מחפשי נפט בישראל

בין כסה לעשור תשט“ז נתבשרנו בשורת הנפט בארצנו. פרץ סילון נפט מהקידוח של חברת “לפידות” ו”חברת מחפשי נפט בישראל" בחלץ, בנגב הצפוני. בזה נפתחה תקופה חדשה של שגשוג כלכלי למדינת ישראל.

שדות הנפט במזרח התיכון

 

הקדמה    🔗

ספר זה נכתב בישראל, בצילן של מכונות קידוחי הנפט. אף כי מצויים ‏גורמים רבים ורב־גוניים היוצרים את המבנה הפוליטי במזרח־התיכון, הרי לא יהיה בזה משום הגזמה אם ייאמר, שהנפט הוא אלמבט בעל השפעה בבעיות המזרח־התיכון אשר קבע בהרבה את העבר הקרוב, קובע את ההוה, וללא ספק יקבע את העתיד. בספר זה השתדלנו להראות את הקשר שבין רזרבות הנפט שבאזורנו ובין המתרחש בעולם.

כן ברצוננו להראות, שהתעשיות העיקריות בבריטניה ובאמריקה נתנו תמונה לא נכונה על הנפט ודרכי הפקתו, ותעשיות אלה תהיינה המטרה לדברי הבקורת של כותב ספר זה.

הנחתנו היסודית, שמעולם לא היה כל מקום לחשוש למחסור בנפט וכי הנפט כאלמנט אסטרטגי עלול להפסיד הרבה מהשפעתו, עלולה להיתקל בהתנגדות ללא ספק. ולכן, ברצוננו להגן על עצמנו מפני פירוש בלתי נכון של השקפותינו. עמדתנו הכללית לבעיות הנפט בעולם אינה משקפת כל התנגדות לעמדת מעצמות המערב. אם חוגים מדיניים בעולם המערבי (כולל אחד מנשיאיה של ארצות־הברית) רשאים לתקוף את הטראסטים לנפט, הרי על אחת כמה וכמה שיש להרשות דברי בקורת לאלה החיים באיזור הקשור קשר אמיץ במדיניות הנפט.

היינו מאד חדשנים לגבי כל המאמרים על עמדתה של תעשית הנפט ולסטאטיסטיקת הנפט. מספרים מדוייקים על אודות הנפט נשמרים בסוד לעתים קרובות, וכתוצאה מכך לא קל היה לעמוד על העובדות לאמיתן מהמתרחש בתעשית הנפט. שמנו לבנו לאמרתו של הארולד ל. איקס: “אדם ישר ובעל מצפון הוא נדיר בעסקי הנפט כמו מוצג במוזיאון”.

אסיר תודה אני לגב' אוה רוס אשר הגיהה את כתב היד.

שלמה אראל (זיגוש ארליך)

תל־אביב, מרס 1955

 

קידוחי נפט בעולם ובמדינת ישראל    🔗

שדה־נפט בקליפורניה, התחלת הקידוחים בשנת 1921

הקמת מכונת קידוח בשדה נפט במדינת ישראל

שדות נפט בערב הסעודית

מכונת קידוח במימי המפרץ הפרסי

הרכבת מכונת קידוח לחיפוש נפט בדרום הארץ

קידוח בזכרון יעקב, 1945

עבודות קידוח בסביבות ים המלח

 

פרק ראשון: תקופת נפט חדשה    🔗

“… מספר עבודות חדשות של י. פארמי ול. זסילארד אשר נמסרו לי בכתב יד, הביאוני למחשבה שהאלמנט אוראניום אפשר להפוך, בעתיד הקרוב ביותר, למקור חדש וחשוב של אנרגיה”.

(מתוך מכתבו של פרופ' אלברט איינשטין לנשיא פרנקלין ד. רוזבלט, 2 לאוגוסט 1939).

א. השפעת האגרגיה האטומית.    🔗

מכתבו של פרופ' איינשטין לנשיא רוזבלט באמצע תקופת המלחמה האחרונה מציין את התקופה הידועה לנו כ“תור האטום”, תקופה אשר ללא ספק תעורר מהפכה בעולמנו. ההשפעה המלאה של שחרור הכוח הגרעיני עוד איננה מורגשת בחיי יום־יום, אף כי המחשבה המדינית והתכנון הצבאי תלויים לחלוטין בהתפתחות העתידה של כוח חדש זה. עוד טרם קלטנו את השינוי העצום שיתרחש בחיי אנוש כתוצאה מהתפתחות טכניקת העתיד. האדם הבינוני אינו חושב על שינויים שיתרחשו בעתיד, והוא אינו יכול לתאר לעצמו את הבאות, אבל המשקיף המדיני צריך לשים לבו לאפשרויות של תמורות, לא רק מבחינת משמעותן האסטרטגית, אלא גם מבחינת השפעתן הכללית על התנאים הטכניים והחברתיים של האוכלוסיה.

סופר, העוסק בנפט ובאפשרויות פוליטיות, אינו יכול לדלג על המהפכה האטומית מבלי לנסות להבין את השפעתה על תעשית הנפט בעולם. קיים קשר פנימי בין סוגי הדלק שבשימושנו: ההיצע של מפיק כוח אנרגי מסויים משפיע על ההיצע של כוח אנרגי אחר. במקומות בהם הנפט, למשל, מצוי בשפע ממעיטים להשתמש בפחם; ובמקומות בהם מפעילים בקלות מים לשימוש הידרו־אלקטרי, יורדת חשיבותם של הפחם והנפט. בעולם ישנו מחסור באנרגיה בעיקר בארצות הנחשלות וישנו שם מקום לתוספת כוחות אנרגיה, אבל בעולם בעל יכולת תפוקה מוגבלת, קיים גורם מעורר המעודד את |ההיצע של מוצר אחד על חשבון הפסדו של האחר. כשם שהפחם סבל במשך השנים מעליית התפוקה של מוצרי הנפט, כך האנרגיה האטומית ללא ספק תתפוס את מקומם של הפחם והנפט כמפיק אנרגיה. אם נתחשב בהכרזתם של אנשי המדע האמריקאיים, שנמסרה באישורה של מועצת האנרגיה האטומית, כי אונקיה אחת של אורניום תפיק חום של 2 מיליון אונקיות גזולין ואנרגיה של ½3 מיליון אונקיות פחם, כי־אז ניתן לשער מהו ערכו של הדלק האטומי כאנרגיה בעולם. מכאן שחשוב הוא שידע הקורא, המתענין בשאלת התפתחות הנפט, על ההמצאות שעדיין שמורות לנו. גם אם אין אגו מומחים (ואנשי מדע אטומיים, בידנו ללמוד הרבה מכל הסובב אותנו. והעתונות היא שנותנת לנו רמזים על הבאות.

מועצת השרים הסובייטית הכריזה ב־30 ביוני 1954, כי ברית־המועצות הפעילה את תחנת הכוח האטומית הראשונה בעולם. יש לה כוח של 5000 קילווט ומהנדסים מעבדים תכנית לעריכת "תחנות.

כוח תעשיתיות המופעלות על־ידי אנרגיה אטומית ביכולת של 100.000–50.000 קילווטים". הממשלה הבריטית לא הגיבה על כך בשקט, והשפיעה על שלטונות החשמל הבריטיים¹ להשתמש באנרגיה אטומית להפעלתם של מפעלי כוח חשמליים. מר ג’פרי לויד, השר לעניני דלק וכוח, אמר בבית־הנבחרים, כי בשנת 1960 בקירוב כבר תהיינה תחנות כוח אטומיות “מסוג מתקדם”. שלטונות החשמל הבריטיים הקימו אגף לכוח גרעיני במחלקת המהנדסים שלהם ומפעל כוח ראשון הוקם במערב קאמברלנד, אשר יפעל בעזרת כורי פלוטוניום. כן מתכננים הקמת תחנה אחרת ליד דוריי בצפון סקוטלנד. מפעל לנסיון פועל בהרוול מאז ה־6 בפברואר 1954.

סיר ג’והן קוקרוף, מנהל החקר של הרשות הבריטית לאנרגיה אטומית², שזכה בפרס נובל, גילה שתחנות גדולות לחקר גרעיני, כמקור לחשמל, תוקמנה בבריטניה בשנים 1970–1965.

תכניותיה של ארצות־הברית בשדה פיתוח האטום נתונות באפלה עקב חוקי הבטחון. העיתונות העולמית קיבלה אינפורמציה על בנייתו של מפעל מרכזי גדול לכוח אטומי בקרבת שיפינגפורט, פנסילבניה, במרחק 25 מיל צפונית־מערבית לפיטסבורג. התחנה תוקם על ידי חברת החשמל דאקסין³, תהיה בבעלות המועצה לאנרגיה אטומית ותיבנה על ידי חברת החשמל ווסטינגהאוז⁴. דובר בשם המועצה לאנרגיה אטומית טען, כי אורניום יוכל לייצר בארצות־הברית חשמל למטרות מסחריות תוך עשר עד עשרים שנה. התעשיה האמריקאית רשמה הצלחה בולטת על־ידי השימוש בנסיונות מדעיים לבנייתן של צוללות המצויידות במנועים אטומיים; סיכויים חדשים נתגלו בדרך זו לצי. הצוללת האמריקאית “נאוטילוס” מושטת בעזרת מנוע אטומי. אינו רחוק מאתנו הזמן, בו יופעלו מנועי האניה בעזרת דלק אטומי ואפילו אניות נפט יופעלו על־ידי כוח גרעיני.

המחקר הטרמו־גרעיני החל גם בגילוייו הארונוטיים והועדה המייעצת האמריקאית הלאומית לארונוטיקה גילתה, שהחלו גם במחקרים בכיוון של בניית מנועים אטומיים למטוס אשר ביכולתו לטוס ללא הפסקה הלוך ושוב, במהירות העולה על מהירות הקול, לכל נקודה שהיא על פני כדור הארץ. מנוע זה, מקווים, שיטוס 6660 מיל בשעה או פי עשרה ממהירות הקול. ביחס להרבה חברות אמריקאיות המייצרות מנועי מטוסים נאמר, כי הן מבצעות עבודת מחקר בשטח זה בהסכמת הועדה לאנרגיה אטומית. עם החברות הנזכרות נמנות חברות אמריקאיות ידועות: כגון: חברת המטוסים ברינג⁵, חברת ג’נרל אלקטריק, מחלקת המטוסים של ג’נרל דינמיקס, חברת המטוסים לוקהייד⁶ וכיו"ב.

זוהי מקצת מן האינפורמציה שנאספה מתוך העיתונות, אבל ודאי הדבר, כי אלה שבידם הסודות החשובים ביותר של ארצות־הברית, בריטניה וברית־המועצות, יש בידם תכניות רחבות יותר לניצולו של הכוח הגרעיני לשימושים אזרחיים, באותה מידה כמו לשימושים צבאיים. הבאנו מספר דוגמות להתפתחות זו, לא מתוך המחשבה שהן נותנות תמונה שלמה, אלא היות והן משתדלות לציין התחלה לתמורות רציניות בהיצע העתיד של אנרגיה בעולם. לא מן הנמנע שהנפט יישאר הדלק היסודי למנועים ואמצעי תובלה, למשך של עשרים שנים ויותר, אבל באופן סופי הוא יוחלף. התפתחות כזאת ללא ספק תשנה את תפקידו החשוב של הנפט בשאלות אסטרטגיות, מדיניות וכלכליות. ארצות המפיקות אורניום, כגון: קונגו־הבלגית, ‏קנדה, אוסטרליה ודרום־אפריקה תהפכנה לנקודות משיכה מיוחדות במינן. וכל זאת אין פירושו, כי תמורות מידיות בתעשית הנפט תורגשנה. כשם שתעשית הפחם היתה נתונה במשך שנים לירידה מעמדתה כשליט כלכלי ומדיני, כך יקרה גם לתעשית הנפט. מצב ענינים כזה הוא בעל משמעות מיוחדת לאותם האנשים החיים באזורים העשירים בנפט וכן לטראסטי הנפט. ולכן אין זה מפליא שהעיתונות הרשמית המסחרית של אילי־הנפט עוקבת בהתעניינות אחרי הפרטים הטכניים על אודות הכוח הגרעיני אשר עלול לעשות את האנרגיה האטומית לרקע משקי שיש להתחשב בו.

ב. ירידת השימוש בפחם כמקור לאנרגיה.    🔗

הסטאטיסטיקה על הצריכה העולמית של מוצרי דלק במשך עשרות השנים האחרונות מראה על שינויים שחלו בחשיבותם היחסית של מקורות אנרגיה שונים. בתקופת השנים שבין 1929 ו־1950 חלה עליה עולמית בשעור 44% באנרגיה המכנית בכללותה (כולל נפט), בעוד שצריכת הנפט בלבד עלתה ב־163% באותה התקופה. הכלכלנים יכולים לסמן מגמה בתקופת 50 השנים המראה ירידתו של הפחם כמקור אנרגיה. אם כי הפחם הנו עדיין השליט בין סוגי הדלק, הרי שדרך חלוקת האנרגיה המופקת בעולם היתה

נתונה לתמורה. עד שנת 1940 שני־שלישים מהאנרגיה הכללית שהופקה נלקחה מהפחם; אבל ב־1950 היה המצב אחר לגמרי. “המועצה המדעית של האומות המאוחדות, על דרכי שמירתם וניצולם של המקורות (1950)” גורסת, כי האנרגיה בעולם נוצרת על־ידי הגורמים השונים של האנרגיה בדרך הבאה:

האמצעים המודרניים להפקת אנרגיה (נפט, גז וחשמל) תופסים חלק ניכר בייצורן של יחידות אנרגיה, ועשו את שלטונו של הפחם (שקיים היה במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20) לנכס העבר. אחת הסיבות לכך היא, שהנפט הרחיק את מרבית הקשיים שהכרייה, התחבורה וצריכת הפחם יצרו. הנפט שלא כדוגמת הפחם, הוא קל באופן יחסי להפקה, להובלה ולצריכה. הלוח הבא יראה באיזו מידה שקעה תעשית הפחם מאז 1913, בעוד שתעשית הנפט שגשגה:

תפוקת פחם ונפט גולמי בעולם

הלוח מראה, כי הפחם עדיין נמצא בראש רשימת הכמויות המוחלטות המופקות (1.258.000,000 טון מטרי ב־1951). אבל הנפט הגולמי עלה מעלה מעלה ותפוקתו גדלה עשרת מונים תוך 38 שנים. החשיבות האסטרטגית של הפחם כמוצר דלק הלכה וירדה בעיקר כאשר כלי התובלה (מכוניות, אוירונים והרבה רכבות) תוכננו לנפט. תפוקת הפחם פחתה בהדרגתיות בין השנים 1931 ו־1951, בעוד שהביקוש לנפט ולתפוקתו עלה.

גם אירופה, הקשורה קשר מסורתי לרזרבות הפחם שלה, החלה משתמשת יותר ויותר במוצרי נפט. ב־1929 היתה צריכת מוצרי הנפט במסגרת צריכת האנרגיה באירופה 3,4% מתוך סך הכל של צריכת אנרגיה, אבל ב־1950 האחוז הגיע ל־13,5 וב־1953 צרכה אירופה ‏ 14,1% מוצרי נפט מסך הכל של האנרגיה שנצרכה. הירידה היחסית של הפחם כמפיק אנרגיה מתאשרת גם על־ידי הסטאטיסטיקה של ארצות־הברית. סך־הכל של האנרגיה של ארצות־הברית המופק על־ידי מינרלים של דלק וכוח הידרולי, הוא לפי החלוקה דלקמן:

סך הכל של האנרגיה בארצות הברית (1945 עד 1951)

ירידתו של הפחם כמפיק אנרגיה בארצות־הברית היא חלק מהמגמה הכללית. נוכל לקבל מושג טוב יותר על מידת התמורה, אם נזכור, כי תפוקת הפחם של ארצות־הברית יצרה בערך ‏ 82% מהאנרגיה שנצרכה בארצות־הברית ב־1918, בעוד שנפט וגז חלקם היה 13,4% בלבד מסך הכל של האנרגיה שנצרכה. תפיסת מקום הפחם על־ידי הנפט היתה נמשכת באופן טבעי, לולא נכנסה לתוך התמונה האנרגיה הטרמו־גרעינית, אשר הביאה לחלוקה חדשה של תפוקת האנרגיה הדרושה.

מר וויליאם ס. פאליי, יושב ראש ועדת הנשיא למדיניות של חמרים⁷, נתבקש על־ידי הנשיא טרומאן בינואר 1951 “לחקור בשאלת הבטחת היצע מספיק של חומר ייצור למשך תקופת ביקוש ממושכת”⁸.

מר פאליי ניבא בדין וחשבון שלו ירידה נוספת בצריכת הפחם בעתיד. הוא ניבא בו על תקופה בה ארצות־הברית תצרוך רק 33% מסך הכל של הכוח שלה בצורת פחם (בשנת 1975). בעוד שהשימוש בנפט יעלה מעלה מעלה. הדין וחשבון שלו מציין מסקנה דומה גם ביחס לאירופה. ב־1938 הוציאה אירופה המערבית 83% מסך הכל של האנרגיה שלה בצורת פחם, ב־1950 היה המספר 74% וב־1975 יהיה

המספר 52% מסך הכל של הכוח שתצרוך אירופה המערבית. מר פאליי משער שאירופה המערבית תשתמש במוצרי דלק בשיעור 31,6% מסך הכל של האנרגיה שתוצא בשנת 1975. הדין וחשבון של פאליי הוא היפוטטי ואינו מביא בחשבון את הכוח האטומי, אבל הוא מראה את המגמה שיש לצפות לה לפי תנאי ההווה.

שלטון הנפט האיר מבחינה פוליטית על כל אזורי הנפט החשובים. איראן, עיראק, ערב הסעודית, כווית, ונצואלה, קוקאז, אלברטה וטקסס, הפכו להיות אזורים חשובים באותה מידה כמו חבל הסאר, הרור, שליזיה ואזורי פחם אחרים, ואולי אפילו יותר חשובים, כי אין יכולת להפעיל מפציצים, מכוניות־משא ואניות מודרניות על־ידי פחם. נראה הדבר, כי תמורה דומה תתגלה באופן הדרגתי על־ידי שיחרורו של הכוח האטומי. כמובן שחשיבותם האסטרטגית של שדות הנפט תפחת, והארצות העשירות בנפט תשארנה חיוניות בד במידה שהעולם יהיה בעל ביקוש רעבתני לאנרגיה, אבל השפעתן של ארצות אלה תפחת. מפעלי האטום, בסיסי האטום ושדות האורניום מוכרחים לבסוף להיעשות ציר משיכה של המחשבה האסטרטגית והמדינית. תהליך זה יכול להימשך שנים, כשם שקרה בזמן המעבר מהשימוש בפחם לשימוש בנפט, אבל הטכניקה המודרנית ללא ספק תזרז את קצב השינויים של העתיד. מכל מקום, הנפט הנו כיום אלמנט שכוחו המדיני חלש יותר משהיה. התעלותה של האנרגיה האטומית תביאנו אלי תקופה חדשה, תקופה אשר תוריד את תעשית הנפט מעמדתה השלטונית, המדינית והכלכלית.

ג. הצרה של תעשית הנפט: עודפים.    🔗

עמדתן של הארצות העשירות בנפט הושפעה מההתפתחות האפשרית של הדלק, אבל גם עתה כוח מיקוחן פחת כתוצאה מהעודפים בתוצרי הנפט. הרושם המתקבל הוא, כאילו ארצות הנפט אינן יודעות בבירור על התמורות המתרחשות בשוקי הנפט. המלך סעוד, למשל, בהסכם שלו להובלת נפט עם חברת הספנות הארגנטינית “אונאסיס”, מראה שהוא לא השכיל ללמוד מהקשיים שהיו לד"ר מוסאדק, ומן העובדה שעודפי נפט מצויים בארצות רבות. אייומיהן של ארצות מתחרות רבות צריכים להחליש את “העמדה החזקה” הקודמת אשר נשמרה על־ידי מספר אזורים עשירים בנפט.

נוצר ההכרח להגביל את תפוקת הנפט: וידוע הוא ששדות הנפט בחלקים רבים בעולם אינם מנוצלים במלואם, ותפוקתם מוגבלת מתוך מטרה מסוימת, פקיד של חברת הנפט הערבית־אמריקאית אמר

בפני ועדת הסנאט האמריקאי, כי החברה יכולה היתה להכפיל את תפוקתה השוטפת, אילו היה הדבר דרוש (ז’ורנל אוף קומרס, 4 בדצמבר 1953), והדין וחשבון של האומות־המאוחדות על המזרח־התיכון מעריך באופן שמרני מאד, כי באוקטובר 1953 הגיעה היכולת הבלתי מנוצלת של ייצור נפט באיזור כמעט ל־50 מיליון טון לשנה⁹, כלומר לכדי 42% מהתפוקה הכללית במזרח־התיכון ב־1953. סיר פרדריק גודבר, יושב ראש חברת “של”, הכריז ב“סקר הפעולות” לשנת 1953, כי “בעולם ישנו עכשיו עודף של תוצרים פוטנציאליים ושל יכולת זיקוק”¹⁰.

אילי הנפט האמריקאיים מדברים על יתרות הנפט שלהם; לפחות למיליון חביות נפט גולמי ליום מגיעות היתרות, הנעזבות בבארות הנפט בארצות־הברית. ופירושו: בקירוב 50 מיליון טון לשנה. וכך אנו מוצאים, כי 100 מיליון טון נפט נשארו בארצות־הברית ובמזרח־התיכון מתחת לאדמה ב־1953, וללא מאמץ רב ניתן היה להפיק בעולם 100 מיליון טון נוספים של נפט גולמי בשנת 1953, אילו נמצא שוק לכמויות אלה. כמות הנפט, אשר נעזבה ללא שימוש בבארות נפט בחבלי עולם שונים מגיעה לכמות הנפט אשר הופקה במזרח־התיכון בשנה זו.

תעשית הנפט האמריקאית הנהיגה מדיניות של קיצוצים בתפוקת הנפט. מדינת קנסאס הפסיקה את הפקת הנפט למשך 10 ימים בחודש¹¹ ומפיקי הנפט בטקסאס עבדו בחודש 15 ימים בלבד¹². מועצת הרכבות בטקסאס, ארגון הפיקוח של שדות הנפט בטקסאס, הפחיתה בשליש את התפוקה המותרת של בארות הנפט בתקופה יוני–אוגוסט 1954, כדי למנוע עודפים של נפט אשר עלולים היו לסכן את המחירים של מוצרי הנפט. לכן אין זה מפליא שאותן החברות האמריקאיות. המעוניינות בעסקי נפט בארצות־הברית,

קוראות תגר נגד יבוא נפט. חברת הנפט האמריקאית החפשית¹³ ‏לוחמת בקונגרס ובקרב הצבור נגד יבוא הנפט, מאחר שחברותיה מרגישות בקיצוץ ניכר בתפוקתן. דרישתם של תעשיני נפט עצמאיים אלה שיבוא הנפט לארצות־הברית צריך “להוסיף אבל לא למלא מקום” אינה קלה למחשבה, היות ואילי הנפט האמריקאיים יש להם חלק בהתפתחות העתידה של הנפט בחלקי עולם רבים, ורווחיהם באים בחלקם מיבוא נפט לארצות־הברית. המלחמה למניעת שפע של נפט היא כבר רבת שנים, והחשובה במלחמות שלחמו למען רמת הרווחים הגבוהה של מפיקי הנפט וארצות הנפט.

הפחד מפני מחסור בנפט, כפי שנראה זאת אחר־כך, עבר, ואין לחשוש מפני חידושו. תפוקת־היתר שהיא ודאית, מוכרחה להביא לידי שינוי מעמיק במחיר הנדרש על־ידי חברות הנפט ובעודפים של ממלכות הנפט. כבר הוכח הדבר, שהקשיים שנזכרו הנם נכס העבר, ועודפי תפוקת הנפט אינם פרי המקרה אלא הכלל.

קשה הדבר, שדוקא אירופה המתקדמת מבחינה טכנית צריכה לשלם את המחירים הגבוהים ביותר של הנפט; אבל עוד יותר אכזרי הוא לדרוש מחירים גבוהים כאלה מארצות נחשלות, שהנן מפיקות הנפט. אם מן הנמנע הוא לכפות הפחתה כללית במחירי הנפט, הרי לפחות ניתן למצוא שיטה אשר תאפשר הפחתה במחירים לאותם אזורים נחשלים אשר בהם קודחים נפט. זהו נושא בתחום התעניינותו של העולם המערבי המבטא את הרצון לחיסול הרעב, הבורוּת והפיגור הטכנולוגי בקרב אוכלוסיות אלה. הירידה במחירים יכולה להיות לתועלת גם לחברות הנפט. הואיל והן צריכות למצוא דרכים להרחבת צריכת הנפט בעולם. דבר זה ייתכן, אם האוכלוסיה באזורים הנחשלים תוכל באופן הדרגתי להתקדם לעבר שימוש יותר רחב במוצרי נפט. בהשוואת המספרים ביבשות העולם למספרים הסטאטיסטיים של צריכת הנפט, ניתן להבין את הניגודים והסיכסוכים של הזמן המודרני.

צריכת נפט בעולם (1950–1929)

(במיליוני טון מטרי)

האוכלוסיה המשוערת בעולם לפי יבשות (ב־1950)

מדיניות המתירה ל־220.600.000 צפון־אמריקאים לצרוך ‏ 59,5% (1950) מהסך־הכל של צריכת הנפט בעולם, בעוד ש־1.486.000.000 התושבים של אפריקה ואסיה משתמשים ב־5,3% בלבד, אינה יכולה להחשב כמדיניות טובה. מספרים אלה מתארים את מצבו של כל אזרח בעולם. חיי היחיד צריכים להיות רב־גוניים, אם הצריכה הממוצעת לנפט היא 16 חביות לשנה, כפי שהיה הדבר בארצות־הברית ב־1950, ואחרת כשהמספר הוא 0,11 חביות לנפש, כפי שמראים המספרים של אפריקה ואסיה באותה השנה. ההפרשים העצומים ברמת החיים בין צפון אמריקה והארצות הנחשלות הנם מאד ברורים. (הצריכה הממוצעת לנפש בצפון אמריקה היתה גדולה בקירוב פי 150 מאשר באפריקה ובאסיה, ופי 10 מאשר במערב אירופה).

יש לנקוט בצעדים רציניים כדי שכל אזורי המושבות יהפכו לצרכני נפט רציניים ושביכולתם יהיה לצרוך את עודפי הנפט. טראסטי הנפט יכולים להרע יותר מאשר לעזור בשינוי חלוקת הצריכה הבלתי־נורמלית על ידי מדיניות מחירים יותר מחושבת.

ד. טראסטי הנפט והעתיד.    🔗

אילי תעשית הנפט התארגנו כדי שיוכלו לעמוד במלחמת העתיד. הם בקיאים בבעיותיהם הרב־גוניות. הבעיות אשר התעשיה רואה את עצמה כעומדת נכחן היום הן כדלקמן:

1. כיצד ניתן לצמצם את התפוקה העודפת מבלי להכעיס את הארצות המפיקות נפט, אשר דורשות יותר ויותר תגמולים על חשבון הנפט, ובאותו זמן כיצד להפיק נפט מבלי להיתקל בהתנגדותם של תעשיני הנפט האמריקאיים שאין להם השקעות בנפט שמעבר לים.

2. מה ניתן לעשות כדי לשמור על האזורים העשירים בנפט במסגרת הסכמי הנפט ולמנוע אותם ממציאת דרכים חדשות להשתתף ברווחי הנפט? (ראה את עיסקת אונסיס – המלך סעוד, המתייחסת להובלת נפט מערב־הסעודית ותביעות ארצות הלבנט לתגמולים יותר גבוהים עבור צינורות הנפט וכיו"ב).

3. כיצד אפשר לשמור שאי־השקט של הפועלים בשדות הנפט יהיה מינימלי מבלי שאנשי הנפט יסכימו לשינויים בתנאי העבודה.

4. מהי הדרך הטובה לעמוד בפני עליתם של סוגי הדלק האטומי?

חוסר הפתרון לכל בעיה מבעיות אלה הנו איום רציני לתעשית הנפט. ובהתחשב בזאת התעשיה מאוחדת ומוכנה לעמוד בקרב.

כל אלה המאמינים בקרב בלתי נמנע בין אנשי הנפט הבריטיים והאמריקאיים תמהים לראות את מידת האיחוד שביניהם. תעשית הנפט האמריקאית תפסה חלק ניכר מעמדות בריטניה בארצות הנפט. אף־על־פי־כן לא ספגו הבריטים מכת־מות, כי תעשיני הנפט למדו שהתחרות פתוחה וללא מעצור פירושה החלשת הסטאטוס הקולקטיבי שלהם. סטייות מסויימות תהיינה כמעט תמיד קיימות בין שתי תעשיות הנפט הגדולות, אבל לאחרונה הן ניסו למצוא דרכים כדי לקבוע ענינים יסודיים תוך מחשבה לשמור על עמדותיהן השלטוניות המכובדות.

הדין וחשבון של הועדה הנבחרת לעסקים קטנים של הסנט |האמריקאי¹⁴, “הקרטל הבינלאומי לנפט” (ואשינגטון 1952) מגלה את קיומו של על־קרטל (סיופר־קרטל) לנפט המבוסס על פעילות משותפת של שבע החברות הגדולות (סטאנדארד אויל קומפ., ניו ג’רסי, סטאנדארד אויל אוף קליפורניה, סוקוני וקום אויל קומפ., גאלף אויל קומפ.¹⁵, טאקסס קומפ., חברת הנפט האנגלו־איראנית ורויאל־דאטש של קומפ.). המשבר האיראני הכניס על־קרטל זה לפעולה גלויה, כאשר ניגש לפתרונה של בעית נפט עיקרית אחת, אשר במישרין השפיעה על אחד מחברי הקרטל. נכון הוא שהקונסורציום הבינלאומי לנפט למען איראן. אשר זה מקרוב נוסד, פתח את דלתה של איראן לפני האמריקאים, אבל בין שתי תעשיות הנפט לא ארעה אותה המלחמה, אשר ניתן היה לצפות שתקרה כתוצאה מצעד כזה. היה הסכם מוסכם בין שבעת הגדולים ובהבטחת 54% לחברות הבריטיות־הולנדיות‏ ופיצויים כספיים לחברה האנגלו־איראנית נכנסו האמריקאים לשדות הנפט האיראניים. העל־קרטל קיבל את ברכת מחלקת המדינה במשא ומתן שלו וכן זכה להבטחה, שחבריו לא יהיו נרדפים על ידי החוקים האמריקאיים נגד הטראסטים בגלל ההסכם האיראני.

ההסכם האיראני מבוסס באופן ברור על הסכמי שיווק ועל הצעד לפיתוח מפעלי הנפט האיראני, אבל צעדים אלה אפשר היה לבצעם רק תוך הבנה מלאה של המצב הכללי בעולם הנפט. הנפט של העולם המערבי נעשה מצרך המווסת במלואו ולחלוטין על ידי יצרניו העיקריים אשר התעניינותם המסחרית קודמת לכל דבר אחר, הם מאוחדים בפני תביעותיהם של “דגי הרקק” של תעשית הנפט העולמית (עד כאן נכללת במונח זה גם ברית־המועצות) ומתכננים פעולה משותפת כדי להגן על הקרטל וחבריו.

שבעת הלויתנים הנם בעלי ‏ 65% מהרזרבות המשוערות של נפט גולמי בעולם ב־1949. בבעלותם היו 82% מכל הרזרבות מחוץ לארצות הברית, ובפיקוחם היו 34% מהרזרבות בארצות־הברית. ‏ ב־1950 הם ניהלו 57% מיכולת הזיקוק העולמית, ו־50% מצי מיכליות הנפט בעולם (שהנו שני־שליש מצי המיכליות הלא ממשלתי בעולם).

כל צינורות הנפט החשובים מחוץ לארצות־הברית הנם בבעלות שבע חברות הנפט, בהיותם חברי ועד המנהלים גם של חברת הנפט העיראקית (אי.פי.סי.), גם של כווית אויל קומפ., אינטרנשונל אויל קונסורציום, קאלטקס¹⁶, ארמקו, טאפלין באהריין פטרוליום קומפ. וכיו"ב. שבעת הגדולים – האמריקאיים כמו הבריטיים – צריכים להביא בחשבון כל נקודת ראות שיש בהם משום ענין לקרטל. ‏הם מפיקים, מובילים ומשווקים סחורותיהם בדרך כזו שיסתגלו לדרישות פות הקרטל. ענק זה, קרטל הנפט, נקרא בצדק על־ידי אמיל ראשה “המעצמה השישית בעולם”. ה־primus inter pares שלהם, סטאנדרד אויל קומפ. (ניו־ג’רסי) תבעה הכנסה, על־חשבון פעולותיה בפועל ועל חשבון נכסיה, מחברותיה המאוחדות (חברות־אם וסניפים) ב־1951 בשיעור 4.863.317.000 דולר. ההכנסה הלאומית של כל אחת מארצות אלה היתה קטנה ב־1951 מאשר הכנסתה של חברת נפט אחת זו: אוסטריה, ציילון,‏ צילי, קולומביה, קובה, דנמרק, פיגלנד, יוון. הונגריה, אינדונזיה, אירלנד. מקסיקו. ניו־זילנד, נורבגיה, פרו, הפיליפינים, פורטוגל, תורכיה, ארצות דרום אפריקה. ונצואלה והארצות הערביות כל אחת בנפרד¹⁷. ההכנסה הלאומית של תורכיה ב־1951 היתה 3.431.000.000 דולר, וזאת של דנמרק 3.014.000.000 דולר, זאת אומרת גבוהה יותר מאשר מרבית מהארצות שנזכרו לעיל. מספרים אלה מתפקידם לציין את הכוח ה שבעת הגדולים על כל סניפיהם וחברותיהם.

התנאים הכלליים שנוצרו על־ידי העל־קרטל ניתנים לשינוי באחת מארבע הדרכים הבאות: א. שינוי שהקרטל בעצמו יבצע. ב. על־ידי הפועלים בשדות הנפט ובתי הזקוק בארצות הנחשלות. ג. על־ידי כך שברית־המועצות תלחם בשאר המפיקים. ד. על־ידי פיתוחה של תעשיה אטומית.

א. אף־על־פי שיהיה בזה משום מאורע גדול, יכול כל אחד להניח כי אלה אשר יצרו את המחירים הגבוהים לתוצרי הנפט, את הגבלות הייצור והשכר הנמוך, לא ירצו להרוס תנאים אלה במו־ידיהם. רווחיהם הנם גבוהים מכדי שיהיו מאורעות אלה מציאותיים. תעשית הנפט טרם הגיעה אל נקודת ההבנה שבה תוכל להביא את ההמונים הנחשלים על פני כדור הארץ לרמת ביקוש יותר גבוהה לנפט. גם אם התעשיה מכירה את הבעיה, היא תשאיר לאחרים את הזכות של מציאת הפתרונות להתקדמותם הסוציאלית של המונים אלה. תעשית הנפט גאה ושבעת רצון בהשגיה ושואפת למלא את משימתה על־ידי־

כך, שתגלה שפע של רזרבות נפט ותשלם תמלוגים גבוהים יותר מאלה שהיו מקובלים בעבר.

ב. אלה המכירים את תנאיהם ים בארצות הנחשלות יודעים כי תהליך ארגונם וחינוכם הוא למשך דורות. בורות ודמורליזציה ממושכת תחת משטר פיאודלי ימנעו הצלחות של האיגודים המקצועיים בארצות אלה; יתר על כן: הגדלת התמלוגים יוצרת התעניינות רבה בשמירתו של הסטאטוס־קוו. קמה שכבה העוזרת להתנגד לכל שינוי מאחר שהיא עלולה להפסיד על ידי כך. השביתות בשדות הנפט של ערב־הסעודית ועיראק ב־1954 הוכיחו כי הפוטנציאל למלחמה סוציאלית קיים, אבל היישוב המהיר של השביתות באמצעות־כוח הראה את חולשתן של הארצות הקולוניאליות.

ג. שאיפת ברית המועצות לשבור את קרטל הנפט מבוססת על נסיונה הכללי להחליש את החזית הכלכלית של המערב. היא רוצה שהעולם יכיר בטענה הקומוניסטית שהמבנה הקאפיטליסטי מתפורר ואין לבטוח בו. הקומוניסטים מטפחים שביתות כלליות, התקוממויות וכל סוג שהוא של אי־שקט סוציאלי כדי להפגין את פשיטת־הרגל של ההתחרות הכלכלית. תעשית הנפט היא אחד המבצרים של כלכלה כזאת, והתפוררותה תגרום למסקנות מכריעות לגבי יציבותו של המשק הרכושני.

ברית־המועצות היתה רוצה לכן להכנס למרוץ עם תעשיות הנפט המערביות. וזאת אף לולא היתה מפגרת בהתפתחותן של רזרבות הנפט שלה. האנשים מבחוץ אינם יכולים לדעת מהן העובדות לאמיתן, אבל ישנו יסוד להאמין, כי ברית־המועצות טרם השיגה את היכולת התעשיתית שתוכל להצעידה צעד קדימה בהתפתחות הנפט. נסיונותיה להציף בנפט את שוקי העולם ב־1954 הראו גם כן שהיא חלשה מכדי שתשפיע על המסגרת הכללית של תעשית הנפט. אף כי מכירות של מוצרי נפט על ידי ברית־המועצות ב־54–1953 נעשו כעיסקות חליפין עם איסלנד, פינלנד, שודיה, ארגנטינה, צרפת, מצרים, בלגיה, יוון וישראל, הן השיגו 2% בלבד מהסחר הבינלאומי בנפט. השנים הבאות תראינה, אם יספיק או יחסר היצע נפט מזרחי בשוק כדי שיוכל להילחם בטראסטי הנפט ולכפות עליהם מלחמת מחירים. תפוקת הנפט של ברית־המועצות עלתה ל־10% לשנה במשך ארבע השנים האחרונות ומסתכמה ב־52.500.000 טון ב־1953, אבל יכולת הצריכה עולה יד ביד. גם אילו צרכה ברית־המועצות בעצמה את כל תפוקתה ב־1953 מבלי לייצא לסין ולארצות מזרח־אירופה, כי אז הגיעה הצריכה לנפש ל־1.7 חביות לשנה. העובדה כי ברית המועצות מכרה כמויות מאד מוגבלות של נפט בשוקי העולם ב־54–1953, שהן שנים קשות ביותר של תעשית הנפט המערבית. מראה שהיא עדיין אינה מוכנה למלחמה. אם העלייה השנתית של תפוקת הנפט בברית־המועצות ובארצות אחרות של הגוש המזרחי תימשך. אפשר שהם יהוו אייום וכוח דחף בשוק העולמי.

ד. מאחר שכבר עסקנו בהשפעה האפשרית של סוגי הדלק הטרמו־גרעיניים בתחילתו של פרק זה. לא נשוב לעסוק בצד זה של הבעיה. השאלה של שימוש באנרגיה אטומית לצריכה אזרחית במחשבה של תמורות כלכליות הנה האפשרות היחידה החשובה להתקדמות טכנית לדורות הבאים. זה ישפיע על כל פרט בכל שלב של החיים, וללא ספק גם על תעשית הנפט. ההתחרות בין ברית־המועצות וארצות־הברית תעשה את המחקר האטומי לשימושים אזרחיים לצורך, ותשים לאל כל נסיונות מצד תעשיות פרטיות לעכב התפתחות כזאת.

אין זה נבון מבחינה פוליטית או מוסרית שהאזורים הנחשלים עשירי הנפט יצטרכו לחכות שהאנרגיה האטומית תשפר את חייהם ותזין את אוכלוסיותיהם בדלק… אבל זהו בדיוק מה שקרה, אלא אם כן תחולנה תמורות. הדבר נתון לביצועם של טראסטי הנפט שיתחשבו במצב החדש. ועל ידי כך ימנעו שיופיע בהיסטוריה מקום נעדר זוהר, כי האנשים גילו שפע של נפט, אבל מנעו את המין־האנושי מהשתתף באוצר זה.

אחרי שהעלינו מחשבות על ההתפתחויות העתידות, כדאי שנראה כיצד ניהלה תעשית הנפט את בעיותיה החברתיות־מדיניות בעבר.

 

פרק שני: סטאטיסטיקת הנפט    🔗

“…זוהי אחת הסיבות שמפניה איני יכול לראות סיבה כל שהיא לאזעקה במאורעות הפסימיסטיים של ההווה, ביחס לאפשרויות בכוח של הנפט. אחרי פנסילבניה והמדינות המזרחיות באה אוהיו והמערב־התיכוני, ואחרי המערב־התיכוני באה אוקלהומה וקנסאס, ואחרי אוקלהומה וקנסאס תבוא צפון טקסאס; אחרי שכל שדות הנפט של ארצות־הברית ינוצלו במלואם, יהיו עוד אזורים נרחבים בלתי מנוצלים בקנדה, ואחרי צפון אמריקה תבוא אמריקה הדרומית. אחרי שייעלמו חולות הנפט, כמויות יותר גדולות תאגרנה לדורות הבאים בסלעי הנפט ברחבי העולם…”

(א. ג. האזליט, בעתון המסחר לנפט, פברואר 1918)

סטאטיסטיקה מאד מגוונת חוברה ב־30 השנים האחרונות, כדי להוכיח כי תעשית הנפט של ארצות־הברית שוקעת מבחינת כושרה בכוח ובפועל. אומרים, כי מוצאים פחות ופחות נפט, הקושי בחיפושי הנפט הולך וגדל ומספר רב של בארות יבשו. בהתאם לדברים שנשמעו, נראה שישנם סיכויים קלושים למציאת נפט בארצות־הברית. מעל לכול, כפי שנאמר, התפוקה לבאר היא עתה הרבה יותר נמוכה ממה שהיתה אי פעם בארצות־הברית. למעשה, מתארים את התעשיה האמריקאית כאילו היא הולכת ומזדקנת, הולכת ומתעייפת. הבה נראה את העובדות וננתח את התמונה שהובאה לפני העולם בכלל ולפני הצבור האמריקאי בפרט:

א. התפוקה הממוצעת של באר נפט בארצות־הברית ובמזרח־התיכון.

במשך שנות הארבעים וראשית שנות החמישים נהגו לומר, כי שדות הנפט של ארצות־הברית איבדו הרבה מכושר תפוקתם. העובדה היא, כפי שמראה הסטאטיסטיקה של הנפט בארצות־הברית, כי התפוקה הממוצעת לבאר מעולם לא היתה כה גבוהה במשך כל שנות היסטורית הנפט כמו בשנים האחרונות. התפוקה ליום לבאר בשנת 1919 היתה עד 4,8 חביות, ב־1940 9,6 וב־1951 – 13 חביות.

בארות נפט מפיקות ותפוקה ממוצעת לבאר בארצות־הברית (בחביות)

מקור: לוח על בארות מפיקות לשנים 48–1918 של המשרד האמריקאי למחצבים, ופרטים על השנים האחרונות מתוך וורלד אויל בשיתוף עם מוסדות ממשלתיים ואחרים. לוח מושלם מאז 1920 מתוך פרסומי הוורלד־אויל (וקודמו הוורלד־וויקלי), ולשנים הקודמות מאלה של מספרי משרד המחצבים. התפוקה הממוצעת היומית לבאר נתקבלה כתוצאה מחלוקת התפוקה הממוצעת היומית של האומה למשך שנה במספר הממוצע של בארות מפיקות באותה השנה (הכוונה לתקופה שבין 1 בינואר ו־31 בדצמבר).

פורסם על־ידי “וורלד אויל” – פברואר 1952, עמ' 206)

מתוך עובדות אלה בידנו להניח: כי השיטות שהשתמשו בהן בארצות־הברית כדי לשאוב נפט מתוך בארות יחידות השתפרה, וכי השנים האחרונות היו שנות שיא בתפוקת הנפט בארצות־הברית. כפי שנראה הדבר, יש להעיר, כי הבארות בארצות־הברית, אשר בממוצע הפיקו לא יותר מאשר 4.8 עד 13 חביות ליום, העלו על־ידי שאיבה יותר מ־45 ביליון חביות בסך־הכל במשך חמישים השנים האחרונות, זאת אומרת, 60% מהתפוקה הגולמית של העולם במשך תקופה זו. כמו כן העריכו לאחרונה כי כמות נוספת של 29 ביליון חביות נפט נמצאת ברזרבה בארצות־הברית¹⁹.

להלן דוגמה להסברו של מומחה על עובדות הנפט בארצות־הברית: האלפורד ל. הוסקינס כתב את הביולטין לבעיות ציבוריות מס' 89 בשביל ספרית הקונגרס בוושינגטון, כחומר עיון לנושא “הנפט של המזרח־התיכון במדיניות החוץ של ארצות הברית”.

בפרסום זה, שנכתב כדי להדריך את חברי הקונגרס הוא אומר, כי ארצות־הברית הפיקה 11 חביות ליום מבאר במשך שנת 1950, בעוד שהבאר הממוצעת בונצואלה מפיקה 201 חביות ליום, וזו של המזרח התיכון – 5500 חביות ליום. ומכאן הסיק, כי “הפירוש הוא פשוט: בשדות רבים באמריקה יורדת התפוקה ורק נסיונות אינטנסיביים, המובילים לקראת תגליות חדשות, שומרים על רמת תפוקה גבוהה”. אבל הדברים אינם כה פשוטים. ומסקנותיו של מר הוסקינס הן במידת מה מטעות. הוא לא הצליח לציין את העובדה כי התפוקה הממוצעת לבאר בארצות־הברית מעולם לא עלתה על התפוקה של שנות החמישים. למעשה לא היתה כל ירידה בתפוקה – התפוקה עולה ותעשית הנפט האמריקאית מתנסה בחידוש נעורים יותר מאשר בדעיכה. בהמשך הספר נסביר את הסיבות לתפוקתן הנמוכה של בארות הנפט האמריקאיות.

ב. עומקה של באר נפט בארצות־הברית ובמזרח־התיכון.    🔗

לפי דעה נפוצה אחרת קשה להשוות את הנפט בארצות־הברית אל אלה של המזרח־התיכון. כי הנפט הערבי, בהתאם להנחה, נמצא בשכבות העליונות יותר והקידוחים לכן אינם מחייבים להעמיק חדור לסלע.

מר הוסקינס אומר, כי הנפט במזרח־התיכון נתגלה בכמויות גדולות בשכבות העליונות יותר מאשר בשדות חשובים אחרים²⁰.

הנחה זו היתה מקובלת על גופים רבים, אף כי למעשה מצויים מספר שדות נפט בקרקע שטחית במזרח־התיכון כמו בכל מקום אחר, אך קידוחים די עמוקים נדרשים בשטחי נפט חשובים. העומק הממוצע של באר בארצות־הברית בשנת 1951 היה 3843 רגל²¹. אף כי אין אינפורמציה מלאה על עומקן של בארות הנפט במזרח־התיכון – כלומר למחבר לא ידוע דבר בנדון זה – הרי שהלוחות והעובדות הבאים יראו לנו עד לאיזה עומק בדרך כלל קודחים באר במזרח־התיכון.

עמקם של מעיינות הנפט במזרח־התיכון ²²

עומק ממוצע של באר נפט בערב הסעודית ²³

נתונים לסוף שנת 1947

שדות הנפט בערב־הסעודית (אוקטובר 1951)²⁴

העתון המסחרי “וורלד אויל” במאמרו “ערב־הסעודית ובאהריין” (15 אוגוסט 1953) מציין, כי 40 בארות נקדחו בסעודיה בשנת 1952, העומק הכולל של הקידוחים היה באותה שנה 273.751 רגל; זאת אומרת, כי העומק הממוצע של הקידוחים בערב הסעודית ב־1952 היה 6.800 רגל בקירוב.

חברת הנפט העיראקית פרסמה דיאגרמה על הבארות שנקדחו על ידי החברה וסניפיה ב־1953. בהתאם לדיאגרמה זו²⁵ העומק הממוצע לקידוח של באר בעיראק בשנת 1953 היה 5915 רגל. נכון הוא, שמספר בארות נפט במזרח־התיכון. בעיקר באיראן, נמצאות בשכבות העליונות של הסלע, אבל לפי המספרים שנמסרו לעיל ישנו ספק בדבר אם באר הנפט הממוצעת במזרח־התיכון נמצאת בשכבה יותר גבוהה מאשר באר הנפט הממוצעת בארצות־הברית.

פרט לכך, עומקה של באר נפט אינו קשור ביכולת התפוקה הכללית או הממוצעת ואין להביאו כאבן בוחן לאיכותו של שדה הנפט. עומק הסלע שיש לחדור דרכו קודם שמגיעים לשכבת הנפט העליונה הוא שיקבע את ההוצאות היסודיות הדרושות, כך שמבחינה כספית יכול להיות הפרש אם באר נמצאת בעומק של 3000 רגל או 10000 רגל. בכל זאת אינה תלויה יכולת התפוקה של באר במצב הגובה. לכן קטנה של העובדה שהעומק הממוצע לבאר בארצות־הברית עלה מ־3345 רגל (1946) ל־3843 רגל (1951), היות והתפתחויות אחרונות בטכניקת הקידוחים איפשרו העמקת הקידוחים יותר מאשר קודם לכן. 500 הרגל הנוספות שנקדחו לבאר ב־1950 בהשואה ל־1946 אינן יכולות כשלעצמן להוכיח שקיימים עתה פחות סיכויים למציאת נפט בארצות־הברית. העמקתם של הקידוחים מראה על התפתחותה של השיטה. בעוד שלפני מספר שנים, 2000 רגל נחשבו כקידוח עמוק, וקדיחה לעומק של 5000 רגל היתה משהו שבגדר יוצא מהכלל, הרי שהקידוחים של היום הנם בגבולות 15000–20000 רגל. הדוגמה של ערב־הסעודית ובאהריין מראה כי לקידוחים עמוקים אין כל קשר עם כמות הנפט לבאר. אף כי הבארות הסעודיות נמצאות בשכבה הרבה יותר עמוקה מאלה של באהריין, העריכו המומחים כי הרזרבות של סעודיה הנן גדולות בהרבה מאלה של באהריין.

ג. בארות חרבות בארצות־הברית ובמזרח־התיכון.    🔗

כהוכחה נוספת לשקיעתה של תעשית הנפט האמריקאית הובאה העובדה, כי בכל שנה נקדחו בארצות־הברית יותר ויותר בארות חרבות. בשנים האחרונות נקדחו בארות חרבות פי שנים וחצי בקירוב מבתקופה שקודם המלחמה. זאת הוכחה ודאית למומחי הנפט השונים ולעיתונות הנפט, כי אנרגיית הנעורים של תעשית הנפט בארצות־הברית שוקעת.

סיום קידוחים של בארות נפט

עומק הקידוח של תעשית הנפט האמריקאית (במיליוני רגל)

עומק ממוצע לבאר בארצות־הברית (ב“רגל”)

בארות חרבות שקידוחן נגמר בארצות־הברית (ב“רגל”)

וויילדקאטס שקידוחם נגמר בארצות־הברית (ב“רגל”)

(פורסם על־ידי “וורלד אויל”, ספטמבר 1953, עמ' 74־75)

מתוך הלוחות דלעיל ניתן לראות, כי הדיבורים על אודות בארות חרבות כסימן למחסור בנפט בארצות־הברית, יש בהם רק מחצית מן האמת, ואמת הדורשת הבהרות. צריך לדעת לא רק שיותר בארות חרבות נקדחו מאז התקופה שאחרי המלחמה, אלא שעלה גם מספרם של הוויילדקאטס, שקידוחיהם נסתיימו.

“וויילדקאטס” נקדחים בקרקעות שלא הוכחה מציאות הנפט בהן בודאות, ונמוך יותר הוא מספרם של הקידוחים המוצלחים בוויילדקאטס מאשר בקרקע שכבר הוכחה בה מציאות נפט. למעשה, מספר הכשלונות של בארות וויילדקאטס הוא מאוד גבוה. דין וחשבון הנפט של ועדת התעריף האמריקאית (וושינגטון 1946, עמ' 6) העריך כי בקירוב 85% ממספרם של הוויילדקאטס בארצות־הברית היו בארות חרבות, בעוד ש־35% היה מספרן של הבארות החרבות בין כל הבארות שנקדחו ב־1943.

תוצאות קידוחי נסיון בכל המדינות החשובות המפיקות נפט ²⁶

בארות נסיון

* ארקנזאס, קליפורניה, אילינוי, ‏ אינדיאנה, קאנסאס, לוזיאנה, מישיגאן, מיסיסיפי, ‏ניו־מקסיקו, אוקלהומה וטקסאס אשר ב־1944 הפיקו באופן יחסי 95% מהתפוקה של ארצות־הברית.

כאשר עובדות אלה נודעות מתברר גם, כי במידה שעולה מספר קידוחי הוויילדקאטס, בה במידה עולה האחוז של בארות חרבות. מבין כל הבארות שנקדחו בארצות־הברית ב־1952 הגיע מספרם של הוויילדקאטס ל־22% לעומת 11% בלבד בתקופה שלפני המלחמה.

פחות מ־10% של הבארות ב־1937־1938 היו וויילדקאטס. בתנאים אלה אין הדבר מפליא כי בקירוב פי שניים וחצי בארות חרבות נסתיים קידוחן ב־1952 לעומת השנים שקודם המלחמה, היות ובקירוב פי שלושה וויילדקאטס נקדחו באותו מספר שנים. כאן נעוצה הסיבה לאחוז הגבוה של בארות חרבות שנקדחו במשך השנים האחרונות. ויכוח זה שצריך היה להוכיח את שקיעתם של מקורות הנפט בארצות־הברית, אף הוא חסר הגיון.

בארות חרבות מסך הכל הבארות והוויילדקאטס בארצות־הברית (1946 ו־1951)

* מספרם של הוויילדקאטס נכלל במספרם הכולל של הבארות החדשות והבארות החרבות.

(לפי הסטאטיסטיקה של “וורלד אויל”, בפברואר, 1952).

לוח זה מדגיש את העובדה כי מספרם של הוויילדקאטס קובע |את מספרן של הבארות החרבות שנקדחו מכלל הבארות החדשות בשנה מסויימת. מעניין לראות, כי אחוז הבארות החרבות לוויילדקאטס בשנת 1951 היה נמוך מהמספר ל־1946 (86,4% ל־91%).

השיעור הגבוה של קידוחי וויילדקאטס הוא המפתח לגידול מספרן של הבארות החרבות בארצות־הברית. ריבוי קידוחי וויילדקאטס אינו מתאזן עם הצריכה הכללית ועם סך הכל הביקוש למוצרי נפט בארצות־הברית. הביקוש של ארצות־הברית למוצרי נפט

ב־1946 היה 5.331.000 חביות ליום.

ב־1951 היה 7.463.000 חביות ליום.

זוהי עליה של 40% בביקוש ומקיפה תקופה של 5 שנים. יחס קידוחי וויילדקאטס למספר הקידוחים בכלל לא עלה באופן יחסי.

קידוחים של וויילדקאטס – ביחס לכלל הקידוחים

(פורסם על־ידי “וורלד אויל”, 15 בפברואר 1952, עמ' 76)

עלייה בלתי מספיקה זו במספר הקידוחים בקרקעות חדשות היא ללא ספק אחת הסיבות לכך, שבארצות הברית התפוקה הגולמית יכולה לקלוט יבוא של מוצרי נפט. גם במצב זה צריכה תעשיית הנפט האמריקאית לקצץ מזמן לזמן ב“כמות המותרת” (שאושרה לכל מדינה המייצרת נפט בארה'"ב), כדי למנוע הצפתו של השוק האמריקאי בתפוקתה העצמית. אבל אילו הוצרכה תעשית הנפט האמריקאית לספק את כל הכמויות המבוקשות בארצות־הברית, כי אז יכולה היתה ללא כל ספק להגיע לשיאים חדשים.

ד. נפט גולמי שהתגלה לבאר בארצות־הברית ובמזרח־התיכון.    🔗

דעה מקובלת אחרת בקרב אנשי הנפט האמריקאיים היא, כי הגילויים החדשים של נפט גולמי לבאר בארצות־הברית הנם עתה קטנים בהרבה ממה שהיו בעבר. ססיל וו. סמית במאמרו: “סיכום נסיונות”²⁷, חורץ את משפטו כדלקמן:

“ב־1937 ו־1938 כ־¾1 ו־¼1 מיליון חביות מלאי נמצאו באופן יחסי בכל וויילדקאט אשר קידוחו נסתיים, אבל שיעור זה התקרב ל־⅓ מיליון חביות בערך לקידוח נסיוני בתקופת 1950 ו־1951. במשך 5 השנים שאחרי המלחמה. שיעור ממוצע של 947.000 חביות נפט חדש נתגלה בכל וויילדקאט. בתקופת 5 השנים שאחרי המלחמה ירד המספר כמעט לכדי המחצית של ממוצע זה.” אמונה זו בירידת השיעור של מלאי הנפט בבאר וויילדקאט, שנקדחת בארצות־הברית, נמנית עם אמונות השוא.

טובי המומחים אינם יכולים לשפוט מיד מהי הכמות שנגלתה. כל לוח על מעיינות הנפט יראה מדי שנה בשנה תיקונים ניכרים בהערכות של כמויות הנפט לבאר; שינויים והפתעות אלה, הם שיוצרים את האומדנות חסרות השחר, אחרי שנקדחו הבארות. לכן אנו מטילים ספק ביכולת לתת מספרים מדוייקים או מדוייקים בקירוב על רזרבות נפט חדשות, ואנו בדעה כי הערכותיהם של מומחים רבים את כמות הנפט במעיין חדש גרמו לאי־דיוקים בסטאטיסטיקת הנפט. הגישה הסובייקטיבית להערכות של הסטאטיסטיקה המשרדית בהתאם למגמות מסויימות בתעשיה זו, והצורך לתקן מדי שנה בשנה את ההערכות מטילים בספק את כל הנסיון הזה. ד. יאון²⁸, לשעבר הגיאולוג הראשי של חברת הנפט האנגלו־איראנית, כתב במאמר: “כמה מעט ידוע לנו”, כי מומחה נפט “אינו יכול לדייק בתחום של כמה מאות מיליון טון נפט אשר גילינו”. גישה צנועה זו ביחס לאמיתות הערכות המלאי, העיתונים המסחריים או מומחי הנפט בדרך כלל נמנעים מהראות.

הערכות גסות הוגשו במטרה להפגין את דעיכתה של תעשית הנפט האמריקאית. צריך אדם להאמין בראש וראשונה, כי הערכת המלאי בבאר חדשה לחלוטין אפשרית, וכי הניחושים אינם מושפעים על ידי גורם מסויים. איננו יכולים להראות, כי מספריו של מר סמית אינם נכונים (כי אין לנו מספרים טובים מאלה), אבל אין אנו משוכנעים שיש להם בסיס רציני.

הטבלה הבאה “שינויים ברזרבות של נפט גולמי”, מראה באופן ברור כיצד המכונים האמריקאיים הרשמיים לנפט שגו בהערכותיהם במשך השנים ועד כמה הערכות אלה על מקורות נפט הן חסרות שחר.

שינויים ברזרבות של נפט גולמי בארצות־הברית ²⁹ בתקופת שנה (51–1945) (בחביות)

התיקונים הרבים של האומדנות הקודמות במעיינות ישנים, והמעיינות החדשים שנתגלו במשך השנים, הופכים הערכות אלה למקור צחוק לאנשים משכילים, אשר נמסרו להם המספרים השנתיים על ירידת מקורות הנפט של אמריקה ואשר גילו כי בכל שנה, למרות המספרים על התפוקה הגבוהה, מקורות הנפט לא פחתו אלא גדלו. סטאטיסטיקות אלה יכולות במשך השנים לתת לנו רמז על כמות הנפט שמציאותו הוכחה בזמן מסויים (או כמה נפט תעשיית הנפט רוצה שנאמין כי מציאותו הוכחה) בלי להתייחס לגמרי לרזרבות האמיתיות של ארצות־הברית או ארצות אחרות. אם ב־1926 הוכחה מציאותן של 8.800.000.000 חביות בלבד בארצות־הברית וההערכות ב־1953 היו 29 ביליון חביות אחרי שנות תפוקה גבוהה בארצות־הברית, כי אז אין ההערכות יכולות להיות בעלות מובן רב, ואינן קנה־מידה של תעשיית הנפט בעבר או בעתיד. הן מוכיחות את ההיפך, והוא, כי ככל שעולה תפוקת הנפט, כן עולה כמות הנפט אשר תימצא. עובדה היא, למשל, כי תעשיית הנפט באמריקה גילתה עד עתה בכדי 30% יותר רזרבות מאלה שקיוו לגלותן ב־1945. העריכו ב־1945, כי הרזרבות המוכחות של ארצות־הברית הן בקירוב 20 ביליון חביות; ב־1953 ההערכה הגיעה ל־29 ביליון חביות. הפרש זה של 9 ביליון חביות, בתוספת 14 ביליון חביות בקירוב של נפט שהופקו בארצות־הברית במשך השנים מ־1945 עד סוף 1952 מהווים 23 ביליון חביות, שיש להוסיפם להערכות של 1945. אבל מה הטעם בחישובים רציניים של הערכות אלה, כאשר מספיקות שמונה שנים, כדי להראות את חוסר ערכן.

ה. בארות נפט רבות ותפוקה נמוכה בארצות־הברית.    🔗

יש להבהיר שתי בעיות, כאשר ברצוננו לדעת, אם תעשיית הנפט בארצות־הברית מאבדת את חשיבותה או לאו. שתי השאלות שנשארו קשורות זו בזו, ואפשר להביען כך:

1. במזרח־התיכון 400 בארות נפט דיין כדי להפיק את כל התפוקה שהאזור נזקק לה, בעוד שבאמריקה 479.095 בארות (1951) מפיקות נפט. האם לעובדה זו יש קשר כל שהוא עם הדעה המקובלת כי המזרח־התיכון עשיר בנפט יותר מאשר ארצות־הברית?

2. האם התפוקה הממוצעת הנמוכה לבאר נפט באמריקה (13 חביות ליום ב־1951) בהשוואה אל באר במזרח־התיכון (תפוקה ממוצעת 5־6000 חביות ליום) מוכיחה ירידה במלאי המעיינות בארצות־הברית, או כי מעיינות הנפט עשירים יותר במזרח־התיכון?

הבה ונעיין בשתי נקודות אלה ביחד, ונעיר לקורא, כי כבר הזכרנו בספר זה שהתפוקה הממוצעת לבאר בארצות־הברית עלתה באופן הדרגתי במשך 50 ה האחרונות. התפוקה מראה עלייה |מוחלטת לבאר במשך מספר שנים וניתן להסביר זאת בהתפתחות חיובית בניצולם של מקורות הנפט בארצות־הברית על ידי שיטות חדשות ומודרניות. תעשיית הנפט האמריקאית הפיקה יותר מ־60% של תפוקת הנפט העולמית מאז התחלת הפקת הנפט (עד 1951, 43 ביליון חביות מתוך סך־הכל עולמי של 70 ביליון חביות), על אף שיעור הפרודוקטיביות הנמוך. ב־1953 אמריקה הפיקה יותר ממחצית התפוקה בעולם – 340.000.000 טון מתוך 675.000.000 טון. מהו אפוא שיסביר את העובדה, כי באר במזרח־התיכון מפיקה 5000־6000 חביות ליום, בעוד שארצות־הברית מראה תוצאות “עלובות” כאלה? כדי להבין זאת עלינו לראות את מבנה תעשיית הנפט במזרח־התיכון ובאמריקה. בארות הנפט במזרח־התיכון נקדחות כך שלחברה אחת (לדוגמה: חברת הנפט האנגלו־איראנית, ארמקו, חברת הנפט העיראקית, חברת הנפט של כוויית וכיו"ב) ישנה זכות היחיד לקידוחי נפט באחת מן הארצות והיא יכולה לכן לקדוח נפט בדרכים היעילות והחסכוניות ביותר. עובדה זו מעודדת את השימוש בכל סוגי התחבולות לשמירת הנפט ולמניעת אפשרות של בזבוז, כתוצאה מניצול אי־רציונלי. כך אפשר לקדוח בשדה נפט, ואפילו בארץ שלמה כיחידה אחת. והאמצעים האחרונים, השיטות המודרניות ביותר של לחץ גז ואיתור בארות מוכנסים לשימוש. לחברת ארמקו זכיון על 440.000 מיל מרובעים (החלק הגדול ביותר של ערב־הסעודית) ולחברת הנפט העיראקית ביחד עם סניפיה (חברת הנפט של מוסול וחברת הנפט של בצרה) זכיון המקיף את כל שטחה של עיראק. חברות אלה חושבות ופועלות בקנה מידה גדול, והיות שאין להן כל עיכובים מצד גורמים חיצוניים, הן יכולות להכניס לשימושה של התעשייה את השיטות היעילות ביותר.

אנו נראה, כי לדברים פנים אחרות בארצות־הברית, מקום שם בחכירתה של חברת הנפט האמריקאית הגדולה ביותר, סטאנדרד אויל קומפ. (ניו־ג’רסי) 2% בלבד של שטחי הנפט בכוח. החכירות משתרעות על פני אזורים רבים ומן הנמנע לעבוד בהם בדרך היעילה ביותר³⁰. למעשה טראסט של נפט צריך לשמור מפני שאיבת הנפט של המעיינות שלו על ידי הבעלים של הרכוש הצמוד, אשר יכולים לקדוח באר ועל ידי כך לשנות את הרכב הגז במעיין הנפט. בארצות־הברית בעל רכוש פרטי מעוניין ברווחיו הוא בלבד. הוא מוכן לשנות את לחץ הגז של כל מעיין הנפט, אם הדבר הוא לטובתו; יש לו זכויות על רכושו ועל כל הנפט אשר הוא יכול להחזיק בו. הוא ישאב את הנפט מהשדות על ידי פתיחת באר מבלי להתחשב באפשרות ששאר הגורמים עלולים להיות מופרעים כתוצאה מכך או שרווחיהם של אחרים יקטנו על ידי כך. אילו התפתחה תעשיית הנפט באופן רציונלי, כי אז מעולם לא היו קודחים שתי בארות כאשר מספקת באר אחת כדי לשאוב את הנפט שבאיזור.

בארצות־הברית כל אחד קדח בכל מקום, לפי שיטה של חטיפת נפט, וזאת היא אחת הסיבות למספר הגבוה יחסית של בארות. הצילומים של שדות נפט קדומים באמריקה מראים יער של מכונות קידוח הקרובות זו לזו. לכל אדם היתה הזכות לקדוח באדמתו, מבלי להתחשב בגדלה. חוקי טקסאס של ימינו הגבילו את זכות הקידוח במטרה לשמור על מקורות הנפט, כך שמתירים קדיחת באר אחת על כל 20 אקר³¹. אף כי חוק זה מסמן צעד קדימה, אין להשוות את הישגי תעשיית הנפט האמריקאית לאלה של אזורי המזרח־התיכון הרציונליים.

סיראסי־ואנטרופ מתאר בספרו “שימור מקורות, מדיניות וכלכלה” (1952)³² באיזו מידה, כתוצאה מההזנחה בתעשיית הנפט האמריקאית, מרשים את הבזבוז של מקורות נפט תת־קרקעיים על־ידי השאיבות. אמצעים כגון איתור נכון של הבארות, השיעור הנכון של שאיבת גז ונפט, האפשרויות להגדלת שיעורי השאיבה על־ידי החדרת מים או גז בלחץ גבוה לתוך מעיינות הנפט – שיטות כגון אלה לשם העלאת התפוקה ידועות למומחים, אבל רק לעתים רחוקות משתמשים בהן באמריקה, כי בעל הרכוש הפרטי רוצה להשתלט על הנפט במהירות ככל האפשר. סיראסי־ואנטרופ הזכיר כי שיעורי השאיבה הממוצעים בארצות־הברית אינם עולים על 45% ויכולים גם להיות נמוכים בשיעור של 25%. שיעורים אלה ניתן היה להעלותם ל־90%, אילו לא היו קיימים קידוחים מתחרים, ואילו היה הלחץ אחיד במעיינות הנפט. מחבר ספר זה מזכיר לקוראיו, כי החוק של מדינת קליפורניה לשימור הנפט, הדורש את איתורן של הבארות, הוכרז כבלתי חוקי.

השקפות אלה של סיראסי־ואנטרופ נתמכו על־ידי גואי־הארולד סמית בספרו “שימור המקורות הטבעיים” (1950), שהינו בדעה, כי “במאות שדות נפט נקדחו אלפי בארות ללא צורך, בגלל אופי ההתחרות של תעשיית הנפט האמריקאית”³³.

אוּרן מרחיק לכת ומבטא את השקפתו, כי ההפסדים הנובעים מאיתור בלתי נכון של באר בארצות־הברית הם עצומים בשביל המשק הלאומי, “והם ללא ספק עולים על הרווח שהושג מכל הנפט אשר הופק עד כה”³⁴.

חוקי טקסאס, מישיגאן וארצות אחרות של אמריקה התיכונה לשימור הגז והנפט, השתדלו למנוע ציפופן של בארות, אבל אין הם יכולים לכפות את החוק שבאר בשדה נפט יש לקדחה רק במקום הנדרש. הבעיה שלא נמצא לה פתרון בתעשיית הנפט האמריקאית היא, כי שדה נפט יש לראותו כיחידה אחת. וזוהי הסיבה למציאותן של אלפי בארות, בארות חרבות, תפוקה נמוכה לבאר, ובמידה גדולה הוצאות נפט גדולות.

במזרח־התיכון מאתרים את הבארות בזהירות ותוך שמירה קפדנית על לחץ הגז, כדי להשיג מקסימום מוחלט. שיטה זו של פיקוח על המלאי בפעולה בתור יחידה והעדרם של קידוחים מתחרים הוכנסה על ידי חברת הנפט האנגלו־פרסית, אחרי שהוכח ב־1921, כי פתיחתן של בארות והפעלתן השפיעה על מעיינות הנפט לאורך של 3 מיל. חקירות מאוחרות יותר של האפט־קול (באיראן) בשדה מראות, כי כתוצאה מפיקוח על הלחץ חלה ירידה אחידה של הלחץ לאורך שדה של 17מיל במשך שנות התפוקה הראשונות³⁵.

זו היתה הוכחה לשיטה, כי למעיין נפט יש להתייחס כאל יחידה אחת, וכי לחץ אחיד ניתן להשיגו בכל הסקטורים. היתרונות הטכניים של פיקוח מאוחד לשמירת הלחץ של באר נפט ושל ויסות המים הטבעיים והגז (אלה הנם הגורמים העיקריים להזרמה מקסימלית של נפט מתוך המעיינות והבארות) נתנו את התוצאות הגבוהות ביותר לניצול מקסימלי של נפט. בעבר רק 20% ממלאי הנפט בבאר נוצלו, בעוד שכיום ‏80% ויותר נשאבים על ידי השיטות שנזכרו לעיל. בשדות הנפט של כווית, בארות נפט נקדחו כשלכל באר שטח של 600 אקרים, לפי דברי הגיאולוג הראשי ד“ר לייס³⁶. בסוקרו את שיטת הפקת הנפט באיראן, אומר ה”פטרוליום טיימס“: “דרגת הקירבה הגבוהה במעיינות באזורי סלעים מאפשרת מרחק יותר גדול בין הבארות מאשר בשדות חול; המרחק הממוצע בשדות שנקדחו בדרום־מערב איראן הוא של באר אחת על כל 2 מיל מרובע של השטח הפרודוקטיבי”³⁷, ופירושו 1280 אקרים לכל באר. נקח את 600 האקרים של המרחק בכווית כדוגמא ונשווה זאת עם המרחק של 20 אקרים בטקסאס, אבל מבלי לשכוח כי הרפורמות לשימור מלאי הנפט בארצות־הברית הנן באופן יחסי חדשות. לשם מניעת ביזבוז נפט, בין היתר, נוסדה בשנת 1955 “הועדה הבין־מדינתית לאמנת הנפט”³⁸. לפני תאריך זה נקדחו בארות במרחק של 5 אקר וגם פחות. אבל כאשר נחשוב על דוגמה של 20 אקר לבאר, אזי נמצא כי אין לקדוח 30 בארות על שטח של 600 אקרים, אילו תכנית איתור השטח בכווית היתה מתקבלת בארצות־הברית – אך ברור, כי כל שדה נפט דורש איתור משלו בהתאם לתנאיו המיוחדים – ואז אין כל ספק, כי חטיפת הנפט בארצות־הברית גוררת ביזבוז כספים על קידוחי נפט. בארות הנפט הרבות והשפעתן השלילית על לחץ הגז במעיינות רק מקטינות את הסיכויים להישג מקסימלי. לאחרונה הדעה נתקבלה, כך שבשדות נפט רבים נקבע שטח מינימלי של 40 אקרים לבאר אחת, בעוד שבשדות אחרים שטח מינימלי של 80 ואפילו 160 אקרים נקבע לכל באר. הוצאות הקידוח הנן הסעיף המייקר את תפוקת הנפט, ולכן ברור מכאן, כי קידוחים שלא היה בהם צורך בארצות־הברית סייעו לייקר את הנפט האמריקאי. ‏ כאשר נביא בחשבון, כי ההוצאות הממוצעות לקידוח בארה”ב היו 22.000 דולר ב־1937³⁹, כי אז ניווכח שסכום הכסף אשר הוצא לשם קידוחן של בארות במשך 50 השנה האחרונות היה ללא ספק גבוה. כאן עלינו להוסיף, בי מרבית הבארות שנקדחו בארצות־הברית בשנים האחרונות הנן עדיין מפיקות ונמצאות ברשימת הייצרנים. יש לציין את העובדה, כי מרבית הבארות כבר עברו את יום־הולדתן החמישים ומפיקות מעט מאוד, והטיפות האחרונות נשאבות מהן באמצעות שיטות חדשות כדי לאפשר ניצול מישני. מכל מקום, בארות אלה עדיין מופיעות בכל הסטאטיסטיקות כבארות מפיקות ובצורה כזאת משיגים את המספר הגבוה של בארות באמריקה ואת שיעור התפוקה הנמוך לבאר. מספר הבארות הפעילות בשנת 1918 היה 203.375, וב־1951 היו 479.059 בארות מפיקות בעוד שהמספר המלא של בארות הנפט שנקדחו בארצות־הברית במשך המאה האחרונה היה 509.911. פירושו של דבר, כי 30.000 בארות ־בלבד הפסיקו לפעול בתקופה שבין 1900 ו־1951.

מקס ו. בול המנוח כתב ב־1940: “כאשר זוכרים. כי התפוקה הממוצעת לבאר ליום בארצות־הברית היא פחות מ־10 חביות, למרות שישנן אלפי בארות שיכולת תפוקתן 1.000 עד 10.000 חביות ליום, מתעוררת מחשבה על מספרן של הבארות המתרוקנות שצריכות להיות שם..”⁴⁰.

וזאת יש לזכור ביחד עם עובדה אחרת: תעשיית הנפט במזרח־התיכון, בדרך כלל, קדחה מעט מאוד בארות לפי השיטות הישנות; יתר מכן, עלינו להביא בחשבון, כי אף על פי שהתפוקה הממוצעת ליום של הבארות בארצות־הברית ב־1938 היתה 9,6 חביות, 19.121 בארות הנפט החדשות שקדיחתן נסתיימה באותה שנה הראו על תפוקה יומית של 356 חביות ליום. לאור העובדות האלה אפשר בנקל לראות כמה גבוהה יכולה היתה להיות התפוקה של באר נפט ממוצעת באמריקה בהתאם למרחקים של שדות הנפט במזרח־התיכון, וללא שיטת קיצוב לבאר.

בפרק זה ניסינו להראות כי המבנה השונה של תעשיית הנפט במזרח־התיכון ובארצות־הברית, היא הסיבה למספרן הרב של בארות הנפט באמריקה ולתפוקה הנמוכה הממוצעת לבאר. שטח הזכיון הקטן בארצות־הברית והניצול האינטנסיבי של מעיינות הנפט במשך חמישים השנה האחרונות בהעדר הגבלות מספיקות לאיתור מרחקי הנפט, השימור וכיו"ב, גרמו להיווצרותן של אלפי בארות נפט ולשיעור תפוקה נמוך. כל הדברים שנזכרו נושאים אופי חברתי, ואין להם מאומה עם הפוטנציאל של הנפט הטבעי של אמריקה.

אילו הוכחנו, כי שתי נקודות אלה אין להן כל השפעה על מצבו הממשי של מלאי הנפט במזרח־התיכון או בארצות־הברית, כי אז היינו מראים, כי מומחים רבים עשו כמיטב יכולתם ביצירת אמונה מוטעית ביחס לשיעור הירידה של תפוקת הנפט והמלאי בארצות־הברית. איננו מטילים ספק במקורות הנפט הגדולים והעצומים של המזרח־התיכון ובערכם לעולם, אבל אנו תמהים אם אמריקה והיבשת המערבית צריכות לחשוש מפני מחסור של נפט.

ודאי יש ערך לבעלות על שטחי הנפט הערביים, אך הדיבורים על מחסור בנפט אינם יכולים להסביר את הנטייה להיות הבעלים של הנפט הערבי. נטייה זו ניתן להסבירה בדרכים שונות למדינאי, אם הוא מבין את רב־גוניותם של מניעי השלטון והרווח.

ו. נסיונות מגמתיים להקטנת חישוב הפוטנציאל של תעשיית הנפט האמריקאית.

ציטטה מתוך מקור אמריקאי הדגיש את נקודת ראותנו. נסיונות מגמתיים נעשו במשך השנים להקטין את חישוב הפוטנציאל של תעשיית הנפט האמריקאית על ידי הפצת ידיעות בלתי נכונות. בין שהכותב השתמש במספרים מוטעים מתוך מגמה מסויימת ובין מתוך בורוּת, הרי למעשה אין לזאת חשיבות, כי ככלות הכול הולך הוא בדרך אשר כתבים אחרים התוו בשבילו. קרמיט רוזבלט כתב בספרו: “הערבים, נפט והיסטוריה” (1949)⁴¹: “כאשר אתה מדבר כאן על נפט – מעיר קודח נפט בדאהרן – זכור כי אנו רק התחלנו לחפש נפט באופן יעיל. אף על פי כן הרזרבות המוכחות הנן לפחות שוות אל אלה של היבשת המערבית. קחו את ארצות־הברית, אשר נחשבת לעשירה בנפט: הפעולות שם החלו לפני כ־100 שנה, והיו מאוד אקטיביות. הנפט שנמצא והמעיינות שנתגלו תוך 100 שנים אלה מגיעים בערך ל־30 ביליון חביות. וכאן. במזרח־התיכון, בתקופת ניצול של מעט יותר מדור נתגלו רזרבות של 32 ביליון חביות”. זוהי הסברה קלאסית של העובדות. ספרו של קרמיט רוזבלט נתפרסם ב־1949; הוא יכול היה בנקל לגלות, כי ארצות־הברית הפיקה 23 ביליון חביות נפט עד 1949 וגילתה מעיינות מוּכחים בכמות של 23 ביליון חביות. 62 ביליון חביות נתגלו בארצות־הברית – בהתאם למספרים הסטאטיסטיים הרשמיים – בתקופת 100 השנים שרוזבלט מדבר עליהן. ומספרים אלה הנם כפולים מאלה שהוא ציין. כמו כן הוא יכול היה להיווכח כי תעשיית הנפט במזרח־התיכון התחילה לפעול בקירוב בזמן אחד עם תעשיית הנפט האמריקאית, אף כי לא התפתחה במלואה עד השנים האחרונות, היות שהבריטים היו להם סיבות משלהם למניעת ההתקדמות המהירה.

 

פרק שלישי: נבואות שקר על רזרבות הנפט בעולם    🔗

“אם אין ביכולתנו לדייק לגבי כמה מאות מיליון טון הנפט שהתגלה, באיזו מידה יכולים אנו לדייק לגבי כמויות הנפט אשר טרם גילינו? לפני כמה שבועות הדגשנו, במכון לנפט, ד”ר ג. מ. לייס ואני, כי הוכחת מציאותן של הרזרבות ושאיבת הנפט, תלויות בעיקר במידת המאמץ שיוקדש לדבר, והוא כשעצמו תלוי בגורמים כלכליים ומדיניים.‏ אנו בכוונה לא ניסינו לומר כמה נפט מצוי עדיין באדמה וצריך לקודחו, פשוט מאוד, היות שאין לנו ידיעות מספיקות על העקרונות המדעיים של מוצא הנפט, נדידתו וריכוזו, כדי שתהיינה הערכות אלה יותר מאשר ניחושים. ובכל זאת, שאלת הכמות והתחלקותן של הרזרבות המוחלטות, הנה שאלה חשובה לתעשית הנפט בכללותה. ידיעתנו גדלה, כל ניחוש צריך להיות טוב מקודמו. אינני אומר שאין אנו יודעים דבר, אני פשוט מדגיש, כי אנו יודעים כל כך מעט."

(מתוך המאמר “מה מעט ידוע לנו” – מאת ד. ש. יאון, לשעבר הגיאולוג הראשי של חברת

הנפט האנגלו־איראנית בפרס)⁴².

סירוסן של העובדות והנתונים הסטאטיסטיים אשר הבאנו בפרקים הקודמים, הם רק חלק מהאינפורמציה השוטפת הבלתי נכונה המקובלת ביחס להתפתחות הנפט בעולם. מידת השימוש בסטאטיסטיקה הפסיבדו־מדעית תהיה ברורה יותר, כאשר נדון בהערכות השונות על רזרבות הנפט בעולם, בארצות־הברית ובמזרח־התיכון, שפורסמו על ידי מומחי ומכוני נפט במשך עשרות השנים האחרונות. גיאולוגים ומהנדסי נפט מראים מדי יום ביומו על ידי קדיחת בארות חרבות, כי למרות העובדה שהמכשירים החדישים ביותר, הסיסמוגרף והמגנומטר, שימשו בחיפושי הנפט, אין כל ודאות בדבר מקום הימצאותן של רזרבות הנפט

(ב־39% של קידוחי הנפט נתגלו בארות חרבות באמריקה ב־1951). למרות עובדה זו, גיאולוגי נפט רבים סיפקו מספרים מדוייקים על רזרבות הנפט האפשריות והמוכחות. אין אנו רוצים להכנס לתוך הבעיה התיאורתית, אם אפשר לנחש או לאו מהו המבנה הפנימי של הרכב הקרקע, אלא רוצים לחקור את הסטאטיסטיקה של רזרבות הנפט בעולם, של ארצות הברית והמזרח־התיכון, במשך מספר רב של שנים, כדי להראות את ההטעיה של סטאטיסטיקת הנפט המתייחסת למציאותו של הנפט.

ברצוננו לציין. כי ישנם שני סוגי הערכות. אחד של רזרבות נפט מוכחות, זאת אומרת. של הערכות של רזרבות נפט אחרי שבאמצעות הקידוח הצליחו לגלותן. ומומחי הנפט העריכו מעיינות יחידים, ובמאוחר יותר את כל המעיינות שנתגלו בארץ, באזור ובעולם. הסוג השני הוא הערכות של רזרבות נפט אפשריות. זהו ניחוש של סך־הכל רזרבות הנפט, באמצעות ניתוח השוואתי, המביא בחשבון את תנאי רזרבות הנפט שנתגלו ופוטנציאל הנפט האפשרי בשכבות המשקעים ובצורות המבנה של הסלע בארץ ובעולם.

רזרבות הנפט בעולם ותנודותיהן.

אנו מפרסמים להלן שלוש הערכות של רזרבות נפט גולמי מוכחות. יש במספרים דלהלן כדי להפגין את ההפרשים בהערכות במשך השנים.

רזרבות נפט (מוכחות) בעולם ⁴³ ליום 1 בינואר 1936

ליום 31 בדצמבר 1947⁴⁴ (באלפי חביות)

רזרבות גולמיות בעולם בסוף שנת 1953 – תפוקה גולמית בעולם ב־1953

(נפט גולמי בלבד, אינו כולל נוזלי גאז טבעי. הרזרבות המוערכות על ידי ה“וורלד אויל” (בעזרתן של חברות הנפט וגורמים אחרים. מספרי התפוקה בחלקם נתקבלו מהמשרד האמריקאי למחצבים והנותר ממקורות אחרים או הערכות).

אם ההערכה הכללית של רזרבות הנפט המוכחות בעולם ב־1936 היתה 21.965.000.000 חביות וב־1953 היתה 136.877.482.000 חביות, פירושו של דבר, שההפרש הוא יותר מאשר 115 ביליון חביות (כי יש להוסיף 51 ביליון חביות אשר נצרכו בתקופה שבין 1936 ו־1953) אפשר לראות, כי ההערכות לשנת 1936 של רזרבות נפט שנתגלו היו לגמרי בלתי מדוייקות, היות שלא היה כל קשר בינן לבין הנפט בכוח שהיה מצוי בעולם. הרבה יותר ביליוני חביות נצרכו בתקופה שבין 1936 ו־1953 מאשר נתגלה ב־1936. כל התיאוריות ב־1936, המבוססות על מחסור בנפט בעולם ובארצות־הברית, היו בלתי נכונות. ההערכות לא האירו במאומה על רזרבות הנפט האמיתיות. פרסומי המספרים השנתיים האלה רק בלבלו את דעת הקהל. נראה הדבר כאילו רזרבות הנפט היו מוגבלות והנפט בעולם הולך ואוזל. מספרים אלה עזרו ביצירת אמונה מקובלת בקהל, כי הנפט הנו מצרך נדיר והרזרבות שלו הולכות ופוחתות. המורים נתנו לתלמידיהם תרגילי אלגברה לחישוב השנה בה יכלה הנפט בעולם. מחברו של ספר זה ערך משאל בין ידידיו על אודות רזרבות הנפט, ו־99% מהם היו בטוחים כי הנפט הנו מצרך נדיר. זוהי תוצאה מן ההערכות על המקורות בעולם, אשר הציגו באופן בלתי נכון את העובדות האמיתיות. בהתפתחותה של תעשיית הנפט ראינו את העובדה המפתיעה, כי עם העלייה של צריכת הנפט נתגלו אזורי נפט חדשים. לא היתה כל סיבה לדבר על אזילת המקורות, כי פני השטח טרם נודעו דיים לשם חיפושי נפט. מכוני הנפט הרשמיים ופרסומיהם הוסיפו לפרסם את ההערכות השנתיות האלה גם אחרי שהוכח כי ההערכות אינן

נכונות, וכי ערכן למתן אוריינטציה מפוקפק.

הסוג השני של הערכות (רזרבות נפט אפשריות), אינו פחות היפוטטי. אלה הן בעיקר הערכות על מבנה הסלע שיש לו תקוות לנפט לאורך אלפי מיל בעולם, ומתן מספרים השוואתיים של רזרבות הנפט האפשריות. עד כמה אפשר לבטוח בניחושים כאלה (בעוד שמרבית אנשי המדע בשדה הנפט אינם יכולים להגיד בוודאות אחרי חקירות, היכן מצוי מעיין נפט), זה מעבר לבינתנו.

גיאולוגי הנפט טענו במשך שנים, כי אין לגלות נפט במדבר הערבי, ‏וגיאולוגים מטעם חברות הנפט הידועות ביותר לא היו מעוניינים בו; עכשיו, בזמננו, זהו אחד מאזורי הנפט הפורה ביותר. למרות כל הטעויות הרבות ותיקוני ההערכות, אפשר למצוא מומחי נפט, אשר יעזו למסור הערכות כוללות על רזרבות הנפט האפשריות בעולם. כמה עשרות שנים תעבורנה עד שיצליחו להוכיח אם צדקו או לאו.

יוסף א. פוגיו במאמרו “נפט בעולם”⁴⁵ גורס, כי שטחי הקרקעות בעולם מכילים 490 ביליון חביות של נפט גולמי⁴⁶. ל. ג. ויקס, “אורות על ההתפתחויות ב־1947 בשדות הנפט בחוץ לארץ”⁴⁷, מזכיר 487 ביליון חביות בקירוב.

אבל וולאס א. פראט מחשב 600 ביליון חביות כסך־הכל של המקורות המוחלטים בעולם.

אנו מפרסמים את הלוח מס' 4 בהסתייגות, ואנו בטוחים, כי המספרים הם ניחוש שמן הנמנע להוכיחו, היות שמבני סלע ותנאים גיאולוגיים דומים, לשם אפשרות השוואה ותצפיות, אינם קיימים, תעשיית הנפט העדיפה לצטט את ההערכות על רזרבות הנפט המוכחות ולא הבליטה את המספרים של אוצרות הנפט האפשריים, מאחר שאלה האחרונים נטו למסור תמונה אופטימית מדי על מצב הנפט בעולם. הערכתו של וולאס א. פראט יכולה היתה להראות, כי 600 ביליון חביות תספקנה כדי שתעשיית הנפט תוסיף לפעול כשורה במשך 120 שנים, אם נקח כבסיס את 5 ביליון החביות שהופקו בשנת 1954.

סך־הכל הרזרבות המוחלטות⁴⁸

סך־הכל התפוקה בעבר ובשנת 1947. – שיעור התפוקה, רזרבות מוכחות ומקורות מוחלטים אפשריים פרט לשכבות היבשתיות ליד החוף.

1. מפרץ מקסיקו - קריבי כולל את אזור חוף המפרץ בארצות הברית.טרינידאד, ונצואלה,קולומביה,אמריקה המרכזית, מקסיקו ואיי הודו המערבית. - המזרח התיכון כולל את אירן וערב. - אוקייניהכוללת את איי הודו ההולנדית והבריטית במזרח הרחוק.
2. ביליוני חביות.
3. מיליוני חביות ליום.

נוסף לכך העריך וולאס א. פראט, כי הקרקע מתחת למי־הים בעולם (שטחי הקרקע אשר הוצפו על ידי האוקינוס) צריכה להכיל 1000 ביליון חביות של נפט גולמי⁴⁹. הנפט שמתחת לקרקע הים בעצמו יכול לספק – בהתאם להערכה זו – לאוכלוסית העולם תוצרי נפט למשך 200 שנה.

וולאס א. פראט ניבא לכן לתקופת 320 השנים הבאות שבהן נפט גולמי יימצא. זוהי תקופה מאוד ארוכה בשביל התקופה המודרנית כאשר התפתחויות טכניות יכולות לבוא לעזרת המין האנושי בצורת נפט סינטטי וסוגי דלק טרמו־גרעיניים. תעשיית הנפט, מכל מקום, הדגישה יתר על המידה את הערכות הנפט, אשר היו בהרבה יותר נמוכות ואפשר היה להשתמש בהן כדי להראות כי בארצות־הברית ובכל העולם יאזל הנפט בעוד שני דורות, ואפילו בעוד דור אחד. נראה להלן, באיזו מידה מדינאים ואינטרסנטים של נפט השתמשו בהערכות אלה בצורה בלתי נכונה.

א. הערכות על נפט בארצות־הברית, והשימוש הבלתי נכון בהן.    🔗

הערכות נפט מוכח בעולם מבוססות על אומדן מעיינות נפט שנתגלו בכל ארצות תבל. כמובן, שעמדתה של ארצות־הברית היתה מהמעניינות ביותר, מאחר שהיא עמדה בראש הארצות המפיקות והצורכות בעולם במשך 70 השנים האחרונות. פרט לכך היא הקימה את תעשיית הנפט החזקה ביותר בעולם, זו שלרוב נותנת את הטון בין שאר תעשייני הנפט. תעשיית הנפט האמריקאית והמדינאים השתמשו במספרים אלה על נפט מוכח כדי להראות:

1) כי הנפט של ארצות־הברית הולך ואוזל.

2) כי ביבשת המערבית יש פחות נפט מאשר במזרח־התיכון.

1) הנפט של ארצות־הברית אוזל.

מאז ראשית תעשיית הנפט האמריקאית קמו נביאי החורבן אשר ניבאו, בעזרת המדע ובתמיכתו, כי מעיינות הנפט של ארצות־הברית הנם על סף התיבשותם. בכשרון רב הראה ליאונרד מ. פאנינג, כי ההיסטוריה של תעשיית הנפט האמריקאית היא מלחמת איתנים של שמירה על מחירים גבוהים ושל חבלה בטראסטי הנפט הבריטיים על ידי כיבוש השוק העולמי והתפוקה העולמית⁵⁰. הערכות על מקורות הנפט שימשו ללא ספק לאותן שתי המטרות. והנה מספר מן הנבואות על גורלה הקרוב של אמריקה.

א. ד"ר ואן ה. מאניניג, מנהל משרד המחצבים האמריקאי, אמר ב־1919: “כאשר צריכים לספק את הצרכים של העולם… הנפט של ארצות־הברית יוסיף לתפוש עמדת שלטון פוחתת, היות שבמשך שתים עד חמש השנים הבאות (הודגש על־ידי המחבר) יגיעו שדות הנפט של ארץ זו למקסימום של תפוקתם ומזמן זה ואילך יעמדו לפני ירידה גדולה. מכאן אנו רואים כי שדות הנפט של אמריקה אינם יכולים לספק את הביקוש הביתי לפי השיטות הנוכחיות של ניצול וייצור. ועובדה זו מן הנמנע להכחישה”⁵¹.

במאי 1920 ניבא הסקר הגיאולוגי האמריקאי, כי בדור הבא תיאלץ אמריקה להישען על יבוא נפט מחוץ לארץ ועל דלק סינטטי מפחם ושיל (צורת סלע ביטומני). הסקר העריך, כי 7 מיליון חביות נפט בלבד (הדגשת המחבר) יישארו בארצות־הברית ואלסקה, לעומת 53 ביליון בארצות חוץ⁵².

המפלגה הדימוקראטית באמריקה השתמשה כחלק מהמצע שלה ב־1920 בדברים הבאים: “המפלגה הדימוקראטית מכירה בחשיבות העובדה שאמריקה תרכוש מקורות נוספים של נפט ומינרלים אחרים, ומכריזה כי רכישה כזאת בארץ ובחוץ־לארץ יש לעודד ולטפח.”

מועצת ההגנה הלאומית בארצות־הברית החליטה בין היתר ב־1920: “כי הממשלה תרכוש קרקעות במספר שדות נפט בחוץ־לארץ במיוחד לשימושן של המחלקות הממשלתיות, כדי שיוכלו לעמוד בעתיד בפני מחסור נפט בארץ זו”⁵³.

ב. הסכם סן־רימו (1920) בין בריטניה־הגדולה וצרפת. שחילק את ארצות הנפט של המזרח־התיכון בין שתי בנות־ברית אלה מבלי להביא בחשבון את בת־בריתן למלחמה, את ארצות־הברית, עורר את כעסם של אילי הנפט האמריקאיים, אשר דחפו את מחלקת המדינה להתערב בעניינים. דבר זה נעשה בלחץ מצד ממשלת ארצות־הברית ואחרי משא־ומתן ממושך הוכללו לבסוף חברות הנפט האמריקאיות בחברת הנפט העיראקית (אי. פי. סי.) ב־1923, ונעשו שותפים לאוצרות הנפט של עיראק.

הסטאטיסטיקה עזרה לכך, שצעדיה המדיניים של ממשלת ארצות־הברית יזכו להבנה. ועדה משותפת, שעם חבריה נמנו החברה האמריקאית של גיאולוגי הנפט והחקר הגיאולוגי האמריקאי, העריכה בינואר 1922, כי רזרבות הנפט המוכחות של ארצות־הברית הן בקירוב 9 ביליון חביות, הניתנות לגילוי באמצעות שיטות אשר היו אז בשימוש⁵⁴.

ג. הועדה הפדראלית לשימור הנפט של ארצות־הברית גילתה ב־1926, כי הרזרבות המוכחות של אמריקה הן רק 4,5 ביליון חביות, המספיקות לשש שנות תצרוכת⁵⁵. עד כמה הערכות אלה מטעות, ניתן לראות בעובדות, כי שדות הנפט האמריקאיים הפיקו בקירוב 40 ביליון חביות נפט בתקופה 1953–1926, וכי מלאי נוסף של 29 ביליון חביות נתגלה בסוף 1953.

ד. עתונות הנפט הרשמית וספריהם של מומחי נפט פרסמו מספרים עגומים עד 1933 (הזכיון הראשון בערב־הסעודית הוענק לחברת “סטאנדרד אויל אוף קליפורניה” ב־1933) ומוסיפים לפרסם עובדות סטאטיסטיות על דעיכתם של מקורות הנפט האמריקאיים, על המספר הגדול של בארות חרבות, הצורך בקידוחים עמוקים יותר, האחוז הקטן של שכבות משקעיות, האחוז הקטן של נפט גולמי |שנתגלה לבאר וכיו"ב, עד 1953.

ה. מלחמת העולם השניה יצרה בהלה חדשה בארצות־הברית, והארולד אייקס, האדמיניסטראטור לנפט בזמן המלחמה בארצות־הברית, חיפש דרכים כדי “למנוע את פיחות המקורות” והצעות שונות הועלו אז כדי למנוע מחסור הנפט⁵⁶:

(א) עלייה בתפוקת הנפט בחוץ־לארץ.

(ב) כריית נפט שיל ועיבודו.

(ג) אחסנה במיכלי נפט בקרקע עילית.

(ד) אמברגו על יצוא נפט.

(ה) השתתפות הממשלה בעסקי נפט.

כתוצאה מדיונים אלה שלחה ממשלתו של הנשיא רוזבלט משלחת בראשותם של גיאולוגי הנפט, דה־ גולייר ומאק־נוהטוֹן⁵⁷, לחקור את אפשרויות הנפט של המזרח־התיכון. אין זה כאן מתפקידנו לעקוב אחרי ההתפתחות ההיסטורית של כניסתה המוצלחת של ארצות־הברית לחיפושים אחרי הנפט בארצות רבות, בדרום אמריקה ובמזרח־התיכון, אך אין ספק. כי המשחק בעובדות של הסטאטיסטיקות עזר להעלות את הרגשת הדחיפות והבהלה. נשיאים, שרי־הגנה, משרדי הצי, ועדות הקונגרס ותושבי ארצות־הברית היו נתונים להשפעה של להטוטים אלגבראיים אשר ניבאו את הרע לעתידה של אמריקה. הפחד של אומה במאה ה־20, פן יישארו ללא נפט, אפשר להשוותו אל הפחד של המאה ה־19, פן יישארו ללא פחם או ברזל, או אל הפחד בתקופה הקדומה של הבדויים, פן יחסרו להם שדות־מרעה. הנפט הפך לסמל הכוח הפוליטי, הפיזי והטכני.

בשנת 1954 אנו יודעים. כי בהלות כאלה של 1920 ושל שנים מאוחרות יותר לא היו מוצדקות, אבל הן הבטיחו מחירים גבוהים לתוצרי נפט והצדיקו את חיפושי הנפט על ידי טראסטי הנפט בארצות חוץ. מעיינות הנפט של אמריקה לא יבשו אחרי 6 או 20 שנים, ולא ייבשו כה מהר בשנים שתבואנה, אבל האֵימה שנוצרה עשתה את שלה בקבלה את ברכתה של ממשלת ארצות־הברית לחיפושי נפט בחוץ־לארץ.

רק לאחרונה חלה תמורה בקרב אנשי הנפט האמריקאיים, והם החלו להודות בכך שהמעיטו להעריך את יכולת הנפט בארצות־הברית, ולמעשה חרצה הועדה של מועצת הנפט הלאומית בארצות־הברית את משפטה החיובי בדברים ברורים: “שטחי המשקעים של ארצות־הברית גדולים בערך פי מאה מכל שטחי הגאז שנתגלו עד כה ושתופשים נפח של ½1 מיליון מיל מעוקבים”⁵⁸. זהו טון חדש בדיונים סביב מקורות הנפט בארצות־הברית. האם מחסורי הנפט |של אמריקה הפכו להיות בלתי נחוצים כחלק מן האסטרטגיה המדינית?… חלפו הימים בהם חברת הנפט הערבית־אמריקאית ביססה את קיומה על מחסור נפט בעולם וסגן הנשיא מר דיוס אמר, כי המכון האמריקאי לנפט רשם את נקודת השיא רזרבות הנפט האמריקאיות בהיסטוריה. דהיינו – 33 ביליון חביות⁵⁹. כמו כן, סגן הנשיא של חברת ארמקו מזכיר לקורא, כי קנדה עולה כאזור נפט המבטיח גדולות וכי מניחים, שהאפשרויות בכוח של דרום־אמריקה הן גדולות. “היוצא מכאן, שעל אף רזרבות הנפט הידועות במזרח־התיכון, ברור הוא, כי היבשת המערבית תישאר גורם מכריע ובריא בתעשיית הנפט. ישנה הוכחה, כי במשך שנים ארצות־הברית תוסיף לשלוט בשוק העולמי לנפט”⁶⁰.

שינוי זה בעמדה נראה בצורה הטובה ביותר בפרסומים על סחר הנפט. ניקח לדוגמה את ה“רביו־פורקאסט” של ה“וורלד אויל”⁶¹, עתון אמריקאי המופיע כל שנה ב־15 בפברואר ותמיד הנו מורה־דרך מצויין לעסקי נפט באמריקה. אפשר להרגיש את השינוי המופיע בגישה בין שנת 1952 ו־1954. ההוצאה של 1952 דוברת עדיין בשם תעשיית הנפט האמריקאית השוקעת ובשם החורבן. לוחות רבים מראים את ירידת שיעור פוטנציאל הנפט האמריקאי: לוח אחד מוכיח, כי יותר ויותר בארות חרבות נקדחו בארצות־הברית מאז ⁶²1941, לוח אחר מביא מספרים על כמויות קטנות יותר שנתגלו לוויילדקאט במשך השנים⁶³, ואילו לוח שלישי מתאר באופן גראפי את הצורך בהעמקת הקידוחים משנה לשנה. – מכל אלה אין למצוא זכר בהוצאה של 1954; ההדגשה אינה על פחיתתן של רזרבות הנפט של אמריקה. כל מה שנאמר ונכתב במשך השנים אינו מובא כאן; להיפך, שיאים מוצלחים של קידוחים בשדות הנפט מודגשים⁶⁴. שינוי חד כזה בחיפושי הנפט של אמריקה אינו בא ללא הכוונה ברורה שניתנה לעתוני המסחר (תעשיית הנפט פועלת באופן דומה לממשלה או לצבא). אחרי שטראסטי הנפט נכנסו לארצות המזרח־התיכון (62.9% של מוצרי הנפט במזרח־התיכון ב־1952 היו בבעלותה של אמריקה)⁶⁵, יש להם די אומץ כדי לספר את האמת. בעיקר כאשר נטייות מוטעות עלולות להתגלות ויכולות לסכן את שלטונה העליון של תעשיית הנפט האמריקאית. תפוקת הנפט של המזרח־התיכון מוסיפה לעלות, אבל שדות הנפט של אמריקה עדיין רחוקים מהיות עייפים.

ב. האם מצוי ביבשת המערבית פחות נפט מאשר במזרח־התיכון?    🔗

עם התחלת המירוץ של ארצות־הברית לשדות הנפט של ערב, נעשה נסיון כללי להינבא לירידה של הנפט בכוח ביבשת המערבית. את התמיכה המוסווית והגלויה לשם התחלת חיפושי נפט באזור כה רחוק כמו הים־התיכון אפשר היה להשיג רק אם הוכח כי צרכי הגנה דחופה מחייבים הרפתקה זו (אשר עלולה לגרור את ארצות־הברית לסבך מבחינה פוליטית). לכן היה זה הכרחי לשכנע את האוכלוסיה והממשלות בדחיפותן של המשימות, וצריך היה להדגיש, כי היבשת המערבית לא תוכל לספק את הנפט המבוקש במקרה של מלחמת עולם חדשה. אין בידנו למסור הערכה נכונה של הנפט שניתן לגלותו ביבשת המערבית, אין אנו מאמינים שמישהו מסוגל למסור הערכות כאלה. אבל בכל זאת ברצוננו להראות, בעזרת דוגמה, באיזו מידה תעשיית הנפט האמריקאית מיעטה להעריך את חשיבותן של אפשרויות הנפט ביבשת אמריקה: אנו מתכוונים למקורות הנפט של קנדה. עד שנת 1947 לא הופיעה קנדה באומדני מקורות הנפט בעולם. מומחי הנפט הטוענים, כי ביכולתם למסור הערכות מקיפות לכל העולם, טרם גילו את קנדה ואף לא הכלילוה במפת הנפט בעולם. ליאונארד מ. פאנינג – אחד הסופרים הרציניים ביותר בשטח הנפט – אפילו לא הזכיר את קנדה כאזור ראוי לגילויי נפט, בסוקרו את מקורות הנפט של היבשת המערבית⁶⁶. חברת הנפט “של” הפסיקה את חיפושיה בקנדה ויצאה ממירוץ חיפושי הנפט שם ב־1946, אחרי שהוציאה 11 מיליון דולרים ללא הצלחה. מאידך, החברה האמריקאית “אימפריאל אויל בע”מ" היה לה העוז והביסוס הכספי המספיק להמשיך בנסיונות והיא הצליחה לגלות את באר הנפט בלאדויק בשנת 1947. חברה זו בדרך כלל ידועה כ“חברה הבת של סטאנדארד אויל אוף ניו־ג’רסי” (ביד חברת סטאנדארד אויל 69% מהמניות של “אימפריאל אויל”).

במהרה הוברר, כי במערב קנדה מצויים מקורות נפט עצומים, אבל הטבלות על רזרבות משוערות של נפט גולמי בעולם לא הדגישו במיוחד התפתחות חדשה זו. ההערכות שהובאו, בצורת מספרים של קנדה עד 1951, היו מיליון חביות ופחות, אף כי הנסיונות הראשונים הראו, כי שטח רזרבות הנפט בקנדה הוא כגודלן של 4 המדינות של ארצות־הברית: טקסאס. אוקלהומה. קליפורניה ולואיזיאנה, והוא משתרע עד לאזור הצפוני. סטאטיסטיקת רזרבות הנפט המוכחות בעולם מתפתחת באיטיות ועדיין מראה, כי לקנדה יש מלאי של 2.300.000.000 חביות נפט⁶⁷, אבל מומחים רבים בדעה. כי קנדה הנה ארץ עשירה בנפט באופן יוצא מן הכלל. וולאס א. פראט פירסם מאמר בשם “מקורות הנפט והגאז הטבעי” בספרו של ל. מ. פאנינג “מקורות הנפט שלנו” (1950). בו הוא אומר: “… אזורי המישור של קנדה הוכיחו לבסוף בעזרתן של התגליות הממשיות, כי מצויים בהם שדות נפט גדולים, הקשורים לחולות הזפת של אטאבסקה, שהיא הצטברות הנפט הגדולה ביותר עלי־אדמות. האזורים הפרודוקטיביים נראים כמחולקים על פני כל האזור, מהגבול הדרומי של קנדה ועד לחופי הים הארקטי,. במרחק של יותר מ־1500 מיל”⁶⁸. דבריו של וולאס א. פראט פירושם במלים פשוטות, שאזור הנפט בקנדה אינו קטן משטח זה בארצות־הברית, אשר עד עתה הפיקה יותר מ־60% מתפוקת הנפט בעולם במשך השנים. שדה לאדויק בקירבת אדמונטון־אלברטה, גורס “שרות עתונות הנפט” – “היה ללא ספק הגדול ביותר שנתגלה מעולם ביבשת אמריקה”⁶⁹.

ג’ורג' פרודהאם, המיניסטר הקנדי למחצבים וסקר טכני, אמר כי מערב קנדה “יוכיח בסוף כי הוא אחד האזורים החשובים בתפוקת הנפט בעולם”⁷⁰.

נוסף למקורות הנפט הליקווידיים של קנדה יש להוסיף אזור עצום של אוצרות נפט בכוח המצוי בשטחי חולות זפת של אטאבסקה, ואשר מספר מומחים בדעה, שנפחו מגיע ל־1500 מיל מעוקבים, ואחרים גורסים אף יותר⁷¹. אזור זה של חול זפת “מכיל יותר נפט ממה שידוע לנו שמצוי בכל שדות הנפט המוכחים בעולם”⁷². חולות הזפת או סלעי האספלט אפשר להופכם באמצעות חום לנוזל, שאפשר לזקקו לתוצרי נפט. מועצת החקר של אלברטה היתה הממונה על המבחנים, כדי להבטיח את קדיחת חולות הנפט, והדין וחשבון השנתי שלה לשנת 1952 הצביע על יצירת תהליכי הפרדה המבטיחים רווח⁷³. ידוע, כי 9 חברות נפט קיבלו רשיונות לקידוחי נסיון בשטחים שונים וכך החלה ההתפתחות מבחינה מסחרית של חולות הזפת של אטאבסקה. עם החברות שבידן רשיונות לקידוחי נסיון נמנות: חברת סוקוני ואקום, חברת סאן אויל⁷⁴ וסווידיש שיל אויל קומפ.⁷⁵, שיש להן נסיונות רחבים בתהליכים של הפיכת שיל לנפט.

הדין וחשבון של האומות המאוחדות על הכלכלה בעולם ב־52–1951 מצטט את דברי גיאולוג הנפט הידוע מאכס ו. בול: “… התגברו על כל הבעיות הטכניות של הפקת הנפט מחולות, והדבר היחיד המעכב הפיכת חולות הנפט הוא תנאי השווקים באלברטה ושאר שווקי העולם”.

התפתחויות אחרונות אלה נותנות תקוה, כי בקנדה יתגלה יותר נפט מאשר הרזרבות הידועות באופן רשמי. תעשית הנפט בעולם אינה חושבת לגלות את כל האמת על הנפט הקנדי. ב־1951 פעלו במערב קנדה בלבד 201 מכונות קידוח: בעוד שבטקסאס קדחו 2000 מכשירים⁷⁶.

קנדה היא הוכחה עד “כמה מעט ידוע למומחים” עד אשר הם מגיעים אל הנפט ואיזו מירמה יש בבניין תיאוריות על עליונות בנפט של היבשות השונות. תעשית הנפט של היבשת המערבית היא בעלת עוצמה רבה ופותרת בהצלחה את בעיותיה. יכולים אנו להיות בטוחים, כי תעשיה זו יודעת היטב את מצבה. אבל חשוב, שמדינאי המזרח התיכון כולל ישראל, ידעו את העובדות לאמיתן. גילויין של ארצות נפט חדשות ונרחבות ביבשת אמריקה והימשכותן של תגליות הנפט בארצות־הברית, ונצואלה, קולומביה, מקסיקו וכיו"ב, הרגיעו בהרבה את אמריקה בכל הנוגע למקורות הנפט בעתיד במקרה של מלחמת עולם. הנפט במזרח התיכון הנו השקעה נושאת רווחים חשובה ויש משום חשיבות למעצמות המערב שהנפט לא יפול לידיה של רוסיה הסוביטית. אבל אם נדבר מבחינה אסטרטגית, הרי שארצות הברית ובנות בריתה תוכלנה להסתדר גם בלעדי נפט זה במקרה מלחמה, אם התנאים יחייבו זאת. מבחינה פוליטית נודעת חשיבות רבה לידיעה, כי המערב יוכל להסתדר בעת מלחמה גם בלעדי הנפט הערבי, אם יהיה צורך בכך. תעשית הנפט האמריקאית היא מכל מקום מוכנה ומזומנה; בבעלותה היו 94.1% של תפוקת הנפט הקנדית ב־1952⁷⁷, והיא השקיעה השקעות |גדולות בתעשית הנפט הקנדית; בקירוב 62% מההשקעות בנפט הקנדי הן בידי חברות הנתונות לבקורת אמריקאית⁷⁸.

ג. הרזרבות במזרח התיכון, סימן לשפע נפט בכל העולם.    🔗

ספר זה אינו מכחיש, כי המזרח התיכון הנו אזור הנפט השופע ביותר בעולם. זה אפשר, אבל ברצוננו להעמיד את אוצרות הנפט של המפרץ הפרסי וארצות ערב בפרספקטיבה נכונה על־ידי כך שנדגיש מציאותם של אוצרות הנפט הגדולים בחבלי עולם אחרים. תהיה זו אוילות להכחיש, כי חולות ערב ומשקעים של המזרח התיכון מכילים את אחד המבנים הבולטים ביותר של אזורי הנפט בעולם. אבל תהיה זו הצגה בלתי נכונה של הבעיה, אם לא נראה את מעיינות המזרח התיכון כחלק משפע ריכוזי הנפט בכל העולם. נסיונות שנעשים כל שנה מוכיחים את העובדה, כי אזורי נפט חדשים, כדאיים ובעלי ערך אפשר למצוא ולגלות בקנדה, אוסטרליה ובקרקע שמתחת לפני הים, והם מראים, כי בארות נפט אפשר לגלות באזורים בהם רק לפני מספר שנים לא היתה כל ודאות בדבר הימצאותם של נוזלי ביטומן בהם. תעשית הנפט בעולם, מתוך התעניינותה המסחרית הפרטית, נוטה לפסוח על עובדות אלה, והיא השאירה אותנו במשך שנים באשליה כי ישנו מחסור בנפט. אחרי שהודגש כאן שפע הנפט בעולם, אנו מודים, כי ריכוזי הנפט במזרח התיכון הנם בין העשירים ביותר בעולם. אין כל סיבה להאמין למספרים הרשמיים המתפרסמים על ידי טראסטי הנפט בעולם, מספרים אשר הוכחו להיות כוזבים במקרים רבים בעבר ואין כל הצדקה שיאמינו בערכם. אבל בין שרזרבות הנפט הגולמיות המוכחות של המזרח־התיכון הנן 58% מהסך הכל העולמי או לאו (ראה לוח: רזרבות גולמיות בעולם לסוף 1953, עמ' 32), ביכולתנו לראות נאמנה, כי המזרח התיכון עומד בראש רשימת אזורי הנפט בעולם. המחבר אינו יכול לקבוע את דרגת הגובה. כי הוא אינו רוצה שיוכיחוהו על טעותו אחרי זמן קצר, כפי שקרה למומחים רבים.

רשאים אנו להראות שנית כמה מוטעים כל הנסיונות המסתמכים על מספרים רשמיים. נקח כדוגמא מספרים על ארצות שונות במזרח התיכון אשר נערכו על ידי מומחים בעלי שם, ונראה את התוצאות.

מקורות נפט מוכחים בארצות המזרח התיכון, לפי הערכות של מומחים שונים. (בביליוני חביות)

אם ההערכות משתנות בשיעור של 200% (25,5 ביליון עד 77 ביליון חביות) בתקופת 9 שנים, מה הטעם להעריך את הרזרבות! האם אין הדבר מראה, כי המדע אינו יכול לאמוד את הנפט בכללותו, וכי חוגים מעוניינים דוחפים ליצירת אשליות? הסיכויים לאומדנות נכונות של המעיינות בכווית היו ללא ספק טובים, אילו ניתן היה להעריך את הנפט. התנאים האידיאליים ביותר נמצאים כאן – שטח הזכיון של כווית הוא מאד קטן (3.900.000 אקרים) ולמעשה קיים רק שדה נפט אחד, שטח הנפט של בורגהאן. למרות התנאים הנוחים האלה לאומדנה, סטאטיסטיקאי הנפט שנזכרו לעיל מראים על הבדלים בשיעור 300%. כדי שפני הדברים יהיו עוד יותר גרועים |עלינו להוסיף כי הנסיונות הגיאולוגיים החלו בכווית במרץ 1933, וכי התגלית הראשונה נעשתה ב־14 למאי 1938, פירושו, כי ההערכות שנזכרו לעיל נעשו כעבור יותר מ־10 שנים לחיפושי |הנפט בכווית – ולמרות זאת ישנם הפרשים כה גדולים.

עובדה מוזרה זו אפשר להסבירה רק בחלק מן המדיניות סביב חברת הנפט של כווית במשך השנים. חברת הנפט האנגלו־איראנית שבבעלותה המחצית של חברת הנפט של כווית (יתר 50% של המניות הם בידי החברה האמריקאית “גאלף אויל קומפ.”⁸⁰) לא היתה מעוניינת ביותר בהתפתחותו המלאה של בכווית. ידוע, כי חברת הנפט האנגלו־איראנית היתה יותר מעוניינת הפעיל את השדות האיראניים – כל עוד שאפשר היה הדבר מבחינה פוליטית, – מאשר לנצל את אוצרות הנפט כווית. היא היתה הבעלים היחידים של שדות הנפט האיראניים – וטבעי הוא בהחלט שהעדיפה נפט זה. היא אפילו השיגה הסכם מ“גאלף אויל קומפ.” שלא תשווק חלק כלשהו מתפוקתה בכווית במקומות בהם נפט זה עלול להתחרות במישרין עם תוצרי חברת הנפט האנגלו־איראנית. הגבלות רציניות אלה על פעולות הנפט בכווית היו תוצאת היסוסיה של חברת הנפט האנגלו־איראנית לאפשר פיתוח מלא של אפשרויות הנפט באזור הזה, כל עוד שאיראן היתה המפיק העיקרי. עמדתה של חברת הנפט האנגלו־איראנית השתנתה לחלוטין אחרי סגירת מפעל עבדאן, ואנו יכולנו לראות מיד את העלייה במספרי התפוקה בכווית. עם ההתעניינות החדשה של חברת הנפט האנגלו־איראנית עלתה הסטאטיסטיקה של רזרבות הנפט המוכחות. זהו מבחן העובדות הטוב ביותר לשם הוכחה, כי תופעות החברתיות ולא תנאים טבעיים מוקדמים קובעים את ההערכות השונות של רזרבות הנפט. המחבר בטוח בעובדה. כי המבקרים יטענו שהוא מקטין בהערכת אוצרות הנפט של ערב. ברצוננו לחזור לכן על מה שכבר אמרנו, כי השפע של הנפט במזרח־התיכון אינו מונע את אפשרויות מציאותם של מקורות נפט גדולים בחלקי עולם אחרים. תעשית הנפט התגברה בהצלחה רבה על חששותיה, אבל צריכים אנו לכפות עליה שתודה בעובדה.

תפוקת הנפט הגולמית (באלפי חביות) בארצות המזרח התיכון ⁸¹

שפע הנפט של ערב החל למצוא את מקומו הנכון בשוקי העולם מאז ששדות הנפט של איראן הפסיקו להפיק. עליית תפוקת הנפט במזרח התיכון מ־416.780.000 חביות (1948) ל־887.412.000. חביות (1953) היא הוכחה לאפשרויות הנרחבות לפעילות נפט במזרח התיכון. ארצות המזרח התיכון הפיקו ‏ 12,1% מסך הכל התפוקה בעולם (כולל את איראן) ב־1948 ועלו ל־18,75% מסך הכל התפוקה ב־1953.

ד. דרכים חדשות לתפוקת נפט.    🔗

ניסינו להראות בפרק זה, כי בגוש המערבי ישנן כמויות גדולות של רזרבות נפט. וכי מעולם לא היה גורם מבוסס לחשש כל שהוא ביחס לכמויות של פחמימנים (הידרו קרבונים) ליקווידיים. התקופה האחרונה הביאה להתקדמות מדעית חדשה המגדילה את האפשרויות של תפוקת נפט לא רק על ידי הגילויים הרגילים של נפט בתלים של סלעי היבשת ובשברים של שכבות גיאולוגיות.

כבר הזכרנו בעמודים קודמים את אוצרות הנפט המצויים בקרקע שמתחת למי־הים לאורך חופי האוקינוסים בעולם.

1. הקרקע שמתחת למי־הים.

הקרקעות שמתחת למי־הים בעולם מקיפות אזור של מים תת־קרקעיים בשיעור של 10 מליון מיל מעוקבים ויתכן כי הן מכילות גם מעיינות עצומים של נפט גולמי. הקרקע השקועה של המים העליונים בקרבת החוף הנה בעלת חשיבות לגיאולוגים, מאחר שקרקע זו היא חלק משדות הנפט הקיימים בקליפורניה, במפרץ מקסיקו, בונצואלה, במפרץ הפרסי וסביב איי המזרח הרחוק. הקרקע שמתחת למי־הים של טקסאס, לואיזיאנה, פלורידה, קליפורניה, דרום אמריקה והמפרץ הפרסי נסקרה באופן מקיף לאחרונה, ובארות רבות כבר נקדחו בהצלחה במרכזו של הים. מומחי הנפט בדעה, כי יותר מ־1000 ביליון חביות של נפט גולמי עצורות בקרקע שמתחת למי־הים בעולם⁸². ג'. א. קרוג, מזכיר הפנים בממשלתו של טרומאן, אמר, כי בקרקע שמתחת למי־הים בארצות־הברית ואלסקה יש 100 בליון חביות⁸³. המחבר, המטיל ספק באפשרות הערכת רזרבות הנפט, אינו צריך להוסיף, כי הדברים מתייחסים גם לרזרבות הנפט אשר מתחת לפני הים. מעניין לציין, כמו כן, כי המגזין של חברת “אסו”⁸⁴ מסכים עם העובדה, כי הקרקע שמתחת למי־הים מכילה “יותר מאלפי בליוני חביות נפט” או בקירוב 500 פעמים מהצריכה השנתית השוטפת של העולם (לשנת 1952 ז. א.).

דוברות ופלטפורמות שטות במרכז האוקינוס, צוותות קודחי הנפט בקרקע האוקינוס, יהיו מראה נפרץ בשנים הבאות. מתכננים מכשירי קידוח חדשים המותאמים לחיפושי נפט תת־ימיים ופלטפורמות קידוח מיוחדות כדי שתהיה התאמה אל הדרישות העתידות.

2. חולות ביטומן.

כשדיברנו על קנדה הזכרנו, כי שדות הביטומן הגדולים ביותר בעולם נמצאים בחולות ספוגי אספלט של אטאבאסקה ומערב קנדה. התהליך החדש של הפרדת הנוזל הפחמימני (הידרו־קרבוני) מחולות הזפת יתן תפוקה של בקירוב 500 בליון חביות נפט ביבשת המערבית⁸⁵. 500 ביליון חביות אלה יספקו נפט במשך 160 שנה למערב (בקירוב ¼3 ביליון חביות של נפט גולמי הופקו ביבשת המערבית ב־1953).

ישנו עוד סוג של חול ביטומני, אשר אחרי תהליך של הפרדה מפיק נפט פחמימני (הידרו־קרבוני); אנו מתכוונים כאן לאויל שיילס. אלה הם משקעי סלע המכילים נפט מינרלי מוצק בהרכב הידוע בשם קרוגן. כאשר הופכים אותו לקיטור, נוצר האוייל שיילס על ידי תהליך התכווצות. אוייל שיילס נמצא באזורים רבים של העולם, למשל: קולורדו, יוטה, ויומינג, גרמניה, שוודיה, סקוטלנד, צרפת, אוסטרליה, ברזיל. ‏ “המנורה”, עתון מסחרי בארצות הברית⁸⁶, מביע את הדעה, כי יותר מ־250 בליון חביות נמצאות ללא שימוש באוצרות אמריקאיים נרחבים. הספר “מקורות הנפט שלנו”⁸⁷, מזכיר דין וחשבון של הסקר הגיאולוגי האמריקאי, שפורסם במאי 1947, והמעריך מציאות של 365 בליון חביות נפט שאפשר להפוך

מהשילס הנמצאים ביבשת ארצות הברית (במיוחד קולורדו, יוטה, ויומינג). אם נקח את תפוקת הנפט הגולמי של ארצות־הברית ב־1953 (2.357.481.000 חביות) כקנה מידה, נוכל לחשב את מלאי הנפט מהשֵׁילס ל־155 שנים לגבי ארצות־הברית.

חברת הנפט השוודית “שֵׁיל” טענה ב־1952, כי היא הצליחה לפתור את הבעיה של תפוקה חסכונית של “אויל שיל” בעזרת תהליך ליונגסטרום⁸⁸. היא השיגה את איזון החום הדרוש לעיבוד הנוזל שאפשר לזקקו לתוצרי נפט ויכול להתחרות במחיר עם נפט היבוא. ידוע, כי אוצרותיה של חברת הנפט השוודית “שֵׁיל” הנם. מבחינת הכמות, בין הדלים ביותר, וביכולתנו להיות בטוחים, כי השֵׁילס של ארצות אחרות יתנו תוצאות פיננסיות טובות יותר. המזכיר לעניני פנים בממשלתו של טרומאן, מר ג'. א. קרוג, אמר כבר ב־1949, כי אפשר לייצר משֵׁיל דלק ליקווידי במחירי התחרות⁸⁹. יורשו, מר אוסקאר צ’אפמאן, חזר ואישר גירסה זו, כי אחרי חקירה נרחבת ועבודת פיתוח על־ידי משרד המחצבים האמריקאי החלו לייצרן גאזולין סינטטי מפחם ואויל שיל. המועצה לנפט, המייצגת את תעשיית הנפט האמריקאית, התנגדה לכל ההודעות האלה בחקר, על ההצעות של משרד המחצבים לשם ייצור גאזולין סינטטי מפחם ואויל שיל. מחקר זה מראה, כי כל ההצעות האלה “הנן לחלוטין בלתי חסכוניות בתנאים הנוכחיים” וכי “הצורך בדלק ליקווידי סינטטי בארץ זו שייך לעתיד הרחוק”. הוא מציין, כי כאשר יעלה הצורך לגאזולין סינטטי, שיטות טכניקה חדישות לגמרי, שעתה אינן ידועות, ייתכן שתהיינה ידועות⁹⁰. מבלי להיכנס לפרטים טכניים המתייחסים ליעילותן של הצעות משרד המחצבים, וההתנגדות להצעות אלה מצד המועצה הלאומית לנפט, אנו יכולים להיות בטוחים, כי מיד לכשיעלה הצורך לאויל שיל. שיטת התהליך הנכונה תימצא, אם עדיין לא נתגלתה. אם לדבר מבחינה מעשית, כי־אז הפרדת הביטומן לאויל שיל נכבשת לאט־לאט על־ידי המחקר המדעי ואויל שיל יכול להחשב כמלאי נפט בכוח, שניתן להשתמש בו בכל עת שצרכני תוצרי הנפט נזקקים לו.

ה. נפט סינטטי.    🔗

במשך מלחמת העולם השניה הפיקה גרמניה וכן השתמשה בנפט סינטטי שנוצר בעזרת פחם, ליגניט ופחם זפת. בתקופת השיא של בהלת המחסור בנפט בזמן מלחמת העולם השניה בארצות־הברית, הובאו הרבה תוכניות להקמת מפעלי נפט סינטטיים.

הארולד ל. איקיס, האדמיניסטראטור לנפט בזמן מלחמה, וג’יימס פורסטאל, ‏המזכיר לענייני בטחון, הצדיקו תוכנית כזאת. ב־15 באפריל 1948 חתם הנשיא טרומאן על תוכנית מחקר של נפט סינטטי מטעם משרד המחצבים האמריקאי. מספר תחנות נסיון ומחקר לאויל שילס ופחם הידרוגני נוסדו בארצות־הברית. תעשיית הנפט האמריקאית לחמה מההתחלה באפוטרופסותה של הממשלה על תוכנית הדלק הסינטטי. היא התנגדה להתערבות הממשלה בענינים פיננסיים ובעיות משקיות כמתחרה, וביחוד אחרי שתעשיית הנפט האמריקאית הוכיחה כי יש די מעיינות נפט ומלאי בארצות־הברית.

בכל עת שעלולה לעלות שאלת הדלק הסינטטי, בכל עת שבעית הנפט במזרח־התיכון תועלה על הפרק, היא תציין אזילת מקורות הנפט של אמריקה.

מר ג'. א. קרוג, מזכיר הפנים, אמר, כי דלק ליקווידי ניתן להפיק מפחם במחיר שאינו עולה בהרבה על מחירי הנפט⁹¹. משרד המכרות האמריקאי חיזק השקפה זו אחרי עבודת־מחקר במפעל לנסיון של גאז סינטטי בלואיזיאנה, מיסורי ומפעלי פחם־הידרוגני ברוק־ספרינג־ויומינג, וביוניון קאונטרי, מערב קנטוקי.

תעשייני הנפט לא היו נכונים לקבל את מסקנתו של משרד המחצבים האמריקאי, כי הוכחה היעילות והרווח של דלק ליקווידי סינטטי. הם הוסיפו להתנגד לתוכניותיה המכוונות של הממשלה ולמעשה הם הצליחו לחתור תחת מאמצים אלה בעזרת האדמיניסטראציה של אייזנהאור אשר הנה אסירת תודה לתעשיית הנפט. מזכיר הפנים של הנשיא אייזנהאור, דגלאס מק־קאי, הצהיר בינואר 1954, כי פיתוח תעשיה מסחרית של דלק ליקווידי־סינטטי יימסר לבעלות התעשיה הפרטית ובזאת סיים פרק בתפוקת נפט סינטטי על־ידי ממשלת ארצות־הברית, אחרי שכבר הוצאו 90 מיליון דולר על־ידי האדמיניסטראציה הקודמת באמריקה. מפעל הנסיון של גאזולין סינטטי שליד משרד המחצבים האמריקאי בלואיזיאנה – מיסורי, נסגר באפריל 1953 והוחכר לחברת הכוח הרקולס⁹² למשך 6 שנים עִם האפשרות לקנותו, וארבע תחנות חקר אחרות, העוסקות בייצור גאזולין סינטטי מפחם ושיל, קיימות עדיין בעת כתיבת ספר זה.

יש להעיר כאן, כי למרות חוסר־ההסכמה, אם הפיכת פחם לנפט אפשרית מבחינה כספית בשלב זה של מחקר מדעי או לאו, אין כל אי־הסכמה לגבי העובדה כי לארצות־הברית יש די רזרבות פחם לספק את שוקיה בנפט סינטטי למשך מאות שנים מבלי לפגוע בהיצע הרגיל של פחם.

אין עדיין אפשרות להוכיח. כי נפט סינטטי הפך למשהו אפשרי, אבל כל עוד ישנן בארות נפט בשפע ברחבי העולם, יהיה זה מצרך מתחרה. אין לצפות לכך. שאמריקה תגלה התעניינות בפיתוח הדלק הסינטטי, מאחר שבבעלותה שדות נפט בארצות כה רבות. עלינו לפנות לארצות כמו בריטניה הגדולה ודרום־אפריקה לשם לימוד מעשי נוסף על אודות נפט סינטטי (שתי הארצות פיתחו לאחרונה מפעלי נסיון לייצור נפט סינטטי מפחם). הגיוני הוא להניח, כי רוסיה הסובייטית מתקדמת בכיוון זה, ויתכן גם שלא בידיעת המערב.

 

פרק רביעי: סטאטיסטיקות שוא ותוצאות פעילות מדינית    🔗

“אין באפשרותנו להשאיר בלב שקט את המדיניות למדינאים או את הכלכלה המדינית בידי הפרופסורים במכללות.”

הנרי ג’ורג', בעיות חברתיות

אפילו מדינאים מעמיקים בביקורת עלולים להיכשל, אם העובדות המוגשות להם על־ידי מומחים הנן מטעות או בלתי נכונות. ישנם מספר מדינאים שיש בידם הזמן המספיק כדי לברר לעצמם אם העובדות הן אמיתיות או לאו ואם אפשר לאשר אותן. הנשיא טרומאן וממשלתו האמינו ליועצים אשר טענו כי ברית־המועצות לא תוכל לייצר כוח אטומי, בתנאי שסודות ייצור האטום יישמרו בקפדנות. נראה, כי הדרישות שהציגו מומחים אלה שלחמו לסודיות מדע האטום, התקבלו, למרות העובדה שאנשי מדע רבים הזהירו, כי התקדמות המדע מן הנמנע לסגור בעדה. כעבור חמש או שש שנים הוכחה טעותם של המומחים שדרשו סודיות, ומהלך המחשבה האחר הוצדק. ביכולתנו עכשיו לראות את אפסותו של כל מנגנון הסודיות הקשוח. בינתיים, יבשת אמריקה הפכה לגדושה בבהלות מדיניות, דבר שלא מנע את רוסיה מהרחיב את התקדמותה המדעית בשדה החקר האטומי.

בשטח הנפט שררו פחדים דומים, והם יוצרים אשליות פוליטיות שאינן מתאשרות על־ידי העובדות. מדינאים שלא קיבלו אינפורמציה מלאה על אודות בעיות הקשורות בנפט, עיצבו את דעותיהם בהשפעת סטאטיסטיקות מסופקות. 50 שנה עברו עד אשר הוכיחו כי האזעקה על מחסור נפט המאיים על העולם ואזילת מקורות הנפט ביבשת המערבית בטעות יסודה. תיאוריה זו טופחה על־ידי חוגים מעוניינים, או מצאה לה ביסוס על־ידי שיפוט לא נכון. אף על פי שתמיד היו די מומחים שסתרו את טענות המשבר. ניקח כדוגמה שני אנשים הקשורים בחיים המדיניים באמריקה בדור האחרון, ונראה כיצד הם, שהיו מעוניינים בבעיות הנפט של ארצם, הושפעו על־ידי האינפורמציה הבלתי נכונה וכיצד הם פירשו את אמונות־השוא שלהם לשם פעילות מדינית.

א. הארולד ל. איקיס    🔗

אדמיניסטראטור הנפט בתקופת מלחמת העולם השניה, הארולד ל. איקיס, היה פעיל ביצירת מדיניות נפט. הוא נוכח לדעת את עושרה וכוחה של תעשיית הנפט והרגיש את ההתנגדות לתוכניותיו כהתנגדות להתערבות הממשלה במדיניות הנפט. למרות חריפות מחשבתו, הוא קיבל את טענותיהם של תעשייני הנפט והאמין בסכנת הדעיכה של תעשיית הנפט בעולם בכלל ושל התעשיה האמריקאית בפרט.

איקיס השאיר לנו ספר “הנפט הלוחם”⁹³, אשר בו הוא מתאר את מלחמתו להגדלת כמויות הנפט למטרת סיכת מכונות המלחמה נגד הנאצים. מאמציו האין־סופיים לזכות במלחמה דורשים הערצה, אבל המפליאות ביותר הן השקפותיו, אשר סיגל לעצמו בעיקר כתוצאה מכך, שנשמע ליועציו. הוא ביקר קשות את אותן חברות הנפט האמריקאיות אשר פרסמו בהתרברבות, כי “רק על־ידי פתיחתם של הצינורות נוכל תוך לילה להוסיף 30% לתפוקתנו”⁹⁴; והוא עמד בצד אלה אשר ראו את העתיד בשחור, כאשר חישבו את מקורות הנפט בארצות־הברית. הוא טען: “האמת היא, כי מאז 1939 לא נתגלה הנפט במידה די מהירה, כדי למלא את מקומו של הנפט שהפקנו וצרכנו באותו זמן, וגם לאזן את הרזרבות.” ב־1 בינואר 1943 העמידו הערכות שמרניות את רזרבות הנפט הגולמי של האומה ברמה של 20 ביליון חביות⁹⁵. אבל כיום, ב־1954, ידיעותינו יותר מושלמות. אנו ראינו, כי איקיס והמומחים שלו שגו וכי רדף אותו פחד ללא סיבה. אמנם לא “רק על־ידי פתיחתם של הצינורות” עלתה למעשה התפוקה בארצות־הברית מאז 1943 ועד 1953 ב־73%, וגילויי נפט מילאו מקום הכמויות שהופקו ונצרכו כה מהר, עד כי הרזרבות באמריקה גדלו מ־20 ביליון חביות (1943) ל־29 ביליון חביות (1954). אי השקט המורגש בספרו של איקיס היה חסר יסוד, הערכתו את רזרבות הנפט המוכחות בעולם (בקירוב 55 ביליון חביות⁹⁶) שייכת להיסטורית העבר. למעשה הכפילו את הכמות מזה זמן רב (137 ביליון חביות ב־1953⁹⁷). גם חשש אחר של איקיס לא הוכח. הוא כתב: “כפי שראיתי, אין אנו יכולים לקוות שנסדיר את שיעור תפוקת הנפט של 1943, מבלי לפגוע ביכולת הפרודוקטיבית של שדות הנפט הקיימים. אין אפשרות לחזור על עובדה זו לעתים קרובות מדי”⁹⁸. זהו חישוב מאוד בלתי נכון, אם נראה אותו לפי המושגים של 1954; בעוד שתעשיית הנפט סיפקה 2.611.000.000 חביות ב־1953, הרזרבות הרשמיות עדיין מראות על 29 ביליון חביות. לעומת זאת. התפוקה היתה 1.505.613.000 חביות ב־1943, ואילו הרזרבות המוכחות היו 20 ביליון חביות.

איקיס, כאדמיניסטראטור לנפט בעת מלחמת העולם השניה בממשלתו של רוזבלט, רצה במדיניות נפט שתאפשר סיום מוצלח של המלחמה, ושתבטיח את ביקוש הנפט של ארצות־הברית. הוא רצה במדיניות נפט כללית בשביל הארץ והתלונן לפני הקונגרס ה־80 המיוחד של תת־המועצה לענייני נפט⁹⁹ ב־1948, כי “מעולם לא היתה לנו מדיניות לאומית של נפט”¹⁰⁰. היה זה מתפקידו לנסות לשנות, וכדי לעשות זאת, הוא השתדל להבטיח את השתתפותה של ממשלת ארצות־הברית בחיפושי נפט בארצות חוץ. הוא היה מרחיק לכת, אילו טראסטי הנפט היו נותנים לו חופש פעולה.

על סמך הנתונים הסטאטיסטיים הבלתי נכונים שלו עודד את הממשלה האמריקאית לחפש נפט במזרח־התיכון. מוזר מאוד הוא, כאשר איקיס מזהיר את קוראיו: “המנגנון לעניני נפט בעת המלחמה יש לו האפשרות להשיג את כל האינפורמציה הקשורה בהפקת נפט, חלוקתו וצריכתו – בעבר, בהווה ואפילו בעתיד. אם צרכני הנפט יודרכו על־ידי האינפורמציה והעצה הנובעת ממשרד זה, יקל להם, וכך גם תקל עבודתנו”¹⁰¹. כדאי לציין, כי כל העובדות אשר איקיס ביסס עליהן את תוכניות העתיד של תעשיית הנפט, הוכחו כמוטעות עתה.

אם לדבר מבחינה היסטורית, כי אז אזעקתו של מר איקיס על אזילת הנפט ביבשת המערבית, הנה אחת מהתופעות האופייניות ביותר של בהלות המחסור בנפט. ליאונרד מ. פאנינג, אשר כתב את “תולדות הבהלה של מחסור הנפט”¹⁰², כלל פרק מיוחד של בהלה הנקרא “בהלת פטרוליום רזרבס קורפוריישן בתקופת איקיס 1943־44”.

בנובמבר 1943 היה ברצונו של איקיס שהחברה הפדראלית, פטרוליום רזרבס קורפוריישן¹⁰³ תעביר צינור משדות הנפט האמריקאיים בערב־הסעודית לחוף הים־התיכון. הוא פירסם מאמר ב“מאגזין האמריקאי” (ינואר 1944) בשם “הנפט שלנו כלה”. כאשר חמישים ממיכליותיה של אמריקה נמסרו לבריטניה במסגרת החכר והשאל ב־1941–1942, הורגש מחסור בנפט בחוף המזרחי, בעקב קשיי תובלה. מחסור זה הוא שהעלה את פחדו של איקיס ודרישתו שהפטרוליום רזרבס קורפוריישן תיכנס לעסקי הנפט במזרח־התיכון לטובתה של ממשלת ארצות־הברית, תממן העברת צינור במזרח־התיכון ותקנה ביליוני חביות של רזרבות נפט בשביל הצי והצבא האמריקאיים. רק התנגדותן של חברות הנפט האמריקאיות הפועלות בשדות ערב מנעו את הממשלה מהיכנס לעיסקות נפט. תעשיית הנפט האמריקאית אשר יצרה את תעמולת הבהלה, ראתה, כי איקיס מושפע ממנה יתר על המידה והיא שינתה את טון התעמולה. הועדה הלאומית למדיניות נפט של מועצת תעשיית הנפט חיסלה את תכניתו של איקיס על־ידי כך שטענה, שהיא מגנה את בהלת המחסור הנוכחי בנפט ותבעה, “כי כל פעולה מוחלטת לא תיעשה על־ידי כל אגף ממשלתי שהוא ולא תבטיח התערבות ממשלתית בארצות חוץ בעתיד לבוא, ללא אישורו של הקונגרס”. במאוחר יותר הודה מזכיר הצי של ממשלת רוזבלט, כי האדמיניסטראציה חשבה לרכוש את זכויותיהן של חברות הנפט האמריקאיות בערב־הסעודית.

הרברט פאייס, היועץ לכלכלה בינלאומית ליד מחלקת המדינה באותו הזמן, תיאר באופן חי את הרקע למשא ומתן בין איקיס ובין חברות הנפט האמריקאיות שהיו עסוקות בפיתוח הנפט במזרח־התיכון. ספרו “3 אפיזודות בינלאומיות כפי שהן נראות על ידי יועץ כלכלי”¹⁰⁴ צריך שייקרא על־ידי כל אלה הרוצים להבין את האווירה הכללית שנוצרה על־ידי החוגים המעוניינים בבהלת מחסור הנפט. בספר זה ביכולתנו לגלות את המקור לאינפורמציה הבלתי נכונה של איקיס וכן ביכולתנו להבין כיצד הגיע אל פרסומי האינפורמציה הבלתי נכונים. הוא שוכנע על־ידי הסטאטיסטיקאים אשר הראו לו, כי ממשלת ארצות־הברית צריכה היתה להיכנס לעסקי נפט כדי להציל את המצב. חברות הנפט השיגו בתעמולה על מחסור הנפט יותר מן המשוער. איקיס אפילו הציע שממשלת ארצות־הברית תקנה את כל המניות של חברות הנפט האמריקאיות, כדי לבסס את חיפושי הנפט במזרח־התיכון על בסיס פוליטי בטוח יותר. היות שהוא נתקל בהתנגדותם של טראסטי הנפט, הוא שינה את תוכניתו והחליט לקנות חלק גדול ממניותיהן של חברות הנפט במזרח־התיכון בשביל הממשלה. מאחר שגם לתוכנית זו התנגדו תעשייני הנפט, הוא חשב על בניית צינור מהמפרץ הפרסי לחוף המזרחי של הים־התיכון בעזרת כספי הממשלה. הוא תבע בתוקף, כי האדמיניסטראציה תיכנס לחיפושי הנפט במזרח־התיכון בכל דרך שהיא; מאמציו הסתיימו באכזבה עקב התנגדותן של חברות הנפט. הן למעשה הופתעו, כי לפחות פעם אחת נתקבלה התעמולה שלהן כמות שהיא. הן דיברו על אודות “רזרבות מקומיות פוחתות”, על אודות הסכנה שארצות־הברית “תוכרחנה חזור לאופניים ולמרכבה”¹⁰⁵, בגלל התיבשות הנפט. בהלה זו נוצלה על־ידי החברות הקשורות עם “ארמקו” וחיפושי הנפט בערב, אשר החלו ב־1933, והמסע בארצות ערב הוסבר בעיקר על יסוד המחסור בנפט. חברת “ארמקו” פרסמה ב־1951 ספר, שנושא את השם הטיפוסי, “הנפט הערבי ומחסור הנפט בעולם”. אין פלא, שתושבי ארצות־הברית האמינו בחישובים הסטאטיסטיים שהוגשו להם והיו שמחים לראות את תעשיית הנפט שקמה במדבריות ערב.

תוכניותיו של איקיס בוטלו, אבל בהלת הנפט עשתה את שלה בעשותה את האזרח האמריקאי ער לבעיות המזרח־התיכון ובהדגישה את חשיבותו בשביל אמריקה. מאבקו עם תעשייני הנפט, שהיו מעוניינים בלבד בעזרה ממשלתית שקטה בצד היזמה הפרטית האמריקאית בארצות חוץ, הסתיימה בבנייתו של ה“טאפּליין” לחוף המזרח־התיכון על־ידי חברות פרטיות, ומדינאים ופקידים אמריקאיים רק שמרו על האינטרסים של ארצות־הברית במזרח־התיכון. סטאטיסטיקת הנפט בעולם בשנה האחרונה הראתה כי הסיסמה “הנפט הערבי ומחסור הנפט בעולם” אין לה ביסוס. אך בינתיים העולם שכח את טענותיהם של תעשייני הנפט. ועתה משהתבססו בחולות ערב הם יישארו שם למשך זמן רב.

אנו מצטערים על כי נאלצנו לגלות את טעותו של הארולד איקיס, המתייחסת למדיניות הנפט עוד קודם שהתפרסמו כל כרכי יומנו הסודי של הארולד ל. איקיס. הכרך הראשון בלבד מכיל את “אלף הימים הראשונים 1933־36”¹⁰⁶, ואין לו כל קשר עם בעית חיפושי הנפט במזרח־התיכון. ביכולתנו רק להביע את תמהוננו, כי איקיס שהיה פעיל בייצוב מחירי הנפט כדי למנוע הצפתה של אמריקה בנפט אחרי המשבר הכלכלי של 1932־33, יכול היה לשכוח עובדות כל כך פשוטות בשנים מאוחרות יותר. “היומן הסודי” מתאר תקופת הצפה בנפט, כאשר המחירים ירדו לרמתם הנמוכה ביותר, שסיכנה את תעשיית הנפט. בזמנו דרשה התעשיה מהממשלה התערבות לשם קביעת מחירים, מניעת ייצור עודף, וחקיקת חוקי שימור¹⁰⁷. מעניין לציין, כי ב־1934, ואלטר ש. טיגל, נשיא חברת סטאנדארד אויל אוף ניו־ג’רסי, ביקש פיקוח ממשלתי ישיר על תעשיית הנפט האמריקאית והציע להפוך את שדה הנפט בטקסאס למעיין נפט ממשלתי¹⁰⁸.

כרכים נוספים של יומנו של איקיס יסבירו בודאי כיצד קרה, שלא הצליח לראות את סימני תפוקת־היתר של הנפט. ביכולתנו יהיה למצוא רשימות של תעמולת בהלת הנפט אשר הוא האמין בהן בתמימות. ללא ספק יוודע הדבר, כי הוא הוטעה במדיניות הנפט שלו.

ב. ג’יימס פורסטאל.    🔗

ג’יימס פורסטאל, מזכיר הבטחון בממשלתו של טרומאן, היה אדם אשר מלחמתו הפנימית ופחדיו דחפו אותו להתאבד. הרבה נודע לנו על אודותיו מחבריו ומיומנו שהתפרסם, כדי שנכיר בכך שרבים מהרעיונות המדיניים שלו היו חלק מן הפחד. ה“יומן של פורסטאל” (נתפרסם באוקטובר 1951). מגלה מספר מחששותיו. אחד הפחדים המתייחס לתנאי הנפט בארצות־הברית, ולחלום הבלהות שלו, כי באמריקה יאזל הנפט. זהו המניע העיקרי למלחמתו של פורסטאל נגד הקמת מדינת ישראל. הוא היה משוכנע מתלותה של אמריקה בנפט הערבי והיה בדעה. כי יחסים טובים בין ארצות־הברית וארצות ערב הנם יותר חשובים מהשאלה הציונית. הוא אירגן התנגדות לעמדתו הפרו־ציונית של טרומאן וניסה לחתור תחת מדיניותו בעד ישראל. ביומנו מתאר פורסטאל את נסיונותיו להכשיל את מלחמת העצמאות של ישראל. רק עמדתו האיתנה של טרומאן מנעה את ארצות־הברית מהשאיר את ישראל לנפשה מבחינה מדינית.

יומנו של פורסטאל מסביר, מדוע הוא היה נרדף על־ידי מלחמת היהודים לעצמאותם ומפני מה, לדעתו, לא צריכה היתה ארצות־הברית להסתבך בה. בהזדמנות אחת הוא כותב ביומנו: “הבעתי זאת כדעתי, כי כל עוד לא תהיה אפשרות גישה אל הנפט במזרח־התיכון, חברות המכוניות האמריקאיות תצטרכנה לייצר מכוניות בעלות ארבעה צילינדרים בעוד חמש שנים”¹⁰⁹. עורך היומנים מוסר על אודות פגישות הממשלה בשבוע השני של ינואר 1948: “פורסטאל טען, כי אם לא תושג גישה למעיינות המזרח־התיכון, לא תצליח תוכנית מרשאל וכן לא נוכל כעבור 10 שנים להילחם ולייצב את הקצב של המשק שלנו בזמן שלום בלעדי הנפט המזרח־תיכוני (כאן הוא מכפיל את ההערכה) למכוניות בעלות ארבעה צילינדרים”¹¹⁰.

הערות אלה מראות, כי נאומיו של פורסטאל בפומבי היו זהים עם השקפותיו הפרטיות. ה“נשיונאל פטרוליום ניוס” (21 בינואר 1948) ציטט את דבריו בבית הלבן לפני תת־הועדה לשירותי הצבא, כי מנהיגי הצבא עוקבים אחרי מצב הנפט של ארצות־הברית ‏בהתעניינות רבה. ובאמת המראה החיצוני היה כה קודר, עד כי המומחים טענו בפניו שהמכונית בעלת ארבעת הצילינדרים יתכן כי תחזור.

כתוצאה מרגש הדחיפות של פורסטאל להתגבר על סכנת הצטמצמות מלאי הנפט, עלו נסיונותיו לקיים יחסים טובים עם העולם הערבי. באותו הזמן הוא דרש תוכנית מחקר של דלק ליקווידי־סינטטי ממשרד המחצבים האמריקאי, היות שלא היתה ודאות כי תהיה גישה לנפט הזר במקרה של מלחמה¹¹¹. טראסטי הנפט הגדולים לא היו מעוניינים ביותר בתוכנית הנפט הסינטטי; הם ידעו, כי אפשר להפיק די נפט גולמי ללא מפעלי נפט סינטטי, והם חששו מכל צורה שהיא של אפוטרופסות והתערבות ממשלתית. פורסטאל הכיר רק במאוחר יותר, כי הוא הגזים בסכנת המחסור של נפט בארצות־הברית. העורך של “יומני פורסטאל” כתב על המאורעות של פברואר 1949 במזרח־התיכון בצורה הבאה: "המספרים אשר הוא (פורסטאל) ציין, מראים עכשיו, כי יכולנו על־ידי שימוש בקיצוב חמור בארצות־הברית להילחם במשך תקופה ארוכה מבלי שנזדקק למזרח־התיכון. הוא הורה את ג’והן קייני, תת־מזכיר הצי, להודיע זאת למזכיר סואייר¹¹². פירושה של הערה זו, כי פורסטאל הכיר בטעותו. הבנתו את שאלת הנפט באה באיחור לבעיה הישראלית, והנזק כבר נגרם על־ידי כך שהמדיניות האמריקאית חושלה בתקופה האסטרטגית של מלחמת העצמאות.

הלך מחשבתו של פורסטאל היה הלך מחשבה של איש צבא והערכתו את ארצות ערב היתה מושפעת מאוד מדעתו כי במלחמה הבאה הנצחון יושג רק בעזרת הנפט המזרח־תיכוני. אפשר לסכם את מושגיו המוטעים כדלקמן:

1. הוא לא הכיר בכך כי תעשיית הנפט האמריקאית היתה עדיין במלוא עוצמתה.

2. הוא לא ראה את מקורות הנפט בכוח ביבשת המערבית, אשר ביכולתם היה למלא את התפקיד שרצה להטיל על שדות הנפט במזרח־התיכון בזמן מלחמה.

3. הוא לא הביא בחשבון את אפשרות ההיפגעות מבחינה אסטראטגית של הנפט במזרח־התיכון. (מושגים אלה הנם מקובלים עדיין בקרב המדינאים האמריקאיים והם נוטים ליחסי אהדה עם שליטי ערב, הואיל והם מייחסים חשיבות־יתר למעיינות הנפט במזרח־התיכון. המזרח־התיכון ייהפך למשהו בדומה לאזור הרוּר, אשר פצצה רוסית עלולה לשתק את פעולתו, היות והוא בתחום השגתה של להקת מפציצים רוסיים).

ג. האיראנים אף הם הלכו שולל.    🔗

אנשים כמו ג’יימס פורסטאל יצרו את המיתוס על עולם התלוי באוצרות הנפט הערביים. עדיין אין בידנו התזכירים הסודיים אשר המומחים כתבו בשביל ממשלתו של ד“ר מוסאדק באיראן, אבל אין ספק כי הם הראו את מצבה המיוחד של איראן מבחינת הנפט. ד'”ר מוסאדק היה בטוח, כי בידי איראן קלף חשוב ביותר לאור הצמאון לנפט. שתי ציטאטות תספקנה כדי להראות מה היו דעותיהם של החוגים הממשלתיים באיראן. במאמר החתום על־ידי “פקיד ממשלת איראן” שפורסם ב“אויל פורום” במרץ 1952, בויכוח גלוי עם נציג חברת הנפט האנגלו־איראנית, נאמר: “במבט לזמן ארוך של יותר מ־20 שנה, נראה, כי איזונן של הרזרבות העולמיות הוא מאוד בלתי ודאי, וביליוני הטון של איראן עלולים להיות בעלי הכרעה”¹¹³. במקום אחר במאמרו, הוא אומר בגלוי: “האסטראטגיה של גורמים כלכליים בעולם הרחב תלויה בנפט האיראני. תפוקת הנפט היומית של עבדאן בשיעור 550.000 חביות אין אפשרות למלא את מקומה, למרות ההרחבה וההגדלה של יכולת הזיקוק בכל רחבי העולם”¹¹⁴.

בשורות אלה ביכולתנו לקרוא את הטראגדיה של איראן, אשר מדינאיה היו בטוחים בכוחם ואשר לא יכלו לעמוד נוכח המציאות, שצרכני העולם כבר לא נזקקו לנפט האיראני. אין פלא שד“ר מוסאדק האמין ב”עובדות" המוסכמות, כאשר אדם כמו הארולד איקיס קיבל אותן כראויות לאימון. בשביל האיראנים המיוחד שבאוצרות הנפט במזרח־התיכון הפך להיות הבסיס למלחמתם לעצמאות; היה עליהם ללמוד על ידי נסיון מר, כי לא התחשבו בכל העובדות.

 

פרק חמישי: המשיכה הכספית של הנפט במזרח־התיכון    🔗

“נזדמנה לידי בקורת שאינה נכונה, היות שהיא מבוססת על מספרי מאזן שנתפרסם, וכל עסק גדול המנוהל כהלכה אינו מגלה את הרווחים הנקיים הממשיים של החברה.”

סיר אלפרד מונד (אחר־כך הלורד הראשון מלצ’ט) על אי. סי. אי. ב־16 בדצמבר 1926.

יש שיתעורר ספק אם יבשת אמריקה באמת זקוקה לנפט הערבי, או ששדות הנפט הערביים ימלאו תפקיד השוב במקרה של מלחמה בעתיד. אבל אין ספק. ששדות הנפט הנם מקור לרווחים גבוהים בימי שלום. למזרח־התיכון ישנו כוח משיכה רב להון הזר בעקב שיעור הרווחים הגבוה.

א. כוח עבודה זול במזרח־התיכון.    🔗

כוח עבודה בלתי מאורגן והמקבל שכר נמוך עומד הכן לשרות החברות הזרות. חברות הנפט יכולות בנקל לקבוע תנאי־עבודה יותר טובים מאלה הקיימים בתעשיות המקומיות במזרח־התיכון, היות שהשכר שהן משלמות בארצות אלה נמוך לאין־ערוך מן השכר שהיה עליהם לשלם בארצות המערב. השכר הממוצע לשעה של פועל בתעשיית הנפט בארצות־הברית היה 1,778 דולר ב־1949¹¹⁵, כשהוא הועסק בהפקת נפט גולמי וגאז טבעי.

הואיל ואין בידנו מספרים רשמיים מלאים על דרגת השכר בתעשיות הנפט במזרח־התיכון. נסתמך בראש וראשונה על ספרם של פ. מיקסל והוליס ב. צ’אנרי “הנפט הערבי” (נדפס ב־1950)¹¹⁶. בספר נשמעת הטענה כי ב־1949, "השכר היסודי ששילמה חברת ארמקו היה 90 סנט ליום, אבל פעמים אחדות הרוויחו

משכר זה עובדים מקצועיים ומומחים" (עמ' 63). אין אנו יודעים אם ההערה “פעמים אחדות הרוויחו משכר זה” אפשר להבינה כמו שהיא, אבל ללא ספק התשלום המינימלי היומי בשיעור 90 סנט נותן רמז על תנאי העבודה בתעשיית הנפט של ערב־הסעודית. ‏ השכר היסודי היה אף נמוך מהשיעור המינימלי בשדות הנפט של איראן ב־1949, בהם היה השכר 40 ריאל ליום (בקירוב 1,25 דולר)¹¹⁷.

לוח השכר בחברת הנפט האנגלו־איראנית (1949) ¹¹⁸

השכר לפי דרגות שכר מינימליות ומעל להן ביום 31 בדצמבר 1949

בשדות הנפט של עבדאן

המספרים פורסמו על ידי חברת הנפט האנגלו־איראנית והנם המספרים היחידים המצויים בנדון.

אם נעיין מקרוב יותר בעובדות, נראה, כי פועל בינוני בתעשיית הנפט במזרח־התיכון מקבל שכר נמוך בהרבה מזה של פועל בתעשיית הנפט בארצות־הברית; הפרש זה יוצר תנאי מוקדם, שהנו בעל חשיבות בצבירת הרווחים של החברות הפועלות במזרח־התיכון. מתוך סיבות ברורות אין כל מורה דרך סטאטיסטי של תעשיית הנפט במזרח־התיכון אשר ישווה אל “העובדות והמספרים של הנפט” האמריקאי. עלינו לחפש תמיד אחרי מספרים באותם הספרים המצויים, המזדמנים לידינו והמתארים את מבנה השכר של המועסקים במזרח־התיכון. אף כי המספרים אינם מדוייקים תמיד, ביכולתם בכל זאת להראות מגמה. פועל נפט בינוני (מקצועי או שאינו מקצועי) שמקבל שכר־עבודה בארצות־הברית, קיבל ב־1948 תשלום שבועי בשיעור 72,06 דולר¹¹⁹, ז"א, ששכרו השנתי היה 3.747,12 דולר.

הידיעה על השכר המינימלי כפי שהובא בספר “הנפט בערב”, אשר הזכרנו לעיל, אושרה על־ידי שירות עיתונות הנפט¹²⁰ במאמר “שינוי פני ערב”, המטפל בדין־וחשבון השנתי 1952 של חברת ארמקו אשר הוגש לממשלת ערב־הסעודית. הדין־וחשבון מפרט את שכרו של פועל בערב־הסעודית כדלקמן:

1.50 ריאלים סעודיים ליום ב־1945

–.5 ריאלים סעודיים ליום ב־1950

–.4 ריאלים סעודיים ליום בראשית 1952

–.5 ריאלים סעודיים ליום ב־1952.

שער החליפין של הריאל הסעודי היה 24 סנט לריאל ב־1950 ו־30 סנט לריאל ב־1952. חברת ארמקו שילמה 1,50 דולר ליום לפועל נפט ערבי ב־1950, אם דירוגו היה לפי דרגת שכר מינימלית.

אין אנו בטוחים אם השכר לפי הכלל האומר “פעמים אחדות משכר זה”, באמת ניתן לפועלים רבים בערב־הסעודית. בעיתונות אנו קוראים, כי 50% מהפועלים הערביים השתתפו בקורסים ואימונים כדי להכשירם לתפקידים שדרגת שכרם גבוהה יותר. אין לנו כל גישה אל המספרים הרשמיים לפי דרגות השכר השונות במפעלי ארמקו, לכן עלינו להסתמך שנית על ספרם של פ. מיקסל והוליס ב. צ’אנרי (שנדפס ב־1949), הגורס כי חברת ארמקו העסיקה 15.000 פועלים מבני המקום ב־1949, וסך־הכל השכר שהיא שילמה בסעודיה היה 500.000 דולר לחודש (עמ' 63 באותו הספר). פירושו של דבר, שעובד מקומי בינוני המועסק על ידי ארמקו בערב־הסעודית קיבל בקירוב 400 דולר לשנה ב־1949. ואם עבד 300 יום בשנה, הוא השתכר בקירוב 1,30 דולר ליום ב־1949.

סכום זה של 1,30 דולר ליום עבודה של פועל בינוני בסעודיה בכל הדרגות אינו נבדל בהרבה מהשכר היומי של 90 סנט שניתן לפועל סעודי, אשר אושרה לו דרגת השכר המינימלית של 1949 בלבד. מכל מקום, אין להשוות שכר יומי זה לשכר הממוצע לשעה בתעשיית הנפט בארצות־הברית, אשר היה, כפי שכבר נזכר לעיל, 1,874 דולר ב־1949 לפועלים שאינם מקבלים משכורת¹²¹. סכסוכי עבודה בשדות־הנפט של ערב־הסעודית בספטמבר 1953, שהושלך עליהם הס על־ידי העיתונות בעולם, הראו שתנאי העבודה בתעשיה זו הגיעו לנקודת משבר. השביתה והסכסוכים שכנעו את מנהלי ארמקו לאשר הגדלת השכר בגבולות שבין 12% למקבלי הכנסות גבוהות ועד 20% למקבלי 10 ריאל ופחות ליום.

קשה להגיד, כי התעשיינים האמריקאיים הנם נדיבים ביחס לפועלים הילידים ואין כל סיבה שהפועלים יקבלו את גישתו של המשקיע הזר אשר התאים את עצמו לתנאי העבודה הפרימיטיביים וליחס הבלתי אנושי שהנו כה מצוי בארצות כאלה. הלקח אשר למדה חברת הנפט האנגלו־איראנית¹²² באיראן צריך לשמש כאות לכל החברות הפועלות בארצות חוץ, ובעיקר לחברת ארמקו. חברת הנפט האנגלו־איראנית פרסמה מספרים על תנאי השכר במפעלים באיראן; הם הופיעו במאמר “החברה האנגלו־איראנית משיבה לאיראן על־ידי עובדות”¹²³. נאמר שם, כי השכר הממוצע של פועל בעבדאן היה 470 ריאלים לשבוע ב־1948. פירושו 780,00 דולר לשנה. היא הודתה, כי את השכר המינימלי של 280 ריאל לשבוע קיבל פחות מאחוז אחד של כוח העבודה בחברה והוא בקירוב 468 דולר לשנה¹²⁴. פועל בינוני (חבר הפועלים ומקבלי המשכורת) בחברת הנפט האנגלו־איראנית, בהתאם לנתוניה של החברה עצמה, השתכר ב־1948 רבע משכרו של פועל נפט בארצות־הברית (שאינו מקבל משכורת). עובדה היא, שפועל בינוני המקבל משכורת (או שכר עבודה) בחברת הנפט האנגלו־איראנית, קיבל משכורת שהיא שישית ממשכורתם של המועסקים בחברות המאוחדות של סטאנדרד אויל (ניו־ג’רסי). הפועל הבינוני בחברת סטאנדרד אויל (ניו־ג’רסי) קיבל שכר שנתי בשיעור 4.445 דולר ב־1948¹²⁵.

הלוח הבא נלקח מתוך פרסום של חברת סטאנדרד אויל (ניו־ג’רסי): דין־וחשבון שנתי 1951.

דוגמאות נבחרות מתוך סיכום הדין־וחשבון חברת סטאנדרד אויל (ניו־ג’רסי)

(חברות מאוחדות – חברות האם ביבשת המערבית)

אין כל ספק, כי חברת הנפט האנגלו־איראנית, חברת ארמקו וכל שאר חברות הנפט הפועלות במזרח־התיכון, יצרו באופן כללי תנאי עבודה טובים יותר מאלה המקובלים במרבית התעשיות המקומיות. הביולטין הכלכלי ב־1954 של הבנק הלאומי של מצרים פירסם נתונים על השכר הממוצע השנתי לנפש בתעשיית הנפט והחימיקלים במצרים כדלקמן:

1947 – 74.6 לירות מצריות

1952 – 182.3 לירות מצריות

שכרו הממוצע לשנה של פועל בתעשיית הנפט היה, איפוא, 308 דולר ב־1947 ו־387 דולר ב־1952. זה נראה כשכר הנמוך ביותר ששילמו בתעשיית הנפט במזרח־התיכון, אף על פי שהוא גבוה מכל תשלומי השכר בהרבה תעשיות מצריות אחרות.

חברות אלה איפשרו סוגי הקלות אחרים גם כן. הן הביאו אתן תוכניות להכשרה תעשיתית, לפיקוח רפואי ופיתוח ציבורי. אך כל המאמצים האלה מוסתרים על־ידי רמת השכר שאינה יכולה להבטיח מידה כל שהיא של בטחון חברתי. מסע ההסתה באיראן שהתחיל נגד חברת הנפט האנגלו־איראנית וכן השביתות נגד המפעלים בעיראק ובסעודיה ב־1953 הנם הוכחות שהיחס המחפיר כלפי “הילידים” במזרח־התיכון לא יימשך ללא תגובה. הטענה שהושמעה על ידי חברות הנפט, כי פועל נפט צריך להתקדם באופן מקביל לעלייה הממוצעת של הרמה החברתית בארצות אלה ולא להקדימה בהרבה, היא תואנה לאלה הרוצים לנצל ולזכות מהעובדה שהרמה הכלכלית והחברתית במזרח־התיכון היא נמוכה. הדרישה להלאמה היא פרי תאוות הניצול של כוח העבודה, ולא יהיו כל מניעים אשר יעצרו בעד התפרצות של סכסוכי עבודה ואי־שקט. חברות הנפט תוכלנה להחזיק מעמד בפני התארגנות הפועלים למשך זמן מה בלבד, אבל, כפי שקרה באיראן, הגל המתפרץ של הפועלים יבוא ממילא, ובמהירות גדלה. “העיתון לנפט וגאז”¹²⁶ (26 באוקטובר 1953) הסביר, כי השביתות בסעודיה הן תגובת־נגד למאסרם של 100 מהמנהיגים על־ידי ממשלת ערב־הסעודית, ברצותה למנוע התארגנות הפועלים. וידוע מהו האינטרס שאותו מייצגת הממשלה הסעודית. אבל השנים הבאות תראינה במשך כמה זמן אפשר יהיה למנוע את הקמתם של איגודי עובדים בשדות הנפט, ואפילו באזורים הנידחים ביותר.

במושבה השני של ועדת הנפט ליד ארגון העבודה הבינלאומי בג’ניבה (נובמבר 1948) נתקבלו החלטות בדבר שיעורי שכר מינימלי בתעשיית הנפט¹²⁷. באחד הסעיפים נאמר: “הועדה מקבלת את העקרון כי דרגת השכר המינימלית צריכה להיות קבועה לכל הפועלים (פרט לשוליות) בתעשיה, בהתאם להסכמים קולקטיביים, לפי חוקה או לפי כל תקנה אחרת, בהתאם לחוקים המקובלים בכל ארץ, ובהשתתפותם של ארגוני המעבידים והעובדים בתעשיה שאתה הם קשורים. בקביעת דרגת שכר מינימלית כזאת יש להביא בחשבון את התנאים הכלכליים של הארץ הנדונה ושבוע העבודה כפי שנקבע בהסכמים הקולקטיביים או לפי התנאים החוקיים. שכר מינימלי כזה צריך לאפשר רמת־חיים ראוייה לפועל ולבני משפחתו.” מסקנות אלה מתארות את הבעיה של שכר המינימום לעובדי תעשיית הנפט בארצות הנחשלות. יש להביא בחשבון מצד אחד את התנאים הכלכליים של הארץ ומצד שני את השיעור המינימלי “שבידו לאפשר רמת־חיים ראוייה לפועל ובני משפחתו”. מן הנמנע לאחד שני תנאים אלה, כי התנאים הכלכליים של הארצות הנחשלות עושים רמת־חיים ראויה למשהו מיוחד. החלטות מסוג זה הן רק תקוות שוא ואין בהן משום עזרה ועידוד לתנאים סוציאליים מתקדמים בארצות בהן הסכמים קולקטיביים אינם קיימים, והשקפות סוציאליות חוקיות הנן מפגרות, וארגוני פועלים הנם מחוץ לחוק.

שכרם של פועלי תעשיית הנפט בארצות־הברית הוא סעיף חשוב ברשימת הוצאות הון, אשר נוסף לאלה כוללות דמי־חכירה, הוצאות קידוח, קניית ציוד, בניית מפעלים וכו'. חישבנו את אחוז ההוצאות לשכר מתוך תקציב הוצאות הון של תעשיית־נפט בארצות־הברית, זאת אומרת, ההוצאה הכספית לתשלום לאנשים עבור הפקת נפט גולמי וגאז טבעי (מבלי לחשב: זיקוק, הובלה וכיו"ב). בשנת 1951 שימשו 22% בקירוב מהוצאות ההון לתשלומים הקשורים בתעסוקה ותשלומי שכר (מבלי להביא בחשבון משכורות לחבר העובדים).

תעסוקה, רווחים ותשלומים¹²⁸ לפועלי¹²⁹ תעשיית הנפט בארצות־הברית – תפוקת נפט וגאז טבעי¹³⁰ (מתוך לוח בעמ' 223 בפרסום: “עובדות ומספרים על נפט 1952” של המכון האמריקאי לנפט¹³¹)

סיכום הוצאות הון על־ידי תעשיית הנפט האמריקאית בארה"ב 1951 (בהתייחס לתפוקה של נפט גולמי וגאז טבעי; באלפי דולרים)

שני לוחות אלה מראים, כי הוצאות הון להפקת נפט גולמי וגאז טבעי בארצות־הברית היו 1.913.320.000 דולר ב־1951, בעוד שהוצאות העסקתם של פועלים שאינם מקבלים משכורות היו 526.910.800 דולר באותה שנה, ובקירוב‏ 22% מהוצאות ההון. סטאטיסטיקה זו מראה, כי רווחיהם הכספיים של אילי הנפט תלויים לא רק בעושרו של האזור בנפט, אלא בהוצאות לכוח עבודה. ללא ספק השכר הנמוך לפועל הערבי הוא אחת המשיכות שיש לו לאזור המזרח־התיכון. אנו יכולים להיות בטוחים. כי חברת ארמקו, חברה הפועלת במזרח־התיכון בלבד, אינה “מפנקת” את מועסקיה מידה כמו חברת סטאנדרד אויל (ניו־ג’רסי) – החברות המאוחדות (חברות אם וסניפים ביבשת המערבית), אשר הכריזו בדין־וחשבון השנתי שלהם ב־1951, כי 43% מתשלומיהם לשלוש הקבוצות הגדולות (מועסקים, בעלי מניות וממשלה) היו התשלומים לפועלים. החברות המאוחדות שילמו 600.500.000 דולר לפועלים מקצועיים ובלתי־מקצועיים בשנת 1951¹³².

היה זה מעניין להשיג גם מספרים פחות או יותר מפורטים של חברת ארמקו על הוצאותיה היא, לשם השוואה.

ב. המזרח־התיכון: קרקע זולה לקידוחים.    🔗

היתרון השני אשר מגישה לנו ארץ נחשלת במזרח־התיכון הוא – קבלת הזכיונות על כל התמלוגים מבלי לשלם דמי־חכירה לאיש. בארצות־הברית או בקנדה, כל קרקע שסומנה למטרת חיפושי נפט, היו צריכים לקנותה או לשלם עבורה דמי־חכירה. נוסף לכך, הממשלות של כל אחת מארצות אלה מטילות מסי־חברות כבדים, כן יש לשלם דמי רנטה למחכיר, כל עוד שממשיכים בחיפושים אחרי נפט.

גורמים אלה מסייעים להפוך את עסקי הנפט למשהו מסובך בהשוואה אל הסכמי הנפט באחת מארצות המזרח־התיכון אשר בהן ישנה חלוקת רווח של 50% – 50% הכוללים גם תמלוגים, רנטות ודמי חכירה למשך תקופות זמן ארוכות.

נקח את שנת 1950 כדוגמה ונראה, כי דמי החכירה, הרנטות, התמלוגים ומס־ההכנסה שמשלמות חברות הנפט בארצות־הברית הנם הרבה יותר כבדים מאשר התמלוגים (כוללים תשלומי דמי־חכירה, מסים וכיו"ב) אשר משלמים לשליטים במזרח־התיכון.

דמי חכירה, רנטות ותמלוגים

ששולמו ב־1950 עבור נפט בארה"ב¹³³

סוג התשלומים:

רנטות (א) 110.000.000 דולרים

תמלוגים (ב) 715.000.000 דולרים

סך־הכל 825.000.000 דולרים

(א) מחושב לפי 58 סנט לאקר, כך ש־190.000.000 אקרים חייבים בדמי־חכירה.

(ב) מחושב לפי 14,3% מן השווי הכללי של הנפט הגולמי שהופק.

עלינו להוסיף לסך־הכל של 825.000.000 דולרים (תשלומי דמי חכירת נפט ותמלוגים) את מס־ההכנסה שנגבה עבור תפוקת נפט מקומית בארצות־הברית, כדי שנגיע לסך־הכל של תשלומי הרנטה, התמלוגים ומס־ההכנסה של חברות הנפט האמריקאיות. מס־ההכנסה שנגבה מחברות הנפט בארצות־הברית ב־1950 הגיע לביליון דולר¹³⁴. עלינו לנכות מהסכום הכללי של מס־ההכנסה סכום ששולם על־ידי חברות הנפט האמריקאיות, סכום שהשיגו מתוך פעולותיהם בחוץ־לארץ. מבנה מפורט של תשלומי הכנסה אינו בנמצא בידי המחבר, אבל הוא מציע כאן חישוב עקיף, שאינו נכון בכל ה־100%, אלא שביכולתו להראות את המגמה. ההכנסה שנתקבלה מפעולות בחוץ־לארץ היתה 26% מההכנסה הכללית של תעשיית הנפט ב־1951¹³⁵. אם ננכה 26% מהסך־הכל של מס־ההכנסה בשיעור ביליון דולר אשר שילמה בשנת 1950 תעשיית הנפט האמריקאית (26% מהווים ללא ספק מספר גבוה מדי לתשלום מס־הכנסה על חשבון הכנסות זרות, אבל אין לנו כל מספרים אחרים שאפשר להסתמך עליהם), כי אז נגיע לסכום של 740.000.000 אשר שילמו אילי הנפט האמריקאיים לממשלת ארצות־הברית כמס־הכנסה עבור תפוקת הנפט המקומית ב־1950. אם נוסיף סכום זה לסכום של 825,000.000 דולר של תמלוגים ורנטות ששולמו, נגיע למספר כולל 1.569.000.000 דולר בקירוב ששולמו על חשבון רנטות, תמלוגים ומס־הכנסה בארצות־הברית. פירושו של דבר, כי 1.971.845.000 חביות של נפט גולמי שהופקו בארצות־הברית מחירן היה 0,79 דולר לחבית תמלוגים, רנטות ומס־הכנסה. מספר זה יש להשוותו לסך־הכל של התמלוגים (כולל דמי־חכירה ומס־הכנסה) ששילמו בארצות המזרח־התיכון כל חברות הנפט שפעלו באזור זה.

תמלוגים ישירים על־ידי כל חברות הנפט לממשלות הארצות המפיקות נפט ¹³⁶

(א) תמלוגים בלבד.

(ב) הערכות מחושבות על בסיס תפוקת נפט גולמי ושיעור תמלוגים, מסים ותשלומים אחרים.

(ג) פרט למצרים.

(ד) לא הובאה בחשבון הגדלה בתשלומים במסגרת הכרם נוסף שלא נחתם ב־1949.

(ה) כולל 7,5 מיליון דולר בונוס ששולמו על־ידי חברת הנפט האמריקאית העצמאית¹³⁷.

(ו) התשלומים בשטרלינג וברופיות מתואמים כך שאפשר להביא בחשבון דיוולואציה במשך תשעה חדשים לשער הישן ולשלושה חדשים לשער החדש.

(ז) כולל 9,5 מיליון דולר בונוס שנתקבלו מפסיפיק ווסטרן אויל קומפני¹³⁸; התמלוגים מחושבים על בסיס של 2,40 דולר לטון.

(ח) כולל קרן של 14 מיליון דולר להסדרת תביעות קודמות, ואי הכללת מניותיה של תורכיה בשיעור 10% לפי הסכם לוזאן.

(ט) כולל מספרים גם של מצרים ל־1951.

ב־1950 נגבו 193.300.000 דולר על־י ארצות הנפט במזרח־התיכון על חשבון תפוקת הנפט שלהן, אשר היתה כדלקמן:

תפוקת נפט גולמי 1950

(בהתאם ללוח של ה“וורלד אויל”, 15 לפברואר 1952)

ארצות־הברית 971.445.000 חביות

המזרח התיכון (בלי תורכיה):

באחריין 11.016.000 חביות

איראן 242.475.000 "

עיראק 49.919.000 "

כווית 125.722.000 "

כתאר 12.268.000 "

ערב־הסעודית 199.547.000 "

מצרים 16.373.000 "

סך־הכל 657.320.000 חביות

חברות הנפט הפועלות בבאחריין, איראן, מצרים, עיראק, כווית, כתאר וערב־הסעודית הפיקו 657.320.000 חביות ב־1950 ושילמו עבורן ‏ 193.300.000 דולר תמלוגים, רנטות ומס־הכנסה לארצות ‏המזרח־התיכון.

כל חברות הנפט ביחד שילמו לכן ב־1950 עבור חבית נפט אחת 0,29 דולר תמלוגים, רנטות ומס־הכנסה לממשלות המזרח־התיכון.

יש להזכיר, כי החישובים דלעיל נעשו קודם שכווית ועיראק הגיעו להסכם של 50:50. אבל השינויים ס־1951 ו־1952 לא ישנו את התמונה באופן מוחלט, כי אף על שהתשלומים הישירים לממשלות המזרח־תיכונית גדלו באופן יחסי – התמלוגים, הרנטות ובמיוחד מס־ההכנסה של חברות הנפט בארצות־הברית עלו באופן מקביל (30 חברות הנפט הנתונות לביקורתו של צ’ייס נאשיונל בנק שילמו 1.668.000.000 דולר מס־הכנסה ב־1951¹³⁹, הסכום היה ב־45% גבוה מאשר ב־1950. אין בידינו למסור את החישובים לשנים 1951־53 כשם שעשינו לשנת 1950, מאחר שהלוח המלא אינו בנמצא (נתונים סטאטיסטיים מסוג זה אינם מתפרסמים, או שהם מתפרסמים כעבור מספר שנים רב). המספרים הסטאטיסטיים היו מוכיחים את נקודת ראותנו, אם כי בסטייות מסויימות. והעובדה שרירה וקיימת: המסים, דמי החכירה והתמלוגים בשדות הנפט במזרח־התיכון הנם נמוכים בהרבה מאשר בתעשיית הנפט האמריקאית, כך שהשקעות בנפט נמזרח־התיכון הן מושבות מאוד משקיעי הון זרים.

ג. הוצאות הון בארצות־הברית ובארצות־חוץ.    🔗

תעשיית הנפט האמריקאית נצרכה להוצאות יסודיות גבוהות יותר בעת פיתוחם של מקורות הנפט העצמיים שלה מאלה שנצרכה להן באזורים הנחשלים. אין משלמים תמלוגים ורנטות לבעלי הרכוש

הפרטי בארצות כמו ונצואלה, ערב־הסעודית, כווית וכיו"ב, ואין הוצאות הנובעות מהתחרות הקידוחים ומזכיונות נפט על שטחים קטנים בארצות אלה. מיליוני דולרים נחסכו באזורים בהם הקרקע לא היתה בבעלות פרטית וזה היווה את הבסיס לרווחים גדולים.

ב“נפט – עובדות ומספרים 1952”¹⁴⁰ התפרסמו נתונים סטאטיסטיים על הוצאות הון שבוצעו על־ידי תעשיית הנפט האמריקאית בארצות־הברית ובארצות זרות. מספרים אלה מראים, כי תפוקת הנפט שהושגה על־ידי תעשיית הנפט האמריקאית דרשה הוצאות יותר קטנות בארצות זרות מאשר בארצות־הברית. אנו מביאים כאן חלק מן הלוח “סיכום הוצאות ההון של תעשיית הנפט האמריקאית”¹⁴¹, המטפל בתפוקה גולמית:

סיכום הוצאות ההון של תעשיית הנפט בארצות־הברית (באלפי דולרים) הערכה ל־1952

נשווה את הלוח של הוצאות־הון אל התפוקה הגולמית של תעשיית הנפט האמריקאית (1952) בארצות־הברית ובארצות חוץ.

תפוקה גולמית של תעשיית הנפט האמריקאית (1952)¹⁴⁴

בארצות־הברית 315.340.000 טון מטרי

בארצות חוץ 143.200.000 טון מטרי

על־ידי חישובים קלים נגיע לכך, כי 6.10 דולר הוצאו לטון מטרי אחד כהוצאות הון באמריקה, בעוד שהמספרים המקבילים לנפט גולמי שהופק על־ידי תעשיית הנפט האמריקאית בארצות חוץ היו 2.12 דולר.

העובדה, כי הוצאות הון יותר נמוכות דרושות בארצות־חוץ אושרה על־ידי פ. מיקסל והוליס ב. צ’ארני בספרם “הנפט הערבי” (עמ' 19) והם הוסיפו את האינפורמציה הנוספת הבאה: ב־1945 ההוצאה הממוצעת לגילוי נפט בחוץ לארץ היתה 10 סנט לחבית, ובארצות הברית יותר מ־50 סנט¹⁴⁵. אין אנו יודעים על אילו מקורות ביססו את דבריהם מחברי הספר ודי קשה לשפוט את ההערכה, היות שהרבה מהערכות אלה הן בגדר של ניחושים. בעיתונות העולם הופיעו בשנת 1953 מאמרים הטוענים, כי הוצאות התפוקה לחבית נפט אחת עלו ל־2 דולר בארצות־הברית, בעוד ששדות הנפט של כווית הפיקו את תוצריהם תמורת 11 סנט לחבית. מכל מקום, פרידריך ש. קוקוורן¹⁴⁶ אמר, כי ההוצאות לגילויו ולהפקתו של נפט גולמי בארצות־הברית היו ב־1952 1,57 דולר לחבית נפט שהופקה, לעומת ממוצע של 1,33 דולר לתקופת חמש שנים 52–1948¹⁴⁷. מאידך, הועדה הנבחרת לעסקים קטנים¹⁴⁸ של הסנאט האמריקאי, בדין־וחשבון שלה, “קרטל הנפט הבינלאומי” (פורסם ב־1952) טוענת, כי ההוצאות להפקת נפט גולמי בערב־הסעודית הוערכו ב־40,6 סנט ובבאחריין ב־25 סנט לחבית ב־1946¹⁴⁹. צריך להעיר כאן, כי דובר בשם ממשלתו של מוסאדק במאמרו “איראן מסבירה את נימוקיה להלאמה”¹⁵⁰, טוען, כי תפוקת נפט גולמי עלתה 5 סנט בלבד לחבית באיראן. אם דיבורים אלה על הוצאות התפוקה לחבית נפט הם נכונים או לאו, אין אנו יודעים, מאחר שחישוביהן של ההוצאות על־ידי טראסטי הנפט השונים הם בגדר סוד וכל המספרים המתפרסמים הנם בגדר אומדנה בלבד. בדרך כלל אנשי־הנפט בכל מקום מודים בכך, כי הנפט המזרח־תיכוני הוצאותיו נמוכות בעוד שהנפט האמריקאי הוצאות תפוקתו גבוהות.

אפשר להסביר את העובדה של הוצאות ההון הנמוכות יותר במזרח־התיכון כדלקמן:

1. שטחי הזכיון הגדולים מאפשרים ניצול יעיל ומתוכנן היטב, אשר מאפשר להפיק נפט ממספר מועט של בארות (בניגוד למצב בארצות־הברית).

2. תשלומי הרנטות והתמלוגים אשר משלמים לפרטים ומס־ההכנסה שחברות הנפט חייבות לשלם לממשלת ארצות הברית הנם כבדים יותר מאשר חלוקת הרווח לפי 50%: 50% המקובלת עכשיו בארצות המזרח־התיכון, וללא ספק מהסכמי התמלוגים של ימים עברו באזור.

3. השכר הגבוה של פועלי הנפט בארצות־הברית מעלה את הוצאות הייצור של הנפט הגולמי בארצות־הברית, בעוד שהשכר הנמוך במזרח־התיכון מגדיל את שיעור הרווח של חברת הנפט על־ידי הקטנת הוצאות הייצור היסודיות.

ההסבר למחירו הנמוך של הנפט במזרח־התיכון בדרך־כלל מביא בחשבון את העובדה, כי הנפט נמצא קרוב יותר לפני השטח והוצאות הקידוח לכן יותר נמוכות¹⁵¹.

טענה זו שהושמעה קודם לכן בספר זה מן הנמנע להוכיחה.

ההפרשים הגדולים בהוצאות הון הנדרשות בתעשיית הנפט האמריקאית באַרצה ובחוץ־לארץ נראים היטב כאשר משווים את השקעות ההון הנדרשות להחזקת פועל נפט אחד בארצות־הברית ובמזרח־התיכון. סטיוארט שאקאנר ונ. ד’ארסי דרייק כתבו את ספרם “נפט בשביל העולם”¹⁵² בשנת 1950. בספרם זה הם טוענים, כי 22.600 דולר היו השקעות ההון בממוצע ברכוש, בניינים וציוד שנדרשו לכל פועל בארצות־הברית¹⁵³. בניגוד למצב זה חברת הנפט האנגלו־איראנית השקעותיה ברוטו לכל פועל באיראן היו 5.920 דולר. אם ננתח את המספרים הרשמיים לשנת 1950, החשבונות והדין־וחשבון השנתי (ליום ה־31 בדצמבר 1950), של חברת הנפט האנגלו־איראנית, נראה כי ההשקעות ברוטו הממשיות של החברה באיראן הגיעו ל־90,1 מיליון. סכום זה, אם נחלקו בין 42.614 העובדים המועסקים בעבדאן ובשדות הנפט באיראן (בהתאם לדין־וחשבון של משלחת ארגון העבודה הבינלאומי¹⁵⁴), יתן לנו השקעה ברוטו של 5.920 דולר הנדרשת לפועל בינוני של חברת הנפט האנגלו־איראנית. מפעלי הנפט האיראניים הכשירו לכן פועל נפט אחד בהשקעה קטנה פי ארבעה מאשר מפעלי הנפט האמריקאיים. אם כן, קל להבין מדוע היו שדות הנפט האיראניים מכרה זהב לחברה האנגלו־איראנית.

השקעותיה של חברת הנפט הערבית־אמריקאית הן מתאריך מאוחר יותר מאלה של החברה האנגלו־איראנית, ומגיעות לסכום של 13.200 דולר לפועל בינוני ב־1946. אנו מבססים מסקנות אלה על דברי מיקסל וצ’אנרי בספרם “הנפט הערבי”, כי השקעותיה של חברת ארמקו (חברת הנפט הערבית־אמריקאית) ב־1946 היו 120 מיליון דולר¹⁵⁵. חברת ארמקו העסיקה 9091 עובדים בערב־הסעודית¹⁵⁶.

ההשקעות ברוטו של חברת ארמקו גדלו במשך השנים וביחד עם העברת הצינור הטרנס־ערבי היא השקיעה 600 מיליון דולר ב־1951. מספר זה נמסר על ידי ר. ג. פולייס, יושב ראש המועצה של סטאנדרד אויל קומפ אוף קליפורניה¹⁵⁷. אם ננכה בנפרד את ההשקעות של הצינור הטרנס־ערבי שאורכו בקטע סעודיה־צידון 1.068 מיל וקוטרו ‏ 31–30 אינטש, ושהושקע בו סכום של 230.000.000 דולר, כי אז ההשקעות ברוטו הנשארות הן 370.000.000 דולר. מספר המועסקים על־ידי חברת ארמקו, בדצמבר 1951, היה 22.395¹⁵⁸. ופירושו שהשקעה של 16.566 דולר נדרשה לפועל בינוני בחברת ארמקו.

החישובים מאשרים את העובדה הידועה, כי ההשקעות בנפט מחוץ לארצות־הברית הנן באופן יחסי נמוכות בהרבה מאשר בארצות־הברית עצמן. מובן שאפשר להסיק זאת על סמך הערכות שנתיות, מאוד שמרניות, של “המאזן הכספי של 30 חברות נפט”¹⁵⁹, שפורסם על־ידי צ’ייס נאשיונל בנק הניו־יורקי, אשר משרת את הגורמים האינטרסנטים של תעשיית הנפט האמריקאית. פרדריק ש. קוקוורן, שערך את המאזן לשנת 1952, השווה את סך־הכל הנכסים נטו של 30 חברות הנפט האמריקאיות העיקריות (12.434.000.000 דולר) עם הסך־הכל של נכסיהם נטו בארצות חוץ (510.000.000 דולר).

התחלקות הנכסים של 30 חברות נפט אמריקאיות ¹⁶⁰

לוח זה מראה. כי הנכסים נטו (השקעות ברכוש, מפעלים וציוד) של 30 חברות הנפט האמריקאיות בארצות חוץ היו 16,8% בלבד מהסך־הכל של כל נכסיה נטו בארצות־הברית ובארצות חוץ. מתוך 2.519 מיליון דולר של נכסים נטו בארצות חוץ ליום ה־31 לדצמבר 1952, מעריך מר קוקוורן כי 1.776 מיליון דולרים, שהם‏ 71%, מהוות ההשקעות בארצות היבשת המערבית (ונצואלה, קולומביה, קנדה וכיו"ב) ו־743 מיליון דולר, שהם 29%, מהוות ההשקעות באזור היבשת המזרחית. “המאזן הכספי” מציין כי סך־הכל התפוקה של 30 חברות אלה הגיעה ל־30,2% של התפוקה הכללית (כולל את ארצות־הברית וארצות חוץ). חשיבות פעולות הנפט בארצות חוץ תהיה עוד יותר ברורה אם נמסור את ההכנסה נטו המשותפת של 30 החברות לשנת 1952 כשהיא מחולקת לפי פעולות בארצות־הברית ובחוץ־לארץ¹⁶¹. ההכנסה נטו של כל 30 חברות הנפט היתה 1.392.000.000 דולר כתוצאה מפעולות בארץ ו־628.000.000 דולר מתוך פעולות בחוץ־לארץ ((31,4% מההכנסה הכוללת). מספרים אלה

משקפים את ההשקעות הנמוכות בארצות זרות, ובאופן יחסי להן את התפוקה הגבוהה – שיעור הרווח, ונותנים רמז, כי חישובים מיוחדים בשביל ארצות המזרח־התיכון היו מעלים את השיעור שבין ההשקעות הנמוכות והתפוקה הגבוהה – שיעור הרווח. וזוהי תולדה מהעובדה, כי רזרבות הנפט של המזרח־התיכון הוערכו בראשית 1952 ב־53.623.000.000 חביות, בעוד שלמדינות דרום־אמריקה וקנדה היו רזרבות מוכחות של 12.620.000.000. שיעורי התפוקה של מדינות נפט אמריקאיות אלה היו 775.847.000 ב־1951, בעוד שבמזרח־התיכון כבר היתה תפוקה של 799.878.000 חביות באותה שנה¹⁶².

מספרים אלה מתפקידם להדגיש את העובדה, כי ההשקעות הנמוכות באופן יחסי במזרח־התיכון לא רק שהן נושאות יותר רווחים מאשר ההשקעות בנפט בארצות־הברית, אלא גם יותר מאשר בארצות חוץ אחרות.

 

פרק ששי: רווחיהם של תעשייני הנפט במזרח־התיכון כתוצאה מסגירת המפעלים באיראן    🔗

“כל בשמי ערב לא ימתיקו יד קטנה זו.”

(שקספיר, מקבת)

למשבר בתעשיית הנפט האיראנית היו תוצאות מבחינה פוליטית ממה שחשבו. חשבו, כי התעוררותם של הפרסים תסמן התחלתה של תקופה אשר בה ארצות מזרחיות אחרות תנסינה להשתחרר מכל השפעה זרה בתעשיות הנפט שלהן. אבל המפתיע הוא, כי להפסקת ייצור הנפט בפרס לא היתה כל השפעה מהפכנית על ארצות מזרח־תיכוניות אחרות. למעשה ניתנה דחיפה לתעשיית הנפט בארצות ערב. ב־1951 תפוקת הנפט הגולמי – מבלי להכליל את הנפט הפרסי – היתה ב־10% יותר גבוהה מאשר ב־1950, וב־1952 היא עלתה ב־8% נוספים. במשך 1949, תרומת המזרח־התיכון (כולל פרס) לתפוקת הנפט העולמית היתה 15,5% ובשנת 1951 היא עלתה ל־16,5% (מבלי להכליל את פרס) ול־18.4% (בלי פרס) ב־1953. לא נכון הוא להגיד, כי כל גורם מעוניין היה שבע רצון לחלוטין. לבנון וסוריה אינן שבעות רצון בהחלט מהסכומים שקיבלו תמורת מתן רשות להעברת צינורות הנפט השונים. המלך סעוד, אף כי הוא עסוק בצבירת מיליוני דולרים על חשבון תמלוגי הנפט שנתגלה בארצו, נוטה להאמין כי הוא יכול להגדיל את הכנסתו על־ידי נסיונות חדשים. הוא החל במלחמה לרווחים יותר גדולים בשתי חזיתות. ובעתיד הקרוב נראה אם בחכמה עשה בהחילו במסע דו־כיווני זה. התקרית של נוה־בוריימי בין הכוחות הבריטיים והדרום־ערביים שהתרחשה באזור זה היתה נסיון לשמור על שטחים חדשים במפרץ הפרסי, שהנו אזור המבטיח אוצרות נפט. חברת ארמקו היתה מעוניינת בהרחבת שלטונה על ערב־הסעודית, באזור זה, כנקודת־מוצא לחיפושי הנפט האמריקאיים, אבל לא היה לה הזמן לשמוח, כי התקפה הרבה יותר רצינית על זכויותיה של חברת ארמקו עצמה באה בעקבות זה; אנו מתייחסים להסכם בין המלך סעוד ובין חברת הספנות הארגנטינית הידועה של אריסטוטלס אונאסיס להקמתו של צי מיכליות־נפט סעודי להובלתו של הנפט הערבי. תאבונו של המלך סעוד גורה עד כדי כך. שהוא עומד לפני סכסוך רציני עם חברת ארמקו. טראסט־נפט אמריקאי זה אינו יכול להיות מעוניין שערב־הסעודית תמצא מקור הכנסה נוסף בלתי תלוי, וכי היא תדחק לאט־לאט את חברת ארמקו מתחומי תובלת הנפט שלה. החדשים הבאים יראו אם לא לקח על עצמו המלך סעוד שתי בעיות שיש בהן משום היכולת המספיקה לנפץ אלי־סלע את מדינתו של המלך סעוד, אם לא ינהגו בהן בזהירות.

היחסים בין מספר ממשלות ערביות והחברות הזרות השתפרו. השייך של כווית שבע רצון מהסכם הנפט בטריטוריה הקטנה שלו, והוא מתחלק ברווחים משדות הנפט העצומים שלו שוה בשוה עם בעלי הזכיונות. ממשלת עיראק קבלה תוך הסכמה את ההסכם של 50:50 עם חברת הנפט העיראקית (אי. פי. סי.), ודחתה את כל האזהרות מצד נציגי האופוזיציה בממשלה. ההסכם בין חברות הנפט ואיראן עלול להעלות בעיות שביכולתן לערער את היחסים בין ממשלות ערב ובעלי הזכיונות שלהן. לא קל יהיה לשכנע את שליטי ערב שיסכימו להפחתת התפוקה כדי להחזיר את איראן לשוק העולמי. אפשרות זו יכולה להתהוות בתעשיית הנפט בעולם עד אשר יסתגלו מחדש.

המזרח־התיכון אינו עומד עתה לפני מהפכה – אף כי אפשר היה לצפות לזאת אחרי התקוממותו של מוסאדק. מדינות ערב הכירו, כי העולם אינו עומד בפני מחסור בנפט למרות הודעותיהם של המומחים. הורו אותם, כי תעשיית הנפט בעולם אינה מושפעת מבחינה חומרית אם ארץ אחת אינה מפיקה. ב־1950 הפיקה פרס 6,39% מהנפט בעולם; ארצות אחרות מחכות באי־סבלנות להזדמנות שתוכלנה להפעיל את תעשיותיהן במלוא יכולתן ולהרוויח בדרך זו מרוע־המזל שבא על מתחריהן.

הארצות המוסלמיות (ערב־הסעודית, כווית ועיראק) לא היססו, אם לנצל את הפסדה של איראן לטובתן הן, ודבר זה גם נכון לגבי ונצואלה, קנדה וארצות־הברית. המשבר האיראני הרס אחת ולתמיד את האגדה היפה כי רזרבות הנפט מאוד מוגבלות. התברר, כי תעשיית הנפט בעולם מעכבת את התפוקה ואינה מגבירה אותה. הסכנה מפני תפוקת־יתר כתוצאה מהפשרתה של המלחמה הקרה הפכה להיות כלי נשק מדיני בידיהם של בעלי הזכיונות נגד המדינות הערביות. שליטי ערב חייבים ללמוד משגיאתו של ד"ר מוסאדק, שאין להגזים בערכם של שדות הנפט שלהם. יתר על כן: מדינות ערב החלו לפעול תוך זהירות בעקב גורם אחר, והוא: ההכנסות העצומות מזכיונות הנפט. מספרים פנטאסטיים מסנוורים את עיניהם של המדינאים הערביים, אבל הם מאוד איטיים בהערכת חשיבותם של סכומי כסף אלה ביצירת תמורות במזרח־התיכון ובהמשכת פיתוחו.

להלן רשימת ההכנסות של שלוש ארצית ערביות ממקורות הנפט שלהן (במיליונים):

ערב־הסעודית 170 דולר (1952) – 31.5 דולר (1948)

עיראק 110 דולר (‎1952) – 15,0 דולר (1950)

כווית 140 דולר (‎1952)– 12,4 דולר (1950)

כל הממשלות הערביות ביחד קיבלו את ההכנסות הבאות מהנפט: 1950 – 190 מיליון דולר; 1951 – 260 מיליון דולר; 1952 – 440 מיליון דולר.

מספרים אלה הם מתמיהים כל כך, עד כי המדינאים האמריקאיים והבריטיים התפלאו והתקשו, מה נעשה בכל הכסף. בספרו מציע הסופר האמריקאי קוק¹⁶³, כי כסף זה ישמש לפיתוחו של המזרח־התיכון ולשיקומם של הפליטים הערביים. אם הצעה זו היא בת־ביצוע לאור הפרוד הניכר בין מדינות ערב ולאור הטיפול בכסיות משי על־ידי מעצמות המערב, יש עוד לראות. אפשר להניח, שאיש אינו מעוניין יותר בשימוש נכון של תמלוגי הנפט מאשר הפלח הערבי, הפליט הערבי או אותן הארצות הערביות שאינן ברוכות בהכנסות כאלה. כיום רק 10% מהאוכלוסיה במזרח־התיכון מרוויחים מהכנסות הנפט העצומות. אזורי הנפט העשירים, כווית, באהריין, כתאר, ערב־הסעודית ועיראק הנם הפחות צפופים באוכלוסיה של ארצות המזרח־התיכון. מסופקני. אם האדם הבינוני בארצות ערב נהנה מתשלומי הנפט. אין ספק, שסכומי כסף גדולים מוצאים לתוכניות שהן בגדר מותרות ושאין בהן משום תועלת למרבית האוכלוסיה, ואילו נותר הכספים נספגים על־ידי החוגים הממשלתיים.

השליט הערבי־הפיאודלי יצטרך לעשות מאמץ רב ולהקדיש חלק גדול מכספי הנפט למפעלי פיתוח, אם ברצונו להביא לתמורות מרחיקות לכת בתעשיה ובחקלאות במזרח־התיכון. דברי־ימי המזרח־התיכון בדורות האחרונים אינם מעוררים את התקווה, כי תמורה כזו עלולה להתרחש. חלוקת נכסיהם או אי־חלוקתם יבהירו לעולם אם שליטי ערב ויועציהם המערביים יביאו את הרפורמה הדרושה למזרח־התיכון, או אם תימשך ההתעשרות הפרטית של שכבה קטנה בלבד.

פרק שביעי: תעשיית הנפט האמריקאית צועדת בראש; נפט המזרח התיכוני בא בעקבותיה    🔗

“הגורל הוא כמו שוק, אשר לעתים קרובות, אם ביכולתך לחכות מעט, ירד המחיר.”

(פרנסיס באקון)

ב־15 ביוני 1953 קבעו ספקי הנפט בארצות־הברית פיליפ פטרוליום קומפ., עלייה במחירי נפט גולמי מ־2,74 דולר ל־2,99 דולר לחבית. חברת האמבל לנפט וזיקוק של ארצות־הברית¹⁶⁴ הלכה בעקבותיה – וכפי שאפשר היה לצפות מראש, גם שאר חברות הנפט הגדולות העלו את מחיריהן. חברת האמבל לנפט וזיקוק היא הקונצרן הגדול ביותר לייצור נפט בארצות־הברית. 72% ממניותיה הנן בבעלותו של טראסט הנפט העולמי, סטאנדרד אויל אוף ניו־ג’רסי.

עלייה זו במחירי הנפט באמריקה ועלייה מקבילה לה במחירי תוצרי הנפט בכל מקום חידשו את הפולמוס על מונופול הנפט וכן הביאו לתוצאות השרירותיות הנובעות מכך.

תעשיית הנפט האמריקאית בחרה בזמן בלתי מתאים ביותר להעלאת מחירי הנפט. כי המשא־ומתן להסכם שביתת־נשק בקוריאה הפחית את הביקוש לנפט ואפשרות הפעלתה של תעשיית הנפט הפרסית נראתה באופק. עוד זכור, כי המומחים טענו שהביקוש לנפט אינו מקביל לשיעור עליית התפוקה וגילויין של רזרבות חדשות. אך מקורות נפט נמצאו במקומות רבים מאז גמר המלחמה האחרונה, ותפוקת הנפט העצומה של ערב־הסעודית, כווית ועיראק העלתה בעיות שהורגשו גם על־ידי האדם ברחוב. העיתונים האמריקאיים, אשר נטו לצד האינטרסנטים של טראסטי הנפט, צריכים היו להודות בעובדה, כי מלאי נפט גדול הצטבר בארצות־הברית. הפחד מפני הצפה כללית בנפט נראה היה בכל מקום וה“וורלד פטרוליום” ציין במאמרו “תפוקת גולמי בעולם”, כי בערב־הסעודית “מתוך שמונה שדות ארבעה הנם מפיקים וארבעה סגורים – ומחכים שיגדל הביקוש לנפט גולמי”¹⁶⁵. העודפים של תעשיית הנפט בעולם סיכנו את המחיר הגבוה החדש, ושיטת הקיצוב של ארצות־הברית (אשר לפיה פעלו מרבית המדינות האמריקאיות המפיקות נפט), הקטינה את הקיצוב המותר של התפוקה גם בטקסאס וגם במדינות הנפט האחרות. הקיצוב בטקסאס, למשל, הורד בחדשי ספטמבר ואוקטובר 1953 ל־200.000 חביות ויותר ונשיא חברת הנפט פלימוט, פיטסבורג, מסר, כי “יצרני הנפט של טקסאס עבדו לפי קיצוב מותר של 15 ימים”¹⁶⁶. פירושו של דבר, כי לשדות הנפט האמריקאיים היה עודף ניכר של יכולת תפוקה שלא היתה בשימוש. עיתוני נפט מסחריים מעירים, כי התעשיה האמריקאית יכלה להפיק מיליון חביות של נפט גולמי ליום ללא כל מאמץ; מספר זה הוא ללא ספק שמרני מאוד. “אקונומיסט” הלונדוני מעריך, כי בארות הנפט בעולם יכולות לספק 75 מיליון טון נוספים של נפט לשנה ביכולת תפוקתם הנוכחית וללא השתתפותה של איראן. הוא מדבר על אודות "מצב של פיקוח על העודפים¹⁶⁷.

טראסטי הנפט האמריקאיים שאפו לרווחים גבוהים ומיידיים. ההקלות במשטר הפיקוח על המחירים, שהובאו על־ידי ממשלתו של אייזנהאור, איפשרו להם לנסות להעלות את מחירי הנפט. תעשייני הנפט מכירים את החוק הכלכלי הקובע, כי המחירים מוכרחים לרדת אם התפוקה עולה על הביקוש. הדין־וחשבון של הקונגרס ה־82 על “הקרטל הבינלאומי לנפט” שהתפרסם ב־1952 (הנשיא טרומאן רצה להביא את טראסטי הנפט בפני בית־הדין הפדרלי על סמך דין־וחשבון זה), מראה עד כמה הצליחו אילי הנפט לעקוף חוק כלכלי זה במשך שנים על־ידי הסכמי שיווק בעולם ופעולות מונופולין. תעשיית הנפט ניסתה פעם נוספת להתהדר בעקרונות כלכליים וזכתה בהצלחה. העיתון המסחרי לנפט באמריקה “וורלד אויל” במהדורת יוני 1953 הרגיש את חוסר ההגיון, והכתיר את אחד ממאמרי המערכת בשם “היצע גבוה מסכן את המחירים החדשים”. לעיתון לא היה די אומץ לומר, כי לעולם אין לנסות מחיר חדש זה בתנאים הקיימים. ובמקום זאת הוא ציטט את דברי פיליפ והאמבל, שני קונצרני הנפט, אשר החלו בהעלאה הכללית. הם טענו, תוך הודעת ההעלאה, כי היה “צורך לעורר לפעולות פיתוח של הרזרבות הגולמיות”¹⁶⁸. ה“וורלד אויל”, כמו עיתונים אחרים, כתב מספר פעמים לפני תאריך זה על סכנת הייצור העודף והצדיק את הגבלות תפוקת הנפט הגולמי.

ה“וורלד אויל” מסר, כי פיליפ והאמבל הסבירו את העלאת מחירי הנפט בעובדה כי “אין המחירים הישנים מספיקים כדי לכסות את העלייה אשר חלה מאז 1947 בהיצאות גילויו פיתוחו והפקתו של הנפט”¹⁶⁹. טענה זו רחוקה מהיות משכנעת, כאשר משווים אותה עם הנתונים שפורסמו בפירסום המקצועי הידוע של ה“וורלד פטרוליום”. עיתון זה פירסם את ההכנסה הנקיה ואת מספרי הרווח של 20 חברות נפט עיקריות בארצות־הברית תחת הכותרת “רווחי הנפט ב־1951 עלו ב־20% על אלה של 1950”, והעיר, כי הנתונים ל־1951 מראים מגמת עלייה הנמשכת, אשר התחילה ב־1950, ושרווחיהן של חברות אלה עלו ב־23% על אלה של 1949¹⁷⁰. הוא מראה אחר כך כי ל־30 קונצרני הנפט הגדולים ביותר היתה ב־1951 הכנסה נקיה כללית הגבוהה ב־20% מן המספרים של 1950 וב־9% בערך מן השיא הקודם ב־1948. זוהי טענת־נגד חזקה כנגד הטענה, כי מחירי הנפט לא היו די גבוהים מאז 1947. השנים 1950 ו־1951 היו שנות שיא לתעשיית הנפט עם רווחים נקיים עצומים. רווח נקי של 20% כל שנה שניה, עולה על הנחותיה של כל חברה.

נוסף לזאת לא היה "צורך לעורר לפעולת פיתוח את רזרבות הנפט הגולמי''. הנתונים הרשמיים שנמסרו על רזרבות הנפט העולמיות היו הגבוהים ביותר שנמסרו אי־פעם. למעשה, הבעיה האמיתית של תעשיית הנפט ב־1952־54 היתה, כיצד להקטין את שיעור התפוקה, אחרי שתעשייני הנפט התרגלו כבר לעלייה שנתית גדולה של תפוקת הנפט במשך השנים האחרונות. ב־1950 עלתה תפוקת הנפט בעולם ב־12,7% מעל התפוקה של 1949, שיעור העלייה ב־1951 היה 12,7%, אבל ב־1952 היה 4,6% בלבד, וב־1953.5,6% תעשיית הנפט בעולם לא נזקקה לכוח דחף לפעולה, כדי שתחפש אחרי רזרבות גולמיות חדשות, כי היו לה עודפי מלאי והיא התאימה את עצמה לעלייה האיטית של שיעור הביקוש. בסיכום עלינו להגיד שאין אנו רואים כל הצדקה שהיא לצעדים שנקטו בהם טראסטי הנפט, בהתחשב ברווחיהם העצומים קודם המלחמה ואחריה. מאחר שמבנה מחירי הנפט במזרח־התיכון קשור לחלוטין לשיטת קביעת המחירים של התעשיה האמריקאית, הרי שמחירי הנפט במזרח־התיכון עלו באופן אוטומטי. חברת “קאלטקס”, “של” וחברות אחרות לשיווק נפט הפועלות במזרח־התיכון הלכו לפי קו זה והעלו את מחיריהן.

הסתגלות מכנית זו לקביעת המחירים האמריקאית היו לה תמיד מתנגדים, שהוכיחו כי הוצאות תפוקת הנפט במזרח־התיכון הן הרבה יותר נמוכות מאשר בארצות־הברית. בעבר, מכל מקום, דרשה התעשיה האמריקאית, יצואן הנפט העיקרי בעולם, מחיר גבוה, שנקבע לפי הבסיס של חוף־המפרץ האמריקאי כחלק מהסכם השוק בין טראסטי הנפט בעולם. בהווה, ארצות־הברית אינה יכולה עוד לטעון שהיא יצואן הנפט הראשי, מאחר שהיא למעשה מייבאת מכסת נפט גולמי העולה משנה לשנה. מתעוררת השאלה, אם שינוי זה אינו עלול להפוך את פני המצב הקיים ולגרום לנפט המזרח־התיכוני ליהפך לכוח הקובע את מבנה המחירים בעולם. תעשייני הנפט האמריקאיים, מכל פנים, דורשים המשכת קיומו של המבנה המלאכותי בקביעת המחירים, אשר קובע מחיר אחד לנפט בין שהוא מובא מונצואלה, מטקסאס, או מעיראק, מאיראן וכיו"ב. אף על פי שהתעשיה האמריקאית הראתה סימנים כי היא נסוגה אחור על־ידי כך שקיצצה לאחרונה במחיריה (בעיקר לגבי מוצרי נפט מזוקק) והרשתה הורדה מסויימת של מחירי הנפט שבאו מארצות המזרח־התיכון¹⁷¹, הרי שבדרך כלל מבנה המחירים האחיד נשאר ללא שינוי.

רבים טענו נגד הוצאות הנפט הגבוהות בעיקר בארצות אירופה, מאחר שמרבית יבוא הגלם שלהם מגיע רק מאזורי המזרח־התיכון ואחוז קטן בלבד בא מונצואלה וארצות־הברית. ההוצאות הנמוכות של תפוקת נפט במזרח־התיכון בניגוד להוצאות הנפט הגבוהות בארצות־הברית אינן יכולות עוד להיות מוסתרות מצרכני העולם. הם מערערים על התביעה הבלתי צודקת של חברות הנפט לרווחים נוספים ועל אהבת הבצע של שליטי ארצות הנפט השואפים לתמלוגים גבוהים יותר. הדרישה לשינוי במדיניות המחירים היתה חזקה ביותר בבריטניה. הלונדון טיימס פרסם במשך שבועות מכתבים למערכת על נושא זה. ר. ר. סטוקס, חבר הפרלמנט והיושב ראש הקודם של משלחת ממשלת בריטניה לאיראן ב־1951, לקח חלק בויכוח הפומבי מעל דפי הלונדון טיימס במאי 1954. מר סטוקס הראה באותו זמן את חוסר ההגיון המחייב שאוכלוסי העולם ישלמו עבור הנפט של המפרץ הפרסי כמו עבור הנפט של טקסאס, מקום שם הוצאות התפוקה גבוהות יותר. נראה לנו, שמכתביו של מר ר. ר. סטוקס הם בעלי חשיבות מיוחדת במינה. הם מבוססים על שיפוטו של אדם שהיו לו כל המספרים הסודיים של חברות הנפט. דרישתו לשינוי מבנה המחירים בעולם דורשת תשומת לב נוספת. אנו מפרסמים בזה את שלושת מכתביו ללונדון טיימס:

מכתבים ללונדון טיימס

אדוני, – בטרם יושג הסכם סופי על הנפט הפרסי, האם לא |כדאי היה להתחשב במקצת גם באינטרסים של הצרכן? ומדוע לא יהיה לנו נפט זול יותר? רגילים היו לומר, כי הוצאות הנפט הפרסי הן רק לירה שטרלינג לטון, ממעמקי האדמה לתוך המיכלים, בעוד שבמפרץ מקסיקו גבוהות הוצאות הנפט פי שלוש. מחיר של 4 לירות שטרלינג ו־10 שילינג נקבע כדי לכסות את הוצאות התפוקה במפרץ מקסיקו. האם לא היה מן הראוי לשבור את שלטון הנפט ולתת לאוכלוסיה נפט זול במקום שיחייבו אותה שתגן על עסקיהן של החברות המקסיקניות? מדוע יהיה מחיר הנפט של המפרץ־הפרסי שווה למחיר הנפט של מפרץ מקסיקו?

3 במאי, בית הנבחרים (חתום) ר. ר. סטוקס

אדוני, – מצטער אני שהצורה בה השתמשתי במונח נפט “מפרץ מקסיקו” הטעתה את קוראיך. אני התכוונתי למחיר הנפט הגולמי במפרץ מקסיקו ולא לנפט המופק במקסיקו. מר היצ’קוק טען, כי אמריקה הנה יבואן נפט מוחלט, דבר המחזק את טענתי, כי נפט המפרץ הפרסי, מקום בו הוצאות התפוקה הנן רק שליש מאלה של טקסאס, צריך להימכר יותר בזול באירופה. מדוע צריך הצרכן האירופאי, ללא כל צורך, לשלם מחיר גבוה עבור הנפט הגולמי, ולהכיר תודה לחברות הנפט האמריקאיות?

מר לאנון טוען בצדק, כי הוצאות התפוקה של נפט שיובא מהמזרח־התיכון, אם יימכר במקום קרוב יותר, תהיינה נמוכות לאמריקאים מהוצאות התפוקה של טקסאס. ועל זאת תמיד נלחמתי. לפני המלחמה גרסו, כי חברת הנפט האנגלו־איראנית יכלה להפיק ולמכור נפט באמריקה במחיר נמוך מהוצאות התפוקה באמריקה. מדוע איפוא צריכים לדרוש מאחרים שישלמו דמי־כופר כדי שיתמכו בשלטון הנפט באמריקה? מדוע חברות הנפט האמריקאיות אינן מאחדות את היבוא שלהן וקובעות מחירים ממוצעים, אשר יכולים להוביל להוצאות קטנות יותר בשביל הצרכן האמריקאי?

ובאשר ל“יצרן המסכן”, אם חושב מר פארמאנפאמאייאן על תושבי הארצות בהן נמצא נפט במשקעי הקרקע, הרי אלוהים שם את הנפט שם וחברות הנפט מוציאות אותו משם; אינני יכול להבין – מדוע גם התושבים או גם חברות הנפט צריכים לדרוש מהצרכנים 350 אחוז רווח על חשבון ההוצאות עד למיכלים, ובפרט כשדרישה זו באה כדי לקבוע מחיר עולמי לנפט שלא לטובתם של הצרכנים ולא מתוך רצון לעזור מבחינה פילאנטרופית להמונים במזרח־התיכון. למעשה, אינני מתווכח על דברי מר ראייט, כי מחיר הנפט הגולמי נשמר ברמתו הגבוהה, כדי להשביע את רצונן של חברות הנפט האמריקאיות.

11 במאי, בית הנבחרים (חתום) ר. ר. סטוקס

אדוני, – דבריו של מר ראייט כי מחיר הנפט צריך להישמר על־ידי הצרכן כדי שיכסה את הוצאות התפוקה הגבוהות בכל מקום שהוא, הם הטענה אותה רוצה אני להפריך. יש כאן דמיון אל מגדלי שומשומין באפריקה המזרחית אשר מעלים את מחיריהם עד למחיר הפאנטאסטי של 256 לירות שטרלינג לטון לעומת המחיר מלפני המלחמה שהיה 16 לירות שטרלינג לטון, היות, – כך הם טוענים – שהמגדלים הפורטוגזיים בדרום היו נאלצים לעשות כך!

לדעתי, אין כל סיבה ממשית מדוע לא יהיו לנו באירופה מחירי |נפט גולמי נמוכים יותר. אם קוראיך אינם מאמינים לי, עליהם לבדוק את חשבון הרווח וההפסד של חברות הנפט הפועלות במזרח הקרוב. ב־1950 החברה האנגלו־איראנית הראתה רווח של 84 מיליון לירות שטרלינג, קודם ניכוי המסים על חשבון פעולותיה של חברת הנפט האנגלו־איראנית המבוססים על תפוקה של 28 מיליון טון של נפט גולמי. בדיקת המספרים של חברות אחרות הפועלות במפרץ הפרסי, ללא ספק תביא לתוצאות דומות.

ואשר “להתחרות אכזרית” בין חברות הנפט הראשיות בעולם שהתאספו בטהראן סביב גופת עבדאן, שמא יואיל מר ראייט להגיד לי, כיצד “התחרות” זו פועלת לטובת האינטרסים של הצרכן?

15 במאי, בית הנבחרים (חתום) ר. ר. סטוקס

פרק שמיני: בהלת נפט חדשה בעולם    🔗

“זהב המטעה קדושים מדרכם”.

(שקספיר, רומיאו ויוליה)

אילי תעשיית הנפט בעולם אינם יודעים עדיין אם לקבל באהדה את האפשרויות האחרונות להסכם בין פרס וחברת הנפט האנגלו־איראנית. התמורות הפוליטיות בפרס מצביעות על אפשרויות להסכם כזה, ומקווים, בי ראש הממשלה החדש באיראן יעשה כמיטב יכולתו כדי שיחזיר לתפוקתם המלאה את שדות הנפט הפרסיים ובתי הזיקוק בעבדאן¹⁷². הטראסטים בעולם, שניהלו משא־ומתן באופן פעיל עם מדינה אשר התמרדה נגד בעלי זכיונותיה, הם שבעי רצון. על אף נכונותו של הד"ר מוסאדק למכור את הנפט הפרסי במחצית המחיר ששלמו לו בדרך כלל בשוקי העולם, הצליח החרם על הנפט האיראני. עובדה זו מצביעה על כוחו הרב של הקרטל הבינלאומי לנפט. כדאי לציין, כי ממשלת איראן, למרות ההורדה הגדולה במחירים, לא יכלה למכור יותר מאשר 135.000 טון נפט במשך שנתיים. חברת הנפט האנגלו־איראנית, לעומת זאת, מכרה 34 מיליון טון נפט במשך השנתיים שלפני ההלאמה. כדאי לציין, שתעשיית הנפט האמריקאית לא מיהרה לנצל את רוע מזלם של מתחריה הבריטיים. ומכאן ההוכחה, עד כמה נעשו טראסטי הנפט הגדולים קרובים וקשורים זה לזה במשך התקופה האחרונה; כל אחד ירא פן הפרת־חוזה הסכם נפט תביא לכך, שיעברו על חוק הסכמי הנפט בארצות אחרות ועל ידי כך יינזקו הם בעצמם.

שובה של איראן יוכל להיות בעיה מסובכת. לא יקל לטראסטי הנפט לשכנע את המלך סעוד, את השייך של כווית ואת ממשלת איראן שיפעלו לפי האינטרסים של תעשיות הנפט בעולם (בארצות־הברית, בריטניה הגדולה, ונצואלה וכיו"ב). ושיוותרו על הרחבת תעשיותיהן.

ביחס לעיראק הבעיה היא עוד יותר מסובכת, היות שכתוצאה מההסכם של חברת הנפט העיראקית (ח.נ.ע.) עם ממשלת עיראק אין שום אפשרות לצמצם את התפוקה. לפי ההסכם הזה יש להעלות את תפוקת הנפט ל־14 מיליון טון ב־1952, ל־23 מיליון טון ב־1954 ול־30 מיליון טון ב־1955. ואפילו ימצאו יורשיו של הד"ר מוסאדק מוצא מתוך סבכיהם, הרי לא תסכים עיראק לוותר על חלק מהכנסות הנפט שלה לשנים הבאות.

הפתגם העתיק “ברכה בבית שפע בבית”, ביכולתו לתאר כיאות את המצב השורר בתעשיית הנפט בעולם. התעשיה לא רק במצב של עודף־תפוקה, אלא גם במצב של התרחבות והתפשטות. מקורות נפט חדשים מתגלים ותוכניות נפט חדשות מתוכננות בכל מקום. קידוחי הנפט המבוצעים על־ידי אינדפנדנט אויל קומפ. (ארצות־הברית) באזור הנייטראלי של כווית, הצליחו; בארות נקדחו, ונתגלו מקורות נפט. מומחים ניבאו כי אזור נייטראלי זה לא רק שיהיה אזור נפט מאוד פרודוקטיבי, אלא שהוא גם עתיד למלא תפקיד חשוב בתפוקת הנפט ובהתחרות לשוק עולמי מוגבל. האזור הנייטראלי החל לשווק את מטעני הנפט הראשונים שלו; ערב־הסעודית וכווית, לשתיהן חלקי השתתפות קבועים של 50:50 באזור הנייטראלי, והן תדאגנה לכך, שהבארות החדשות יפיקו.

רוייטר במאמר מ־4 במרץ 1954 ציטט את עיתון המסחר הניו־יורקי, ופירסם את החדשות על אודות המהנדסים האמריקאיים של חברת הנפט הערבית־אמריקאית אשר מסרו על גילויו של מעיין נפט בעומאן שבערב־הסעודית. המעין, ‏נאמר בידיעה, מכיל רזרבות מוכחות בשיעור 28.000 מיליון חביות, השוות לרזרבות הנפט הרשמיות בארצות־הברית בשנת 1954.

הניו־יורק הראלד טריביון פירסם את הידיעות על תגלית נפט אגדית אחרת (3 בינואר 1954), אשר נודעה לראשונה באמצעות הניו־יורק ז’ורנאל אוף קומרס. התגלית נתגלתה בנסיכויות המפרץ הפרסי שרשיון הנפט שלהן הוא בידי סניף של חברת הנפט העיראקית, הפטרוליום דבלופמנט בע"מ (המפרץ־הפרסי). מעיין עשיר זה אינו רחוק מנוה־בוריימי, סיבת המריבה בין ערב־הסעודית ובריטניה. אין ביכולתנו להעז ולומר. אם ידיעות עיתונאיות אלה הן נכונות או לאו, אבל מכל מקום ברור, שנפט מתגלה בכל קצווי־תבל. נסיונות מחודשים לגילוי נפט נעשים גם בחבלי עולם אחרים. ממשלות המזרח־התיכון החלו לחשוד, כי התוצאות השליליות של הקידוחים, שבוצעו בארצותיהן על־ידי טראסטי הנפט הבריטיים, נגרמו על־ידי מגמות שוק הנפט באותה התקופה. ישראל איננה המדינה היחידה המאמינה כי מצוי נפט בקרקעותיה למרות הספק שהובע בדינים־וחשבונות של מומחי הנפט בתקופת המנדאט. תימן, לבנון, סוריה וירדן שרויות אף הן במצב דומה.

ב־1936 קיבלה הפטרוליום דבלופמנט (ערב־המערבית) בע“מ, |חברה המסונפת לחברת הנפט העיראקית, את הזכיון לכל שטח החוף המערבי של ערב־הסעודית (מתימן ועד עבר הירדן, שטח של 55.000 מיל מרובעים). במרץ 1940 החליטה חברה זו לוותר על התעניינותה באזור זה, היות שלא נראו סיכויים ממשיים לנפט. עובדה זו לא עיכבה את חתימתו הסופית של ההסכם בין גרמניה ותימן בדבר ניצול מקורות הנפט. באוגוסט 1953 נמסר באופן רשמי, |כי החברה הגרמנית, ש. דיילמאן, ברגבאו בע”מ – באנטהיים¹⁷³, הסכימה עם ממשלת תימן בדבר חיפושי נפט משותפים ולפי תנאים נוחים. ממשלת תימן תשקיע 75% מההוצאות היסודיות ותקבל 75% של הרווחים, בעוד שהשתתפותה של החברה הגרמנית מבוססת על השקעת 25% ורווח דומה. עיתונים גרמניים פירסמו ידיעות על אודות מהנדסים אשר נשלחו לתימן להתחיל בחיפושי נפט, ונמסר, כי רשיונות קידוח כבר הוענקו לחברה הגרמנית.

לבנון, סוריה וירדן גילו לאחרונה אי שקט והראו התעניינות מחודשת בניצול הנפט בארצותיהן. סקרים גיאולוגיים הופסקו על־ידי חברת הנפט העיראקית בשלוש ארצות אלה, אחרי שבאו לכלל מסקנה כי אין למצוא נפט באזור זה. למרות זאת ישנם דינים־וחשבונות מתמידים על־דבר המשא־ומתן המתנהל על־ידי בעלי זכיונות הנפט הזרים בדבר פעולות סקר גיאולוגיות, נסיונות לקידוחים והענקת זכיונות בארצות שנזכרו.

בעיתונות נתפרסמו לאחרונה ידיעות על מספר נסיונות לחיפושי נפט בארצות אלה. סוכנות הידיעות הערבית (סי"ע) פירסמה ביולי 1954 ידיעה האומרת, כי ממשלת הממלכה הירדנית חתמה על הסכם עם חברת הנפט העיראקית המבטל את רשיון הנפט של חברה זו בירדן. כמו כן היא מעירה כי חברות נפט אמריקאיות ואירופיות ניסו לקבל רשיונות בירדן. העיתון הירדני “פאלסטין” פירסם ב־19 בפברואר 1954 דין־וחשבון, האומר, כי ד"ר גארדנר, מומחה הנפט האמריקאי, סיים דין־וחשבון על מקורות הנפט הירדניים. “פאלסטין” כבר הודיע במהדורתו מ־26 בפברואר 1954, כי ישנם סיכויים טובים למציאת נפט בששה אזורים של הממלכה הירדנית, והם: 1) ליסאן; 2) נחל ערבה (צפון); 3) ים המלח (צפון); 4) אל־אזראק וואדי סאהראן; 5) עג’לון; 6) בין שכם וירושלים.

העיתון הרשמי של הרפובליקה הלבנונית פירסם כי ב־25 במאי 1954 הוענק האישור לחיפושי מחצבים בלבנון, הכולל מוצרים ליקווידיים וגאז טבעי. האישור ניתן לחברות יוסף אליאס תוהם סקאפ ולארנסט עבדאני, שניהם אזרחים לבנוניים. העיתון הרשמי של הרפובליקה הסורית הכריז ב־17 ביוני 1954, כי למר דאנדולף סאעד, תושב סורי, הוענקה הרשות לחיפושים בשטחי המחצבים שבסביבות לאטאקיה ובשני אזורים אחרים בסוריה. ראדיו בירות (לבנון) הודיע למאזיניו באחד ביוני 1954, כי מר סאעד, איש עשיר מלאטאקיה, קיבל רשיון לחיפושי נפט ומינרלים באזור זה. אלה הנן החברות הערביות הראשונות המחפשות נפט במזרח־התיכון, ויש מקום להניח שאם יצליחו ויגלו נפט בחוף הלבאנט, תצטרפנה אליהן בחיפושיהן חברות אחרות.

קשה לחזות מראש, אם מאמציהן יוכתרו בהצלחה או לאו.

ארצות הלבאנט עלולות לחיות באשליה כי יתכן שמומחי חברת הנפט העיראקית צדקו, כאשר ניבאו כי הסיכויים למציאת נפט בלבאנט הם קלושים. למעשה, חברת הנפט הסורית, סניף של חברת הנפט העיראקית, ניסתה למצוא נפט במשך עשרים שנה ונכשלה. בארות מספר נקדחו בתקופה שבין 51–1947, אבל כל סימני נפט לא נתגלו. חברת בת אחרת, חברת הנפט הלבנונית, קדחה 10.060 רגל בבאר אבל ללא הצלחה וויתרה על רשיונה. קידוחי הנפט בארצנו, בחוליקאת שבנגב, אשר בוצעו ב־1947־48 הופרעו על־ידי תנאי אי־השקט בארץ באותו זמן. לכן לא השיב הנסיון שנעשה על השאלה אם ישראל הנה חלק של חגורת הנפט הפרסית־ערבית או לאו. מדינת ישראל היא שתצטרך להשיב על שאלה זו, והזמן הוא שילמדנו באיזו מידה צדקו הארצות הלבנטיניות בספקותיהן. ספקות אלה אינם מפתיעים, בהביאנו בחשבון את החישובים הרבים הבלתי נכונים של העבר. בהצביענו על העובדה, כי עד שנת 1932 גרסו המומחים שנפט לא יימצא בחצי אי ערב, ישנה עכשיו סיבה מספקת כדי לבחון את ידיעותיהם של מומחים אלה בנוגע למציאותו של נפט בלבאנט.

מצרים היא אחת מארצות המזרח התיכון המאמינות. כי אוצרות הנפט שלהן עולים בהרבה על מה שנתגלה בה עד כה (רזרבות הנפט של מצרים ב־1953 – 130 מיליון חביות). מצרים הפחידה את חברות הנפט הזרות באמצעות חוק החברות הדורש ש־51% מהמניות בחברות מאוחדות יוחזקו בידי מצרים. חוק זה שפורסם ב־1947, פתח פתח למלחמה גלויה בין חברות הנפט הזרות הפועלות במצרים, עד אשר נבדק החוק מחדש אחרי התמרדותו של הצבא במצרים. קבלתו של חוק חברות חדש במצרים הביא לכלל סיומה של ההיאבקות בין חברות הנפט והממשלה המצרית. החוק הופעל ב־16 בפברואר 1954. הוא אומר, כי “לפחות 49% של המניות בחברות מאוחדות יש להציע לרכישה לאוכלוסיה המצרית. בעת יסודה של החברה המאוחדת”. אם לא תושג מכסה זו תוך חודש ימים, כי אז יכולה החברה להיוסד מבלי שכמות זו תוצא למכירה בשלמותה או בחלקה.

חיקוקו של חוק זה, שהינו רצוי מאוד לחברות הזרות, והסכם המחיר לתוצרי נפט, על־ידי חברות הנפט וממשלת מצרים עזרו בשבירת הקרח. התנהלו דיונים על חוזי נפט חדשים. ב־3 בפברואר 1954 חתמה חברת הנפט האמריקאית קונורידה פטרוליום קומפ.¹⁷⁴, חברת בת של קונטיננטל אויל קומפ. אוף ניו־יורק. הסכם עם הממשלה המצרית שתקצה שטח של 185.000 קילומטרים מרובעים במדבר המערבי לחיפושי נפט ולניצולו. חברה זו הסכימה להוצאת 3 מיליון דולר במשך שלוש השנים הראשונות לעבודתה. הממשלה זכאית ל־15% דמי תמלוגים מהנפט שיופק במשך 10 שנות התפוקה הראשונות. תמלוגים אלה יועלו ל־25% כעבור 10 שנים ועד לגמר 30 שנות החכירה. ממשלת מצרים שומרת לעצמה את הזכות לקנות 20% מתוצרי הנפט שיופקו במחיר שהוא ב־10% נמוך ממחיר היצוא שהוסכם עליו. הסכם זה פתח פתח להסכמים חדשים עם חברת “של” (שדות הנפט האנגלו־מצריים בע"מ¹⁷⁵) וחברת הנפט סוקוני ואקום של מצרים, שתי חברות אשר הפסיקו את פעולות הנפט שלהן במצרים כמחאה על חוק הפליית החברות של 1947. הסכמים חדשים שנחתמו בקיץ 1954 פתחו מחדש את שדות הנפט של שתי החברות והעניקו את חכירת שטחי המדבר המערבי וסיני. נוסף על החברות לחיפושי נפט שנזכרו לעיל, מחפשת גם חברת הנפט הבינלאומית המצרית¹⁷⁶ נפט במצרים. החברה היא בבעלותם של גורמים שוויצריים (80%), חברת הנפט של דרום קליפורניה – לוס־אנג’לס¹⁷⁷ (10%), וחברת בלאייר, ניו־יורק¹⁷⁸ (10%). חברות אלה בלעו בתוכן את חברת הנפט הלאומית¹⁷⁹ וקיבלו את רשיונותיה באזור סיני ומדבריות המערב. נפט נתגלה בואדי פאראן וקידוחים וחיפושים נוספים עדיין מבוצעים. כל העובדות האלה מראות, כי מצרים התקדמה ונמצאת בדרך לחיזוק תעשיית הנפט בארצה.

נוסף על התפתחות הנפט בארצות ערב, חלו גם התפתחויות חדשות בחלקי תבל שונים, אשר כדאי לשים אליהן לב. הבקשות הראשונות לרשיונות נפט בתורכיה הוגשו ואישורן נעשה על בסיס חוק הנפט החדש שפורסם. תורכיה נוקטת בצעדים הדרושים כדי ליהפך לארץ המפיקה נפט. בעולם המערבי משתדלת קנדה כמיטב יכולתה לתפוס עמדה איתנה כמפיק הנפט בעולם וכן להוכיח שהיא זכאית למקום זה בהסתמך על רזרבות הנפט העשירות שלה. נתגלה עכשיו, כי מקורות הנפט של קנדה הם עצומים [ ] כדי לספק את צרכי השוק המקומי וגם לשמש כספקית הנפט של [ ] תעשיית הנפט הקנדית [ ] שדה הנפט של פמבינה ליד הרי רוקי¹⁸⁰ ב־1953, נתן לה כוח דחיפה חדש. הרחבתו של שדה זה ניתנת להשוואה אל שדות מזרח טקסאס, והוא מכיל יותר נפט מאשר שני שדות הנפט הקנדיים האחרים ביחד. גילוי הנפט במפרץ אקסמאוט¹⁸¹, אוסטראליה,‏ על־ידי החברה האוסטראלית המערבית, הנו סימן להימצאותם של אזורים רבים שלא נסקרו ואשר כדאי לחפש בהם. ולבסוף – גם במדבר סהרה, הגדול במדבריות העולם, מחפשים נפט. ב־1954 הוכח על־ידי מחפשי נפט צרפתיים, כי אוצרות נפט עלולים להימצא באזורי ציה אלה, היות שהתפרצות חזקה של גאז טבעי וחומר ביטומני נרשמה בעומק של 4.590 רגל בסביבה דרומית לסאלאח. חיפושים אלה בסהרה ודרום־אלג’יר מבוצעים על־ידי מספר חברות. מחפשי נפט זרים וקבוצות נפט צרפתיות פועלים יחדיו בשטח של 600.000 קילומטרים מרובעים, שבשבילו הוצאו רשיונות חיפושים. רויאל דאטש שיל וקלטאקס נמנות עם החברות הזרות המשתתפות בחיפושים. תוכנית הקידוחים בסהרה הנה חלק מתוכנית שאפתנית שהיתה בפיקוחה של ממשלת צרפת במשך השנים האחרונות, לשם חיפושי נפט בצרפת עצמה ובשטחיה שמעבר לים. חברת אסו סטאנדרד־פראנסיז וקאלטקס הצטרפו אל מחפשי הנפט בצרפת, וחברת “של” וחברת גאלף אויל אף הן משתתפות בחיפושים בטוניס. חברת אסו סטאנדרד־פראנסיז (63% הם בבעלות חברת סטאנדרד אויל אוף ניו־ג’רסי, ‏ 18% בבעלות חברת גאלף אויל, 19% בידי אנשים פרטיים – צרפתיים) גילתה נפט בבורדו בספטמבר 1954. זוהי באר הנפט הראשונה הפועלת בשטחה של צרפת. וכך התאחדו החברות הזרות עם גורמים צרפתיים בשטחי חיפושי הנפט בטריטוריות הצרפתיות. טראסטי הנפט יודעים, כי כל באר נפט חדשה עלולה לסכן את שלמות מבנה מחיר הנפט ברחבי תבל. תעשיית הנפט מתנגדת להצפה בנפט שתוצאותיה המחיר הנמוך לחבית נפט. תעשיית הנפט האמריקאית טרם שכחה את ירידת המחירים הגורלית של 1933, כאשר “נפט נמכר למעשה במחיר הנמוך של ארבעה סנט לחבית במזרח טקסאס”¹⁸². תעשייני הנפט טרם שכחו את האסון שבייצור נפט־עודף שביכולתו לסכן את משטר המחירים הקשוח, וְהם מחפשים דרכים כדי לעצור בעד רווית־יתר בעתיד הקרוב באמצעות סגירתן של בארות, קיצוב שטחי הנפט בעולם. והאטת קצב ההתפתחות של אזורי הנפט בכוח. תעשיות הנפט של אמריקה ובריטניה הן פעילות מאוד בשימוש בשיטות אלה לעיכוב התפתחותם של אוצרות הנפט בעולם. ההערות אשר נתפרסמו במאמר “איראן עדיין מחכה לרווחים מהשתתפותה בהפקת נפט”, אשר הופיע בעיתון האמריקאי “וורלד אויל”, מראות את פחדה של תעשיית הנפט בכל הנוגע ליציבותה: “שובה של איראן לשוקי המערב ייצור כבר מתחילתו שפע נפט לזרא… מבלעדי מלחמה קרובה… אלא אם ינקטו צעדים להנמכת התפוקה הגדולה בעולם בשיעור של היקף היצוא האיראני”¹⁸³. המין האנושי אינו מוכן עדיין לקבל מתנת אלוהים זו של שפע.

 

פרק תשיעי: התפתחותה של בהלת “ג’והן בול” בתעשיית הנפט האמריקאית. סכנת מונופולין בריטי    🔗

“בעלות הנפט מקנה אימפריה” – (ה. בארנגאר לקלמאנסו באיגרת מ־12.12.1919)

אם נכונה הסברת המחבר, כי מחסור הנפט לא היה המניע העיקרי להשתלטות תעשייני הנפט האמריקאיים על הזכיונות במזרח־התיכון, כי אז עלינו למצוא סיבה אחרת להסתערותה האינטנסיבית והמוצלחת של אמריקה אשר התרחשה באזור זה, ואשר גילתה בחבל חשוב זה מקורות חדשים להשפעתו של ההון האמריקאי. בשנים האחרונות השתנתה כליל הבעלות על ייצור הנפט במזרח־התיכון וב־1953 יכלה התעשיה האמריקאית להתפאר, כי בבעלותה 59% מהתפוקה במזרח־התיכון, בעוד שהתפוקה המשותפת של הגורמים הבריטיים וההולנדיים הגיעה ל־33%. השינוי הגדול שחל יהיה מובן יותר אם נזכור, כי השתתפותן של החברות האמריקאיות בתפוקת היבשת המזרחית עלתה מ־17% ב־1939 ל־59% ב־1952, בעוד שהשתתפותה של החברה הבריטית־הולנדית ירדה מ־76% ל־33% באותה התקופה. כל המאבק לרווחים מהנפט שמחוץ לגבולות ארצות־הברית. היה נתון לשינוי צורה מוחלט; חלפו הזמנים בהם קונצרני הנפט הבריטו־הולנדיים עמדו בראש יצרני הנפט, ואת מקומם כבשו חברות אמריקאיות. חלק השתתפותה של אמריקה בייצור שמחוץ לגבולות ארצה עלה מ־29,7% מסך־הכל התפוקה העולמית ב־1927 ל־45,3% ב־1953. ואילו החברה הבריטית־הולנדית תפוקתה ירדה מ־39,7% ב־1927 ל־25,8% ב־1953.

אפשר להראות עובדות אלה ביתר בהירות בלוח הבא:

תפוקת הנפט בכל הארצות בפיקוחן של החברה הבריטית־הולנדית והאמריקאים בשנים 53–1927¹⁸⁴ (באלפי חביות)

---

1. המספרים לתקופה שבין 1944 ו־1952 נלקחו מספרו של פאנינג: המודיעין לענייני נפט שהתפרסמו בפטרוליום טיימס מ־4.9.53 ומ־23.7.54.↩︎

2. המספרים ל־1954 ו־1953 נלקחו מהנתונים הסטאטיסטיים של משרד "פעולות הנפט האמריקאיות בחוץ־לארץ".↩︎

הלוח הבא מוכיח את הירידה בהשתתפותה של החברה הבריטית־הולנדית בייצור.

בעלות על ייצור הנפט בעולם (1953)¹⁸⁵ (כולל גזולין טבעי)

(באלפי טון מטרי)

הלוח דלעיל מראה, כי טראסטים בריטיים והולנדיים הפיקו 15,3% וטראסטים אמריקאיים ‏ 70,4% מתפוקת הנפט העולמית ב־1953. אף כי תעשייני הנפט האמריקאיים לא הקימו מונופול נפט סגור ב“מערב”, הם נמצאים על סף הצלחתם. כיצד חלה תמורה זו בשלטון הנפט במזרח־התיכון ובשוק העולמי?

אם לא נקבל את ההסבר, כי מחסור בנפט היה הכוח שהניע את תעשייני הנפט האמריקאיים לבוא מהיבשת המערבית ליבשת המזרחית, כי אז מהו המג' שמסתתר מאחורי ההשתלטות על זכיונות |הנפט הערביים והרחבת השפעתה של אמריקה בארצות זרות? רמז תשובה לשאלה זו אפשר לקבל, לפי דעתו של המחבר, במאמצים להקמת מונופולין. שתי ארצות התחרו על המונופולין של המוצר בשוק העולמי ובארצות של מקורות הנפט.

תעשיית הנפט האמריקאית הקדימה להבין, כי הנרי דטרדינג התכוון להפוך את השיתוף ההולנדי־בריטי, רויאל־דאטש־של (שהיה נתון לחסותן של ממשלות בריטניה והולנד) למפעל מונופוליסטי. לפני מלחמת העולם הראשונה הרחיקה חברה זו עד הודו־ההולנדית, המזרח־התיכון, רומניה, רוסיה, דרום־אמריקה ואפילו עד ארצות־הברית. הרכישות במקסיקו, ונצואלה, בורמה, הודו־ההולנדית, הסכמי השוק עם חברת הנפט האנגלו־פרסית והחדירה לארצות־הברית (קליפורניה, אוקלהומה. טקסאס, לואיזיאנה), פירושם התקרבותו של יום הדין לתעשייני הנפט האמריקאיים, אלא אם כן תופסק ההתפתחות הכללית. נפוליאון של תעשיית הנפט עם כל תחבולותיו, אכזריותו, וניצול פיקחי של הדיפלומטיה הבריטית וההולנדית הפחיד את חוגי הנפט האמריקאיים. פחד זה מפני מונופולין זר יצר בארצות־הברית, כפי שליאונארד מ. פאנינג קרא לזאת, את “בהלת ג’והן בול”¹⁸⁹. בזכות מאמציו ללא לאות של הנרי דטרדינג (אחר כך סיר הנרי דטרדינג ובמאוחר יותר תומכו הנלהב של היטלר) קיבלה בריטניה ממלכת נפט המשתרעת על פני תבל כולה. ב־1920 היו בבעלותם של טראסטי הנפט הבריטיים זכיונות נפט במדינות הבאות:

חברת רויאל־דאטש־של

איי הודו ההולנדית

סין

מצרים

מאדאגאסקאר

דרום־אפריקה

רוסיה

רומניה

יוגוסלביה

קליפורניה

אוקלהומה

טקסאס, לואיזיאנה

מקסיקו

שרינידאד

ונצואלה

קווקז

חברת הנפט התורכית

עיראק

חברת הנפט האנגלו־פרסית

פרס

אוסטראליה

ניו־זילנד

פאפואה

מרוקו

ארגנטינה

ניו־פאונדלנד

ניו־ברונשוויק

אלבניה

בורמה אויל

הודו

שדות הנפט בפיקוח בריטי

אמריקה התיכונה

גוויניאה

בראזיל, קולומביה

אקואדור

בזמן שבו הסכימו הכול, כי “בעלות הנפט מקנה אימפריה”¹⁹⁰, היה הענק הבריטי מראה מפחיד למדינאים האמריקאיים ולתעשייני הנפט. הציבור האמריקאי והסינט קראו את מאמרי ההתפארות של הבריטים, כגון זה של סיר אדוארד מאק־קיי אדגאר, שהתפרסם בספרלינג ז’ורנאל¹⁹¹: “עלי לומר”, כתב סיר אדגאר, "כי שני שליש משדות הנפט שהיו נתונים לחיפושים באמריקה התיכונה והדרומית הנם בבעלות בריטית. במדינות גואטימלה, הונדוראס, ניקאראגואה, קוסטה־ריקה, פנמה, קולומביה. ונצואלה ואקואדור מרביתם של הזכיונות הנם בידי נתינים בריטיים והפיתוח שלהם בוצע בעזרת ההון שלנו.

"קבוצת אלווס (שדות נפט בפיקות בריטי) אשר נכסיהם משתרעים על פני שני שליש מהשטח סביב הים הקאריבי הנה בריטית לחלוטין, והוראות הפיקוח שם מבטיחות המשכיות מוחלטת של ההנהלה על־ידי גורמים בריטיים. שום אזרח ושום קבוצה |אמריקאית לא הגיעו ולא יגיעו אי־פעם באמריקה התיכונה לעמדה דומה לזו של מר אלווס, אם נביא בחשבון את גדולתם של כל ארגוני הנפט, כמו קבוצת של, שבבעלותה ובפיקוחה מפעלים בכל מדינה בעולם המפיקה נפט, כולל ארצות־הברית, רוסיה. מקסיקו, הודו־ההולנדית, רומניה, מצרים, ונצואלה, טרינידאד, הודו, צילון, מדינות מאלאיה, סין, סיאם והפיליפינים.

"אין ספק, כי ניאלץ לחכות מספר שנים עד אשר הרווחים ישאו פרי, כשם שאין כל ספק כי היבול יהיה רב. לא זמן רב יחלוף ואמריקה תיאלץ לקנות מהחברות הבריטיות כמויות גדולות של נפט שהיא נזקקת להן, בשיעור של מיליוני לירות כל שנה ולשלם להן בדולרים, היות שהרזרבות שלה אינן יכולות עוד לספק לה את הנפט המבוקש.

“אני מעריך, כי אם תלך ותגדל צריכתם של האמריקאים לפי השיעור הנוכחי תוך 10 שנים, הם ייאלצו לייבא 500 מיליון חביות נפט, ופירושו, על בסיס המחיר הנמוך ביותר של דולר לחבית, תשלום של 500 מיליון דולר שרובו ייכנס לכיסם של הבריטים. פרט למקסיקו וחלק קטן של אמריקה התיכונה, סגור רובו של העולם באופן מוחלט מפני התקפה בכוח מצד ארצות־הברית. העמדה הבריטית אין למוטטה.”¹⁹²

הפחד פן ישתלט “ג’והן בול” תחילה על כל אוצרות הנפט הזרים ורק אחר כך ייאבק עם תעשיית הנפט האמריקאית, נעשה מוחשי ביותר, כאשר הגורמים הבריטיים־הולנדיים חדרו ליבשת האמריקאית. הדין־וחשבון של מועצת המסחר הפדרלית באמריקה עסק ב־1923 בבעלות הזרה של חברות הנפט האמריקאיות, וחקר במיוחד את ההשקעות של חברת רויאל־דאטש־של באמריקה. הפחד הלך וגבר כאשר ממשלת בריטניה הוסיפה לחלק את שלל המלחמה בעיראק מבלי להביא בחשבון את האינטרסים האמריקאיים. את השאיפות המונופוליסטיות של דטרדינג ושל הבריטים החלו להרגיש בחיים הפוליטיים והכלכליים, והאמריקאים הבינו כי תעשיית הנפט האמריקאית תגווע, אם הנפט במזרח התיכון, שהוצאות תפוקתו נמוכות, ייעזב בידיהם של בוני האימפריה הבריטית. הבריטים אט־אט הכינו את ה“נוק־אוט” הכלכלי למתחריהם בנפט, כדי להקים אחת ולתמיד מונופולין הדוק. הנפט הגולמי הזול שהופק על־ידי טראסטים בריטו־הולנדיים באיראן, הודו־ההולנדית, הודו ורומניה מ־1890 ועד מלחמת העולם הראשונה. היה בחזקת יריב רציני לתוצרי הנפט של ארצות הברית (יצואן הנפט הגדול ביותר באותה תקופה). התקדמותם של הבריטים בארצות ערב אחרי מלחמת העולם הראשונה והמירוץ להבטחת השליטה במזרח־התיכון מבלי לתת לארצות־הברית אפשרות להיכנס לעסקי נפט באזור זה – היו הנסיון הגלוי ביותר למונופולין על הנפט בכל העולם. סכנת הנפט שהוצאות תפוקתו נמוכות. אשר התרכז בידיה של בריטניה, עוררה את תעשייני הנפט האמריקאיים שיצטרפו למירוץ. הצפתו של השוק בנפט זול היתה עלולה למשוך בהדרגתיות את הנפט האמריקאי מהשוקים הזרים ובאופן סופי לחתור תחת השוק האמריקאי עצמו, בחיי התעשיה, מקום שם קיימת השאלה של מונופולין למוצר מסויים, ישנו תמיד הצורך שחברה תחזיק במספר רב של מקורות זולים של המוצר כדי למנוע הקמתו של מונופולין מתנגד, ובמידת האפשר, אף כדי להקים מונופולין כזה בעצמה. הוא אשר עשתה תעשיית הנפט האמריקאית בעזרת הגופים הממשלתיים. הנפט העיראקי הפך להיות נקודת המוקד של סכנת העליונות הבריטית. פעולות מדיינות בדרג גבוה ואיומים שישלמו לבריטים כגמולם בארצות־הברית וביבשת האמריקאית גילו לתעשייני הנפט האמריקאיים את אפשרויות הנפט של עיראק, ואחר כך של באחריין וערב־הסעודית. נסיונה של בריטניה למנוע את אמריקה מהיכנס לטריטוריות המנדטוריות היה מבוסס על הטענה, כי אמריקה לא חתמה על אמנת וורסייל ולא היתה חברה בחבר־הלאומים, אך הנסיון נכשל לחלוטין כתוצאה מלחצה החזק של מחלקת המדינה של ארה"ב. מלחמה כלכלית מונעת זו בוצעה תחת המסווה של מחסור נפט באמריקה והביקוש למדיניות “דלת פתוחה” בארצות המנדטוריות. במהרה הפך המאבק להיות נסיון יותר תוקפני מצדה של תעשיית הנפט האמריקאית להקמת מונופולין, שיקבע מחיר לנפט בכל מקום שהוא ושישתדל לסגור את הדלתות בפני מתחרים (טראסטי הנפט האמריקאיים הסכימו שהזכיונות בחברת הנפט העיראקית יהיו הרשיונות היחידים בעיראק, ושערב־הסעודית תהיה לאזור זכיון הסגור בפני אחרים). בהלת “ג’והן בול” נעלמה ובמקומה הופיעה בהלת “הדוד סאם”, שהשתלטה על כל יצרני הנפט וצרכניו.

ליאונרד מ. פאנינג, באחד מספריו הראשונים. הסביר את הפחד מפני מחסור נפט, שהיה תוצאה של מלחמת העולם הראשונה, בצורה הבאה: “פחד מפני מחסור נפט בארצות־הברית… היה החשוב במחשבותיו של כל אחד… זה שריד לזכרון ממנוסת המחסור של 1917־18 כאשר היינו בעצם תקופת המלחמה. מה היה עלול לקרות, אילו היתה אזילה כללית של מלאי הנפט האמריקאי ואילו היתה המלחמה נמשכת עד שנת 1919 ו־1920? התפתחות תופעה של עצבנות לאומית, אין בה משום הפתעה לאור העובדה שהוכחה חשיבותו של הנפט במלחמה מודרנית למטרות צבאיות”.¹⁹³ גם אם נקבל את הדעה כי הפחד מפני מחסור נפט בארצות־הברית במשך מלחמת העולם הראשונה ואחריה היה מבוסס על מצב ריאלי, עדיין אין כל הסבר מדוע נמשך מסע התעמולה עד 1951. חברת ארמקו פירסמה ב־1951 חוברת בשם “הנפט הערבי והמחסור בעולם”. במשך כל השנים הללו נודע לאנשים העוסקים בעסקי נפט כי שפע של נפט היה וניתן עדיין לגלותו ביבשת המערבית והמזרחית. ב־1923 התברר, כי חלפה הסכנה של מחסור מאיים בארצות־הברית. שדות נפט גדולים חדשים נתגלו באלק הילס האנטיגטון ביטש, סאנטה פה־ספרינגס, אוקלהומה, ארקאנזאס וטקסאס. נשיא מרילאנד אויל קומפ. הציע “לבצע הסכמי קיצוב בתקופות של תפוקת־יתר”¹⁹⁴. למעשה, סגרו חברות אמריקאיות רבות את מפעליהן בחוץ־לארץ ב־1924 כתוצאה מהתגליות הגדולות בארצות־הברית. יועץ הנפט ליד מחלקת המדינה כתב בדין־וחשבון שלו לועדת טרומאן ב־1944: “משנת 1924 והלאה, התעניינות הציבור ברזרבות הנפט מעבר־לים הלכה ופחתה. ואחר כך, שדות נפט מקומיים כמו האנטינגטון ביטש… הציפו את השוק האמריקאי בכמויות בלתי מוגבלות של נפט, ובאמת, בזמנים מסויימים הוליכו את המחיר השליט לדרגות נמוכות שיש בהן משום סכנה”¹⁹⁵. אבל למרות עודף ההיצע הפתאומי והסכנה של מחירים נמוכים, התבסס הלחץ המדיני של ארצות־הברית על בריטניה עד 1928 על התואנה של מחסור נפט באמריקה. הלחץ חוּדש כאשר טראסטי הנפט האמריקאיים ניהלו משא־ומתן לשם קבלת זכיונות בבאחריין, כווית וערב־הסעודית, שהיו בחסות בריטית. המשבר הכספי של שנות ה־30 והתגליות הרבות בארצות־הברית ודרום־אמריקה הגדילו את הפער שבין שיעורי תפוקת הנפט ובין הביקוש הפוחת בכל מקום. האזעקה גברה ומחירי הנפט ירדו פלאים

בארצות־הברית, עד שהמנגנון של רוזבלט – כפי שמסר הארולד ל. איקיס בנאמנות ביומניו הסודיים – נתבקש להתערב, לקבוע מחירים, לפרסם חוקת נפט ולייצב את עסקי תעשיית הנפט של ארצות־הברית. בראשית 1924 נמסר, כי חברת סטאנדרד אויל אוף ניו־ג’רסי הדגישה את הקשיים של הפצת התוצרת העיראקית בשוקי העולם מבלי לפגוע בהם¹⁹⁶. למרות כל העובדות הללו הופיעו בארצות־הברית עד היום מאמרים, ספרים ותזכירים המספרים על מחסור. מאחר שהבהלה זיכתה את תעשייני הנפט האמריקאיים בכניסה לחברת הנפט העיראקית, נוח היה להם להכות על הברזל בעודו מלובן. אפשר להגיד ללא הגזמה, כי כל ספרות הנפט שהתפרסמה בארצות־הברית, פרט לכמה יוצאים מן הכלל, תומכת בדעה של מחסור ביבשת המערבית.

מחלה – וגם דמיונית – יכולה לדרבן את החולה למעשים אשר האדם הבריא אינו מסוגל לעשותם. כלל זה נכון גם ביחס לתופעות חברתיות. התוצאות מורגשות בין שמבוססת התופעה על עובדות דמיוניות או על עובדות ממשיות. כל עוד יאמינו אוכלוסי ארצות־הברית וממשלתה כי הנפט של אמריקה כלה, וכי ביבשת המערבית המלאי הוא זעום – יעלו ויתגלו מגמות מדיניות ואישים וכולם כאחד יחלו במסע למדבר המערבי. איננו יכולים לומר כי מחסור הנפט בארצות־הברית היה מתחילתו פרי של ארגון תעמולתי; ללא ספק לא היה כזה. אך אין כל ספק, כי סקטורים חשובים של תעשיית הנפט האמריקאית שמרו על קיומו של פחד כזה, גם כשכבר לא היו לו כל יסודות מציאותיים. התעשיה טיפחה מעין היסטריה של מחסור־נפט כדי שתוכל לדרוש את עזרת ממשלתה, היות שממשלות ארצות־הברית לפני מלחמת העולם היו מאוד הססניות לבצע פעולות ממשלתיות בארצות זרות. ליאונרד מ. פאנינג הראה באופן ברור במאמר שלו “תולדות הבהלה של מחסור הנפט”¹⁹⁷, את המוסתר מאחורי אמצעי פרסומת ערמומיים רבים.

א. חוסר התעניינות של תעשייני הנפט הבריטיים בחיפושי נפט חדשים במזרח־התיכון.    🔗

מומחי נפט בריטיים, כמו סטפאן האמסליי לונגריג¹⁹⁸, שהגן על מדיניות הנפט הבריטית במזרח התיכון, מסבירים מדוע כתוצאה ממשגה של שיפוט מדעי, היתה בריטניה איטית בפיתוח מקורות הנפט במזרח־התיכון. זו היתה הסיבה, הם אומרים, לחוסר ההתעניינות בזכיונות של סעודיה. חברות הנפט הבריטיות לא האמינו כי אפשר לגלות נפט בבאחריין ובסעודיה וזאת בעקב הערכה בלתי נכונה של המבנה הגיאולוגי של האזור. מר לונגריג הסביר כי הזכיון הנוכחי של אמריקה בשדות באחריין “הוצע לראשונה גם לחברת של וגם לחברה האנגלו־פרסית, אך הן סירבו; סלעי הטרציאר בדרום־מערב פרס, שהנם כה עשירים בנפט, נמצאו בבאחריין בשכבות העליונות, אבל עדיין לא היתה באזור כל הוכחה המאשרת הימצאותו של נפט בשכבות שמתחת לשכבות הטרציאר”¹⁹⁹. הקבוצה הבריטית, הסינדיקאט המזרחי־הכללי, אשר למעשה בידו היה רשיון חיפושים בלעדי בבאחריין מאז ה־2 בדצמבר 1925, העביר ב־1927 את זכיונותיו לחברה האמריקאית, גאלף אויל קומפ., אחרי שלא הצליח לעניין את הטראסטים הבריטיים: החברה האנגלו־פרסית וחברת רויאל־דאטש־של. חברת גאלף אויל במאוחר יותר וויתרה על זכיון זה ומסרה אותו לחברת סטאנדרד אויל אוף קליפורניה, בעת שנחתם על־ידי כל חברי חברת הנפט התורכית “הסכם הקו האדום”, המבטיח שלא יבוצעו חיפושי נפט נפרדים במזרח־התיכון.

קשה לקבל את ההסבר הפשוט, כי מומחים בריטיים שגו ביחס לעובדות הגיאולוגיות ובורותם עלתה על זו של המומחים האמריקאיים. דבר זה לא קרה בפרס, בעיראק ובחבלי עולם אחרים. למעשה, הם היו בתרדמה כאשר מעיין הנפט הגדול ביותר במזרח־התיכון נמסר לחברות האמריקאיות, אף על פי שיכלו להיות בעליו. קשה לקבוע את מידת ההשפעה זה למומחי הנפט הבריטיים על החלטתה של חברת רויאל־דאטש־של וחברת הנפט האנגלו־פרסית שלא להשקיע בבאחריין (הזכיון בבאחריין היה קרש־הקפיצה לזכיון בערב־הסעודית של חברת ארמקו),

אפשר להסביר את חוסר התעניינותה של בריטניה בפעולות באזור ברוויה שלה מנפט (חברת רויאל־דאטש־של והחברה האנגלו־פרסית היו עסוקות בזכיונותיהן בעיראק ובשדות העצומים באיראן, באזור הקאריבי ובמזרח הרחוק). הבריטים הבינו. כי מקורות נפט חדשים במזרח־התיכון יערערו את היחסים השוררים שם, יסבכו את סדרי השוק, ויערערו את מבנה המחירים באירופה ובמזרח הרחוק. אישור לכך יש בעובדות שהועלו בעבודת המחקר שנכתבה על־ידי פרדריך ליי מור הצעיר²⁰⁰, ואשר הוגשה לבית־הספר למדינאות וליחסים בינלאומיים ליד אוניברסיטת פרינסטון. הטיזה מבוססת על אינפורמציה שנמסרה על־ידי מר צ’רלס וו. האמילטון, סגן נשיא חברת גאלף אויל, ומר תומאס א. ווארד אשר ניהל את המשא־ומתן להסכם בין הסינדיקט המזרחי־הכללי בע"מ וחברות הנפט האמריקאיות. מר פ. ל. מור הצעיר טוען, כי הוא השתמש “במרביתם של המקורות שלא יצאו לאור” והקשורים במשא־ומתן זה. נוסף לכך ניתנה לו גם עזרתו של מר קארל ס. טוויטשל, נציגו של המלך סעוד בעת ניהול המשא ומתן עם חברות הנפט האמריקאיות על זכיונות נפט בערב־הסעודית. בעבודה זו אנו מוצאים חומר פנימי על הקשיים שנתגלו בעת הנסיון לשכנע את תעשייני הנפט הבריטיים שיקבלו את הזכיונות בבאחריין. הסירובים השונים אף הם מצוטטים ובמיוחד מודגש נסיונה של חברת גאלף האמריקאית להשפיע על השותפים בחברת הנפט העיראקית שיקנו את הזכיון בבאחריין בחשבון משותף. חברת גאלף אויל היתה אחד השותפים בחברת הנפט העיראקית והיה עליה לחתום על הסכם הקו־האדום אשר אסר חיפושי נפט בנפרד על כל חברי חברת הנפט העיראקית, בהתאם לקו־האדום שהותווה על מפת המזרח־התיכון. אבל חברת גאלף אויל חתמה ב־30 בנובמבר 1927 על הסכם בבאחריין עם הסינדיקאט עוד קודם שנחתם הסכם הקו־האדום והשתדלה לקבל את הסכמתה של חברת הנפט העיראקית לחיפושים משותפים על־ידי כל הקבוצות המעוניינות של חברה זו. המשא־ומתן של חברת גאלף אויל וחברים אחרים של הקבוצה האמריקאית נוהל על־ידי סטיוארט מורגאן אשר נפגש עם הנהלת חברת הנפט העיראקית בלונדון ב־30 באוקטובר 1928. מחזה מוזר התגלה. סיפרו, כי אחד הנציגים ההולנדיים לאט־לאט מילא את מקטרתו מנרתיק העור והצהיר, כי הטריטוריה בכללותה “לא היתה נעלמת” מחברתו, וכי כבר קודם לכן הם שלחו לשם את הגיאולוגים שלהם וכי הם נתקלו בקשיים מסויימִים ובתנאים פוליטִיים שאינם מבטיחים דבר, אבל לא גילו נפט. אחד הנציגים הבריטיים שהיה נוכח תמך בהשקפתו של ההולנדי בשלימותה. הנציג ההולנדי סיים את הויכוח. תשובה שלילית ניתנה לכל הטענות של מורגאן, ובין היתר גם להערתו שגורמים בעלי חשיבות בענייני נפט עסוקים עתה באזור שהנו כנראה שטח עשיר בנפט, וכי על גורמים אלה להגן על צדדיהם. גם להצעה שהקבוצה האמריקאית בחברת הנפט העיראקית תוכל לרכוש את זכיון באחריין אם חברת הנפט העיראקית תסכים, או תשאיר את הזכיון בידי חברת גאלף אויל לבד, למען תוכל זו לפקח על האזור, ניתנה תשובת סירוב. הנציגים הבריטיים וההולנדיים לא רצו אף באחת מההצעות, והנציג ההולנדי סיים את הערותיו בנענוע קל בראשו ובמלים “לא, אני חושש שאין נפט בערב”. סטיוארט מורגאן ציין כעבור מספר שנים, כאשר נשאל על כך: “בני אדם במקרים מסוימים אינם כה טפשים כפי שהם נשמעים, וייתכן כי זה היה אחד המקרים הללו – שלא לעודד את תיירי הנפט”²⁰¹

סטיוארט מורגאן הצליח לתאר את האוירה ששררה בקרב טראסטי הנפט הבריטיים, “כדי שלא לעודד את תיירי הנפט”. פירושו כי חברות נפט בריטיות היו שמחות באוצרות הנפט שהם כבר גילו. וללא ספק הם ידעו כי ישנה עוד כמות רבה של נפט שניתן לגלותה באזורים אחרים של המזרח־התיכון. לא היתה להם כל כוונה לפגוע ולערער את הצלחתם עד כה. בה במידה שהאמריקאים היו מעוניינים בגילוי מקורות נפט זולים במזרח־התיכון, כדי לשמור על שלימותה של תעשיית הנפט האמריקאית, באותה מידה הראו הבריטים חוסר התעניינות בתגליות חדשות, אשר עלולות לערער את עמדתם במזרח־התיכון. הבריטים ידעו על שפע הנפט ועל הסכנה של הצפה; האמריקאים צריכים היו לטפל בשאלה החיונית של מציאת נפט זול ולא הראו כל נטייה לוותר על מקורות הנפט במזרח־התיכון למטרת ייצוב השוק, שפירושו עלול היה להיות מתן מונופולין מוחלט לבריטים. זאת נראית סיבה מתקבלת על הדעת ל“הצלחותיהם” של גיאולוגי הנפט האמריקאיים במזרח־התיכון, ול“כשלון” של המומחים הבריטיים. חוסר התעניינותם של טראסטי הנפט הבריטיים שהיו הראשונים במעלה (חברת הנפט האנגלו־איראנית, חברת הנפט העיראקית, וחברת רויאל־דאטש־של) בהרחבת רזרבות הנפט שלהם, עלול להסביר את כשלונם של הבריטים בערב. זו יכולה להיות גם הסיבה לאי הדיוקים שבחיפושי הנפט בתימן, באזורי החוף של הנסיכויות העצמאיות ובלבאנט.

ב. הסכם נפט עולמי מקיף לא בוצע.    🔗

האינטרסים המנוגדים של תעשיות הנפט הבריטיות והאמריקאיות במזרח־התיכון ובעולם יהיו לנו מובנים יותר, אם נתחשב בתגובות השונות להסכמים שנחתמו כדי להגביל, לפקח ולאחד את פעולותיהם של טראסטי הנפט. הבריטים השתדלו לטפח את הרעיון של תעשיית נפט יציבה, אחרי שגילו, כי אין להרחיק את אמריקה מעמדתה בשוק העולמי וכי אי אפשר למנוע אותה מן החדירה לעיראק או למזרח־התיכון. הבריטים התאוו לשמור על כל פעולות הנפט במזרח־התיכון על בסיס של מפעלים משותפים של אותם הגורמים אשר הקימו את חברת הנפט התורכית ואחר כך את חברת הנפט העיראקית. הסכם הקו־האדום הידוע טופח בעיקר על־ידי השותפים הבריטיים בחברת הנפט התורכית; הוא הגדיר על פני מפת המזרח־התיכון את השטח בו השותפים בחברת הנפט התורכית הבטיחו שלא ינסו להפיק או לקנות נפט מחוץ למסגרת של חברת הנפט התורכית. על “פיסקת הויתור העצמי” חזרו שנית, כאשר חברת הנפט העיראקית נוסדה בהשתתפותם של חברת הנפט האנגלו־איראנית (23,75%), רויאל־דאטש־של (23,75%), גולבאנקייאן (5%), החברה הצרפתית לנפט (23,75%), חברת סטאנדרד אויל וסוקוני ואקום (23,75%). חברת הנפט העיראקית מכאן, צריכה היתה להיות השלטת בפיתוח הנפט באזור הקו־האדום. “השטח המוגדר” צריך היה לכלול את הממלכה העותמנית, את תורכיה, סעודיה, סוריה, ארץ־ישראל, עיראק, קורדיסטאן ומספר איים בים התיכון, פרט לנסיכות כווית.

הצרפתים וכן מר גולבאנקיאן, השתדלן העיקרי בארמון השולטן, ובמיוחד הבריטים בודאי שמחו כאשר קיבלו שתי חברות הנפט האמריקאיות, אחרי 6 שנות משא־ומתן עם חברת הנפט התורכית על כניסתם לשדות הנפט העיראקיים, את “הסכם הקו־האדום” ביולי 1928. מאחר שלא היתה כל דרך למנוע את האמריקאים מהשתתף בתעשיית הנפט המזרח־התיכונית, הרי לפחות היתה כאן הבטחה להתקדמות מסודרת ונתונה לפיקוח של כל גורמי הנפט האחרים במזרח־התיכון וללא ההפרעה על־ידי ההתחרות ושפע עד לזרא של נפט. הבריטים ראו את הערבות לשלטונם במזרח־התיכון בחתימה משותפת זו של כל הקבוצות. ומתן מניה של 23,75% בלבד לתעשיית הנפט האמריקאית לשם ביצוע פעולות פיתוח בעתיד.

סעיף 10 של “הסכם הקו־האדום”, המתייחס להגבלות התפוקה ולזכיונות במזרח־התיכון, נוסח בצורה הבאה: “כל הקבוצות מסכימות בזה, כי חברת הנפט התורכית או נציג של החברה התורכית, תהיה לו, פרט למפורט דלהלן. זכות היחיד לחפש או לקבל זכיונות נפט |בתוך השטח המוגדר, וכל אחת מהקבוצות כאן מאשרת ומסכימה עם החברה התורכית ועם שאר החברות, כי זולתן, רק כפי שזה מובא כאן או כפי שזה אושר, קבוצה זו ואף לא אחת מחברות הבת שלה, בין באופן אישי, או באמצעות מתווך של אדם פרטי, פירמה, חברה, או שותפות יחפשו או ישתדלו או יהיו מעוניינים, במישרין או בעקיפין, בהפקת נפט בשטח שהוגדר או בקניית נפט כזו, אחרת מאשר באמצעות החברה התורכית או חברה הפועלת בחסותה של החברה התורכית”²⁰². כניסתן של חברות אמריקאיות לחברת הנפט העיראקית היתה מפלתם של הגורמים הבריטיים ושל שאיפתם למונופולין, אבל “הסכם הקו־האדום” נתכוון לשמור על מה שניתן לשמור עליו. הוא השתדל להבטיח את שלטונם של הבריטים במזרח־התיכון על בסיס של הסכמה מתוך רצון בהגבלות, ולחם בכל הנסיונות לפעולות פיתוח ללא מעצורים ולהפקה ללא פיקוח במזרח־התיכון.

המניעים לחיפושי הנפט האמריקאיים במזרח־התיכון היו דומים למניעיו של דטרדינג. לא היתה כאן השאיפה להעשיר את העולם הערבי, או למנוע מחסורי נפט, אשר הניעה את חוגי הנפט האמריקאיים לעקוף את “הסכם הקו־האדום” או להתעלם ממנו. הצלחותיהם בעיראק הולידו תקוות למונופולין של נפט בחסות אמריקאית ובעזרתו של הנפט המזרח־תיכוני, ובמטרה זו הם צעדו קדימה וכבשו את באחריין וערב־הסעודית וזכו במחצית הזכיון בכווית. “בהלתו של ג’והן בול” הביאה אותם אל היבשת המזרחית, אבל הם קיבלו את משימותיו של דטרדינג. הבעיה של תפוקת־יתר נדחקה למקום השני, והענקת זכיונות במזרח־התיכון לקונצרנים האמריקאיים קיבלה זכות עדיפות. לא הושם לב לסכנה של הצפה בנפט והם תפסו את כל השלל שנפל בידם, ורק במאוחר יותר, ב־1953־54, החלו להיאבק בבעיה המסובכת של יציבות השוק ועצירת גיאות הנפט.

הדרך בה השיגו האמריקאים את רשיונות הנפט בבאחריין, כווית וערב־הסעודית, הנה פרק בפני עצמו בהיסטורית הנפט, והיא מוכיחה את העובדה, כי מדיניות כלכלית של התחרות מסוגלת להרוס את הפיקוח המשקי שלה בעיקר אם היא מעכבת את פעילותם של חבריה החזקים ביותר. שתי חברות אמריקאיות אלה שקיבלו על עצמן את “הסכם הקו־האדום”, חברת סטאנדרד אויל, ניו־ג’רסי, וחברת גאלף אויל (חברת גאלף אויל מכרה את חלקה בחברת הנפט העיראקית לחברת סוקוני־ואקום ב־1929 ושיחררה את עצמה מהכבלים) ואותן חברות הנפט האמריקאיות העצמאיות אשר יכלו לפעול ללא כל מעצור במזרח־התיכון, שברו לחלוטין את כל ההגבלות שחלו על הטראסטים האמריקאיים. “הסכם הקו־האדום” הפך להיות חסר משמעות, אחר שקיבלה חברת סטאנדרד אויל – קליפורניה את הזכיון בבאחריין, ובמאוחר יותר נפטרה ממניותיה בחברת הנפט העיראקית חברת גאלף אויל, כדי שתוכל לסיים את המשא־ומתן שלה עם השייך של כווית. כל הצעדים הללו היו ההתחלה להתעלמות כללית מ“הסכם הקו־האדום” במשך שנות המלחמה, על מנת לזכות בהשתתפות רחבה בזכיון הנפט בערב־הסעודית. חברת הנפט הערבית־אמריקאית של ימינו הנה בבעלות משותפת של חברת סטאנדרד – קליפורניה (30%), חברת סוקוני־ואקום (10%), חברת טקסאס (30%) וסטאנדרד – ניו־ג’רסי (30%). חברת סטאנדרד – קליפורניה היתה הטריז האמריקאי אשר הוכנס למזרח־התיכון כדי לפעול בבאחריין ובערב־הסעודית, היות שחברה זו לא היתה שותפת בחברת הנפט העיראקית ולא היתה כבולה ל“הסכם הקו־האדום”. אבל הפרצה שנפרצה במזרח־התיכון על־ידי חברת סטאנדרד אויל אוף קליפורניה, הספיקה בגודלה לחברות אמריקאיות גדולות נוספות, וגם לאלה אשר חתמו על הסעיף “הויתור העצמי”. וכך נשבר הנסיון האחרון מצד הבריטים לזכות בשליטה על הנפט במזרח־התיכון.

ג. הפעלתם של הסכמי שוק בינלאומיים.    🔗

בדפים האחרונים ראינו, כיצד “הסכם הקו־האדום” קיבל את אישורו על־ידי השותפים בחברת הנפט העיראקית, אבל לא הופעל. עכשיו נראה, כיצד הסכם שוק בינלאומי שלא נחתם, הופעל בנקודותיו העיקריות. למעשה, התאים ההסכם לתעשיית הנפט האמריקאית, עד כי הפך להיות אבן־הפינה לעתידו של הנפט האמריקאי, והגן על התוצרת האמריקאית מפני הנפט הזול של המזרח־התיכון ושל ארצות אחרות.

הסכם זה, הסכם אכנאכארי²⁰³, כמעט שאינו מופיע בספרים ובפרסומים הדנים בנפט. אין הדבר מפליא, הואיל והסודיות היא היסוד שבניהול תעשיית נפט, כי ישנן עובדות שרצוי להסתירן מידיעת הציבור, המממשלה והמתחרים. הועדה הנבחרת לעסקים קטנים של הסנאט האמריקאי בדין־וחשבון שלה “קרטל הנפט הבינלאומי” (ואשינגטון 1952) פירסמה פרטים רבים מהסכם זה. ההערות הבאות תהיינה לכן מבוססות על החומר שהתפרסם בדין־וחשבון הנזכר של ועדת הסנאט האמריקאי²⁰⁴. נסיון זה להסכם בינלאומי על־ידי שני גורמי הנפט הגדולים, הבריטי והאמריקאי, היה מבוסס על הקמתו של קרטל בהיקף־עולמי בקרב חברות הנפט העיקריות, האמריקאיות והאנגליות. הסכם אכנאכארי נכתב ב־1928 והושפע ממלחמת המחירים אשר פרצה בהודו ב־1926. הנפט הרוסי עדיין נמכר בשוקי המזרח הרחוק ובהודו באמצעות חברת רויאל־דאטש־של וחברת סטאנדרד אוף ניו־יורק. כאשר לא הצליחה חברת של לקבל פיצויים על חשבון הלאמת נכסיה בברית־המועצות, היא חדלה לקנות נפט מממשלת ברית־המועצות ודרשה מחברת סטאנדרד לעשות כמוה. אך בעוד שחברת של פיתחה מקורות חדשים, לא יכלה חברת סטאנדרד להפסיק את קנייותיה ברוסיה, היות שלא היו לה כל רזרבות אחרות שתוכל להחליפן בנפט הרוסי שהיה בקרבת מקום להודו. ‏ בספטמבר 1927 הכריזה חברת רויאל־דאטש־של מלחמת מחירים נגד חברת סטאנדרד אם זו תוסיף לקנות נפט רוסי. חברת סטאנדרד, מכל מקום, עמדה בפני הורדת המחירים של חברת של על־ידי כך שהורידה את מחיריה בהודו, וכך נפתחה מלחמת־שוק רחבה. התחרות המחירים בין שני טראסטי הנפט התפשטה במהירות גם לקצוי־תבל אחרים. חברת של הגבירה את יכולתה המסחרית בארצות־הברית וחברת סטאנדרד עשתה זאת באנגליה. הם כיוונו את המלחמה במישרין אל ארצו של המתחרה, בה בשעה שחברות שיווק בינלאומיות אחרות הושפעו אף הן ונאלצו להוריד את המחירים כדי להגן על עמדתן. בסוף 1928 הושג הסכם בין חברת סטאנדרד אויל אוף ניו־יורק, חברת רויאל־דאטש־של והחברה האנגלו־פרסית, שיש להשיב אל כנו את המצב הנורמלי של השוק בהודו.

התוכנית לקרטליזציה של תעשיית הנפט בעולם היתה מבוססת על נסיון זה של הודו, שהראה את היחסים הפנימיים בשוקי העולם ויכולת ההיפגעות של מחירי הנפט בתקופות של התחרות מלאה. התברר, כי היציבות של השוקים הגדולים ביותר יכולה להיות מושפעת בקלות על־ידי תמורות מחירים ועל־ידי שינויים בפעולות המסחריות של טראסטי־הנפט השונים. אלה היו הגורמים לנסיונות של פיקוח על סחר הנפט באמצעות הסכמי־שוק בינלאומיים ושל הקמת מדיניות סטאטוס קוו בינלאומית אשר תשאיר את החלוקה של השוק העולמי כמות שהיא. הסדר כזה לא יכול היה להיות לרעת ארצות־הברית, אשר מכל מקום היה בידיה החלק הארי מהיצוא בשוק העולמי. חברת סטאנדרד אויל (ניו־ג’רסי) השתתפה בפגישות בהן ניסו להעלות על גבי הנייר הסכם בינלאומי. מהצד הבריטי הופיעו בפגישות של 1928 נציגי חברת רויאל־דאטש־של וחברת הנפט האנגלו־פרסית, כדי להקים גוף שיחלק את השוק העולמי וימנע את התקלות של התחרות מסחרית. לאחר שהודו הבריטים בעיראק, כי מן הנמנע לדחוק הצידה את תעשיית הנפט האמריקאית, היו להם אינטרסים משלהם לניהול משא־ומתן ומדיניות של “תחיה ותן לחיות”, במיוחד לטובת שלטונם ועליונותם במזרח־התיכון.

הפגישה הגורלית שאישרה את הסכם ה־“סטאטוס־קוו”, התקיימה ב־17 בספטמבר 1928 באחוזתו של סיר הנרי טדרדינג באכנאכארי. ואלטר טיגל מחברת סטאנדרד אויל (ניו־ג’רסי), סיר ג’והן קאדמאן מחברת הנפט האנגלו־פרסית, וסיר הנרי דטרדינג מחברת רויאל־דאטש־של עסקו בציד תרנגולי בר באכנאכארי, אבל “בעוד שהצייד היה מטרתו העיקרית של הביקור, הועלתה שאלת תעשיית הנפט בעולם כמובנת מאליה במרבית דיוניהם”²⁰⁵.

המסמך שנחתם על־ידי שלושת הראשים של טראסטי הנפט בעלי ההשפעה הגדולה ביותר, מתפקידו היה להגן על חלק ההשתתפות של חברותיהם בתעשיית הנפט שמחוץ לשוק האמריקאי, פירושו שהם קיבלו את הסטאטוס־קוו בתעשיית הנפט. נקודות אחרות מגלות את הדרכים למניעת תפוקת־יתר ושיטת התחרות שאינן הכרחיות. ההסכם, המשתרע על 17 עמודים, מנסה לקבוע תנאי ביצוע אשר יערבו “לשמירת היקף העסקים הנוכחי על־ידי החברות, ולשמירת האחוז של גידול כל שהוא של הצריכה העתידה”²⁰⁶. סעיפים שונים של ההסכם דנים בניצולן של מכסות השיווק, איחוד אמצעי התובלה, חליפין של סחורות, ושיטות מחירים בין־קרטליות. במחשבתם של שלושת מנהלי החברות עלתה הסכנה של שפע נפט. משפט הפתיחה של הסכם שלושת הגדולים אומר בפירוש: “מראשיתה חיכתה תעשיית הנפט בפחד שתחול ירידה הדרגתית ואזילה של מלאי הנפט הגולמי. המחסור הזמני במלאי שחל בארצות מסויימות במשך מלחמת העולם חיזק פחד זה וגרם לכך, שסכומי כסף גדולים הוצאו לשם איתור רזרבות ופיתוחן בכל רחבי העולם בהם מצוי נפט בכוח, ובאותה מידה צברו מלאי רזרבות גדול. עכשיו השתנה המצב, ומובטח מלאי לתקופה ארוכה. התחרות מוגזמת באה כתוצאה מן התפוקה העודפת הגדולה בימינו (הדגשת המחבר), בעוד שבכל העולם הוגבלו כמויות התפוקה עד כדי 60% טל התפוקה הממשית לשם צריכה”²⁰⁷. שלושת טראסטי הנפט הסכימו על מבנה מחירים קרטלי בעוד שהמחיר במפרץ האמריקאי לנפט הפך להיות “מחיר היסוד” של העולם בתוספת “מחיר תובלה שוטף” אשר ייקבע שישה חדשים מראש על־ידי הסוכנות המינהלתית של הקרטל, מכל נמל הטענה ולכל נמל פריקה.

תנאי הסכם אכנאכארי, במיוחד הסעיף על “מחיר היסוד” של הנפט, היו הישג גדול בשביל ארצות־הברית. הם איפשרו לנפט האמריקאי שיתחרה עם נפט זול של אמריקה הלטינית והמזרח־התיכון ויבטיח עליונות לנפט האמריקאי. ההסכם יערוב, כי מבחינת תפקידו העיקרי לא יתנגש הנפט האמריקאי ביצוא במתחריו הרציניים, בבריטים, למרות שיש להם מקורות נפט גדולים שהוצאות תפוקתם נמוכות. אף כי הסכם אכנאכארי נתקבל על־ידי שלושת הגדולים, הוא נתקל בקשיים רבים. חברת סטאנדרד אויל (ניו־ג’רסי) וסטאנדרד אויל אקספורט קורפוריישן היו הכוחות המתבלטים ביותר בתעשיית הנפט האמריקאית; הן לא יכלו לזכות בתמיכתן של כל חברות שיווק הנפט העצמאיות לביצוע מטרותיו של ההסכם. באוקטובר 1928 איר סטאנדרד אויל (ניו־ג’רסי) את סניפה וחברות נפט אחרות בחברה שיתופית ליצוא נפט, אשר עם חבריה נימנו 17 חברות, וביניהן טראסטי־נפט מהידועים בארצות־הברית, החברה הזאת היתה אחראית ל־44,8% מהסך־הכל של יצוא הנפט האמריקאי. הנותר שווק באמצעות ארגוני השיווק הבלתי תלויים. מן הנמנע היה לפקח על היצוא האמריקאי על־ידי חברת היצוא בלבד, ללא שיתוף פעולה עם היצרנים העצמאיים, אבל ניהול משא־ומתן כלשהוא בנידון נכשל. כבר ב־1929 לא נשמרו על־ידי החברים מחירי היצוא והמיכסות שנקבעו על־ידי האיגוד ליצוא נפט, והאיגוד התפרק. הדיונים על מחירי היצוא היו הסוערים ביותר בפגישות האיגוד, והסניף האמריקאי של רויאל־דאטש־של היה בין המתנגדים להעלאת מחירי היצוא של הנפט. נתברר לה לחברת של כי תעשיית הנפט האמריקאית לא תשתף פעולה בקיצוץ ניכר של התפוקה הגולמית באמריקה, ולכן לא היתה מעוניינת בקביעת מחירים גבוהים למוצרי הנפט אשר עלולים לגרות את ייצור הנפט ולגרור לעודפים. וכך, כתוצאה מהרצון של חברות הנפט הבלתי תלויות לפעולות הרחבה, נכשל הנסיון לפקח על יצוא הנפט האמריקאי באמצעות האיגוד ליצוא נפט.

הסכם אכנאכארי ‏– לפי מקורות תעשיית הנפט – לא הופעל מעולם מבחינה ארגונית, ומעולם לא השתמשו בהצעותיו המינהלתיות; אך רעיונותיו. מכל מקום, שימשו מורה־דרך לתעשיית הנפט בעולם. עקרונותיו הופעלו במסגרת הסכמי שוק אזוריים. יתר על כן, העולם המערבי לא רק שקיבל את מחיר מפרץ ארצות־הברית כמחיר יסוד, אלא עוד הרחיק לכת וקבע מחיר הובלה אחיד לכל שוק על־ידי כך שמוסיפים למחיר היסוד מחירי מיכלי נפט קבועים ממפרץ ארצות־הברית למקום היעוד. וכך נמכרו תוצרי הנפט בכל השוקים במחיר אחיד באמצעותם של “תשלומי הובלה דמיוניים”.

הסכמי שוק אלה, המבוססים על עקרונות הסכם אכנאכרי, נראו למועצת המסחר הפדרלית ב־1929 כאישור של תעשיית הנפט בארצות־הברית, להגבלת תפוקת הנפט והיצוא בארצות־הברית. טראסטי הנפט שצריכים היו לעבור חקירה פדרלית ניסו להוכיח, כי ההסכמים הם לרצונה של תעשיית הנפט האמריקאית. לפי טענת הטראסטים ערבו ההסכמים את יצואו של הנפט האמריקאי למרות ההוצאות הנמוכות של תוצרי הנפט בארצות אחרות, הם היו “… מאמץ על מנת להבטיח שמירה על היקף סחר היצוא של חברה זו לאור התנאים הקיימים של הנפט בעולם. שהיה נתון לצמצום רציני בהיקף פעולות היצוא של החברה, אלא אם כן תימצאנה שיטות כל שהן שיפעילו את ההסכם. הואיל ונפט גולמי ותוצריו מופקים בחוץ־לארץ בהוצאות נמוכות בהרבה מאשר באמריקה, יש צורך בהסכמים עם חברות זרות, כדי שתוכלנה החברות האמריקאיות לייצב את עמדתן מבחינת היצוא. ללא הסכמים כאלה, אשר חברת סטאנדרד אויל משתדלת להפעילם בהתאם לפיסקה של חוקת וואב, סחר היצוא האמריקאי בנפט ותוצריו אינו יכול לקוות שיעמוד בהתחרות הזרה.”²⁰⁸ (הודגש על־ידי המחבר). אלה היו דבריו של סיט. ווהייט, מזכיר חברת היצוא של סטאנדרד אויל, אשר השתמש בהם ביולי 1929 בתשובתו לטענת יושב־ראש המועצה הפדראלית המסחרית, כי סטאנדרד אויל אקספורט קורפוריישן חתמה על הסכמים “בעלי חוקיות מפוקפקת” היות שכתוצאה מהם יכולה התפוקה להצטמצם ויוגבל הסחר הבין־מדינתי וסחר החוץ. תעשיין הנפט האמריקאי קלע למטרה בהסבירו, כי תעשיית הנפט האמריקאית קיבלה חלק מן ההגבלות כדי להבטיח את שלטונה. היא היתה מוכנה לוותר על עקרונות הסחר החופשי ועל דאגה לשמירת הרוח של הסכם אכנאכארי, לשם ביסוס עמדתה השלטונית.

הרבה הסכמים חלקיים למכירה מקומית בכל אזורי העולם נחתמו על־ידי החברות הגדולות עד למלחמת העולם השניה, במטרה לשמור על “הסטאטוס קוו” של טראסטי הנפט. על הגבלות תפוקת הנפט בונצואלה הוסכם פה אחד ב־1939, בעוד שחברת רויאל־דאטש־של השביתה כמויות נפט גדולות ברומניה, הודו־המזרחית־ההולנדית ומקסיקו²⁰⁹. ופירושו, שעמדת היסוד של הסכם אכנאכארי הוסיפה להתקיים לשם ייצוב המחירים בעולם, על־ידי חלוקה שקטה של השוק, על־ידי הגבלת תפוקת הנפט ובעזרת גישה אחידה לבעיות מסחר הנפט.

מדיניות ‏“הסטאטוס קוו” היתה חסרת משמעות בשביל אילי הנפט האמריקאיים אחרי שביססו את עמדתם בארצות שהוצאות הנפט בהן נמוכות בעיקר בהשפעת שנות המלחמה. השינוי בבעלות על תפוקת הנפט בעולם בתקופה שבין 1927 ו־1953 (ראה לוח: פיקוח על תפוקת נפט בכל הארצות על־ידי הקבוצות הבריטו־הולנדיות והאמריקאיות, בראשיתו של פרק זה) הראה באופן דרמתי את השינויים שאירעו מאז 1927; הסטאטוס קוו לא נשמר. הלבוש האחרון של “הסטאטוס קוו”, העמדה של “תחיה ותן לחיות”, עדיין ניתן להבחנה בתקריות כגון המשבר באיראן, והגישה המתונה של אמריקה ביחס לשדות הנפט האיראניים. מספר אמריקאים רצו לקחת את כל השלל, אבל אחרים עיכבו בעדם מתוך הרצון להגיע לכלל הסכם עם היריב הבריטי משכבר הימים. אנשים אלה זכו והחזיקו ב־54% של קונסורציום הנפט הבינלאומי בשביל טראסטי הנפט הבריטו־הולנדיים. הם ידעו היטב את אשר הם עושים. וכי אפילו יריב חלש, בהיותו נפגע יתר על המידה על־ידי ארצות־הברית, הרי הוא עלול להיות מסוכן לגורמי הנפט האמריקאיים. כמויות הנפט שנשארו בידי חברת של והחברה האנגלו־איראנית עלולות היו לסבך את כל מבנה המחירים, אילולא סיפקו האמריקאים את האינטרסים של הבריטים. גישה מתחשבת זו מצד תעשייני הנפט האמריקאיים שמרה על התעניינותם של הבריטים בהסכמים הישנים וגם בפעולות העתיד.

ד. ממשלות בריטניה ואמריקה משתדלות להגיע להסכם    🔗

הממשלות האמריקאיות השונות מאז מלחמת העולם הראשונה עודדו את חיפושי של האמריקאיים במזרח־התיכון, אבל הן חששו לסיבוכים כתוצאה מהחדירה הכלכלית לארצות זרות. הן הכירו באחריותן לפעולות אלה, גם אם לא היו באפוטרופסות ממשלתית. אף כי המדינה לא תיכננה את הפלישה למזרח־התיכון, הרי שכפתרון אחרון ממשלת ארצות־הברית נקראה להסיר את כל המכשולים הפוליטיים שבדרכו של האזרח האמריקאי העסוק בהשקעות בחוץ־לארץ, ולהגן על האינטרסים שלו הנתונים בסכנה. פחד זה התעורר בעיקר בימי כהונתו של רוזבלט, והדובר הראשי שלו, הארולד ל. איקיס, מנהל ענייני־הנפט בממשלתו של רוזבלט. כרדיקאלי הוא התנגד להתערבות כלכלית בארצות זרות, אבל כמדינאי ששוכנע מן הגירסא כי הנפט של אמריקה הולך ואוזל, הוא רצה שהממשלה תנקוט פעולה נמרצת לחיפושי נפט בערב־הסעודית. ועצם הרעיון הזה רדף אותו, כפי שכבר הראינו בפרקים קודמים, והיו לו גם תוכניות בנידון. כחלק מתפקידו הוא ראה את הצורך למנוע מהומות פוליטיות במזרח־התיכון והאמין, כי הסכם כללי בין ארצות־הברית ובריטניה בשאלת הנפט ישמש לתיקון אי־ההבנה והסיכסוכים המדיניים באזור. ולכן הוא טיפח את הרעיון שהממשלה תנקוט מדיניות של “תחיה ותן לחיות”, אשר תקבל את אישורן של

ממשלות בריטניה וארצות־הברית. כל מאמציו הופנו לכיוון זה בשנים 1944־45, כאשר ניסה לשכנע את תעשייני הנפט האמריקאים שיקחו חלק בהסכם אנגלו־אמריקאי כזה. הוא ניהל משא־ומתן לשני הסכמים כאלה; האחד עם לורד ביברברוק, כנציג בריטניה, ב־8 באוגוסט 1944, והסכם מחודש עם עמנואל שינוואל, שר המלחמה בממשלת הלייבור בבריטניה, ב־24 בספטמבר 1945. טיוטת שני ההסכמים נכתבה בעזרת שתי תעשיות הנפט, אבל נסתם עליהם הגולל כבר בשלבים הראשונים לקבלת החוק באמריקה.

מאמציו של הארולד ל. איקיס באו במאוחר מדי; תעשיית הנפט האמריקאית בכללותה לא ראתה עוד את הצורך בקבלת הגבלות ודרכי פיקוח בינלאומיות כל שהן לשם קיומה היא. היא חידשה את שלטונה בעולם וצעדה בכל מקום בראש. סכנת המונופולין הבריטי שככה אחרי שהחברות האמריקאיות התבססו בחברת הנפט העיראקית, בבאחריין פטרוליום קומפ., כווית אויל קומפ., וחברת הנפט האמריקאית־ערבית. ארצות־הברית לא חששה עוד מפני נפוליאוני נפט בריטיים. הגלגל סבב עתה בכיוון הפוך.

נוסף על כך לא היו תעשייני הנפט האמריקאיים שבעי רצון ממספר קוים של ההסכמים שהוצעו, ובמיוחד מההסכם הראשון. הם התנגדו לכל הסכם ממשלתי שעלול להביא לכפיית החוק ופירושו יהיה התערבות ממשלתית בתעשיית הנפט האמריקאית. כמו כן צריך היה הסכם הנפט להישמר “במסגרת של חוקים והסכמי זכיון קיימים”²¹⁰. שימוש במונחים כגון זה פירושו נצחון לבריטים, היות ש“הסכם הקו־האדום” עדיין לא נחשב היה כמבוטל מבחינה רשמית (בסוף אוקטובר 1946 הודיעה הקבוצה האמריקאית בחברת הנפט העיראקית, כי “הסכם הקו־האדום” בוטל כתוצאה מהתנאים שנוצרו בשנות המלחמה). תעשייני הנפט האמריקאיים לא רצו שיגבילו אותם בכך שיכפו עליהם הסכמי זכיון וחוקים קיימים ולא רצו ב“מועצת הנפט הקבועה” שהוצעה, ושצריכה היתה לקום כגוף פיקוח בינלאומי ובעל סמכות למתן המלצות. מועצת פיקוח, כפי שחשבו, צריכה היתה להיות המכון לפיקוח על תעשיית הנפט. קבוצת הלחץ של הנפט בסנאט האמריקאי התנגדה לכל הקרטל הזה שטופח על־ידי שתי הממשלות, והנשיא רוזבלט ביקש מהמועצה ליחסים בינלאומיים להחזיר לו את ההסכם לשם עיון נוסף ולשם התייעצות עם ממשלת הממלכה־המאוחדת.

כאשר התפרסם ב־25 בספטמבר 1945 ההסכם המתוקן התברר, כי כמה מקוי היסוד של ההסכם הראשון הוצאו. ומועצת הנפט הבינלאומית הקבועה נתבקשה רק “לעיין” ו"לבקר; עבודתה היתה מאוד מוקבלת ולא ניתן לה כל תפקיד פיקוח יעיל. באופן ברור מאוד נאמר, כי “לא יוכנס בהסכם כל סעיף…שידרוש מאחת הממשלות של האומות להסכים לכל דין־וחשבון שהוא או להצעה כל שהיא שיוגשו על־ידי המועצה, בין אם הדין־וחשבון או ההצעה קיבלו את אישורם מהממשלה או לאו”. בקיצור, עבודתה של המועצה היא בעלת ערך אקדמאי ללא התחייבויות כלפי מישהו. “תיקון'” אחר שינה את הטקסט המקורי ודרש לספק נפט לכל הארצות במקום “על בסיס צודק וללא הפליות”, לפי “בסיס של התחרות וללא הפליות”. נכון בהחלט הוא, כי המונח “צודק” הוא ביטוי רומנטי במדע הכלכלה, אבל “התחרות” זו פירושה שבכל מקום יוסיף לשלוט מבנה מחירים שהוצאות הנפט שלו גבוהות.

סעיף חדש בהסכם הניח, כי “בהסכם זה אין להסיק דבר כמפריע או משנה כל חוק או הוראות או זכות להוציא לפועל חוק כל שהוא או הוראה, המתייחסים ליבוא נפט לארץ של אחת מהממשלות”.

כל השינויים הללו ביחד עלולים לשכנענו, כי המבנה החדש מבוסס על תקוות־שוא, וכי הם לא היו יכולים להוסיף לשיתוף הפעולה מצד שתי הממשלות בבעיות הנפט. כי הם לא עזרו ל“התפתחות מסודרת של סחר הנפט הבינלאומי”. אין אפשרות לקיים בעולם תעשיית נפט הנתונה לפיקוח אם ישנה הזכות לכל מדינה להסדיר את היבוא שלה כטוב בעיניה.

ההסכם “המתוקן”־המחודש בוטל כבר בתחילתו, היות שהיה תקיף מדי בשביל התעשיה האמריקאית אפילו בניסוחו המתוקן. ההבטחה כי סחר הנפט הבינלאומי יישאר “במסגרת החוקים וחוזי הזכיון הקיימים” קויימה בהסכמים החדשים ובאמצעותה הוגנו האינטרסים הבריטיים במזרח־התיכון. אבל מאורעות 1944־45 באיראן, שבאזוריה הצפוניים ביקשה ברית־המועצות לחכור נפט, הראו כי במזרח־התיכון הסכם נפט בינלאומי עלול להיות מסוכן. תקנה 2, סעיף ב' אומרת: “כי בהתייחס לרכישת זכיון חיפושים ופיתוח יקבלו את העקרון של הזדמנויות שוות”. אף כי ההסכם צריך היה להיות אנגלו־אמריקאי טהור צויין, כי יש לחתור לקראת “שיתוף פעולה מצד הממשלות של ארצות אחרות לשם ביצוע עקרונות ההסכם”. הזדמנויות שוות לברית־המועצות בשאלות של נפט נחשבו בבלתי מתאימות כבר ב־1945. הלחץ הרוסי באזרבייג’אן עזר לכן לחיסולו של ההסכם האנגלו־אמריקאי עוד טרם בוצע.

ה. מעין מודוס וויוואנדי.    🔗

על אף התנגדות טראסטי הנפט האמריקאיים להסכמי הממשלות, הם פעלו באופן שיטתי בכיוון של מעין מודוס וויוואנדי עם הבריטים. הם סיימו את פרק הסיכסוכים הגלויים אשר שררו במשך 40 שנה. ומאז הכללתה של אמריקה בחברת הנפט העיראקית, נעשו נסיונות למזג את הגורמים השונים, הבריטיים והאמריקאיים. האחרונים לא הראו כל רצון לוותר על הרחבת תעשייתם, אבל הם הביאו בחשבון את העמדה הבריטית. הסיכסוכים הכלכליים הגלויים בין שני אילי הנפט הופסקו כאשר הכירו בחוסר יעילותם לטראסטים היצרניים. הם ראו, כי מריבותיהם היו רווח לצרכן ולארצות הנפט, ולעומת זאת סיכון בשביל עצמם. הוכחה הסכנה הצפונה בהתחרות לאינרסטים הפרטיים של טראסטי הנפט, ולכן הם מיזגו את גישותיהם השונות לעמדה קרטלית. למען רווחיהם נקבע מודוס וויוואנדי, בעוד שסחר נפט משותף, הסכמי שיווק. בעלות משותפת ואיחוד הידיעות והאמצעים הפכו להיות משהו אפשרי בין היריבים. היריב מיום אתמול הפך להיות השותף של היום. הניגודים בין ארצות־הברית ובריטניה היו די גלויים במשבר מוסאדק באיראן, אבל הרוחות בארצות־הברית רוסנו. אותו דבר אפשר לומר על תעשייני הנפט הבריטיים, אשר יכלו לנצל את הרגע הגורלי של העלאת מחירי הנפט ב־15 ביוני 1953 ולהתקומם נגד ההעלאה המלאכותית של המחירים שבוצעה על־ידי תעשיית הנפט האמריקאית. דעת הציבור העולמית תמכה בבריטים והם יכלו לערער את מבנה הנפט בעולם.

מכל מקום, תעשייני הנפט הבריטיים הפגינו את שביעות רצונם מההסכמים הקיימים לחלוקת הרווחים של קרטל הנפט הבינלאומי על־ידי שתיקתם. כתוצאה מהתביעות השונות של תעשייני הנפט הבריטיים והאמריקאיים בנוה־בוריימי, בכאתר, בחוף המפרץ הפרסי וגם באזורים אחרים על פני כדור־הארץ עלולים לפרוץ סיכסוכים. אבל אם יוסיפו תעשייני הנפט האמריקאיים במדיניותם המתחשבת בצד הבריטי, אין אנו צריכים לצפות לאי־הבנות דרמטיות בין שני שותפי הנפט. הברית הכלכלית לא תופר כל עוד לבריטים רווחים ניכרים על חשבון נכסיהם, וכל עוד תעשיית הנפט האמריקאית צריכה לחשוש מהתנודות בשוק הנפט. לכן אין לצפות שהאמריקאים ינחיתו מכת־מחץ על התעשיה הבריטית, כל עוד שוררים תנאים כלכליים כאלה.

 

פרק עשירי: חיפושי נפט בישראל    🔗

“כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר.”

דברים, פרק ח‘, פסוק ז’.

שלושת המאמרים הבאים על חיפושי נפט בישראל וחוק הנפט התפרסמו בעיתונות הישראלית כשהדיונים על תוכניות פיתוח הנפט היו בשיאם. הם מתפרסמים כאן בשנית, בשינויים קלים, בעקב היותם קשורים לבעיות הנידונות בספר זה. ביכולתם להראות לקורא מהם הקשיים הכרוכים בחיפושי נפט בארץ נחשלת, ולשקף את נקודת ראותו של המחבר על בעיות הנפט בארצו.

במאמרים אלה ניסה המחבר לעזור בהבנה של תעשיית הנפט הבינלאומית ושל ההגנה מפני תעשיה המסיגה גבול בדרך כלל.

א. הסיכויים של חיפושי נפט בישראל    🔗

(מאמר שפורסם ב“ישראל אקספורט ז’ורנאל”, יולי 1952 ושעודכן).

האם מצוי נפט בקרקע בישראל?

גורמים זרים, גורמים מקומיים והעיתונות עוקבים בהתעניינות אחרי התפתחות חיפושי הנפט בישראל. כתוצאה מהמדיניות הכלכלית התוקפנית שכפו ארצות ערב השכנות על ישראל, היא נותקה משדות הנפט של המזרח־התיכון וכתוצאה מכך היא אנוסה לייבא את הנפט שלה ממקורות רחוקים מאוד ובהוצאות גבוהות. (ב־1953, ההוצאה השנתית של המדינה לדלק־נפט היתה בקירוב 40 מיליון דולר). מצב זה גרם להגדלת החשיבות המיוחסת לקידוחי הנפט בישראל והמושכת את תשומת הלב הרבה בחיפושי נפט. אף על פי שמודגשת זהירות רבה מאוד בעת עריכת תוכניות, הרי שישראל יכולה להאמין, ובצדק, שהיא הנה חלק מיבשת שמקורות הנפט שלה מכילים את אחד המעיינות הגדולים ביותר בעולם. מחקרים מדעיים אחרונים שבוצעו על־ידי קבוצות בלתי־תלויות הכשירו את הקרקע לאמונה חדשה והיווּ יסוד למאמצים מעשיים.

המחלקה למתמטיקה שימושית במכון וייצמן למדע מינתה קבוצה העוסקת בגיאופיזיקה לשם ביצוע מחקר על הארץ, בהדרכתו ובפיקוחו של פרופ' ל. פיקריס. המחקר ארך למעלה משנתיים. לדעתו של פרופ' פיקריס, שנתמנה ב־1948 כראש המחלקה ואשר שמו נזכר בקשר למספר פעולות מדעיות באמריקה, סיכויי קידוחי הנפט בישראל הם מבטיחים. הוא טוען, כי בישראל מצוי “מבנה גיאולוגי מעניין והטיפוסי למקום ריכוזי נפט”. הוא ביסס את דעותיו על תוצאות מחקריו שביצע בצפון הנגב ובגליל בשיטות סייסמיות וגרבימטריות בעזרת המכשירים המודרניים ביותר.

מאקס בול, מחברת מאקס ודוגלאס בול, קונצרן הנדסי אמריקאי לנפט, נעזר בטבלה הגיאופיזית של מכון וייצמן, והדגיש בדו“ח שלו על “סיכויי הנפט בישראל”²¹¹, כי מחקריו בטריטוריה הישראלית נותנים לו יסוד להאמין, כי ישנם סיכויים למציאת נפט באזורים שונים של הארץ. לדעתו של בול היו המסקנות השליליות, שאותן הסיקו בעבר, בלתי־נכונות. עשרת הקידוחים ללא תוצאות, בקרבת סדום אשר נעשו בתקופת המנדט, נעשו תוך בחירה גרועה של המקום. כמו כן הוא מציין, כי הקידוחים שבוצעו על־ידי פטרוליום־דבלופמנט (פלשתינה) בע”מ, סניף של חברת הנפט העיראקית. בקרבת חוליקאת, הנמצאת בסביבות עזה, הופסקו קודם זמנם. נסיון זה לגילוי נפט, אשר החלו בו ב־25 בספטמבר 1947, הופסק ב־7 בפברואר 1948 כתוצאה מהתפתחויות מדיניות בארץ־²¹²–

קבוצה ד עמוד 164 “מפת הזכיונות למחפשי נפט בישראל”²¹³

L לפידות – חברת נפט לישראל

IOP חברת מחפשי נפט לישראל בע"מ

IC ישראל־קונטיננטל אוייל קומפ. בע"מ

PICO פאן־ישראל אוייל קומפ. אי

MPC ישראל־מדיטראניין קומפאני אינקורפ.

H האסקי אוייל קומפ.

N נאדל אנד גוסמאן

BI ד.ס.בליטיף

– – – – גבול של אזור הנפט.

ישראל. הקידוחים הגיעו עד לעומק של 3.464 רגל, אבל היות שאוצרות נפט רבים נתגלו בכל חלקי־תבל בעומק רב מזה, הרי שהתוצאה השלילית בשלב זה לא היתה בעלת משמעות סופית. הדין־וחשבון של בול דן בספקות על מציאותן של בארות נפט, כתוצאה מהעובדה שבקידוחים למציאת מים מעולם לא נתגלו סימני נפט. בול סבור, כי מסקנה כזאת אפשרית כל עוד קיים מחסור בנפט “בשכבות העליונות”, אבל מסקנה זו אינה מוכיחה העדר נפט בשכבות עמוקות יותר (קידוחים לעומק של 10.000–6.000 רגל ואפילו למעלה מזאת מבוצעים כיום בארצות־הברית ובמזרח־התיכון). אזורי חיפה, הגליל, חוליקאת וסדום, מישורי הנגב ויהודה הנם חשובים במיוחד לגבי סיכוייה של תעשיית הנפט. מאקס בול משוכנע, כי בישראל מצויים תנאים גיאולוגיים מתאימים לפיתוחה של תעשיית נפט. המבנה הגיאולוגי של ישראל “מחייב בדיקות בכל מקום שהוא בארץ, מדרום לצפון וממזרח למערב, כי מעיינות בכוח מצויים בכל מקום”²¹⁴. דעה זו אושרה גם על־ידי הגיאולוג השוויצרי ד“ר וואלטר פאהר, אשר חקר את סיכויי הנפט בישראל בשביל קבוצה שוויצרית־אמריקאית־ישראלית, הידועה כיום בשם “חברת מחפשי נפט לישראל”. ד”ר פאהר שעבד כגיאולוג בחברת הנפט העיראקית במצרים עד שנת 1948 ידוע עקב הצלחותיו בחיפושי נפט בארצות שונות. הוא הגיע למסקנה, כי המבנה הגיאולוגי של כמה אזורים בנגב דומה למבנה מישורי סיני, שנתגלה בהם נפט. ובכל זאת הוא אינו מתעלם מאפשרות מציאת נפט בגליל. בדין־וחשבון לחברה ששלחה אותו מביע ד“ר פאהר את הדעה, כי סיכויי הנפט בישראל טובים מאלה של מצרים, וכי יש לזכור תמיד, שגיאולוגים ידועי שם קבעו שהמעיינות המצריים הם “טובים”. ד”ר פאהר לקח חלק בבחירת המקומות בהם תתחיל חברתו לקדוח בעתיד הקרוב ומוטל עליו להוכיח את צדקת הנחתו.

ככל שיחקרו, מן הנמנע הוא להינבא מראש מציאותם של |מעיינות נפט באדמת ישראל. מכל מקום, מאז הביעו מומחים־גיאולוגים, כמו מאקס וו. בול וד"ר פאהר, את תקוותם ביחס לסיכויים של מציאת נפט בישראל, פנו חברות בבקשות לזכיונות־קידוחים. ועלינו לחכות ולראות אם תהיה ארץ זו בין מפיקי הנפט בחגורת המזרח־התיכון.

ב. חוק הנפט הישראלי.

שני הקוים העיקריים של תעשיית הנפט בעולם גובשו באופן כללי. הנפט יוכל להקל מאוד על כושרה התעשייתי של כל ארץ. אך במספר מקרים הוא היה הגורם הכובל את הרחבת האפשרויות הכלכליות בכללותן בארצות העשירות בנפט. איראן, עיראק ואפילו ונצואלה אינן יכולות להתפאר, כי תעשיית הנפט שלהן מאז ומתמיד הראו על התקדמות כלכלית נמשכת.

הישראלים בטוחים, שמאחר שזכו בעצמאותם על ידי מלחמת גבורה, הם עתה מחוסנים מפני אפשרויות ניצול מבחוץ. השלטונות הישראליים האחראיים לא חשבו, כי כדאי לסמוך רק על אווירת הדעות השוררת בארץ. כתוצאה מכך המשיכו בהכנת חוקת־נפט, כדי לחוקק מקסימום של חוקי מגן מפני הישנותן של פעולות הרס, אשר התרחשו בארצות אחרות.

הקוים העיקריים של חוק הנפט הישראלי שנתקבל על־ידי הכנסת:

1. הנפט הוא נכס המדינה ולא של בעל הקרקע שבה נתגלה הנפט.

2. כל מונופולין נפט לא יהיה בידי חברה כל שהיא; המכוון הוא לקביעת חוק לעידוד קבלת רשיונות על־ידי התחרות רחבה.

כדי לאפשר לקבוצות מחפשים רבות לפעול בזמן אחד, יש למנוע התחברות לחברה מונופוליסטית. שום רשיון לא יעבור את החזקה לשטח של 400.000 הדונם²¹⁵ שסומנו. אפשר להעניק לכל אדם או חברה מקסימום של שלושה רשיונות לשטח כולל שלא יעלה על מיליון דונאם באזור נפט אחד. (הארץ מחולקת לארבעה אזורים נפרדים). בעלי הרשיונות צריכים למסור 150.000 דונאם מהרשיון הכולל ל־400.000 דונאם, אם יימצא נפט, ולממשלה ישנה הסמכות למכור חלק זה של הקרקע בהצעות מתחרות.

3. סעיפים מיוחדים לחיפּושים אפקטיביים: להגן על ישראל מפני חברות שתקבלנה זכיונות לשם מטרה יחידה להחזיק במקורות ולמנוע ניצול מקורות אלה על־ידי אחרים. כדי לעודד פעולות חיפושים מהירות על־ידי בעלי הרשיונות (כדי להפחית במהירות את ההוצאות השנתיות המיועדות ליבוא של נפט מחוץ־לארץ). ישנם שני סעיפים המבטיחים שימוש יעיל ברשיון חיפושים למשך תקופת שלוש שנים.

א) בעל הזכיון צריך לערוב שיתחיל בקידוחים במשך תקופה מותנית (שנתיים אחרי הענקת רשיון כתקופת־מקסימום) ולבצע את הקידוחים הללו עד אשר יתגלה נפט.

ב) אם בעל הזכיון לא הצליח לגלות נפט אחרי מאמצים במשך יותר משלוש שנים, יכולה הממשלה להאריך את תוקף הרשיון עד למקסימום של 7 שנים.

4. משך הזמן המקסימלי של הזכיון הוא 30 שנה ויש יכולת הארכה ל־20 שנים נוספות.

5. התמלוגים שיש לשלם לממשלת ישראל הם קבועים בשיעור של 12,5% מכמות הנפט שתופק בשטח הזכיון. (מקווים כי תשלומי מס־הכנסה יהיו בגובה של 50%). התמלוגים הם באופן יחסי נמוכים, בהתחשב בסיכון הכרוך בפיתוחה של תעשיית נפט בקרקע חדשה. הממשלה תקבל פיצויים על־ידי הכנסות מרווחים במקרה של קידוחים מוצלחים. הממשלה שומרת לעצמה את הזכות לדרוש זכות עדיפות לשוק המקומי על פני הנפט המיועד ליצוא. היבוא של כל המכונות הדרושות, הציוד וכיו"ב לשם פיתוח תעשיית הנפט ישוחררו ממסי־היבוא הרגילים ומשאר ההיטלים.

אלה הם התנאים העיקריים שעליהם מבוסס עתידו של הנפט בישראל. הכנסת, בהסתייגותן של סיעות השמאל הקיצוניות, אישרה את הצעת החוק ותמכה בקוי היסוד שלו.

ג. הצעדים המעשיים.

משרד הפיתוח בישראל הוא האחראי לפעולות המדעיות והמעשיות של חיפושי הנפט, אשר בהן משתפים פעולה האוניברסיטה העברית, המכון הגיאולוגי הממשלתי ומכון וייצמן. המפקח על הדלק הכריז, כי שמונה קבוצות נפט קיבלו שלושים ושמונה רשיונות קידוח. 38 הרשיונות משתרעים על שטח של 11.563.000 דונאם. עד כה כבר פועלות בישראל ארבע מכונות גדולות לקידוחי־נפט, ובקירוב 14 מיליון לירות ישראליות כבר הושקעו כהשקעות יסוד (סקרים מדעיים ומכונות) על־ידי חברות נפט שונות מאז הפעלתו של חוק הנפט הישראלי (31.8.1952).

ואלה הן הקבוצות המשתתפות בחיפושי הנפט בישראל שביכולתן לקבוע הרבה לגבי המדינה הצעירה:

1. “לפידות” – חברה ישראלית לנפט בע"מ: – המניות של “לפידות” – חברה ישראלית לנפט, הנן בידי אמריקאן־ישראל פטרוליום קורפ., סניף של אמריקאן־פלשתיין טראדינג קומפ. (אמפל) – 31% ו“מקורות – חברת מים” (חברת המים הלאומית בישראל, עם נסיון של שנים רבות בקידוחי מים) – 69%. נוסף לרשיונות הנפרדים של חברת “לפידות” לשטח של 925.200 דונם בנגב ובצפון ישראל, יש לה גם רשיונות בשותפות עם “חברת מחפשי נפט לישראל” בסדום, מצדה, בארי וגבר־עם (חוליקאת) לשטח של 1.030.900 דונאם.

החברה לקידוחי נפט, קאר־מק־גאי אויל אינדאסטרייס, אוקלהומה, מועסקת לפי חוזה לחיפושים משותפים של שתי חברות הנפט, לשם ביצוע קידוחים עמוקים. ההון לפעולות שוטפות של חברת “לפידות” מורכב מ־2,5 מיליון לירות ישראליות ו־2,5 מיליון דולר. בקירוב 1,8 מיליון דולר במטבע חוץ הוצאו עד נובמבר 1954 על־ידי חברת “לפידות” וחברת “מחפשי נפט לישראל” לשם קניית הציוד הדרוש.

לשם ניצולם של הרשיונות המוחזקים במשותף על־ידי “לפידות” ו“חברת מחפשי נפט לישראל” נוסדה חברה שנקראה: “מצדה – חברה מאוחדת לקידוחי נפט בע”מ".

2. “חברת מחפשי נפט לישראל” בע"מ: – “חברת מחפשי נפט לישראל” בע"מ היא חברה בשותפות עם משקיעי הון שוויצריים, “קבוצת מיאמי” (קבוצת משקיעי הון אמריקאים אשר הונם מושקע במפעלים ישראליים רבים), סולל־בונה (הקבלן ההסתדרותי לבנייה, הקונצרן הישראלי התעשייתי הגדול ביותר) וקסיל פדרמן (איש עסקים נודע מחיפה). חברת נפט זו קיבלה רשיון נפרד ברביבים (212.900 דונאם), אבל יש לה רשיונות משותפים עם “לפידות”. היא אחד השותפים בקידוחי בארות הנפט במזל אחד (סדום, ליד ים־המלח), מזל שנים (3 ק"מ מזרחית למזל אחד), בארי (נגב) ומצדה (אזור ים־המלח) על בסיס מימון משותף. קידוחי באר הנפט מזל אחד החלו ב־2 בנובמבר 1953 והופסקו בינתיים במאי 1954 בעומק של 2000 רגל. הפסקה זו היתה הכרחית המשכת החקירות הגיאולוגיות של שכבות הסלע אחרי שכבר נקדחו שכבות אבן החול הנובית מבלי שנמצאו בהן כמויות מספיקות של נפט שניצולן כדאי.

בבארי הגיעו הקידוחים לעומק של 12.000 רגל ועד עתה זוהי הבאר העמוקה ביותר שנקדחה בישראל. הגיאולוגים של שתי חברות הנפט מקיימים התייעצויות בדבר המשכת פעולות הקידוח עד לעומק של 15.000 רגל.

מהנסיונות במצדה נראה. כי הסיכויים מבטיחים רבות. משהגיעו קידוחי הנפט לעומק של 1100 רגל, נתגלו חומרי אספלט (זפת) וביטומן, וזהו סימן חיובי לריכוזי נפט. בשבועות הבאים תיוודענה התוצאות הסופיות במצדה, אבל הגיאולוגים כבר בטוחים, כי באזור זה יש לחפש נפט בכל הדרכים האפשריות. הוחלט לקבוע נקודה קרובה אחרת לזו של הבאר הראשונה במצדה כמקום קידוחים חדש, על מנת לאסוף נתונים גיאולוגיים נוספים על השטח. “חברת מחפשי נפט לישראל” הפיצה את מניותיה בשוק המניות בישראל.

3. האסקי אויל קומפ. אוף קודי, ויומינג: – האסקי אויל קומפ., חברה מדלאוואר, פעילה בעסקי נפט בהרי רוקי ובאלברטה. אחד מסניפיה הוא האסקי אולי אנד ריפיינארי בע“מ. מאקס וו. בול המנוח היה יועצה של חברה זו בישראל ולקח חלק בחיפושיה. מלבד היותה חברה ידועה מוואל־סטריט, יש לה גם עניין כספי בחברה. לחברה 7 זכיונות בישראל לשטח של 2.168.000 דונאם. במחצית נובמבר 1954 היא החלה בקידוחה העמוק הראשון בקרבת שדה־בוקר (נגב). היא הוציאה מניות על סך של 1,5 מיליון דולר בשוק המניות האמריקאי, ושינתה את שמה ל”ישראל אמריקאן אויל קורפ.".

4. ד.ס. בלינטיף, האוסטון – טקסאס: – מר ד. ס. בלינטיף מחזיק בידו זכיון לשטח של 145.000 דונאם בשותפות עם האסקי אויל קומפ. וביאר, סטיארנס ושותפיהם (ניו־יורק). שני השותפים מחזיקים בידם כל אחד 25% של הזכיון, בעוד שמר ד. ס. בלינטיף מחזיק ב־50%.

5. ישראל קונטיננטאל אויל קומפ.: – ישראל קונטיננטאל אויל קומפ. קיבלה רשיונות לשטח של 3.200.000 דונאם במרכזה, בצפונה ובדרומה של ישראל. המשא־ומתן נוּהל בראשיתו על־ידי נציגי החברה, מר פ. קאפטל ומר ב. מ. בלומפילד (קנדה). חברה זו קשורה עם חברת נפט הפועלת באלברטה, ניו־קונטיננטאל אויל קומפ. אוף קנדה, אשר יש לה מניות גם באלטאקס אויל בע“מ²¹⁶, מיג’ור דיסטריביוטר בע”מ²¹⁷ וּוסטארן גאז יוטיליטייס בע"מ²¹⁸.

הקידוחים בשטחי הרשיונות של חברת ישראל־קונטיננטאל יבוצעו על־ידי חברת פונטיאק פטרוליום בע“מ, קאלגארי (קנדה). חברת פונטיאק פטרוליום בע”מ תשלם את כל הוצאות הקידוחים והיא הבטיחה לעצמה על סמך הסדר זה של הייצור 50% מכל הבארות מזכיונותיה של ישראל־קונטיננטאל אויל קומפ.

חברת פונטיאק החלה לקדוח את באר הנפט “כרמל אחד” בזכרון יעקב ומתכוונת לקדוח שם, אם יהיה צורך, עד לעומק של 10.000 רגל. בנובמבר 1954 היא הגיעה לעומק של 6000 רגל וסימני נפט נתגלו בבאר של זכרון־יעקב. מקומות אחרים שנבחרו לשם חיפושים הנם בסביבות קיסריה, דימונה (נגב), קורדאני (מפרץ־חיפה) ובית־שאן. מקום הקידוחים הבא יהיה באזור בית־שאן. חברת פונטיאק פטרוליום מעסיקה 14 עובדים מטקסאס ו־15 ישראליים. המחסנים שלהם נמצאים בחדרה. היא השקיעה עד כה 2 מיליון דולר בציוד ובהוצאות שוטפות. נציג חברת פונטיאק פטרוליום בישראל הוא מר קונראד סטייקגולד, שהגיע ארצה בראשית 1954.

6. נאדל וגוסמאן, טולסא (אוקלהומה): – החברה הוקמה בשותפות עם החברה הכלכלית לישראל ניו־יורק, תל־אביב; יש בבעלותה שני זכיונות לשטח של 398.000 דונאם. נאדל וגוסמאן הנם מפיקי נפט עצמאיים ויש להם זכיונות נפט בקנסאס (אוקלהומה) ובטקסאס.

7. פאן־ישראל אויל קומפ. אינקורפ.

8. ישראל־מדיטראניין פטרוליום אינקורפ.

שתי חברות אלה מבוססות על שותפות יתר. הרוח החיה של שתי החברות הוא מר וויליאמס פ. באקליי, תעשיין נפט אמריקאי, ידוע בעקב התעניינותו בנפט בארצות שונות. וויליאמס פ. באקליי נמנה עם חבר המנהלים של חברות נפט שונות ביבשת אמריקה, כגון: פאנטיפק אויל קומפ. (ונצואלה)²¹⁹, פאן קוסטאל פטרוליום קומפ. (ונצואלה)²²⁰, קנדה סאוטרן אויל בע"מ (קנדה)²²¹ וקוסטאל קאריבייאן אויל אינקורפ. (פלורידה)²²².

המנהיג הציוני האמריקאי הידוע בארצות־הברית. ישראל ב. ברודי ובנו הגיאולוג הנם שותפים בשתי חברות נפט ישראליות אלה. קבוצת זקס־בן־טובים, משקיעי הון קנדיים אשר קיבלו רשיונות בישראל, אף להם זכויות בחברות הנפט של וויליאמס פ. באקליי.

קידוחיהן של שתי החברות יבוצעו על־ידי סניף של “פאנטיפק |אויל קומפ.”, טרי־קונטיננטאל דרילינג קומפ²²³, האוסטון (טקסאס). ב־5 באוקטובר 1954 החלו בקידוח עמוק במרחק 14 ק"מ מזרחית לבאר־טוביה (תל־צפית). בסוף נובמבר 1954 הגיע הקידוח לעומק של 2.900 רגל בקירוב. גיאולוגי שתי החברות מבצעים את עבודות ההכנה לקידוחים עמוקים בקרבת אורים, קורנוב. עין־חאצב ובכרמל. לשתי החברות 10 רשיונות המשתרעים על שטח של 3.200.000 דונאם, ובידן גם הרשיון לקידוח בשכבות הנודעות של קורנוב (50 מיל דרומית־מזרחית לעזה), המקום בו התעתדה חברת הנפט העיראקית לקדוח, אבל לא קדחה עקב מלחמת העצמאות בישראל. קורנוב תהיה כנראה מקום הקידוח השני, מאחר שהסקר הגיאולוגי במקום כבר הסתיים. בקירוב 1.400.000 דולר הושקעו על־ידי החברות בציוד למטרות קידוח וציוד לשדות הנפט אשר נקנה בארצות־הברית ובגרמניה ואשר הובא לישראל. 250.000 מניות של שתי החברות הוצאו למכירה בשוקי המניות באמריקה ובקנדה. בקירבת רחובות הוקם בסיס־ציוד ומחסן תיקונים, ושם גם נמצאים בתי־המגורים הניידים (המצויידים בממזגי־אויר) של צוות העובדים. 13 פועלי נפט אמריקאיים ו־74 ישראליים מועסקים על־ידי פאן־ישראל, ישראל־מדיטראניין ופאנטיפק אויל קומפ.

מר ג’והן ס. באיילי, סגן הנשיא של שתי חברות הנפט והמנהל הכללי של טרי־קונטיננטאל דרילינג קומפ. מייצג את שלוש החברות בישראל.

כדאי לציין, כי לחברת החיפושים הירדנית²²⁴, שעכשיו אין בידה כל רשיונות, היו שני רשיונות באזור ים־המלח בתקופת המנדאט. רשיונות אלה, כמו כל שאר הרשיונות שהוחזקו קודם הקמת מדינת ישראל, בוטלו על־ידי ממשלת ישראל. לפי הסכם מיוחד עם “לפידות”, חברה ישראלית לנפט, יש לחברה הירדנית זכות ל־25% מהרווח באזור רשיונותיה הקודמים. מ. א. נובומייסקי, חלוץ המחצבים הישראלי, הנו האישיות הבולטת של חברת החיפושים הירדנית.

שיתוף הפעולה בין קבוצות הנפט השונות הפועלות בישראל הוא הדוק מאוד. נציגים שונים של חברות מקומיות ומשקיעי הון זרים מדגישים את רצון העזרה השורר בקרב מחפשי הנפט, המחליפים ביניהם ידיעות בעלות ערך והעוזרים איש לרעהו בציוד.

כדאי לשים לב, כי פאן־ישראל אויל קומפ., ישראל־מדיטראניין פטרוליום, ישראל־קונטיננטאל אויל קומפ., ישראל־אמריקאן פטרוליום קורפ.. ד. ס. בליטיף ונאדל את גוסמן הנם מחפשי נפט זרים, בעוד שלפידות, חברה ישראלית לנפט בע"מ, ומחפשי נפט לישראל הנן חברות ישראליות שיש להן שותפים זרים.

בעת סיום כתיבתו של ספר זה שמע המחבר ממקורות רשמיים, |כי ממשלת ישראל הכינה טיוטת תקנות מס־הכנסה שתהיה בעלת חשיבות יתר לחברות הנפט, אם יתגלה נפט. חוק זה יעניק למחפשי הנפט ניכוי נזילה יותר ליברלי מאשר בארצות־הברית. הנחה זו על חשבון הבלאי ניתנת, היות שישנה נזילה קבועה בכל באר נפט פעיל – נוסף על התנאים הנוחים האחרים של חוקת הנפט ועל העזרה הניתנת לקבוצות הנפט במשרדיו של מנהל ענייני הנפט ומחלקת המסים של משרד האוצר, והיא תהיה בעלת חשיבות בהיותה מעודדת חיפושי נפט מקיפים בארץ שבה גילויו של נפט בכמויות ניכרות יהיה לברכה ללא שיעור מבחינה כלכלית.

ד. לקראת הויכוח על תחיקת הנפט.    🔗

(הופיע ב“דבר” מיום 5.5.1952²²⁵)

אנו בישראל בעלי בטחון עצמי ואנו מאמינים שנוכל לעקוף משברים שזיעזעו מדינות אחרות. אולם גם במקום שיש בטחון אין לוותר על עיון בשגיאותיהן וקשייהן של מדינות אחרות כדי ללמוד מהן.

דוגמת פרס ומצרים.

תסבוכת של מדינות שונות המפיקות נפט מן הדין שתשמש לנו אזהרה, לבל נחוקק חוקי נפט בדומה לשלהן. דרושים לנו חוקי נפט גמישים במידה מספקת, כדי שהון חוץ יהיה מעוניין לפתח את אוצרותינו הטבעיים, אך לא יוכל לגזול ממדינתנו את עצמאותה המדינית והכלכלית. אין הדבר קל, כפי שרבים מדמים בנפשם, וארצות רבות לא הצליחו למצוא את שביל הזהב הרצוי.

פרס, ללא ספק, היא דוגמה למדיניות נפט ותיקה שהביאה בעקבותיה – על סמך הסכמים בין ממשלות פרס השונות וחברת הנפט האנגלו־איראנית – לכך, שחברה זרה הגיעה לכוח השליט במדינה. תהיה דעתנו על המאורעות האחרונים בפרס ועל תכסיסיו המדיניים של הד"ר מוצאדק כאשר תהיה, אין ספק שהאשמות העיקריות שהממשלה הפרסית מאשימה את תעשיית הנפט הפרסית נכונות ביסודן: חברת הנפט האנגלו־איראנית מודרכת ומכוונת על־ידי ממשלה זרה וממשלה זרה זו הפיקה מהנפט הפרסי רווחים גדולים יותר מהממשלה הפרסית עצמה. דברי ימי פרס החדשה משמשים רקע משכנע לטענות הדוברים הפרסיים “שחברת הנפט בעזרת פקידים ממשלתיים בריטיים בפרס. ראו את עצמם ככוח בלתי־תלוי ועצמאי באזורי הזכיון” (“אויל פורום”, מארס 1952).

הפיקוח המדיני על איראן הרחיק לכת עד כדי כך, שבחירות, מינויים או פטורים של פקידים היו במידת מה מכוונים על־ידי חברות הנפט. התערבותן זו היתה אפשרית, משום דממשלה זרה תמכה במעשיהן וקנתה להן מעמד מונופוליסטי (שטח הזכיון השתרע מאז 1933 על 100 אלף מילין מרובעים). נסיון השנה האחרונה לשחרר את פרס מהתלות המוחלטת בחברות הנפט הזרות נעשה באיחור רב, שהרי הזכיון ניתן עוד לפני 50 שנה, ובפרק זמן זה היתה לחברות הנפט שליטה מדינית וכלכלית כמעט מתמדת. האיבה שעוררו בעם הפרסי שמה לאל כל אפשרות הבנה בין בריטניה לפרס.

מצרים ניסתה בשנים האחרונות למנוע שגיאות שנעשו בפרס, אולם עד עתה לא היתה לה הצלחה מרובה. מצרים קבעה בחוקת הנפט שלה בשנת 1948, שכל זכיון חדש יימסר רק לחברות מצריות שחלקו של ההון המצרי בהן עולה על 51 אחוז. אולם מדיניות הנפט העצמאית כביכול מנעה את ההתפתחות האפשרית של תעשיית הנפט המצרית, והאמת היא שהתוצאות אינן עומדות בכל יחס לאפשרויות של הרזרבות המצריות. הגיאולוגים קבעו. שנמצאות בחיק אדמתה כמויות נפט מתקבלות על הדעת, והיא מפיקה רק 44.369 חביות ליום (לעומת 166.989 בעיראק). עובדה זו מוכיחה, שמדיניות קצרת ראות מסכנת את עתידה של תעשיית הנפט.

ההגבלות בתחיקת הנפט הניאו חברות נפט גדולות מלהתעניין באוצרותיה של מצרים. סטאנדרד אויל קומפני, למשל, הפסיקה את כל פעולותיה עוד בשנת 1949, וכן גם אנגלו אג’יפשן אויל פילד (“של” וסוקוני ואקום אויל קומפני הודיעו על כוונתם לעזוב את מצרים אם לא יינתנו להן הקלות). הצעות שונות נדונו בשנת 1950. שני קצוות אלה, השאיפה לניצול העצמאי לחלוטין של מעיינות הנפט במצרים ומדיניות הנפט של איראן מלפני מוצאדק (מסירת זכיונות מוחלטת לחברה זרה) – מראים מה עלינו למנוע בתחיקת הנפט הישראלית. ישראל זקוקה להון זר ולמומחים זרים, כדי להגיע לניצול נפט ראוי לשמו. אין היא יכולה לשאת בסיכון הכספי של מפעל כזה, ועל כן היא זקוקה למשקיעים רציניים שיסכימו לערוך חיפושי נפט ברחבי המדינה. בקולומביה הושקעו 60 מיליון דולר, בפרס 62 מיליון, בונצואלה 44 מיליון, בקנדה 20 מיליון דולר, עד שנתגלה נפט לאחר שנים של קידוחים. נקווה ששנים עד ששה מיליון דולר – הסכום הנדרש לפי האומדן לקידוחים בארץ – אמנם יספיקו כדי להגיע לתוצאות חיוביות. אולם מי יערוב לכך? ושוב, למרות העזרה הדרושה לישראל מבחוץ, יקרה לנו עצמאותנו ולא נגישנה על מגש כסף לחברות נפט. תחיקת הנפט תקבע, אם תוכל ישראל להתגבר על הקשיים ואם כבר בצעדיה הקרובים תראה את ההתפתחויות האפשריות לעתיד לבוא. אף על פי שיש להניח שהחוגים המקורבים לממשלה ברורה להם משמעותן של ההחלטות העתידות בעניין חוקת הנפט, מורגשת בדעת הקהל בישראל אדישות לגבי בעיה זו. בעתונות היומית ובישוב כולו ניתנה תשומת לב לידיעות על מעוניינים בזכיונות המכריזים בגלוי על מגמותיהם, אולם מועטים מרחיקים חשוב על התוצאות האפשריות שהתפתחות כלכלית כזאת עתידה להביא עמה, ועוד פחות דובר על יסודותיה ומהותה של חוקת הנפט.

ננסה כאן להצביע על הנקודות העיקריות לתחיקת נפט ישראלית, כדי למנוע שגיאות ששגו ארצות אחרות.

ה. הצעות למדיניות על מתן זכיונות.

להלן כמה הנחות יסוד לכל משא־ומתן בדבר זכיונות:

1. היעדר פיקוח על חברת נפט על־ידי ממשלה זרה: לחברת נפט שתפעל בישראל אין להרשות שתימצא בפיקוחה ושליטתה של ממשלה זרה.

2. אין להרשות הקמת חברה שיהיה לה מונופול בישראל: מדיניות הזכיונות צריכה למנוע מראש מתן מונופולים על זכויות רווחי הנפט בישראל; צריך לעניין חברות שונות, כדי שפיזור הזכיונות ישמש מגן נגד ליכודם של כמה בעלי זכיונות לאיגוד אחד. הגבלת מספר הרשיונות לחיפוש ואחר כך לקידוח שיינתנו

לכל חברה, תהיה ערובה נוספת למניעת איחודן לחברה אחת. שיטתה של קנדה להחכיר שטחים קטנים ומוגבלים לבעלי זכיונות שונים, ראויה שתשמש לנו לדוגמה. נקודה אחרת בחוק הנפט הקנדי גם היא ראויה לתשומת לב: לפי חוק זה מחוייב בעל הזכיון למסור את מחצית הקרקע לידי המדינה לאחר שנתגלה נפט בשטח זכיונו, והוא רשאי להחזיק בחכירה רק מחציתו הש השטח. מחצית השטח הנמסרת למדינה נמכרת במכירה פומבית לפי הכלל של ההצעה הגבוהה ביותר.

3. הגנה מפני אי ניצול של זכיונות: כל מדינה צריכה להגן על עצמה מפני חברות הרוכשות זכיונות לא כדי לנצלם אלא כדי למנוע ניצולם על־ידי מתחרים וכדי לשמור על אפשרות ניצולם בעתיד רחוק. ברור, שישראל מעוניינת במיוחד בתוצאות מהירות ככל האפשר של ניצול הנפט, מחמת ההסגר המוטל עליה על־ידי מדינות ערב, המחייב להביא כמויות נפט מעבר לים ולהוציא לכך מטבע חוץ רב. את ניצול הזכיון אפשר להבטיח על בסיס כפול: א) כל בעל זכיון יתחייב שיתחיל בקידוחים תוך פרק זמן מוסכם מראש (במצרים, למשל, צריך להתחיל בקידוח הראשון תוך 4 שנים ממתן הזכיון, שאם לא כן לא יוארך הזכיון). שמענו שבדעתה של ממשלת ישראל להגביל תקופה זו ממתן הזכיון עד להתחלת עבודות הקידוח לשנתיים בלבד, ושהצעה זו תיתקל בהתנגדותם של מומחי הנפט. הנחות מקצועיות של גיאולוגים וטכנאים סותרת במקרה זה את הצרכים הכלכליים של ישראל. ב) בעל הזכיון יחוייב לערוך קידוחים שיטתיים ובלתי פוסקים בשטחים שעליהם ניתן לו הזכיון. מכאן שנודעת חשיבות רבה בעריכת החוק לתקופת הזמן שממתן הזכיון ועד לקידוח הראשון וכן לתקופה שבין קידוח לקידוח.

4. השכבות התת־ימיות שבקרבת החוף: המחקרים החדישים של תעשיית הנפט הוכיחו, שהשכבות התת־ימיות בקרבת חופים שונים מכילות מינרלים ביטומיניים. כך. למשל, הוכיחו הנסיונות בקליפורניה ובמפרץ הפרסי שקווי המים לאורך החופים מכילים נפט. כדי למנוע סכסוכים ואי־הבנות על זכיון אזורים תת־ימיים (בקליפורניה ובמפרץ הפרסי קיימים סכסוכים משפטיים כאלה), מן ההכרח להסדיר שאלה זו מראש על־ידי חוקים שיגדירו את הזכויות והחובות המיוחדות בקבלת זכיונות באזורים ימיים.

5. ההתפתחות של תעשיות לוואי: ישראל איננה מעוניינת ברווחים מהנפט הגולמי בלבד; רצונה להקים תעשיה חימית לייצור גומי סינתטי, חומרים פלאסטיים ותעשיות אחרות המבוססות על ניצול שיירי זיקוק הנפט. הגם שהפקת הגאז עשויה להקל את מצוקת החשמל במדינה. מדינות דלות בחומרי גלם, חוק עליון הוא להן לנצל את כל החומרים המצויים ניצול מכסימלי. אדישותן של חברות נפט הפועלות במזרח התיכון לפיתוח תעשיות נוספות, אין לה מקום בישראל.

6. שמירה על חוקי המדינה: אף על פי שמשמעותו של סעיף זה מובנת וברורה מאליה, מן הראוי לשים לו לב במיוחד. חוקי עובדים, חוקי מס־ההכנסה והמכס, מן ההכרח שכוחם יהיה יפה כלפי חברות הנפט כמו כלפי כל חברת משקיעים אחרת, הן לגבי חומרים וציוד למפעלי הנפט המגיעים כיבוא הון הפטור מתשלום מכס, הן לגבי כל שאר החוקים.

7. הרווחים הממלכתיים: ארצות המזרח־התיכון העשירות בנפט שהעניקו זכיונות נפט מונופוליים, כגון ערב־הסעודית, כווית ועיראק, הצליחו במרוצת הזמן, בזכות אוצרות הנפט העצומים שבחיק אדמותיהן, תוך מלחמה ארוכה, להבטיח לעצמן חלוקה של רווחי הנפט ביחס של 50%: 50%. ישראל, שבדעתה למנוע מונופול על הפקת נפט בישראל ואשר אוצרות הנפט שבה אינם ידועים עדיין, תצטרך להסתפק לעת עתה בתביעות צנועות יותר. מצרים המקבלת 15% או קנדה עם 13% בממוצע של רווחים ממלכתיים נראות כדוגמות המתקבלות על הדעת במצבנו כיום.

נסיון העבר הראה כמה מחולקות הדעות על חישוב הרווחים הממשיים. בערב־הסעודית מסלקים תחילה את מס־ההכנסה של החברה ורק לאחר זאת מתחלק הרווח בין “ארמקו” והממשלה הסעודית. בעיראק אין מנכים את תשלום מס־ההכנסה של החברה לפני תשלום הרווחים הממלכתיים, כלומר אין רואים בהם הוצאות ייצור. בעיה אחרת היא, מה דין הרווחים הנוספים של מפעלי ייצור הנפט (הובלה וכיו"ב). יש מטילים חשד בחברות הנפט, שהן מנהלות פנקסיהן בצורה המסלפת מראש את כל הנוגע לחישוב רווחיהן,

מאזנים מסובכים שהיו נהוגים בעבר בפרס ובעיראק עוד הגדילו את חוסר האימון בחברות. כדי למנוע מראש קשיים מסוג זה, אפשר לקבוע את הרווח הממלכתי על בסיס של כמות הנפט המופקת ולמסרו ללא כל חשבונות נוספים לממשלה. שיטה זו תמנע אי־הבנות. ככל שיגדיר המחוקק את מטרות חוק הנפט בצורה ברורה, כן ירבו סיכוייה של ישראל למנוע סכנות ותקלות שנתנסו בהן ארצות אחרות המבורכות באוצרות נפט.

ו. לויכוח על חוק הנפט בישראל.    🔗

(הופיע ב“בטרם”, 15.10.1952)

מי שעוקב אחרי הויכוח על תחיקת הנפט בישראל בכנסת וגם בעיתונות יכול למצוא תגובות עיקריות: קבוצה אחת חושבת שאנחנו נמצאים על שביל הזהב תודות לחוקת הנפט המוצלחת ושנתגבר על כל המזימות של חברות הנפט, אם בכלל יש סכנה כזאת; הקבוצה השניה קובלת קבל עם ועדה שיום הגשת חוק הנפט הוא “אחד הימים המרים בתולדות המדינה”²²⁶ (בן אהרון – מפ"ם), ושאנחנו מגישים את מקורות הנפט בנדיבות לב להון זר שינצל אותם ואת העם בישראל (כדברי “קול העם” ו“על המשמר”). ההשקפה השלישית היא פשוטה יותר וגם נשמעה בכמה נאומי כנסת מבין התומכים הנלהבים של הממשלה: הבה נשאיר את הדבר בידיהן הנאמנות של ועדות הכנסת שתטפלנה בפרוטרוט בחוק הנפט ואל נוסיף להתווכח על חוק כל כך מסובך. יש סוג רביעי של מבקרים – וכותב השורות האלה נמנה עמהם – הטוענים שהחוק הוא בסיס טוב לתחיקה, אך ראוי לשינויים בסעיפים מסויימים והעיקר שהקהל בארץ צריך להתחנך ולהתערות בשטח הנפט, יחשוב על מסקנות התחיקה וידע במה מדובר. לא נכונה הטענה, שכל הסיפורים על הסכנות הכרוכות בנפט ובאילי הנפט הם “חלומות וסיפורים של עליזה בארץ הפלאות” (דוד הכהן). איש המפחד מפני השפעת תעשיית הנפט בעולם ובישראל לא צריך להיות דוקא קומוניסט, הוא רק מוכרח להיות ער לתופעות השונות סביבו, ואם יש לו עיניים לראות אזי ימצא סיבות להיזהר וגם להגן על נכסים רוחניים וטבעיים של המדינה. אין עם, ואפילו לא ישראל, יכול להיות בטוח, שתופעות סוציאליות מסויימות אינן אפשריות במדינתו. פעמים רבות בהיסטוריה נתחוללו מאורעות בלתי צפויים מראש ואין לנו רשות להתנהג כאילו אנחנו מחוסנים מפני סכנות תעשיית הנפט. לכן יעזרו לנו גישה מוגדרת כלפי תעשיית הנפט וחוק ברור ובהיר להתגבר על הסכנות האורבות. נדמה לי, שהחוק הישראלי שהוגשן לכנסת בחודש יולי הוא באמת מתאים למצב בארץ, כי לחוק הנפט דרושים שני עקרונות: א) למשוך הון מחוץ־לארץ לפיתוח תעשיית הנפט, ו־ב) למנוע שבעלי מקורות הנפט יחתרו תחת יסודות העצמאות בארצנו. החוק המוגש משתדל לספק את שתי הדרישות האלה.

ברם אין החוק תריס בפני כל הסכנות והתחבולות העתידות לבוא והוא משאיר הרבה עניינים ללא הבהרה מספקת. אולי אין צורך לקבוע שחור על גבי לבן שבעלי הזכיון צריכים לשלם נוסף לתמלוג מס הכנסה כמו יתר החברות הפועלות בארץ. אפשר להטעים שהדבר מובן מאליו, אך אי אפשר להבין מדוע לא כתוב בחוק שום דבר על מחיר הנפט שנקנה מחברות הנפט, אם יצליחו למצוא אותו. ‏יעילות תעשייתנו תהיה תלויה במחירי הנפט ואין ספק, שתעשיית הנפט בכל העולם נוטה להפקיע את המחירים עד כמה שאפשר ולכן מוזר שבחוק לא כתוב שום דבר על עצם המחיר, ושעלינו להסתפק בהודעת השר בכנסת: “לפי דעתי ולפי הערכתי ברור שהמחיר צריך להיות המחיר המקובל בעולם בהפחתת ההובלה” (ל. אשכול). המחיר יהיה הרבה יותר ברור אם השקפת השר לא תהיה עניין פרטי, אלא סעיף בחוק הקובע את הדבר בפירוש; כי יהיה משום עוול כלפי מדינתנו בהוסיפה לשלם מחיר נפט של מפרץ מכסיקו פלוס הובלה כמו שעשינו זאת כל השנים. כדאי גם להפנות את תשומת הלב של מחוקקי החוק לעובדה, שקיימים מקרים רבים של הנחות במחיר הנפט לטובת תצרוכת השוק הפנימי. הזכיון באיראן (1933) הרשה 10% הנחה על מחיר הנפט של המפרץ המכסיקאני; החוק החדש בפרו משאיר את קביעת המחיר לשוקי פרו בידי הממשלה וגם ההסכם האחרון בין עיראק לבין חברת הנפט העיראקית קובע את מחיר הנפט מראש. לכן לא מוצדקת הסתמכותנו על “מחיר הגון” (fair price), שאיננו בעולם. כי מחיר הנפט הוא “בלתי הגון” (unfair) בגלל קארטלים מסחריים, ועל כן יש לנו כל הזכויות להגן על תצרוכת משקנו.

גם בשטח התשלומים המגיעים לממשלתנו מרווחי חברות הנפט אסור לנו להיות עיוורים ולהשלות את עצמנו. %½12 תמלוג הוא אחוז קטן. לעומת זאת אין לצפות לאחוז יותר גדול בהתחשב עם סיכון החיפוש בארץ בלתי נודעת בשטח הנפט. עלינו לדעת, שמסי ההכנסה בשיעור של 50% לחברות הפועלות בארץ יצילו את המצב רק אם חברות הנפט תראינה רווחים גדולים. יודעים אנחנו שחברות גדולות מוותרות על דיבידנדים ועל רווחים ניכרים תחת לחץ מסי ההכנסה בארצות מסויימות ומשקיעות את כל הונן בהרחבת מפעלן, בהסתעפותו ובשיפור עמדת מנהליו, כדי להתחמק ככל האפשר מתשלומי מס הכנסה. אנו ננהג קלות דעת, אם לא ניקח בחשבון עובדות של ארצות הנפט האחרות שטענו כל הזמן שהחברות הפועלות בשטחיהן, מצאו דרכים להעלים רווחיהן ולהסוותם בספריהן. אל נא נשכח, שעיראק בהסכמה החדש אפילו הרחיקה לכת ודרשה קביעת תשלומי מינימום מראש, כדי להבטיח את הארץ מפני מעילות ומקריות.

האחראים בארץ למשא־ומתן היומיומי בענייני הנפט בודאי יודעים, שקשה יהיה להצליח במשיכת הון זר לארץ חדשה לנפט בתנאי זכיון יותר חמורים. אך אנחנו צריכים לדעת שנעמוד בפני סכנות רווחים מעטים באופן יחסי בשנים הראשונות, אם החברות תרצינה בכך. אי אפשר להינבא אם נגיע לממדים כאלה של תעשיית הנפט בישראל שהחברות תהיינה מעוניינות לחלק את הרווחים, אך יש בידי ממשלתנו שוט חשוב בצורת האדמות שהמחכיר צריך להחזיר לממשלה, אם הוא מוצא נפט, על סמך רשיון החכירה בשטח של 400.000 דונאם. כידוע, על בעל הרשיון להחזיר 150.000 דונאם לממשלה אחרי גילוי מקורות הנפט והממשלה יכולה למכור את השטחים האלה במכירה פומבית למי שהיא רוצה. הממשלה תוכל למכור שטחים אלה לחברות הנפט הממלאות את התחייבויותיהן במלואן או אפילו להשתמש בהם לשם הקמת חברה ממלכתית עצמאית. מעניין, שממשלת פרו מדגישה בחוק החדש, שלמדינה אף הזכות לפעילות בלתי תלויה בפיתוח תעשיית הנפט. איום זה יכול תמיד לעזור וליצור זהירות קפדנית מצד החברות הפועלות בתחום המדינה. יתר הנקודות של ביקורת כלפי החוק אינן עקרוניות. אך עוד לא שמענו הסבר מדוע אנחנו מתכוונים למסור את זכיון הנפט ל־30 שנה, בו בזמן שבאלברטה עושים זאת ל־21 שנה. גם קשה להבין מדוע הרשיון הראשון (3 שנים) ניתן להארכה עד 7 שנים אם בעל הרשיון יכול להראות שעשה את שלו כדי לגלות את מקורות הנפט. באלברטה מגבילים את הרשיון ל־½4 שנים לשם הכנות, חקירות וקידוחים למציאת נפט, ובקנדה יש סכנת Force Majeure הרבה יותר רצינית בגלל הכפור והשלג.

בסיכום אפשר לקבוע, שכוונות החוק הן נכונות; עלינו למשוך הון מבחוץ וגם למנוע השתלטות של חברה בארץ. אנחנו צריכים גם להקפיד שיתחילו בכל ההכנות והחקירות בהקדם, וכן נכון הוא להשאיר את הברירה בידי המדינה, אם תעסוק בפיתוח תעשיית הנפט באופן עצמאי בזמן מסויים. אך על ועדת הכנסת לבדוק בעין בוחנת על אילו מסעיפי החוק לשים את הדגש כדי לאפשר ביצוע יעיל של הכוונות הטובות.

ההמרה של תוצרי נפט

(טון מטרי לחביות)

נפט גולמי 7.000 חביות בטון מטרי²²⁷

שמני סיכה 6.999 " " "

זפת 6.406 " " "

דלק תעופה 8.891 " " "

מזוט 6.570 " " "

קרוסין 8.000 " " "

בנזין 8.685 " " "

סולר 7.395 " " "

דיזל אויל 7.084 " " "

 

ביבליאוגרפיה    🔗

 

הסבר מונחים וקיצורים    🔗

אבן ביטומינית – Oil Shale

אבן ביטומינית משקעית שאפשר להפרידה לנפט בעזרת חום.

איתור הבארות – Well Spacing

קביעת המקום (של בארות נפט והמרחק־הריווּח־ביניהן).

ארמקו – חברת הנפט הערבית אמריקאית

Aramco – Arabian־American oil Co. –

חברה זו פעילה בערב הסעודית.

ביטומן – Bitumen

נקרא גם אספלט. יכול להיות ממקור טבעי או שארית אחרי זיקוק הנפט.

גאז – Gas

או גאז־אדמה. מלַווה בדרך כלל את הנפט ולוחץ עליו.‏ יש והוא מופיע גם בלעדי הנפט. אחרי עיבוי הפחמימנים הנוזלים ממנו, הוא נקרא “גאז יבש”.

גאזולין – Gasoline

תזקיק נפט המתאים למנועי המכוניות. יש לו שמות שונים בארצות שונות: גאז (בארצות

הברית); פטרול (אנגליה); בנזין (גרמניה); בנזין (ישראל); וכיו"ב.

הסכם “הקו האדום” – Red Line Agreement

הסכם שנחתם על ידי כל השותפים של חברת הנפט התורכית ‏ואחר כך על ידי שותפי חברת הנפט העיראקית לשם פיתוח מקורות נפט במזרח התיכון (הוגדר על ידי קו אדום על פני המפה) רק על ידי חברת הנפט התורכית (אחר כך על ידי חברת הנפט העיראקית).

“ויילדקאט” (חתול־בר") – Wildcat

באר שנקדחה בשטח לא מוכח, כלומר שלא הוכחה מציאות נפט באזורים בקרבת מקום.

חביות – Barrel (bbl) 35 גלון לפי היחידה הבריטית ו־42 גלון לפי היחידה האמריקאית.

חברת הנפט האנגלו־איראנית – Anglo־Iranian Co.

בעל החזקה היחיד באיראן עד הלאמתה של תעשית הנפט על ידי הד"ר מוסאדק.

חברת הנפט העיראקית – Iraq Petroleum Co. I.P.C.

בעל החזקה היחיד בעיראק (חברות בת – מוסול פטרוליום קומפ. ובצרה פטרוליום קומפ.). שמה הקודם היה חברת הנפט התורכית בע"מ (טורקיש פטרוליום קומפ.) שאחר כך הפכה לחברת הנפט העיראקית.

“טאפלין” – Tapline

טראנס־עראביין פייפליין קומפ. שבבעלותה צינור הנפט העובר מערב הסעודית לשדות הנפט במפרץ הפרסי ולצידון (לבנון).

טון – Tons

טון ארוך – 2240 ליברות.

טון מטרי – 2204.6 ליברות.

טון אחד של נפט גולמי שווה ל־7 חביות בקירוב.

מבנה־נפט – Oil Structure

מבנה תת־קרקע המתאים למציאות של נפט.

מכון אמריקאי לנפט – American Petroleum Institute

עומד בראש הפעולות המשקיות המשותפות של תעשית הנפט האמריקאית; נודע בעיקר הודות למלחמתו לשימור הנפט ולקביעת שיעורי משקל של הנפט.

משקל סגולי – Specific Gravity

מדד היחס שבין משקל נפח של תוצר נפט למשקל אותו נפח של מים. משתמשים גם לשם נוחיות ביחידות מוסכמות שנקבעו על ידי המכון האמריקאי לנפט (ראה: מכון אמריקאי לנפט). משקלו של הנפט מתיחס לטמפרטורה של ^o60 פרנהייט.

מלאי של באר נפט – Oil Reserver

המונח משמש לעתים קרובות כדי לציין את סך הכל רזרבות הנפט שבאזור או בעולם.

נפט גולמי – Crude Oil

הנפט הגולמי כפי שמופק מהבאר.

פחמימן – Hyerocarbon

תרכובת של מימן ופחם.

צינור הנפט של חברת הנפט העיראקית (ח. נ. ע.)

I.P.C. – Pipe Line –

צינור הנפט המחבר את קירקוק (עיראק) עם חיפה וטריפולי (לבנון), אשר הנחתו הסתיימה ב־1934. קטע הצינור לחיפה אינו פועל מאז מלחמת העצמאות הישראלית וקטע חדש הונח מקירקוק לבניאס (סוריה).

קאלטקס – Caltex

קאליפורניה טקסאס קורפ. יש לה סניפי שיווק, הובלה וזיקוק בחלקי עולם רבים (אפריקה, ציילון, הודו, עדן, אוסטרליה, איטליה, אירלנד, יפאן, ניו־זילאנד, פאקיסטאן, טאהילנד, בלגיה, הולנד, צרפת, בריטניה, פיליפינים, דנמרק, לוקסמבורג, ארצות ערב וכו'). זהו ארגון מאוחד של סטאנדרד אוייל (קאליפורניה) וטקסאס קומפ.

שמן־דלק – Fuel Oil

תוצר־נפט המשמש להסקה של דודי־קיטור ותנורים תעשיתיים.

חברות הנפט במזרח התיכון – 1954

הארץ החברה

איראן נשיונאל איראניין אוייל קומפ. בשיתוף עם האינטרנשיונל ‏ אוייל קונזורטיום. (אנגלו־איראניין אוייל קומפ.²²⁸ – 40%; רויאל־דאטש־שיל 14%; סוסאייטה פראנסייז דה פטרול – 6%; סטאנדרד אוייל (ניו־ג’רסי) – טקסאס קומפ., גאלף אוייל, סוקוני ואקום, סטאנדרד אוייל אוף קאליפורניה – 40%).

עיראק חברת הנפט העיראקית (עיראק פטרוליום קומפ.). (אנגלו־איראניין ‎– 23.75%; רויאל־דאטש־שיל – 23.75%; סוסאייטה פראנסייז דה פטרול – 23.75%; סטאנדרד אוייל (ניו־ג’רסי), סוקוני ואקום – 23.75%; ס. ס. גולבאנקיין – 5%).

כווית כוויית אוייל קומפ. (אנגלו־איראניין – 50% וגאלף אקספלוריישן קומפ. – 50%).

באהריין באהריין פטרוליום קומפ. (סטאנדרד אוייל קומפ. אוף קליפורניה – %50 וטקסאס

קומפ. – 50%).

ערב הסעודית ערביין אמריקן אוייל קומפ. (ארמקו) (סטאנדרד אוייל קומפ. אוף קליפורניה ‎– 30%; טקסאס קומפ. – 30%; סטאנדרד אוייל קומפ. (ניו־ג’רסי) – 30%; סוקוני ואקום – 10%).

האזור הניטראלי בכווית אמריקן אינדפנדנט אוייל קומפ. (אמינ־אוייל), פסיפיק ווסטארן אוייל קומפ.

מצרים אנגלו־אג’יפשיין אוייל פייל בע"מ (רואיל־דאטש־שיל).

סוקוני ואקום אוייל קומפ. אוף איג’ייפט.

קונוראדה פטרוליום קומפ.

ישראל לפידות – חברת נפט לישראל בע"מ.

חברת מחפשי נפט לישראל בע"מ

ישראל־אמריקאן אוייל קורפ. בע"מ.

ישראל־קונטיננטאל אוייל קומפ.

פאן־ישראל אוייל קורפ. אינקורפ.

ישראל־מדיטרניין פטרוליום אינקורפ.

נאדל וגוסמאן.

ד. ס. בלינטיף.