“אנשי בשורה” קראתי לאישי ההשכלה, שעליהם ידובר בספר זה, משום שהם העבירו את הבשורה הראשונה. מבשרי השירה העברית החדשה היו לא פחות משהיו מבשרי התחיה. וכמה מהם, שלא מדעת, עשו לרעיון הגאולה יותר משעשו רבים אחריהם, מדעת.

ודאי שאין לבטל את מה שמפריד בינינו ובינם, אבל מה שמאחד אותנו הוא רב יותר, חשוב יותר, ומועיל מאד להטעים כיום את המשותף: אין כהטעמה זו יפה לקרב תקופה לתקופה, להעמיק את הבנת הרחוק או מה שנראה רחוק. כל מה שיחזק הקשר בין המבשרים ובין המגשימים, יהיו נשכרים שניהם.

ואמנם – המגמה לעקור משפט קדום זה כנגד ההשכלה, שצמצם עלינו תקופה גדולה ופוריה, משותפת כיום לרוב מבקרינו וחוקרינו.

ברוב המאמרים שבספר חלו שינויים גדולים. מהם תוקנו, מוּלאו; מהם גם נכתבו מחדש. כל שהרביתי לבדוק את המקורות, גליתי במשוררי דור עבר עושר נוסף שלא פללתי לו. שפע זה של חומר ממילא גרם גם לכך, שבנוסח האחרון של מאמרי המסקנות הודגמו יותר, הומחשו יותר. המכוּון לא היה לשנות מאָפים, להפוך דברי־מסה לדברי־מחקר, מה שאינו מתפקידי, – מה שהיה עלול גם לערער את הקצב המיוחד לסוג בקורת זה. אבל ראיתי שאין טוב גם למסה כאחיזה מתמדת ביצירה עצמה, ושההרצאה המזהירה ביותר תלויה ברפיון בלעדיה.

אף־על־פי שהעברתי קולמוס על כל המאמרים שנכתבו בפרקי־זמנים שונים ובדרגות־בגרות שונות, לשם תיקון ולשם קביעת אחדות בסגנון, הנחתי כמה דברים בנגינתם הראשונה, בתומם הראשון. שכן חפצתי בספר זה לא רק להאיר את התקופה, כי אם גם לחמם את אוירה, לקרב אלינו את אישיה הגדולים – אלה שהלכו לפנינו, אלה שבימי דור שלם נחבא קולם, והוא היה קולנו.

י.פ.

תל־אביב, אייר תרצ"ח.