שיחות מצרים־ישראל מפברואר 1978 🔗
כאשר מתווכחים על המזרח־התיכון כיום חייבים אפילו הצופים המנוסים ביותר לנקוט בענווה ובהתאפקות בתחזיותיהם לעתיד. אכן, אם כל המומחים הטובים ביותר לענייני המזרח־התיכון מוושינגטון, ירושלים, קהיר, הרווארד ועוד היו מתאספים מתחת גג אחד לפני מיספר חודשים לא היה שום סיכוי שמי מהם יוכל לחזות את התסריט שניתגלה ממש מול עינינו שלעיתים לא מאמינות.
כשספר זה עומד לדפוס נערכים מאמצים עליונים לחידוש המשא־ומתן בין ישראל ומצרים שנפסק בינואר 1978 ע"י הנשיא סאדאת. פעילות דיפלומטית עצומה מתבצעת מאז אותו יום היסטורי בנובמבר 1977 כשנשיא מצרים ירד ממדרגות המטוס בשדה־התעופה בן־גוריון והפך להיות המנהיג הערבי הראשון שביקר בישראל ופתח במשא־ומתן ישיר לקראת הסכם שלום במזרח־התיכון.
לדראמה של הרגע מגיעה כל תשומת־הלב והפירסום שזכתה לו. אך ההתערבות הרבה של אמצעי התיקשורת שליוו את המאורע לא הוסיפה בהכרח להצלחת המשא־ומתן הרציני שבא אחר־כך. במשך שלושה חודשים נחשף כל צעד דראמטי לאמצעי התיקשורת בצורה כזו שנוצרה מסביבו אווירה של שיכרון חושים פראי או פסימיזם עגום. חשוב, לכן, בנקודה זו, לבחון את המאורעות של שלושת החודשים הראשונים של מצב חדש זה בפרספקטיבה המתאימה.
הנקודה הראשונה נוגעת לקשר הישיר והאנושי שנוצר בין ישראל ושכנתה הערביה הגדולה. ב־20.11.1977 צפה העולם פעור־פה כיצד חשדות ומחסומים ישנים נשברים, כאשר הריטוריקה פינתה את מקומה לדו־שיח והגבולות של מה שניראה אפשרי התרחבו לפתע לאופקים חדשים. ביקורו של נשיא הריפובליקה הערבית של מצרים ובעיקבות זאת התגובה המצרית למישלחות הישראליות ולנציגי העיתונות בקהיר לא הותירו ספק שהאנשים הפשוטים של שתי המדינות מעדיפים שלום. קבלת הפנים העליזה והנרגשת שציפתה לסאדאת ברחובות ירושלים וקהיר היתה עדות לכמיהתו ותפילותיו של העם לסיום המלחמה והסבל. ברור שאם תינתן ההזדמנות לעמים של כל המדינות באיזור הם יביעו רגשות דומים.
המציאותיים שביננו ידעו שהשלום לא יושג ב־36 שעות. היינו מורעים לכך שלפנינו יהיו דיונים ארוכים ולפעמים קשים לפני שייפתרו כל הנושאים החשובים בני 30 השנים של הסיכסוך במזרח־התיכון. אך ב־ס2 בנובמבר נעשה הצער הראשון; אכן, יותר מצעד. היה זה מעשה של אומץ ודימיון מצידם של שני הצדדים, ואתגר שהחליף יריבות ותימרונים של העבר כדי ליצור עידן חרש המבטיח את התיקווה האמיתית הראשונה לשלום באיזורנו.
אלי, באופן אישי, הגיעה המשמעות האמיתית של המאורע שבוע לאחר מכן, ב־27 בנובמבר, כשישבתי על כורסא עם השגריר המצרי באו“ם, ד”ר איסמאת עבדל מגיד, ושוחחנו למעלה משעה. במבט לאחור ניראה זה מעשה פשוט ותמים. שיחה גלויה של גבר אל גבר. אך עברו שלושים שנה עד שהיא אכן אירעה. עד לאותו רגע, לפי ידיעתי, לא היה אף שליח או דיפלומט ערבי מוכן לדבר, לברך או אפילו להבחין בנוכחותו של נציג ישראלי, השגריר מגיד ואני לא הסכמנו בכל נושא ולא דיברנו רק על פוליטיקה, אך התנהגנו אחד אל השני כאל בני־אנוש.
העולם הסתגל במהירות למראה מצרים וישראלים משוחחים ופועלים יחד; שר הביטחון הישראלי, עזר וויצמן, נסע לאלכסנדריה להיפגש עם עמיתו המצרי; רה"מ בגין נסע לאיסמעיליה כדי לשוחח עם הנשיא סאדאת; שר החוץ המצרי, איברהים קאמל, בא לירושלים וניפגש עם שר־החוץ משה דיין. בזמן שהוועדות המדיניות והצבאיות הישראליות־מצריות דנו בנושאים שתמיד הפרידו את שני העמים, ביקרו ישראלים בפירמידות של גיזה ועיתונאים מצרים ביקרו בכותל־המערבי בירושלים. את ההתקדמות שעשו הקשרים האנושיים האלה אי־אפשר להחזיר לאחור.
הנקודה השניה היא חיובית פחות והיא נוגעת ליחסיו של הנשיא סאדאת עם מדינות ערב אחרות. בשעה שישראל קיבלה בברכה את פתיחת המשא־ומתן, היא לא יכלה להתעלם מהסירוב העקשני של שלוש המדינות השכנות האחרות לקחת חלק בדיונים האלה. אם זהו היחס, ישראל חייבת לשאול: מי יהיה ערב
להסכמים שייעשו עם מצרים ושיהיו נוגעים לגבולות הצפוני והמזרחי, כאשר המדינות השוכנות לאורך הגבולות האלה מסרבות בעיקביות להיכנס לדו־שיח עם ישראל? בארה"ב אפשר לפעמים להעלים עין מהצהרות היוצאות מדמשק, בגדד או ביירות. אך ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את המותרות האלה, משום שביטחונה קשור באופן הדוק להתפתחויות בכל הגבולות.
יש לזכור שיום הגעתו של הנשיא סאדאת לישראל הוכרז בסוריה כיום אבל לאומי, לוב החמירה את היחסים עם מצרים, עירק קראה לסאדאת בוגד ומנהיגים מסויימים באש“ף איימו בגלוי להתנקש בחייו של הנשיא המצרי. שבועיים לאחר מכן, בטריפולי, לוב, חיזקו המתנגדים את בריתם ע”י גינוי חריף של תהליך השלום וע“י שבועות להמשיך את מאבקם נגד ישראל. התגובה ההיסטרית של מדינות אלה רק אישרה את דאגתה החוקית של ישראל לביטחונה ולביטחון תושביה. אכן, וועידת טריפולי דחתה את דרישתה של ישראל למשא־ומתן ישיר, משום שרק משא־ומתן כזה יסמל את קיצו של הסירוב הערבי הממושך להכיר בזכותה של ישראל להתקיים. משתתפי וועידת טריפולי – סוריה, עירק, לוב, אלג’יריה, דרום־תימן ואש”ף – הבהירו היטב שהם אינם מוכנים עדיין לנטוש את העמדה שכבר גרמה ארבע מלחמות הרסניות במזה"ת.
הנשיא סאדאת היה צריך להתמודד לא רק עם ההשפעה ההרסנית של המדינות הנקראות רדיקאליות. הוא ניראה מאוכזב מהיחס הצונן של המתונים. ערב־הסעודית עיכבה את תמיכתה במשך שלושת החודשים הראשונים של המשא־ומתן ולא היתה אפילו מוכנה לאשר פיתרון ירדני פדראלי לגדה־המערבית ועזה.
אך המכה הגדולה ביותר לנשיא סאדאת היתה, אולי, יחסו של חוסיין, מלך ירדן. סאדאת הרגיש שהוא עשה צעד אמיץ, יצא לסכנה וכבר הצליח להשיג וויתורים חשובים מישראל. הוא הרגיש שהוא ממש נילחם את מלחמתה של ירדן גם נגד אש"ף וגם נגד אחיזתה של ישראל בגדה־המערבית. אך לחוסיין לא היה האומץ להצטרף לתהליך באותם שלושה חודשים ראשונים מכריעים.
ניתוח של המאורעות שהובילו להחלטתו הדראמטית של סאדאת להשעות את המשא־ומתן המדיני בירושלים בינואר 1978 וביקורו בוושינגטון מיד לאחר מכן, בפברואר 1978, יוביל למסקנה שבשלב מסויים של התהליך נוכח הנשיא סאדאת לדעת שהוא טעה בהערכת התגובה הערבית. יש לזכור שראש־הממשלה בגין הביא לוושינגטון תוכנית שאותה הוא הציג בפני הנשיא קארטר. תוכנית זו דיברה על החזרת חצי־האי סיני כולו לריבונות מצרית, בכפיפה להסדרים מיוחדים שיש לדון עליהם בקשר להתישבויות הישראליות ברפיח ובשארם־א־שייך ושדות התעופה בסיני, הסדרים שיהיו מבוססים על פירוז, פיקוח או“ם וכוחות משטרה ישראלית מקומית. בנוסף קראה התוכנית להבטחת שילטון עצמי לערבים הפלשתינאים באיזורי יהודה ושומרון ועזה, עם תנאי שירשה בחינת המצב לאחר חמש שנים. כשהנשיא קארטר ראה את התוכנית הוא איפיין אותה ב”הרבה גמישות" וכ־“צעד גדול קדימה”.
כשמר בגין הביא את התוכנית אל הנשיא סאדאת, היתה תגובתו מעודדת גם היא. הוא העיר ש“בגין הביא תוכנית שלום. זו הפעם הראשונה שהם מדברים על דברים ספציפיים. הפעם הם התקדמו מרחק רב משאפשר היה לצפות… עלינו להפסיק את המדיניות של לקחת הכול, משום שעלינו לקחת רק מה שאנו יכולים לקבל. הדרך לשלום ארוכה יותר וקשה יותר מהדרך למלחמה…”1
הוועידות המדינית והצבאית נפגשו במקביל בירושלים וקהיר. הפגישות בירושלים היו בהשתתפות שרי החוץ של ישראל מצרים ומזכיר המדינה של ארצות־הברית.
בפחות מ־48 שעות הצליחה הוועידה המדינית לפתור חמישה מתוך שיבעה הנושאים שהפרידו בין ישראל ומצרים בהצהרת העקרונות. היה סיכוי טוב לגשר על שני הנושאים הנותרים. לפתע, ללא אזהרה, נקראה המישלחת המצרית לחזור מירושלים, להפתעתם המלאה של כל המשתתפים, כולל המצרים.
מיד לאחר מכן החלה מערכת ספונטנית ומכוונת של השמצות נגד ישראל וראש־הממשלה בגין במונחים אנטישמיים שהעלו בעם היהודי זכרונות מרים.
ניתוח המאורעות האלה יחד עם הסברו של הנשיא סאדאת מגלה שהבעיה העיקרית שלו היתה הלחץ מהעולם הערבי,במיוחד מצידן של המדינות המכונות מתונות.
היה ברור לכל המשתתפים במשא־ומתן שאפשר יהיה להשיג הסכם בין ישראל ומצרים על כל הנושאים הבילטראליים. היה ברור שאפשר לפתור את בעיית הישובים ושהם לא היוו גורם בהחלטתו של סאדאת להפסיק את השיחות בוועידה המדינית. מהערותיו של הנשיא סאדאת ברור שהיה עליו להקשות את עמדתו כדי להרגיע את דעת הציבור הערבית מחוץ למצרים.
עתה היה מובן, שאפילו אם היתה ישראל מסכימה להיענות לכל ההצעות של מצרים על בסיס בילטראלי, לא היה הנשיא סאדאת מוכן לצעוד לקראת שלום ניפרד, לפחות ער שירדן תהיה מעורבת במשא־ומתן. בהסבר שנתן להחזרת מישלחתו מהוועידה המדינית באמצע השיחות המוצלחות בינואר 1978 הוא אמר, בשינוי חד של יחסו, שמה שהיה חשוב לו לא היה סיני, אלא רמת־הגולן והגדה־המערבית. ללא קשר לכל התקדמות משביעת־רצון שנעשתה. הצהרה זו הראתה שינוי מדיניות פתאומי ובלתי צפוי גדול מצידו של הנשיא סאדאת בשיחות, מפני שאי־אפשר לשאת ולתת על רמת־הגולן והגדה־המערבית ללא נוכחותם של סוריה וירדן. השתתפותה של סוריה ירדה מעל הפרק בגלל הצטרפותה לברית של מדינות חזית הסירוב. חוסיין מלך ירדן היתנה את הצטרפותו בהסכמת ישראל לקבל מראש את כל תנאיו לפני כניסתו למשא־ומתן; במילים אחרות, בפני ישראל הוצג אולטימאטום במקום הזמנה להמשך השיחות. הנשיא סאדאת,
מצידו, רמז שהוא לא יוכל להמשיך ללא השתתפות ירדנית. כך נוצר מעגל מסוכן. כמובן שישראל לא היתה מוכנה להיענות לאולטימאטום של ירדן לפני השיחות וטענה שכל הנושאים שהועלו ע"י ירדן חייבים להיות נידונים סביב שולחן הדיונים.
הפסקת השיחות הועילה להבנת סאדאת שהוא טעה מראש בהערכת התגובה הערבית המתונה ליוזמת השלום שלו ולהחלטתו לשנות את גישתו ולטפח את הדיעה בתוך העולם הערבי.
הנושאים הוצגו לעם האמריקאי ע"י אמצעי התיקשורת בצורה לא נכונה ולא צודקת כאילו היו נושא ההתישבויות הישראליות. נושא זה לא היה אף פעם הנושא העיקרי. אם היה זה נושא בכלל, הרי שהוא היה צדדי. הבעיה היתה שבשלב מסויים החליט הנשיא סאדאת שהוא לא יכול היה להמשיך לבד, משום שהוא נוכח לדעת שהשגת הסכם עם ישראל על פני השגת הסכם על כל מדינה ערבית אחרת יכולה להיות מביכה מאוד. אז הוא הציג דבר חדש – כלומר, דרישה שישראל תסכים מראש לכל דרישותיה של ירדן כתנאי מוקדם לכניסתה של ירדן למשא־ומתן. ללא ירדן, הוא טען, לא יוכל להמשיך. כך הוא נתן בידיו של המלך חוסיין ווטו.
הנקודה השלישית נוגעת למהות השיחות עצמן. בקשר לכך זכו שני נושאים לתשומת־לב מיוחדת – ההתישבויות הישראליות בסיני והעתיד המדיני של הערבים הפלשתינאים בגדה־המערבית ובעזה.
כדי להעריך את חישוביה הביטחוניים של ישראל בדרום יש רק לזכור שחצי־האי סיני שימש כבסיס התקפה על ישראל בשנים 1948, 1967 ו־1973. בגלל היותו מידבר שומם לא שימש סיני את מצרים בעבר מלבד במטרה אחת. איזור אימון ופרישה של חייליה. הטראומה של מאי־יוני 1967 לא תישכח במהירות. בחודשים אלה העביר נאצר את רוב צבאו לסיני במטרה גלויה לחסל את ישראל. בגלל זה דרשה ישראל לפרז את חצי־האי. גם שארם־א־שייך לא שימשה את המצרים מלבד חסימת השייט הישראלי דרך מיצרי־טיראן. זוהי הסיבה שבגללה ביקשה ישראל הסדרים מיוחדים לגבי הישוב היהודי שהוקם שם.
האיזור הנמצא עדיין במחלוקת הוא למעשה איזור קטן בצפון־סיני – 160 קמ"ר באיזור רפיח, או רק 2% משטח סיני, או 1/50% 1 משיטחה של מצרים. ישראל הציעה להחזיר את כל חצי־האי סיני לריבונות מצרית והציעה שהסדרים מיוחדים ידונו לגבי האיזורים שבמחלוקת. ישראל אינה מוכנה לחזור למצב שיהווה איום בטחוני בלתי־ניסבל.
איזור רפיח, שבו הוקמו מיספר התישבויות יהודיות, הוא רצועת חול ריקה ששימשה כדרך ראשית לפלישת צבאות מאז שניכנסו הכוחות המצריים לארץ הפלישתים לפני אלפי שנים. כיום, קשר בין 400,000 הערבים ברצועת־עזה וצבא עויין בפוטנציה בסיני, יביא את הכוחות העוינים, כולל טילים מודרניים, לטווח פגיעה בירושלים ותל־אביב. הנושא איננו, איפוא, ההתישבויות כהתישבויות. הנושא הוא ביטחון והסדרים מיוחדים הנחוצים לרפיח, כדי שיצרו חייץ נגד פלישה אפשרית בעתיד.
דאגתה של ישראל לאיזור הקטן הזה שבצפון־סיני יכולה להיות מובנת אם תיערך השוואה פשוטה לדאגתה של אמריקה להסכם תעלת פנמה שנחתם בספטמבר 1977. ההסכם הוא אחד הנושאים החשובים בחיים הציבוריים באמריקה, כשנעשים מאמצים למשוך את דעת הקהל בעד ונגד ההסכם של הממשלה עם פנמה. עד שנת 2000 יחזיקו האמריקאים בבסיסים באיזור התעלה, אך האמריקאים דואגים מאוד לביטחון האיזור אחרי התאריך הזה. ג’יימס ה. שייר, נציג דמוקראטי מניו־יורק, ניסח את הנושא כך.
האין זאת התחסדות צבועה מצידנו לאמר לישראל שהיא איננה יכולה להחליט החלטות של ביטחון לאומי בקשר לאדמות הגובלות עם גבולה, בשעה שאנו, האומה החזקה ביותר בעולם, עסוקים כל הזמן בשאלה כיצד נוכל לשמור לאחר שנת 2000 על שליטה וגישה לרצועת מים בת 160 ק“מ במרחק של 2,400 ק”מ מחופינו.2
הנושא המהותי השני שעליו ישנם חילוקי דיעות רבות עלה מתוך הדאגה לעתידם של הערבים הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה. למרות סירובן של שכנותיה הצפונית והמזרחית של ישראל להצטרף לשיחות, הציע ראש־הממשלה בגין שילטון עצמי לאוכלוסיה שאף־פעם לא נתנסתה באוטונומיה מדינית. הערבים באיזורים האלה חיו תחת שילטון תורכי עותומאני במשך מאות שנים, תחת שילטון בריטי במשך שלושים שנה ותחת שילטון מצרי וירדני במשך תשע־עשרה שנה. זוהי הפעם הראשונה שהציעו להם שילטון־עצמי בתוכנית שעוררה בתחילה דיעות חיוביות בארה"ב ובמצרים.
עמדתה של מצרים נשארה נחושה בקשר להקמתה של מדינה פלשתינאית בגדה־המערבית ובעזה, הצעה שישראל רואה כאיום רציני לביטחונה. אחרי הכל, בעולם הערבי קיימת הגדרה עצמית ב־21 מדינות עצמאיות והערבים הפלשתינאים כבר נהנים מריבונות מדינית במדינת ירדן, שהיא 80% משיטחה של פלשתינה המנדטורית. התפיסה של ההגדרה עצמית, לפי ראות עיניה של ישראל, אינה יכולה להיות מיושמת בצורה מעשית לערבים הפלשתינאים החיים בגדה־המערבית יותר מאשר תהיה מיושמת, לדוגמא, לגבי שישה מיליון המקסיקנים בארצות־הברית.
הצעתה של ישראל חייבת להיבחן בקשר למעמד החוקי של איזורי יהודה ושומרון בגדה־המערבית ושל רצועת־עזה. לפי רשויות חוקיות בינלאומיות מוכרות יש לישראל חזקה טובה יותר על איזורים אלה, יותר מאשר לכל מדינה אחרת (ראה פרק 7). למרות זאת, מציעה ישראל וויתור גדול מאוד וחשוב בצורת שילטון־עצמי אוטונומי.
נקודה אחרונה בקשר לשיחות המשא־ומתן נוגעת לעמדתה של ארצות־הברית של אמריקה. הנשיא סאדאת היפנה את כל האסטרטגיה שלו בעיקר אל דעת הציבור האמריקאית, עם פזילה אל המימשל האמריקאי. הוא התרכז באמצעי התיקשורת האמריקאים, בהנחה שאם תימשך החשיפה הזו, יפתר כל קושי או עיכוב ע"י הגברת הלחץ האמריקאי על ישראל.
כאשר ניראה היה שהנשיא קארטר התייחס את תוכניתו של בגין כאל בסיס הוגן למשא־ומתן ושארה"ב לא תתערב בדיפלומטיה השקטה שהתנהלה, החליט, כנראה, הנשיא סאדאת לעורר משבר. החזרת המישלחת המצרית מירושלים בינואר 1978 היתה מתוכננת בחלקה, בתוספת למה שכבר אמרנו, כדי להבטיח מעורבות אמריקאית רבה יותר בשיחות. ואכן, לאחר ההתפתחויות האלה הוא הודיע על נכונותו לבקר את הנשיא קארטר בוושינגטון ועל הצגת הנושא בפני העם האמריקאי, דבר שאכן עשה בפברואר 1978.
ברור שמטרתו של הנשיא סאדאת היתה ללחוץ על ארה“ב כדי שתילחץ על ישראל. אך ארה”ב לקחה חלק בתהליך המשא־ומתן, כשמזכיר המדינה שימש כחבר בוועדה המדינית. התפקיד האמריקאי היה, וחייב להמשיך להיות, של סוכן הגון שאינו נוקט עמדה, הנהנה מאמונם של שני הצדדים ועוזר לצדדים להגיע להסכם. בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלהם, שאפשר וחייבים להתפשר עליהם. תפקידה של ארה"ב כמתווך ומגשר בין שתי העמדות, שלכאורה הן אינן ניתנות לגישור, והבאת שני הצדדים שוב אל שולחן הדיונים, הפך להיות מרכזי וחשוב.
העמים במזרח־התיכון עברו ארבע מלחמות שהשאירו בהם חוסן אמון וחשד. המחסומים הפסיכולוגיים ניפרצו אך הנושאים הנמצאים במחלוקת הם עדיין קשים מאוד. כמובן שיהיו מיכשולים וקשיים, אך הסיכויים הם גדולים ושני הצדדים יודעים זאת. אולם, כשהמטרה המשותפת היא שלום והאווירה של שיתוף־פעולה נישארת, תוסיף להיות התקדמות והשלום יוכל להיות מושג.
ישראל מעורבת במשא־ומתן שהחל בירושלים בנובמבר 1977 והיא ערה לפריצת־הדרך שנעשתה ונחושה בהחלטתה להסיר את המיכשולים הנותרים שהפרידו בינה ובין שכנותיה במשך זמן רב מדי. ישראל הסתכנה ותוסיף להסתכן למען השלום משום שהיא לא רק שואפת לשלום עם כל האיזור כולו, אלא גם צריכה את השלום. ישנה עוד דרך ארוכה לפני שיושג השלום והצעד החשוב ביותר בתהליך הזה הוא הרחבת הדו־שיח הקונסטרוקטיבי שהחל בין מצרים וישראל לדו־שיח עם כל שכנותיה. ישראל נחושה בדעתה לחתור קדימה באותה רוח שנוצרה בירושלים ב־20 בנובמבר ולהחליף את מקומן של עשרות השנים של שפיכות־הדמים וההרס בתקופה חדשה של שלום ושיתוף פעולה.