עִצְּבוֹן גּוֹרָלוֹ שֶׁל חוֹנִי

הֵעִיב אֶת נַפְשִׁי הַיּוֹם:

"פָּגַשׁ בּוֹ אָדָם בַּדֶּרֶךְ

וְלֹא בֵּרְכוֹ לְשָׁלוֹם".

הֲלֹא הַדּוֹר לֹא דוֹרוֹ הוּא,

הֲלֹא מוּזָר הוּא לַכֹּל,

וְתַחַת כֹּבֶד הַנֵּטֶל

שֶׁל מְרִי בְּדִידוּתוֹ יִפֹּל.

הִנֵה גַם אֲנִי לָבֶטַח

יָשַׁנְתִי בְּסֵתֶר חוֹמָה;

אָכֵן בְּעָבְרִי בַּדֶּרֶךְ

בִּרְכַּת שָׁלוֹם לֹא אֶשְׁמַע.

הִנֵה בְּחָלְמִי וְזָרוּ

מַכָּר וְרֵעַ גַּם לִי.

צִלּוֹ הֶעָגוּם שֶׁל חוֹנִי

פָּרוּשׂ עַל פְּנֵי מִשְׁעוֹלִי.

תשרי, תרצ"א