לוגו
מן השמים, רבותי, מסייעין לי – דואר ישראל, 15.7.1927
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מן השמים, רבותי, מסייעין לי ומתחת לאדמה ממש המציא לי הקב"ה בשבוע זה חומר בשפע. וכל כך למה? אך ורק בשבילכם, תלמידי הנרעשים ותלמידותי הרועדות, כדי למלא את חסרונכם הגדול מהשבוע העבר.

ואחרי הרעש בארץ ובדאר היום, מחכים אתם בודאי לקול דממה דקה ומצפים בצפיה משיחית לקראת שעורו של ר' עזמות כדי לדעת ממנו את כל פרטי הפרטים, כנהוג, איך היה ב“שעת מעשה” וביחוד לאחר המעשה והעיקר כדי לשמע מה בפיו ע“א סבת הרעש ומה ינבא לנו עתידות על כל הקורות אותנו בזמן האחרון, דהיינו: אם תהיה חלילה שוב רעידת אדמה ובאיזה זמן בדיוק, כי מי כמהו חקרן גדול ואצטגנין המגיד מראשית אחרית?… ואמנם צפה רבכם מראש וראה שעתידה א”י לרעש ת“ק פרסאות על ת”ק פרסאות, מה עשה? הלך וחזר במהרה מעל הרי הלבנון כיפה שבוע אחד קודם.

ואת שעורי זה אני כותב לא במערכת ולא בפנתי הנדחת אלא בחדרי, שנהפך לתחנה סיסמוגרפית.

ואולם, כדי להוציא מלבם של הטועים אני רואה צורך בדבר להקדים ולומר, שלא הייתי בשעת מעשה לא בירושלם ולא בלבנון, לא בשמים ולא בארץ אלא דוקא במכונית בדרך נסיעתי בין ירושלם לרמלה, רגעי־מספר לפני המאורע, והריני מודה ומתוודה לפניכם, רבותי, שלא טעמתי כמוכם טעם רעידת האדמה ולא הרגשתי כלום לא חלילה מחמת שאיני מרגיש אלא מפני שהנסיעה במכונית בארצנו היא בבחינת “רעידת אדמה” ארוכה…

כשהגעתי לת“א נפגש בי ידידי הרופא ד”ר א. ועוד טרם הושיט לי “שלום עליכם” שאל ממני:

– נו, מה אתה אומר ל“זה”?

– מה ל“זה”? – שאלתי בתמיה.

– לרעידת האדמה! – ואגב ספר לי את כל המעשה שקרה בת“א שלא ניזוקה ב”ה.

ואת חטאי אני מזכיר, רבותי. לפני שנתים בערך, כשהיתה תקופת הבנין על החולות בת"א שאלתי בשעורי כאן:

מי יודע, אם תהיה פעם חלילה רעידת אדמה בארצנו הרי לא תשאר אבן על אבן בת"א, ועכשיו נשארה העיר העבריה עומדת על תלה.

ובכ“ז באו תלמידי דהתם, משכוני אחריהם בשולי בגדי לרחובות ת”א ובדקנו יחד בסדקים ובחורים אשר בבנינים הישנים, וגם ביתו של ד"ר מוסנזון נסדק כלו והריהו מתכונן כבר לנסיעה חדשה לאמריקה… ואגב אומרים כי גם ביתו הגבוה והרחב של הקונסול ברחוב הס נסדק מאד לא עליכם, משני העברים וה' ירחם!

* * *

בינתים הגיעו שמועות נוראות מירושלים: הפוסטה נפלה תחתיה, תלפיות נעשתה לתל עולם, בית הכרם נעקרה משרשה, רחובות־הבוכרים נחרבה כלה, העיר העתיקה נעתקה ממקומה, בקצור – חרבן שלישי של ירושלם.

הבנתי כי אם אשאר עוד שעה אחת בת"א לא ישאירו חס ושלום שריד ופליט מירושלים ורצתי חזרה לראות הכצעקתה?..

ואחב“י תאבי חדשות ומחוסרי־עבודה בת”א נתלקטו ונתקבצו למקטנם ועד גדולם ברחוב הרצל לשמע ולהשמיע, והתחילו מונים את מספר הנפשות שנתנזקו ברמלה ובלוד והשתתפו בצערם וספרו ספר על הבריות העלובות במקומות ההם שחטפתן מיתה משונה כזו בלא עת, ובכמה זמן? – ברגע אחד!

כשאך קפצתי מעל המכונית שלי, נטלתי את מקלי בידי, הרימותי פעמי רגלי והלכתי לי לעשות הקפות בעיר, סבותי בשוקים וברחובות כדי לראות ולדעת מכל הנעשה והנשמע, אך ורק בשבילכם, חביבי וחביבותי.

וראשית דרכי היתה, כמובן, למחנה יהודה. מצאתי את כל הככר של ולירו שחורה ומלאה אנשים, נשים וטף וכמו ב“שמעון הצדיק”, יושבים על השטיחים ועל הכרים תחת כפת השמים ואינם נכנסים לישון בבתיהם. פרנקו יושב באמצע ופורט על הנבל (“עוד” בלע"ז) מקינות ליל כפור: “עננו, אלוהי־הי אברה־ה־ם, עננו!” וכל הקהל עונה אחריו בסלסולים ובקול רם: “ע־נ־נו!” כלם מחכים לשעה אחת אחר חצות, שתבוא רעידה חדשה…

וכאן נתנה הרשות לדמיונם המזרחי של אחב"י לדרש במופלא מהם, והוא צר להם מהפכה נוראה עם כל תוצאותיה האיומות לכל פרטיהן ודקדוקיהן ומדמה להן חזות קשה:

בתים הפוכים, כלם שבורים, נקבים נקבים, חלולים חלולים, גלוי וידוע, כמו ב“אשר יצר”, גלגלות בני אדם מנופצות וידיהם מקוצצות, רגלים מפורקות ושוקים מרוצצות, אברים מרוסקים וצרורות וחבילות מרומסות ומוכסות בדם!.. ופתאום – מברק! מהיכן בא מברק זה? – ישר מחילוואן אשר במצרים לדאר היום, מה כתוב במברק זה? רק שלש מלים. “אחת, שלש–אורך!” ומיד הבינו במערכת כי בין אחת לשלש תהיה רעידה שניה. ואחב“י מביאים את נשותיהם וטפליהם ומשתטחים על שטיחיהם וכריהם וכסותיהם בראש כל חוצות כיהודי טבריה על הגגות, וה”עוד" של פרנקו שוב פורט “עננו!” עד עלות עמוד השחר והנה אין רעידה וכל הדברים אין להם שחר…

ידוע לכל מה שיש בדאר היום יש גם בארץ, רק בשנוי קצת של סדר הערים והשמות של הפצועים מפני עינא בישא, ומה שיש במחנה יהודה הספרדית יש בבתי מחסה ובבתי אונגרן האשכנזים. הקהל שלנו לא אמר “אשרי יושבי ביתך” כל אותו הלילה וגם ביום השלישי למחרתו. כי הרי גלוי וידוע לכל, שאחרי עבור מעת לעת מחויבת לבוא רעידה שניה, אלא שהרב המקובל מהעיר העתיקה הזדרז ושלח להודיע לקהל כי עפ"י סוד הקבלה צריך לחכות לא מעת־לעת אלא 25 שעות, אולי מפני ספקא־דיומא ואולי מפני קלקול השעונים, בקצור, כל הככר של בתי מחסה, אשכנזים וספרדים, נשיא ומפליא, ישבו בחוץ. ובהגיע השעה הרביעית ועוד חמשה דקים, כלומר 25 שעות אחר המאורע, עמדו על רגליהם והביטו סביבם לכל ארבע רוחות הארץ ואמרו כלם: “שכחו” (לצד מזרח) “וגבורתו” (לצד מערב), מלא (לצפון) עולם (לדרום), ירקו ד' רקיקות בקול רם והלכו לביתם בשלום…

* * *

ובשבתי במערכת בלילה צלצל התלפון: דין־דין־דין!

– הא־ללו! מי שם?

– העורך שם?

– כן, עניתי בדברי בקול העורך

– האללו,

מה יש?

– האמת הדבר, שקבלתם, ידיעה תלגרפית מחילואן ע"א רעידה שניה בלילה הזה?

מן המערכת קראתי “האללו”! והוא ענני ברחביה. אמרתי לו:

– יא חביבי! התחנה הסיסמוגרפית בחילואן יכלה להודיע מה שמתרחש בשעת מעשה, אבל אין בכחה לנבא ולהגיד עתידות, שאלמלי כך הרי היה אפשר להציל את יפוניה מכל אסונותיה. אומות העולם היו משלמות תועפות כסף וזהב כדי להשיג ידיעה מוקדמת, מחמת שהן מפסידות מיליארדים.

ולמחרתו שאלני אחד מפקידי מלון יוז, חכם בלילה, אם אמנם הגיע התלגרם מחילוואן אשר במצרים או מסטורס באי קפריסין?…

– “סוד המערכת!” – עניתי לו בשימי יד לפי – לא רק סטורס אלא כל אנשי המדע שלנו וחכמי דור חדש כגון הד“ר בראוויר, שהוא בקי ובן־בית ממש בבטן האדמה אינו יודע כלום, ומכתבו ב”דאר היום" הלא יוכיח! ולא זאת אלא שאפילו איינשטיין השני שלנו מבית הכרם צעק לאשתו בשעת הרעידה – כך מספרים יודעי דבר – שזהו אוירון שנפל ארצה… וגם הד"ר ברוך העתיק בודאי פרק מאיזו אנציקלופדיה כראוי לעתון הגון…

אין כח בקולמוסי לתאר ולמסר לכם את כל המעשיות והספורים ששמעתי בשבוע זה ואם אבא לכתב לכם אפילו אחד מני אלף – לא הינו מספיקים אפילו בשלשה שעורי עזמות מכל הצדדים.,

ומה אמר לכם, רבותי? אם לא השתגעתי בשבוע זה מתלמידי ומתלמידותי הריני מברזל ממש! רעידת אדמה שניה היתה בשבילי. שערו בנפשכם: כ“א מהם מעמיד אותי ברחוב לספר לי את המעשה “שלו” – אין דבר, עזמות צריך לדעת הכל!”, כך הם אומרים, וחייב אתה לעמד ולשמע ממנו את כל ספור המעשה מא' ועד ת', איך שהיה עמו ועם אשתו וביחוד עם שכנתו, וכלם מספרים, איש עפ"י דרכו, בשנויי נוסחאות וגירסאות ובהוספות נפכים והמצאות חדשות, ולאחר שגמרו את המעשה “שלהם”, הרי מחויב אתה לספר להם את המעשה “שלך”, כלומר: שלי.

– והרי אין לי מעשה כלום!" צועק אני אליהם – “הן הייתי במכונית”!

– “אי־אפשר!” – הם טוענים – "ר' עזמות הרגיש בודאי פי שנים!…

– – – – – – – –

– “שער בנפשך, ר' עזמות!” טוען אלי יהודי אחד בשתי ידיו – עומד אני כך בחדר מטתי והמכנסים בידי והריני רוצה להכניס בהם את שתי רגלי, והנה – טראך! – היכן המכנסים? והיכן הרגלים?.. כלם מרקדים טשרלסטון!"…

ולא ידע המסכן כי כל א"י רקדה אז טשרלסטון, כמו בגנת סן רימו בעירנו, אלא שבני דודנו בערים ובכפרים אינם בקיאים עדיין, כנראה, ברקוד זה ונכשלו מאד..

– ואני – מספר לי השני את ספורו – גר בחורשת שנלר, והנה פתאום בשעה השלישית אחה“צ, הופיעה בת־השכן, חתיכה הראויה להתכבד, שיש בה כדי להרעיד את האדמה תחתיה, וצעקה בקול: “גוואלד! מען שיסט אויף אונז!” (גוואלד! יורים עלינו!) מחמת שבמוצ”ש העברה נשמעו יריות בחורשת שנלר. כל אנשי השכונה נבהלו ונתקבצו בתוך הבתים ופחדו לצאת החוצה אל החורשה…

ומעשה בקרובו של הרוקח מאבן ישראל, שעמד באמבטא תחת המקלחת הקרה, וכשהתחיל הפח רוקד על ראשו, רץ בבהילות לתוך החצר כיום הולדו, ורק לאחר שנבהלו הנשים לפניו, והתחילו צועקות בספניולית: “אדיו סנטו”! הבין את הענין לאחר המעשה..

ושוב מעשה לא באבן ישראל ולא באבן הסיד אלא במהנדס אמריקאי שלנו, שנשתקה רגלו הימנית מפחד ולא יכל להזיזה שלשה ימים רצופים.

– “שער בנפשך” – מתאר לי אחד משכני ועיניו מפיקות פחד ממש – “שוכבים אנו כך לנוח אחה”צ (סיאסט בלע"ז), כדרכנו בכל יום, אני על הספה והיא במטה, ועיני נשואות אל התקרה, והנה – נפתחו שתי דלתות ארון הספרים שלי ברחבה, וכאלו יד נעלמה מוציאה את הספרים מדפיהם והם נפתחים מאליהם והדפים נהפכים בעצמם… שפשפתי את עיני וצבטתי את עצמי לראות אם ישן אני, דעתי נתבלבלה עלי ואבדו עשתונותי ממש, לא מפני הפחד חלילה. אלא פשוט משום שלא יכלתי להבין – כך הוא אומר – מפני מה נתחלפו היוצרות פתאום: אני במטתה, היא על הספה והארון יוצא – במחולות כנגדנו. לשמחה מה זו עושה?

– ומה היה אצלכם? – שאלתי אני מסוחר יהודי ברחוב היהודים.

– “לא כלום! ענה היהודי” – “כלנו יצאנו בהולים ודחופים אל הרחוב, והשאלה הראשונה היתה בפי כלם: מי זרק את הפצצה אצל הכתל המערבי”?..

ואולם ה“פצצה” הכי יפה היתה זו:

כשהתחילו הנשים צועקות “גוואלד” ומיללות, הרימה אשה אחת את קולה ובתה בקשה להשקיטה ואמרה:

“אמא, אמא! אל תפחדי, זה לא כלום! זה רק רעידת אדמה!”..

* * *

ומספרים כי יהודי אחד ישב בסעודה וגמר לאכל את ה“קומפוט” והנה נזדעזע השלחן ונסתובב מהרעידה והחל לאכל מתחלה את ה“ילדה”..

* *

ואולם איך אומר הצרפתי?

Le malheur des uns fait le bonheur des autres

כלומר: אסונם של אלה הוא אשרם של אחרים, ומחרבנם שלאלה נבנו כמה וכמה מוסדות בעירנו, ומעז יצא מתוק:

הנה, למשל, בית הדאר שלנו: בליל הרעש עבדו הפקידים עד חצות ובמקום מאה וחמשים תלגרמים הנשלחים ביום, כשהשנים כתקונן, נשלחו אלף וחמש מאות מברקים. תלמידי עמד שתי שעות וחצי לפני השבכה, נדחק שם בסכנת נפשות עד שזכה לשלח את התלגרם שלו. והתיליפון חכתה תלמידתי שלש שעות ולסוף –

No reply“”

והדאר שלנו נבנה לא רק מרעידות אלא גם מקנסות, ממש כמו המשטרה והבלדיה שלנו.

בזמן האחרון הטילה קנס של 25 ג“מ על כל בעלי התיבות שלא שלמו במועדם. האנגלים, כמובן, שלמו בעד התיבות ולא שלמו קנסות היהודים לא שלמו במועדם בעד התיבות ושלמו כלם קנסות – ר' יעקב משלם! – ובני דודנו לא שלמו לא בעד תיבות ולא קנסות, כי במה זה טוב ועדיף למשל, ממסי הבלדיה? בקצור, הדואר הכניס 250 לירות טבין ותקילין מהתיבות ורבן ככלן מאחב”י.

והשנית – העתונים שלנו, שנמכרו עד עשרת אלפים גליונות ליום, והקהל התנפל עליהם כעל “מי־מצה” או כמו על ה“עזמות” בעש"ק זה…

תלמידי מחיפה כותב לי כי מכרו שם כל גליון מ“דאר יום” בשילינג, ואחדים מהקוראים עשו ביזנס ומכרו אחרי הקריאה בשלשה ג"מ.

וגם מחוסרי עבודה יבואו אי"ה על שכרם: הטייחים והשיידים, וביחוד הארדיכלים והמהנדסים, בעיני ראיתי את הארדיכל המפולפל, שעמד והסתכל בסדקים של הבנק וכל המהנדסים סובבים עכשיו ברחובות העיר ופניהם צוהלות משמחה ממש כפי הרופאים בשעת אפדמיה בעיר…

ויש מזל לגויים: לועד־הפועל של בני־דודנו נפתח בסיעתא דשמיא מקור חדש של פרנסה לתקון הבדק של המסגד. ומסתמא “יפסידו” הרבה יותר מהגבאי של ה“חורבה” בשעת תקון המפולת שם. אגב, הודיע דאר־היום כי מאות אלף הפונטים שלהם הלכו לאבוד ושכח, כנראה, להודיע אם לפני הרעש או אחריו?…

וגם המוסדות שלנו, שניזוקו ר“ל מי בחמש מאות פונט ומי בשלשת אלפים פונטים על ההר. מסתמא לא יפסידו מהענין הזה כלום, ולו לעצתי ישמע העורך הייתי מציע לו לדרש קומיסיון מהמוסדות הנ”ל בעד פרסום הנזקים, שהוא יפה לשנוררות כידוע. בקצור עכשיו יחל רעש חדש באמריקה…

ואחרון אחרון חביב – חברת האחריות כנגד רעידת האדמה.

רץ סוחר אחד להבטיח את חנותו אצל החברה בעירנו כנגד הרעש ואמר לו שכנו:

– שוטה שבעולם! אם מבטיח אדם את חנותו כנגד האש הרי מובן הדבר מחמת ש“בורא מאורי האש” אפשר לעשות אבל איככה תוכל להביא רעש בעולם?…

ואפילו כל הבתים הריקים שבעיר ובשכונות מסביב נתמלאו מסביב עכשיו מחוליתה של העיר העתיקה.

* * *

ומכוון שאנו מדברים באחריות ובאש נזכרתי במעשה שהיה בזמן האחרון אצל בנקאי אחד ידוע ברחביה.

כיון שזכו המומחים שלנו לבנקטים הלכה אשת המנהל של הבנק והזמינה גם את המומחות לתה בביתה הנאה אשר בשכונת רחביה. ובשעה שישבו ושוחחו יחד על המומחיות האמריקאית בארצנו, פרצה פתאום דלקה במטבח. מיד קמה מהומה ומבוכה וכל המומחיות רצו אל המטבח –לכבות את האש ואולם אהה! לא הועילו כל מומחיותן וכל מה שהוסיפו לכבות עלתה הלהבה עוד יותר והנשים אבדו עצות.

ואולם ישועת ה' כהרף עין, פתאום נצנצה מחשבה מזהירה במחה של בעלת הבית פנתה אל אורחותיה בשמחה ובמחיאת כפים באנגלית:

–“ליסין!” (שמענה!) – היא אומרת – שכחתי לגמרי כי כאן בשכנותנו ממש לתחת חטמנו יושב המומחה הגדול הד"ר רופין… הוא יודע הכל.. הוא ידע להורותנו מה לעשות כנגד האש!…

–“אללרייט!” צעקו הנשים וכלן במרוצה אל בית המומחה של אש אולם, אהה! עוד לא הספיקו הנשים לגשת לביתו והנה כבתה האש במטבח והמומחיות שלו נפלה במים…

חבל!

* * *

ודודה אחת זקנה וחכמה היתה לי והיא זכרונה לברכה, כשהיתה שומעת בשורה רעה ע“א דלקה שנפלה בעיר, או רעידת־אדמה ביפוניה או באיטליה, היתה שואלת מיד: הגם יהודים היו חלילה שם?”

ואת השאלה הזו – למה אכחד? – שאלתי גם אני בשעה שהגיעה אלי הבשורה הנוראה ע“א הקרבנות הרבים שנפלו בארצנו, אעפ”י שגם בני־דודנו הם טעונים מדת צער־בעל־החיים. ולא לחנם אמרו הם כי כ“ז מעשי ידי ה”סהיונין“, וראיה לדבר שניזוקו כל עריהם ותל־אביב נשארה על תלה למרות החטא של גן העדן והעוונות הכבדים שהפילו בשעתם את “בר־ככבא” בנחלת־בנימין… ואפילו ק”ק צפת שהיא מקום מוכן לפורעניות ונהפכה פעמים ע“י הרעש, לא ניזוקה ב”ה ואדרבה ביום רביעי זה עשו סעודה גדולה בישיבת חתם־סופר לכבוד ה“יארצייט” של המיסד וביחוד מפני שניצלו מהרעש ויצאו בשלום הפעם.

ולא עוד אלא, שאחב“י רחמנים בני רחמנים הם ושלחו מת”א לחם לשכם, לקים מה שנאמר: כי ירעב “ידידיך” האכילהו לחם…

ואיכא דאמרי, שהשומרונים לא זכו לטעום מהלחם הזה והם יושבים על שדה הקברות.

והרבה שליחים למקום:

לפנים נחרבה שכם ע“י שני אחיו יהודים בגלל “האשה”, ועכשיו ע”י הסהיוניה" שהביאו את ה“היזה” (רעש). גם יריחו נהרסה לפנים מרעש היובלות של אחב“י, ועכשיו אפשר היה להפילה ע”י התזמורת של חנוך עורים.

בכל אפן – צריך להודות כי כל הקרבנות שמספרם הגיע קרוב לשמונה מאות – יותר אפילו מיפן לפי ערך התושבים בארצנו! – הם ההרוגים הראשונים, שהמשטרה שלנו יודעת מי הרגם!..

* * *

ועכשיו, רבותי, רוצים אתם מסתמא לדעת את העיקר: מהיכן בא הרעש הזה ומה מקורו?

והדבר פשוט מאד, כפי שהסביר לי יהודי מקובל, שהוא עטוף טלית ותפלין כל הימים:

על שלשה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות־חסדים. התורה, הוא אומר, הולכת ומשתכחת מישראל, כידוע, ועבודה? כמה מחוסרי עבודה ישנם בארצנו! ונשאר רק גמילות חסדים: נסה נא, הוא אומר לי, לסוב על כל הבנקים והידידים, אם תוכל להשיג גמ“ח לו גם תשתטח לפניהם! הקב”ה רוצה להזכיר לכם בזה כי שלשת עמודי העולם נתמוטטו וע"כ נזדעזעה הארץ ועליכם לחזר בתשובה..

– “טאקע אייעדע חלוצים!” – אמר לי יהודי אחר שעלה עמי למכונית ברחוב יפו – “כל זה בא מהחלוצים “שלכם”! וביחוד מהחלוצקיס, שאינן שומרות את שלש המצוות כידוע”…

ונסתתרו כל טענותי.

ואולם הסבה העקרית היא, כפי שבאר לי יהודי חקרן אחד אפ"י דרך הטבע. הואיל, הוא אומר, והארץ עומדת, כידוע, על קרני שור הבר, ומכיון שהשור עיף בקרנו האחת הוא מעביר את כדור הארץ על קרנו השניה, ומקרן לקרן מזדעזעת הארץ קצת ונעשית הרעידה אצלנו… והדבר הוא פשוט, כמדומני בתכלית הפשטות, אלא שכל הצרות באות לנו, כנראה, משתי הקרנות…

ואולם משכילי הדור מתרצים ומבארים את הרעש עפ"י המדע והחקירה האחרונה ראשית כל היו סבות חשובות שגרמו לרעש הזה: ההתנגשות שבין הרב קוק והרב זוננפלד בשעת פגישתם בחתונה בבקור חולים, הרב קוק יצא מכליו ושני הרבנים נתנגחו ממש כשתי תגרניות, להבדיל, ועמדו מוכנים לנקר באצבעותיהם איש את עיני רעהו..

ובני דודנו נחלקים בדעות: יש אומרים –לקוי החמה שהיתה בזמן האחרון והדיפלומטים שבהם תולים את הקולר בבקור שעשה ראגיב אצל ר' משה קזימא, ואולם שני הצדדים מוצאים כי הכל “מן אללאה”!

וסברא חזקה היא, רבותי, שהאשמים בכל הצרה הזו הם המורים העברים שלנו, וראיה לדבר: כעבר חצי שעה לאחר שקבלו את משכרתם עד מרץ בהנהלה הציונית נזדעזעה הארץ. חוששין, שאם ישלמו להם במלון יוז עוד שכר של חודש אחד – יחרב חס ושלום כל העולם כלו!…

* * *

ואת “הנסים והנפלאות” שהיו במזכרת משה בעת הרעש שמעתם? לא! ובכן תשמעו עכשיו.

נס גדול היה שם, רבותי: כשהתחיל הבית מתמוטט ברחו כל בני־הבית ונמלטו על נפשם החוצה, ורק תינוק רך נשאר מוטל בעריסתו וישן את שנתו הקטנה והנעימה. האם צעקה לעזרה ואין מושיע האבנים נתגלגלו אל החדר ונפלו על כל המטות. והשלחנות הכסאות והארונות וראו זה פלא! האבנים הקיפו כמו בכוונה את הילד ולא נגעו בו לרעה, סחור סחור ולעריסה לא קרבו. הילד ניצול ממות ורק לאחר המעשה נתעורר משנתו בבכי..

ומספר לי תלמיד כי בשכונת הבוכרים ישנו “חדר” בבית הכנסת הבגדאדי כיון שהתחיל הבית להזדעזע נבהלו הילדים ובקשו לברח. ואולם פקודת “הרבי” חזקה עליהם להשאר ונתן להם קומנדה לשבת ולהגיד תהלים. הילדים המסכנים פתחו את הספר והתחילו צועקים בקול: “ותרעש ותגעש הארץ”, וככל אשר הוסיפו לקרא, הוסיף החדר להזדעזע והאבנים איימו עליהם מלמעלה. הילדים ברחו מתוך בהלה, ואולם הדלת התעקשה ולא צייתה להם ולא לרבם, עד שנתעשת שכן יהודי לגורלם, נסתכן בנפשו ופתח להם דלת מן הצד, והתינוקות של בית־רבן ניצלו ממות.

אגב, נזכרתי במעשה אחד ששמעתי מפי הזקנים בצפת –ואם לצפת הניחו לי! – מימי הרעש שהיה לפני תשעים שנה, ביום כ“ד טבת, בשנת תקצ”ז. והיום יום ראשון בשבת, והרב מאבריטש עמד במדרש הגדול והתפלל מנחה בצבור. מיד נזדעזע הבנין והקהל הכין את עצמו לברח.

– “עמדו”! – הרעים הרב מאבריטש בקולו – השארו כאן, כי עוזבי ה' יכלו. כל זמן שאנו עומדים כאן ומתפללים לפני בורא עולם לא יפול הבנין ולא יתמוטט". צוה להגיד “אשרי יושבי ביתך” בקול רם ובכוונה גדולה וכך הוה – המדרש הגדול ניצל ונשאר עומד הכן על מקומו עד היום הזה…

* *

ובשעה שאני יושב וכותב הגיעה אלי הבשורה על חמשת אלפים דולרים שנשלחו מאת נתן שטרויס, כנראה שהרעש הגיע כבר לאמריקה.

הן חבר אני לועדת המהנדסים הבודקים את הסדקים והבקיעים בארצנו ומה אמר לכם, רבותי? הבנק שלנו נסדק מאד וירד מאיגרא רמא למצרים בברקליס בנק. סולל בונה נסדק עוד לפני הרעידה והועידה בקצור – כל הבית הלאומי שלנו הוא סדק אחד!..

ואי“ה בשבת קודש זו נברך כלנו “ברכת הגומל”, מחמת שכלנו צפויים היינו למות, ר”ל, ועלינו לחזר קצת בתשובה לא רק הזקנים כי אם גם הצעירים, כמו שאמר הרב זוננפלד לרב קוק בשעת המריבה וחלוקת הקומפלימנטים ביניהם…

* * *

וכדי לסיים בכי טוב, מצוה לספר “על הנסים” של הדרשן השוטה במאה שערים. לאחר שנתפרסמו בעירנו המודעות הגדולות “על הנסים” נהרו כלם למגרש אשר במ“ש, והדרשן פתח את דרשתו בתהלות ותשבחות על הנסים שעשה לנו הקב”ה והציל את נפשותינו מהרעש. ואולם כל בעל דרשן דורש לעצמו מיד התחיל לדבר על החטאים ועל העוונות של העמק, שאינן שומרים תרומות ומעשר ואוכלים “טבל” ר“ל, ושפך את כל חמתו על הצעירות, שהן מקצרות בתחתונים ובשערותיהם, שלא עפ”י השלחן ערוך שלו, (אגב, איך הוא רואה את כל זאת?) ואגב בטל בקליפת השום את הציונים ימ"ש ולאות הסכמה לדבריו, הרימו החלוצים קליפות־אבטיח וזרקו עליו עד שנאלץ להכנס לבית הכנסת ולאחז בקרנות המזבח – ושלום על ישראל!

עז מות