עם־שחר נתעורר גם הוא וגם התייצב בתוך הלהקה הקטנה של משוררי ‘המעורר’. עוד טל הישיבה עליו והוא לכאורה יצא וחיפש. שונה היה התוכן, שונה היה הטון. מאז לא העלמנו עין ממנו, אף־על־פי שחתר ולא הגיע. מן העדה היה גם הוא. בן־הדור בעליותיו ובכישלונותיו. כך ראיתיו כשהוא צעיר מסולסל; כך ראיתיו כשהיה כבר חייל ותיק ובמקצת גל־של־עצמות. בן־הדור אכול־השלהבת ובן־העם במיטב הכוונה והמשמעות. חותם־הלילות על פגישותי אתו, לילי־שבת וליל־תשעה־באב בבית־הכנסת היפה בירושלים, ליל־פסח ליד שולחן אחד וסדר אחד. תמיד נבעה אימרתו ישרה, חמה, מן הנקודה האמצעית שבלב. לא ויתר על מיצוי־המחשבה ואף לא על קוצה־של־אנחה. ראה בעולם תבערה גדולה ובער עמה ובתוכה. וכך נתן את הנופך אשר לו בכושר וביושר. ובאחד הימים האלה פסק הכל ואנו עמדנו מגומגמים לפני מיטתו האחרונה. אבד אחד מן העדה הקטנה, אשר גם בפרשו ממנה עוד עמד בתוכה.
[תש"ב]