לנתן אלתרמן

אַתָּה אוּלַי אֲנִי, אֲבָל לְךָ יֵשׁ עַיִן

אִלְּמָה וַעֲסִיסִית כִּפְרִי בָּשֵׁל לָמוּת,

אֲנִי צָמֵא לְךָ, אַתָּה צָמֵא לַיַּיִן

וּשְׁנֵינוּ מְבִינִים כִּי זֶה מִתּוֹךְ תְּמִימוּת.

אַתָּה זוֹלֵל עִמִּי הַשַּׁחַר הַפָּרוּעַ

וּמְקַלֵּל בִּצְחוֹק יָפְיָהּ שֶׁל אַדְמָתִי,

אוֹתָהּ חָרְשָׁה הַיָּד, אוֹתָנוּ – שִׁיר וְרוּחַ,

אַתָּה אוֹהֵב אוֹתָהּ, וְהִיא אוּלַי – אוֹתִי?

וּשְׁנֵינוּ מִתְהַלְּכִים וּמַקְשִׁיבִים לָרֶנֶן

שֶׁל סְעָרָה אֲשֶׁר רָאשֵׁינוּ מַרְכִּינָה,

אוֹתְךָ הִיא מַדְלִיקָה, אוֹתִי הִיא מְצַנֶּנֶת

וּמְבוּכָתִי סוֹרְקָה בְּאֶצְבַּע עֲדִינָה.

וּבְאִם כָּבְדוּ מְאֹד הַגֶּשֶׁם וְהַדֶּמַע,

אַתָּה מַחֲזִיק הַבְּכִי לְבַל נָא יִתְפּוֹרֵר,

רַק אֱלֹהִים נִרְפֶּה וְהַסּוּפָה רוֹתֵם הוּא

וְהַמָּטָר נִתָּךְ קָרוּעַ וְעִוֵּר.

יֵשׁ זַעַם מְצֻחְצָח בְּךָ וּבַמַּתֶּכֶת,

רַק הֵד שֶׁהִתְלַטֵּשׁ, רַק אוֹר שֶׁדֹּם הִפְשִׁיר,

וְאִם לֹא הִתְמָרְדָה רַגְלֵנוּ עוֹד מִלֶּכֶת

סִימָן שֶׁעִקְּבוֹתֶיהָ לַבָּאִים נַשְׁאִיר.

דַּרְכָּם אוּלַי יִהְיֶה דַּרְכֵּנוּ הַצָּחִיחַ

וְלַיְלָה וּזְאֵב יָבוֹאוּ לִקְרָאתָם,

אַךְ הֵמָּה יִתְנַחֲמוּ בַּפֶּרַח שְׁהִצְמִיחַ,

הַקַּרְקַע הַסַּלְעִי שֶׁהִתְבָּרֵךְ בְּדָם.

הֵם לֹא יֵדְעוּ דָּבָר עַל נִרְצָחִים בָּרֹדֶם,

וְלַפְּרָחִים יִתְּנוּ שֵׁמוֹת מְאֹד יָפִים,

וְלֹא יְפַלְּלוּ כִּי כָּל עָלֶה בְּאֹדֶם

נוֹעָד הָיָה לִפְרֹחַ מִבִּפְנִים.