לוגו
הָעֲטַלֵּפִים וְהַצִּפֳּרִים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ויהי היום והצפרים עפו ובאו אל החלקה אשר העטלפים רובצים בה בין חרבות בנקיקים ובנחלי הבתות, מגששים באֹפל וחובקים אשפתות. לפנים היתה החלקה מעון לצפרים, שם עפו, שם רחפו ושם שכנו בין עפאים, ראו אור כי טוב ורוח צח כי נעים. ואחר נדדו הלכו למרחקים מפני חמת המציק, שוטטו תחת כל השמים, נעו מים עד ים ונגזלה מנוחתם ימים רבים מאד. והחלקה היפה נעזבה ותֵּשם ימים רבים, דורות רבים, ותהי מעון לעטלפים ולנחשים ולכל מורדי אור. עתה החלו הצפרים לשוב אל החלקה, מעונתם מקדם, ויפקדו אותה בזמירותיהם ויביאו זרעונים בפיהם ויזרעו את שממותיה; גם פתחו בחרבותיה חלונות אל מול פני רקיע השמים, הביאו בה אור, חיים ושפעת ברכה. העטלפים למדו מעט מעט אל דרך הצפרים, הסכינו והשלימו עמהן, והנחשים התחבאו בחוֹרים בירכתים, שרקו ושננו לשונם, אך לא היה להם שומע. והנחש היה לפנים הערום והיפה בחית השדה, הולך קוממיות, מדַבּר והוגה בלשונו. אך אלהים אֵרר אותו, כי צורר היה לאדם בנכליו, והנה הוא הולך על גחון, עורו חלק ותוכו רעל ולשונו רמיה בפיו; הדִבּר אין עוד בו, רק לשונו השסועה עודנה מצפצפת מלים מספר, שארית מימי היותו מדַבּר: חסד, אהבה, יֹשר, רחמים – בלשון הנחשים: אכזריות, איבה, ערמה מות.

והעטלפים והצפרים ישבו בשלום יחדו כימים אשר ישבו, כי חשו העטלפים כי אך טוב ולא רע הביאו בעלי הכנף אל חלקתם. עד אשר הדביקו הנחשים את רעלם בעטלפים, פִתּום והפכו את לבבם לרע על הצפרים. אז החלו העטלפים לזעום אותם, להתאנות להם, להתגולל עליהם: – מה לכם פּה, כי עליתם עלינו באורכם המכה את עינינו בסנורים, בשיריכם המפריעים אותנו משנתנו; צאו, סורו מעלינו או – השתנו והיו לעטלפים גם אתם ושבו אתנו.

והצפרים דברו מישרים אל העטלפים, ענו ואמרו להם: – החלקה הזאת לנו היתה לפנים, בה גרנו, בה שרנו שירותינו אשר יצאו עברו מארץ אל ארץ, מפֶה אל פה, מדור לדור עד היום הזה;

ואתם כמונו הייתם לפנים, ממשפחתנו – צפרים בעלי כנפים ופקוּחי עינים. אך יען אשר קפאתם תחתיכם ימים רבים כאלה ובאתם במחשכים ופניכם היו אך למטה, נשִׁיתם טובה, נִזַּרתם מאוֹר שמש ועיניכם קטנו, דלו, היו כלא היו, כיום הזה. ועתה אנו נודדים ואתם תקועים, לנו השמים ולכם הארץ (והארץ הנה רחבת ידים לפנינו): הלא טוב, כי נזכור מולדת קדומים, נחדש ברית אחים, ברית ראשונים, נתחבר יחד ויחד נבנה חרבות, וחשפנו את המבואות האפלים והאבלים אשר בצִלם חמדתם וישבתם, והבאנו אור אל חשככם, והפקנו לכם נפשנו עם כל רשפי אהבתה – והסכנתם עם האור ונפקחו עיניכם, ועם האהבה ורחב לבבכם, והבטתם למעלה ולא למטה, ואכלתם זרעונים ולא רמש, ושמעתם שירות צפרים ולא שריקות נחשים.

אך העטלפים שסעו אותם בדברים: – לא לכם ולנו לבנות, לא לנו לבנות, כי אם לשקוד על חרבות, כאשר עשו אבותינו ואבות אבותינו; עֵד הגל הזה ועדים החורים האלה כי לנו החלקה, לנו ולנחשים ידידינו, אשר התחברו עמנו ויורונו מדרכיהם וילמדונו לנשוף בלשון כמוהם, לשום אור לחשך וחשך לאור, ומה לנו ולאור אשר אתם מביאים עלינו להכאיב את עינינו ולזעזע את נפשנו – גשו הלאה, המצפצפים והמהגים, סורו, עלו מעלינו אתם ואורכם ושיריכם וצלצל כנפיכם, לא באלה חלק העטלפים!…

ולמען תת לדברם יתר תֹקף – כי הצפרים לא אמרו להניח את מקומם – נועדו, נועצו שכם אחד בחירי העטלפים והנחשים ויקראו חרם על הצפרים וגם על האור וגם על הרוח הצח וגם על הזרעונים אשר הם מביאים אל החלקה. והשמיעו יום יום על פני כל החלקה ובכל הנקיקים והחורים אשר בכל גבולה סביב: “חרם! חרם על הצפרים, אל תבואנו רגל זרים!” אך באין רואה מתגנבים הם ומביטים אל האור (כי הנה החלו עיניהם להפקח) ושבים ועוצמים עיניהם וקוראים: חרם! שואפים רוח צח ואחר יתנו בעפר פיהם וקראו: חרם! אוכלים מן הזרעונים אשר יושיטו להם הצפרים, טועמים ורואים כי טוב, – אוכלים ומוחים פיהם וקוראים: חרם! חרם! ח­־ר־ם!…