“אהבה ממבט ראשון אינה אהבה, היא דעה קדומה” – כתב הסופר האיטלקי צ’זרה פאוֶזֶה ביומנו האינטימי, הנפתח, כמובן, בתיאור התאהבותו ממבט ראשון. והוא ממשיך את המכתם בתוספת בעייתית קצת יותר – “כמו ששנאה ממבט ראשון אינה אלא גזענות”.

נזכרתי דווקא בדברים יפים אלה בעת צפייה בפרק האחרון של הסדרה “חוצה ישראל” (ערוץ 2, שבת, 23:25). בפרק זה סיימו המפיק והבימאי תמיר (רפיק) קמחי וחבריו את מסעם לאורך הכביש המתוכנן. קטע סלול שלו נראה לקראת סיום התוכנית, תוך ציון ממדי האסון האקולוגי שתביא סלילתו. נקווה שסולליו ראו את הסדרה, או את חלקה האחרון, ויחשבו עוד פעם – כל עוד זה אפשרי. אם זה יסייע להם לחזור בהם, הסדרה תהיה ראויה לכמה פרסי ישראל.

משסיימתי את הצפייה בכולה, או כמעט, נדמה לי שעשיתי לה עוול שבמיעוט הערכה. אמנם, גם נוכח המכלול נראה לי שהסרט נושא אופי סטודנטיאלי משהו, מינורי, אבל כמה הנאות סיפקה הצפייה הזאת, וכמה מיני יופי היו בה! וכך, הזלזול, ולו קל, ממבט ראשון, הוא בגדר דעה קדומה (אמנם בעיוני הראשון בסדרה התייחסתי בעיקר לצד האידיאולוגי שלה, גם על סמך הופעת המנחה בתוכנית אחרת).

אכן, הסדרה הצליחה בשרטוט דמויותיהם של עשרת המטיילים – מעניין שדווקא דיוקנו של הבימאי יצא קלוש משהו, יחסית, ואולי במתכוון. בשני הפרקים האחרונים היו גם אורחים מקסימים: בפרק של השבוע שעבר התארחו בתוכנית הד“ר דן דאור ובתו החמודה גליה, ובפרק האחרון, הד”ר עדה למפרט, מחברת ספר נאה על האהבה והאבולוציה בסדרת “האוניברסיטה המשודרת”. האורחים המבוגרים יותר הוסיפו מרכז כובד בכל פרק ואמרו, לא במקרה, דברים חכמים מאוד מתחומי עיסוקיהם (בתו של הסינולוג דאור סיפרה, מטעם אבא כביכול, את המשל על צ’אנג־טסו שחלם שהוא פרפר).

עוד רושם שאני שמח לתקן, במידת־מה, נוגע לסדרה “פלורנטין”, שגם בה, למראה פרקה הראשון, הגסתי את לבי. גם לאחר הצפייה בפרקים נוספים, אם כי לא בכולם, דומני שלא טעיתי לגמרי בהערכת־היסוד שלי לסדרה, שתליתי בה עוון של חוסר־אותנטיות, חקיינות וכמה מיני תפלות וגועל אחרים. הרבה מזה נמשך בכל אחד מהפרקים שראיתי. רושם ראשון אינו מטעה לגמרי – בניגוד קל לדברי פאווזה – אך הוא גם מקור לטעות קלה.

בכן, בהמשך הסדרה היה לא־מעט נוי. השחקנית קארין אופיר מקסימה כל כך שקשה לעמוד בפניה, וכל פעם שעל המרקע מופיעה תותי, הדמות שהיא מגלמת, אתה נמשך להתבונן בהמשך הסרט. וגם אם הדמות בעייתית, והתסריטאים כרכו לה כדרכם לא־מעט חנופה ערמומית, קסמה של קארין־תותי הוא כזה שאינך מקפיד עמה, ואוהב אולי לא כל רגע, אבל רגעים רבים.

אז מזל טוב, תותינקה, לרגל נישואייך השבוע (ערוץ 2, יום ראשון, 22:30) לבחיר לבך, קובי. החתונה היתה קונסנסואלית – חתונה מזרחית מבעד לעינו של אשכנזי – והפרק נגמר בשמחתם המוקדמת של האשכנאצים על בחירתו של פרס שלא היתה, וברגע ההתפכחות הנורא, כשהתברר שביבי הוא אבינו־מלכנו. “איך זה קרה”, שואלת שירה, ואולי חוזרת לניו יורק. כך בכל מקרה אני מקווה. שתשאיר את תותי לבדה עם בעלה, ובעצם, שתיקח גם אותו עמה.

הארץ, 2.1.98