הַשְּׁבִילִים הַצְּחֹרִים נֶחְפָּזִים, רָצִים לְהָתָם,

מַה לָּהֶם וְלִי, הַשְּׁבוּיָה הָכָא?

אֲנִי מַבִּיטָה בַּחַלּוֹן, מַבִּיטָה וּבוֹכָה

כָּךְ-סְתָם.

הָרוֹפֵא מִתְבּוֹנֵן וּמֵעִיר: עֵינֶיהָ הַיּוֹם אֲדֻמּוֹת,

הַאִם הִתְאַמְּצָה לִרְאוֹת אֶת אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לָהָר?

אֲחַיֵּךְ וְאַרְכִּין בְּרֹאשִׁי לְאוֹת

כִּי אֱמֶת. נָכוֹן הַדָּבָר.