זה כבר לא הזדמן לי לצפות ב“סטודיו רקורס” (“זווית ראייה”), התוכנית החביבה בהנחיית ויקטור טופלר (ערוץ 23, יום א', 19.:30). בתוכנית זו מתוודע העולה החדש מרוסיה – התוכנית מקפידה על המינוח “רפטריאנט” (חוזר למולדתו, להבדיל ממהגר) – למתרחש בישראל. אמנם יש חדשות ברוסית בטלוויזיה הישראלית, וכן תוכניות אקטואליה, אבל “סטודיו רקורס” מפגישה את צופיה עם הנושאים הגדולים מצדם האנושי, הצד שמאחורי הקלעים, ויש בה גם מדורי תרבות וסאטירה, וטפלר טוב־המזג, השנון והרהוט, משרה על הכל מרוחו הנדיבה.

השיחה הראשונה עסקה בביזיון הירדני. הפרשן ולדימיר ביידר מבין היטב כי הביזיון הזה אינו אלא סמל לביזיון הכללי שאנו נתונים בו זה כבר. מן הפרשנות הזאת אפשר אולי ללמוד כי העולים מרוסיה אינם מיוצגים נאמנה במשאל של העיתון “וסטי”, שדוּוח עליו ב“הארץ” (10.10). רבים ביניהם הפיקחים והמפוכחים שנתניהו אינו מצליח לזרות חול בעיניהם.

נגד ההכללות על יהודי רוסיה יצא אהוד ברק בשיחה הפוליטית המרכזית של “זווית ראייה”. יו"ר מפלגת העבודה הוא שיזם את השיחה, כפי שציין טופלר בסיפוק. הוא דיבר על סטיגמת הסרסורים והזונות, וטען כי אף על פי שאינו מבין בזונות, נדמה לו שהן נמצאות בכל העדות (אם ימשיך ככה, עוד יצטרך לבקש סליחה מכל העדות).

ואמנם, הוא נשאל אם לא תבוא השעה ויצטרך לבקש סליחה מן העולים מרוסיה על קליטתם הכושלת, כמו שביקש סליחה מן העולים המזרחים. ברק האומלל ענה כדרך שענה – ההומור שלו הוא תמיד מאולץ משהו, ובייחוד אין כוחו במענה לשון שנון – והתמיד בסירובו להודות כי בקשת הסליחה שלו מן המזרחים אינה אלא גימיק עלוב. “גימיקים”, הוא אמר, “הם תחומו של נתניהו, ואנו חלשים מאוד בעניין הזה”. טוב, זה נכון.

במדור האמנותי התארח ולדימיר פרידמן, גיבור סרטה של גילי נוימן “ולדימיר”, שיוקרן בשמחת תורה בטלוויזיה החיונכית. פרידמן הוא שחקן־זמר נפלא, פופולרי מאוד בקרב עולי רוסיה, כמו שהוא אלמוני בקרב הישראלים האחרים. המדור הסאטירי נראה לי קצת חלש, יחסית למה שזכור לי מן התוכניות המוקדמות שצפיתי בהן. היו בו בדיחות פוסט־סובייטיות טיפוסיות מדי, למשל על לנין, שהוזכר בצחוק גם בשיחה עם ולדימיר פרידמן, אבל החולשה הזאת יכולה להיות מקרה בלבד, אלא אם כן המציאות הישראלית מעוררת פחות ופחות צחוק ב“רוסים”.

17.10.97