לוגו
שליחותה של הביקורת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

בראש המהדורה השנייה של ספרות “תנובה” (תש"ז) פירסם אביגדור המאירי דברי תלונה מרים נגד המבקרים, “ההופכים את שלשלת־הזהב של היצירה לאזיקי־עופרת של דיקטאטורי־הקנאה: אם אני אינני יכול, הרי איש אל יהא יכול”. ואף שהוא מודה: “תיקנתי את המהדורה החדשה וקיצרתיה”, אין הביקורת נחלצת מידיו, קודם שהוא מטיח בה את הדברים הבאים: “אך גם לצורך זה לא לימדתני הביקורת העברית אף תג אסתטי אחד, שבמקום להראות על שגיאות־יצירה, נושכת היא בשבט־סופר, המכוון להיתקע תמיד בלב כל אבשלום”.

דברי זעם אלה מעלים חלק מההאשמות הטיפוסיות של המספרים והמשוררים נגד המבקרים: הקנאה, רוע־הלב והעדר התועלת. אי־אפשר להכחיש שלעיתים מנוצלת הביקורת לרעה על־ידי כותביה. אך גורל כזה בדיוק הן אורב לכל ענף־יצירה. כל עוד יעסקו ביצירה הספרותית יצורי־אנוש ­– יימצאו ביניהם אותם צמחי־סרק, שירעילו להרף־עין את היחסים בין הכותבים למבקרים וכל בר־דעת יודה, שהטלת ארס מטעמים קטנוניים ודאי אינה משליחותה של הביקורת. ולאחר מעשה, גם שיפוטו של הרומאן “תנובה” על־ידי המבקרים של אותו זמן לא החטיא ככל הנראה את המטרה. אמנם אביגדור המאירי הפליג באותה הקדמה בשבחי עצמו: “ולא יכלו (המבקרים ­– י. א.) למחוק את הא־הידיעה של ‘תנובה’ הרומאן, הארצישראלי, העברי, החלוצי הראשון ולעת עתה גם האחרון”, אך בין מהדורה ומהדורה עמד ותיקן במו־ידיו את סיפורו.

 

ב    🔗

על אף הטענות שיש לסופרים כלפי הביקורת, הולך וגדל מספרם של הסופרים אשר עוסקים בביקורת. בין שפנייה זו אל הז’אנר המקולל נעשית ברוחם של המופתים המהוללים בספרות האנגלו־סקסית, שבה שלחו מיטב היוצרים את ידם גם בכתיבה ביקורתית, ובין שהפנייה הזו נעשית מטעמים חומריים גרידא ­– ראוי לבחון את עצם התופעה של סופרים, המפרסמים גם ספרות יפה וגם דברי־ביקורת.

אופן אחד של כתיבה ספרותית וכתיבה ביקורתית בידי אותו אדם ­– הוא ללא ספק למעלה מכוחו של בן־תמותה: כגון אותו מעשה שניסה לעשותו אביגדור המאירי ­– כתיבת ביקורת של סופר על יצירה מפי־עטו. במצב כזה נקלע הסופר לידי סתירה, שספק אם יוכל לצאת ממנה בשלום, כי קיים ניגוד מוחלט בין דרכי התהוותה של היצירה ובין אופני בחינתה על־ידי הביקורת.

יצירת ספרות מעצבת מחדש את מציאות העולם. זרמי־אמנות ומגמות אמנותיות אינן אלא תשובות חדשות לתפישת המציאות בחלוף־העיתים. היצירה היא מירקם בדוי של מציאות, שהסופר מגיב באמצעותו על מציאות העולם. מידת הקירבה שבין עולם הבדיה האמנותי לבין המציאות, מותנית בתשובתו של הסופר לשאלת תפישתה של המציאות. היצירה מתהווה בדרך של פשרה בין הדמיון של היוצר ובין המציאות שבה הוא חי, כי אף יצירה אינה יכולה להיות העתקה מלאה של המציאות, אך עליה גם להישמר מהתבדות קלה על־ידי מציאות. היצירה צריכה לבדות בדיה כזו שאיש לא יוכל לכפור באמיתותה. ובכך כוחה של היצירה: שעולמה הבדוי אינו העתק גמור של מציאות כלשהיא ועם זאת אפשר לזהות בעולמה הבדוי כל מציאות ומציאות שבעולם.

אך בדיקתה של היצירה ­– כפי הביקורת מחויבת בה ­– היא תמיד בכיוון ההפוך לכיוון שבו היא מתהווה. בעוד שהיצירה מתהווה מדמיונו של היוצר כתגובה על המציאות, בודקת הביקורת את היצירה ואת בדייתה מן ההוויה של המציאות. זהו חותם האמת שהמבקר מבקש ביצירה בגילוייה השונים; הדמות, העלילה, הנוף, הלשון והמחשבה. תשוקתם של סופרים להתייצב גם כמאשרים של יצירת דמיונם, היא על־כן מובנת. אך האם יוכל בורא הבדיה להיות גם שופטה חסר־הפניות ובוחן נאמן של זיקתה כלפי המציאות? דומה שהיושר תובע גם בעולמה של הספרות את ההפרדה של הרשויות: יהא הסופר יוצר מתוך היענות שלמה לדמיונו הבורא, ותהא יצירתו מוערכת על־ידי אחרים מתוך היענות שלמה להרגשתם ולתבונת אבחנתם.

ואם סופר מרגיש צורך אמיתי לאזן את לחצי דמיונו היוצר בכתיבה בעלת משמעת, כגון זו שתובעת מהכותב הביקורת ­– או־אז יפנה אל האופן האחר, אשר פתוח בפניו, לכתיבה ביקורתית: יעסוק בביקורת יצירותיהם של אחרים. ובלבד שיתעלה אז ממכשוליה של קנאת־סופרים.

 

ג    🔗

בתחומה של חלקת הספרות בתרבות, פועלים בצד הסופר־היוצר גם שני חבריו: הסופר־החוקר והסופר־המבקר. שלושת מיני הסופרים האלה מתגדרים כל אחד בתחומו, וראוי לכן להגדיר את תחומי פעילותו של כל אחד מהם.

עניינו של הסופר־היוצר, בשיר, בסיפורת ובמחזה, הוא בהווה. יותר מכל הוא מבקש את המגע המיידי עם קוראיו. אף אם בסתר לבו הוא פוזל אל הנצח, את כתיבתו הוא מייעד אל אנשים חיים. הוא מתאווה להיות דובר של מציאות־זמנו, משקפה הנאמן ומנציחה האמיתי. עיצובם של אופני־הבעה חדשים מעיד על מאמציו לכבוש את ההוווה, שכלי־ההבעה של קודמיו אינם מתמודדים יפה עם מורכבותו ומסתוריו. היותו בן־התקופה, הפועל מתוכה ומגיב כלפיה, מקנה לו את הרגשת הערך העצמית בזכות זאת הוא מכתיר את עצמו בתואר סופר ההווה, ומכריז על סופרים שפעלו לפניו כעל בניה המוכשרים של ספרות האתמול שחלף. כך נהג א“צ גרינברג ב”כלפי 99" (הו' “סדן”, תרפ"ה), כאשר הכריז על משוררי דורו כעל משוררי־ההווה ועל משוררי דורו של ביאליק כעל משוררי־העבר. וכך גם הכריז זה לא מכבר נתן זך (מוסף “הארץ” לספרות, 29.7.66) על דורו כעל מה “שניתן לכנותו בשם ההווה של היצירה השירית בישראל” ועל דורם של שלונסקי ואלתרמן, שעדיין היו פעילים בשעת ההכרזה, כעל מה שהוא “בגדר עבר, כלומר, מה ששוב אינו משפיע”.

תחום פעילותו בספרות של הסופר־החוקר הוא העבר. ככל שהיצירה קדומה יותר, כן היא מועמדת מוצלחת יותר למלאכת החקירה. המרחק בזמן מקנה לו אפשרות לראייה מקיפה יותר ואובייקטיבית יותר של היצירה הזו ­– ובאלה מותנים הישגיו המחקריים. ספרות ההווה מעניינת אותו בעיקר כמימצא, המאשר אותם תהליכים בתרבות ואותן התפתחויות בתחום היצירה, שהישגי־העבר היו אמורים לקיימם בעולמה של הספרות. משום כך אורבת לחוקרים, המתפתים לעסוק ביצירות חדשות, סכנת רתימתן המאולצת לתיזות מחקריות, שהם מבקשים לבססן בעזרת הדגמות מהתפתחות מאוחרת, בעוד היצירות עצמן כלל לא באו אל העולם לתכלית זו.

הסופר־המבקר נושא את עיניו אל העתיד. בכתיבת דברי־ביקרות מנסה הוא לעצב את דיוקנה הרוחני של התרבות, על־ידי הכוונת ההתפתחות של הספרות אשר נכתבת בהווה. המבקר חייב למזג בתוכו את קנאותם החד־צדדית במקצת של שני חבריו. הוא שומר בחובו יחס של כבוד אמיתי ליצירתם של בני הדורות הקודמים, כדי שלא יזדלזל ערכם בלהט מאבקם של סופרי דורו לכיבוש ההווה לטעמם וליצירתם. בכך הוא משתווה אל הסופר־החוקר. וכסופר־היוצר הוא קשוב אל רחשי־הלב שבמציאות ואל הדופק של הזמן. הוא תר אחר החדש, והוא מלווה בדאגה ובאהבה את מאמצי בני־דורו להתמודד עם ההווה ביצירתם.

אך ייחודו של הסופר־המבקר הוא בהכרה הפנימית, שעליו מוטל להבטיח, שיצירת דורו תוסיף נכסים של ממש לאוצרות הרוח של האומה. מבחינה זו רואה עצמו המבקר אחראי בפני הדורות הבאים למיצוי המירבי של הישגי היצירה האפשריים בדורו. עיקרה של הביקורת אינו, כפי שרבים סוברים, בשיפוט ובמתן־ציונים ליצירות המתפרסמות. עיקרה של הביקורת היא הפרוגנוזה, דהיינו: היכולת לשער מתוך גמגומי־ההווה את הבשורה, שתלך ותתגבש ביצירת הדור, או ביצירת אחד מסופרי הדור. לשם כך דרושים לו למבקר רגישות האבחנה ורוחב־הדעת, אנינות־הטעם וחדות־הראייה. אך עוד יותר מכך נחוצים לו אומץ־הלב וההעזה לנכש את גידולי הפרא, הצומחים בשפע בתחומה של התרבות, כדי לטפח בסבלנות את הגידול הרך, שהוא בלבד עתיד להניב את הפירות המשובחים. מערכת יחסים בריאה שוררת בספרות של התקופה, כאשר הסופר־היוצר מכבד את מאמציו הפרוגנוטיים של הסופר־המבקר. כי נכונות לקבל את סמכותו ולהטות אוזן אליה, עשויה לכוון את כוחות היצירה, שחונן בהם, להשגת ההישג בר־הקיימא.

 

ד    🔗

הרבה יוצרים מגנים את מלאכת התיווך, שמבצע המבקר בין יצירתם לבין קהל־הקוראים. לולא חסם בנוכחותו המגושמת ­– הם טוענים ­– את דרכה של היצירה אל לבו של הקורא, היתה הנאתו של האחרון שלמה יותר ואף התמודדותה של היצירה על תשומת־לבו היתה הוגנת יותר. הצהרתם של יוצרים, שאין הם מחשיבים את דעתם של המבקרים וכי נוכחותם של הללו היא לדידם מיותרת, אינה מעלה ואינה מורידה. לביקורת יש קיום עצמאי, ואין הוא מותנה באישור כלשהו מצד יוצרים בענפי הכתיבה האחרים. כלפי מאמר ביקורת, שלא עלה יפה, מוצדק לטעון כל טיעון שהוא לגופו של העניין, מלבד הטיעון האחד הזה ­– שלביקורת אין זכות להתקיים, כשם שלא יתואר שבשל סיפור או שיר שלא עלו יפה, יטען מבקר, במקום בגנותן של היצירות הללו, כי הספרות בכללותה היא בלתי־נחוצה.

גם אין שחר לטענה, הכופרת בסמכותה של הביקורת, המניחה, שהמבקר הוא למעשה קורא בעל יומרות שיפוטיות. יתר־על־כן: יומרותיו אלה משחיתות את איכות קריאתו, ובשל כך ­– לא זו בלבד שלשיפוטו אין ערך, אלא שאף כקורא צריך למנותו עם הקוראים הפחותים מכולם. מכלל התשוקה לגנות את הביקורת אין צורך להפריז באיכות קריאתו של הקורא הרגיל. קורא כזה אינו רואה אלא את היצירה הבודדת שלפניו. קריאתו היא ארעית: הוא מדלג מספר לספר, מנושא־כתיבה אחד למישנהו, מסגנון לסגנון ומסופר לסופר. הרגלי־קריאה כאלה שוללים ממנו למעשה יכולת להעריך את מה שלפניו, כי אין ההערכה אפשרית בלא אמות־מידה מגובשות. קנה־המידה היחידי לטיבו של הספר הוא לקורא הרגיל קנה־המידה של ההנאה, ללא הבדל בין טיבן ובין רמתן של ההנאות המוסבות לו מן היצירה, שהוא קורא.

יתרונו של המבקר על הקורא הרגיל הוא באותה התמסרות שהוא מתמסר לקריאתן של יצירות הספרות. המבקר בוחן את היצירה שלפניו לא ביחידותה בלבד, כי אם גם בהשוואה לשאר יצירותיו של מחברה, וכן בתחום העשייה אמנותית של התקופה והתרבות בכללה. ביקורת היצירה היא עבורו ביקורת בתחומה של התרבות. קנה־המידה של ההנאה אינו קנה־המידה היחיד להערכתה ולשיפוטה של היצירה בהיקפים אלה, ואף קנה־המידה הזה עצמו נבחן בעיניו ברמה, שהתביעות שלה גבוהות יותר. היצירה צריכה לגרום הנאה ברמה כזו, שהנאה זו לא תהיה חולפת, ולא תהיה נגרמת ליחיד בתקופה מסוימת, אלא תהיה כובשת את רוח האדם בשל סגולותיה האוניברסליות. האם יכול, אם כן, יוצר לייחל לקורא מהימן ומעולה יותר מהמבקר?

כפיפותו של המבקר ליצירה, בשלב היותו קורא בה, משווה אותו לכאורה אל הקורא הרגיל. אך רק בזאת מתקיים הדמיון. אף בשלב זה הוא קורא אחרת, כי רגישותו ואבחנותיו הן שונות מאלו של הקורא הרגיל. אך ההבדלים הקובעים בין המבקר והקורא הרגיל מתבלטים בקשר אל היצירה לאחר תום הקריאה. הקורא הרגיל נחפז אל יצירה חדשה, כדי לספוג הנאות חדשות. המבקר משתהה עם היצירה. אין הוא עוד כפוף לה מרגע זה. מעמדה של חירות רוחנית מתחילה התמודדותו הגדולה עם היצירה. כל כולו נתון בהתמודדות זו: הכרתו, התלהבותו ויושרו, דהיינו: בינתו, רגשותיו ומידותיו. הביקורת היא סיפור התמודדות זו, ואם הסיפור הוא מרתק, חוזר הקורא הרגיל, באמצעות הביקורת, לפגוש את היצירה, שנחפז לנטוש, בראייה חדשה. הביקורת מסייעת לקורא לעמוד על דעתו, והיא מגייסת אותו לאותו סוג של קריאה, שלעולם לא היה מגיע אליה בלעדי המבקר.

 

ה    🔗

מלבד התפקידים הקבועים והמסורתיים של הביקורת, שאותם מנינו עד כה, כלפי היצירה, היוצר והקורא, מטילה תקופתנו על שכמו של המבקר חובות נוספות. מלאכת המבקר היא בזכותן מרתקת יותר, חיונית יותר ומועילה יותר מבעבר, ככל שהיא הופכת בעטיין למלאכה קשה יותר מכפי שהיתה לפנים.

בתרבות ימינו גדולה סכנתה של היצירה הגרועה מן הסכנה, שהיתה צפויה ממנה בתקופות קודמות. כיום יכולים אנשים להתפנות יותר לכתיבה, הוצאת ספר לאור כרוכה כיום בפחות קשיים כספיים וטכניים ובפחות סכנות למפרסם מאשר בעבר. באווירה של פריעת כל הסייגים האמנותיים, שמלווה לה הערצה בלתי־מסויגת כלפי חדשנות לשמה, השוררת כיום בתחומי היצירה, קל יותר להטעות את הקורא הבלתי מנוסה. האפשרות הגוברת לתעתע בקורא הרגיל, באמצעות הברקות בתחומי הטכניקות של ההבעה, שאין להן גיבוי בתחומי החוויה, ההרגשה והמחשבה, מטילה על המבקר כיום את התפקיד של נוטר חלקת־התרבות, כדי שזו לא תיסחף בזרמים העקרים של תעשיית־הדפוס.

הכרח לזכור, שהקורא הרגיל מסוגל לקרוא מספר מוגבל של יצירות. שעות הפנאי שהחיים מעניקים לו בתקופתנו אמנם נתרבו, אך הזמן המוקדש לקריאה נינגס ללא־הרף על־ידי אמצעי התקשורת ההמוניים. לכן מתבלט יותר ויותר הצורך במבקר כמתווך ספרותי בין הקורא לבין היצירות הראויות לתשומת־לבו. המבקר מבליט מקרב שפע הספרים הנדפסים את היצירות הגומלות לקורא על מאמצי הקריאה שלו, באותן הנאות ששום צריכה אמנותית אחרת אינה מסוגלת לגמול לו בשכמותן: הנאת ההתייחדות עם עצמו, הנאת ההיפעלות הרב־צדדית, הנאת ההזדהות והאמפתיה והנאת השותפות היוצרת במהלך הקריאה.

תקופתנו כופה על הביקורת להיאבק בעקביות בעוצמתה הגדולה של הפרסומת. זו שיכללה את אמצעי ההפצה ואת דרכי הפרסום והשכנוע, כדי למכור את המוצר האמנותי לציבור. כליה המתוחכמים של הפרסומת אינם שמורים להפצתן של היצירות המעולות בלבד. השימוש בכלים אלה נעשה הן להפצת העידית והן להפצת הזיבורית. אך מאליו מובן, שלרוב מגייסים כלים אלה של הפרסומת להפצתן של אותן יצירות, שהופקו על־פי המתכונת הממוסחרת. הסכנה, שהיצירה הטובה תידחק הצידה, בתחרות אכזרית זו על תשומת־הלב של הקורא, יכולה להתמעט באמצעות נוכחותו של המבקר, שדבריו וקביעותיו מכוונים את הקורא אל גופם של הדברים ומתמודדים עם סכנתה של הפרסומת.

אמנות הספרות קשורה בתקופתנו יותר ויותר לאמנויות האחרות, וגם מצד זה אורבת לה סכנה רבה. עיבודה של יצירה ספרותית ­– שזכתה לכך בשל צד מרתק אחד שבה ­– לרוב: סיפור־המעשה ­– למחזה בשביל בימת־התיאטרון או לתסריט בשביל הקולנוע, עשוי להביא לה פרסום רב, שאיננו עומד בשום יחס לטיבה ולערכה העצמי. מיספר קוראיה של יצירה כזאת יעלה על מיספר הקוראים, שהיה צפוי לה אלמלא התקשרה לאמנויות אחרות. גם בשל כך פוחת לעיתים סיכויין של יצירות ספרות מעולות לזכות בתשומת־הלב הראויה של קהל הקוראים. תפקידה של הביקורת הוא לשמור על תחומיה של אמנות הספרות, ומוטל עליה להקפיד על ההערכה הנכונה ועל השיפוט ההוגן של היצירה הנוצרת בתחומי הספרות.

 

ו    🔗

המבקר העברי מוסיף על כל אלה התחייבויות אחדות, הנגזרות מן העובדה שהוא פועל בתחומה של תרבות בעלת ייחוד כתרבות העברית, בזיקה לספרות, הנכתבת בלשון נדירה בסגולותיה ובמשמעויותיה כלשון העברית ובמסגרתה של תקופת התחייה הלאומית, המבדילה את ענייניה של הספרות העברית מכל ספרות אחרת בעולם. תנאים מיוחדים אלה מחייבים את המבקר העברי להתמודד עם מגמות סותרות, המתרוצצות בספרות העברית ­– מגמות של מסורת וחידוש. הן כופות עליו לנקוט עמדה במאבק, המתקיים כיום בתרבותנו בין כוחות מנוגדים, בין המשך לתמורה, בין קבלה להתמרדות, בין בריחה לשיבה ובין התכחשות להתוודעות.

ספרות התקופה הנוכחית מבטאת בכל הנטיות הסותרות הללו את המציאות הלאומית ההיסטורית, בשלבה המרתק ביותר: אותו שלב שבטרם הכרעה, שבטרם גיבוש וקאנוניזציה. מעולם לא היו במצבים כאלה בתרבות סיכויים לקיצורי־דרך, אך תמיד נדרשו במצבים שכאלה אותם בעלי־דמיון ושאר־רוח, שלא יניחו לעוררות הרוחנית הזו לשקוט, כדי שענייניה של האומה יתלבנו ויתבררו עד תום. המבקר חייב על כן לחזור ולשאול את השאלות שעל סדר היום הלאומי. עליו להפנות את דעת הכל אל אותן יצירות, אשר אינן מתאוות לזכות בנצח על־ידי פזילה לתהילה חולפת, אלא מעיזות לתרום את חלקן לאותה הכרעה לאומית שהכל ­– ההיסטוריה, חיי־המעשה, וחיי־הרוח ­– מכוון אליה.

הספרות העברית נאבקת כיום על קיומה בשל נטייה מוגזמת לפתיחות תרבותית אצל קוראיה. הוויכוח הנושן על מידת הפתיחות הדרושה לעמנו כלפי יצירתם הרוחנית של העמים האחרים, כמו הוכרע על־ידי המעטת חשיבותה של הספרות הלאומית בפני ספרותם של אחרים. נטייה קרתנית זו פוגעת לא רק ביצירה העברית, אלא גם תורמת לניתוק הגובר בין היוצרים לבין חוג הקוראים המצומצם יחסית בלשון העברית. היחלשותה של הקירבה המבורכת בין הסופר העברי לבין קוראיו בדור הזה גם ממעטת את השפעתה של הספרות על מהלכיה של התחייה הלאומית, ומכאן שהיא מסיטה את הכל, יוצרים וקוראים, מענייניו של העם היהודי. על הביקורת מוטל על־כן לקבוע סייגים לפתיחות התרבותית, לשמור על איזון ביחסי הגומלין שבין הספרות הלאומית לבין הספרות העולמית, ועליה לטפח קהל קוראים נאמן לספרות הלאומית, כדי להבטיח את המשך התפתחותה של היצירה העברית.

המבקר העברי נתבע כיום להוסיף על רגישותו האמנותית גם את רגישותו הלאומית. תביעה מכופלת היא ממנו, אך בהחלט תביעה בלתי־סותרת. עיקר שליחותו: עליו להיות בן־לוויה נאמן לספרות העברית, לחלקה הלאומי של הספרות, כשותף ליצירתה וכמנווט לנעשה בה. ביקורתו חייבת להיות בונה, ואם אין לפניו אבני־גזית שלמות־צורה, עליו לברור לו אבנים קטנות, שניתן לצרף מהן צורה. קשת־עורף צריכה להיות הביקורת החיובית, כי עיניה נשואות אל דורות אחרים ואל ימים אחרים. ואף אם הללו יתמהמהו ­– בזכותה ובעמלה בוא יבואו!

(ידיעות אחרונות, 1980)