יש לי זיקה מיוחדת לפרדריק שופן. המוסיקה שלו מפעימה אותי יותר מזו של כל מלחין קאנוני אחר (אף שאני מבין את כוונת המוסיקולוג שכינה את שופן “השטחי מכל הגאונים”). ערב הנושא שייחד לו ביום ראשון הערוץ הצרפתי־הגרמני “ארטה” היה מאכזב במקצת.
שופן הוא בעל השלכות חוץ־מוסיקליות גם בימינו. התרבות הפולנית, שככל התרבויות השוליות משהו מחפשת כל הזמן “גאונים” מבין בניה, אוהבת במיוחד להתנאות בו, רואה בו סמל הגאונות הלאומית של פולין. והנה, המלחין שעיצב כמעט לבדו את “הנפש הפולנית” היה בנו של צרפתי, חי רוב ימיו בצרפת, היה מאהבה של הסופרת הצרפתית הגדולה של התקופה, דיבר וכתב צרפתית בחופשיות רבה יותר מאשר בשפת מולדתו, וכו'.
כבר מאה שנים ויותר נאבקים הפולנים בניסיונות לגזול מהם את המלחין הלאומי שלהם. אף היו שנדרשו למעשה רמאות כדי לחזק את טענת הפולניות של שופן: לפנים פורסמו מכתבים של שופן אל הרוזנת דלפינה פוטוצקה, שנועדו להוכיח כי שופן לא זו בלבד שהרגיש פולני ופטריוט פולני, אלא אף ראה במורת־רוח את הניסיונות, שנעשו כבר בחייו, להופכו לצרפתי! אבוי, המכתבים נבדקו, במעבדה פולנית דווקא, ונתגלו כזיופים מאוחרים!
כך או כך נדמה שהפולנים נהגו לפי הכלל, “אם אינך יכול לנצחם הצטרף אליהם”, והערב ב“ארטה” היה פרי של שיתוף פעולה בין הטלוויזיה הצרפתית לטלוויזיה הפולנית. זה כשלעצמו, מלבד הפורמאט הנוקשה במקצת של ערבי “ארטה”, כבר הבטיח שלא יהיו שם פלוגתות רציניות בתחומי השופנולוגיה, תחום שעדיין רבים בו המסתורין המעניינים, ביוגרפיים ומוסיקולוגיים, ואפילו חברתיים ומדיניים.
הערב החל, בהכרח כמעט, בנגינה של הגדול, או לפחות המהולל, בשופניסטים: ארתור רובינשטיין. הפולנים האומללים רואים ברובינשטיין פולני גמור, וממילא מסכימים למנהיגותו. אחר כך היה סרט ביוגרפיה יפה, שכל הפסנתרנים שהופיעו בו היו פולנים (עם נגינת שופן האקסטטית הפולנית המסורתית). אמנם היו בסרט אנאכרוניזם אחד או שניים, אבל הנוף הפולני הופיע בו במלוא יפעתו.
אלא שבמרכז הערב עמד סרט צרפתי, בבימויו של פולני שהתאזרח בצרפת, אנדז’יי ז’ולאבסקי (אשתו היא השחקנית הצרפתית סופי מרסו, המשחקת גם בסרט זה). הסרט הביא את התפישה הפולנית־הפטריוטית של שופן עד לכדי קריקטורה, ומעבר לה! הטעויות רדפו זו את זו, האנאכרוניזמים והקשקושים זעקו אפילו לאוזניו של חובב כמוני, והכל היה שטוף ברומנטיקה קיטשית עד להחריד, עם כל הקלישאות המהוות כביכול את תעודת הזהות התרבותית של הפולנים, כפי שאלה אוהבים להציגה מחוץ לארצם. הצפייה היתה עינוי, שנגינת כל קטעי־החובה, שאמנם אפשר לשומעם עוד ועוד, לא יכלה לכפר עליו.
17.10.97