצירה הפלסטית בישראל, שאינה מתועדת כראוי, אם בכלל.

* הערות על פיסול בנוף (עמ' 66 – 69) בגיליון זה כותב הפסל יחיאל שמי; תצלומי עבודותיו כלולים בתערוכה “פיסול בנוף” שאורגנה על ידי “עיצוב” (המדור לאמנויות פלסטיות שליד האגודה לקידום אמנות לעם).

“הערות על…” של יוצרים בתחומים השונים יפורסמו ב“מושג” ובדרך כלל ללא צמידות מחייבת לאירוע. “הערות על…” יספק אפוא גם את הצורך של “מבט לאחור” לאותם יוצרים על יצירותיהם.

* * המסמך (עמ' 32 – 34) המוגש בגיליון זה הִנו שיחת שחזור של קבוצת חיילים, שבמלחמת יום כיפור השתתפו במסע הצלה ואסון בחרמון הסורי. הקשר של מסמך זה ל“מושג” הוא קשר של אותנטיות ושל איכות הנקלטת בפוקוס רחב הרבה יותר מן המסגרת המצומצמת שאליה כוון (חוברת זיכרון).

* * שיפוט מהיר (עמ' 64 – 65) הוא מדריך מסווג של הצגות, מופעים, ספרים, תערוכות וכו'. זהו מדור מערכתי, הנכתב על ידי משתתפי ומערכת “מושג”, לפי תחומי ההתעניינות וההתמחות. המדור קונה את חירותו מלחצים ומהתחשבויות אישיות במחיר, הכבד יחסית, של צבירת אמון אטית למדריך ביקורתי בלתי חתום.

* * צילום (עמ' 42 – 44). “מושג” מקבל על עצמו, החל מגיליון זה, להכיר לקורא את הצילום כאמנות. ברשימה הפותחת, הפעם, ההתפתחות שחלה בשדה זה, שבמרוצתה הפך הצילום מתחביב “מתפוצץ” לאמנות אנינה.

* * פנקס ישראלי (עמ' 75) יהיה אכסניה לתגובות על תופעות שונות, עקרוניות או שוליות, בחיי התרבות והאמנות בארץ.

“מושג” אינו נחלק בשווה בין התחומים השונים. הגיליון הראשון “נוטה על צדו” לציור ולפיסול. גיליון שני נוטה למוזיקה. הכול לפי הנסיבות ולפי הצורך הפנימי. “מושג” עשוי להופיע מדי פעם בפעם במתכונת של 76 עמודים. מערכת “מושג” מחכה לתגובתך, להערותיך ולהצעותיך.

שלך

המערכת

מושג, גיליון מס' 1, אפריל 1975


קורא יקר

קורא יקר,

בעמוד מס' 2 תמצא את דבר המו“ל (האגודה לקידום אמנות לעם) בניסוחו של יו”ר האגודה, ד"ר מכמן־מלקמן, המודיע על סיום הופעת “מושג” במסגרת “אמנות לעם” תוך פירוט הנסיבות והבעת צער. “אמנות לעם” תסדיר, תוך פרק זמן קצר, את החזרת החלק היחסי של דמי המנוי השנתי, ויש דואג להסדרה עניינית של עסקי המנהלה של “מושג”.

מערכת “מושג” מעריכה את הודעת היו"ר כערכה, ומוצאת חובה נעימה להודות לאגודת “אמנות לעם” על יחסי העבודה המתוקנים ששררו בין המערכת לבין האגודה, שנקטה בדרך כלל מעורבות מתונה ודיסקרטית בעניינים של תוכן ושל כיוון הירחון.

מערכת “מושג” אינה שותפה להחלטת האגודה ובוודאי אינה מכירה בתוקפם, בהגיונם ובבריאותם התרבותית של נימוקי ההחלטה לסגור את “מושג”. אין לנו כמעט ברירה אלא לחזור על כמה אמיתות ידועות:

1. ירחון לתרבות ולאמנות במתכונת “מושג” אינו יכול להיות רווחי בישראל.

2. החברה הישראלית חסונה דיה כדי לשאת בהוצאה הכספית של ירחון לתרבות ולאמנות.

3. “מושג” היה הירחון היחיד בישראל לתרבות ולאמנות ומילא תפקיד מיוחד משלו.

4. האנשים המופקדים במשרד החינוך והתרבות, במועצה לתרבות ובמוסדות אחרים על “נושא” התרבות חייבים היו להבטיח המשך הופעת “מושג”.

5. אין לצפות, במציאות הישראלית, לעזרת מתנדבים או גופים פרטיים. לחברה הישראלית גופים רשמיים המופקדים על “התרבות” והם החייבים לספק שירות זה.

6. הוצאת “מושג” אינה יכולה להיות מותנית בהכנסותיו הכספיות, כבר כעבור שנת חיים אחת; מה גם של“מושג” היתה תפוצה גבוהה בקנה מידה ישראלי.

7. השיטה של קטילת גופים תרבותיים קודם שהספיקו לצמוח או תוך כדי צמיחתם – היא שיטה פסולה, אנטי־תרבותית והיסטרית.

8. האנשים המופקדים על “התרבות” חייבים היו לנהל מאבק קשה ובלתי מתפשר נגד קיצוץ תקציב התרבות והאמנות. מאבק זה הוא אחת ההצדקות העיקריות לעצם נשיאתם בתפקידם הציבורי. זהו המאבק על סולם העדיפויות הערכי של החברה הישראלית.

9. סגירת “מושג” היא תחילתה של מפולת בשטח זה ותעודת עניות אישית לכל אחד מן המעורבים, שלא השכיל לשחק את המשחק הישראלי של כוח־מול־כוח.

10. התרבות והאמנות כפי שהן מתבטאות במפעלים כגון מוזיאונים, תזמורות, תיאטראות או כתבי עת – אינן יכולות שלא להיות מסובסדות בישראל, הטוענת לדימוי תרבותי.

11. התרבות והאמנות המסובסדות הן חלק מהותי מהתנאים הסוציאליים להם זכאי האזרח הישראלי.

אין קושי להרחיב ולפרט נקודות אלה ואחרות, אך העניין בכך מוגבל. מערכת “מושג” אינה רואה בהזדמנות מצערת זו את שעתה “לסגור” חשבונות או לנסח תצהירים. עובדה אחת שרירה: אגודת “אמנות לעם” מסיימת קשריה עם “מושג”, שאינו יכול, ככל הנראה, לשאת עצמו בלעדיה. האפשרות שגוף אחר יוציא את “מושג” קיימת, אם כי מסופקת ביותר, והודעת “אמנות לעם” (שאיתה ועם הנמקותיה הספציפיות אין לנו עניין להתפלמס) סוגרת את פרק “מושג”. וכך, במעמד צד אחד בלבד, נסגר תיק תרבות (“מושג” 1975 – 1976) נוסף.

עם זאת, יש להתייחס לטיעון אחד, שחזר ועלה: מחשבה בלתי סבירה היא זו המבקשת או שביקשה ש“מושג” יהיה מוצר שווה־לכל־נפש או שינחל הצלחה גם בעיר וגם בכפר, גם בתל אביב וגם בעיירת פיתוח. ל“מושג” היו אמנם מנויים רבים במקומות ובאזורים שמחוץ למרכזים הגדולים, אך מעולם לא נראה למערכת כי הנחלת האל“ף־בי”ת היא מתפקידה. הירחון נועד לציבור והגיע אל ציבור בעל סל מזונות תרבותי מסוים. אכזבה מן העובדה ש“מושג” לא היה נפוץ במיוחד באזורים מסוימים, היא יותר אכזבה מאזורים אלה ומן השיטה בכלל מאשר מ“מושג”. ובלתי סביר לבוא איתנו חשבון על מציאות דברים שלא אנחנו יצרנו אותה ושכולנו חלק ממנה ושאחדים מאיתנו אחראים לה יותר מאחרים.

העובדה הבסיסית, המסורתית והאופיינית לישראל היא שלאיש בעצם לא אכפת יותר מדי. יסגרו – יסגרו, אני את עורי הצלתי. הסביבה התרבותית שלנו מפולגת ומסוכסכת והיא אינה מזהה את האינטרס הקיבוצי האמיתי שלה, וודאי שאינה מזהה את האיומים המתקדרים מעליה. לסגירת “מושג” תהיה, ככל הנראה, השלכה על עתיד כתבי עת אחרים, תיאטראות, פעילויות וגופים תרבותיים נוספים.

מערכת “מושג” נפרדת אפוא מן הקוראים, המנויים, הכותבים ומכל אלה שליוו את הירחון עד כאן.

שלך

מערכת “מושג”

מושג, גיליון מס' 13, אוגוסט 1976


המלל האווילי המתוק הזה

לפעמים, בדרך כלל בשעות הערב, יוצא מן המקלט איזה מלל מתמשך. מישהו מספר על משהו שקרה לו, או מציג תיאוריה על אודות נפש האדם, או מתאר את זריחת החמה. אתה מקשיב למלל, התִפלות מצטרפת לטיפשות הקלה, הטיפשות לאווילות הגמורה, אבל יש קסם מסוים בתופעת האדם המדבר אל תוך מיקרופון בחדר אטום, ובאדם המדבר בכלל. לתפלות יש מתיקות משלה, ותמיד קיים סיכוי שלעולם אינו מתגשם. הסיכוי שאיזושהי אִבחת שיגעון תקרע את המלל, שהמדבר יצהיר איזו הצהרה לא־צפויה, שהוא יצחק צחוק שבור, היסטרי, לא־רדיופוני לתוך המכשיר, שהוא יודיע שהוא משתגע, שיבקש עזרה.

כיוון שהתחלת להקשיב, אתה ממשיך. לאות עוטפת את אוזנך, אבל האדם המדבר מרתק אותך. אולי זו העובדה שהוא בכלל מסוגל לדבר, שאתה בכלל מסוגל להקשיב, שיש בכלל איזשהו ביקוש לדברים שהוא אומר. כמות מסוימת של דיבורים מבקשת להשתחרר לחלל, ומישהו עושה בשבילך את העבודה. גם מהקיטש הדוחה ביותר אינך יכול להסיר את מבטך. ייתכן שכבר בקיץ הזה יחודשו ערבי הראיונות.


תן 2000 מילה על מי שלא יהיה

מישהו, מי שלא יהיה, מת היום לפני עשר שנים, או לפני מאה שנה. אפשר לנסוח אותו ב־2000 מילה. הוא היה צייר, מוזיקאי, גיבור, משהו שמצדיק 2000 מילה במוסף של שבת. תמיד יימצא מישהו שיתיישב לקרוא את זה, כמו שיימצא מישהו שיגיד שטוב שנותנים חומר כזה בעיתון, כי זה תרבותי, או כי זה לפחות לא הורס לאנשים את השבת, כמו שהורסות כל החדשות והנבואות השחורות. 2000 המילה צריכות להתחלק לשלושה חלקים. מבוא – כלומר, פתיחה כללית המבכה את הזיכרון הקצר של דור שאינו זוכר את אבותיו הרוחניים או המדיניים. אם השתמשת בפתיחה זו בשבוע שעבר, נסה פתיחה אחרת. נסה את פתיחת־המתח, נוסח: “צ’ייקובסקי, בועלן של אלף וינאיות עליזות, לא ידע בחייו רגע אחד של אושר…” אם בפתיחה זו השתמשת בשבוע שעבר, נסה את פתיחת־הגאונות, נוסח: “מוצרט בן השנה הודה לקהל המשתאה, שהריע בעומדו על רגליו… אז כיסה את עיני הוריו… העתיד החל להיראות מבטיח יותר…”

גוף המאמר – כאן יבוא סיכום של המצוי בכמה ספרי עזר, אנציקלופדיות שימושיות. סיכום המתובל בנופך אישי; כלומר, באמירות כלליות ההולמות כל לוויה, ובאנחות שבר עמוקות ההולמות כל נושא תרבותי, ובהבעות־ספר עליזות המעידות עליך שאתה נבון מכדי להעמיד סימני קריאה בסוף משפט.

סיום המאמר – הסיום מחייב אותך לקחת בחשבון את האפשרות שקורא כלשהו הגיע לסיום, על כן רפד את מוחו באיזו מחמאה שתצדיק ותחבב עליו את מאמציו, משהו בנוסח: “אכן, מעטים יודעים שזהו דיוקנו האמיתי של הסופר בעל החזות המהודרת…” לכל פתיחה תמצא קורא משלה, ולכל נפטר תמצא צידוק בן 2000 מילה; ואת העובדה שגם אתה צריך לחיות ממשהו, אתה פטור מלהוכיח.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 9.4.76


טלוויזיה ברחוב הראשי (מתוך מקבץ תל אביבי)

אתה לא תמצא את זה באף בירה מערבית מוכרת. אם כן, אז סליחה. אנשים עומדים בערב, ברחוב, מול חלון או סלון־הטלוויזיות שברחוב הראשי, וצופים בשידורים: זה הסוד שלי, מה זה ואיך, מבט, מחפשים את המטמון, פסוקו של יום, עד הסוף, עבודת מחקר לסוציולוג, או לפסיכולוג צעיר.

בהתחלה אתה חושב שקרה משהו מיוחד ומצטרף לצופים. תוך דקה מתברר ששום דבר מיוחד לא קרה, אלא אם כן השידורים הרגילים הם משהו מיוחד. עוד נמצא את תמונת רחוב זו בשיר תל אביבי, וכך נזהה את השיר כתל אביבי, כי רק כאן זה קורה. אולי זה קורה גם בירושלים ובחיפה, אבל שם הרי באמת אין מה לעשות בערב.

אתה מסתכל על האנשים המסתכלים בטלוויזיה דרך חלון הראווה, ואתה רואה שהם נראים בסדר גמור – ראש, כובע, שתי רגליים, מכנסיים, ידיים. מעשנים, צוחקים, בוכים. באמת, רגיל ובסדר גמור. ייתכן שיש להם בבית טלוויזיה, אבל יש כמה הבדלים בין זו שברחוב לבין זו שבבית – וההבדל המכריע, אותו אתה מגלה כעבור דקה נוספת, הוא זה שטלוויזיית־הרחוב היא טלוויזיה ללא קול. בגלל חלון הראווה, אין שומעים את חיים יבין, ורק רואים את התמונה. אני לא רוצה לבנות תיאוריות סביב זה, אבל בטוח שיש בזה משהו.

יכול להיות שזהו המרד האחרון של האדם בטכנולוגיה. הוא מקבל את התמונה ומסרב לקבל את הקול. יכול להיות, אך מסובך מדי. אם יש למישהו תיאוריה יותר פשוטה ומעשית נשמח לפרסם אותה במדור “מאורעות ופלאים בעולם הגדול”.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 30.7.76


“סקרו” את המוסר (מתוך מקבץ ניו יורקי)

בניו יורק בלבד יוצאים לאור לפחות מאתיים עיתונים, שבועונים, דו־שבועונים וירחונים. המילה המודפסת עדיין בחיים כאן, וככל שמרשל מקלוהן נשמע סביר יותר, כך תחזיתו על מות המילה המודפסת, מוכחשת יותר. אנשים מבקשים הוכחה לקיומם, להיותם בחיים. המילה המודפסת היא אחת ההוכחות. אתה כותב, סימן שאתה קיים. אתה קורא, סימן שאתה קיים. אתה קורא על עצמך, סימן שיש עצמך. אתה כותב על עצמך, סימן שיש עצמך. העיתונים הגדולים אינם מכסים את כל השטח. ה“ניו יורק טיימס” מזה וה“וילג' וויס” מזה, משאירים שוליים רחבים. כאן, בשוליים האלה, יש פעילות, יש אנשים, אנרגיה, חיים המבקשים להיות מכוסים במילים. והמבקשים להודיע על קיומם באמצעות המילה המודפסת. עד שה“ניו יורק טיימס”, למשל, יתפנה להקדיש להם מילה מודפסת, הם יכולים למות מחוסר תשומת לב. וכך יוצא כאן כתב עת להומואים מאת הומואים, או כתב עת לקולנוענים מאת קולנוענים, או כתב עת לאנשי קראטה.

“סקרו” הוא עיתון של איש אחד, אל גולדסטיין, העיתון מוקדש למין, למלחמה בעד מין חופשי, משוחרר, לא מצונזר. אל גולדסטיין מאמין שאם EAT יכול להופיע כמודעה בעיתונות הלגיטימית, אז גם SCREW יכול – כי שתיהן פעולות פיזיות טבעיות לגמרי, וכי שתיהן מוסריות ולגיטימיות באותה מידה. אבל, כידוע SCREW לא מופיע בעיתונות. ולגולדסטיין יש, “סקרו” משלו. זהו עיתון מין המצוי מעבר לפרסומים נוסח ה“פלייבוי”, למשל, “סקרו” מספק את החומר עצמו, וקורא לילד בשמו. תוכן העניינים של גיליון מס' 393: כל מה שתמיד רצית לדעת על מין, והפעם על פטמות; מחקר על הג’יגוליס בקאן; ריאיון עם הפורנוגרפית הלונדונית היפה טופי אוואנס; גבר בן 40 מספר על טיפול ראשון בחייו “בלי ידיים”. קשה לתרגם את השפה הזאת, אבל קל לתפוס את הפרינציפ. הכול מוגש שם על הצלחת, בלי איסור ובלי יער. מה שאתה רואה, זה מה שאתה קונה, ומה שאתה קונה, זה מה שאתה אוכל.

אנשים מעוניינים בחומר הזה וקונים אותו, האמא היהודייה הטובה של גולדסטיין לא מממנת את “סקרו” מחסכונותיה. גם המועצה לתרבות ולאמנות לא. מחיר גיליון דולר אחד, וזה הרבה בשביל עיתון המודפס על נייר עיתון, ללא הדפסות צבע. אבל, ככל הנראה, זה לא יותר מדי בשביל האנשים המוצאים ב“סקרו” את מה שאינם מחפשים ב“ניוזוויק”, למשל.

כשג’ימי קארטר הצהיר על מחשבות מין, הזדעזעה אמריקה הלבנה הטובה והמוסרית. עורך דין מאוקלהומה הצהיר שהוא לא מסוגל לבחור לנשיא אדם בעל מחשבות אנטי־אמריקניות שכאלה. וגברת מאיווה אמרה, בשידור רדיו: היום הוא מסוגל לבגוד באשתו, ומחר בכל אמריקה, באדם כזה לא אבחר לנשיא. בחברה בעלת תקן מוסרי רשמי מיושן־צבוע, “סקרו” ממלא תפקיד מסוים. הוא אינו קול האמת. כי הוא לא מספיק בנאלי. הוא אינו קול התבונה, כי הוא אינו. הוא תזכורת קבועה ועקשנית, די משעממת, לכך שקיים מין אחר, ושקיימים מושגי־מין שונים מאלה של ה“ניו יורק טיימס” ומאלה של עורך הדין והגברת הנ"ל.

“סקרו” נראה כאגו־טריפ של איש אחד, “סקרו” יושב בנוף המקומי בטבעיות. כל ילד יכול לגשת לקיוסק ולקנות אותו; וכל ילד יכול שלא לקנות אותו, אלא לקום ולפתוח לעצמו “סקרו” משלו. אין בניו יורק צורך ברישיון כדי להדפיס עיתון. יש צורך רק בצורך, ו“סקרו” מוכיח שיש צורך.


עיר על ערוץ אחד (מתוך מקבץ ניו יורקי)

עכשיו כבר יודעים מי הנשיא. לא פורד ולא קארטר יחליפו את EAT ב־ THINK או יאסרו באופן משמעותי נשיאת נשק פרטי ברישיון, והעיר עדיין תבקש שיפוט־מהיר ונקמה. גם פורד וגם קארטר מבינים שהזכות לנשק פרטי (באמצעותו מבוצעים, לעתים קרובות, מעשי פשע) היא, בעיקרון, זכות הפרט כמו הזכות להגנה משפטית. בינתיים אנחנו יושבים בצ’לסי־הוטל וצופים בסיבובים האחרונים של פורד־קארטר, את פורד משחק פורד, ואת קארטר משחק קארטר, וכל מי שחושב עצמו למבין במשחק הפוליטיקה תקשורת הזה, יודע לומר שאלה דמויות־בובות וכו' וכו'.

בצ’לסי־הוטל שלוש מאות חדר, בכל חדר מכשיר טלוויזיה, הדלוק עשרים שעות ביממה, מחר תקרה תקלה כל הטלוויזיות יקרינו רק על ערוץ אחד (מתוך שלושה־עשר הערוצים של ניו יורק). כל האנשים יסתכלו באותו ערוץ, יצחקו ביחד, ייבבו ביחד, ישתוממו ביחד, ישתעממו ביחד, באותה דקה, באותה שנייה. ייגשו למקרר ביחד, לאמבטיה, לאסלה, יחזרו לכיסא ביחד. במשך עשרים וארבע שעות יאבד הקשר עם הערוצים האחרים, המערכת תשותק. פורד וקארטר ידברו אל מסכים מתים, באותה שנייה, מול אותה תמונה על המסך, מתוך אותם מניעים ובאותו אופן יירצחו עשרה אנשים שונים, ייזרע זרע לעשרה תינוקות חדשים.

הצ’לסי־הוטל יעבור תוך דקה לשנת 2000. הגפיים של הצופים יתנוונו בתוך עשרים וארבע שעות. מהצופה יישארו רק מוח וזוג עיניים שישדרו תמונות למוח. הערוץ האחד ישדר הוראות: כיצד תניע את גופך המנוון אל האמבטיה; כיצד תרגיע את עיניך, הדבר היחיד הזז בגופך, והמחובר בקשר אלקטרוני לקופסת הטלוויזיה; כיצד תניח את ראשך הביצתי הענק על כתפך המנוונת; כיצד תרגיע את הכאב בכפות הרגליים שפעם היו לך; כיצד תקרין במוחך תמונות מן העבר האזרחי או המשפחתי שלך.

תוך עשרים וארבע שעות יסתגלו המפעילים של הערוץ האחד למצב החדש. בצ’לסי־הוטל יֵשבו שלוש מאות ראשים ביצתיים מול ערוץ אחד שיקרין תוכניות דוקומנטריות על מלחמת העולם השלישית, על תקופת הרוטרבול, על תקופת הפלסטיק בה אנשים עוד עסקו במין וכתבו שירה. איש לא ידע מי היה הנשיא בין השנים 1976 – 1980, התקלה האלקטרונית שרפה את זיכרון השנים האלה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 5.11.76


נאום הגבר

גרי גילמור, הנידון למוות בירייה, מציג בחסות הטלוויזיה האמריקנית את הדרמה החזקה ביותר של לפחות העשור הנוכחי. הטלוויזיה הישראלית הקרינה קטע קצר בו מופיע הנידון למוות בפני ועדה שיפוטית ודורש את הוצאתו להורג. הקטע הקצר נראה כלקוח מסרט טלוויזיה מצוי.

התפאורה מוכרת מהסדרה “פרקליט לכל עת” ומסדרות אחרות. חברי ועדת השיפוט נראים כשחקנים המשחקים חברי ועדה שכזו. גם “הגיבור” נראה כשחקן המשחק נידון למוות הדורש את הפעלת הצדק. הקטע צולם באותה טכניקה ובאותו היגיון בו מצולמים סרטי טלוויזיה. הטקסט של הנידון למוות (“… לקחתי את פסק הדין ברצינות, לא ידעתי שזו בדיחה…”) הוא טקסט מובהק של תסריטאי סרטים מסחריים, חיתוך הדיבור, האינטונציה, הדגשים, העוויית הפנים של הנידון למוות שבמציאות, היו העתק מדויק של שחקן מתורגל המשחק גיבור שכזה.

כל ילד שקרא כמה ספרים יכול לומר כאן שהטלוויזיה מביימת את החיים. או שהחיים הם ראי הטלוויזיה. כל ילד שראה תיאטרון ב־20 השנים שעברו ימצא בדרמה הטלוויזיונית הזו חלק ניכר מהחומרים ומהתחושות שאצל המחזאים בקט, יונסקו, אדאמוב, פריש, פינטר, ז’אנה ואחרים; וכן חומרים שאצל האמנים אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין, אדוארד קינהולץ ואחרים.

הנידון למוות הוא הכול ביחד, הוא השחקן/הבמאי/יוצר המייצר את התופעה הטוטלית ביותר. הוא משחק את עצמו במשחק של חיים ומוות. על הגבול הדק שבין אובדן השפיות ובין מהתלה מזוויעה, תוך ניצול היכולת המטושטשת שלנו להבחין עוד במקרים שכאלה בין מציאות לבין דמיון. אנחנו יושבים בבית ומסוגלים לתפוס שבעצם אנחנו כבר לא מסוגלים להגיב באמת. אנחנו צופים בדרמה הנכתבת פרקים־פרקים תוך כדי האירוע עצמו. סדרות הפרקליטים למיניהן, סרטי אימים למיניהם, ספרות של אסימוב ומקלוהן, סרטים בדיוניים, תמונות טלוויזיוניות של הוצאה להורג בווייטנאם ושל איבוד עצמי לדעת בשרֵפה. ספרות טלוויזיה, ספרי קומיקס, קתרינה בלום, טרומן קאפוטה, מלכוד 22, תחריטים של גויה, האחים קנדי, הטלוויזיה המצלמת את רצח קנדי תוך כדי הלם העתיד, ג’ורג' אורוול, קפקא, קולומבו, קוג’אק, כל הבליל הזה – הכין אותנו כצופים פסיביים, מתורגלים ומקצועיים, לדרמה של הנידון למוות. אתה מחכה לקולומבו שייכנס ברגע האחרון וימסור לבית המשפט כי הנאשם חף מפשע או משהו כזה. אתה מחכה לגויה כצייר עיתונות היושב בבית משפט אמריקני, בו אסור לצלם, ומשרטט את דיוקנאות הגיבורים וכותב בשולי הרישום: “את זאת ראיתי בעיני”.

הנידון למוות מקצועי מכדי שתאמין שהוא אכן קיים. הוא מציאותי ויעיל עד לרגע האחרון. הוא חותם על חוזה להסרטת חייו ומותו, מסדיר את עניין התגמולים, דואג לסעיפים הקטנים. מכריח את מערכת השיפוט לעמוד בעקרונותיה, הוא הופך את חייו ואת מותו לאגדה ומציל את עצמו מגורל אלמוני של עוד נידון אלמוני שנשפט על פשע כמעט שגרתי והסתלק מן העולם כמעט כמו תרנגולת או להבדיל, חייל אלמוני או קורבן של תאונת דרכים. הוא מכריח את חברת ההמונים לזכור אותו, להביט בפניו. הנידון למוות משתמש באמצעים של החברה המודרנית. בשיטות הפרסום והפרסומת. בטלוויזיה. הוא מין מריונטה אשר פתחה את פיה ופנתה לקהל.

החברה הנזקקת לעונש המוות כדי לספק את רגשות הנקם שלה, אך הנרתעת מלהפעילו קודם שהקורבן ישלים את התהליכים המקובלים – מגלה כי הקורבן הפך לצייד. הוא רודף את החברה, באמצעות העיתונות והטלוויזיה. הוא אינו מבקש חנינה. אינו נוקט תכסיסי השהיה, אינו מעורר רחמים, לא מחכה לאנשי הרוח שייחלצו לעזרתו, דורש להפעיל את החוק כאילו היה הוא הציבור ולא הנאשם.

להזיה הריאלית הזו מוסיף הנידון למוות הצהרה: “אני רוצה למות כמו גבר”. ההצהרה מצטרפת להצהרות ולסיסמאות אחרות שנקלטו במוחנו לאורך השנים: “אני רוצה למות כמו גבר” נשמע כתמליל של השחקן גארי קופר במערבון משנות ה־40, או כמו סיסמת הייצור האמריקנית “השמים הם הגבול”, או כמו “טוב למות בעד ארצנו”, או “תן לגבר גולדסטאר”, או “אמריקה יפה. כי היא גדולה”, או “מכונית לכל פועל”, או “הטובים לטיס”.

הנידון למוות פונה לאומה הצורכת כל ימיה והפולטת כל ימיה סיסמאות קרטון ואמיתות פלסטיק, הנידון למוות רוצה למות כמו גבר, ומפעיל את צינורות ההזדהות הגברית הפופולרית, הנבערת והפרימיטיבית. ההכרזה כאילו מעמידה אותו לצד המתיישבים האמיצים במערב. מניפי דגל איוו־ג’ימה וכל יתר הבחורים הטובים היודעים שגבר נבחן במעשיו וחייב לשלם בעד מעשיו. הבחור הרע, רגע לפני מותו, מבקש למות כמו הבחורים הטובים, כמו גבר. באמריקה כבר כמעט שכחו מה זה למות כמו גבר. הבחורים שנפלו בווייטנאם, כך מבינים היום, היו קורבנות מיותרים של מלחמה מיותרת. גם בנו של ה“סנדק” מת בעצם לא בדיוק כמו גבר, כי הוא לא הלך לקראת מותו ונרצח מן המארב. למות כמו גבר זהו טקס שכלליו כמעט נשתכחו, והנידון למוות מציע את הגרסה שלו. קארל צ’פמן והרוזנברגים וואסקו וואנצטי היו תיקים משפטיים מורכבים. הגיבור של 76' מבקש מוות מהיר, ללא סיבוכים משפטיים, כאילו הוא נשפט בעת כיבוש המערב על ידי אויב אינדיאני, במסורת השנים הטובות והגבריות ההן, כאשר האוויר היה נקי, האנשים פשוטים ועורכי דין לא חצצו בינם לבין החיים.

הטלוויזיה אוהבת הצהרות כמו “אני רוצה למות כמו גבר”, כי הן בעיקרון של סיסמאות הפרסומת. קצרות, נוגעות להרבה אנשים, לא מתחכמות. ייתכן שבשבוע הבא תופענה בשוק חולצות של אני רוצה למות וגו'. ייתכן שאם כל העסק הזה היה תרגיל באזרחות בלבד, ולא עסק שיש לו גם צד אחד מעשי־אמיתי – הנידון למוות היה מופיע, דקה לפני הריגתו, כדוגמן פרסומת לבושם גברים, ואת שכרו תורם לאגודה לשיקום נוער עבריין.

הכול, כמעט הכול ייתכן במציאות בה אנשים צופים בנידון למוות כפי שהם צופים בתחזית מזג האוויר. במציאות המורכבת מתקדימים כגון ההוצאה להורג הפרטית בווייטנאם מול מצלמת הטלוויזיה, אתה מסוגל לומר שזה מזעזע, אבל אתה כבר לא מסוגל להזדעזע. אתה חלק מהחברה שהחלה להזדעזע. אינך מזדעזע לא מפני שאתה משוכנע שהאיש חייב להיענש. אלא מפני שאינך תופס שזה אכן קורה, שאדם חי מבקש שיהרגוהו. אינך תופס, כי אתה מאמין שזה למעשה קורה רק במציאות־של־הטלוויזיה. האימג' של הנידון למוות מסתדר בזיכרון שלך לצד קוג’אק, המונה ליזה, מאו, טרזן, צ’ה גווארה, החונק מבוסטון, תלוי מי אתה וכמה זמן אתה קולט שידורים. מזון לעוס, סיסמאות, תמונות וזבל שאינך יכול להימנע ממנו.

אתה יודע שזה בדיוק כך. שזה בנאלי, שבנאלי לומר שזה בנאלי. לומר שאתה לא מזדעזע. שאתה חלק מחברה שחדלה להזדעזע וכו'. אבל אתה גם יודע שזה בדיוק כך, שהפילוסופיה־בגרוש היא הפילוסופיה המפעילה את חייך. ושהנידון למוות הבא אשר יבקש למות כמו גבר, כבר לא יעניין אותך, כי הוא לא יעניין את הטלוויזיה, כי הוא ייחשב לרפרודוקציה של הנידון הנוכחי. רק הנידון הנוכחי הוא מקרה פרטי, מקורי. על הבאים אחריו לא יֵדע כמעט איש. כי הטלוויזיה תניח לו למות אלמוני. בעצם היית רוצה לדעת עוד כמה דברים. למשל, מה הנידון חושב על העולם הבא, האם הוא חושב שהחברה אשמה. ועוד שאלות משעשעות שכאלה; היית רוצה שהנידון יישאר על מסך הטלוויזיה עוד מספר דקות. גם את הנזיר הקמבודי ראית נשרף עד הסוף. כאשר אתה חושב על כך פעם נוספת אתה מרגיש שכמה סופרים ואמנים, במשך השנים, סימנו לך את האפשרות שתגיע למצב של צופה פסיבי ושווה נפש במחזה שכזה. אתה מרגיש שמשהו לא בסדר כאן, שאתה חלק מסטייה, ושהעובדה שאנשים כבר לא מדברים על כך, אינה מפחיתה כהוא זה ממועקותיך.

כל תלמיד תיכון שראה דיון טלוויזיוני על עונש המוות יודע שיש פנים לכאן ולכאן ואת הטיעונים היסודיים של המתנגדים ושל המחייבים. הנידון למוות מציג למעשה שיעור באזרחות לחברה שרק לפני מספר חודשים אישרה מחדש את עונש המוות באמצעות בית המשפט העליון שלה. פרופסור היווד בורנס – פרופסור למשפטים באוניברסיטת ניו יורק, ולשעבר מנהל הוועד הלאומי של עורכי הדין השחורים של ארצות הברית – פירסם ב“ניו יורק טיימס” רשימה לכבוד האישור מחדש של עונש המוות קודם הדרמה של הנידון למוות. להלן תרגום חופשי חלקי של רשימתו.

"זה יכול להיות נוח להתעלם מהשאלה הגזעית שבעונש המוות, אבל זה יהיה רחוק מלהיות הוגן… עוני וצדק מעמדי הם בוודאי חלק מהנושא… ההחלטה לחדש את העונש היא החלטה להרוג מאות אנשים שרובם חברים של מיעוטים גזעיים. בחברה בה המיעוטים אינם עולים על 20 אחוז מהאוכלוסייה, הרוב המכריע של הצפויים לעונש המוות כרגע הם שחורים (58 אחוז) צ’יקאנוס (3 אחוז) ואינדיאנים אמריקנים (2 אחוז)… גורמים חברתיים וכלכליים אלה הם, לעתים קרובות, תוצר של היסטוריה בת מאות שנים של העלאתם כקורבן באמצעות ובחסות שיטה משפטית. עבור השחורים, החומים והאדומים האמריקנים היה החוק לאמצעי בו הגזענות המכלילה של החברה הפנתה את הגזענות אליהם כפרטים, באופן שגולם במדיניות ובסטנדרטים של בקרה חברתית ושל פיחות ערך כלכלי.

"החוק מנציח את הגטאות ואת מצבם של הגטאות. סירוב לקחת בחשבון עובדות אלה רק ממשיך את עוולות העבר. העובדה שאין עוד הפרדת גזעים חוקית אינה אומרת שהשיטה המשפטית אינה נגועה בהפליה. גזענות היא חלק בלתי נפרד מן ההפעלה היומיומית של שיטת המשפט הפלילי. הגזענות מכתיבה את מי להאשים ובמה; מי יֵשב בהרכבים השיפוטיים הגבוהים ומי בנמוכים וכו' וכו'.

“אמריקה בת המאתיים עם ההיסטוריה שלה, מוכנה כעת להסתכל בשקט, אולי אפילו בשביעות רצון, באלקטרודות המוצמדות לראשים שחורים מגולחים, בגרונות אדומים המבקשים אוויר בחדרי הגזים, בצוואר חום המתכווץ כשדלתות המלכודת נפתחות…”

ההצגה של הנידון למוות היא משהו החי מעבר למאמרים, לפולמוסים, לדיבורים על גטאות ועל היסטוריה של עוול חברתי וכו', כי הנידון למוות הזה אינו נתון סטטיסטי. אינו בדיוק חלק מהסוציולוגיה של הנידונים או דוגמה אופיינית לה. לא תנחומים דתיים ולא אנשי דת יבטיחו לו חיים אחר המוות, אלא הטלוויזיה והשיטה המשפטית הנוטלת את חייו הן המבטיחות לו, עוד בחייו, חיים ומעמד בזיכרון של החברה לאחר מותו. הוא נמנע מהסוציולוגים, מהפסיכולוגים, מעורכי הדין, מאנשי הדת, מאנשי הרוח ומשאר האמצעים שהחברה יצרה כדי לרכך את המכה, לדחות אותה, לפעמים לבטל אותה – ובאופן כללי כדי לעשות את ההריגה החוקית גם להריגה אנושית סבירה, שתיתן למשפט הפלילי את הנינוחות ואת הענייניות של המשפט האזרחי.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 10.12.76


צלילי האושר (מתוך אלוף הזבל וכל השאר)

בינך לבין הבורא נמצאים אלפי גונבי דעת. בין האמריקני לבין בוראו נמצאים המטיפים. בילי גראהם, המטיף הגדול, הוא עכשיו חולה ולא צעיר, וקמו לו עשרות יורשים המנצלים במצח נחושה את השאיפה של עדר הבריות המבוהלות להחזיק במשהו יותר ממשי מאשר שידורי הפרסומת בטלוויזיה.

למשהו הזה קוראים כאן אלוהים, ואליו מגיעים, כמובן, גם בטכניקה של שידורי פרסומת וגם באמצעות הטלוויזיה. בעוד שבילי גראהם, שמשך אלפי אנשים והטיף להם מוסר באצטדיונים פתוחים, היה עדיין משהו מקורי – הרי חלק גדול של המטיפים החדשים הם פשוט גנבי סוסים המוכרים את הבורא כמו שמוכרים אבקת כביסה. וזה בסדר גמור, בתנאי שאתה בטוח שהבורא נתן במעמד הר סיני את אבקת הכביסה לעמו, ולא משהו אחר.

המטיף הנודד מן המערבונים עבר העירה, כי מה שהיה פעם הערבה השוממה והמסוכנת היא היום העיר וחיים בעיר. הוא אוסף אלפי אנשים באולם הצגות, קונה שעת שידור בטלוויזיה המקומית ונותן את הקטע שלו על אודות החיים, השטן, הבורא, האדם. התמלול שלו בסיסי, שדוף, בנוי על סיסמאות בעלות תחביר והיגיון מסחרי. ההצגה שלו היא אחד התיאטראות האמיתיים של החיים כי היא מוציאה החוצה חומר אמיתי של אמונות תפלות, היסטריה, פחדים משוגעים.

המטיף הוא דמות מתוכננת היטב. הוא נראה כפרודיה פרוורטית על האידיאה של המטיף. הוא מזיע חיוכי אושר ואהבת הבריות ורחמים וסליחה וגאולה, והוא מציע פדות מן השטן על המקום. הנה, הוא קורא לקהל, השטן יושב פה בינינו. השטן ערמומי, הוא מכיר את החולשות שלנו, הוא גורם לנו להאמין שאין אלוהים, לקחת סמים. עכשיו המטיף מפסיק, מביט בקהל ואומר: “מי שלקח סמים ורוצה להיגאל שיקום.” בחורה אחת קמה וקוראת, אני. המטיף אומר, בתי, אחותי, אם באמת ובתמים מבקשת את להיגאל, אמרי זאת בקול רם. הבחורה צועקת כן, כן, מתעוותת מבכי, רצה אליו, עולה לבימה. הוא מחבק אותה ואומר, את מרגישה? הנה הרגע, ממש הרגע, השטן יוצא ממך ואלוהים נכנס. השתחררת מהסמים! הבחורה מתמוטטת.

לא צריך להיות גנב כדי לחשוד שהבחורה היא שותפה של המטיף, ולא צריך להיות תמים כדי להאמין שהבחורה הבאה היא כבר סתם בחורה שראתה את הבחורה הראשונה, ושהתרגיל שיכנע אותה. כלומר, הבחורה השנייה והשלישית והרביעית המתעלפות שם כשהשטן עוזב אותן, הן בחורות מן השורה, התורמות עשרה־עשרים דולר למסע הצלב של המטיף נגד השטן, וקונות גם את ספרו “כיצד נגאלתי” או “עשר דרכים לאושר הרוחני”, בעוד שישה דולר.

מה שריתק אותי בחרא הקדוש הזה הוא הטכניקה של הפנייה אל הקהל. המטיף מדבר אל הקהל בסימנים מוסכמים ובשפת הצלילים, שהיא שפה אמריקנית מיוחדת. הוא מדבר אל אנשים הרואים טלוויזיה. שראו את הסרט “מגרש השדים”. שראו את העימות הטלוויזיוני בין פורד לבין קארטר. כלומר, לאמריקנים המותנים לתקן שפה של ג’סטות ריקות, משפטי אושר תעשייתיים, מוסר השכל מהיר. שטיפת מוח וצלילים המסמלים שמחה, עצב או מצב ביניים.

בטכניקה זו יש אלימות רוחנית כזו הנמצאת בנאומים לאומה על אודות “רוח האומה” או בתוכניות טלוויזיה שאינן מאפשרות לצופה אלא להיות פסיבי. במקום המילה “אלוהים”, בתמליל של המטיף, אפשר לשים “אבקת כביסה”. והתמליל יהיה הגיוני ושוטף, בדרך כלל, לא משום שאלה הן מילים נרדפות, אלא משום שהמטיף והתועמלן המסחרי הם תאומי זהות. צלילי האושר של הזוכים בתחרויות הפרסים שמארגנים יצרני אבקת הכביסה הם בדיוק צלילי האושר שמשמיעים הנגאלים מן השטן בהופעות המטיף. אין ספק, יש אלוהים.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 4.11.77




  1. “המתחרש” במקור המודפס. צ“ל המתרחש – הערת פב”י.  ↩