בועידה השלישית של פועלי יהודה

השאלה שאנו דנים בה עכשיו היא באמת שאלת צורת ההסתדרות. מהי הסתדרותנו – אגודה אומנותית מצומצמת כדוגמת האגודות הפרופסיונאליות שבאירופה, אם לא? כאן, במושבות ארץ־ישראל, אין עדיין התנאים ההכרחיים הקודמים הדרושים בשביל יצירת אגודות אומנותיות במובן הרגיל. אין פועל קבוע בעל עמדה כלכלית מבוצרה ואין מלחמה אומנותית. ומטעם זה לא עלו יפה עד היום הנסיונות השונים של יצירת אגודות אומנותיות במושבות. ואם “השומר” הצליח, הרי אין זה משום שהוא אגודה אומנותית טהורה. כאן פעלו גורמים נפשיים. הפועלים שבאו לארץ מתוך משאת־נפש עמוקה, מצאו בשמירה המסוכנת מקום להשקיע את מסירותם ומרצם וסיפוק למשיכתם הנפשית, ועל־ידי כך נעשה “השומר” לגורם כל כך חשוב לא רק בכיבוש השמירה, כי אם גם בכיבוש העבודה.

במושבות מורגש צורך בהסתדרות כללית, שהיא תוכל לספק אותם הצרכים המשותפים לכל הפועלים, שאין שתי המפלגות יכולות למלא. נחוץ בא־כוח של הפועלים כלפי חוץ: ועדי־המושבות, המוסדות והחברות הישוביים, וכלפי־פנים: בקרב הפועלים עצמם. נחוץ לפועלים מרכז ציבורי מאַחד לקרב את לבבות הפועלים, החדשים והישנים, המפלגתיים והבלתי־מפלגתיים, ולשתפם בעבודה כללית. נחוץ לבסוף מוסד הסתדרותי, שיוציא לפועל את כל אותן העבודות המשותפות לכל הפועלים בלי הבדל מפלגה, כגון אינפורמציה, סידור קבוצות, ייסוד מטבח, ספריות וקלובי פועלים וכיוצא בזה. שלושת התפקידים הללו צריכה למלא ההסתדרות, ולפיכך היא צריכה לכלול את כל הפועלים שבמושבות בלי הבדל, בין שהם בנאים או נגרים. אם יש לקבוצת פועלים עוד איזה צרכים אומנותיים מיוחדים, יכולים הם להתאַגד לאגודה פרופסיונאלית, כמו “השומר”, אגודת פועלי המוֹטוֹרים וכדומה. אולם הסתדרות זו צריכה להיות כללית ומַקפת את כל פועלי המושבות.

“האחדות” גליון 11, י“ז טבת תרע”ג.