אבא שלי היה מורה.
כשהייתי מתעורר משנתי בלילה הייתי רואה על הרצפה את ריבוע האור הנופל מחדרו של אבי, סימן שהוא יושב עוד ליד השולחן ומתקן את מחברות התלמידים. בין האצבע והאמה היו לו כתמים של דיו אדומה. בבוקר היתה אמא מגישה לי ארוחת־בוקר שלמה; אבא טעם ארוחת־בוקר חטופה. אחר היה מקנח את פיו במפית, כשהוא כבר צועד אל הפתח. היה מקדים לצאת, להספיק לסדר משהו בחדר־המורים עוד לפני צלצול הפעמון.
לא רק אבי היה כזה. כל ה’אבא’ים שבחצר היו כאלה. גרנו בחצר שכמה בתים פונים אליה. בקומה העליונה היו מחלקות בית־הספר. זה היה בית־ספר לבנות. אני ושלושה בנים אחרים למדנו בבית־ספר זה. בקומה התחתונה גרו המורים ומשפחותיהם. קראו לחצר זו חצר־המורים.
בנין בית־הספר היה אחד מאחרוני הבתים של העיר יפו. ממנו והלאה התפשטו גבעות־חול. כשעליתי על גג הבית הייתי רואה גבעות־חול נוספות עד קצה האופק. אם קרה וראיתי אדם, נכון יותר – גבו של אדם, החותר והולך בגבעות־החול האלה ונעלם בתוכן – חשבתי: ודאי הלך האדם לעולם אחר. העולם האחר הוא כיום תל־אביב.
המורה יחיאלי שגר מולנו היה שוכב לנוח בצהרים על הספה, לאחר שהכין כמה ספרים על הכסא לידו. היה מביט רגעים אחדים אל התקרה ולוקח בידיו את אחד הספרים. היו אלה ספרי־לימוד בכתיבת־הארץ ברוסית ובגרמנית. כשהיא קורא היה הספר מכסה את פניו. כשהפסיק לרגע לקרוא היה מניח את הספר על חזהו, ואז הייתי רואה את פניו. היה מפסיק לעתים קרובות. הספר עלה וירד כדלת קטנה הנפתחת ונסגרת. שאלתי אותו למה הוא ‘עוד לומד’ – הלא הוא מורה.
ענה לי: אני קורא בספרים רבים, כדי שאוכל ללמד אתכם ולספר לכם מה שאני מספר. עוד אין לנו ספרי־לימוד בעברית.
יום־יום היה כותב במחברתו, וכך הכין ספרי־לימוד. אנחנו וגם אתם לומדים לפי ספר זה שכתב.
המורה אליעזר פפר שגר משמאל היה מורה לחשבון ולשירה. היה בעל זקן גדול ומסועף. כשהיה מנגן ב’קונצרטינה' שלו היה שערו מסתבך בין קיפולי מפוחית־היד. בסבלנות גדולה היה מלמד את בנות־השבע שירי־ילדים. בסבלנות גדולה יותר היה מלמד אותן לוח־הכפל ומחליק על שער הילדות לבל יהיה פרוע.
בכל הפסקה היה ממחר למרפסת המשותפת שלנו. במטבח הקטן, על כירים של פחמי־עץ, הורתחה דיו כחולה בתבניות. באותה שנה התחיל להופיע שבועון־פועלים ראשון בארץ – ‘הפועל הצעיר’. את העתון עדיין לא הדפיסו בדפוס. כתבו אותו בעט על נייר. את הנייר הזה היו שמים על־פני מקפא הדיו שבתבנית. המקפא היה ‘קולט’ את הדיו שעל הנייר ומעביר אותה אחר־כך על נייר נקי, במספר הטפסים הרצוי.
ביום־הכיפורים היה המורה לובש גרבי־צמר לבנים. הוא שימש אז חזן בבית־כנסת ארעי ששוכן באחת המחלקות. בתפילת ‘מוסף’, שבה כורע החזן על ברכיו לפני התיבה, היה המורה כורע מתוך שירה, עד ששערות זקנו דבקו במרצפות. גרבי־הצמר הלבנים הבהיקו בלובן משונה מתחת לקיפולי הטלית. מדי היכנסי לחדר, שחזר להיות חדר־מחלקה לאחר החג, הייתי נמנע מלדרוך באותו מקום שבין שני החלונות, ומשתדל להרחיב צעדי בדרכי ולא לצעוד עליו.
בחדר הפנימי שבביתו, על ספה מורכבת מתיבות־נפט ריקות, היו יושבים כמה מורים ופועלים וקוראים מתוך גליונות־נייר ‘תפקידים’ שונים: מתכוננים להצגה.
כל יום ששי אחר־הצהרים היה המורה יושב ליד השולחן, כוס תה לפניו ומשקפים לעיניו, ועוסק בחשבון ארוך של מספרים. שאלתי אותו:
– אדוני מחבר ספר־חשבון?
– לא, – ענה לי, – אני בודק את פנקס החשבונות של אגודת המורים.
המורה עזריהו שגר מימין ביקש מאת התלמידות להביא לו עלי צמחים שונים שבסביבה. הן הביאו לו עלים של חסה, עגבניות ובצל. היה מסביר כל פעם שכוונתו ללמוד את הצמחיה שבסביבה ולא ירקות שמגדלים. בכיסו היתה לו זכוכית־מתקפלת קטנה, שהיתה בולטת ובוהה כעין עיורת. היה נציב אותה על עלה ומראה לנו אילו רקמות משונות יש בעלים. הוא לא היה עושה זאת בשעת השיעורים.
לפני השיעורים היינו יוצאים כל בוקר אל גבעת־החול, מניפים מטפחת ורושמים את כיוון הרוח הנושבת. מעל המרפסת היה מחייך אלינו המורה שהקדים אותנו בוקר־בוקר; גם הוא ניהל לעצמו רשימות נוספות על הרוחות.
המורה אדלר שגר בחצר הסמוכה, שהיה לה פתח אלינו, היה מורה לקריאה, חשבון, ציור והתעמלות. קצר־קומה היה ושמן. אינני אומר שכל המורים חייבים להיות דוקא יפים. בכל אדם יש משהו מגוחך; בכל־זאת יש בכל מורה משהו מפליא ביפיו.
לפני שהיה הולך לבית־הספר היה נכנס למטבח שלו. אשתו היתה אומרת לו: – ומה הפעם?
הוא היה מחייך; לא היה עונה, פותח קופסאות שונות, מוציא מתוכן פולים, תפוחי־אדמה, פקקים וכפתורים ושם אותם לתוך כיסי בגדיו. השתדלתי תמיד להיות מאחורי גבו. כדאי היה – תמיד היו לו הפתעות. לאחר צלצול ראשון היו התלמידות מסתדרות ליד פתח המחלקה. המורה היה ניגש אליהן, כששתי ידיו מכוסות על כיסיו ואומר:
– לא לא! לא אראה לכן.
הילדות היו מתקהלות מסביבו כדבורים לפני הכוורת, מפצירות בו בקולות ממושכים שיראה מה בידיו ומתפרצות יחד עמו לתוך המחלקה.
– אם יהיה שקט… – קרא המורה והפסיק.
והיה שקט. אז היה המורה מרים את שתי ידיו, כשתי כנפים של טחנת־רוח, ולוחש, כשהוא מבליט עינַים מלאות סוד:
– מה יש באגרופים שלי?
מנחשות התלמידות והמורה מניע ראשו ימינה ושמאלה ואומר:
– לא!
פותח המורה אגרוף אחד – אין בו מאום; שני – והנה יש בו שלושה פולים.
– כמה פולים? שלושה! טוב, נכתוב על הלוח שלושה. מי יודע איך כותבים שלושה? לא באותיות – בסימנים!
כל מה שהביא המורה בכיסיו נהפך למשהו, לשיר, לחידה, למשחק או לציור; ל’עוד' או ל’פחות'.
כך היה מלמד חשבון. היה השיעור מלא שמחה, הפתעות ועבודת־מוח משותפת. בהישמע קול הפעמון לא היו התלמידות רוצות לצאת מן המחלקה. אלה היו שיעורים בחשבון!
לעת הצהרים, כשהיה המורה מניח את תפוחי־האדמה והפקקים על שולחן־המטבח שלו – חזרו עצמים אלה להיות תפוחי־אדמה רגילים ופקקים פשוטים, שאין אנו שמים אליהם לב.
כל שיום ששי היתה אשתו מריקה את כל כיסיו. תמיד היו נשארים בהם עצמים משונים.
אותו מורה לא ידע לצייר ולא ידע להתעמל (האפשר להתעמל בכרס כזאת?) אך הוא לימד אותנו לצייר. אני עצמי דוגמה אחת של תלמידיו. עוד היום מצילות אוזני מצפירות המשרוקית שלו בשיעורי־ההתעמלות; מצילות במרץ, במהירות ובחן. תמיד נותנים המורים יותר ממה שבידם לתת. זהו מין מקצוע מיוחד, סודי.
אני אוהב מאד את קַו־המַשוֶה, את המלה, המושג והמקום. אולי משום שאהבתי את מאור־עיניו ותנועות שפתיו של המורה אורבוך ז"ל, כשהשמיע באזנינו בראשונה את המלה הזאת.
פעם אחת הוציא אותי המורה משיעורו. שמעתי קולות שמחה מפתחו של בית־הספר. יצאתי החוצה. אבי שיחק עם מחלקה אחת ב’תפיסה'. כל פעם היה מפסיק ושר לפניהם קטע של שיר, שהתחבר אל המשחק. פני אבא היו ערים משמחה, ועיניו נוצצו בשובבות כאשר רץ ככל ילדה בהגיע תורה. באותם השנים היו נוהגים המבוגרים ללבוש בתוך שרוולי המעילים חפתים לבנים ונוקשים. בשעת המשחק נשמטו החפתים ונפלו לחול. אחת הילדות אספה אותם בזהירות והעמידה אותם על הגבעה. ניצבו להם השנַים לבנים ודוממים. המשחק נמשך.
הרגשתי כאילו בלעתי תפוח־אדמה שלם וקר. ירדה עלי עצבות; אבא שלי לא שר מעולם אתנו בבית; לא רץ ולא השתתף במשחקי. בבית לא האירו עיניו כל־כך; בבית היה עסוק בכתיבת ספר ללימוד הקריאה, או שהיה מחפש מלים שאנו חסרים בשפתנו, או שהיה בודק אם המלים המצויות מתאימות לנו. אבא היה שב עייף מבית־הספר. עבודה קשה היא עבודתו של מורה. ובבית היה נופל ריבוע האור מן החדר שלו על הרצפה ומאיר בשעות מאוחרות של הלילה.
כל אותם המורים שסיפרתי עליהם שוב אינם עמנו. לא רק המורים שהיו הם כגון אלה שסיפרתי עליהם. המורים לעולם הם כגון אלה. מהם מגוחכים בעינינו; מהם אינם אהובים עלינו – אך לאחר שנים, משאנו מזכרים בהם – ואי־אפשר לא להיזכר בהם – רואים אנו אותם באורם הנכון, ולבנו שופע אליהם תודה ואהבה.
לפני כמה שבועות פגשתי על המדרכה שני ילדים שחזרו מבית־הספר. אחד מהם, חבר שלי, אמר לי:
– המורה נתנה נשיקה לילד זה, בזמן השיעור, לעיני כולנו!
שאלתי את הילד איך קרה הדבר; השפיל עפעפיו וסיפר:
– עניתי על שאלה בשיעור התנ"ך. אמרה המורה: העל תשובה כזאת ראוי התלמיד לנשיקה. אמרו הילדים: במחלקה? ענתה המורה: מה יש? אני מתביישת? ניגשה ונשקה לי במצח.
המורה הזאת ממשיכה בודאי, כמורים רבים אחרים, את שלשלת המורים שסיפרתי עליהם. המורה איננו מלמד רק בידיעותיו, בזמנו ובמוחו.