ודאי שהשעות הראשונות והמעטות, שנפלו לי למנה עד עתה בקריאת ‘ספר הקטרוג והאמונה’ לאורי צבי גרינברג, אינן מספיקות להעיד עדות שלימה. זה מקרוב קראנו, שביאליק היה קורא שירים שלוש פעמים עד שקבע את משפטו. ואם ביאליק חריף־העין כך, אנו על־אחת־כמה־וכמה. ואני לא הספקתי לקרוא את רוב השירים בקס"ט העמודים הגדולים והמפולשים אפילו פעם אחת. ועם כל־זאת יצרי משיאני להעיד עדות ראשונה על רשמים ראשונים, ואפילו לא להשהות עדות זו בתוך אהלי. הרושם הראשון: הוא־הוא. המשורר – והוא משורר בלי ספק, למרות־הכל! – נשאר נאמן לעצמו. הוא לא נשתנה בכל אותן השנים של אֵלם ודומיה. הרושם השני: הנימה העיקרית היא הלאומית־המדינית־הצבאית־החרבית־המרדית. השאר הן נימי־לואי. מעט הוקרה ל’אותיות מסיני' שנצרפו אפילו

בְּמַעֲרֶכֶת אַבְנֵי הַגָּזִית שֶׁל פּוֹסְקִים מְבַצְּרִים,

בְּרִקְמַת מְפָרְשׁים וּבַעֲלֵי־אַגָּדָה רוֹדֵי־דְבָשׁ…

ומכל שכן

בִּירִיעוֹת־הַסּוֹד שָׁהֳמֵי הָעוֹלָם הַכָּחוֹל,

עֲדָיֵי הַנֶּפֶשׁ רוֹכֶבֶת דִּמְיוֹן וּכְנַף אֵשׁ.

ויש לכאורה גם נימה נגד השבעים והדשנים והשמנים, העושים ‘פימה עלי כסל’:

וְצָמְחָה לָכֶם כֶּסֶת בָּעֹרֶף, גַּם בְּפִסַּת הַיָּד,

וְצָמְחָה לָכֶם כֶּרֶס שְׁנִיָּה: גַּם בְּתַחְתִּית הַגָּב.

אך כל אלו אינן אלא בנות־לואי המשמשות את הנימה העיקרית, היחידה. כי אלמלי ראה המשורר את ‘כסת העורף’ ואת ‘הכרס השניה’ לא בסתם יהודי אלא ביהודי קצין, היה בודאי אומר שירת־שבח, מפני שסוף־סוף:

נֵצַח הַמַּחֲרֵשָׁה הוּא בְּנֵצַח הַחֶרֶב.

הרושם השלישי: המשורר הוא בודד במועדו. אין הוא מזדהה עם מי־שהוא. אין הוא אומר ‘אנו’ אלא ‘אני’. מעבר מזה ‘חושך בכפר ובעיר’, מעבר מזה יש ללא הבדל:

אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף שַׁכּוּלֵי־אֱלֹהִים־וּמַלְכוּת פֹּה –

ומעבר מזה ישנו ‘האחד אשר לא שכח’, האחד אשר הוא:

פּוֹסֵעַ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַלּוֹהֵט… לְהָאִיר –

האחד ‘אשר אין שני לו להחבירה’. אין חבר, אין רע, אין ידיד־נפש, אין ציבור ואין חיבור. אם יש כאן אהבה, הרי היא רק למה שהיה לפנים, יהי זה שלמה מולכו ויהי זה יוסף לישנסקי. השאר, כל השאר, כל ‘ארבע מאות אלף’, כל הישוב אינו אלא ‘זולל, סובא, אכזר’, הרוצה לרסק את האחד, יהי זה יוסף לישנסקי שכאילו קם מקברו והגיע הלום, או יהי זה המשורר בעצמו. הישוב כולו אינו אלא עדת נבלים, סנבלטים, וכישוב, כמובן, כן מנהיגיו, שהם בודאי ‘עדת מרעים’. מכאן גם הרושם הרביעי: תוגתו הגדולה של המשורר.

אִמִּי בַגּוֹלָה לֹא יָדְעָה מִסּוֹד זֶה שֶׁל בְּנָהּ.

וּבְיִשּׁוּב הָעָם לֹא יָדַע זֹאת אָדָם לְתוּגָה.

המשורר הוא־הוא. המשורר הלאומי־החרבי־המרדי, הבודד, הנוגה. הוא חטיבה בפני עצמה. הוא לכאורה מעריץ את עבודת השכל, את אלה

שֶׁמִתַּחַת מִצְחָם הָרָחָב

שָׂם נֶשֶׁר־הַדַּעַת קִנּוֹ בְּכָל רֹחַב כְּנָפָיו.

אך זה אינו אלא שעשוע־רגע בלבד. למעשה המשורר למעלה מקטנות כזאת. הוא מאזין ונאמן לספירה אחת בלבד, לזו שבוקעת ועולה ממעמקי מהותו הוא. משום־מה אנגליה אינה נאמנת אתנו במאה אחוזים? שמא משום חשבונות מדיניים, כלכליים, אני־מרכזיים? שוטים שבעולם! המשורר יודע פשר הדבר.

מִמַּר לֹא יֵצֵא הַמָּתוֹק. הַנּוֹצְרִי לֹא יַבְלִיג

עַל טִפַּת הָאֶרֶס הַזֹּאת מִימֵי הַצְּלִיבָה,

הַנִּמְסֶרֶת מֵאָב אֱלֵי אֵם וּמֵאֵם אֱלֵי בְנָהּ.

הנה החידה והנה פתרונה. ושמא תזכיר את יחס אנגליה אל הארמנים־הנוצרים, את תביעת בולדוין לפני עלותו על כס־השלטון ואת יחסו לאחר־כך? ושמא תזכיר את כל ‘ספר הקטרוג’ של סווין הדין בספרו ‘עם מרוּמה’? לשוא. המשורר לא יאזין. הוא כבר שקע במעמקי־מהותו הוא. ואין מציל. והאם יש צורך להגיד כי ב’ספר הקטרוג והאמונה' יש, על יד תשעה קבים פרוזה כבדה, מלאכותית, עשויה־לתיאבון, גם קב אחד שירה נקיה, יפה, מרעידה, הומה, מציירת, מאירה? ספר זה הוא תל־אביבי ביותר, הוא נזון מפסלתה של זו; המשורר קובל על ההתפרקות במזיד וב’היסח־הלב – בשוגג‘. אך הוא, כמובן, עשה כדבר הזה מאידך־גיסא. הוא התגשמות האפשרות האחת ממאה מאידך־גיסא. אם ממארת התוכחה הוא, שיהא האחד שוטם את חברו משטמת־חינם – הוא מקיים דבר זה. הוא אוכל את בשרו. ואחת ממאה יש בו בוודאי גם מן האמת. גם בנוגע לביאור של יחס אנגליה אלינו. אחת ממאה. ומן השירה יש בספר זה יותר מאחת למאה. אפשר שאין כאן התפתחות ביחס לספריו הקודמים, אבל יש בוודאי גם התחזקות. ונעים היה לי למצוא פה שירים שכבר נתפרסמו. דרך משל: השיר ‘אבוי ממעמקים’, שנתפרסם בשעתו ב’מאזנים’, באותה שעה קצרה ששימשתי להם כשמש ראשי. בסך הכל ובתור עדות ראשונה מפגישת שעות ראשונות: ספר שאינו מתרחש בכל יום.

[ז' שבט תרצ"ז]

מנשמת ה’שרף'

אורי צבי גרינברג יש בו שמץ מנשמת ה’שרף‘. זה מקרוב עמד בקשרי מלחמה מפלגתית, אשר כמוה וכצורתה לא היתה בתוכנו זה עידן ועידנים. באותם הימים הבטיח לי בהן־צדקו, כי לא יוסיף לכתוב שירים. ‘והרי באמת אין אצלנו בשביל מי לכתוב שירים’. שמעתי וחייכתי. אך בגליון אחרון של ‘מאזנים’ הוא משחיר שני עמודים גדולים בשיריו. ומה רכה, מה אידילית היא שירתו. כמה תום וכמה הוד. ומה מתרפקת היא על מי־מנוחות וכמה כמהה היא ל’חדר הורתה’,

בְּעֶרֶב כָּזֶה, אוֹ בְּלַיְלָה כָּזֶה מְפֻיָּס הָעוֹלָם…

הַכֹּל מְבֹרָךְ וּמֵרִיחַ לִדְבַשׁ וּלְיַיִן, לְנֹגַהּ וְטָל;

אֵין גּוֹסֵס עַל מִטָּה וְאֵין מֵת. אֵין לוֹחֵם וְאֵין כַּעַס;

סְפִינָה לֹא נִמְצֵאת עַל הַיָּם וְכָל הַמַּלָּחִים הֵם בָּעִיר;

רַכָּבוֹת אֲסוּפוֹת בַּתַּחֲנוֹת כְּחַיּוֹת מִבַּרְזֶל,

שֶׁבָּאוּ גַּם הֵן אֱלֵי רֶפֶת הַלֵּיל לְמַרְגֹּעַ,

הַכֹּל בְּוַדַּאי רַק אוֹהֵב וְכָל גּוּשׁ – אַהֲבָה.

וּבְכָל עֶצֶם אָטוּם יֵשׁ נִגּוּן וּבְכָל מְכִתָּה

הַמּוּטֶלֶת סְתָּם־כָּךְ, מְנוֹצֶצֶת תְּשׁוּקַת־הֶחָי.

ואשר למאוויים לברוח ‘ממבוכת חייו בציון כמו ממבוכת קרבות’ – הרי ערכם כאותם ‘שלא לכתוב שירים’. כהנדוף עשן – תנדוף.

[אב תרצ"ח]