לוגו
החסיד והמשורר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

החסיד והמשורר, שתי הטבעות האחרונות בשלשלת ההתפתחות וחתימה של מחזור ידוע בתולדה, שווים בכמה וכמה ממידותיהם לפי ששניהם הם היחידם שבאו להתקומם כנגד הטבע ולמרוד במין.

שניהם מתכוונים לעקור את הכול. החסיד אומר: הכל אסור! כלומר,הטבע אסור בהנאה וכמעט גם במגע. פיגול הוא. כנגד זה מכריז המשורר: הכול מותר! הבשר והטבע נפסדים הם. לכן ניתנה הרשות להחריבם. יתר על כן, החורבן וההרס חובה הם לרוחו של האדם הממריא אל על, “אנחנו רק קרוצי־חומר,רק גופים – החריבו” – קורא לפורג', בן־גילו של בודלר. אמנם המשורר אינו מתיר אלא במחשבה ולהלכה, במעשה, הוא על הרוב חסיד גמור ופרוש, לפי שחלק גדול מיצריו מוצא את תיקונו בדמיונו הנפרז של המשורר.

החסיד והמשורר שוטמים שניהם את הפרייה ורבייה וצמאים אל המנוחה בחיק ההסתכלות, שהיא על חוף הנירוונה. הם לוחמים עם הטבע. הראשון – בכלי זינה של הנזירות. והשני – בפריצת גדרים, שעל ידי זה הוא קורע מעל הטבע את לבושי הקדושה, מוצץ מתוכו את כל אונו ומוקיע את קלונו. החסיד פורש מן הבשר והיין והמשורר מפטם את עצמו בבשר ומבסם את עצמו ביין עד כדי בחילה. זה וזה מרדו בשטף ובתנועה תמידית. המנוחה היא משאת נפשם. “שובי נפשי למנוחיכי” – מתחנן החסיד על נפשו; “נר אלוהים נשמת אדם – אומר בעל ה’תניא' – כשם שהלהבה רועדת ונכספת להיפרד מפתילתה ואינה יכולה, כך רועדת הנשמה ונכספת להיפרד מן הגוף ואינה יכולה”.

החסיד והמשורר עיקר מהותם היא הליריקה, כלומר: הפחד, המוסר והיופי מפחדים לחיות בעולם תחתון זה. החסיד עומד תמיד לפני קונו ככלי מלא בושה וכלימה וכל עצמותיו תרעדנה. היופי מפחד אפילו מפני ביטויו. עצם, כל שחלוש הוא, מפונק, רחוק מן החיים וקרוב אל המוות, הריהו מקפיד יותר על עצמו ומרגיש כאב אפילו מנגיעה כלשהי. עצם כל שחולה הוא יפה, עדין, ונוח להיכבש על־ידי החומר, הריהו מסתתר יותר ואוסר לאחרים אפילו נגיעה בו. המוסר והיופי צנועים ונכנעים הם מטבעם, עיניהם כבושות תמיד בארץ או תלויות בשמים בבקשת רחמים. הליריקה היא פצע. ספר התהילים מתחילתו ועד סופו הנהו ספוג פחד. “רשת טמנו לרגלי”, “הצילה מחרב נפשי”, “המה יביטו יראו בי”, “הושיעני מפי אריה”, “כל רואי ילעיגו לי”. זהו פחד מפני ההוויה,מפני כוחות הטבע, השוטמים את המוסר והיופי, לפי שהללו כופרים בהם. מפני כך חושדים תמיד החסיד והמשורר ורואים את עצמם מוקפים אויבים, המתנכלים לנפשם ומתכוונים להטיל בהם זוהמה ולקרבם אל החומר. סטרינדברג מפחד תמיד מפני רוצח פלאי. הנריך היינה מוטל כל הימים חולה על ערש דווי, ארץ רבה היא לו ערש דווי, כמשיח הצער הוא מתיר ואוסר את אספלניותיו ורק לעג ובוז על פצעיו. פעמים הוא גם ממטיר על הפצעים סחי ואשפה, בשביל לכסותם מעין זרה ולעשותם כתמים.

בעלי המוסר והיופי הם מטבעם אינדיווידואליים ומתבודדים, לפי שכבר באו בסוף המחזור. אחרי אשר קצרה ידם של המחוקק, הכוהן, הנשיא, השופט והנביא המוכיח להיטיב את מעללי בני האדם ולזכך את מידותיהם כבר התייאשו גם החסיד והמשורר מלתקן עולם. שניהם רק את נפשם באו להציל. הם חרדים על ניצוצם ושומרים עליו. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' " לחזות, כלומר: להסתכל. ואילו החיים הם מלחמה. כל איתני הטבע אורבים לאדם. והחסיד מבקש לברוח מן הטבע. הוא בורח אל תוך הבדידות, אל הסיגופים, אל המערה, אל היער. אל בין אריות ודובים, כלומר, שוב הוא חוזר בעל־כורחו אל בין זרועותיו של הטבע. אבל לעולם הוא מבקש לו מקלט בבדידות, “ציפור בודד על גג”, קראו על עצמם המלך החסיד, נעים זמירות ישראל, יחד עם וורלן משורר צרפת.

אכן, לא לחינם ספוג החסיד תמיד פחד ורואה רשת פרושה לרגליו, לפי שהטבע טמן פח לרגליו ומשתמש בו לתועלת עצמו. הפחד מביא את החסיד לידי הכנעה. קשה לו לשאת את הוויתו והריהו כופר בה. “אני תולעת ולא איש”, “הנני עפר ואפר”, “חוטא ופושע אני” – כך מעיד על עצמו החסיד. עדות זו אמשלה היא לחסיד, תיקון לחטאיו, הוא אומר: אינני אדם,אינני הוֹוה חי. דומם אני, בטל ומבוטל אני, רגב עפר אני. מן הטבע ברח, אליו הוא שב ושם מבקש הוא לנפשו חסות. אולם חוץ מזה דרכו של החסיד לבקש לנפשו חסות ותיקון גם באדם, בצדיק גדול ממנו, ובצדיק הדור, שיופיו של הלה,לפי השערתו ואמונתו של החסיד, גדול הוא משלו, ודאי יותר וקיים. יופיו של צדיק זה, השופך את ממשלתו על חסידים או תלמידים רבים, העושים את רצונו ונכנעים אליו, ודאי הוא באמת משל החסיד, לפי שכבר ספג לתוכו כמה וכמה ניצוצות של חסידיו ותלמידיו והריהו קרוב יותר אל אחדוּת השלהבת, אשר אליה תכסוף נפש האדם. החסיד מגיש את ניצוצו אל צדיק זה באמת ובלב תמים ואומר לו: קרבני נא, מאורי, אל שלהבתך, ועל ידה אל שאר הניצוצות של אחי, אזכה נא לשרת לפניך, כדי שכולנו יחדיו נכניע את האויב המשותף, את הסמאל, את הקליפה, את הסיטרא־אחרא. ואמנם,הצדיק שגיב הוא מן הטבע. הוא משדר את מערכותיה ומגן על נשמתו של החסיד מפני האיתנים. הצדיק גוזר והקב“ה מקיים. הקב”ה גוזר והצדיק מבטל. החסיד מאמין בצדיק. האמונה היא כוחם של החסידים במלחמתם עם השטן, היא הדיסציפלינה במערכות המלחמה. צריך להזדיין, לחגור את כל הכוחות למלחמה. להכניס אל המערכות המון לוחמים. לרכוש נפשות. אחרי שהחסיד כבר נתדבק בצדיק והתקין על־ידי זה את ניצוצו וגם תיקן את פגם חייו, הוא בא להכניס גם את נשמותיהם של אחרים תחת כנפי הצדיק ולקרב את ניצוציהם אל שלהבתו. החסיד, התולעת, העפר והעפר,בז גם לאחרים,התולעים, גופם מהו בעיניו? חרס הנשבר, כלי נפסד. ואת נשמתם של הגופים הוא מתקן ברצון ובאונס. בכל מיני כלי־זין. לשם קידוש השם וקידוש הצדיק מותר לחסיד גם להתאכזר על אחרים, חובה היא לו. כל המידות הרעות ניתקנות בשורשן, כשהן באות לקדש שם שמים. שבירת הכלים לשם תיקון הניצוץ מצווה היא. הרשות נתונה לחסיד לרדוף את הרשע, לבזות את צלמו, להכניעו עד חרמה לשם תיקון נשמתו. החסיד, התולעת, הפצע, הכוסף אל הנירוונה, מתגבר כארי ולוחם לשם שמים ולטובתו של הטבע, השואף דמים, כדי לברוא על ידיהם מינים. וכך נעשה החסיד הלוחם עם הטבע כלי שרת בידו של הטבע. יצא למלחמה בשם אחדות הניצוצות וגרם להתגוששות גופים ולאחדותם. בגד בבדידות – ויצא לרשות המין.

החסידות בכל הזמנים הייתה מועלת בשליחותה. היא מוסרת לידו של הטבע כלי־זינם של המוסר והיופי. היא מתירה את החרב ושופכת קסמים על החיים. אמנם,האדם שפל ובזוי הוא. חוטא ופושע הוא, אבל תמיד יש לו תקנה: התשובה, הדבֵקוּת בצדיק. הצדיק הוא לחסיד תכלית ומשאת־נפש. כל אדם יכול להגיע לידי מדרגתו של הצדיק. ניתנו לחיים מרחקים, המגרים יצר הכיבוש. כיבוש היצר מגביר תאוות החיים. החסידות מגיעה לידי כך, שאוסרת את העצבות ואת היאוש. הספקות ילדי השטן הם, מרה שחורה היא בתה של הסטרא־אחרא. אסור לכפור ביופי. היופי ודאי הוא, שריר בעולם זה. כוהנו הוא הצדיק. הצדיק הוא גם המושל, הטבע עצמו נשמע לו. הטבע הוא הדום רגליו של הצדיק, יסוד העולם. גם ההדום קדוש הוא, שזכה להיעשות מדרס לרגלי הצדיק. החסיד,שהמשיל את עצמו כאפר ועפר, לא הפסיד מעכשיו כלום, שגם העפר והאפר קדושים הם. הדומם, הצומח וכל החי קדושים הם, שזכו ונולדו לשמש את הצדיק. כל עשב, כל עלה וכל אילן מהללים יה, רבון העולמים, ואת בנו יחידו, את הצדיק. אפילו בהמות,חיות ועופות טמאים נשמעים לצדיק. כשהצדיק היה מתפלל היו גם הכבשים כורעים לפניו והקשיבו לדבריו בדממה דקה. מכאן דרגה לעבודת אלילים, להערצת הטבע, סעודה של מצווה, הילולה של צדיקים. הבשר הנאכל הוא בשר גופו של הצדיק, והיין הנשתה דמו הוא. השיירים של המאכלים פרורי מזבח הם. זה השולחן אשר לפני ה'. גם הבשר,כלומר,הטבע מקבל תיקון. נפל החסיד שבי בידי הבשר והיין.

פחד ההוויה, אהבת ההתבודדות, מרד בטבע, כוסף הנירוונה ושאיפה להסתכלות – הם גם מידותיו של המשורר. בז הוא לנפסד וללקוי ומפחד מפני הכיעור, הממלא את חלל ההוויה. על כן הוא בורא לנפשו עולמות יפים. הוא מרקיע עליהם כמושל אווירי ובודד. “אני עבד, נכנע אני, שפל!” – קרא על עצמו החסיד. אולם המשורר מכריז על עצמו בגאות: “בן־מלך אני, גאה, נשגב רם על רמים”. החסיד משפיל את בשרו, והמשורר מרומם את רוחו. אולם גם המשורר לא לתוהו ברא את עולמותיו, לשבת יצרם, הריקניות צער היא לאדם. בעולמותיו־דמיונותיו זורע המשורר בריות לאלפים וממליך את עצמו עליהם, שאם אין עבדים על מי הוא מולך? מרד המשורר במציאות, ברח מתוכה לפי שכלי־היופי נפסדים הם. כואב הוא את צער הכמישה של כל יופי ארצי. אולם התושבים שלעולמותיו לא גוף להם ולא דמות הגוף. הם טוויי אור. המשורר מתרפק עליהם במתיקות שיכרון. הוא משוטט ברחובות קריה, בתוך התשואות, שולח מבטי בוז בפרצופים עוברים ושבים, שורפם ועושם גלי עצמות. הה, בני אדם חלכים, הה,עבדים מתפרצים, עלובים מבלי עולמות הוד! לבו,לבו להם. התמכרו לחיי חול והבל. אמנם,לא תמיד יְזַכה במבטו. בהול הוא, בהול המשורר. בין הגלים הגועשים נשא הוא ביעף את מפרשיו. עיניו מתהלכות לפניו קדימה וממיתות גופים. חללים נופלים לרגליו. בנהרי נחלי זיעה ודמעות אדם ירחץ פעמיו. נתרוקנו לעיניו רחובות קריה. הם כל בשר! גווע כל היקום! יחיד בודד פוסע המשורר קוממיות בין משואות עולם חרב. שבר כל הכלים, השמיד בשר.

אולם ככל שהמשורר ממריא לגבוהות מן הגוף ולמעלה, כן ישפרו בעיניו הגוף והבשר, שכבר קרמו עליהם את הערפלים לתפארת. הולכים עולמות המשורר ויורדים למטה. המרחקים מצחצחים צורות־הבשר של החיים ונוסעים עליהן ארגמן. בין ערפילים מרחף המשורר המנצח,אשר לא אמר די בכיבוש מרחקים ובנצחון קר על בריות אור, צריך לנצח את הקרוב, את הבשר המורד, ויחד עם זה מבטיח להיכנע. המשורר משפיל את מבטו. בגניבה, בין חרכי ערפילים הוא מציץ על דֵרי מטה, רץ, רץ הוא ברחובות קריה עם קרני האור אשר גנב מן האלים ולהוט לזַכות בהן את הבריות העלובות. תמה הוא עליהן, שלא נזדרזו הללו ליהנות מאורו הגדול. הן הוא בן־מלך ובידו להנחילם עושר רב. הוא מרמז לבני־האדם, קורא להם בתחנונים, בשירה, בדברי קצף, במחמאות, באכזריות, באמת, בשקר; מפתה אותם ברוח, בבשר, בחזיונות הקרוב והרחוק, בפרחי המציאות ובילדי הדמיון. וכשאין אוזניים קשובות למשורר, אם אינו נענה מיד, הריהו בא גם בסערת מלחמה, הוא לוחם בכל מיני כלי־זין. הוא מתהדר בגבורתו או בחולשתו, בכוח שריריו או במחלתו, באהבת־חיים ובכוסף־מוות, בדברי תחנון כאחד קדוש או בניבול־פה. כל הדרכים כשרים לשירה כלחסידות. כי כבר בחל המשורר ביצורי־דמיון. הוא שואף להעלות ניצוצות מגופי בשר ולהדביקם אל שלהבת היופי, להתנשא עלי במות לקול מחיאות־כפיים ותרועות־שמחה, לעטוף את החיים אדרות זיו ולהצית עיניים. וכך אנו רגילים לראות את המשורר, השב על החברה, אחרי שכבר עלה ממנה ובז לה, לפי עדות עצמו ומחניף בפיו לטבע. אל שולחן המעדנים הוא עומד כעני בפתח ומקלס את הבשר ואת היין. הוא מרומם ומשפיל את עצמו בנשימה אחת. משפיל את יצורי דמיונותיו, ילדי המנוחה וההסתכלות, מטיל זוהמה ביופי הנכסף ושופך על נפשו חצי לעגו כהיינה וכוולטר. חוטא המשורר לרוחו וחוזר אליו בתשובה ומתחרט גם על תשובתו. בורח מנפשו ושב, יורד לעולם התחתון, פורח בחלל עולמות. עולה ויורד, נע ונד, מתקצף. מתרגז, בוחל בחיים ומסיע מבחילתו אבנים לשירה. אולם שירה זו עצמה, שיסודה ומהותה הם המוות והבחילה, נעשות זמר לחיים. היא נעשית רכוש החברה וסרסור המין. אחרי כן באים יושבי־הראש של החברה, הרצים, התגרנים, הסרסורים, העסקנים, הדברנים, נוטים חסד לשירה, פרח המוות, שמים את דפיה המכורכים בארונותיהם, שואלים ממנה פתגמים בשביל נאומי ברכותיהם ליום כלולת־דודים ומשמיעים פסוקיה על כוס יינם. בחור ידקלמנה באוזני בתולתו, אהובתו, האומה תקשור ממנה לעצמה גזמים וסופר הדורות עושה אותה גלגל בין גלגלי מסיבות ועלילות חיים.

אלו הם פירותיהם של החסיד והמשורר, אשר קראו להילחם עם הטבע והמין. הם זרעו את המוות והבאים אחריהם קצרו את החיים. קראו לבחילה, אולם מאחורי כתפיהם עומדים תמיד מזומנים שלוחי טבע, אשר שתו ממעיינותיו־דמיונותיו של המשורר וגם לגמו מכוס יין כשר של הצדיק. השלוחים קוראים אל החמדה, הבשר והכיבוש. הם קוראים דווקא בשמו של היופי וגם של המוסר, המוסר הכוזב, בן הטבע, מוסר האדונים, אדוני הבשר.

"ארץ" אודיסה 1919