הדיון הפותח ב“פופוליטיקה” (ערוץ 1, יום שני, 22:00) נסב על החלום האמריקאי הנושן: חיסולו של סדאם חוסיין. לשם דיון באוטופיה הזאת הובאו לאולפן מומחים כאלה וכאלה, לבעיות האזור, ליחסי ישראל־ארה"ב, לתולדות עיראק ולהיסטוריה בכלל. המומחים הזכירו את בעיית חיסולו של שליט, הוזכרה פרשת הגנרל נורייגה מפנמה.

ח"כ שלמה בן־עמי התייחס לשאלה הנדונה של כדאיות חיסולו של השליט: האם בהכרח מחסל החיסול את המדיניות שלו? בן־עמי הבחין בין משטרים שבהם עומדת המדיניות על האדם האחד, ואז עשוי החיסול להוליך לחיסול המדיניות, ובין המשטרים שבהם חיסולו של המדינאי אינו מחסל את המדיניות.

לשורת הדוגמאות לא צירף בן־עמי את הדוגמה הקרובה אלינו ביותר: רציחת יצחק רבין, שבוודאי לא ייצג מדיניות הבנויה על איש אחד בלבד, ועם זאת, המדיניות הזאת חוסלה עם רציחתו של המדינאי. הדוגמה הלא־טיפוסית הזאת היתה עשויה להרחיק את הדיון מן האקדמיות והאוטופיות שבו ולקרבו לשאלה שניסרה באוויר בעקבות האירועים בליכוד: האם אפשר, או ריאלי, להביא קץ על שלטונו של בנימין נתניהו?

כך או כך, הקול המעניין בדיון על חיסולו של השליט העיראקי היה כמובן קולו של מומחה־המומחים. “ומה יהיה”, שאל טומי (יוסף) לפיד, “אם על מקומו של סדאם יבוא איזה גנרל גרוע יותר?” וזאת בעצם גם השאלה הכמעט־לא־נשאלת על האלטרנטיווה לשליט הליכוד, שהעלה עמירם כרמון, פרופסור משוחרי החוסן הלאומי. הוא היה מתומכיו המובהקים של נתניהו עד שנואש ממנו והחל לראות הקבלות בינו לבין השליט העיראקי.

אחרי הופעתו של בני בגין ב“שיחת ועידה” בשבוע שעבר, עלתה על הדעת המחשבה האיומה, והבה נודה הלא־לגמרי חדשה, שנתניהו טוב לישראל יותר מן האנשים הישרים מסוגו של בני בגין. מבט מעיניו הדוברות־אמת של בני בגין העביר בי רעד יותר מכל המבטים המתרוצצים של בנימין נתניהו.

אבל חוששני שאין מה לחשוש: הפלת נתניהו היא חלום, ואולי – וזה הנורא מכל – אפילו טוב שהיא חלום.

הארץ, 21.11.97