וְהוֹרְדוֹס חוֹלֶה, שְׂבַע אֵימִים וְדָמִים,

אַךְ יִצְרֵי נְעוּרָיו בּוֹ עוֹד לֹא נְדַמִּים.

בָּז לְכָל אָדָם – לְחָנְפָּם, לְמִרְיָם,

לְאַחַת רַק נִכְסֶפֶת נַפְשׁוֹ – לְמִרְיָם, –

בַּת מַרְדּוּת חֲשׁוּקָה! לֹא יָקוּם כְּמוֹתָהּ,

שִׁבְעָתַיִם נָאוָה, נֶאֱהָבָה בְּמוֹתָהּ…

לֹא יַפְרִיד גַּם הַקֶּבֶר בֵּינוֹ וּבֵינָהּ,

הַמָּוֶת חִזֵּק רַק, זִקֵּק אֶת יֵינָהּ –

הָהּ, יֵין עֲדָנִים! הוּא יָבוֹא בַּעֲצָמָיו,

יְחִילוֹ, יַרְעִילוֹ בִּרְקָחָיו וּבְשָׂמָיו.

"רַעֲיָה! יָפְיָפִית כֹּה בִּדְמִי צַעֲרֵךְ,

רַק לְעַנּוֹתֵנִי יוֹצְרֵךְ יְצָרֵךְ.

כְּאוֹר נֹגַהּ בָּאֹפֶל אֶחֱזֶה הוֹד גֵּוֵךְ,

אֲדַמֵּךְ, אֲרַחֲמֵךְ, אֹהֲבֵךְ בִּכְאֵבֵךְ. – –

וּבְיָדָיו אֶת בְּשָׂרוֹ הַלּוֹהֵט יְחַבֵּק, –

הִתְרַפֵּק עַל דְּמוּתָהּ, וְכֹה בָּהּ יִדַּבֵּק;

וּפִתְאֹם יִתְנַעֵר הַחוֹלֶה וִידוֹבֵב:

“מִרְיָם!” וְאֶת פָּנָיו אֶל הַכֹּתֶל יָסֵב.

וַיֵּבְךְּ אֶל לִבּוֹ וּמָצָא אֶת פְּדוּתוֹ

בַּבְּכִי הָעוֹלֶה מֵעִמְקֵי עֱנוּתוֹ.

וּבִיהוּדָה אָז נוֹדַע כִּי בָּכָה, כִּי בָּכָה

הֶעָרִיץ בְּמוֹתוֹ – – וַתְּהִי הָרְוָחָה!