היה זה בעצם שנות־המלחמה. אחד ממכירי, פליט מגרמניה, שכן כבוד בלטרון באשמה קשה: מומנטים משונים, שבצירופם יכלו לשמש סממנים בסיפור־בלשים עוררו חשד שהוא עומד בשירות האויב. בהכירי את האיש ואת עניניו עוד מגרמניה, היה בידי המפתח לביטול החשד. עמלתי לשחרורו, אך הענין נמשך שנים. אז פניתי למשרד העורך־דין י.ד. גויטיין ונתוודעתי אל מנהל המשרד, אל יעקב אורנשטיין זכרו לברכה.
מצאתי בו אדם עדין, סבלן, מאזין ומקשיב, הליכותיו נעימות, אינו מפלה בין הגביר ובין הפליט דל־האמצעים, אינו מבליט את ישותו. שירוּת המשרד הפרטי כשירות־הציבור היה בעיניו. נעים היה לסור כפעם בפעם אל משרדו, לתהות תמיד מחדש על מהלך־הענין. בכל אותו הזמן נשא היחד אופי משרדי טהור. אף לא הזכיר לי את אחיו – הרב של הכותל המערבי, הרב יצחק אורנשטיין – שאותו אני מכיר שנים רבות.
אך באחד הימים הראה לי רשימות קטנות, כתובות ברוח הספרות החדישה ביותר, זו שנראית לנו, הזקנים, שאין חוקיות שלטת בה, והכל כפי אשר יעלה הרצון לפני הסופר: מצבים, עלילות, צבעים. ועם כל זה היה מורגש, כי הכותב הוא בעל עין רואה ולב רגש, וכי הוא רציני מאוד בבחירת הנושאים והסממנים. הוא גם רגיש מאוד לגבי השפה, לצלילי המלה וגווניה. כשעירערתי על תיבה זו או אחרת, הראה לי על הקשר המדויק שיש דווקא בין תיבה זו ובין נקודה זו.
אכן היה זה משהו משונה: איש משרד, אדם במחצית חיי־אדם, כחרוז הראשון בשירת דאנטי, מתעורר למשוך בעט־הסופר: תמונות, רגשות, זכרונות, כיסופים. כחידה היה בעיניו הוא ובעיני אחרים. היש ממשות לפרי־העט? הימשיך בגישושיו־נסיונותיו? ואולי כל זה ברכה לבטלה? יעצתי להמשיך. אף פירסמתי משהו ב“הד” ובקובצי “למועד”. כאן היתה אכסניה ספרותית ראשונה שלו.
והוא המשיך. והיריעה התרחבה. שני שטחים השתרעו לפניו. יומם במשרדו המרכזי ראה הרבה פרשיות־חיים מן ההווה השוטף, כשהן מתגוללות לפניו כמו בסרט, ללא מחיצות וללא כסות. ראה גבירים אדירים, הדורכים על במתי־הממון, וראה גם דלי־אמצעים, ראה צדיקים, בינונים ורשעים, ראה את יצר־הממון בהסוואותיו השונות, ראה את מלאכת המשפט בקויו הישרים וגם – אהה! – בקויו המעוקלים, ראה יהודים וערבים, בריטים ובני אומות אחרות. הוא יליד ירושלים העתיקה מכמה דורות, עבד יד ביד עם יהודי בריטי קצת מיוחד במינו, סייפא וספרא, פרקליט מצויין עם חולשה לשירה, רציני מאור וחומד הוּמוֹר, משהו מפילוסוף־החיים. קירוב העבודה גרם גם לקירוב הלבבות.
כל זה היה גיא־חזיון. כל זה היה שטח־מחיה נרחב לכוח הדמיון הטווה ואורג. כל זה הבטיח יבול לימים הבאים. אך בלילה, בהיותו מופרש לעצמו, היה לפניו עוד שטח־מחיה נרחב מיוחד, כמעט אישי: ירושלים העתיקה, הישוב הישן והמושרש. אחרים קדמו וניסו ויש אשר גם הצליחו. מרדכי אבי־שאול, ארי אבן זהב, המנוח ישראל זרחי ועוד. אך כל אלה היו אורחים מרחוק באו. הוא היה יליד־בית. הוא הכיר באמת כל בית וכל אבן וכל בור־מים וכל אדם מראשיתו ועד אחריתו ויצרי־מעלליו. תמונות אלו הקיפוהו כגדוד. הוא היה צריך רק לפשוט ידיו ולקחת.
אך פה התחילה צרת־הצורה. לכתוב בפשטות, לספר בפשטות, כדרך שכתבו בתום ובפשטות אבותינו הטובים ואבות־אבותינו, שוב אין זה מן המידה, כל נושא זקוק היה כביכול לכסות מיוחדת לו. וזה דורש השראה, ריכוז.
ושוב ספקות מענים: היש ערך לעשייה זו? היהיה דורש לה? העורכים הם חשדנים. בהתייצב לפניהם איש חדש והוא אינו צעיר לימים, אז לא בנקל יעיזו לפרסם את דבריו. ההיצע בכלל מרובה על הביקוש. לפרסם איש בלתי־נודע דורש העזה. הם מהססים, גם הוא מהסס. לשלוח או לא לשלוח? ויש אשר בדרכו מן המשרד הביתה הוא סר לביתי. אנו מסיחים בענינים אלו ובענינים אחרים, שעות נעימות. קרה שבאחד הימים – “שוט שוטף כי יעבור” – נאסר במקרה גם הוא, ודרך הקישלה המפורסמת בירושלים הגיע גם הוא, הפודה ומציל, אל לאטרון, ועד אשר הצילוהו והוציאוהו עברו ימים. זאת היתה חוויה עזה בשביל האדם ובשביל הסופר שבו. אינה דומה שמיעה לראייה, לחוויה.
ובינתיים נמצאו עורכים עזי־נפש, שהתחילו לפרסם את דבריו. בראש־וראשונה: “דבר”. הוא העז. ויש שהתחילו לחזור אחרי דבריו. נדמה היה, כי לפני האיש בן ל"ח השנים נפתחו לרווחה דלתי האושר הפנימי. לא שכר־סופרים ביקש בשבתו על האבניים, כי אם פנייה ישרה מלב ללבבות. והנה לבבות לרבבות קוראים בהנאה את דבריו, מאזינים ומקשיבים לדבריו. מי כמוהו מאושר בחיים!
אהה: האושר לא נמשך זמן רב. האושר נמשך רק ירחי מספר. פתאום חלה ימים מספר ועצם את עיניו לנצח. י"ז באלול.
זמן מצער לפני מותו נתבקש מאת דוד זכאי לכתוב לו קצת מתולדות־חייו. בקשה זו היתה נסיבה, שסקר את חייו במכתב ארוך רב־ענין. עוד תגיע שעתו.
ועוד פרט אחד: יום לאחר מותו הגיע “הצופה לילדים” ובו סיפור מרעיתו, מדבורה אורנשטין. הוא שלח אותו למערכת בלי ידיעתה. רצה להפתיע אותה. וכך נתגלה טוב־לבו גם לאחר מותו. אכן היה בזה סמל לחייו.
[יד תשרי תש"ח]