א    🔗

מכל סיפוריו של ס. יזהר, “בפאתי נגב” היא, ככל הנראה, הנובלה הפחות מוכרת לקוראים. היו לכך שתי סיבות, ששתיהן קובעות לעתים את גורלה של יצירת ספרות בימינו. הסיבה הראשונה היא מו“לית: הנובלה “בפאתי נגב” נדפסה פעם אחת בלבד (בספרית “זוטא”, ספריה לנובלות ולמסות, הוצאת עם עובד תש"ה־1945), במהדורה מצומצמת, ומאז קשה היה להשיגה. והסיבה השנייה קשורה בביקורת: זו פסחה לרוב על הנובלה, ונחפזה לקצר את הדרך מבכור סיפוריו של יזהר, “אפרים חוזר לאספסת”, שנדפס לראשונה ב”גליונות" ב־1938, אל מחזור סיפורי מלחמת השחרור, אשר הביא לו את עיקר פרסומו.

משתי הסיבות מסבירה דווקא גישתה של הביקורת את העובדה המפליאה, כי על אף פרסומו – המוצדק כל־כך – של יזהר, נאלצה הנובלה “בפאתי נגב”, יחידה מכל יצירותיו, להמתין למעלה משלושים שנה להדפסתה החוזרת. הנובלה הפריעה לביקורת לבסס את דמות המתלבט המוסרי ואת מרדנותו האידיאית, השכיחים כל־כך במחזור סיפורי המלחמה של יזהר, על רצף כתיבתו. יתר על כן: נובלה זו הכשילה את מאמציה של הביקורת לתאר את סיפורי מלחמת השחרור כתגובה דורית צפויה־מראש של קבוצת מספרים חדשה, שמראשית דרכה התמרדה נגד עולם הערכים, לשונם ונושאי כתיבתם של המספרים הארץ־ישראליים שקדמו להם.

לעתים מתמזל לספרות המזל, והיא מצמיחה יצירה בעלת־תוקף, כ“פאתי נגב” כדי להכביד על הביקורת לנסח בפשטות הכללה, שהיא כה מתבקשת למען הסדר הטוב. ואמנם גם לאחר שלושים שנה נצבת הנובלה “בפאתי־נגב” בעוצמתה הראשונה נגד מגמות האחדתה עם יצירותיו המאוחרות של יזהר, וגם נגד הנטייה לתלות בה את בשורת המהפכנות הדורית של מספרי “דור בארץ”. היא כה שונה ברוחה ובמגמתה ממחזור סיפורי מלחמת השחרור, שאין בכוחה להעיד על המאוחר. ודווקא היא מוכיחה, שמלחמת השחרור היתה ליזהר, כמו גם לכל שאר בני דורו, מאורע תפניתי מכריע בעיצוב דיוקנם הרוחני ובקביעת זהותם העצמית כיוצרים. החוויה הדורית המובהקת, הקשורה במלחמת השחרור, היא שהעצימה חידושי משמרת ספרותית חדשה לממדי מהפכנות של דור ספרותי חדש בספרות העברית.

קביעה זו תובהר היטב, אם נברר כמה מההבדלים הבולטים שבין “פאתי נגב” לבין סיפורי המלחמה של יזהר. השוואה כזו גם תסביר את טעמם של התיקונים, שיזהר נאלץ להטיל בנובלה, כאשר החליט לספח אותה באופן יותר מתלכד לחטיבות המאוחרות של יצירתו הסיפורית.

 

ב    🔗

בסיפורי המלחמה מועלית חוויה קטועה. הדמויות נתונות בהתלבטות מיידית, המתייחסת אל מעשי המלחמה. הסברי־עבר ונחמות־עתיד מעורבים מעט במה שמתרחש לעיני הגיבור עכשיו, בהווה. הקיטוע הוא כורח הסתירה המועלית בין מה שנאמר ובין מה שנעשה אתמול, ברוח החזון הציוני, לבין מה שמתבצע היום בכורח המאורעות. והוא גם פרי הסתירה בין מה שמתחולל היום לבין מה שעתיד להעשות מחר. על כן חוויית המלחמה היא חוויה קטועה ומנותקת, שאינה מודה ברצף אל העבר ואינה מייחלת להמשך כלשהו בעתיד. אם יוקמו יישובים במקום הכפרים שנחרבו, ואם יתחדשו החיים לאחר המלחמה, לעולם לא יפצו על עוולות המלחמה. ועל כן נסתר העתיד מהעין ומגשש באפלה.

בנובלה “בפאתי נגב” מסופרת חוויה רצופה. מסגרת־הזמן המצומצמת של הנובלה אינה צריכה להטעות. במשך היממה, שבה אנו מתוודעים אל קבוצת הקודחים (ערבו ולילו של יום אחד ובוקרו וצהריו של יום נוסף), מתבררים מעשיהם בשממת הערבה כמגשימים תכנית־אב של התיישבות ציונית. לפני הבאר הנוכחית הם קדחו בארות נוספות. ולפני שקדחו קנו אדמות, ולפני שקנו אדמות נאספו צעירים לקבוצות, והללו ממתינים להתיישב בהקדם. ההווה בסיפור זה הוא רק גשר בין העבר והעתיד. הוא מתקיים בזכות התקוות הגדולות שתלו במציאת המים לפניו, ומכוח הסיכויים הגדולים שהוא פותח לעתיד שלאחריו. שלמותה של העלילה ורציפותה של החוויה מודגשות היטב בסיומה של הנובלה: “ואם זה הקידוח לא יצלח, יוסיפו ישבו ויקדחו אחר, ושני ושלישי. עד ימצאו מים. כי גם כאן אין ברירה. ושמש תיקד, ואבק יתחולל, ובדידות תהיה, בין כרעי המגדל, בדידות גלמית, פשוטה כמשמעה, ומי יודע מה עוד, ובמחנה אחד רחוק שממתינים בו כמה בחורים ובחורות, יום בהיר אחד תעבור בו רינה: עולים על הקרקע!”

 

ג    🔗

העלאתה של חוויית המלחמה כחוויה מנותקת, והפרדת מלחמת השחרור מכל הקשריה ההיסטוריים והאידיאולוגיים, מסייעות ליזהר להבליט אותה כארוע קטסטרופי, משברי, המאיים על החיים ועל תרבות האדם. המלחמה היא ואנדל שנעור מריבצו, והוא פורץ אל שלוות־הנוף ואל יצירת בני־אדם, כדי לרמוס ולהאביד הכל. לא במקרה מהמדהדת בסיפורי המלחמה כל יריית רובה כיריית תותח, כי היא פורעת סדרי חיים ומאלצת בני־אדם לעשות מעשים הסותרים את טבעם. המלחמה היא מעשה קצבות הן ללוחמים והן לקרבנותיהם. ציור חוזר זה ברומאן “ימי צקלג” כמעט אומר הכל על יחסו של “המספר” במחזור סיפורי המלחמה ועל העמדה שהוא נוקט כלפי ארועי המלחמה. אהדתו הבלתי מסויגת של “המספר” בנובלה “בפאתי נגב” למעשה, שעליו שוקדים ששת הגברים בערבת הנגב, מוסברת בניגוד שבין עיסוקם לבין המאורעות המתחוללים בעולם. מסביב מחריבה מלחמה עולמית שנייה את חייהם של מיליונים, ואילו כאן, בארץ־ישראל, עוסקים מתי־מעט בהצלתם. בפאתי נגב מונף נס מרד נגד טירופו של העולם. כאן מכתתים ברזל למחרשות ולמזמרות, ורוקמים חלומות טוהר על עצים וממטרות. בעולם כותשים מקום יישוב למידבר, ואילו כאן כובשים מידבר, כדי להפוך אותו למקום־יישוב פורח.

העימות בין שבחיה של הציונות לבין גנותה של התקופה מקנה חשיבות מיוחדת לעיסוקיה של קבוצת הקודחים בפאתי נגב. גבורת בודדים זו בעולם מוטעמת היטב בקטע האפייני הבא: “ואחר־כך כשנמעכה השירה ונתרדדה, היה קולו של מישהו נשמע, סח ומדבר על מה שעוד נכון לבוא, ועל הנקודה כשתיהפך ליישוב, והיכן יקום היישוב, ומתי יבואו כל החברים, והילדים, ואיככה יקום משק, ומהיכן יושגו הכספים ומה שעוד חסר, וכי צריך להתאזר בכוח ובסבלנות ––– וכי באמת אין הכל כה פשוט ועוד צריך להצטער ולעמול רבות רבות כאן, יחידים, רחוקים, מנותקים, מבליגים, על הרבה הרבה דברים, וכי מבחוץ שם, כלל אין יודעים מה טיבו של דבר, ואין תופשים חומרת הדברים, וכי השחור שבעולם רב מן המשוער, והמלחמה רעה וכבדה, ורבת־תוגה, ורבים יסורים, ואי־אפשר להעלים עין, ואסור להשלות את הנפש ־־־” (עמ' 56).

 

ד    🔗

כשם שבסיפורי המלחמה מוגדרת המלחמה כהפרה של שלוות החיים, כן היא מומחשת כהפרעה לאחדות האנושית. לוחם תש“ח חש את עצמו מופרד לא רק מאלה שמציאות המלחמה מגדירה אותם כ”אויב", אלא אפילו מאלה שהוא אמור להשתייך אליהם באחוות לוחמים נכונה לכל. הפרט מוצא את עצמו לרוב בסיפורי המלחמה של יזהר, מוקף אנשים שהוא מנוכר להם, ומכאן הרגשתו, שלמעשה אין הוא נרדף רק על־ידי הכרתו המוסרית, שאינה מניחה לו, כי אם גם על־ידי האנשים, שהוא אמור לשתף עימם פעולה במעמד הנתון. המלחמה היא נגע סרטני, המכרסם בריקמת היחסים הטבעיים בין אנשים, ששום סיבה אחרת אינה מצדיקה זרות ביניהם. בעטיה של המלחמה עוברים לוחמיו של יזהר חוויית אימה, שאינה פחותה בהרסנותה ממעשי המלחמה עצמם – החוויה הנפשית של היות נרדף, עד כדי תשוקה לנוס על נפשו, בלא רודף מפורש, שיצדיק מנוסה מפניו.

בנובלה “בפאתי נגב” מודגשת האחווה האנושית, שאין בה פרצות. שישה גברים שוהים באותו נוף – “דורסים כיברת־דרך מעטה, מוהלים זיעה בזיעה ושממה סביבם” (עמ' 18), ומאמצים כוחם באותו עיסוק: “שרויים כאן בבדידות, וטורחים, ראשונים בערבה, ממש, בפרוזה, חלוצים העוברים לפני המחנה, וכל זה על רקע כה מגרה, מעולף הוד קוסם של ערבת הצייה השקופה שמסביב, – דברים כפשוטם: להעז ולהוציא מים מן החרבה הצחיחה!” (עמ' 38). בחבורה זו ניתן לחלום בקול ואפילו להתפייט בנוח עליך הרוח. ויפים לכאן הרהוריו של מכס בעניין זה: “נוטל מכס ויושב בדופן המיטה וחש כמה טוב לו עתה בזה, וכמה יפה אווירה זו, ואנשים אלה, וטוב עמם מאד, וטוב היה קצת לצחוק ביחד, ––– ומכס טרם מצא את המלה אשר איווה, אותה מלה של חביבות ושל אחווה, שבת אחים גם יחד” (עמ' 80).

ריקמת האחדות נהרסת בעטיה של המלחמה, ועל כן מרגיש הפרט בסיפורי המלחמה את עקת הבדידות, את התהלכותו כזר בקרב חבריו הלוחמים. גיבורו המתלבט של הסיפור “חרבת חזעה”, מבטא בדידות זו בכאב רב: “קצרה רוחי אל שעה שמתחילים דברים מדומים לי אחרת מאשר לכולם. אני, נוח לי עם הכל, ושונא להתחיל להרגיש אחרת, ואיני רוצה להיות ניפלה בכלום מכולם. סופו של דבר תמיד מפח־נפש. כל סדק של־מה־בכך נבעה ונפער ומתחיל צועק. לקחתי עצמי ושתקתי חזק. ––– רציתי לעשות דבר. ידעתי שלא אצעק. מדוע, לעזאזל, רק אני מתרגש כאן. מאיזה חומר קורצתי? הסתבכתי הפעם. היה בי דבר מרדני, מנפץ הכל, כופר בכל. מקלל הכל. אל מי אדבר ואשמע. רק יצחקו לי”. התנועה הריתמית של שני הקטעים מעידה, כי כל גל של מחאה הגואה בפרט, מסתיים בשתיקתו בקרב חבריו.

 

ה    🔗

הדמויות ביצירותיו של יזהר פועלות תמיד בחבורה. עובדה זו מצדיקה שימת־לב לתפקיד שכל דמות ממחיזה בתוך החבורה. בחינה כזו תבליט הבדל חשוב נוסף בין הנובלה “בפאתי נגב” לבין מחזור סיפורי המלחמה, שהחלו להתפרסם כעבור שלוש שנים. בנובלה “בפאתי נגב” התכונות הייחודיות של הדמויות נועדו להשלים זו את זו. בסיפורי המלחמה מוטל על התכונות הייחודיות של הדמויות להתנגש זו בזו. על כן משווה הנובלה את הדמויות, מעניקה לכל השישה (חיים, גיראי, שאול, משה, יואל וזלצמן) ערך זהה, ומפנה תשומת־לב לחבורה המלוכדת. ואילו בסיפורי המלחמה מתבלט לוחם אחד מקרב החבורה, מאפיל על האחרים, ונעשה על־ידי כך לגיבורו של הסיפור.

בנובלה “בפאתי נגב” אי־אפשר להצביע על אחת הדמויות כעל דמות שהמספר הועיד לה תפקיד של “גיבור”. ותשומת־הלב המדומה ליואל אינה צריכה להטעות. דברנותו אינה מבליטה אותו כשונה מחבריו בעמדותיו הרוחניות, ואין לו שום יתרון עליהם, מלבד הנטייה האישית להביע את מחשבותיו בדיבור גלוי. הבדלים כאלה, שהם הבדלים שבאופי, מקנים ממשות ובהירות לכל דמות בחבורה, אבל אין הם מבטלים את לכידותה של החבורה. יתר על כן: הבדלים ביוגרפיים, הבדלי גיל ונסיון חיים והבדלי אופי, משרתים יפה את המגמה של ההתגייסות האנושית למאמץ של הבטחת החיים בתקופה של מלחמה עולמית, המוחה אותם מעל פני האדמה ברחבי העולם.

דווקא דברנותו של יואל, המשמשת כאן פה למרדנותה של החבורה כולה, נגד הרסנות מטורפת שאחזה בעולם כולו, מטעימה את הרגשת השליחות המלכדת את החבורה. הציונות, מסתבר בפשטות מדבריו של יואל, היא מעשה של אומץ־לב בשליחותם של החיים, בתוך עולם המתנוול להחריב את עצמו. וכך אומר יואל: “וכשמים יהיו, מבין הוא, מים רבים – יהיה הכל אחרת. והעיקר: שטחים נרחבים אלה כשיחרשו חריש עמוק ויהפכו את היבלית היבשה והסרוחה, מה, הלא אפשר לעשות רבות! והוא היה מציע, זו תוכניתו של עצמו, לזרוע צמחי־מרעה – כן, כן, יש כאלה – להשקות בממטרות מאות דונם, ועליהם לשלוח את הבקר – לטייל להנאתו, לא קשור של אבוס, בחופש ובתנועה, ועצים יהיו להם לצל, הרבה, כבדי־נוף, ואבנר שלו נוהג בם” (40).

תמונת הדמיון של יואל נשענת, כמובן, במלואה על חזון השלמות של ישעיהו (פרק י"א 7־6), המתאר את השלום העולמי כמצב של אחווה בין בעלי החיים. ועד כדי כך נלהב יואל ממעשיה של הציונות, שבבואם לראות את המקום החדש, שאליו יעברו לקדיחת באר נוספת, והמקום שוכן עמוק יותר בתוך המידבר, והוא במפורש אתגר נועז יותר להם ולמיפעל ההתיישבות כולו, אין יואל מסתפק עוד ב“נער קטון נוהג בם”, המצייר את הדור הבא בתפקיד הרועה, המנהיג בשלום בעלי חיים השוהים בכפיפה אחת, אלא מתאר את הדור הבא כשליטם של החיים אשר יתהוו כאן: “פעם, אומר יואל, גם נער ינהג כאן אוטו – שולחן ישר וחלק זה ––– נו, נו, הרבה עתיד, אני אומר לכם, מרחבי עתיד!” (134).

 

ו    🔗

בנובלה “בפאתי נגב” יזהר אינו מפתח אנטאגוניזם בין הדמויות, ואין לו שום עניין בגילום עמדות קוטביות באמצעות הבלטת ניגודים בין הנפשות. הניגוד מתקיים בנובלה זו לא בין בני החבורה, אלא בין ליכודם, המתקיים בזכות מגמת הפנים המשותפת והגשמתה במעשים, לבין העולם כולו, הנהרס במלחמה כוללת. לא כך הוא הדבר בסיפורי המלחמה, שכתב מתש"ח ואילך. באלה הוא ממקד את תשומת־הלב בדמות אחת, שאותה הוא מבדיל בבירור מן החבורה. ההתבדלות מהחבורה משמשת ליחיד אמצעי להבעת מחאתו נגד המטלה, או כלפי המעשים, המלכדים למראית־עין את האנשים לחבורה אחת. עקת הבדידות מייסרת את גיבורו המתבדל של יזהר בסיפורי המלחמה, משום שהמעשים שהוא נתבע להיות שותף להם אינם מתיישבים עם מוסרו, עם אמונותיו ועם הרגשת הצדק שלו.

פיתוחה של העלילה מזווית הראייה של דמות, שכזו היא תחושתה, מקנה לכל האחרים בחבורה צביון דומה ודיוקן זהה. הקורא מתרשם בשל כך, כי מול דמות הגיבור, שאינו רוצה ואינו מסוגל להשתייך, מתייצבת חבורה מלוכדת, שכל־כולה מתאווה למעשי גבורה ולעלילות מלחמה. ואף שמצב יחסים זה מופרך כולו מן היסוד, ככל שהדבר מוכח בעליל ב“ימי צגלג”, וגם האחרים מתעבים את המלחמה כמוהו, אין מתבהרת עובדה זו לא לגיבור ולא לחבריו. רק לכאורה מתפרנסת עקת־הבדידות של דמות הגיבור מניגודים ממשיים בינו ובין חבריו. מצוקתו היא בעיקר תוצאה של עימות עם עצמו, פרי העימות בין עמדותיו הרוחניות לבין המעשים שהוא נתבע לעשותם. יתרון כוחם של המעשים מאלצו להחניק בעמקי־ליבו את ספקותיו ומרדנותו. הוא מהרהר במקום לבטא, וכך הוא מוצא את עצמו מסתגר עם מחשבותיו הכלואות, בקרב לוחמים כמותו, הנוהגים בדיוק כמוהו.

התוצאה הבלתי נמנעת היא זו המתקבלת בסיפורי המלחמה של יזהר: הכרח הוא להעמיד דמות גיבור, כדי להאיר באמצעותה את זווית־הראייה המרדנית נגד מעשי המלחמה. אולם דמות זו, הנותנת פתחון־פה לעמדה, מקנה לכל האחרים ערך של אנטאגוניזם, שלמעשה אינו בנמצא. ואף שבפועל הוא, הגיבור, מבטא בשלמות גם את מצוקתם של האחרים, שאינם מסוגלים בדיוק כמוהו, לתת תוקף לעמדותיהם הרוחניות מול חיוביהם המעשיים של מאורעות המלחמה, זרימת מחשבותיו משייכת אף אותם למכלול החיובים של המלחמה הארורה. הגיבור יכול היה להיות שלוחם הנאמן של רעיו הלוחמים, אך המלחמה פוררה את אחדותה של החברה, ועל כן מרגיש כל יחיד בחבורה בודד במצוקתו ונעזב ללבטיו. וכך דברנותו של יואל בנובלה “בפאתי נגב” מייצגת היטב את עמדותיהם הרוחניות של כל חבורת הקודחים, ואילו שתקנותו של הגיבור בסיפורי המלחמה אינה מצליחה לייצג אלא את העולם הרוחני של עצמו.

 

ז    🔗

העדרו של גיבור מובהק בנובלה “בפאתי נגב” הוא פועל־יוצא מליכודה של החבורה, שאולי זקוקה לדמות דברן, כדי שיבטא את השקפותיה ואת ייחוליה, אך אין לה צורך בדמות גיבור, הנאבק יחיד מול העמדות והמעשים של הרבים. הנובלה מתארת אמונה בלתי מעורערת של כל הדמויות בשליחותה של הציונות. ממנה הם שואבים את אחדותם, וברוחה הם מעמיקים את אחיזתם בפאתי הנגב. ואף שהציונות אינה מפורשת בשמה אפילו פעם אחת במהלך הסיפור, מיוסד עולמן הרוחני של כל הדמויות על מושגיה, על ערכיה ועל חזונה. ואפשר שעיקר טעמו של הסיפור נעוץ בהצלחתו של יזהר לתת לכל אלה, שיסודם בהגות ובהפשטה, ממשות ארצית וחושית, כשהוא מצרף לחלוציות ולהתיישבות את זיעת הגוף ואת שמן המנוע, את עייפות העובד ואת שממת המידבר.

מלחמת תש"ח ערערה את תום אמונתם של בני הדור בציונות. הסתירה המוחלטת בין מעשי המלחמה ובין ערכי הפיוס שהטעימה ההגות הלאומית, הן במשנותיה הקלאסיות והן בפירושיה המאוחרים יותר, שצירפו ציונות עם סוציאליזם, הולידה תפנית רוחנית. תפנית זו היא שמפרידה בין עולמן הרוחני של הדמויות בנובלה “בפאתי נגב” לבין עולמם הרוחני של הגיבורים בסיפורי המלחמה. לביטוייה של האכזבה מהציונות, על שם שנטעה את האמונה כי המדינה תושג בדרכי שלום, שעה שבפועל נאלץ הדור לאחוז בנשק ולחוות את חוויותיה הקשות של המלחמה, נזקק יזהר לדמות גיבור. ובמחשבותיה של דמות זו הוא שם את דברי הביקורת הנוקבים על אכזבותיו של דור שלם מאידיאולוגיה שהוכחשה בבוא לה שעת המבחן.

 

ח    🔗

בסיפור “חרבת חזעה” המונח ציונות אינו מוזכר, אך למראה הוצאתם של הכפריים מהמקום, עולה החשבון עימה כמאליו: “מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי כיצד זה – אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באוזני, בכל פינה, בספר ובעתון, ובכל מקום: גלות. ––– מה, בעצם, עוללנו כאן היום?” ובניגוד גמור לציפייה של חבורת הקודחים להמשך המעשים שיבואו אחריהם אל פאתי הנגב, המשך שהוא אך טבעי וכולו מתוקן וראוי ביותר, מצטייר העתיד לגיבור של “חרבת חזעה” כעיקום הצדק והתבונה: “כיצד לא שיערתי מראש. חרבת חזעה שלנו. ––– יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים. תחי חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו”. וברור מאליו לגיבור הסיפור, שמי שנשתכחה מלבו עוצמתה של “שלילת הגלות” הציונית, גם נאטם ליבו לתוקף המוסרי של “הרצחת וגם ירשת” ביהדות.

אולם ברומאן המונומנטאלי של יזהר “ימי צקלג”, שחתם לא רק את מחזור סיפורי מלחמת השחרור ביצירתו שלו, אלא חתם גם את נושא מלחמת תש"ח בסיפורת העברית, כעבור עשר שנות כתיבה בלבד, מולעגת הציונות ישירות ובלא רחם. ואם בכגון המעשים של קודחי בארות מים אנו עוסקים, ראוי להבליט את השוני המוחלט בין הנובלה “בפאתי נגב” ובין סיפורי המלחמה בעזרת דבריו של שאול: “למה אינני מסוגל עוד? הלא עשיתי כבר דברים שמעולם לא חלמתי שאהיה מסוגל לעשות. אני? כולנו! ––– לפני שבועיים, כשהחרבנו להם את באר־המים שלהם למטה, חשבתי לי: באר מים! עד היכן: באר־מים בנגב!” (עמ' 114־113). וכדאי לשים לב להדגשות החוזרות בפי כל הדמויות בסיפורי המלחמה, כי הן המלחמה והן מעשי המלחמה הם עבורן בחינת הפתעה מוחלטת, הסותרים במלואם את מושגי הערך הבסיסיים של השקפת־עולמן הציונית. “לא שיערתי מראש”, יאמר גיבור “חרבת חזעה”: “מעולם לא חלמתי”, יפרש שאול; ובלשון דומה יביעו גם האחרים את הרגשת הסתירה והאכזבה בין חזון הפיוס הציוני לבין ממשות הגשמתו במציאות.

על כן אין הנובלה “בפאתי נגב” מבשרת את סיפורי המלחמה של יזהר, ועל כן אין היא מסוגלת להתלכד עם חטיבות היצירה המאוחרות יותר שכתב. החוויה הדורית הקובעת ביצירת יזהר, חוויית מלחמת השחרור, מבדילה את הנובלה הזו מכל מה שכתב יזהר מתש“ח ואילך. מרדנותו ועולמו הרוחני קיבלו את עיצובם העצמי בתפנית הבלתי נמנעת שהיתה בתש”ח.

 

ט    🔗

ההבדלים הברורים, הן הרעיוניים והן הספרותיים, בין הנובלה ובין סיפורי המלחמה, מצדיקים את בדיקתה המדוקדקת של ההדפסה המחודשת של “בפאתי נגב”¹, המוכרזת כמהדורה מתוקנת. המתן הראשון של הנובלה היה כה נועז, מקורי וברור בייחודו, שעצם ההחלטה להטיל בה תיקונים כלשהם מעלה תמיהה לא רק בדבר טיבם של התיקונים עצמם, אלא יותר מכך בדבר המניעים של יזהר ליטול יצירה מוקדמת זו ולטרוח על תיקונה, לקראת הדפסתה כעבור שלושים שנה. אני חייב להודות שניגשתי אל מלאכת הבדיקה המייגעת, הנעשית על־ידי השואה של משפט מול משפט בשני הנוסחים של הסיפור, בחשש כבד, שיקרה ליזהר מה שאירע לפניו לעשרות סופרים, שכל נגיעה מאוחרת ביצירה מוקדמת שלהם הניבה תוצאה מדולדלת יותר. באחדים מהמקרים שבדקתי סילפו התיקונים את רוחה של היצירה במתן הראשון שלה, ודחקו מתוכה את הצרוף החד־פעמי של היסודות השונים המרכיבים יצירת ספרות ומתגלים בקומפוזיציה החד־פעמית שלה.

הבדיקה העלתה, כי תיקוניו של יזהר בנובלה הם מרובים, אך אינם מסוג אחד. נתחיל איפוא באותם תיקונים, שאינם משנים את תוכנה המקורי של היצירה או את יסודותיה הרעיוניים, והם התיקונים הלשוניים. חלקם מילוניים – ובהטלתם של תיקונים כאלה סגר יזהר על פער שנוצר בגלל גילגולי משמעות שנתייחדו למלים במשך שלושים השנה שחלפו מפרסומה הראשון של הנובלה ועד הדפסתה השנייה. כגון: החלפת “ברנשים” ב“יצורים”, “גוו” ב“גופו” או בכיוון הפוך: המרת השם הקיבוצי “פרפרים”, שציין בנוסח הראשון את כל המעופפים הזעירים הנמשכים אל אור המנורה, במונח מדויק יותר – “רפרפים”. שינויים דומים מרובים בצורות הפועל, ומגמתם ההחלפה של הצורות הנדירות והמסורבלות בצורות הפשוטות יותר, כגון: במקום “ממשכת אליה” (עמ' 7 בנוסח הראשון) ב“מושכת אליה” (עמ' 63 בנוסח המתוקן). וכן: “ישוב ישבו” (112) ב“ישבו” הפשוט יותר (101). ובדומה לכך חילופי זמנים, כגון: זמני העתיד בפעלים של המשפט הבא – “הולכים והולכים ואין לדעת אם יתקדמו אם רק מקום אחד ידושו תחתיהם” (50), הוחלפו בנוסח המתוקן בזמן הווה – הולכים והולכים בלי לדעת אם מתקדמים הם או אם רק מקום אחד דשים תחתיהם" (46). ומצויים, כמובן, חילופים הפוכים, מלשון הווה ללשון עתיד – הכל לפי הצורך.

 

י    🔗

אולם בצד התיקונים הלשוניים, שכאמור פגיעתם בתוכנה המקורי של הנובלה וביסודותיה הרעיוניים היא מוגבלת, מצויים גם תיקונים מהותיים. המדובר במחיקת משפטים, פסקאות ואף עמודים שלמים מהטקסט בנוסחו הראשון. מאליו מובן שתיקונים כאלו אינם יכולים להיבדק אך ורק בהקשר המקומי שלהם בטקסט. רציפות הופעתן של ההשמטות מצדיקה את חיפושה של ההצדקה המשותפת לקיצורים בטקסט המקורי. מוצדק גם לבדוק אם הקיצורים כולם הם בעלי אופי זהה, ואם המניע להם הוא אמנם אותו מניע. ובמיוחד במקרה של יזהר, שעמדותיו הרוחניות נשתנו לאחר מלחמת־השחרור, כפי שמעלה ההשוואה בין הנובלה “בפאתי נגב” בנוסחה הראשון ובין מחזור סיפורי־המלחמה, ראוי לבדוק: האם אין התיקונים־הקיצורים, שעשה יזהר בטקסט של הנובלה המוקדמת הזאת, כעבור שלושים שנה לאחר הדפסתה הראשונה, משקפים את העמדות הרוחניות המאוחרות שלו, שאותן אימץ לעצמו לאחר מלחמת השחרור, ואשר לא ברוחן ובהשפעתן נכתבה הנובלה כשנדפסה לראשונה. במלים אחרות: ראוי לבדוק אם תיקוניו של יזהר בנוסח האחרון של “בפאתי נגב” אינם תיקונים תמימים, שעדיין שומרים על רוחה המקורית של היצירה, אלא הם תיקונים מגמתיים, המשנים אותה ואת בשורתה הרעיונית.

הכרח לזכור שתיקוני־השמטות נעשו על־ידי יזהר לכל אורך הטקסט של נוסח תש"ה, ועל כן יהיה זה בלתי־אפשרי לעסוק בכל השמטה והשמטה. אולם נדגים את טיבן ומגמתן של ההשמטות בנוסח החדש של הנובלה באמצעות קטע אפייני, שיעיד במידה רבה על מגמתן של כל ההשמטות האחרות:

נוסח תש"ה: “והחלה למשמש שעה של ערב. ממך, אנוש לאה, עד גלגל השמש השואגת זהרורים פורצים בין עמעומי־האבק מתנשאים קימורי אדמה שרועה ושלוה. זו שהכל חולף על פניה והכל משתייר בה. זו שהכל עצם מעצמיה הוא. וכל מי שנשא עיניו יכול היה לתפוס עובדה תמימה ופשוטה זו. חבל שהללו שלמטה לא נשאו עינים אל אמת יפה זו ־־־” (עמ' 27).

נוסח תשל"ח: “והחלה למשמש שעה של ערב. ממך, אנוש לאה, עד גלגל השמש השואגת זהרורים פורצים בין עמעומי־האבק – מתנשאים קימורי אדמה שרועה ושליווה. רק חבל שהללו למטה לא נשאו עינים אל אמת יפה זו –––” (עמ' 27).

 

י"א    🔗

קטע זה מעיד הן על אופיים של מרבית התיקונים והן על סכנתם של תיקונים הנעשים על־ידי יוצר ביצירתו לאחר שנים רבות. אשר לאופי התיקון – ברורה מייד מגמתו של יזהר לקיים בקטע את הממש הסיפורי, ואף להבליטו יותר על־ידי הסרת המשפטים הממתנים והמשהים שהיו בו. בנוסח תשל"ח נותרה ההתרחשות גופא, שהיא מקדמת בפועל את רצף סיפור־המעשה. בפרפראזה ניתן להגדיר את ההתרחשות כך: הנוף משתנה בהתקרב הערב, אך חבורת הקודחים (אפשר מרוכזים בעבודתם ואפשר מזדרזים לסיימה) אינם מבחינים בכך. ההתרחשות היא, כמובן, היסוד הדינאמי בסיפור, המקדם את הזמן ומשנה את המצב, ועליו ניתן להוסיף מאוחר יותר חידוש או שינוי נוסף. הסקרנות של הקורא מתפרנסת בעיקר מהיסוד הדינאמי הזה ביצירת הסיפורת.

מנוסח תש“ה הושמט היסוד הסטאטי, המחשבתי וההגותי, שכאמור, דרכו לעכב ולהשהות את ההתרחשות הבאה, בעיקר כדי להקנות משמעות למעשים. השמטת הרהוריו של “המספר” (והוא בהחלט איננו מרוחק ממושא סיפורו, אלא דומה שאף בא להשלים את דברנותו של יואל ולהרבות בכך את חיבתו של הקורא כלפי המעשים שנעשים כאן בפאתי־נגב וכלפי עושיהם ברי־הלב וטהורי־החלום) מסירה מעל ההתרחשות נטל הגותי, אך היא גם מרדדת את משמעותה. בנוסח תש”ה מתקיים פאתוס כובש, שהוא מעיקרי כוחו הסיפורי של יזהר, הרגע החולף נטען ערך נצחי. ארועי החיים אינם חולפים בקטנות, בכל אחד מהם מתמצה עולם ומלואו. זרימת התודעה, שהיא ליזהר גם טכניקה של מבע וגם מהות של יחס כלפי דמות אדם, מוצדקת מכוח ההחשבה של כל רגע בקיום האנושי. שעת־ערב זו, המתקרבת ביום עבודתם המאומץ של חבורת הקודחים אי־שם במידבר הנגב, מאבדת את כל חינה ואת כל ערכה, אם מרחיקים ממנה את עוצמת הנצח הגלומה בה.

 

י"ב    🔗

בעטיה של ההשמטה איבד הקטע, בנוסחתו המתוקנת, את הסיפור האמיתי, את מעשה ההתמודדות של בני־החלוף עם הטבע המתקיים לעד. הדראמה האנושית היא בכך, שעל אף קוצר התקיימותנו, אנו מתמודדים עם שלוותה של ההוויה המתקיימת לעד. חבורת הקודחים משנה מעשי־בראשית, מתמודדת עם גזירת הגורל (ההדגש הוא, שהאדמה שלווה, כי “הכל חולף על פניה והכל משתייר בה”), ובקיצור: החבורה עושה מעשים פאתטיים בלא כל פאתוס. אף לראות את גודלו של הרגע אין הם פנויים, ודומה שבתום המקסים של נקיים מדעת ומחכמנות אף אינם מבינים את גדולת מעשיהם ואת מופת מעשיהם לבני־אדם בימים יבואו. הקיצור שנעשה בקטסט הותיר מגופו של הסיפור גדם דוחה. במקום רגע עתיר־ערך קיבלנו בנוסח המתוקן עובדה מדולדלת: שעת־הערב הגיעה. וקרוב להניח שאם קודם־לכן ניתן היה לחשוב, כי הללו אינם נושאים עיניהם לראות את שעת הערב, בשל היותם מרוכזים כל־כך בעבודתם, מתקבל יותר על הדעת, על־פי הנוסח המתוקן, כי מפאת הזדרזותם לסיים את עבודתם, אין הם פנויים לראות את מראה הערב הממשמש ובא.

אלא שהרסנותו של תיקון יכולה להיות אף גדולה יותר. לא די שהתיקון מדלדל את המשמעות; במקרה הזה הוא אף סותם את המובן עצמו. בהישמט ההסבר לשלוותה של האדמה, אין עוד מובן לסיפא של הקטע, המדבר בצער על שהללו מחמיצים “אמת יפה זו”. בנוסח המתוקן אין להצטערותו של “המספר” מובן כלשהו, כי איזו אמת יפה היתה מתבררת לקודחים, אילו היו נושאים עיניהם אל המראה, לאחר שה“אמת” עצמה – אמת התקיימותה של האדמה כיסוד אנטאגוניסטי מובהק לקוצר חייו של האדם, שהוא נמלה עמלה על אדמה זו – הושמטה מהכתוב? וסתימות זו, שהופכת נחלת הסיפא של הקטע, כופה עלינו לחזור ולראות את רזונו של הנוסח המתוקן. בנוסח תש“ה צערו של “המספר” הוא בבירור אירוני. מלוא אהבתו מגולמת ב”חבל" הזה, כי לוא באמת נשאו עיניהם אל “אמת יפה זו”, היו לא רק בטלים ממעשיהם, אלא מאבדים את תומתם האנושית. ועל כן, באומרו “חבל”, הוא בעצמם מתכוון לומר, כי הוא שמח שאין הם מבינים את גדולת מעשיהם ואינם מהרהרים ב“אמת יפה זו”. ניסוח המתכון להיפוך מובנו הוא מבע אירוני מובהק. אך עקב ההשמטה, מובנו של “רק חבל” בנוסח תשל"ח הוא במפורש ביטוי של הצטערות, והוא מצטרף יפה להסבר המוסווה שאמנם הללו אינם נושאים את עיניהם אל יפי־הערב, משום שהם בהולים לסיים את עבודתם.

 

י"ג    🔗

אולם ההמשך יוכיח שאל המגמה האחת, לדאוג לקריאותה של הנובלה, על־ידי חיזוק יסודותיה הסיפוריים,מצטרפת מגמה שנייה: ללכד רעיונית את הנובלה שנכתבה לפני תש“ח עם מחזור סיפורי־המלחמה שנכתב לאחר תש”ח. ואמנם בהמשך מסופר, כי מאחר שהללו לא נשאו עיניהם אל “אמת יפה זו”, מתיר לעצמו “המספר” לראות במקומם ולהעלות בעיני רוחו כל אותם מראות, שלמענם כדאי לטרוח במידבר ולקוות לטוב; מראה כרמים המתחילים ללבלב על אדמה חרושה, זליפת מי־ממטרה על עץ ירוק, שדרת עצים שרוחצה בגשם דק. ובהמשך אותם מראות: גם מראה תינוק המשעשע עצמו בנמלה רוחשת חריצות ומראה נערה חטובת־גו. אלא שהמשך זה כבר מובא בנוסחים שונים בשתי המהדורות:

בנוסח תש"ה: “או אולי אתה נזכר בדרך מדרונית של אספלט, מסוייגת שדרת עצים, ביום גשם דק, ואולי ידבר אל לבך תינוק בהיר שהדק ידו סביב נמלה רוחשת פעוטה, או מראה נערה נאה, זקופת־גו ––– אשר למענה כדאיים שבעים ושבעת העלבונות וטרחות אשר אדם נושא ודומם בימים אין־חפץ־בם – המתן, הגע בנפשך, איך לאחר זמן רב, ככלות נשמה תפגוש בנערתך שלך במשעול בין אילנות כשמטבעות־אור משבצים דרככם, ואין אתה יודע כיצד להודות לאל על שככה גמל עמך – התעצור כוח, בן־אדם, שלא להיות לבך פתוח, שעה זו, פתוח, אפילו לדברי פיוט?”

נוסח תשל"ח: או דרך אחת, זקופת שדרת עצים, ביום גשם דק, או לוא תהא זו נערה אחת, זקופת־גו שכזו ––– שאולי לשם כך כדאיות שבעים ושבע הטרחות שנושא אדם דומם בימים אין־חפץ־בהם – ואשר לכאן תכלה הנשמה, אם מותר לומר כך, כדי להודות לאל על שככה יכול לגמול עמך – התעצור כוח, בן־אדם, שלא להינתן כולך, בשעה כזו, פתוח אפילו ל… אה, טוב, נניח הפעם לדברי הפיוט".

בקטע זה באים ברצף מראות־עתיד, הנסמכים אל מראות־הווה. אולם בנוסח החדש נותרו מראות־ההווה בלבד, ואשר למראות העתיד – מראה התינוק והפגישה עם הנערה “לאחר זמן רב” – הללו נמחקו בשיטתיות. מחיקתם של מראות־העתיד תולה את טרחתם של הללו במידבר בתכלית מוגבלת. אולם נוסח תש“ה נישען בבירור על חזון שלום עולמי, שהנביא ישעיהו ציירו בתמונה כה נודעת: “ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה” (י"א 8). ועל כן הוא מעיד על העתיד הממושך, שלמענו טורחים הללו בערבה זו ומקווים למים. העכשיו הוא למען החיים שיתרקמו כאן “לאחר זמן רב”. הלב מתפעם מחזון שלמות, כי כאן ועכשיו נושקים העבר והעתיד. כאן גדולתו של המעשה ומכאן סיכוייו של המעשה. ועל כן נפתח הלב לדברי פיוט. אולם סיומו של נוסח תש”ה מותיר את דברי הפיוט הללו, שראוי לאומרם, לדמיונו של הקורא. ואילו נוסח תשל"ח מתנצל על הדברים שכבר נאמרו, שהם־הם דברי פיוט, ודומה שמוטב היה בלעדיהם.

 

י"ד    🔗

הפחד מחזון, בין שהוא שואב את כוחו ממיתוסי העבר ובין שהוא יונק את אונו מתמונות שלמות אסכטולוגיות של העתיד, הוא מנת־חלקו של יזהר הפוסט־תש"חי. לאחר מלחמת־השחרור משח יזהר את עצמו לנביא־ההווה, המתכחש אל ערגונות קדומים ובועט בייחולים רחוקים. נביא זה תיקן את הנובלה “בפאתי נגב”, שנכתבה בהשראתו של מאמין אחר, שעדיין רחש אמון להבטחת אבות ועדיין כיבד בהתלהבות אמיתית את משא הרציפות אליהם. תיקוניו של יזהר זועקים אך זאת: אין שום מיסתורין לא במעשה ולא במקום עשייתו. אל תחפשו סוד כמוס מני־עבר להיותנו פה. ההסברים פשוטים יותר – הצורך המיידי, המאבק לקיום, שלמענו בני־אדם מתייגעים ונועזים להגיע אל ארץ־לא־זרועה. שום הילת־קדושים ושום תקוות שנות אלפיים. לא מטעמה של יהדות ולא למענה של ציונות. אנו כאן כדי להתקיים, ויש הסבר ארצי בלבד לקיומנו כאן.

גיבוריו של יזהר במחזור סיפורי־המלחמה הם צמחי־ההווה בלבד, כדרך שמגדיר זאת היטב אחד מגיבורי “ימי צקלג”: “הוא וחבריו, בחורים בלי יחוס־אבות המה. רק יחוס־אב להם. וכל הקודם לעלית אבא – חשיכה. עד ימי דוד המלך” (עמ' 556). שזו גם השקפתו של יזהר עצמו, ניתן ללמוד מהעובדה שמצא לנכון לחזור על הגדרה זו בוועידת הסופרים העברים הי"ח: “לאלה שנולדו בארץ יש, בדרך כלל, רק יחוס־אב, וקודם לאביהם שהביאם לכאן – חשכה. ההיסטוריה מתחילה באבא, בעלילת עלייתו והתנחלותו. ולפניו? היה משהו שהיה ידוע אולי לאבא וליקר לו – לנו לא נודע אלא כ’שלילת הגולה'.” אולם לא כך עוצבו הדמויות בנובלה “בפאתי נגב”. הציונות היתה ספוגה בדמם. ערכיה, יעדיה ותקוותיה מסבירים את מעשיהם בערבה. מיתוסים קדומים וייחולים רחוקים הניעו אותם במפורש לכבוש ארץ־לא־זרועה להיות נחלתו של עם המתחדש במולדתו. התיקונים שעשה יזהר ביצירתו הציונית המובהקת מגמתם הברורה היא – לשוות לדמויות של הנובלה את דיוקנם הרוחני של גיבורי מחזור סיפורי המלחמה, ובדרך זו לצרף את הנובלה, הנבדלת כל־כך מהמשך יצירתו, למכלול של כתיבתו.

 

ט"ו    🔗

מרבית ההשמטות שטעמן אידיאי בוצעו כצפוי בהרהוריו ובאמירותיו של יואל. התפקיד הייצוגי שנועד לו בנובלה, כשופרם של חבריו השתוקיים ממנו, הפכו מטרה למרבית הקיצוצים. לאחר הסרתה של הנימה הלאומית ממחשבותיו ומהתבטאויותיו, נותרו ביואל רק משאלות־לב קיומיות. ולאחר ההשמטות המכוונות הללו, מצטייר לנו יואל כמי שאמנם צופה אל העתיד, אך אין לעתיד זה שום תלות בעבר, לא בחזונם של נביאים ולא בייחוליהם של הוגים ציוניים. ועל־פי מגמה זו נשמטו. הרהוריו של יואל, המצווה על עצמו חובת הסבלנות “מעבר לערגונות הללו, מעבר לתחושת הבדידות, הדממה רובצת” (עמ' 42־41 בנוסח תש"ה). וכן השערתו של “המספר” על אחד מהחבורה שהוא קרוב לוודאי אותו יואל עצמו, שאף בעילפון החום הגדול “לבו מהמה המית געגועים קלוייה, רותחת. געגועים פורצים, רבים ועזים ורואה בחזון רמזי שדה ירוק, או אולי בית עב־קירות וקריר” (עמ' 125־124). הגעגועים והחזון, שנאסרו במהדורת תשל"ח על יואל, הותרו לנופים בלבד, וכך לא נשמט הקטע על אדמת החולות: “ואל תרפה ואל תיטוש את הגעגועים הללו, הקשובים אליהם, געגועים היוצאים מחולות רבוצים, מחולות המדבר” (עמ' 127 בנוסח תשל“ח, ועמ' 141 בנוסח תש”ה), על אף היותו עמוס “הגות”.

כיוון שנאסרו על יואל הערגה, הגעגועים והחזון, נעשה מנוע להרגיש את העומק ההיסטורי של הרגע הממשי. מטעם זה נשמט הקטע, שבו מרגיש יואל את המגע המיסטי עם העבר הרחוק: “ואם רצונך בכך, מיד אתה מגלה על האדמה שלפניך עקבות אבות ראשונים שעוד לא נמחו מעליה, אלה עתיקי יומין שהיו גנוזים בגוילי קודש, והריהם חורגים ומשוטטים ועוד רגע יתגלו בממש לפניך, מכובדים וישישים מפסעים בנוף שלהם… ובסך הכל מה? חיפושיות, נמלים, אור־שמש ואבק – ואדמה רבה, ושמים רבים מאוד, ועוד דבר שישנו, ואפשר גם מאוד שאלוהים יודע מהו” (עמ' 147־145 בנוסח תש"ה).

 

ט"ז    🔗

אני נוטה להאמין שהמניע הראשון של יזהר לתקן את הנובלה, היה מפורש: לנסות לקרב אותה אל הקורא כיום, על־ידי פישוט־מה של לשונה ועל־ידי קיצוץ־מה של חלקיה הבלתי־סיפוריים. גם היענות כזו לטעמו של הקורא כיום, המתאווה לעכל בבהילות, היתה בלתי־מוצדקת מעיקרה. התיאורים והחזרות על מחשבות של הדמויות הם ממהותה של היצירה. יש להם תפקיד ברור בעלילה, והם קובעים את הריתמוס המיוחד שלה. גם אילו הסתפק יזהר בתיקונים אלה בלבד, היה מגיע לבסוף לתוצאה מדולדלת יותר. לבד מתיקונים מילוניים ותיקונים בכמה ניסוחים מוקשים, שאף בשעתם נתבקשו ליצירה, איני מוצא שום הצדקה לכל תיקוני־הפישוט ברקמתו של הסיפור. תיקונים אלה פגמו ביצירה, ולא קרבוה יותר אל הקוראים של היום.

אולם מה שאירע ליזהר, אגב כך, כבר אירע לסופרים רבים לפניו. נשתכחה ממנו אמת ידועה, שכעבור יותר משלושים שנה אין פגישתו של מספר עם סיפורו פגישת יוצר, אלא פגישת קורא. וכל אותם תהליכים שהרכיבו את הסיפור בזמנו נעלמים מעיניו. גם משמעותם של הצרופים הלשוניים וגם “צבעם” של המשפטים, המצטרפים באופנים סמויים זה לזה – אף אלה הינם גנוזים ממנו. אך במעט ימעט הנזק, שיזיק המספר ליצירתו, מזה שהיה מעולל כל קורא, לוא ניתנה בידיו היצירה לשם תיקון. המתן של הסיפור הוא אמנם חד־פעמי, והוא ישאר אותנטי אך ורק אם יתפלט מטעמיו וממגמותיו המאוחרות של כותבו.

אלא שהמקרה של יזהר הוא מיוחד במינו. היה עליו לא רק ללמוד לקרוא את יצירתו באותה קפדנות הנתבעת מכל קורא אחר, אלא היה עליו גם לזכור כי בינתיים חלה תפנית רוחנית קוטבית בינו כקורא בתשל“ח ובין אותו יזהר שכתב את “בפאתי נגב” בתש”ה. על אף השוני בעמדות הרוחניות בין יזהר הראשון לבין יזהר המאוחר, ראוי היה שיזהר הפוסט־תש“חי יכבד את השקפותיו ומושגיו של יזהר הקדם־תש”חי. בנוסחה הראשון משמרת הנובלה “בפאתי נגב” עדות אותנטית על תמונת־עולמם של צעירים בימי היישוב שלפני קום המדינה. בנוסחה השני, המתוקן, היא מכילה את ספקנותו של יזהר, שנתפכח בינתיים מהרבה חלומות ונותרו בידיו מעט ודאויות.

אפשר שבנוסחה המתוקן מצליחה אמנם הנובלה “בפאתי נגב” להתלכד מעט יותר עם מכלול כתיבתו המאוחרת של יזהר. אפשר גם שבשל תיקונים אלה ניתן יהיה אמנם למצוא בה סימנים להתפתחותו המאוחרת ביצירתו. אך המחיר שהסיפורת העברית משלמת עבור “הישגים” אלה אינו שווה את המאמץ. ועל כן, מי שמבקש להכיר את הסיפור באיכותו המקורית, כפי שנשתמר בנוסחו הראשון, מומלץ לו לנהוג כפי שנהגתי בבואי לצטט מתוכו: יתאמץ נא להגיע אל ההדפסה הראשונה של “בפאתי נגב”.

(ידיעות אחרונות, 1979)