פרק ראשון: עלבון    🔗

א    🔗

עלבון פגיעתו רעה בצנעא מבפרהסיא, שכאן יש לו עדים ובידו לתבעו מחר לדין, וכיון שכבודו ניצל למחר נמצא שלא נפחת ממנו כלום גם היום. ואילו כאן לא די שאין לו עדים אלא אף הוא עצמו נזהר מלפצות פה, כדי שלא להוציא קלונו לשוק. והואיל ואין הבושה מוצאת לה תיקון מבחוץ הרי היא צורבת מבפנים. ולא עוד אלא שאין שתיקתו תריס בפני החרפה, שיש לו לחוש שמא יבוא זה ויתפאר במעשהו. בין כך ובין כך אוי לו מדיבורו ואוי לו משתיקתו. לדבר אינו יכול שמא ישתוק זה, לשתוק אינו יכול שמא ידבר זה. לא די לו לזה שזרק בו חץ באופל ופלח את כבודו, אלא שחזר ונטל את חצו ומאיים עליו לעיני השמש.

משל לגזבר שפרע מעות וטעה במנין, אם יעלים את הדבר הוא מפסיד מכיסו ואם יגלהו הוא מערער את חזקתו, ממה נפשך: אם אמת בפיו נמצא שאינו בקי בחשבונות וממילא פסול הוא למלאכתו, ואם שקר בפיו הריהו גנב או קוביוסטוס. יתר על כן, אם שיחק לו מזלו והמקבל הוא אדם הגון ומשהרגיש בדבר בא להחזיר לו את העודף, לא די שאין הגזבר שמח על השבת האבדה, אלא הוא כופר הכל וגוער בו בנזיפה: כלך לך, הרי בעלילה אתה בא עלי, ולרשת את מקומי אתה מתכוון. נוח לו להפסיד מכיסו ובלבד שלא תתרופף סמכותו בעיני בעליו. ואם לבו נוקפו, שגמל לו לישר לב זה רעה תחת טובה, הריהו שוקל את הפסדו של עצמו כנגד שכרו של זה ורואה בו מעין פצוי על עלבונו: תחילה קיים מצות השבת אבדה ואחר כך חזר וזכה בה מן ההפקר.

פלוני חכם הוא, אף יש בו כמה מעלות טובות שאינן מצויות בכל אדם והכל נוהגין בו כבוד, חוץ מאדם אחד שנתחצף כנגדו וקרא לו “שקרן”. אם נתחמץ לבבך ואתה תובע עלבונו של חכם מידו, הריהו מגבב עליך חבילי חבילין של מעשים שהיו, שאירעו ביום פלוני ובמקום פלוני, ולא מפי השמועה הוא אומר אלא הוא עצמו היה באותו מעמד. וכדי שלא יהא מן המתמיהים הוא מסביר לך, שמום זה אינו פגם מוסרי של קל דעת, אלא ליקוי הוא מלידה וירושה הוא לו מאבות אבותיו. ואם תמצא לומר, לא שקרן הוא אלא מפליג בדבורו, שהוא נמשך אחר הכוח המדמה ורואה את משאלות לבו כדברים קיימים ועומדים. גופו גוץ ונפשו גדולה, ולמה ימדוד הכל במידת גופו ולא במידת נפשו. תעתועי הדמיון, אתה אומר, והוא משיב לך, תעתועי המציאות. עולם זה אין לו קבע, והמציאות דרכה שהיא מתחלפת תמיד. אתמול היה פלוני עשיר והיום ירד מנכסיו, וזה שהיה תקיף ומתוך כך יצא לו מוניטון שהוא חכם מופלג ורבים היו משכימים לפתחו ומתחממים כנגד אורו, עכשיו בטלה תקיפותו ונסרחה חכמתו ואין מי שיגיח בדבריו. כלום חייב הוא להיות הפכפך כמותה ולהאמין בכל תעתועיה. מוטב שיראה את העריץ והוא לוחך עפר ואת המסכן יושב בראש הומיות. יש לו עולם משלו השרוי בתוך לבו והוא נאמן לו תמיד ועושה הכל כרצונו. ועכשיו בין אתה מאמין לו בין אינך מאמין לו, על כל פנים אחד מהם יש בו ליקוי זה, אם הנעלב שמעיד כנגדו עד אחד, ואם העולב המסביר כל דבר בטעמיו, כאילו מבשרו חזה זאת ובמומו הוא פוסל.

ב    🔗

הכופר במומיו מודה בגנותם, שאין אדם מפקיע עצמו אלא מדבר שהוא פוגמו. ולא עוד אלא אם רתחן הוא וחס על כבודו אין דעתו מתקררת עליו עד שהוא עומד ותובע עלבונו מידך בערכאות. ולא הרתחן בלבד אלא גם הדעתן אין ההכחשה מספיקה לו, שמא יאמרו הבריות: זה טוענו במומין וזה כופר הכל, הרי אחד כנגד אחד דבריהם שקולים, רצונך אתה הולך אחר הטוען, רצונך אתה הולך אחר הנטען. אבל אם אתה קובל עליו בבית דין והדיין מברר שהדין עמך וקונס את שכנגדך כמוציא דבה, שוב אין אחר פסק דינו כלום.

הכופר במומיו מודה בגנותם, אלא שהוא מודה במקצת: גנותם ולא גנותו, שכבר סלקם בטענת להד"ם. מכאן ואילך אין העלבון גנאי לו אלא לזה שכנגדו, שכל המלעיז על חברו מזלזל בכבוד עצמו. תאמר, הפקעה זו אין בה ממש, שהוא נותן דבריו לחצאין, ועם שהוא בורח מן הגנות עדיין דבק הוא במומו ומסתאב בשקר. ולא היא. אילו הכיר במומו ודבק בו להנאתו לא היה מעיז פניו וכופר הכל, ומכל שכן שלא תבע עלבונו, כביכול, ומגלה קלונו לכל העולם. אם בעל מום הוא מפני מה לא הרגיש במומו מעולם, ואם הוא לא הרגיש כיצד הרגיש בו אחר. על כרחך אתה אומר: בעלילה בא עליו. שמא שונאו הוא מתמול שלשום, ואפשר דברו בו אויביו סרה והוא מאמין בדבריהם. אם כך ואם כך חייב הוא להציל את כבודו ולהעמיד את האמת על מכונה. אם שונאו הוא מוטב שיקהה את שיניו, ואם נגרר אחר עצת אויביו עליו לסכל עצתם ולהוכיח לו את שקרותה.

כפירה זו, כיון שהוא מאמין באמתותה, אף על פי שהיא אמונת שוא, שוב אין השם “שקר” הולם אותה, שאין אדם נתפס על אמונתו אלא על סכלותו שהביאתו לידי כך. הכופר בשוגג יותר ממה שבא להוציא מלב אחרים מבקש הוא להערים על עצמו, שנוח לו להאמין בכפירתו מלכפור בתומתו. שלא מדעתו הוא דן, כביכול, בינו לבין עצמו: אם יודה במומו חייב הוא למרקו על ידי יסורים, ואם יכפור בו הריהו מסולק מאליו. כל שאדם אינו מכיר בו אינו עולה במנין חלקי ה“אני” שלו, והריהו כאילו אינו.

ג    🔗

דבר אחר. היום זכיתי בגורל כמה מאות שקל, זה הגורל שבזבזתי עליו ממון הרבה בימי חיי, והוא הלך עמי קרי והסתיר פניו ממני, ולבסוף דפק על דלתי כמעט בהיסח הדעת. כדרך הטבע משתוקק אני לפרסם חדשה זו, ליהנות הימנה אף בדיבור ולהנאות בה גם אחרים. ודאי יש אף להם שטרי גורל וידעו שגם יומם יבוא. והואיל ועל צד האמת הייתי מצפה כל הימים לא לגורל זה שזכיתי בו, גורל של מאות, אלא של אלפים ורבבות, הריני משתעשע בדמיוני שטעות יש כאן והמבשר נתחלפו לו האלפים במאות. וכיון שנצנץ בי רעיון זה שוב אינו זז מלבי, והרי עלי כאילו זכיתי באמת בשטר גורל של אלפים, – הואיל ושיחק לי מזלי הפעם כלום אפטרהו בסכום קטן. ובשעה שמזדמן לקראתי שכני הקרוב לי, מיד אני מספר לו שזכיתי בגורל כמה אלפים שקל. אם באתי לשמחהו בבשורה טובה שנתמלאה משאלת לבי, למה לא אגלה לו מה היתה משאלת לבי באמת. ואם אגלה לו את משאלת לבי שקויתי לזכות אלפים ולא זכיתי אלא מאות יש לחוש שמא אתראה עליו ככפוי טובה, שהרי הוא לא זכה בגורל ולא כלום, ולמה אתגרה במזלי. שכני זה אין עינו צרה בי, חלילה, על שום מה אמנע ממנו את הטוב. ובפרט שאינו מפסיד על ידי כך כלום, הרי זה נהנה וזה לא חסר. אלא מה, מידת האמת לוקה, – מי יאמר שהאמת נמדדת לפי מידת הנתינה ולא לפי מידת הנטילה. אמת, המגריל נתן לי מאות, אבל אני נטלתי אלפים, שכן צרפתי מחשבה למעשה. וכיון שאני והוא יודעים שזכיתי כמה אלפים שוב לא חסר הרבה לקיים את משאלת לבי במלואה, זו שטפחתיה בסתר מיום שעמדתי על דעתי והתחלתי קונה שטרי גורל, והיא: רבבה ממש. העבודה! אין אני תופס מרובה, הרי יש לך בעלי מזל שזוכים בחמש או בעשר רבבות, ויש אדם שהשעה משחקת לו והוא מגיע עד עשרים רבבה. אבל אין חלקי בין בעלי הדמיון המופלג ואיני רודף אחר אוצרות קרח, אני אין נפשי נכספת אלא לרבבה אחת, ואת שאר הזכיות הגדולות אני מניח לאחרים, יהנו הם בשלהם. כלום באתי להלחם במזלות. ועכשיו כיון שהסכימה דעתי והגעתי לידי רבבה ממש שוב איני ממתין עד שיזדמן לקראתי אחד השכנים אלא אני משכים לפתחו של ידידי ורעי מנוער ומבשר לו את הבשורה הטובה: בין לילה נתעשרתי וזכיתי בגורל עשרת אלפים שקל כסף. שמא תאמר, עשה בכספך מקנה וקנין. חס ושלום, העסקים הורעו עכשיו ולמה אהיה מניח את מעותי על קרן הצבי. מוטב להפקיד את הקרן בבית האוצר, ואת הפירות המגיעים לכמה מאות שקל אפריש לצרכי ביתי. וכך אף עשיתי, וכבר נטלתי מנה ראשונה מראש, והרי היא בידי בעין: שש מאות שקל קנטרין גדולים. וכלום מידת האמת לוקה אם הממון שבידי, שזכיתי בגורל, מכונה בשם קרן או בשם פירות. אלא מה, הפקדון של בית האוצר מה יהא עליו, – מי יאמר שעלי לישב בטל ולהוציא את כספי למזונות, אלא היום או מחר אפתח לי עסק הקרוב לשכר ורחוק מהפסד, וכיון שהאיר לי מזלי פנים, מובטחני שאצליח ואראה ברכה בעמלי, וסופי שאפקיד ממון הרבה בבית האוצר. ואם עתיד אני להעשיר את בית האוצר למחר, למה לא יראה אותי כלקוחו גם היום. והואיל ונמנה אני על לקוחותיו, רשאי הוא ליחד לי סכום כסף בכל עת שארצה. כיון שאינו מוציא מידו את הכסף בעין, מה יפסיד אם יגרום לי קורת רוח. הרי זה נהנה וזה לא חסר. ודרך אגב, שמועה זו שאני בעל רבבה יפה היא לעסק, שהרי הכל רצים לבית מסחרו של העשיר. נמצא שאני אוכל את הקרן ונהנה גם מן הפירות. הקרן כלה והפירות אינם כלים.

מתוך גינוי זה שאני מגנה את השקר בכל צורה שהיא ואיני נושא פנים אפילו לחכם מפורסם אתה למד שאני הנני ההפך הגמור ממנו. אני פוסל את הדמיון אפילו במשהו והריני מוסר את נפשי על האמת, האמת שבמציאות, האמת כמות שהיא, שאינה מלאה פניות פרטיות ואינה נוטה אחרי משאלות לב או צירופי חשבונות שלעתיד לבוא. והיה מעשה ובקשו לזכותני במשרה ציבורית חשובה, שמתן שכרה בצדה, ובלבד שאשים לי לקו בהנהלת הענינים לא את מידת היכולת אלא את הצורך, ועל ידי כך אגדיל ממילא את היכולת, – כיון ששמעתי כך מיד משכתי ידי הימנה. ומכאן תשובה לכל השואלים מפני מה תלוי אני באויר ואין לי בסיס נכון לפרנסתי. שקר שנאה נפשי ואפילו שקר לשם שמים, כלומר לטובת הציבור, ובפרט לאלה העמלים עם הציבור כביכול.

והואיל והוא תולה את קיפוח הצלחתו באהבת האמת, שמע מינה שהמצליח בחיים אינו נזהר ביותר במידת האמת. ולפי שכלי זינו של המקופח ערוכים כלפי המוצלח, והנשק החד ביותר הוא הלשון, אי אתה יודע אם קנאת האמת מדברת מתוך גרונו או הקנאה בהצלחתו מעבירה אותו על דעתו. אמת, יש ואף זה נכשל פעמים בהטיית האמת, אבל לא לצד ההפרזה אלא לצד הצמצום, ואין הוא מקפח את האמת אלא עושה סייג סביבה. השוטה רואה את הסייג מבחוץ והריהו מציץ בתוך החורין והסדקין ומבחין באמת הערומה הדלה והצנומה. ואילו הפיקח מעלה את הסייג בחשבון ורואה את האמת בלבושה הנאה לה שנעשה חלק מגופה.

המלבין פני חברו ברבים מבזהו בעיני אחרים והמביישו בצנעא מבזהו בעיני עצמו. זה מבקש לעקור כבודו מלב אחרים וזה בא לעקרו מלב עצמו. כל זמן שכבודו שרוי בתוך לבו סופו שהוא נכנס גם ללב אחרים, ואם נעקר מהם היום מפני שהאמינו בזה, הרי מחר יכירו שטעות היתה בידם ושוב יאמינו בזה. ואילו מי שנעקר כבוד עצמו מלבו – מי ישוב ויכניסהו שנית. תאמר, זה שפגע בכבודו והעליבו בצנעא יתחרט על עוונו, יתוודה לפניו ויאמר “חטאתי”, – מה אתה סח, הוא הרי כמעט שאינו מכיר באשמתו. מאחר שעשה מעשהו באין רואים והלה מחפה עליו בשתיקתו, הרי יותר ממה שהכאיבה לו הפגיעה בכבודו יכאיב לו פרסומו של העלבון אפילו אם שוברו בצדו. כיון שהודה זה בחטאו שהעליל עליו עלילת שקר, על שום מה בחר לו הלה בשתיקה ולא תבע עלבונו מידו עד עכשיו. שמע מינה, שכבוד נפשו אינו יקר בעיניו בינו לבין עצמו, אלא בינו לבין הבריות, ונוח לו שלא יכירו בעלבונו בינו לבין עצמו, אלא בינו לבין הבריות, ונוח לו שלא יכירו בעלבונו כל עיקר אפילו לאחר שמצא תיקונו בחרטה ובקשת מחילה.

ד    🔗

מסתבר, דין עלבון נוהג גם ב“שב ואל תעשה”. המונע כבוד מן הגדול רואים אותו כאילו פגע בו בידים: לא די שלא הוסיף על כבודו אלא גרע ממנו, שנטל לעצמו מה שמגיע לזה. כלומר, אדם חשוב אני כמותך ואם כן, מה ראית שאכבד אותך ולא אתה אותי. אם עבר על פניו ולא עמד מכסאו הרי זלזל בגדולתו, ואם דרש ברבים ולא מחא לו כף כאילו סטרו על פיו. כלומר, דברים שהשמעת אין בהם משום חידוש כלל, ולא עוד אלא שרובם דברי הבאי הם. אם פיקח הוא הריהו עובר על כך בשתיקה ואינו משגיח בו כל עיקר. לא שמעביר הוא על מידותיו ומחפה על כלימתו בענותנותו, אלא הוא משלם לו כגמולו: זלזול כנגד זלזול. אתה נתכוונת לפגוע בו בהיסח הדעת כביכול, והרי אני מסיח דעתי ממך, ונמצא שעצם קיומך בטל ומבוטל מלכתחילה, ושוב אין מי שיפגע. הכל חייבים בכבודי, פרט לעלוב שכמותך, שאין כיבודו כבוד ואין עילובו עלבון.

ודאי, שניהם מערימים זה על זה, אלא שזה מערים מפני הקנאה לכבודו וזה מערים מפני הקנאה בכבודו. המקנא בכבוד אחרים, כיון שהכבוד קיים גם להבא על ידי אחרים הרי קיימת ממילא גם הקנאה. ללמדך, שכבוד היחיד עיקרו הוא כיבוד הרבים. ואילו המקנא לכבודו, כיון שהוא יודע שזה מוסיף לקנא בו גם לאחר שזלזל בו, מיד נרפאה קנאתו, שכבר ניצח אותו נצחון שלם. ואפילו אם יהא מוסיף לזלזל בו בפרהסיא סימן הוא לו שהוא מכבדו בצנעא. הרי הזלזול אף הוא מין כיבוד כביכול, כיבוד בצורה מהופכת, שאין מחסירים את החסר אלא את המלא, ואין מזלזלים במי שמזולזל אלא במי שמכובד.

פרק שני: טינא שבלב    🔗

א    🔗

טינא שבלב באה מכוחה ומכוח כוחה של פגיעת הגוף או הנפש, ועל הזכרון פרנסתה. ודאי, הזכרון לא בכדי הוא קיים והוא תלוי בעצמת הפגיעה ובשיירי הכאב התוססים ומחלחלים בגוף או בנפש, אבל הסגולה לעורר פצעים שנגלדו ולהחיות מכאובות ישנים נושנים מקורה בתיקון הנפש וסיפוקה. הכאב הולך ופוחת בדרך הטבע, אבל זכרון הכאב גובר ועולה דוקא עם טשטושו של עצם הכאב והיראה מפני השכחה וההשלמה הנפשית הכרוכות ביד הזמן המרפא לשבורי לב. סממני הדמיון עזים הם מגווני המעשה ומכחולו יפה לצור צורות ססגוניות שיש בהן משום פירוש לעצם המעשה, פירוש המרובה על הפנים. וכל כך למה? כדי להציל את הנפש מפחיתותה. החיטוט במעשה העלבון הצורב, הכעס המביא לידי ציורי נקמה מופרזים, שאין כוונתם כלל להוציאם מכוח אל הפועל אלא להשתעשע בהם בדמיון בלבד, הם הם הנותנים סיפוק מה לנפש ומעלים אותה מפחיתותה. ולפי שתיקון נפש זה אינו אלא מדומה חייב האדם להפוך ולהפך בו תמיד כדי שהרבוי שבדמיון יחפה על המעוט שבמעשה וההפלגה שבציור תכפר על חוסר האונים הממשי.

תקיף פלוני פגע בדרך הלוכו באלמוני, ולא לבד שלא התנצל לפניו כדרך העולם, אלא שלא השגיח בו כל עיקר לא בשעת מעשה ולא לאחר מעשה, כאילו היה רגב מרגבי האדמה שמסלקים אותו בחודה של נעל אגב תרעומת על מנקה הרחובות שעשה מלאכתו רמיה. מה מצער כאן יותר – הכאב או הזלזול? הוי אומר: הזלזול, שהכאב הרי יש לו תשלומים במידה כנגד מידה ואף הוא יכול לפגוע בו ביד וברגל, ואילו הזלזול אין בידו לגמול לו בזלזול שכנגד, שהכל לפי המבייש והמתבייש. התקיף והמכובד שאינו נותן דעתו עליו בשביל שמך ערכו, כלום ירגיש בדבר אם הלה לא ישגיח בו? וכדי שזה שמך ערכו בעיני אחרים לא ימוך ערכו גם בעיני עצמו זקוק הוא לפיצויים, והואיל ואין הפיצויים באים מן החוץ, הרי מחובתו ליצור אותם מבפנים. היום פלוני תקיף הוא, אבל לא לעולם חוסן, למחר עתיד הוא לירד מגדולתו, שהרי רבים אויביו והם יכשילוהו. אמת, אויבים אלה אינם תקיפים כמותו, אבל כנגד זה רבים המה, וכל שאינו תקיף היום מי יאמר שלא יהיה תקיף למחר. הכל מתחלף והולך, זה עולה וזה יורד. ולאחר שירד מגדולתו הרי אפשר לו לעצמו למדוד לו כמידתו גם בדרך הזלזול. ואם אפשר לו מחר, ממילא יש לו תקנה גם היום, שיש ביד דמיונו להחליף את הזמנים ולהפוך את היום לאתמול ואת המחר להיום. ולפי שמידת הנקמה אינה מוצאת סיפוקה במעשה הנקמה אלא היא מבקשת להיות שותף לאותו מעשה, הרי הוא מתלבש שלא מדעת בדמות המתנקמים או על כל פנים הוא רואה אותם כשליחיו הבאים מכוחו והם כמותו. אמת, הוא לא שלחם ואף אינו מכירם, אבל כלום אין השגחה עליונה המסבבת כל הסיבות לגמול לרשע כרשעתו, והרבה שלוחים למקום.

תאמר, עלייה זו מן הפחיתות אינה עלייה מצד עצמה אלא מתוך ירידתו ופחיתותו של חברו. ודאי שכך הוא, אבל היא ירידה צורך עלייה. שאילו נתעלה הוא בלבד וזה עמד במקומו כבתחילה, לא מצאה נפשו סיפוקה הגמור, שהרי אין כאן מידה כנגד מידה, שיש עלייה ואין כנגדה ירידה. ואל תתמה על רגש הנקמה, לפי שאין בו משום גמול על העבר בלבד, אלא הוא משמש גם מעין תריס כלפי העתיד. היראה מפני הכוח התקיף שמא יחזור ויעשה מעשים מעין אלו, היא היא המבקשת תחבולות לעקור כוח זה מן השורש. וכיון שחלש הוא בגופו ואין כוחו יפה בנקמה ממש, הריהו מבקש תיקונו בנקמה שבדמיון, ולא עוד אלא שהוא מחזיק טובה לעצמו, ששומר הוא על רגש המוסר ואינו מתנקם במעשה. ואף נקמה זו שבדמיון, כיון שכבר נתנה סיפור לנפשו, שוב אפשר לו להערים על עצמו ולומר: אין הרהורי נקמה אלה אלא פתויי היצר, והוא הריהו גבור הכובש את יצרו, נעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב. לקיים מה שנאמר: “החלש יאמר גבור אני”.

ב    🔗

פעמים אתה מוצא שרשה של הטינא נעוץ בקנאה ויונק ממנה, קנאה בהצלחתו של פלוני. ואף על פי שזה לא פגע בו מעולם מכל מקום הוא רואה אותו כאילו הוא דוחק את רגליו. הוא בודק את חכמתו ודרכיו של זה ובוחן את מעלות עצמו, ואין הוא מבין במה זכה זה לכך יותר ממנו. ולפי שכל הצלחה גודרת בפני הצלחת אחרים נמצא שהוא משמש תקלה בדרך חייו, והרי כאן קנאה של תחרות שלא מדעת שנהפכת לטינא מדעת. טינא זו היא כולה על שום העתיד, שאם תסור ההצלחה מראש זה תחול על ראש זה. מתוך כך אין הוא מניח שום הזדמנות שלא לפגוע בו בצנעא וכלאחר יד, שאם יחתור תחתיו בפרהסיא ידעו הכל שהוא נוגע בדבר ויפסלו עדותו. קנאה זו אינה מרבה חכמה, שאין הוא משתדל לעלות עליו, דבר הכרוך ביגיעה יתירה ובכשרון, אלא הוא מבקש להשפיל את חכמתו ולמעט את דמותו, וממילא יתרומם הוא. טינא תוקפנית זו נבדלת מן הטינא בשל פגיעה, שאין העלבון יסודה ואין השפלות מקורה ולא הגמול מגמתה, ולפיכך אינו מתיירא מן התקיף ואינו חושש להלחם בו בחשאי משום תכסיס של נצחון. והואיל ואין כאן רגש של נקמה אינו חש בגנות חתירותיו מצד המוסר, אלא סבור הוא שזה שעלה שלא בדין עלה, והוא שלא עלה בדין הוא שיעלה. וכיון שכך אין הוא רואה שום פגם אם יחזור זה לכמות שהיה קודם הצלחתו, שהרי השפלה זו שהוא מבקש להשפילו אינה השפלה ממש, אלא השפלה ביחס לעלייתו, וכל עלייה שאינה כשורה יפה לה הירידה. והרי כמה אנשים גדולים וטובים כמותו לא הצליחו לעלות, ולא נפגם כבודם על ידי כך חס ושלום. ולא עוד אלא שמעלתו תגדל ממעלתם, שהללו עמדו בהוייתם והוא היתה לו עלייה ושעה של קורת רוח בשעת הצלחתו. יתר על כן כיון שעלה פעם – התקוה משחקת לפניו שיעלה שנית. מי שהולך וממעט בראיה, ואילו המהלך בהרים מתוך שהוא עולה ויורד חליפות הריהו ממעט בהליכה ומרבה בראיה. שכבר הליכה יגיעה ושכר ראיה ידיעה. היגיעה מפרכת את הגוף והידיעה מרעננת את הנפש.

אבל אם עלבון אין כאן, – רדיפה אחר הכבוד יש כאן, ולא עוד אלא שהוא מבקש להתכבד בקלון חברו, ועינו צרה בשל אחרים. ומחמת המידות המגונות הללו הרי כל שאיפתו להצדיק את מעשיו בעיני עצמו פסולה היא מעיקרא. וכיון שהגיע לידי כך מיד נהפכת הטינא שבלב לשנאה ממש, ואין דרכה של שנאה לבקש טעמים למעשיה והכשר לקיומה. הרי לגבי השונא הכל שרי, ואין אדם נתפס לא על עבירות קלות, כגון ליצנות ודברי רכילות, ואף לא על עבירות חמורות, כגון ירידה לחיי חברו. “היתר” זה נוטל לו האדם, מפני שהשנאה מקיפה את שני הצדדים, וכל צד רואה את עצמו כנתקף, ואילו מעשיו הוא אין בהם משום התקפה חס ושלום, אלא הם הגנה בלבד. מה שאין כן טינא שבלב, שאינה כוללת אלא צד אחד, ואותו צד אחראי לכל מעשיו, שכולם יש בהם ריח של התקפה. וכדי לזכות ב“היתר” למעשי ההתקפה הוא מערים על עצמו ומהפך את הטינא שבלב לשנאה כבושה, כדי להטעות את עצמו ולסמא את עיני הבריות, ששנאה זו היא שנאה משני הצדדים, ואם גם הצד השני שונא, – ממילא הכל שרי. אבל הרי על פי האמת אין הצד השני יודע כלל לא על דבר הטינא שמתחילה ולא על דבר השנאה שבסוף. וכשמגיעה לאזנו לאחר זמן השמועה על שנאתו של פלוני אין הוא מבין את סיבתה וטעמה, והריהו מכריז בפשטות: שנאת חנם. כלומר שנאה של צד אחד שהורתה ולידתה בעבירה, מתוך קנאה במזלו של אדם שהשעה משחקת לו.

פרק שלישי: שנאת חנם    🔗

א    🔗

שנאת חנם – ההגיון הלשוני מתיר צירוף כגון זה, אף על פי שלכאורה אין הדעת סובלתו בשביל הסתירה שבו, שכן אין מסובב בלא סיבה. מדרכה של הלשון שהיא מצרפת צירופים מבחוץ ומיד היא גוזרתם לחצאין מבפנים. כיון שיש כאן שני אנשים וכנגדם שתי מלים, נאה לתלות אחת בצוארו של זה ואחת בצוארו של זה, כלומר שנאה מכאן וחנם מכאן, לפי שאין התואר חנם חל על השונא אלא על השנוא. הגע בעצמך, אי שפלוני זה שאתה שונאו ויורד לחייו, כלום עשה לך רעה מימיו או פגע בך פגיעה קלה מעודו, אם כן הוא נוחל שנאתך בחנם ואין כאן אלא רשעות מצדך: קנאה, תחרות, צרות עין וכיוצא באלה. מכאן אתה אומר: אף שנאת חנם אינה בחנם ויש סיבה לשנאתך, אבל אין שרשה נעוץ מבחוץ אלא היא יונקת מבפנים, והגורם לכך הוא לא הצלחתו אלא העדר הצלחתך.

תאמר, אם כן מפני מה הוא שונא דוקא את פלוני ולא את אלמוני? ושוב: הרי השנאה אינה מצטמצמת על הרוב בצד אחד אלא שניהם הם שונאים ושנואים כאחד, ואם שנאת חנם מצויה אצל שניהם על כרחך אתה אומר שלא השנאה גוררת שנאה כדרך הטבע, אלא כל אחד מהם סיבת שנאתו חבויה בפנימיותו. וכשם שהדל שונא את העשיר שנאת חנם כך שונא העשיר את הדל שנאת חנם, זה שונאו בשביל עשרו וזה שונאו בשביל דלותו, ואילו על צד האמת לא עשו זה לזה רעה מעולם.

שנאת חנם מגונה היא בעיני הבריות משנאת סתם, לא בשביל שרשעותה גדולה משל חברתה, שאין בה אפילו מטעם ההיתר כביכול של גמול על העוול ותשוקת הנקמה בשעה שתוקף עליו יצרו. אבל דוקא היא הנותנת, כיון שהוא יודע בלבו שזה לא עשה לו רעה מעולם שוב אין שנאתו מביאתו לידי חבלה בגופו או נזק בממונו. אלא גרועה היא ממנה בשביל שאינה פוסקת לעולם. שנאה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה שנאה. ברבות הימים כבר פגעו השונאים זה בזה דיים וסיפוקם ניתן להם. ולא עוד אלא שהם מצרפים למעשה את הנקמה שבמחשבה שאין לה גבול ומידה וסיפוקה מטשטש פעמים את תשוקת המעשה ומפחית אותה הרבה. ומעלה לה לזו על זו. הנקמה שבמעשה הרבה עכובים יש כנגדה. אחת, שמעשי חבלה מצד זה גוררים מעשי חבלה מצד זה, ואחת שאימת בית דין מוטלת עליו. ואילו נקמה שבמחשבה פורצת כל הגדרים ומענישה את מתנגדו בארבע מיתות בית דין. כל הדרכים כשרות לה, ולא עוד אלא שהוא אדם כשר בעיני אחרים ובעיני עצמו. וכיון ששניהם אנשים כשרים סופם שהם משלימים ביניהם, שאין לך מחלוקת שאין סופה שלום. וכנגד זה שנאת חנם, על הרוב היא שנאה מסותרת, ואינה מגיעה לידי קטטה גלויה ומחלוקת, אלא מכלה כוחה ברכילות או בעקיצות קלות, ומידות אלו הרי נכשלים בהן לפרקים גם רעים וידידים, שהם רואים בזה כמין שחוק ושעשועים מטוב לב. והואיל ואינה מתפתחת כדרכה, הרי היא מבקשת את תיקונה שלא כדרכה. הגנאי שבשנאת חנם אינה הפגיעה שהוא פוגע בחברו, אלא הקלקול שהוא מקלקל את נפשו. ולא עוד אלא כיון שקלה היא בעיניו ולבו גם בה אין הוא בא לידי הרהור תשובה.

תאמר, כיון שפגמה קל ונזקה דל, מה בכך אם אינו שוקד על רפואתה. אדרבא נוח לו לאדם לפרנס את יצרו בעבירות קלות כדי שלא יטרידו בעבירות חמורות. אבל היא הנותנת, חלוקה זו בין קלות וחמורות הרי היא גופה מתחבולת היצר כדי להכשילך. נוח לו להקיפך בחטאים קלים ומרובים שאתה דש אותם בעקביך בכל יום, מללחום אתך ימים רבים על עבירה אחת גדולה. עבירה חמורה קל להזהר מפניה, שיראת העונש מלפפת אותך לפני המעשה והבושה מפיגה את טעמה בשעת מעשה, ויסורי החרטה מכלים את הנפש לאחר מעשה.

מכאן אתה אומר: שנאת חנם – קלותה היא חומרתה.

ב    🔗

הדל שונא את העשיר, אבל יותר ממה שהוא שונא את עשרו של זה הוא שונא את דלותו של עצמו, שהוא תולה את סיבתה בעשרו של פלוני. אלמלא לא נטל זה את העושר ודאי שהוא זכה בו, וממילא היה הוא העשיר וזה הדל. וכך נאה לו. הוא הרי ראוי היה לעונש זה משני טעמים: אחת, שנטל ממנו את עשרו, ואחת, שכל העושר שעשה שלא בדין עשה. כלום ראית עשיר והוא צדיק. לא לחנם מרננים הבריות אחריו, הרי מעשה פלוני, שהסיג גבול רעהו, והרי מעשה אלמוני, שלווה ממון רב מפלוני וכשמת המלוה עשק את אלמנתו ויתומיו ולא החזיר להם מכל החוב אלא אלף שקל במזומנים. ולמה אלף שקל דוקא? אחת, שביתו היה ממושכן בידו בסך זה, ואחת, שיראו הבריות שהוא משלם את חובותיו ונותן סך עצום הפילו לאלמנה ויתומים, שאין ידם תקיפה לדון עמו.

והואיל והוא משתעשע ברעיון זה, מתלבש הוא בדמיונו בדמותו של זה: מעכשיו הוא העשיר והלה הדל. וכאן מתחילה מלחמתו. פלוני עומד ומשמש לפניו והוא מטיל עליו עבודה קשה או מטרידו בטענות ומענות: שליחות זו לא מלא כראוי וחשבונות אלו טעה בהן וגרם לו הפסד ממון. בדין הוא לנכות את סכום הנזק משכרו, אבל מפני עניותו אינו מנכה עכשיו אלא הוא זוקף עליו את הסכום במלוה. פעמים הוא מכבדהו בשיירי האוכל של סעודתו ודוקא בחדר האוכל ובמעמד בני ביתו. אילו היה דל מעודו ודאי שלא היה מרגיש בבזיון והיה שמח ליסב על שלחן רבו, עכשיו שהיה עשיר ונתרושש, הריהו חש בעלבונו ונקנס על שנטל את עשרו של בעליו ונשתמש בו כמה שנים. לאחר שעה הוא חוזר אל המציאות, דמיונותיו גזים ומתנדפים והוא מכיר בטעותו. אף על פי כן אינו פוסק מהרהוריו שהוא צופה בהם לעתיד לבוא, ובינתים הוא מודד את עשרו הצפוי לו במידת דלותו בצורה מהופכת. הפרוטות שהוא חסר לסעודת צהרים נהפכות לדינרי זהב והסעודה הדלה שהוא אנוס לוותר עליה עכשיו באה במקומה סעודה שמנה כסעודת שלמה בשעתו. וכשהוא יוצא אחר משכב הצהרים לטייל לרוח היום מזדמן לפניו אותו עשיר שהעני, ומיד הוא נותן לו נדבה הגונה, לא כדי לשמח את לבו של קבצן זה אלא להנאות את נפשו ולהוכיח לו שיש בידו לפזר כסף על ימין ועל שמאל ואינו חושש.

גם העשיר שונא את הדל על שום דלותו, שהדלות פורענות היא דוקא לעשיר. הדל הרי דל הוא, וכלום חש הוא במחסורו. פת קיבר סעודה שמנה היא לו ודירה רעועה כארמון היא בעיניו – ומה הוא חסר. וכיון שעל העשירים פרנסתו ופרנסת ילדיו הדווים – שוב אין לו מנוס ממנו. היום הוא מבקש דמי רופא ורפואות ומחר הוא תובע כסף לצרכי שבת ויום טוב. על צד האמת אפשר להפטר ממנו בפרוטה כדין כל עני, אבל כיון שהוא דר בשכנותו ואשתו נתקלת בה באשתו של זה בשוק בפתח האיטליז ומאחוריה להקת הכלבים הרעבים, מיד מתעורר בלבה רגש הרחמנות והיא מעניקה לה לשכנתה הדלה בני מעים ותרטימר עצמות ובשר כזית.

שנאת העשיר לדל? חס ושלום! מי ומה הוא בעיניו שישנאהו, כלום איש כערכו הוא, או שמא נפלה קטטה ביניהם והיו לו דין ודברים עמו. לא הוא ולא מקצתו, אלא טרדן הוא ונפשו קצה בו. נוח היה לו אילו עקר דירתו למקום אחר, עכשיו שהוא דר סמוך לביתו הוא מצטער על כך ואינו סובל את קרבתו. שנאת חנם, אתה אומר, לא כי, אלא תיעוב ומוקצה מחמת מיאוס.

סגולה אחת טבועה בכל הציורים הללו ודומיהם, שהאדם הוא טפל לגורמי השנאה שהם שרויים מחוצה לו, ואפשר להפריד בין הדבקים, ליטול מזה וליתן לזה. ובשעה שהעני, למשל, מתלבש בדמות העשיר, לא האנשים מתחלפים זה בזה, אלא העושר מחליף את מקומו, פורש מזה ומזדווג לזה. ולא עוד אלא שגם דלותו מצטיירת בעיניו לא כהעדר העושר אלא כישות ממשית קיימת לעצמה. והעשיר שהעני לא נתרושש סתם מפני שניטל עשרו ממנו, אלא הדלות שלו אף היא החליפה את מקומה, פרשה ממנו ונזדווגה לחברו. דלות זו שאינה מצטמצמת בסימנים חיצוניים בלבד, כגון מערומי הגוף, אלא היא מערטלת גם את הנפש מכל חמודותיה שהיו לה לפנים בשעה שיצאה מידי היוצר. ולא בקנינים המדומים בלבד, אלא אפילו בתכונות אישיות ככגון חכמה ודעת, כל מקום שהן נעשות עילות לשנאה, מפשיט האדם בכוח הקנאה והבטל את התכונות הללו מידי בעליהן ומזכה בהן את עצמו.

זה הכלל: שנאת חנם אינה שנאת זולתו, אלא אהבת עצמו, אהבת חנם, כביכול, בצורה מהופכת. ואילו כל השאר אינם אלא כרכורי הנפש, כדי להפוך את הדמיון למציאות בלבושים שכבר נתלבשה בהם בעולם המוחשים.