בפעם הראשונה והאחרונה אין אנו מתחשבים אתך, מטרידים אנו אותך בעטינו, במה שבלבנו ובמה שבפינו.
בחייך לא ערכנו לך חגי יובל, לא הכאבנוך בדברי תפארת; במותך נשאנוך דומם אלי קבר, אף על פתחי־קברך עמדנו דומם, באין מלה בפינו.
בא הדבר האחרון, המסיים, כמו שהיה מחויב ומוכרע לבוא, כמו שנסתמן והוכרע בשמי שמים לפני רבואות שנים.
התזכור, ברנר’קה, את פרעות אוקטובר בימי לונדון שלנו? ביום בוא הידיעה על אודות הריגת הקרובה אליך? חרש נאבקת יומם וליל, באין מלה בפיך.
‘כה אמר ד’: צו לביתך! כי מת אתה ולא תחיה'.
תמיד, ברנר’קה, תמיד שמעת את הציווי המוחלט הזה, תמיד ותדיר נאבקת בו ותמיד ותדיר התכוננת לו; ועתה הנה בא, אדיר ונהדר, כמו שהיה צריך לבוא!
איזה סיום הרמוני! איזו מיתה יפה! איזה קידוש השם! איזה קרבן ההוויה! איזו טהרה!
ברנר’קה! ‘ספר ההתלבטות’ קראת לספרך האחרון וגם ‘שכול וכשלון’. רבים ניכוו מאש־צרבת אשר בו, המלחכת פצעים ומדווים. אך ביום־מותך הובלט הכל, גם השכול וגם הכשלון. עתה ידי רופאים רבים מסוגים שונים מחטטים בפצעי־נפצעים ומדווי־עם. רק ההתלבטות, התלבטותך פסקה. עתה אתה תנוח. עתה אתה מספר כ“ג או כ”ד בשורת־הכבוד, בשורת־המנוחה הארוכה. ‘פטור נו’. הלא זוהי מלת־הקריאה של חיים חפץ בסיפורך!
יוסף חפץ וחיים חפץ. יוסף וחיים אחים. יוסף וחיים חד הוא – יוסף חיים ברנר… מן הסיפור ב’המעורר' שנה א' עד סיפורך האחרון איזו דרך ארוכה! איזה התלבטות תדירית! איזה טיפוס בשלבים ללא־הפסקה! איזו התאמצות הכיוון וההבטה! איזה חיסון הביטוי!
ברנר’קה! יש ויש בינינו אלה היודעים את יצירתך החדשה להרצאה וסגנון בעברית. התזכור את שיחותינו ואת צחוקינו על אחד המשפטים ב’מא' עד מ‘?’ והנה ענין זה הולך ונשנה ב’שכול וכשלון'. אך בינתיים מה רב השינוי!
והתזכור את מות ארנולד קרמר? את חזון אביו במחזה האחרון? דומם ישבנו ותרגמנוהו ושנינו נרגשים היינו מרוממות־החזון. והנה בא גם החזון הזה. ברנר’קה! ההר עודנו עשן, גועש ומקיא את לבתו הקודרת והזועפת.
קוֹל עַל שִׁבְעַת הַשְׁפָיִים
רִנְנַת הָעַרְבָּיִם.
עוד החניתות מושלפות, עוד משחיזים הסכינים, עוד מתכוננים לטבח. ובפנים גדולה המבוכה, העניים צועקים ללחם, כל המוחות, כל הלבבות, כל הידים עסוקות. לא עת־הערכה עכשיו. זאת מלאכת־הדורות הבאים.
סמל לנו דבר־מותך. לא מיהרת להמלט, לברוח. מעל לשמירת־החיים שמרת את אורח־המוסר. תמיד ותדיר פחדת מפני המות, ובבואו – לא ידעת פחד.
ברנר’קה! מסביב לקברך נאספו המונים. בחזון־לבי ראיתי מסביבך את אבותיך, את אחיך ואת אחיותיך, החיים והמתים. מסביב לקברך חזיתי את המון ידידיך, את האנשים אשר רעו לך בחיים ובספרות; חזיתי אותה, אשר ילדה לך את בנך־יחידך, אשר בו הגית כל הימים; חזית את חבריך־ידידיך, המדוכאים והמנוצחים, אלה אשר אכלו בפועל את פתך ושתו את מימיך ואלה אשר פרשת עליהם את כנפי־טליתך, את בת־שירתך, לחמלה עליהם. כולם תפילה אחת בפיהם: נוח בשלום על משכבך! עתה אתה ברוך אלהים!
פסוקי־אבל
מתוך המערכה האחרונה ב’מיכאל קרמר'
אנו מתלבטים בדברים פעוטים וחושבים אותם למי־יודע־כמה־חשובים, אנו מרבים לדאוג להם, נאנחים ונאנקים, והנה יבוא הדבר הגדול כפתע־פתאום, כנשר יטוש אלי להקת־אנקורים.
בשעה שהדבר הגדול בא בחיי־האדם מיד כל הקטנות מתנדפות כעשן. הקטנוּת מפרדת, הגדלות מאחדת. רצוני לומר: כך צריך להיות.
המות – זהו לעולם דבר גדול. המות והאהבה.
המות פותח שערים לנשגב. רואה אתה, כאן ישח האדם, אולם מה שמביאנו עד דכא – נעלם הוא ושגיא גם יחד.
על המות הוציאו שם רע, המות – זוהי הצורה הכי־רכה של החיים; זוהי יצירה גדולה של אהבת־נצח. אומרים: עזה כמות אהבה. אך סרס את המקרא ואמור: רך כאהבה מות.
הנה מעט יין לסעוד לב. נשתה נא, נביא נא קרבך־נסך! נאמר נא ל’חיים' איש לרעהו בשקט! זה השוכב שמה, אני הוא! אתה הוא! הוד־רוממות הוא! מה יש עוד למי־שהוא להעיר על זה?
כשהוא הוכרח להשאר שוכב שם, אלה היו לי השעות הכי מרות. באותה שעה, שהדי במרומים, – ההיה זה זיכוך־הנפש אם לא? – לא הכרתי את עצמי. באותה שעה התלוננתי מרה: לא פיללתי כזה מעצמי. העזתי והטחתי כלפי מעלה. –
* * *
אנו בעצמנו איננו יודעים את נפשנו. אני לעגתי לאלי, כעובד עץ ואבן, ודרשתי את עצי־אלי למשפט: כל הענין נדמה לי לשחוק השטן, להמצאת שדים; המצאה נבערה, נלעגה ונאלחה ותפלה ורעה.
התבונן נא אל הרשימות האלה: כאן נאספו יחדיו כל מעניו. כולם פה, כולם, כפי אשר ראה אותם. ולו היו עינים לראות.
מה ידעו הם ממנו, אלה הפוחזים וריקים, אלה בולי־עץ בצורת־אדם? מה ידעו הם ממנו, ממני, מיסורינו? ברדיפותיהם הביאוהו עד חרמה. הם המיתוהו מות־כלבים. ככה עשו הם, זה רשאי אני להגיד. אך מה יכלו מה לעשות לו? אדרבה! גשו הנה, רבותי! הביטו אליו והעליבוהו נא! גשו נא ונסו – התוכלו? הנה חלף הדבר! מה טוב משכבו פה! טוב! טוב!
מפני מה שותתים הלבבות דם ולדפוק לא יחדלון? מפני שהם מוכרחים לאהוב. השאיפה לאחדות היא בכל, ויחד עם זה תרבץ עלינו מארת־הפירוד. אין אנו חפצים לאבד כל־שהוא, והכל הולך לאיבוד מאתנו. הכל בא וחולף!
אי נמצא חופנו, איזה מחוז־חפצנו? למה נגיל לפעמים אל אשר לא נודע? אנו הקטנים, העזובים במרחק־יה, כאילו ידענו לאן אנו הולכים. גם אתה שמחת אלי גיל! ומה ידעת? מצהלות־הארץ לא המה! – שמי הכהנים לא המה! – זה אינו וגם זה אינו, ומה איפוא, מה זה יוכל היות, לאחרונה?
אור־לא־מזה
והיום מלאו שלש שנים למותו של כהן במקדש הספרות: למותו של י.ח. ברנר. היו גם אז ימי־פסח נהדרים, אלא שנסתיימו בטראגדיה זו, ברציחת ברנר וחבריו. ראיתיו לאחרונה כשבוע ימים לפני המעשה. דמדומי־ערב ברחוב נחלת־בנימין מול ביתי. הוא היה לבוש בגדים שחורים מתוקנים, שלא כדרכו, זקנו גדל ונעשה עבות, ההליכה היתה אמיצה, אבל מעורבת משהו של חפץ ההתחמקות וההשתמטות מעיר ומתים. על פניו היה זרוע אור בלתי־רגיל. נפעמתי ולא יכולתי לדבר דבר. חלפתני ההרגשה: אור זה כבר הוא לא מעולם זה. והיום לפני שלש שנים בא יום־פקודתו. על האבטומוביל, שנשלח להצלתו, לא עלה. לא היה כל נימוק להינצל לבדו. הרופאים ציינו, כי מת באשר דם־לבבו נשפך לתוך מעיו. לאמור: הוא מת בדרך אשר חי בה.
סלחה לי, רעי אחי, באשר הנך, באשר הנני. סלחה גם לרוצחים, שליחי החומר והשטן. לא ידעו אלה את מי רצחו; ואולי לא ידעת זאת גם אתה.
* * *
[כ"ג ניסן, תרפ"ד]
שנתיים: תרס“ו – תרס”ז
להתלבטותו של בעל ה’מעורר'
באחד הימים, ‘בין כסא לעשור’ בשנת תרס"ו, ביום הראשון לשבוע, ניגשה ספינה פשוטה לעיר לונדון, ובספינה גם אברך אחד מילידי־גליציה, אשר עשה זה עתה מספר שנים במטרופולין של גרמניה וגם בשדמותיה.
עודנו עומד עם הספינה ליד גשר גדול, תוהה ומשתאה מה גורל מינה לו אלקים במטרופולין זו של העולם, והנה הוא רואה, לתמהונו הרב, כי המלתחה אשר לו, השוכנת לה במדור התחתון, נפתחה, ואיש זר, גבה־קומה, מראה ג’נטלמן, הוציא חרש מתוך מלתחה זו, דוקא מזו, חוברת של ירחון גרמני אחד, ‘אלטניילאנד’, ונעץ את עיניו בה.
ברדתו מן הספינה התפלא לראות, כי עגלות לא חיכו לספינה ליד הגשר וגם פני טראם לא נראו בכל הסביבה, בקושי השיג אותו ג’נטלמן ‘עגלת סוס אחד’ לאחת הגבירות, אשר ההליכה העירה קשתה עליה עד־מאד. על שאלתו של האברך: המבלי אין עגלות בלונדון עלינו ללכת רגלי? ענו לו, כי יום הראשון יום־מנוחה הוא גם לעגלונים וגם לפקידי הטראם.
ברגל נכנס, איפוא, האברך (נקרא לו פה, לרגלי המלאכה אשר לפנינו, בשם יהושע) בשערי לונדון המעטירה. הוא התפלא בו ביום על המנוחה השלימה, השוררת בעיר הגדולה לאלקים, כאשר לא התפלא אחר־כל על התנועה והתשואות. משום־מה קמה ונתעוררה בזכרונו העיירה שלו ביום שבת ומועד. ועוד דבר אחד בלט בו ביום, כאשר לא בלט במשך שנים בברלין: עניות, בטלה, חוסר לחם, דלת־העם; בתלבשתו ההמון ניכר.
כאשר טייל אחר־הצהרים ברחובות והשמים היו קודרים ואפורים ואשה לבושת־שחורים ישבה לה ברחוב ליד פסנתר וניגנה מזמורי־תהלים ואיש לבוש שחורים עמד על ידה וליווה אותה בקולו, גדלה תמיהתו עוד יותר: הזאת לונדון? היום כפורים זה ללונדון? עכשיו, רק עכשיו הרגיש, כי נותק מרחובות־ברלין, הרגיש את ההבדל העצום שבין יושבי־היבשת ובן יושבי האי הבריטי.
ההיה זה בימי חנוכה? ההיה זה קודם? דבר אחד זכור: דוברי־עברית בלונדון סידרו אז, תחילת תרס"ו, נשף ובו קרא ש. ב. מקסימון את ‘טוביה החולב’ של שלום עליכם. הנשף משך אליו קהל של עשרות אנשים, שישבו בחדר לא־מואר ביותר והקשיבו בקורת רוח לקול הקורא.
באמצע הקריאה נפתחה הדלת ופנימה פרצו צעירים אחדים, כשליש של תריסר, כשפניהם משולהבים במקצת וכשכל הבעתם היא עזות־דקדושה, מעשה־ריבולוציונרים. ‘פועלי ציון’ של לונדון, ראשית תרס"ו.
המורה לסק –כהן (האח הבכור) לחש אז באזני האברך, שישב על צדו: ‘זהו ברנר’. ‘איזה?’ ‘זה בעל הקאשקט השמוט והעינים הבוערות’. האברך נעץ את כל עיניו במדובר, נדמה היה, כי לא רק עיני המדובר בוערות אלא גם מצחו; כי הוא כל כך זר, רחוק, מכוכב אחר בהחלט, נדמה היה כי לעולם לא יקרב זה אל זה ולא ידבר זה עם זה.
אך בהיות עוד שבוע, אחרי הצהרים, ובהכנס יהושע אל אולם המקרא אשר לציונים באיסט אֶַנד בלונדון מצא את האולם, סמל העניות, כמעט ריק, ואולם ליד שולחן ארוך, באמצע השולחן וקרוב לחלון, ישב ברנר. והפעם היתה הבעתו אחרת לגמרי, כפופה, מלאת־סבל, אחד משלנו, כאחד היהודים, פנים עדינים, כמעט ליריים.
יהושע העז, איפוא, להיכנס אתו בשיחה. דברי ברנר היו נוחים, כמעט מתוקים. בשמעו מאיש שיחתו, כי הוא בא מברלין שאלהו על הסופרים העברים אשר שם, על הגדולים ועל הקטנים כאחד. כאשר שאלהו גם על יהושע רדלר, ענה לו איש שיחתו: ‘כמדומני, שהוא כעת באנגליה’.
עיני ברנר אורו לרגע והוא אמר: ‘אני מבין. אופקים חדשים נגולים לפני’.
בו ברגע נכרתה ברית ידידות, ברית ‘המעורר’ בין שני אנשים רחוקים וזרים, כמו משני כוכבים.
לאמור, אותם ה’אופקים' היו – ענין הוצאת ‘המעורר’ שהיה מוחלט כבר מקודם, ואף פרוספקט קטן היה מודפס כבר וגם דבוק על הדלת באותו אולם־המקרא. נסיונו של יהושע לשנות את השם לא הצליח. הוא שאל בהיתול: ‘מדוע המעורר?’ מדוע לא התרנגול? ברנר ענה: ‘אין המובן: התעוררות מפלגתית, אלא התעוררות אנושית, התעוררות האדם’.
ענין ‘המעורר’ היה מוחלט משכבר. אלא שהלב, לבו של ברנר, היסס. הוא יחידי על האי הבריטי. הקשר עם היבשת, ביחוד עם הרעים היקרים כנפש, עם גנסין וצייטלין ועוד, רופף: אין בטחון להשיג מהם מפרי־העט. הלב היסס ופיקפק. הוא דחה את ההתחלה מיום ליום.
ויהושע רדלר זה, מה היה טיבו בספרות באותם הימים? מה כוחו ומה העזרה אשר יכול היה להושיט? ברנר קרא את רשימותיו ב’לוח אחיאסף' תרס"ג. לאחר־כך, בהיותו בצבא ורחוק מישוב יהודי ובקראו מודעה, כי בלוח של באַדר נדפסה רשימה ממנו, ביקש מאת ידידיו לשלוח לו את לוח באדר, אך ורק בשל רשימה זו. זאת סיפר תיכף ליהושע אגב לוויה לחדרו, אחרי פגישה ראשונה, כדי לפשפש בניירותיו ולראות, מה יש להוציא מהם בשביל החוברת הראשונה. ברנר אמר אחר־כך, כי איש שיחתו עשה עליו בפגישה ראשונה רושם של ‘צורבא דרבנן’. פעמה התקוה בלבו של ברנר, כי פסק מהיות יחידי על האי. כי יהושע זה יהיה לו לעוזר נאמן בעבודה אשר הוא אומר לעשות.
וכך אורו עיניו לרגע באותו רגע. –
קרבו הלבבות זה לזה.
לא היו שבועות מעטים והחוברת הראשונה כבר היתה מוכנה בדפוס. שום דברי פרוגרמה לא נאמרו בראשה. אך אז קם אותו יהושע בבוקר וכתב עמוד אחד בשם ‘אל הקורא’.
באותו עמוד נאמר:
'יש פה איזו תשוקה לברוא יציר ספרותי חדש. וישנה גם אמונה שיעלה לברוא אותו ושבקרב הימים יפכה איזה זרם חיים חדש בלבו של “הקורא העברי” ועוד יותר: כי אותו זרם יעבור את הגבול הצר שלנו וכו".
‘מהו אותו היציר החדש, שאתם אומרים לברוא? מה שמו כי נדע?’. אין אנו רוצים לקרוא בשם לדבר שעדיין לא ראה אור־חלד. כך היא דרכה של יצירה: בתחילה מתרקם איזה דבר בעומק־הלב, בחשאי, בסודי־סודות, ואחר כך באים לרוב אחרים ‘וקוראים שמות ועושים אטיקטות’.
ועוד נאמר שם:
‘וממשמע שהמעורר יהיה לאי, למצודה בודדה של מספר אנשים עברים; של אלה הרחוקים זה מזה מרחק־יה ורק דבר אחד מאחדם ומאגדם – יום מחר’.
ו’זהו הפלא: אף על פי שכל הכוחות הצעירים האלה קונקורנטים נלהבים ועזים הם בנוגע לאותו “יום מחר” וכו' – בכל־זאת הם מתכנסים בצוותא חדא, מדברים בנחת ובענוה, או גם בחום והתלהבות. ואין פרץ ואין צוחה'…
בכתבו את העמוד הזה, הרגיש בעצמו מעין התפנקות, כילד שמדבר אל חיק־אמו. לא נכחד, לבשתו, כי גם דמעה נשרה מעינו. בהביאו את העמוד אל ברנר הלך זה וקבע אותו, מחוסר מקום בחוברת שכבר נדפסה, על העמוד הפנימי שבמעטפה.
הלבבות קרבו זה לזה.
סתו תרס"ו. אחרי פרעות אוקטובר באיזו מאות ערים. גדל החורבן. פסקו העתונים העברים, ‘הצפירה’ בווארשא, ‘הזמן’ בווילנא – הלז הדפיס עוד יום־יום באותיות גדולות: ‘ליהודי רוסיה עוד לא ניתנו שווי־זכויות’ ונשתתק ונאלם ונעלם. פסק ‘השלח’, פסקה המלה העברית. נדמה היה כי הכל אבד; נדמה היה, כי עלה מבול על הארץ ושטף את הכל. כי לשוא היה עמל מחיי־העברית ומחזיקי־העברית.
באותה שעה יצאה החוברת הראשונה של ‘המעורר’.
שני אנשים עמלו בה. המבול שוטף את הארץ ושני אנשים, כאילו בונים תיבה קטנה למלה העברית, מחזקים תורן קטן, מרימים נס ודגל ושולחים אותה על פני המים.
דבר־מה קשר את שני האנשים האלה. החיבה לעברית. חיבה מיסטית אולי. למעלה מן ההגיון, מחוץ לניתוח השכל. חיבה לוהטת, בוערת בפנים. חיבה שמצאה ביטוי בכל מה שנכתב אז על ידם באותן חוברות ראשונות. חיבה שהביאה את ברנר לכתוב אז על אחד־העם: ‘שא ברכה, המורה’! שהביאה אותו לכתוב את פרקו על מנדלי ועל אחרים; שהביאה אותו, בהופיע אז גליון א' של ‘העולם’, לכתוב בהמעורר: ‘הגליון עושה רושם אדיר’ ושהביאה אותו לכתוב אחר־כך במכתב: “העולם” מתנוונה, וי, אין לנו ספרות'!
ועוד דבר־מה קשר את שניהם; התוגה הגדולה.
פרעות־אוקטובר פגעו ישר בברנר. אחד מקרוביו, כמדומני, נרצח אז, ‘באותם הימים השחורים’. ונרצחה, הה, גם אותה חוה.
ברנר בוש להגיד ליהושע, מה היתה לו חוה זו, הוא סח לו: אחותי נרצחה.
הוא התאבל עליה שבועות וירחים. מראהו אז היה כמראה איוב, דומם ובודד עמד על־יד תיבת־האותיות וסידר וסידר, ומלה לא הוציא מפיו, השערות היו פרועות, המחשבות היו פרועות, מקרב הגויה בער ולהט, להט ובער.
אך לא פחות בער ולהט הכאב הכללי. הוא סידר מחברת גדולה כמעט אך ורק, כדי לשלחה לידידים אחדים. ביחוד לצייטלין. ‘מכתב ארוך כתב אליו’. שמץ־מה מהמחברת זו חזר ונדפס ביום־השלושים למות ברנר ב’הארץ‘. צייטלין אז ביטא ב’הזמן’ את כל התמרורים של ‘אותם הימים השחורים’.
ידידו עמד תחת השפעתו, תחת השפעת בשורת איוב. וחוץ מזה השפיע עליו אקלים של לונדון, ימי סתיו, גשמים מטפטפים בלי הרף, מלכלכים הכל. רחובות, מסדרונים, עד פנים החדר, פתי שלג נמסות תיכף, ערפל, ערפל. מראה־אבל למנורות הדולקות ברחוב גם ביום, תוגה.
לידידו היה זה התור היחידי בחייו שהרגיש את עצמו ‘סופר’ במשך ירחים. לא כמי שכותב או רושם אגב־אורחא, בהיותו רתום בעיקר לקרון אחר. הוא השלים אז עם הרעיון של כתיבה למשך חצי שנה, עד אשר יבוא ‘אביב־קודש’. הוא כתב באיזו רצינות כאדם העושה את עבודתו הוא. ככהן בבית־מקדשו. הוא העניק כמה רשימות לכל אותן חוברות ראשונות. ישנן שורות, שעלו לו אז בחצאי־ימים, בימים שלימים, בצער־שבלב ובצער־שבמחשבה. אז גם צמח הצורך להתכסות בעלי־פסידונימוס.
הידידות היא מסודות־הבריאה. את האהבה ניתן לנו להבין, אך לא את הידידות: היא גדולה מן האהבה, היא נשגבה ונסתרה ממנה.
מהו הדבר המקשר לבבות של שני גברים? משום מה הולכים בקלין וגוטפריד קלר שעות כדי להפגש לשעה אחת, בלי אשר ידברו דבר? וכמו־כן: משום מה בילה ידידו של ברנר יום־יום שעות רבות בחדרו של זה, בלי אשר דיברו דבר?
הם היו לידידים ולאחים, בלי אשר דיברו על זה, בלי אשר נפגשו לסעודה משותפת, או אפילו לכוס תה משותפת. יהושע נמשך יום־יום לחדרו של ברנר, וזה התגעגע לכתב־ידו. הוא סידר בעצמו את כתב ידו של ידידו. ויש אשר אגב סידור ואגב קריאה ידע פיסקות ארוכות על־פה. הוא היה לידידו קורא נאמן. קיבל באהבה כל ביטוי מוצלח, כל סידור טכני שעלה יפה.
במשך אותם ימי החורף יש אשר זרחה גם השמש לרגעים. בזכרונו של יהושע נדמה היה, כי זה היה כחמש פעמים.
גם על פניו של ברנר יש אשר זרחה השמש. למרות הכל, כחמש פעמים.
חג היה בבוא מכתב מאורי ניסן. בשורה מעולם אחר, מאקלים נפשי אחר. אבדו המכתבים האלה. אך אז היו בחינת זריחת־השמש תחת שמיה הקודרים של לונדון.
מעטים ביקרו באותו חדר. אך כל ביקור שינה מעט את הטמפרטורה. נזכיר שמות אחדים. הפייטן למד שפירא, הוא הצטלם עם שנינו. צנום היה וקולו קול־צפור, בעל נשמה עדינה־עמוקה. ז. ב. מקסימון, ישב לו ישיבת שור־הבר וריח לו של ‘טוביה החולב’, מי שעתיד לכתוב מסות ומחקרים כבדי משקל. יעקבי הגבוה, איש־המפלגה, החייל המסור, בעל הקו הישר והקול המדרדר. בא מחוץ־לארץ שמעון השתקן. ואותו מאיר השחור. איה הם, השניים?
היה ענין גם במכתבים אחרים, אלו של ז. י. אנכי, של מ. בן־אליעזר, של שטיבל. קטעים ממכתביהם נדפסו על מעטפות החוברות, בחינת נס להתנוסס. בימי מבול שוטף.
אפשר שבאמתחתו של יהושע שמור עוד מכתב אחד, זה של אבשלום פיינברג, יהושע זכר לו חסד המכתב הזה עד יום מותו הטראגי.
נקשרו חוטים עם ארץ־ישראל העובדת. בא כרוזו של ויתקין. מנחם גנסין היה האמבאסדור.
והיו ענינים מצחיקים. פעם קרא ברנר בעל־פה פיסקה אחת מאמרו של ידידו ‘נצנים’, זו שמתחילה במלים ‘עולמך שומם’. כהתימו לקרוא פנה אל ידידו: והאם יודע אתה בעל־פה פסוק משלי? כן. ‘ודמי פאראשה כבר שילמת?’ מתוך ‘מא’ עד מ''. ברנר פרץ בצחוק.
זרחה השמש ובאה השמש. בבוא רפורטר אנגלי ‘להתראיין’ עם ברנר ולשאול לתולדותיו ולמגמותיו, דחה אותו בשתי ידים, והיה אומלל עד מאד. קשה לתאר את מראהו באותה שעה.
כיון שהגיע ‘אביב־קודש’ יצא הידיד אל לונדון. ברנר נשא עמו את תרמילו לתחנה, השתער עליו ונשק לו.
הידידות ארכה שנים על שנים. יש שנחלשה ויש שנגולו גם קונפליקטים, אך לידי שנאה לא נהפכה.
ובאה הפגישה האחרונה.
זה היה פסח תרפ"א.
ברנר בילה בירחים האחרונים בסביבות ים־כנרת. לימי־החג עלה לתל־אביב, אך גם שם היה נחבא אל הכלים, מחוץ לעיר. מקום ביתו היה כמעט סוד.
אך באחד הערבים צעד בכבדות על המדרכה ברחוב נחלת־בנימין, היה לבוש שחורים וזקנו היה מלא ועבה. יהושע טייל מעדנות, וכך נפגשו.
‘התכנס אל ביתי?’
‘לא, כמדומני שלא’.
והלך לו.
רוח יהושע נפעם בקרבו, הוא הרגיש מעין זר־אורה מסביב ליוסף חיים. חלפה אותו הרגשה מיסטית, כי המדבר אינו כבר מעלמא־הדין, כי הוא כבר בן עולם אחר.
יהושע לא יכול אחר כך להוציא הגה מפיו במשך כמה רגעים. נעתקו מפיו מלים. מי מילל לו אז, כי לפני תום שבוע ישא הוא את ארונו של יוסף חיים לבית מועד לכל חי?
מי ישקע ברצון בזכרון הימים ההם? באותם הימים, נתחרש ידידו. אמנם חוש־השמע שב אליו. אך עוד ירחים אחר־כך, בלכתו יחידי בדרך, יש אשר הדמעות פרצו מעיניו. מתוך צער, מתוך תמרורים וכעס.
[תשרי חשון תרפ"ו]
בחייו ובמותו
כבר הדגישו: ברנר היה המצפון הספרותי. כשהיית כותב, היית חושב מניה־וביה: מה יאמר ברנר. איך יקבל את דבריך. מה יהלל (וברוב עונג, כאילו כיוונת לגרום בייחוד לו קורת־רוח) ומה יחלל (וברוב צער, מתוך הרגשה פיסית כמעט בפגם היצירה). הוא היה הסופר, האיש המהפך את המאורע־שבחיים למאורע־שבאותיות. האיש השוקל במאזנים כל מאורע שבאותיות. הוא קרא הכל. באותם הזמנים, שכל כשרון חדש נתגלה בראשונה על דפי העתונים היומיים, היה הוא מכיר כל צעיר מתחיל, המבטיח ומקיים או שאינו מקיים. ולא רק בספרות יפה. יחסיו אלי נבעו גם־כן משורש זה. בהיותו עוד בצבא ורחוק מתחום־המושב, הוא מזמין את ה’לוח' של גרשם באדר בגלל שמצא, במודעה על התוכן, את שמי בין המשתתפים. הוא קרא כל ספר וכל קונטרס. הוא גם רשם לו את רשימותיו כמעט על כל ספר ועל כל קונטרס. הוא היה המצפון החי שבספרות, איש המאזנים. (שינוי חל בסוף ימיו. אז חדל לקרוא הכל. כשאמר לי, שלא קרא את ‘בית תבנה’ של ברדיצ’בסקי ב’מקלט‘, היה הדבר חידוש גדול בעיני. אפשר שזה היה קשור עם נסיונותיו ב’אדמה’: לעזוב את דרך־המלך באמנות־הסיפור ולתת את רשות־הדיבור לאיש־ההמון, לעובד. לנסות להגיע בדרך זה לשכבה חדשה של שרשים).
הספרות היתה תוכן־חייו. אמנם, לכאורה, הספרות, כפי ההגדרה של הרצל בעמוד הראשון של ספרי הימים: הספרות לא ‘בתור עצם המטרה, כי אם רק בתור שירות למה שלמעלה ממנה’. מתוך־כך הנימה הפובליציסטית החזקה גם בסיפוריו. ידו בכל. מתוך כך קביעת יחס של אהבה ואיבה גם על־פי ההשקפה והכיוון. מתוך כך רב צערו, כאשר היה צריך לסדר ב’המעורר' את דברי־השבח שלי על ביסמארק. (לאחר ימים ושנים חזר מדעתו זו בשיחה־שבעל־פה. הודה, שלא הבין את מהות היצירה הגרמנית גם בהופעתה הציבורית. יעקב רבינוביץ עמד על הקו הזה באחד ממאמריו ב’תקופה'). אך בשורה הראשונה עמד הצורך בדברי־ספרות הגונים. אם יצא הגליון הראשון של ‘העולם’ בתוכן משופר – היה מאושר. אם ירד אחר־כך הגובה, קרא בצער: וי, אין לנו ספרות.
הוא היה גם עורך־מלידה. לא על כל מה שערך כתוב שמו. היה גם זה צורך־שבפנים. רק שב, כתום־המלחמה, לתל־אביב ורק השיג שכר־סופרים בעד תרגום ‘החטא וענשו’, ומיד הוא מוציא חלק ששי של ‘רביבים’. ידע, שהכסף ירד לטמיון – ואף־על־פי־כן. לא בא מתוך אסטניסות יתירה לידי שיתוק הפעולה. הוא ביקש חומר מעולה, אך הכיר בגבולים ובתנאים. די לו, אם הוא נותן את המכסימום האפשרי. היה גם בזה מן ההכרה: הספרות לא בתור צעצועים ליפי־רוח מעטים, כי־אם בתור מזון לעם. הקשר הטבעי שיש בין היכולת הספרותית של הדור ובין הצרכים הרוחניים של הדור.
אזכרה שיחה קלה וגם היא מציינת. באחד־הימים עלה בדעתי לתרגם לעברית את הרשימה של ניטשה על סוקראטס. אך ברנר דחה רעיון זה. הלא תבין, אמר לי, כי ניטשה אינו מדבר אל דורנו אנו. הוא מגביה קולו יותר מדי. הוא אינו יודע את השקט שבדברים, את ‘קול דממה דקה’ שבהם, קראתי שוב את דברי ניטשה והסכמתי לדברי ברנר.
לכאורה, יש בזה סתירה. לכאורה, היה גם ברנר מן הצועקים מעצמת־הכאב. אך הבין גם את הדממה ושאף אליה. אותם הרגעים שהוא מגיע אליה בסיפוריו וציוריו, או גם בהערכת אחד מגדולי השירה והספרות – הם נקודות־גובה בעבודתו. אז השיג את שאיפתו.
הוא הרגיש תכופות את הצד החולני שבעצמו. ביילין ראה בזה מעין פינוק עצמי. לאמיתו־של־דבר, היתה בזה הרגשה קודמת לתורת פרויד והבאים אחריו.
כמדומני, ששמונה חדשים אחרי מותו שבה ירושלימה מחוץ־לארץ מי שהיתה אשתו. לא היו ימים מעטים ובאה ירושלימה גם אלמנת יצקר, שאתו יחד ובביתו נהרג ברנר. אלמנה זו היתה טיפוס ברנרי מסויים: עצמת הכאב והצער עד כדי טירוף־הדעת ביחד עם זכרונות בהירים והערכה חודרת על האבדות. היא ידעה את ערכו של ברנר, את ערך בעלה, את ערך כל אחד מן הנרצחים, את הקדושה והטהרה שבהם. ביחוד היתה מאריכה לדבר על שץ ומצטערת על שלא ידעו להכירו ככל ערכו. ביחד־עם־זה היו חוזרים בתוך סיפוריה שני עגלים שנמצאו, שהיו יכולים לגלות את עקבות־הרוצחים.
היה צורך בכתיבת תזכיר והיה ברור, שאני צריך לכתוב אותו. שעות וימים הייתי יושב בין שתי הנשים האלה ומקשיב לפרטים ומאזין לצער. היו שעות קשות מאד. הייתי צריך רק לתרגם לשפת־האותיות את האשה מרת יצקר, והיה מספיק. זוכר אני, כי עמדתי בתזכיר זה בעיקר על מומנט אחד: על זה שהרוצחים לא הסתפקו ברצח, אלא שגם שדדו ובזזו כל מה שהיה ברפת ובחדרים – את המיטות, את השולחנות והכסאות, את התמונות מן הקירות. ואני עוררתי את השאלה: היתכן, שכל החפצים האלה ירדו שאולה, בלי שיהא אפשר לגלות את עקבותיהם? (אהה ברנר וחבריו לא היו בישופים אנגלים, אף לא סתם אנגלים. הם היו עברים, והיה צורך בשיווי־משקל, ולא נמצאו באותה שעה וגם לא אחר־כך רוצחים עברים לשם שיווי זה. ולכן אי־אפשר היה לגלות עקבות.) מר יעקובס, שהיה אז פקיד בהנהלה הציונית ותירגם יפה את התזכיר לאנגלית, אמר לי, כי קרא אותו ברטט וברגש.
רק גמרתי את כתיבת התזכיר, עמדתי לצאת לחוץ־לארץ. אך פה נפגשתי בהתנגדות של מי שהיתה אשתו. היא רבה אתי. היתכן? הלא צריך להיות משפט, ומי ינהל אותו? מי יעמוד לפני כס־המשפט ומי ינאם את הנאום, שצריך לזעזע את הלבבות? היתה לה תפיסה פרימיטיבית מעט: מעין מושג של גאולת־הדם. הרוצחים צריכים לקבל את ענשם. עמדתי וביארתי לה את הצד השני שבדבר. הטלתי ספק, אם זהו ברוחו של ברנר. אמרתי לה: למה הדבר דומה? לטולסטוי. שוי בנפשך, שרצחו את היותר יקר לטולסטוי, את הנפש היותר קרובה אליו מבנותיו. ושוי בנפשך, שהוא יודע את הרוצחים ויש לו עדים והוא יכול לפנות אל שופטי־הצאר או אל סתם שופטים. האם היה עושה כזאת? ברור, שלא. כי הנקמה אינה באה בחשבון. אף לא הגמול והעונש. כי האסון לא ימצא כפרה בהרג ההורג. כי לפנות לשופטים – זהו ראשית כל להאמין בשופטים. להאמין בודאות של משפט־צדק, בטחון שלא יהא משפט מעוקל ושלא יוצא להורג אדם נקי. ובתנאים של ארצנו בימים ההם חסרה כל ודאות כזאת. המשפט הוא ענין של שיווי־משקל, של חשבון מדיני, של תכסיס. לא הוא יחזיר לנו את המוסר העולמי שהופר על־ידי פראים.
הדברים נקלטו. היא הבינה את ההבדל שבין יוסף חיים ברנר ובין סתם יוסי דאיכא בשוקא.
לאחר זמן־מה, בהיותי כבר בחוץ־לארץ, היה מעין משפט. בשם הסופרים דיבר פיכמן. הוא עשה את שלו. אך כל הענין נגמר כמו ששיערתי מראש: בגיחוך.
אכן גם זה היה מגורלו של יוסף חיים ברנר.
[ניסן תרפ"ט]
לזכרו
עם כל התחדשות התנועה בספרותנו צף ועלה ממילא זכרונו. קראו לו זה עתה: ‘מורד’. קראו לו: ‘בונה’. כי הוא היה בבונים, אחד ומיוחד שבהם. אנו אשר אתו התהלכנו ראינו את הקו הזה כראש וראשון בתכונתו. הוא היה בעל אופי מסובך והוא, בכוח הניתוח העצמי החריף שהיה מיוחד לו, הכיר בזה, אך מעבר לכל סבך עמד יצר־הבניה, עמד חשק־העבודה. באלה נגאל. לא פסק מוחו, לא פסקו ידיו מעבודה. בימים של ערות ואינטואיציה כתב את סיפוריו ורשימותיו, בימים של ליאות תירגם, ביקר, ערך, עורר ותמיד ותדיר שש לקראת עבודת־חברים, תמיד ותדיר הכיר בעונג ובשמחה ביצירותיהם המוצלחות של אחרים, תמיד ותדיר הושיט יד־עזרה ושלח מלה מעודדת למתחיל, למנסה, לשואף. הספרות היתה הספירה המיוחדת, כמו יסוד־המים לדג. לא העמיד דרישות שאין למלא. לא דרש גאונות. דרש רק כנות, עבודה ישרה ותמה. תן את אשר בכוחך לתת, זהו הכל. הספרות היתה מקור אשרו ומעיין־צערו. גידולה של הספרות, של חבר־הסופרים, היה ממש ענין פרטי, אישי. ועתה, בהסתובב מחדש גלגל־הספרות בהיקף, שעוד לא היה כדוגמתו, מתעוררת בלי־משים השאלה: אילו לא נגזר מארץ־החיים כעת הזאת לפני מספר שנים, אילו נשאר בחיים והיה ממשיך ועובד בתוכנו – מה היה יחסו לכל התנועה הזאת ולכל הסיכויים האלה?
[י אייר תר"ץ]
בצל האילוזיה
אָדָם יְלוּד
אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע־רֹגֶז
כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָל (איוב יד)
יעקב רבינוביץ הרצה בקלוב־פא“ן בתל־אביב על ברנר ופירסם את דבריו ב’מאזנים' כ”ב. נדמה לי, שזוהי הערכה נכונה. יעקב רבינוביץ הכיר את ברנר בחייו והעמיק את העיון בכתביו והשתדל לראות אותו כמו שהוא. הוא מתרחק מן האידיאליזציה המופרזת, שאין לה מצרים וגבולות. הוא יודע את הסוד הגדול, כי ברנר אינו זקוק לכל זה וכי דיו כמו שהוא. הוא אומר, למשל: ‘ריאליסטן היה, ונגד כל רצונות שלא במקומם וזמנם, ולכן נשאר בתקופותיו הראשונות מאחור’. ושוב: ‘השינויים בו חלו עם השינויים שבאו בחיים. הוא לא נשמע לרמזיהם, כי־אם להופעתם בתור עובדות. מה שלא קיבל עד אתמול, העריץ היום ונלחם לו’. לאמור: הוא לא היה חוזה־עתידות. הוא לא חש בבאות. הוא היה איש־העובדות, המציאות, הממשות שבעין. קרני־המישוש שלו היו נטויות בלא–יודעים כלפי העבר וההווה. מכאן הזעם והיאוש. דומה היה בנדון זה למנדלי מוכר־ספרים, לברדיצ’בסקי ולאחרים, שהיו גם כן ריאליסטים, אנשי־עובדות, ולא האמינו ברמזי העתיד. מנדלי כתב סאטירה על הרצל ועל הציונות, שלא הובנה בשעתה (‘לוח אחיאסף’ תרס"ג), וברדיצ’בסקי אמר לי וגם כתב את הדברים, שאין הוא מאמין בעתידות הספרות העברית (‘נתיבות’ בעריכת לחובר). אך ברנר היה צעיר מהם וניתן יותר להשפעה על־ידי נצנים ראשונים של העובדות החדשות. ניתן לשער, כי אילו המשיך בחיים, היה משתנה והולך עד שהיו לנו שני ברנרים, שאינם מתאחים אלא בקושי.
אך הוא לא המשיך. נפסקה השלשלת באכזריות שטנית. בא המות הטראגי. ושוב חידה. יעקב רבינוביץ מדבר גם בזה ועוד אשוב לדבריו. ואולם השאלה היא: האם בא דבר־המות רק מבחוץ ולא מבפנים, מפינות חבויות שבנפש? מנוסה זו, בריחה זו, הסתתרות זו, האם באו רק לשם חשבון הנפש? האם לא היה כעין כליון נפש טמיר לקראת זרועות המות? לקראת הנירוואנה? אודה, כי הרגשה מעין זו חלפה אותי בפגישה אחרונה, כשבוע לפני המאורע. הייתי נפעם ולא ידעתי את נפשי. דיברתי על זה באזכרה ראשונה בירושלים. רמזתי על זה ברשימתי למותו. ודאי, שאין שום ערובה לתחושה זו. היא עלולה לטעות. היא רק מספיקה להעמיד את השאלה לחוד חידה. אחר־כך קראתי בסיפור ‘הר הקסמים’ של תומאס מאן על הקנוניה המשוערת שבין החידקים שבגוף עם מאוויים כמוסים שבנשמה. אחר־כך קראתי בסיפור החדש של יעקב וואסרמן ‘אַטצל אנדרגאסט’ את האימרה הנועזה: אין אדם מת אלא אם רצונו למות…
יעקב רבינוביץ כותב: ‘קראו, למשל, את תשובתו ל:אברהם ואיברהים" של ר’ בנימין – וכנגד זה את הקטע המפורסם שלו, השיחה עם הילד הערבי, את הראיה הנסיונית האמיתית והריאלית שבראשונה ואת האילוזיה ההתרשמותית שבאחרונה, אילוזיה חביבה, אנושית, יקרה, אך אילוזית־רגע – שבעדה שילם גם בדמו. אילו ראה את החיים אז בעינו הפקוחה הקודמת, לא היה בא לגור במקום־ההריגה. יהודי בארץ־ישראל צריך לחיות בין אחיו'.
הקורא את הדברים האלה אפשר שיקבל מושג מוטעה מאותה רשימה ‘בין אברהם לאיברהים’. הוא יכול לחשוב, כי יש שם התעלמות מוחלטת מן המציאות ומאה אחוזים אילוזיה. הוא יכול לשער, כי שניהם, אברהם ואיברהים, נופלים איש על צוואר רעהו ומסיימים את שיחתם מתוך חיבוק וליבוב ונשיקות מאליפות. ולא כן הדבר. השיחה מסתיימת בדברים אלו של אברהם, שהם רחוקים למדי מן הפאציפיזם המוחלט: ‘אחת דע לך, איברהים: את מקומי זה לא עזוב. אנו שנינו נפגש מעתה, ברצוננו או בעל־כרחנו, יום־יום’. אלא שמתחדש שוב ה’אַפּל' אל החלק הטוב שבנשמת האדם: ‘ומוטב לשנינו שפגישה זו תהא ברצון גמור’. ושוב המוטיב הקודם. ‘אם גם כאמור, הלחם לא יפחידנו. נשמור את אזננו עבור אחרים’ (‘על הגבולין’, עמ' 158). ומענין פסוק אחר באותו ויכוח עם ברנר: ‘אין מרמה ואין אונאה ואין פלפול ביום־הדין, ביום אשר יקום האדם או הגוי לחשוב על הדברים כמו שהם’ (שם, 155), לאמור: אין אילוזיה… ובקשר עם זה: לפני ארבע־חמש שנים, בשיחה שהוקדשה לשאלה זו, הגדיר ברל כצנלסון את עמדתי אני כנובעת בעיקר מתוך אימת הקאטאסטרופה. אני, אמנם, הייתי מופתע מדברים אלו וחשבתי שהוא מקפח את הצד ה’אידילי' (כמו שכתב לי ברנר), האילוזיוני־החזוני, שבתפיסה שלי. ואולם דיים אם אנליטיקן חריף כברל כצנלסון יכול היה להגיע לידי דעה כזו. זה מוכיח, שלא הייתי נטול לגמרי חוש־המציאות. אדרבה, מפני שחשתי בזוועה שעתידה להתרחש, לפיכך עמדתי והזהרתי. אלא שלתחושה זו נצטרף גם החיזוק שבלב, שעל־ידי מדיניות רחבת־הלב ורחבת־האופקים אפשר להגיע לידי תוצאות אחרות לגמרי.
ומה היתה הרגשת ברנר בכל אלה? נדמה לי, שעל יסוד שיחות שבעל־פה ואיגרות־שבכתב (שהיו אז רצות בינינו הלוך ושוב. הוא אז בירושלים ואני בתל־אביב) עלול אני לתפוס את הדברים באופן אובייקטיבי. נדמה לי, שלהבנת עמדתו מספיקות ההגדרות של יעקב רבינוביץ בנוגע למציאות וחזון. ברנר היה מלא־עינים ומרובה חושים כלפי הקיים וחלש מאד כלפי המתהווה, כלפי חזון־העתיד. הוא ראה את המציאות הגדולה של הערבים, שהיא כבר עובדה קיימת, ולא ראה בתחילה את המציאות היהודית בארץ, ההולכת ומתהווית. הוא כתב אלי: ‘אומה גדולה, בריאה, מאוחדת־שפה וכו’ וכו' כהערבים, אפילו החלק שלהם בארץ־ישראל ובסוריא, שאינו עומד על מדרגה גבוהה – – מה הננו נגדו?' ואני כתבתי אליו: ‘אבל למה למעט את הדמות? הרי… והכינונו, בכל בטלנותנו, רשלנותנו וחולשתנו בשלושים שנה ארבעים ישובים חדשים. הרי הפכנו מדבר לגן־עדן. הרי מרחביה ודגניה וכנרת ומצפה ומגדל ופוריה ובן־שמן וחולדה אינם דברי אגדה (כל זה בד' שנים). וזה אך החילונו. לא. גם אנו איננו כמות מבוטלת לגמרי’. הוא ראה את הקשיים שבתפיסתי על אחדות שמית וכתב אלי: ‘עם הספרדים קשה לבוא בדברים ולהיות לבשר אחד – ועם הערבים הלא אין לנו גם שפה משותפת’. והוא לא חש, כי ההבדלים בין האשכנזים והספרדים עומדים להטשטש בתקופה קצרה־בערך וכי במקום שיש אחדות בשאיפה המדינית, אידיאל מדיני משותף, שם גם השפה אינה עיכוב. ראה ריבוי הלשונות בהודו (גם שם האידיאל המדיני המשותף הוא יצירה חדשה. בעבר לא היה, כנראה, כדבר הזה).
לאמור: כשאני קורא עתה אותו מאמר ‘בראשית’ על כל ‘מילואיו’ (הכל ביחד נכתב בתרע"ב ונתפרסם בקובץ ‘בינתים’ וחזר ונדפס ב’על הגבולין'), הריני רואה, כי כבר סרו ממני אז רוח התמימות ואמונת־אומן אשר היו בי עוד ב’משא ערב'. לבי ניבא יום מר. לבי ניחש לי, כי שומע לא יהיה לי וכי עתידים ‘להסיק את התנור’ ללא־מוצא. ואולם אצל ברנר היה הפרוצס להיפך. אני עברתי מאופטימיות לפסימיות והוא עבר מיאוש לתקוה. האם הושפע בזה, כמו באיזו ספירות אחרות, מדברים ראשונים שלי? אולי. אבל אין צורך בהנחה זו. הוא הושפע מן העובדות. גידול־הישוב לאחר המלחמה חיזקהו ועודדהו. ‘מה שלא קיבל עוד אתמול, העריץ היום ונלחם לו’. הוא ראה, שאין אנו עוד ‘כמות מבוטלת’. לעומת ‘ארבעים ישובים בשלושים שנה’ מלפני המלחמה צמחו הישובים לאחר המלחמה ככמהין ופטריות. לעומת מאות הפועלים מלפני המלחמה, לעומת העוני והדלות מאז, באו האלפים, באו השיר והתרועה, באו בני־הנעורים, בחורים ובחורות, באו בצעדים מאוששים. כל זה השפיע. אם כך – הרי אפשר לנסות דיבור אל הילד הערבי, אל ניצן העתיד. הוא יצא מספירת המציאות, הוא נכנס לאצטגנינות החזון…
יעקב רבינוביץ מדגיש: ‘יהודי בארץ ישראל צריך לחיות בין אחיו’. אני מבין את הדברים האלה במובן זה: היות ויש כאן ניגוד עצום, לכן אפשר על־ידי הסתה וארגון לחולל זוועת־פתאום. במובן זה יש בודאי בדברים אלו מן ההגיון. וצריך להוסיף: לא רק בארץ־ישראל. אשתקד טיילתי לכאורה שלוו ושאנן יחידי בחוצות ברלין ומינכן ונסעתי שם בקרונות־הרכבת בצוותא חדא עם אנשי־היטלר, כשאני מבליט את יהדותי בכל יכלתי – ואין מכלים דבר. אחר־כך כתבו לי מבית גרמני־נוצרי: ‘אם חוסר־העבודה יתמיד, נפחד לצאת בלילות מבתינו’. וזה מקרוב כתב לי יהודי מברלין: ‘בן אחותי היה במקרה ברחוב קורפירסטנדם בשעת ההתנפלות בליל־ראש־השנה. הוא ניצל הודות לזה, שהוא קל־המרוץ ביותר. אך לבו נשבר בקרבו בראותו בעיניו איך מכים ורומסים באכזריות נוראה זקנים וזקנות’, המכתב בא ממשפחה אריסטוקרטית עתיקה של יהודי־ברלין. וכל זה נעשה במערבו של המערב. ברחוב ראשי, ובליל־ראש־השנה, בשעה שכל יהודי חי ‘בין אחיו’, דוקא אז היתה שעת־הכושר להתנפלות פראית!
לא. אם תנתח את הפסוק של יעקב רבינוביץ באיזמל־ההיגיון, שוב לא יעמוד בפני הביקורת. ראשית כל: נודף ממנו במקצת ריח־הפחד, וגם בנדון זה קיים הכלל: ‘אם החילות לנפול – נפול תפול’. אנו חיים פזורים בין האומות וגם בארץ אנו חיים, מימות ביל“ו ואילך, פזורים בנקודות שונות ואי־אפשר לנו בלי מידה ידועה של אומץ־רוח. ועד כמה שיש בפסוק זה מן הבטחון בכוח־הפיסי, הרי יש גם בזה מן האילוזיה. בבנטויטש ירו לאור היום ובחצר בית־הממשלה. ד”ר טיכו נדקר במרכז יהודי. הגידו לי, כי בשעת ההתנפלות ניצלה שכונת מאה שערים כמעט בנס. לדעת אחר לא היה מן הנמנע, שיבקיעו אז גם לתל־אביב. בקיצור: על כדור־הארץ הזה אין בטחון של ממש. חיינו ומלחמת־חיינו עומדים בכלל על היפותיזה, על השלייה, על אילוזיה. וגם הציונות בכלל אינה אלא פרק־חיים אדיר, של יחידים ושל ה’אני הקיבוצי'. והשאלה היא רק זאת: לבחור את המעולה שבאילוזיות. יש אילוזיה, שהיא לכאורה דרך ארוכה ובאמת היא הקצרה. במאמר אגדיי (ברכות ס"א) מובע הרעיון הזה ביופי רב: ‘אשריך, רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים’.
ואין הכוונה דווקא לקירות־אבנים של בית־הסוהר. הכוונה מתפשטת גם מחוץ לקירות הללו.
וגם ברנר נתפס, כנראה, שלא על דברים בטלים.
[יח מרחשון תרצ"ב]
הסופר של הדור
הוא נולד ובא לעולם לפני חמשים וחמש שנים, בי“ז באלול תרמ”א, באיזו נוביה־מליני, באחת מאותן העיירות שהן חרבות ושוממות כיום. הוא למד הרבה תורה באותם בתי־המדרש, שהוא ואחרים עזבום אחר־כך. הוא עבד שנה ויותר בצבא הרוסי וברח ממנו. שנים עמד לפני ארגז האותיות במזרחה של לונדון, עמד אנוס בין הכרח ורצון לחיות על עמל כפים. אך גם משם התחמק ועבר דרך אשכנז לגליציה במקום שהונח לו מעט, אך גם פה לא היתה אלא אכסניא ארעית, תחנת־מעבר. באחד הימים, ואני אז בחוץ־לארץ, ועברה השמועה־הרינה בעיר ובמושבה: ברנר בארץ, כי בחשאי בא ונכנס למושבה וניסה שוב לחיות כאחד העובדים. אך כשנבעו מצפוניו חזר אל שולחן הספרות ושוב לא עזבו לעולם.
בעיירה ספג את סבל־הדלות, בבית־המדרש פיתח את כוחות הנפש לחריפות שבניתוח ולהעזה שבהרכבה, פיתח את כוחות הדמיון והחזון, בלע בדמו ובבשרו את האגדה ואת המוסר; הספרות הרוסית פתחה את אופקי־העולם, צירפה אותו אל שוחרי השחרור ליחיד ולרבים. מימי קישינוב הרגיש במיוחד בסיוטיו של ישראל. הוא הרגיש במיוחד עם המרודים, עם מקופחי־הגורל, עם העלובים והמגוחכים, עם אלה אשר ענייני תרבות וספרות הם להם מעין לעג לרש, ובכל זאת דבק במלה העברית, להט באישה, שהיתה אז מלה של יחידים, של ת"ח, של נכבדים, ולו יהא רק באותה מידה, שהספר העברי ללא־נקודות היה פתוח ומובן להם. הוא חי את חיי הגלות וסבלותיה ולה היה לפה. אך הוא כאב גם את כאב הלשון העברית, שאתה ועם ספרותה נקשר מיסטית ללא־התרה. ובעלותו ארצה חי באינטנסיביות מכופלת גם חיי מולדת מתהווה. והיה גם לה לפה בסיפור ובמאמר.
הוא היה איש הסיפור, המאמר והביקורת הספרותית. על שלושת הסוגים האלה עמד עולמו, בלי לדבר פה במאומה על שלושה סוגים אחרים: העסקן הספרותי, המו"ל – העורך, המדריך – החבר הנאמן. בשלושת הסוגים הראשונים היבול אשר לו בתשעת הכרכים. כל מלה בקעה ועלתה מן השיתין שבנפשו, כל אות ותג היו רצינות־שברצינות. כל דבר בו נגע הצטרף במידת־מה לשאלת חיים, לשאלת קיום וחדלון. לא פוזה של כהן גדול, לא איצטלא של פרנס־הדור ודבר לדור, ומכל שכן של פודה ומציל, – אבל בחיים ובספר, בקסרקטין ובמערכת, היה אחד מאנשי־המשמר, אחד מאלה המטים את שכמם לעול. ‘לא משורר, לא נביא’. אלא ‘חוטב עצים, איש קרדום’, עושה מלאכתו לתומו. מכאן ההשפעה המופלאה על חברים. העולם משווע לרצינות, להרגשת האחריות, לזוהר שבטוהר ושבפשטות. וכשמצאו סגולות אלו אצלו, העריצוהו חרישית. לא שהסכימו אתו בכל. אך הבירורים והניגודים לחוד, וההערצה לחוד. ולא שהיה יחידי בדורו. שלמה שילר עלה עליו במחשבה ואחדות הנפש, א. ד. גורדון בהרגשת חיובי־העתיד, באקטיביות־הרוח, בהתפרצות־הנפש לפעולה ולחינוך־הדור. אך הוא עלה עליהם בהרגשת סבל היחיד עד כדי הזדהות, ובעיקר בתור איש העט המבורך. הוא היה הסופר של הדור.
תשעת הכרכים הצפופים הם לפנינו. העשירי, זה של מכתביו והמאמרים עליו, עתיד לבוא. עדיין מחכה המספר שבו להערכה מקיפה. ואפשר שהמעריך ימצא, כי המספר ברנר מקשר שני עולמות, עולם־הגלות כמוצק וכמתפורר ושוקע ועולם־המולדת בהתהוותו, בהתדבק אליו ראשוני הפליטים והעולים. ואפשר שהמעריך ימצא, כי רק מעשר ותרומה מן היבול הספרותי יזכו להשארות־הנפש, בעוד אשר עיקרו של הכרי ניתן לשעתו ולדורו. מי בא בסוד־העתיד? ברנר רצה לספר, נאבק עם מלאכת־הסיפור, בחל בדרך־המלך של הסיפור, תר אחרי אמצעי־ביטוי חדשים בסיפור, – ולפנינו, בכמה כרכים, פרי הרצונות וההתאבקות והביטול והתיור הזה. ולמה אכחד? לנו, חבריו ובני־דורו, קשה עוד לדבר אובייקטיבית על היבול הזה. הוא לנו עוד היום לא סתם מלאכת־מחשבת. הוא לנו עוד היום פרקי־חיים. כל מלה עולה מכבשן־הנשמה, כל מלה כואבת וצורבת, מפרפרת ומכרכרת. אין אנו מסתכלים בלבד, אלא גם העושים על הבימה. אין לפנינו רק האותיות המרובעות בלבד, אלא גם תוי־פניו של המחבר בצירוף הבעת הפנים האלה, של העינים החדות האלה. דומה, שאנו שומעים עוד בשעת קריאה את קולו. ואיך נדון בתנאים כאלה אובייקטיבית על־פי חוקי הטעם הטוב בשירה ובאמנות ובהשוואה ליצירותיהם של אחרים?
לא, אל נתהלל במה שאין לנו. נשאיר את האובייקטיביות לאלה אשר יבואו אחרינו. דור יבוא ובשבילו יהיה יוסף חיים ברנר אחד מאלפי החזיונות שבתולדות גוי ואדם. כוכב אחד בתוך רקיע זרוע כוכבים. לנו הוא חזיון סובייקטיבי עד מאד. לנו היה האיש ברנר אשר עמד במרכז־חיינו, החבר הנאמן, המורה ליחידים ולרבים, האיש אשר בו האמנת ללא־פקפוק, נזיר־החיים אשר לא ביקש לעצמו לא עטרה ולא עושר בעי“ן ולא אושר באל”ף אלא ד' אמות של עבודה ויגיעה. האיש אשר היה בבחינת מתן־בסתר אח לנדכאים, אשר חי בכל מהותו את סיוטי העמל, האומלל, גם של אבק־האדם, במיוחד את סיוטי־ישראל, וביחד־עם־זה צירף את חלקו לתנועת־העובדים, לאלה אשר באו לבנות את החיים החדשים, עמד אתם בשורה, נתן להם הכל, מתן שלם, בלי איפכא־מסתברא, הוא המהפכן התמידי, התוסס התמידי, הוא שמפאת דבקותו באותיות העבריות ובמלה העברית היה בשעתו גם מהפכן־קונטרא; במלה אחת: בשבילנו היה יחיד לסבל בחייו ויחיד גם במותו, באשר בבוא שעת־השואה היה יכול להמלט על נפשו ונמנע בפשטות ולא פרש מחברים ולא נמלט. זהו קידוש־השם, לעילא ולעילא, זהו ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא’ שאין למעלה ממנו.
והאם פלא הוא, שאנו זוכרים אותו כיום ביתרון־הרגשה? אותם הסיוטים, שהוא חש אותם לכאורה בהפרזה, עד כדי חולניות, כלום לא ירדו עלינו כחתף בארצות־התפוצה? מי מילל בימיו ומי ניחש בלעדיו כי עד כה יעלה לישראל בכמה מארצות התרבות המפוארות ביותר? ועדיין לא נגעתי במאומה בסיוטים העוברים עלינו בארץ גופא.
משאות קשים חזה, הרגיש, אך לא, לדאבון, משאות־שוא ומדוחים.
האוסיף לבסוף ממה שהיה לי במיוחד בחייו ובמותו? היו בינינו כשתי שמיטות שנים. הניגודים בקעו מבתחילה אך לא מנעו ידידות־אמת שהגיעה לעתים למדרגת־אחוה. פעם אחת כתב: אותך אזכור גם בהציעי את מיטתי האחרונה. אזכור פגישה ראשונה מקרית בלונדון, בספריה ציונית דלה ועניה. פגישה זו היתה שעת־לידה לירחון קטן, בן שתי שנים: ‘המעורר’. ואזכור פגישה אחרונה מקרית כשבוע לפני הקץ, בערב ברחוב נחלת בנימין בתל־אביב, בצעדו צעדים מאוששים. מטעם לא אדע שחרו חלפתני אז – ורק אז – הרגשה תמוהה, כי הוא כבר לא מעלמא הדין, כי הוא כבר מוקף זוהר מעולם אחר, מעולם המכוּנה נצח. זוכר אני היטב, כי רוחי פעמה בי אז וכי שעת־מה אחרי פגישה קצרה זו לא קם בי הדיבּר.
וכאן יפסק הדיבּר גם עתה…
[ט"ו אייר תרצ"ו]
בהאסף הגורנה
עשרים־וחמש שנה אחרי מותו נדמה לי, שאני מבין אותו יותר, שאני רואה אותו ראייה מקיפה יותר מאשר בחייו. משונה הדבר: לכאורה צדקו המליצים באָמרם: ‘טובה שעה אחת בעל־פה מכל יריעות שלמה’. לכאורה חשוב המגע הישיר, פנים־אל־פנים ולב־ללב, מכמה מאמרים וחיבורים. וברנר, בייחוד בשעותיו הטובות, דיבר בגילוי־לב, בלי צעיפים ותעלומות, ענה ישר על דבריך, הירצה בפשטות כאשר עם לבבו. ואני הן התהלכתי אתו שעות וימים, ירחים ושנים. לא הרגשתי כל מחיצה ביני לבינו. ובכל־זאת הראייה עתה כללית יותר, מקיפה יותר, חודרת יותר. אולי דרוש מרחק של חצי־יובל שנים, כדי שהתפיסה תתבהר יותר, ללא נטייה וללא משוא־פנים, גם ללא תרעומת כלשהי. הוא היה גלוי־לב בדבריו ובכתבו, אבל הוא בכל זאת לא דיבר ולא כתב על הכל, בייחוד לא על עצמו, על עברו. אך בהאסף הגורנה כל כתביו ואגרותיו וזכרונות ידידיו ומכיריו ניבעו גם מצפוניו, והתמונה נעשתה שלימה יותר, בהירה יותר. כאן גדולות זכויותיהם של מנחם פוזננסקי ומרדכי קושניר, שטרחו בהוצאת הכתבים האלה וגמלו חסד עם אישיותו ועם זכרו.
מובן, שלגבי תכונות־היסוד לא חל כל שינוי. טול, למשל, את יצר־העבודה שלו, שלא הרפה ממנו מעולם. יצר? לא, זה היה למעלה מיצר, למעלה מתכונה. זה היה טבע. יש בני אדם כאלה שחייהם מזדהים עם העבודה, עם הליכה בתלם יום־יום. לא משהו הבא מכוח הרצון החפשי אלא כולו הכרח וחוק. או טול תכונה אחרת המלווה אותו גם כן כמעט כל ימי חייו: ההסתפקות במועט. כאן ודאי תערובת של רצון והכרח. המדרש מספר על רבי עקיבא שהיה בוכה בשבת. וכששאלוהו על כך והזכירוהו את המקרא ‘וקראת לשבת עונג’, ענה: מה אעשה וזהו עונג שפה שלי. בערך כך היתה מידת ההסתפקות־במועט מתכונות־היסוד של ברנר. אילו ניסה אחרת, היתה הקרקע הנפשית נשמטת תחתיו. תכונה זו היתה מצויה בדורות הקודמים אצל רבנים וסתם יראים. אך משום־מה החרה־החזיק בה המהפכן־המרדן יוסף חיים בר' שלמה ברנר זכרונו לברכה. משום־מה לא קרא הוא לחיי־רווחה עונג והנאה? על־מה פחד ולא רחב לבו למראה משהו שפע ונוי בחייו הפרטיים־העצמיים? תיקו. גם המרדן אינו יכול לצאת מעורו הוא. יש גבול ומידות־תחום גם למרדנות.
* * *
משהו דומה לכך היתה דבקותו בעברית, שגם היא לא הרפתה ממנו כמעט כל ימי חייו. החזיון הזה אינו כל־כך פשוט בתכלית הפשטות. אדרבא דבקותו במוסר היהודי של הסתפקות־במועט תמוהה פחות. נגד עמדה זו עומדת ההשקפה על הנאת החיים, שרבים וכן שלמים גם מחסידי אומות העולם ומהפכני עולם בעטו בה. אבל מה טעם לידבק דוקא במלה העברית, – אפילו בפרק־זמן שנדמה היה כי מבול שוטף גרף את כל ספרותה וסופריה? משום מה נתן המנתץ הגדול, המהפכן־לתיאבון, את חייו על קיום העברית, גם כשנדמה היה כי הוא בודד במערכה או לכל היותר אתו רק מתי־מספר? רבים עזבו את המערכה, רבים אחזו בעברית ובאידיש כאחת, אך הוא היה נאמן אך ורק לעברית, – בלי שהיה יכול לבאר את הדבר ביאור כהוגן. זה היה בשבילו מעין ‘מסדה’. זה היה בימי ‘המעורר’ מעין החלטה לכתוב כל ימי החיים בלשון, שהיהודים אינם זקוקים לה (והא ראיה שפסקו אז כל העתונים העברים ברוסיה). יונה ספיבק תיאר איך שהוא ישב וקרא את ‘בחורף’ של ברנר בספרית ‘הרצל־נורדוי’ בלונדון, כשברנר יושב על ידו, והם עוד לא הכירו זה־את־זה. נקל להרגיש כמה חשוב היה אז לברנר לראות בעיניו אדם חי שקורא את סיפורו הגדול הראשון. גולני סיפר איך בא בימים הראשונים בארץ בחדרה לראות בעיניו, איך משאילים ספרים עברים למקרא לתלמידי־בית־הספר. דברים אלו היו חוויות בשבילו, אך דבקותו בעברית החזיקה בו לפניהם ולאחריהם. זה היה למעלה מן החישוב והחשבון. זה היה מעין טבע.
אך כשאתה עוזב את תכונות־היסוד ופונה אל שאלות העמדה בעניני הציבור, אתה מוצא שהיה נתון להשפעות ומצבים וממילא היה גם איש־הסתירות. הוא היה ציוני ולא־ציוני, ציוני וטריטוריאליסט, ציוני ובונדיסט, אנטי־צבאי וצבאי. אל תדרוש עמדה קבועה בכל אלה. השפיעו מצבים, השפיעו אישים. ר' הלל צייטלין זכרונו לברכה ייחד את התיאור על השפעת בוים בהומל. כיוצא בזה חזקה השפעת ברדיצ’בסקי בספרות, וחזקה באחרונה השפעת ברל כצנלסון בחיים. בשנים האחרונות לחייו היתה בכלל רוח אחרת מסביב. שככה הרגשת האָבדן ובאה ההרגשה שאנו עושים פה משהו של ממש. אילו ניצול מן הרצח אפשר שהיה מופיע בצביון חדש. זהו נושא להרהורים שונים. אך אנו אין לנו אלא מה שנתן בארבעים שנות חיים; תשעה כרכים גדושים ספרות יפה, מאמרים לשאלות הזמן ומסות־ביקורת. ברנר בדורו כפרץ בן משה סמולנסקין שני דורות לפניו. כמעט אותן תכונות־היסוד, כמעט אותה הדבקות במלה העברית, כמעט אותה האהבה ליריעה הרחבה. ודאי שיש גם הבדלים עצומים. ודאי שסמולנסקין היה חיובי יותר, היה ספקן פחות, היה איש־סתירות פחות, היה בכלל בעל עצמיות יותר ושליט בעברית המקראית כאחד הגדולים. ברנר, לעומת־זה, היה פסיכולוג־עמקן וצייר רואה יותר. מודרני יותר. גם בעמידה לפני תהומות. דור דור ונציגיו. ושניהם הקדימו להסתלק, מי במחלה ממארת ומי ברצח. ושניהם – אל נתעלם מן המציאות – בין הנשכחים. כבר עכשיו. לומדים אותם ועליהם בבתי־הספר ובמסיבות אחרות. אבל הם ‘תמול שלשום’. הם לא המציאות של היום. תקופתנו אנו תקופת ההגשמה ולבטיה, גם תקופת המוראים. ברנר רק עמד על סף תקופה זו. הוא נציג תקופת השאיפה והכיסופים והגעגועים. במרבית סיפוריו מופיעה הארץ רק מרחוק, רק כשאיפה, או כהתחלה, כמעבר, כמפתן. עוצב יגונב אל לבך בחשבך, שמי שהיה חי־החיים רק לפני עשרים וחמש שנים הוא כבר איש־העבר, איש התקופה הקודמת. בני התקופה הזאת יש שנולדו אחריו או שהיו אז קטנים שלא הגיעו אז למשנתם ועתה הם שומעים עליו בלי מגע ישיר. אך חלק גדול ממסותיו רעננות כמו ביום כתיבתן, ומי שיחפוץ להכיר את התקופה הקודמת יקרא ‘בחורף’, ‘מסביב לנקודה’, ‘שכול וכשלון’ – וכל השאר.
[אייר תש"ו]
כוחו וחולשתו
א. המסגרת
לונדון, תרס"ו. לפני ארבעים שנה. ברחובות המטרופולין הגדולה ביותר באירופה מטיילים באחד הערבים שני סופרים עברים, כל אחד בגיל עשרים וחמש שנים בערך. אחד מהם רוחו עליו מרה במעט. הוא ביקר זה עתה בפעם הראשונה והיחידה בביתו של אחד־העם (על־פי הזמנה ממנו) ונדמה היה לו, כי המזמין התייחס אליו בביטול. הרגשה זו הכאיבה לו. השני רצה לעודדו, ליטול ממנו את עוקץ ההרגשה הזאת, בשגם היתה מוטעית, בלתי צודקת. השני אמר בטוב־לב:
‘אל תדאג, עול־ימים, עוד יבוא יום וברחובות ירושלים או יפו ימצא רחוב גם על שמך’ (תרס"ו!).
הדבר נראה בעיני השומע, כאילו אמרו לו שבאחד הימים תעבור אליו בירושה הסיטי של לונדון.
הוא שאל בצחוק: ‘ומתי יהיה דבר זה?’
והראשון ענה: ‘אחרי עשרים וחמש שנים בערך כשנחוג את שנת־היובל לחייך’
‘אבל עשרים וחמש שנים הם תקופה ארוכה מדי. השתדל נא שיתרחש הדבר קודם לכן’.
הדבר התרחש קודם לכן. על שם הסופר מר־הנפש נקרא ישוב חקלאי בארץ, וגם רחוב בתל־אביב, וגם בית ציבורי גדול בה. עוד לפני שיצאו עשרים שנה מיום השיחה ההיא. אלא שהדבר התרחש באופן טראגי כאשר לא פילל גם אחד מן השניים האלה. הדבר התרחש באשר הסופר ההוא נספה בימי פרעות בארץ, כאשר נרצחו הוא ואחוזת מרעיו בשנת תרפ“א, בכ”ג בניסן וביום הראשון למאי.
כי הסופר ההוא היה המספר הגדול, הפובליציסט הנרגש והמבקר השנון יוסף חיים ברנר זכרונו לברכה. וזה שטייל אתו היה ידידו הסופר אשר ביילין, כיום בירושלים.
עשרים וחמש שנים עברו מן היום המר והנמהר ההוא. בשנים האחרונות התרחש מה שהתרחש בבית־ישראל בלב־אירופה, בלב תרבות־המערב. רצח של מתי־מספר בימי פרעות לפני עשרים וחמש שנים, ואפילו של גדולים ודגולים, במה נחשב הוא לעומת השואה של השנים האחרונות? בינתיים גם קם בארץ דור חדש, ‘אשר לא ידע את יוסף’, אשר השם ברנר הוא לו לכל היותר אחד השמות הידועים לו מפי השמועה או מספסל־הלימודים.
אף נסיבות הזמן גרמו לכך, שאין הלבבות פנויים להתייחד עם זכרו של סופר, שאמנם במשך תקופה מסויימת וגם מזועזעת היה הוא הדמות המרכזית בין הסופרים העברים בארץ, ביחוד בשביל חוגי־הנוער. האפשר עכשיו לנסות לשרטט את הדמות הזאת בשביל קוראים מקרוב באו? האפשר לעשות זאת במאמר אחד או שנים? כותב־הטורים האלה יודע את כל הקושי שבנסיון זה ובכל־זאת הוא אומר לנסות דבר. הוא גם משהו מחויב בכך. הוא היה במשך שנים קרוב ליוסף חיים ברנר, בלונדון ובארץ; במשך שנים היה שותף לו בעבודה, משך אתו בתלם אחד בשדה־הספרות. הוא הכיר במידה מרובה את ברנר מקרוב. לבאר ולהסביר את ברנר כראוי זהו יותר מתיאור דמות יחידה מסויימת על כל קסמיה והגבלותיה, הישגיה ושגיאותיה. יוסף חיים ברנר צץ ועלה והגיע למה שהגיע מתוך נבכי תקופה גדולה, מתוך לבטי גורל עם־ישראל. להכיר ולהרגיש את ברנר כמו שהיה, בלא פירכוסי כחל ושרק, זהו להכיר ולהרגיש לא רק את אחד מאלה שהטביעו מצביונם על התקופה, אלא להכיר ולהרגיש במשהו את עצם־התקופה, את קלסתר ימי ‘תמול שלשום’, בחיינו. מי סופר ולא יתאווה לפחות לנסות דבר? אפילו רק הנסיון בלבד בשטח זה הוא בגדר מעשה, בין ישך מצליח ובין אם אינך מצליח.
הבה וננסה! –
הבה ונעבור ראשית כל בטיסה על התאריכים העיקריים שבתחנות חייו. עיירה ברוסיה בשם מלין־החדשה. בה נולד בי“ז אלול תרמ”א. משפחה לא קטנה ועניה. אביו ר' שלמה – ‘מתנגד’, אך רב־העיירה, שאצלו הוא לומד בתרנ“ג, הוא ‘חסיד’. תרנ”ד הוא לומד בישיבת הומל, עיר מרכזית בכלכלה ובתנועות־הציבור. תרנ"ו הוא לומד בישיבת העיירה קונוטופ החסידית. כאשר מוצאים אצלו כתבי־יד של לגלוג על החסידות מגרשים אותו בבושת־פנים. משם הוא בא לעיירה פוצ’פ, עיר חסידית גם היא, אך הרב נושא פנים מעט גם להשכלה. שני בניו, אורי ניסן ומנחם (הראשון אחר־כך מספר דגול והשני מראשי ‘הבימה’), נעשים ידידיו־אחיו, משם הוא חוזר להומל, עוסק בציונות ובבונדיזם (סוציאליזם יהודי המתנגד אז לציונות) ועוסק בספרות, מפרסם קובץ ספורים קטנים ‘מעמק עכור’. מתקבל לצבא הרוסי בפנים־רוסיה, עובד בצבא למעלה מן המוטל עליו כדי להרויח שעות־חופש לספרות. כשהוא עומד להשלח לחזית הרוסית־יאפאנית הוא ברח מן הצבא. נתפס בתור אדם מחוסר־תעודות וכשיתגלה שהוא עריק צפוי הוא למשפט־מות. מי שהיו חבריו ב’בונד‘, ושנשארו מעריציו גם לאחר שפירש מהם – משחררים אותו בסיכון חייהם מן המאסר ומבריחים אותו את הגבול. ארבע שנים בלונדון. בין הפליטים הגולים. עוד קודם פירסם ב’השלח’ את הסיפור הגדול הראשון שלו: ‘בחורף’ וסיפורים קטנים. בימי לונדון חל משבר גדול בספרות העברית, בעיקר בגלל המצב הפוליטי אז ברוסיה. נפסק הירחון הספרותי המרכזי אז, ‘השלוח’, חדלו העתונים העברים ברוסיה. נדמה, כי עלה מבול ושטף את כל הספרות העברית. באותו זמן קם י.ח. ברנר ויסד בלונדון ירחון עברי־ספרותי לא־גדול בשם ‘המעורר’. זה היה אז מעשה רב. מעין הרמת־דגל בימי תבוסה (פרופ' קלוזנר פירסם אז מאמר ב’המעורר' בשם ‘המחנה הנשאר’). כסף לא היה לו. הוא הרויח אז את לחמו בתור פועל מסדר־אותיות בבית־דפוס או בתור מתרגם בשביל עתונים באידיש. לשלם שכר־סופרים לא יכול. חותמים כמעט שלא היו, כי הצנזור ברוסיה החרים לעתים את החוברות ולא רצו לחתום. עליו היה לקיים את הירחון בפרי־עבודתו, לחסוך מפיו ומתלבושתו, לעבוד ולערוך חנם, לשאת בעצמו את שק החוברות אל הדואר. מותר כיום להוסיף ולהגיד: גם ציונות לא היתה אז לו. גם לא בטחון בקיום הספרות העברית. להיפך: הוא עמד על סף־היאוש והצער כירסם את לבו, ובכל־זאת עשה מעשה אשר לא עשאו אז שום אדם אחר. בדבקות עילאה בלתי־מובנת, בחסידות עילאה לא תבואר, בעקשנות אין דומה לה (אפשר שאחר־כך נראה שמתוך התכונות האלה צמחה השפעתו העצומה על דורו). וכך התקיים ‘המעורר’ קרוב לשנתיים בעזרת סופרים מעטים, שהיו נאמנים לו ומסייעים בכל האפשר, בתוכם כותב־הטורים האלה. השפעת ‘המעורר’ על ‘המחנה הנשאר’ בייחוד על המשמרת הצעירה אז (בתוכם פיכמן, שמעונוביץ ועוד, שהיו עדיין בראשית דרכם) היתה גדולה מאד. מותר להגיד, כי על־ידי ‘המעורר’ חל מיפנה מסויים בספרות העברית מכמה בחינות, וראשית לכל על־ידי פרי עטו של ברנר עצמו. שם פירסם דראמה חשובה: ‘מעבר לגבולין’, סיפור גדול מימי שבתו במאסר (‘מא’ עד מ'), והמון מאמרים ורשימות בשמו ובשמות בדויים (שם גם צץ בפעם הראשונה השם הספרותי של כותב הטורים האלה: ר' ב. אגב: הוא שהציע לברנר את הכינוי ‘ח. ב. צלאל’).
‘המעורר’ נפסק אחרי שנתיים, בעיקר מתוך חוסר חומר ספרותי מעולה (כיון שברנר לא היה יכול לשלם שכר־סופרים). ברנר עובר אז לגליציה. פה הוא מוציא קבצים ספרותיים בשם ‘רביבים’. מצבו פה בכמה מובנים טוב יותר מאשר בלונדון. אחרי שנתיים הוא עולה ארצה. הוא שם לו סתר־פנים, השיג תעודות בשם פלדמן, רצה לחיות בארץ בתור פועל חקלאי ולא בתור סופר. לשם־כך העלים את שמו האמיתי. כששני נוסעים בספינה מכירים בו שהוא ברנר, הוא מקבל מהם הבטחה שלא יגלו את סודו. הוא מגיע לחדרה ומתחיל לעבוד במעדר. כאן הוא נוחל מפח־נפש. הוא, האדם החזק לכאורה, מי שהצטיין רק לפני שנים מספר בתור חייל בצבאיו של ניקולאי השני עד שנקבע אליו יחס מיוחד של כבוד ואימון (ובגלל־כך יכול היה לברוח ולהמלט ברגע ההכרחי), הוא אינו שולט במעדר. אחרים עובדים ומצליחים לחפור בורות להפליא בשביל שתילת־עצים, ובורותיו הוא לא תואר ולא הדר להם – והם מעטים. כך עברו ימים מספר. עודו ממשיך בדכדוך־הנפש את עבודתו והנה עובר על פניו אַחד־הפועלים, מכיר בו, וקורא נגדה־נא לכל הפועלים: הרי זה ברנר. עתה, כשניבעו פתאום מצפוניו והוא רואה עצמו מוצג לראווה, הוא עוזב את העבודה הגופנית וחוזר לשולחן־הכתיבה. הידיעה, שברנר הגיע ארצה, עברה כבזק את הישוב החדש והקטן אז. שתים־עשרה שנה הוא נעשה עמוד הימיני של הספרות העברית החדשה בארץ כסופר, כעורך, כמתרגם, כמעודד כשרונות צעירים, כמבקר, ככותב מסות על גדולי השירה והספרות, כמרצה על הספרות. בימי המלחמה ההיא שימש גם מורה לספרות בגימנסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב ואחר־כך מורה לעברית בחוגי־הפועלים בימי העליה השלישית, ימי סלילת־הכבישים בארץ. בינתיים באו ארצה שני אחים ושתי אחיות, בינתיים נשא אשה, נולד בן־יחיד, נפרדו. וכך הוא ממשיך ומעשיר את הספרות בשטחים שונים עד שבא ניסן תרפ“א, כ”ג בו, אותו יום המר והנמהר, שפרצו פרעות ביפו, והוא גר אז מחוץ לעיר אצל משפחת ידידים בסביבה ערבית. הוא והם נרצחו. את הרוצחים לא גילו. גם לא את החפצים והמטלטלים אשר נשדדו.
אלה תולדות האיש בטיסה מהירה. זוהי המסגרת החיצונית, גם היא רבת־ענין. גם היא שונה מן הרגיל והשכיח, ובכל־זאת היא אינה אלא מסגרת חיצונית. עדיין לא הכרנו את האיש מבפנים, את לבטיו ואת נצחונותיו, את תקפו ואת חולשתו. והעיקר: עדיין לא הכרנו את חלקת־חייו בחיי־עמו ובשדה־הספרות. הרי כאן עיגול בתוך עיגול: מסגרת חיצונית, אש־הפנים וחזית־הפנים. וכתוצאה: היבול הספרותי, ההשפעה החינוכית והחברתית.
אנו סיימנו את העיגול הראשון. שומה עלינו להכנס לעיגול השני. שומה עלינו לא להסתפק במועט, בקב־חרובים, בקצת שרטוטים וציור מליצות נאות. שומה עלינו להיות רציניים במידה מרובה: לשמש מעין ועדת־חקירה, לבלוש ולחקור בלי משוא־פנים, להכיר, להכיר ולהכיר.
הבה ננסה לעשות זאת במה שיבוא. –
ב. אש הפנים
יוסף חיים ברנר היה סופר גדול בשעתו ובתקופתו. הוא כתב בארבעים שנות־חייו סיפורים, מחזות, ציורים, מסות ספרותיות, מאמרים, רשימות, ביקורת־ספרים. הספר היה חיי־רוחו. חלקו בחיים. כתביו מכונסים בתשעה כרכים גדולים, אגרותיו מכונסות בשני כרכים. אך על מה כתב? מה היו הנושאים העיקריים שלו?
היו לו נושאים עיקריים אחדים: הוא עצמו, עמו, עניי־עמו, ספרי־עמו, תורת־עמו, שירת־עמו, ירידתו, יאושו, תקוותו.
הוא עצמו היה נושא עיקרי לכתביו, כאשר הוא לא היה אופי פשוט, ישר־קו, אלא אופי מסובך, מערפל, רב־ניגודים, גם חולני במידה מסויימת. הוא לא ידע שלו בנפשו. הוא עתים הכשיר את אשר הטריף והטריף את אשר הכשיר, אהב את אשר שנא ושנא את אשר אהב. הוא היה ענו, ביישן ויהיר כאחד. ‘כוחי גדול פי אלף מכוח כל אלה הפוחזים, המכשכשים בזנבם, המתהללים בקרקשם הקטן ומריעים בנצחון. אם ביישן אני, הרי זה אינו משום שאני חושב את עצמי לגרוע מהם, אלא להיפך, משום שאני חושב את עצמי לחשוב ונעלה מהם לאין ערך’ כותב אברמזון (ברנר), הגיבור הראשי בסיפור ‘מסביב לנקודה’ בשרטוטיו ‘בשביל עצמו’ (סוף פרק כ'). ואולם משום שברנר היה אופי מסובך, משום שלא השלים גם עם עצמו אלא חשד בעצמו והרבה לנתח את עצמו, לפיכך היה בעצמו נושא פורה בשביל עטו, והוא־הוא הגיבור בחלק גדול מסיפוריו. הוא מנתח באיזמל שכלי חריף את תכונותיו ואת חולשותיו, מדקדק עם עצמו כחוט־השערה, מעדיף להחמיר מאשר להקל, והרי הוא הולך ומוסר לנו בסיפוריו וגם בכתבים אחרים דין־וחשבון נאמן מהתפתחותו הוא, ממצביו השונים. אולם מכיון, שעם כל היותו במידה מסויימת ‘יוצא דופן’ ואדם בפני עצמו, היה יחד־עם־זה בן־תקופתו ומשותף בהרבה לבני־דורו, לפיכך הרגישו בו בני־דורו, שהוא הוא המדובב את רגשותיהם־פצעיהם־צפונותיהם הם. הם הקשיבו רב־קשב. היתה לו מיד, בשנים הראשונות לעלותו על בימת־הספרות – והוא עוד צעיר לימים – אודיטוריה טובה, גדולה ורצינית מאד. והוא, כדרכו וכטבעו, שמח והתעצב. שמח על שהגיע לאיזו מדרגה, והתעצב על שלא הגיע לשלימות, על שהוא מחוסר־און לעשות משהו של ממש לריפוי נגעי־עמו. כדרכו וכטבעו הרגיש גם במעט ההצלחה חוסר־ספוק ומעין חטא, כאילו הוא נהנה בלי זכות, כאילו הוא מקפח בזה אומללים ומסכנים. כל רגש שוברו בצדו. ואין נחת. אין כף־נחת.
אך הנושא העיקרי, הנושא בה"א הידיעה, הנושא הבוער ולוהט היה עם־ישראל. הוא הרגיש את שייכותו לעמו עד כדי הזדהות. בעלומי־ימיו, בהלו נר התורה והאמונה על ראשו, בעוד לבו שלם עם הר־סיני וכל קדשי ישראל, בעודו עורך את תפילתו ברגש ובדבקות, – בימים האלה היה גם מן הלומדים המתמידים, ינק מן השיתין, הגיע למדרגה גבוהה בלמדנות. רשמי תקופה זו פזורים גם בסיפוריו. אילו נשאר בתמימותו אפשר שהיה מתפתח למין ‘חפץ חיים’, ואם היה נתפס גם לתיקון־העולם אפשר שהיה משפיע גם במובן הסוציאלי והלאומי, כאחד מגדולי שלומי־אמוני־ישראל. אך כששנה ופירש, רחש לבו גם משהו משנאה לבית־המדרש, לעברו של ישראל, לקדשי־האומה. אולי שנאה מתוך אהבה. כי גם בתקופה זו הוא מצליח לתאר דמויות של ישראל סבא עטופות־הוד (ר' ברוך גולדה’ס ב’בחורף‘, ר’ חיים־יהודה ב’מעבר לגבולין' ועוד). אך רגש הדחיה והביקורת והשלילה גובר על רגש האהבה והמשיכה והחיוב. בין כך ובין כך אין הוא יכול להסיח את דעתו ממצב־ישראל בבית ובחוץ. דומה הוא למי שמוקף חולים אנושים ואהובים מסביב והוא אינו יכול לתת שנת לעיניו מחשש שמא יתרשל ויזניח את הטיפול בהם. בין כך ובין כך זהו נושא שאינו מרפה ממנו יומם וליל. אם את הנושא הראשון (הוא עצמו) אפשר היה לפטר בלגלוג ובביטול, כי סוף־סוף מה חשיבות יש לפרט? הרי ניסה גם לגבי הנושא השני (עם ישראל) להשתמש בתרופה זו, בתרופת הלגלוג והיאוש, אך ללא הצלחה. ‘ואמרתי לא אזכרנו… ולא אדבר עוד בשמו… והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל – ולא אוכל’. כן, משהו ממצב נפשו של נביא המרירות והחורבן בער גם בו. לא נתן דמי לו.
והציונות?
ודאי שנתפס לציונות, בצורה זו או אחרת, והיה מן הפעילים, אך ודאי כמו־כן כי תולעת היאוש והשלילה והספקנות כירסמה גם את ציונותו. בסיפור הגדול והמעולה ‘מסביב לנקודה’ שנכתב בשנת תרס"ד (וברנר היה אז בן כ"ג) אומר גיבור הסיפור ‘אברמזון’ (ברנר) אל חוה בלומין: ‘הציונות שלו אינה נובעת רק מצרת־היהודים ואינה באה רק משנאת־העמים; לציונותו יש מקור אחר. הפחד מפני הטמיעה בגויים ואבדן השארית’. לאמור: הוא מסתייג מהרצל ומתקרב לאחד־העם. אל מר חברשטין הוא אומר: ‘לציונים האמיתיים יש יותר רשות מכם ללעוג לשולטן ולשקלי־כסף. תשועת־ישראל, אומר אחד מהם, אם תבוא, עתידה היא לבוא על ידי נביאים ולא על ידי… חברשטינים!’. ושוב: ‘הציונות שלו היא רק נטייה רוחנית עמוקה, היוצאת מן המחשבה הגדולה על דבר גורל השכינה של אומת־ישראל’. והוא ממשיך: ‘ציונות זו אינה עומדת ומתנועעת – היא חודרת למעמקים’. אך אחרת ויותר ברנרית מדבר אברמזון אל זלמן, זה שהיה בתחילה בונדאי ועבר לפועלי־ציון. לו הוא אומר, כי בכל לבו הוא רוצה בפינה לעם ישראל, מרגיש הוא ‘בצורך המקלט־המפלט’, אבל מה יעשה והרקבון שהוא רואה מסביב מרפה את ידיו. איה הלבנים והחומר? וכאשר זלמן אומר לו: ‘ובכן אין לעשות כלום, אברמזון?’ עונה הוא:
חס ושלום, זלמנ’קה, חס ושלום! אדרבה, לעשות הכל. לעשות כל מה שאנו מרגישים כי טוב הוא. אם תשאלני מה לעשות, חוששני שלא אדע לענות לך תשובה קצרה וברורה. אני רק יודע, כי נגע ה’חלף' בצואר, כי חרב חדה מונחת – זה אני יודע. ולעשות – הכל, לעזור, לנחם, להיטיב.
דברים ברורים, שליליים, ברנריים יותר אנו שומעים במחזה ‘מעבר לגבולין’, שנכתב שלש שנים אחר כך בלונדון. יוחנן [ברנר] אומר לדובה: ‘יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה, לילה, שהנני נופל בתור איש צבא במלחמתי, מלחמת־דמים, בעד פלשתינא’. ‘לחלום עם מתי־המעט על תחיה לאומית ועליה לארץ־אבות’. אך חלום זה הוא ‘ההונאה הנעימה של האגדה היפה’ מפני ‘שלזה אין כל יסוד במציאות ובטבעו של המון בית־שראל’, כי ‘להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגידיה של אומה, אדם נקי־הלבב וצלול־הדעת, ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך – ואנשים כאלה הלא אין בתוכנו, אינם אינם!…’. וכאשר דובה שואלת בערך שאלתו של זלמן: ובכן שלילה גמורה? עונה יוחנן באופן חריף ופסקני יותר משענה אברמזון:
מקלט דרוש גם לצוענים, שהם נשחטים בראש חוצות. אבל איני יודע אם יש איזו אפשרות להאמין בהתגשמותו של הדבר. אין תוחלת משום צד, אחותי. בכלל היהודים אינם מוכשרים כבר לשום דבר!
זוהי בערך העמדה, שנקטו האנטישמיים בהערכת הציונות. הם אמרו: הציונות היא אידיאל יפה, אבל היהודים אינם מוכשרים להגשימו אכן גם דובה מרגישה בזה ואומרת:
‘לאחרונה – הא לך גם אנטישמיות! רעים אנו מכל האנשים של העמים האחרים?’.
ועל זה עונה יוחנן־ברנר בביטול עצמי וביוהרה כאחד:
איננו רעים מכל האנשים. אם תמצאי לומר מה שעובר על נפש יהודי שכמוני במשך שעה אחת, די היה לנפש אנגלי לחיות בזה שנה תמימה. אנחנו איננו רעים, אנחנו – דומן. עם החי שני אלפים שנה חיי צוענים – צועני הוא ולא עם, ואין לו תקוה עוד להיות לעם.
כאן שיא־השלילה. אחרי ביטול המסורת והעבר בא עכשיו ביטול ההווה והעתיד. עוד אברמזון חש בתהום הנפערת לפניו. הוא אומר לזלמן: ‘אשרי המאמינים! אילו היו גם הם כמותו, אומללים בלי אמונה – מי יודע, אם היו יכולים לעשות דבר’… ואולם כאן מתעוררת שאלה אחת: סופר יהודי ללא־אמונה בעבר, הווה ועתיד עמו, על־מה טרח וכתב את ספריו בעברית לפני ארבעים שנה, בשעה שקהל הקוראים העברים היה דל וקטן? על־שום־מה כתב עברית ורק עברית ולא נאות אפילו לכתוב אידיש, בשעה שהציעו לו שכר גבוה פי־כמה מאשר השכר המועט שקיבל בעד ספריו בעברית? שאלה זו שאלה באמת עוד חוה בלומין את אברמזון, ואז התרגז אברמזון וענה: ‘עברי אני ואני כותב עברית לעברים!’ לאמור: דחה אותה בקש. דחה אותה בתשובה שהיה בה מעין הד לדברי אחד־העם במאמרו ‘עבדות בתוך חירות’: אני יהודי באשר… אני יהודי. אך שאלה זו הולכת ונשנית גם במחזה ‘מעבר לגבולין’. דובה שואלת: ‘אם אין ציונות מה אז מקום בכלל לספרות בלשון־הקודש?’ והפעם יוחנן־ברנר אינו מתרגז אלא מנסה לנסח תיאוריה מוצקה יותר. אברמזון־ברנר ב’מסביב לנקודה' היה רק סופר מתחיל, כמעט אנונימי, אחד החיילים הסתמיים בצבא הספרות העברית. לו הספיקה התשובה ‘אני כותב עברית לעברים!’ וחסל. לא כן יוחנן־ברנר. הלז לא היה עוד סופר מתחיל, אנונימי. הוא היה כבר קצין, מפקד. הוא הרים דגל. הוא הקים במה לספרות עברית בשעה שכל הבמות האחרות נפלו. הוא מסר את נפשו על הספרות העברית. הוא הזעיק את המחנה. הוא עשה מה שלא עשה שום סופר עברי באותו פרק־זמן. וציונות שבאמונה ושבהכרה לא היתה אתו. אף בטחון בקיום ובאחריות הספרות העברית לא היתה אתו בשנת תרס“ו (אפילו עוד בשנת תרפ"א הוא מפתיע את המשורר מ.ז. וולפובסקי בשאלת־פתאום, באופן בלתי־צפוי כלל. ובלי כל קשר עם המדובר קודם: ' –נו, ובעתידה של הספרות העברית אתה מאמין?' הוא השואל והוא העונה אחר שהות מרובה: ‘אם יהיו פעם מאה אלף פועלים בארץ ישראל – יהיה אולי עתיד גם לספרותנו…’) לא. בשנת תרס”ו בלונדון, בעיר הגדולה לאלהים, שאין בה באותו זמן אולי אפילו קוראה עברית אחת, ואין בה קהל עברי לפרנס ירחון קטן בן שני גליונות דפוס, לא היה בטחון כלל וכלל בקיום הספרות העברית. כותבי עברית אז היו בעיני ברנר ‘האחרונים על החומה’. או כמו שאומר יוחנן־ברנר אל דובה: ‘השתפכות הנפש של יהודים אחרונים’. ועל שאלתה, לשם־מה הוא משקיע את עצמו בספרות העברית הוא עונה: ‘וכי בשביל למלאות איזה צורך־השוק באה הספרות? כלום מקח־וממכר היא, שתהא תלויה בדרישה’? ועל הערת דובה, שהספרות העברית היא רק חזיון עובר (אגב: כזאת היתה אז גם הרגשת מ.י. ברדיצ’ססקי) עונה יוחנן בתיאוריה מקורית:
ומה אינו עובר? חשוב הוא, אפוא, לא מה שלא עובר, אלא מה שחשוב על פי עצמו. דוקא בשכונת ישראלינו הקרועים והמדולדלים מורגשת עבודה מחשבתית כבירה, אפני־רגש חדשים, צללי־יחוסים שונים, ואם גם אין בזה גרעינים ‘בריאים’ להצמיח פרי בעתיד אם אף כל זה אינו אלא רפרופים של אחרוני אנשים אשר דור יולד לא ידע מהם – מה בכך? אדרבא! ידע־נא מהם דור יולד. לא ידע – מאי נפקא מינה? גם שפתנו הספרותית היא בת גורל כזה.
כך תירץ אז ברנר־יוחנן בפני עצמו את שלהבת־התמיד של נפשו לספרות העברית וללשון העברית. כך תירץ את הקושיא אשר תירוץ הגיוני לא מצא לה, מכיון שהיה נעדר־מסורת ונעדר־ציונות כאחת.
ג. היבול והפרי
כשם שהיה קשה לו למצוא תירוץ הגיוני על מסירותו הגדולה לשפה ולספרות העברית, כך ודאי היה קשה לו לתרץ את נסיעתו בשנת תרס"ט ארצה. אך משהו זז. עוד בלונדון חשב לעבור לארץ־ישראל, אך משם עבר לגליציה. כאן מצא תנועה עברית־ציונית טבעית. והאור של ארץ־ישראל של ימי העליה השניה התחיל זורח ומושך. בגליציה הוציא קבצים ספרותיים בשם ‘רביבים’, שם אופטימי קצת. בקראו אז ממני ב’הפועל הצעיר' מכתב מכנרת מימי הווסדה בשם ‘מן השעה הראשונה’, חזר והדפיסו ב’רביבים' אף־על־פי שלא היה ספרות טהרה אלא פרשת־חיים של הישוב המתהווה. אולי משום שלא ידע לתרץ את עלייתו, שם לו בנסיעתו סתר־פנים. ואולי חשב באמת כי יחדל להיות סופר ויהיה עובד חקלאי תם וישר. הוא קרא לעצמו ‘פלדמן’ (איש־השדה).
תירוץ מספיק לעלייתו לא מצא ולא היו ימים מרובים ונתגלה סודו. באותם הימים הייתי אני בחוץ־לארץ ומי־שהוא כתב לי אז: מעל כל גבעות־הארץ עברה הרינה במחנה – ברנר בא. עדיין היתה העשייה הספרותית בארץ דלה וצנומה ובראשית־חיתוליה. אף־על־פי־כן לא היו ימים מרובים וברנר היה הסופר־העתונאי המרכזי בישוב המתהווה. קשה לתאר כיום את כוח השפעתו. הנוער הער והמרגיש, המורה הצעיר, הסמינריסט בבית־המדרש למורים, הפועל והחלוץ, הסופר הצעיר והמשורר הצעיר ראו בו את איש־המופת, דבריו היו להם כדברי־האורים. אחרי מותו, ובבוא ביאליק היה הוא האישיות המרכזית ובפורמאט גדול עוד יותר. השפעתו לא נצטמצמה באותם החוגים שהושפעו מברנר. אך גם הקורבה אליו היתה אינטנסיבית־אינטימית פחות מאשר לברנר. השלילה של ברנר, דבריו כמתלהמים אפילו אי־ציונותו, לא רק שלא ציננו את הציונים־העברים אלא שבמידת מה עוד חיממו אותם. הם דנו את ברנר לא לפי דבריו אלא לפי מעשיו: הם ראו את השלהבת הגדולה והמתמידה הבוערת בקרבו לתחיית העם והארץ. הם ראו בו את החייל־למופת, והם הסיקו: אם אדם שולל – כך, אנו המחייבים־המאמינים – על אחת כמה וכמה. עבודתו ללא־ליאות בכרם־הספרות, ישרותו בתור מבקר ספרותי, שמחתו העצומה והנאמנה על כל ניצוץ של כשרון, נכונותו לשאת בעול כל פעולה ישרה – כל אלה משכו אליו כל בעל־נפש. הוא היה הטיפוס של העובד ‘לשמה’. ובמובן זה היתה השפעתו חיובית וטובה ואורותיה מרובים על הצללים.
צללים? ההיו גם צללים?
הספרות על ברנר אינה קטנה בכמותה ואיכותה. ושם לא תמצא הרבה על צללים. היא נכתבה בעיקר על־ידי מעריצים־חסידים־ממשיכים. אך כ"ה שנים למותו אפשר יש צורך לדבר מעט גם על הצללים. מעט וברמז כי יקצר המצע.
הנה למשל אותו פייטן מ. ז. וולפובסקי ברשימותיו החשובות ‘ראשונות ואחרונות’ (‘דבר’, כט ניסן) רושם גם את הדברים האלה:
שוב שעת בין־השמשות. אני – לאחר קריאה באחד ממאמריו של ר' ב. בשאלה הערבית. תוהה אני על הדברים. ברנר אומר באי רצון: – אידיאליזציה…המציאות היא אחרת לגמרי.
אחרי כן, אגב טיול על פני החדר, הוא פולט משפט קשה. הדברים נשמרו היטב בזכרוני, והם נאמרו בצער, בכאב, בהתרסה: – הערבים כיהודים הם עם נבזה, אלא שהיהודים ידעו צרות רבות במלחמה זו ונתנסו בפרעות – על־כן יש להם קצת חלוצים…
והנה אין אני יודע, לאיזה מאמר שלי בשאלה הערבית מתכוון וולפובסקי, כשם שלא אדון פה על הפסוק: ‘הערבים כיהודים הם עם נבזה’. הוויכוח ביני ובין ברנר בשטח הערבים התחיל עוד בימי ‘המעורר’ (אשר בו פירסמתי את ‘משא ערב’ וכן את ‘מחמד’ על פי קארליל), בשעה ששנינו עוד לא ראינו כמעט פני ערבי ולא באנו בכל מגע אתם. ואולם אני רוצה לציין, כי גם בשטח זה היתה השפעתו של ברנר שלא לטובה, אפשר שאני עוד היחידי שזוכר את הדברים ולכן אבאר את הדבר.
הנה כותב וולפובסקי את המלים בשאלה הערבית בלי מרכאות, בלי כל סימני גיחוך וגם הקוראים מבינים למה שהוא מתכוון, ודבריו אינם מעוררים כל תמיהה וגיחוץ בעיני מי־שהוא; כי הטרמין ‘השאלה הערבית’ הוא כיום עובר־לקורא, ולא יעלה כלל על הדעת לערער עליו. אך יתכן כי אני הייתי הראשון שהשתמשתי בו לפני ל"ה שנים גם בעברית וגם בלועזית, וגם הרציתי אז – הראשון על הנושא הזה: ‘השאלה הערבית’ – בבית־העם בירושלים. לא שאני גיליתי את הנושא הזה. קדמוני טובים וגם שלמים: קלוריסקי, אפשטין, אהרנסון, בן־יהודה, ילין, אולי גם הרצל, אחד־העם, א. ד. גורדון, איזנברג, אליהו ספיר, משה סמילנסקי ואולי גם דיזינגוף, אלא שכמדומה שהייתי כמעט הראשון שדרשתי עליו ברבים. המצב בימים ההם היה כזה: הרוב הגדול של העסקנים ביטל את השאלה הערבית מתוך יחס של ביטול לערבים. הם ראו אז כגורם מכריע רק את התורכים. אך עמדה מיוחדת היתה לו לברנר. הוא לא ביטל את הערבים אלא את היהודים. הוא תפס אז את הכוח הערבי בארץ כחזק וכמכריע וטען, כי הטרמין ‘השאלה הערבית’ הוא מטעה, כמו שהיה מטעה, למשל, המונח ‘השאלה הצרפתית’ בשביל יהודי־צרפת. היהודים מהווים שאלה בשביל הצרפתים ולא להיפך. וכן הדבר פה, אנו שאלה בשביל הערבים ולא להיפך.
כזו היתה עמדת ברנר באותם הימים והיא היתה הגיונית בתור תוצאה מהשקפתו השלילית־הפסימית בציונות. אנו שנינו דיברנו באמת בשתי לשונות. אך כוח השפעתו על דורו היה כל־כך גדול עד שאפילו ציונים מובהקים (אם איני טועה היה ביניהם גם יצחק בן־צבי) לא יכלו להשתחרר ממנו והתביישו להשתמש בטרמין זה. כל זה הוא, כמובן, רק קו סמלי. אך אם אני רואה את מדיניותנו הערבית (הכוונה לשיטה ומתודה ולא לתוכן ולא למטרה הסופית) מוטעית זה ארבעים שנה והיא שהביאתנו ל’ספר הלבן' ולכל התסבוכת־דהאידנא, וכשאני מנתח את הגורמים שהשפיעו שלא־לטובה בשטח זה, אני מוצא ביניהם גם את ברנר והשפעתו העצומה על בני דורו.
‘אידיאליזציה… המציאות היא אחרת לגמרי’. אנו ראינו קודם כי בשם האליל ‘המציאות’ פסל ברנר־יוחנן את הציונות, הוציא עליה גזר־דין של כליה, באשר היא, לפני כס הוד־מלכותה של ‘המציאות’, אינה אלא ‘הונאה נעימה של אגדה יפה’, מפני ‘שלזה אין כל יסוד במציאות ובטבעו של המון בית־ישראל’, מפני ‘שעם החי שני אלפים שנה חיי־צוענים – צועני הוא ולא עם, ואין לו תקוה עוד להיות לעם’. זה היה בתרס“ו בלונדון, בימי־הפולמוס בין ציונות וטריטוריאליזם (באמור אז יוחנן־ברנר לדובה: ‘אין תוחלת משום צד, אחותי!’ הכוונה היא לטריטוריאליזם). בשם ‘המציאות’ כותב ‘אובד־עצות [ברנר] ב’מכאן ומכאן’ בארץ־ישראל בימי העליה השניה: 'החלום על רפואת הכלל… שיבואו ל”שם" ויאחזו בארץ ויבנו, ושעם חדש יציץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים‘. יש פה ציבור של אלפים אחדים יהודים, מפוזרים ומפורדים שאין לתת לו יתרון ערך על ישוב שכזה במקום אחר. אותו הגיטו עם כל אטריבוטיו…. יש מקום רק לאמיגרציה מכאן ולא לאמיגרציה לכאן’. ‘הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך שאני חשבתי לי לחטאה מה שאני יושב בארץ, למעשה כזב מצדי, לתרמית ורמיה: אסור לי להחזיק בעצמי על־ידי ישיבתי זו הארורה את האילוזיה הנוראה של חלום התחיה!’. בשם אותה ‘המציאות’ גופא הוא, אמנם, מצד אחד מתאר את הערבים כסמל השחיתות (‘גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!’), ואולם מצד אחר הוא גם חש התבטלות בפניהם. ‘בגליל, מעבר לחיפה, עדיין לא הייתי. משם מספרים פלאים. שם ארץ חדשה ושמים חדשים. שם אכרים עבריים אמיתיים, שם אריסים עבריים מצוינים. שם פועלים עבריים מופתיים. ממש ערביאים. פלחים ערביאים בתלבושיהם ובתכונתם. פלאים, פלאים מספרים’ (ביאור הפלאים פשוט עד מאד: בגליל יישב קלוריסקי את בני האכרים משומרון ויהודה, היינו את הדור השני של המתיישבים, שנולד או גדל בסביבה חקלאית. אף חיזק את הפועלים העברים בתור אדמיניסטרטור של הבארון וחובב־ציון נלהב כאחד). וכאשר ‘אובד־עצות’ [ברנר] בא באותו סיפור מתוך שעבוד ל’מציאות' לידי מסקנה ‘כי עבודה איתנית, פשוטה, טבעית של אנשים חיים לא נלמד כבר’ – הרי פירוש הדבר: עבודה כמו הערביאים… ובסך־הכל שלילת הציונות בשם ‘המציאות’ היתה עתה כפולה: גם מצד עם־ישראל, שפסק מלהיות עם, וגם מצד הארץ, שהיא ‘אמנם חרבה, עניה… אבל מדבר שומם אינה’. יש הערביאים… ‘כך היא הארץ, מה לנו ולה?’ ולכן חלום־ציון אינו אלא ‘חלום־בלהות, חלום־שוא בכל אופן’. כזה בספר שנכתב בארץ בעצם ימי העליה השניה. אך אנו שומעים עתה מפי וולפובסקי, כי אפילו עוד בשנת תרפ"א, כאשר כבר מזמן היתה רוח אחרת עם ברנר, עדיין משהו מאותה תפיסה אוחז בו. אגב־טיול בחדר הוא פולט בצער, בכאב, בהתרסה: ‘הערבים כיהודים הם עם נבזה’. אך יחד־עם־זה שמענו עוד מפי יוחנן־ברנר הגדרה נפלאה על הציונות. על השאלה, מי ראוי להיות ציוני, עונה הוא: להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם מרגיש, עדין, נקי־לבב וצלול־הדעת ‘ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך’. איזו הגדרה נפלאה המשברת את כסא־הכבוד של אליל ‘המציאות’ ומשתחררת ממנו. דור־החלוצים של העליה השניה והשלישית וכו' האזין למוסיקה הנפלאה של הגדרה זו, עלה והצליח. אילו נדרשתי להגדיר את מהותה של מדיניות ציונית־ערבית טובה לא הייתי בוחר באחרת מזו ‘המאמינה באפשרות אי־האפשרות, וחזקה לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך’. אך, למגינת־הלב, מוסיקה זו לא נשמעה בתוכנו. כאן נשאר ברנר הריאליסט ומשועבד לאליל ‘המציאות’ ולכן באתנו מה שבאתנו.
ובכלל: ‘כבדהו וחשדהו’. כבוד והדר והערצה תעטרהו בגלל תכונות־היסוד הנפלאות שבו: אהבת־עמו (על אף ניאוציו) שיקדה בו בלי־הרף, אהבת־החלכאים, שהיה להם אב ואם ואח בצרה ואחות־הרחמים, כוחו הגדול למסירת־הנפש (גם בדידי הוה עובדא. בימי ‘המעורר’ סיכן את חייו כדי לגרום לי שעה של קורת־הרוח), בשביל שקדנותו בעבודה, בשביל אהבתו אהבת־נפש את הספרות העברית, בשביל – האוצרות היקרים שבספריו גם אחרי ניכוי וניפוי, בגלל זיק הנבואה הישראלית שהיה בו – בגלל כל אלה ראוי לך לעמוד דום לזכרו. וביחד עם זה אל תתבטל בפניו. אל תלך אחריו בעינים עצומות. אל תאמר כשר וקשר לכל אשר אמר הוא כשר וקשר. זכור את מלתו הוא: בלא אידיאליזציה. בלי התבטלות. הדבק במידותיו. מה הוא לא קיבל מרותם של אחרים, אף אתה אל תקבל מרותו הוא. הוא שאמר ‘עמי אירופה חים כחזירים’ (‘מעבר לגבולין’). הוא שאמר ‘תבנו של איבסן’ (‘רביבים’). הוא ‘היה שופך חמתו על דוסטוייבסקי, טולסטוי וכו’, הוא היה מבטיח ונשבע, שאינו הולך בעקבות דוסטוייבסקי כלל, שאין לו שום שייכות אליו. הלאה דוסטוייבסקי!' (א. ביילין). הוא ביטל את אחד־העם ועתים גם את א. ד. גורדון וחבריו, ועתים גם את אנשי ‘פועלי ציון’. הוא בעט במסורת ולגלג על דברי חז"ל. הוא דיבר דברים כמתלהמים. הוא לא היה מלאך ובר־אלהין. קרה פעם שגם – מוסת על־ידי נרגנים – הרים יד על חברו. הוא היה נביא־החורבן, אך היה לעתים שתום עינים ואטום־ההרגשה לגבי גרעינים בריאי־קונסטרוקטיביים נושאי זרע־העתיד. בהיוסד תל־אביב, למשל, עבר בינינו ויכוח בעתונות: הוא בשלילה ואנו בחיוב. עתה ידוע, מה חלקה של תל־אביב בישוב החדש.
ואתה, קורא צעיר, אם קראתי את מאמרי זה עד הנה, ואם קראת לא לשם בילוי־זמן וגם לא לשם סקרנות בלבד, אלא ללמוד משהו, לשמוע משהו דבר־אמת – אל תאמין גם לי. קום קרא, ראשית כל בכתביו הוא. אומרים עליך, קורא צעיר, שאין אתה קורא את כתביו. ג. בנארי אומר זה עתה: ‘את ברנר קוראים מעטים! אלה שיש להם זיקה עמוקה לנפשו’ (‘גזית’). וד"ר ג. קרויאנקר זכרונו לברכה, יהודי מגרמניה בעל שאר־רוח, שעסק הרבה בברנר (פנה גם אלי בשטח זה), רשם לפני מותו: ‘פאר זה מחויר והולך בעיני הציבור. ומאוד יש להצטער על כך’ (‘הארץ’). צדק. על ספריו במיוחד לא אדבר פה ואולי עוד חזון למועד. אגיד רק זאת, ברנר חי בתקופת הכיסופים והלבטים. אנו כיום בתקופת ההגשמה. אך אם להבנת התקופה הקודמת – אי־אפשר בלא ברנר. ואוסיף ואומר: חשובים המאמרים עליו של חסידיו־מעריציו־ממשיכיו (בין אלה במיוחד אלו של מרדכי קושניר, היקר בחסידיו, ורשימות ביילין, שלפניו התגלה ברנר אולי יותר מאשר לפני אחרים בימים של משברים קשים והוא נאמן בשרטוטיו, והערצתו אינה מעבירה אותו על נאמנותו), אך חשובים בעיקר כתביו בעצמו. ג. בנארי אומר: ‘נכון, הקריאה בכתביו אינה ניתנת בקלות. לכן יש להביא את כתבי־ברנר אל הנוער ואל חוג קוראים רחב – אולי בדרך של הוצאה מיוחדת, מותאמת לחוגים אלה’. יש בזה מן האמת. יש להעמיד את כתבי־ברנר על שליש. יש להוציא את ‘תבנו של ברנר’, את הלהג המרובה, את העניינים שאינם חיוניים, ולהשאיר את הבר. אבל אתה, קורא צעיר, אל תמתין לכך. אם להתענג אתה רוצה, אז לך אל קולנוע או אל כדור־רגל או אל בוכס – או לכל מקום אשר ישאוך רגליך. אך אם ללמוד אתה רוצה, אם להכיר, להכיר ולהכיר – קום קרא בכתביו הוא. ולא בעינים עצומות. ולא בהיפנוזה. כבדהו וחשדהו.
אסיים את הדברים בדברי הסיום של המחזה ‘מעבר לגבולין’. יוחנן־ברנר אומר אל אליהו חזקוני־ברנר:
המנוחה הולכת וקרובה אלי, המנחה של השלמת היצירה, המנוחה של מעלה, של אהבת ושנאת הכל ושל התבטלות הכל… האיש היודע, לסוף־הסופות, רגעים כאלה – עליון הוא למרות המות החטוף,למרות שטן־התאוה העומד כצר בכל רגע ורגע, למרות האש הגדולה שהפכה ביצה קטנה ונרפשה, למרות רחיצת הפעמים בדם בתרי הלב, למרות הצחוק אשר צחקה היא בירקה בפניך, גלוי־אליהו! ומכיון שבאתי עד הלום – אין כבר על מה להנחם. אחרי השנה זו אפשר למות ואפשר לחיות, אפשר להעתיק הרים ואפשר להסגר במערה. ובאם לא זה ולא זה – צדקת, אליהו; תמונותי, וציורי, צדקת, אליהו. אני אינני – ותמונותי וציורי הנם. הם מזכירים אותי למי שנשמתי נתגלגלה לתוכו. אני אינני – ואותיות נפשי הנן. זהו הסוד! סוד הכוחות השונים, הנטיות־הדחיפות השונות, סוד הסכסוך שבי, סוד־הסוד, סוד־הסוד שבסוד – לא תכלה ולא קץ. הנה רגע עילאה. רגע אין סופי, אור אין סופי. הנה גמר חתימה טובה. שקיעה ועליה. הרגשה מוזרה בתוכי. שתיקה, שתיקה. המנוחה האמתית אינה דוברת. יהיה מה שיהיה.
אליהו יזקוני: אהיה אשר אהיה.
כן. גמר חתימה טובה. לכל בית ישראל. לכל אדם בישראל. גם לזכרו.
[כו אלול תש"ו]
ביום האזכרה
מלאו כ“ה שנה להרצחו של י. ח. ברנר זכרו לברכה ואחוזת מרעיו ועוד כמה יהודים ביפו בפרעות תרפ”א. התכונה לאזכרה אינה רבה בארץ, לא בעתונות ולא בציבוריות. גרמו לזה נסיבות השעה: המתיחות בין היהודים והשלטונות בארץ, מצב היהודים בעולם, הצפייה העצבנית לדין וחשבון של ועדת החקירה (אשר רק הבוקר הודיע פה הראדיו את תמציתו) וגרמו לזה נסיבות קבע: מותו חל ביום האחד למאי וממילא שני המומנטים תובעים את סיפוקם. ‘דבר’, הקרוב ביותר לאזכרת ברנר, פירסם בעיקר שני מאמרי זכרונות מאת המשוררים שמעונוביץ וולפובסקי, מאמרים טובים וחשובים כמובן, אך זהו מעט לגבי חצי־יובל שנים לזכר מות ברנר. בשאר העתונים יש גם כן משהו, אך לא הרבה. אולי תרחב היריעה בירחונים ‘מאזנים’, ‘גליונות’ וברבעון ‘מבפנים’. שמעונוביץ פירסם לפי שעה רק פרק ראשון: ‘מרחוק’, רשמי השפעת ברנר עליו לפני שהכירו מקרוב (וודאי יהיה שם הפרק השני ‘מקרוב’). בפרק זה הוא מטעים, שגם הבונדאים הוקירו את ברנר, אפילו בשעה שרחק מהם, והם גם שהצילוהו בשעת בריחתו מן הצבא, שאז איים עליו משפט מוות. וכן הוא מטעים, כי גם הסופרים, וביחוד הקדוש ר' הלל צייטלין זכרו לברכה, היו מתייחסים אליו כאל אחד מופלא, בלתי־מצוי. שמעונוביץ מייחד את הדיבור על השפעת ‘המעורר’ עליו ועל חבריו, ואינו מעלים, כי מצד חיים נחמן ביאליק זכרו לברכה היתה אי הבנה להופעת ‘המעורר’ (הוא אמר לשמעונוביץ מתוך לגלוג וטרוניא כאחת: כיצד זה אדם צועק מתוך יאוש ‘שמע ישראל’ ‘הצילו!’ ובאותו זמן מפרסם שיר של שניאור ‘כך נושקים אצלנו’ וכיוצא באלה. אם כך, הרי אין השד נורא כל־כך, עוד אפשר לחיות, ובכן מה זה ה’גוואלט' הזה?(.
מאמרו של וולפובסקי ‘ראשונות ואחרונות’, ערכו בזיכרונותיו משנותיו האחרונות של ברנר. הוא גר כעשרה ימים עם ברנר בחדר אחד ובכלל נתקרבו לבותיהם זה לזה. תיאורו הוא דק ומדוקדק, ממיטב הרשימות על ברנר. הוא עשיר בכמה נקודות מחיי־ברנר. צר לי, כי אין המקום במכתב זה מרשה לעמוד אפילו רק על החשובות שבהן, אבל אזכיר פה נקודות אחדות ואולי אשוב עוד לסוגיא זו במכתבי הבא. כידוע, נתקיימו אחרי המלחמה ההיא שתי מפלגות־פועלים בארץ: ‘הפועל הצעיר’ ו’פועלי ציון', שאחר־כך התאחדו בהסתדרות עובדים כללית. אך באחת הפגישות היה ויכוח בין וולפובסקי ובין ברנר על ‘הפועל הצעיר’, שברנר לא אהב אותו אהבה שלימה. ראה בו ‘מפלגה דמוקראטית־ראדיקאלית, בעל־ביתית’ בלבד. כאשר וולפובסקי אמר: ‘וא. ד. גורדון?’ –ענה ברנר: ‘א. ד. גורדון לחוד ו“הפועל הצעיר” לחוד. הלא אני אשר גיליתיו, בעצם. כשנכנסתי לעבוד במערכת העתון מצאתי שם גלי־מאמרים שלו מונחים, שאיש לא קרא בהם ולא שם לב אליהם’… זוהי הפעם הראשונה, שאני קורא, כי ברנר גילה את הסופר א. ד. גורדון. גלוי וידוע, כי את איש הרוח והמוסר שבגורדון גילו אחרים עוד שנים לפני זה. הם גם הוקירוהו והעריצוהו. בין אלה היה יוסף אהרונוביץ, העורך של ‘הפועל הצעיר’ באותם הימים. ואף־על־פי־כן, אפשר להבין איך קרה, שמאמרי גורדון היו מונחים זמן־מה במערכת כאבן שאין לה הופכים, עד שבא ברנר וגאלם. יוסף אהרונוביץ היה תלמיד מובהק לאחד־העם. בהירות המחשבה והביטוי היתה יסוד־חייו. כסופר וכנואם הצטיין כמסביר מצויין. לעומת־זאת היו מאמריו הראשונים של גורדון מגומגמים ומעומעמים ביותר. יתכן שהם היו בעיני אהרונוביץ בחינת ‘רזי תורה’, שאין הקורא הפשוט, שאותו ראה תמיד לפני־עיני רוחו ובו הגה ואותו רצה לחנך, עשוי להבינו. וברנר? גם הוא היה איש הבהירות וההסברה, ואף־על־פי־כן השתחרר משיטת אחד־העם והעריך גם את בעלי־הסוד ואפילו את בעלי־הגימגום הוא לא הירבה להעריך ולתקן. שיטתו היתה: תן לסופר (הראוי לשם זה, שיש לו מחשבה או הרגשה משלו) לדבר בלשונו הוא. הוא שלו ושגיאותיו שלו. לא נחוץ, שכל אחד יכתוב כמו אחד־העם, מנדלי, ביאליק. לכן הוא שמח על כל גוון חדש. לכן אהב ריבוי גוונים. מנדלי, גנסין, עגנון ואחרים – אין הבדל, ובלבד שיאיר אור הכשרון, ‘כל הנשמה תהלל יה’. ולכן הוא שגאל וגילה גם את א. ד. גורדון על גמגומיו ועמעומיו – ולא אלה שדיברו יותר ממנו בגורדון היהודי־הציוני, איש הרוח והמוסר.
[אלול תש"ו]